יום רביעי, 28 באפריל 2010

החלונות השבורים של "שיוויון בנטל"


" שינוי גישה ואוירה ציבורית שעיקרו יצירת הסכמה לנשיאה שווה בנטל."


הכלכלן הנודע יוזף שומפטר תיאר פעם את פרדריק בסטייה כ"גדול הכתבים הכלכליים". תיאור זה, מחמיא ככל שיהיה, אינו עושה צדק עם האיש. קלוד פרדריק בסטייה (1801-1850) היה איש רוח ופוליטיקאי, שבכתביו התייחס להיסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה, דת, שירה וכלכלה מדינית. לקראת סוף חייב אף נבחר לאחד מבתי הפרלמנט בצרפת, האסיפה הלאומית, אבל ספריו בנושא כלכלה ומדינה הם שהקנו לו את תהילתו. הוא לא השתמש לא בגרפים ולא בנוסחאות, לכן רבים, ביניהם שומפטר בחרו לשלול ממנו את התואר "כלכלן". אלא שלכתביו איכות אחרת - הוא מעדיף שפה ברורה ומשלים שנונים על פני נוסחאות וטבלאות. נספר כאן על ספר אחד כזה, וננסה להתייחס לנושא האקטואלי של "הפורום לשוויון בנטל" מנקודת מבטו של בסטייה.

בספרו "מה שנראה ומה שאינו נראה" (1850) מציג בסטייה את המודל הבא, פשוט אך מכשיל במידת מה. לכל פעולה, במיוחד זאת הכלכלית או מדינית, שני סוגי השפעות. ההשפעות המיידיות הנובעות ממנה, שהם לרוב מטרת אותה פעולה - נקראים בפי בסטייה "מה שנראה", והשפעות חילופיות - כל הדברים שנמנעו בגלל הפעולה, ובשל כך אין עליהם נתונים, או סטטיסטיקות, לעיתים מעלימים אותם בכוונה תחילה- והם נקראים אצלו "מה שאינו נראה". בעזרת חלוקה זו הוא מנתח רעיונות פוליטיים שונים, כגון סיבסוד אמנים על ידי המדינה או דרכים יעילות לרכות תבואה מחו"ל בשנת רעב. נדגים עם הסיפור הראשון, אחד היותר מפורסמים.

ג'יימס ב. הוא בעל חנות. בנו הקטן שחק ברחוב לפני החנות וניפץ את חלון הראווה. מכרים ועוברי אורח, מנסים לנחם את ג'יימס בעזרת הטיעון הבא: שבירת החלון מקדמת את הכלכלה. החלון השבור יפרנס את הזגג, אשר בתורו יפרנס את נותני השרותים, וככה הכלכלה תמשיך להסתובב. הטיעון הזה, הגיוני לכאורה, מסווג על ידי בסטייה כ"מה שנראה". כעת הוא מציע לבחון את הבלתי נראה. הכסף אשר ישולם לזגג לא צנח משמים, ואף לא הופיע בכיסו של ג'ימס בדרך פלא. את הכסף הוא הרוויח בחנותו, ואף תכנן להשתמש בו למשהו אחר, למשל קניית נעלים לבני משפחה. אותה קניה היתה מטיבה עם הכלכלה לא פחות מאשר אם הכסף היה משולם לזגג. אבל כעת, היות והחלון נשבר, זה לא יקרה, ולכן ההטבה המתרחשת משתלום על נעלים היא "בלתי נראת".
אם נתבונן הלאה נראה, כי התרחיש הבלתי-נראה, יהיו לג'יימס גם חלון ראווה וגם נעלים. בתרחיש הנראה יש לג'יימס רק חלון ראווה. מכאן הטענה שהחלון נשבר היא טובה היא שגויה - תהליכים הכלכליים הכללים בשני התרחישים זהים, אך במקרה שהחלון נשבר, בעל החנות נפגע.
Broken Window Fallacy, הכינוי המקובל לכך באנגלית, מופיע בהרבה מאוד תחומים. כך למשל הטענה כי המלחמה מיטיבה עם הכלכלה, שכן רמת התעסוקה במשק עולה, וגלגלי התעשיה מסתובבים בעת מלחמה, היא דוגמה מובהקת למשגה כזה. אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים לא יכולים לתרום לכלכלה יותר מאנשים חיים ושלמים ומשאבים מנוצלים לרווחתם.


הדוגמה השניה בה דן בסטייה היא גדוד חיילים. נניח שלצורכי בטחון המדינה מגויס גדוד של חיילים, אשר מוצב באזור מסוים. נניח שעלות האחזקה השנתית של הגדוד היא מאה מליון פראנק. כעת, נניח כעת שהמצב השתנה, ושוב אין צורך בטחוני בגדוד ועולה הצעה לפרקו. והנה קמים פוליטיקאים שאומרים את הדבר הבא: לשחרר גדוד שלם אסור בשום פנים ואפן! האבטלה גואה, ואם נשחררם, משל פיטרנו אותם וכעת גדוד שלם יצטרף למעגל האבטלה, והמצב של המשק יורע מהצעד הפזיז. טענה זאת, גורס בסטייה, היא טענת שווא. כמו במקרה של חלון הראווה נבחן את המשק ביחס לגיוס הגדוד. נגלה שכאשר הגדוד גויס, יבד המשק גדוד שלם של פועלים, העובדים ומשלמים מיסים, לטובת גדוד שלם שצורך את המיסים. וכן בשביל להחזיק את הגדוד הוגדלו המיסים במאה מליון פראנק. כך שהפגיעה במשק היא כפולה. אם היה צורך בטחוני, אומר בסטייה, ניחא, שכן אין כאן המקום לויכוחים על תורות צבאיות ודיונים על הדרכים היעילות לשמור על בטחון המדינה. אבל אם כולם מסכימים שאין צורך בטחוני בגדוד, מה הטעם לפגיעה הכפולה? מה יקרה אם נשחרר את החיילים? ובכן, לא רק גדוד שלם של פועלים יצטרף למשק, אלא גם מאה מליון פראנק מכספי מיסים, בהם יוכל הציבור לשכור את שרותי הפולים החדשים. לטעון כי המצב בו המדינה המעסיקה גדוד של חיילים שאין בהם צורך טוב יותר ממצב בו האנשים הלו מועסקים על ידי ציבור בעבודות יוצרות, כמוה כטענה שזגג שבא לתקן את החלון השבור עדיף מסנדלר שמספק צרכי משפחתו של ג'יימס ב.

דוגמה זאת ניתן להחיל על דרישות הגיוס של "פורום לנטל בשוויון". גיוס לצבא אכן מונע מהמגויסים להשתלב בשוק העבודה. אי- אפשר לטעון כי החיילים מגויסים בגיל בו הם אינם עובדים אלא עדיין לומדים, שכן בגלל הגיוס נדחים הלימודים שלהם, והם מאחרים את הכניסה לשוק העבודה כתוצאה מכך. ואפילו גיוס של מובטלים או בני ישיבות, שאינ חלק מציבור הפועלים לא מבטל את הסעיף השני - המימון של הגיוס. הגדלת כמות המגויסים מגדילה בהכרח את תקציב הבטחון - הרי המגויסים צריכים ציוד, תחמושת ומזון. אם הגדלת כמות המגויסים אינה מגדילה את התקציב- משמע שהיהשם בזבוז כספי ציבור. כעת נשאל, מהיכן תבוא הגדלת התקציב? תשובה - בהכרח מכספי מיסים, ישירות, על ידי הגדלת מיסים, או בעקיפין, על ידי מלווה ממשלתי, המכוסה על ידי מיסים עתידיים. ומחיר הנטל ייפול על הציבור כולו. ולהבדיל מחקיקה אגליטרית אחרת, בה נטל השוויון מגיע לציבור בטווח הארוך (למשל הגדלת שכר מינימום שמחוללת שרשרת תגובה בשוק), במקרה זה הציבור ישא במחיר השוויון באופן כמעט מידי בשל שינויים במבנה התקציב של המדינה.

זה והמחיר הכלכלי של "קיום חברה סולידרית ושוויונית" כלשון אתר הפורום. כדי לקבל דעה מושכלת בנושא הגיוס, ההגינות דורשת לחשוף את הנתונים הללו. כי השאלה שיש לשאול היא לא האם קבוצות שלא נטלו חלק שיוויני בשרות צבא יש לכפות עליהם כזה, אלא האם כלל החברה מוכנה לקחת על גבה את נטל השיוויון ולשלם את המחיר של אותו שיוויון.

יום שלישי, 27 באפריל 2010

[תגובות] Metaphysica Dialectica

חלק א' של תשובתי לטל ירון
עקרונות המאבק שואבים את הביסוס הפילוסופי שלהם מעקרונות המטריאליזם. מטריאליזם , המתבונן בחומריות העולם, מגלה כי כמות המשאבים החומריים בעולם סופית ומוגבלת. מכאן הוא מסיק כי כל העברת בעלות על משאבים היא משחק סכום אפס- כי מה שיש לזה שוב אין לזה, ואף יכול להביא לכאורה את המקח-וממכר כראיה. כעת, היות והאדם הוא יצור אנוכי וחמדן, השאיפה הבסיסית שלו להשיג כמה שיותר משאבים. מכאן שיחסים בינאישיים בחברה, במיוחד החברה המורכבת המושתת על חלוקת העבודה, הם יחסי מאבק. בין צרכן ליצרן, בין עובד למעביד, כולם מנסים להשיג כמה שיותר משאבים על חשבון כולם. הערכים הסובייקטיביים המאפשרים למכור סחורות במחיר העולה על מחיר הייצור בעולם המטריאליסטי הם מלכודת פסיכולוגית המאפשרת לבעלי היתרון - המוכרים והמעסיקים - להשתלט על עוד משאבים ולנצל את חסרי היתרון - קונים ופועלים. זוהי תמצית תורת הערך העודף של מרקס.
הפן המוסרי שתומך ברעיון המאבק כולל טעות מוסרית של אדם סמית. סמית, שהיה פילוסוף אתי נוצרי, בתארו את פעילות מערכת שיתוף הפעולה האנושית ( דיברתי עליה ביום חמישי אחרון בפני "סטונדטים למען חרות" באונ יברסיטת תל-אביב), טען כי בני האדם האנוכיים מחפשים את טובת עצמם, ואילו "היד הנעלמה" היא שמכוונת את הדברים כך שרמת החיים עולה, וסחורות והשרותים מסופקים לציבור. סמית, שלא הצליח להצדיק את האנוכיות, זולת הפן התועלתני (כמובן שמושג זה הוא מאוחר לסמית, אבל אטען בעקבות מיזס כי אפיקוראיות, ואודמוניזם הם תצורות פרימיטיביות של אוטיליטריזם) שבה, טען אפוא כי החובה המוסרית היחידה שיש לנו כלפי אותם רודפי בצע, מוגבלת להגינות שבמערכת היחסים. קרי, החובה מצויה בתחום ההסכמים להחלפת משאבים. למשל, אם החלבן מספק לי חלב, עיקר חובתי המוסרית היא לשלם לו במועד. בגלל שאין הוא מעוניין בטובתי מעבר לגבולות הרווחים שלו, אני לא מחויב בטובתו. זו טעות מוסרים אשר אפשרה לטעון כי יש ביני ולבין החלבן ניגוד אינטרסים , ולכן אנו מצויים במאבק על משאבים.
Ludwig von Mises Institute on Facebook