ג'ין קלהאן -כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 1

פרק 1

מה קורה פה?

על טבעו של מדע הכלכלה

“[מדע הכלכלה] הנו בעל אופי אוניברסלי, והוא אנושי באופן פשוט ומוחלט.”

-לודוויג פון מיזס, "פעילות אנושית"

מה אנחנו חוקרים?

כאשר אנחנו ניגשים בפעם הראשונה בחיים למדע מסוים, אנו רוצים לדעת מה הוא חוקר. דרך נוספת לגשת לנושא זה היא לשאול, "על סמך אלו הנחות יסוד הוא בוחן את העולם?"

כצעד ראשון בהתמודדות עם נושא חדש, אתם בדרך כלל מנסים לקבל מושג במה מדובר. לפני שתקנו ספר על ביולוגיה, אתם מחליטים כי אתם הולכים לקרוא על יצורים חיים. בתחילת קורס בכימיה, אתם מגלים כי אתם צפויים ללמוד על הדרכים בהם החומרים מתרכבים בצורות שונות.

אנשים רבים מרגישים שהם מכירים את הכלכלה באופן כללי. אבל אם תשאלו אותם, תמצאו כי יש להם קושי בהגדרת הנושא. "זהו חקר הכסף" יאמר לכם פלוני. "זה משהו על עסקים, רווח והפסד, וכיו"ב יטען אלמוני. "לא, מדובר שם על הדרכים בהם ההון מתחלק בחברה" יקבע עוד מישהו. "טעות! זהו חיפוש אחר דפוסים מתמטיים אשר מתארים שינויים במחירים" יתעקש הרביעי. פרופ' ישראל קירז'נר (Kirzner) מציין בספרו  "נקודת מבט כלכלית" כי אפילו בין הכלכלנים המקצועיים יש "סדרת ניסוחים של נקודות המבט הכלכליות המדהימות בגיוונן".

הסיבה העיקרית לבלבול היא שמדע הכלכלה הוא אחד המדעים היותר צעירים מבין אלה הידועים לבני-האדם. וודאי, שבמאות שעברו מאז קבלה הכלכלה הכרה כתחום נפרד התרבו ענפים שונים של מדעים קיימים. אבל, ביולוגיה מולקולרית, לדוגמה, היא חטיבה של ביולוגיה ולא מדע חדש לגמרי.

הכלכלה, לעומת זאת, היא שונה. קיומה של הכלכלה כמדע עצמאי מתחיל מהגילוי כי קיימת סדירות הניתנת לחיזוי ביחסי הגומלין בין בני האדם בחברה, ושסדירות זו מופיעה בלי שמישהו תכנן אותה.

תפיסה ראשונית של חוקיות זו, הנפרדת הן מן הקביעות המכניסטית של היקום הפיזי, והן מן התכניות של הפרט המודע המסוים, הביאה אל התודעה המדעית המערבית את המושג סדר ספונטני (spontaneous order) לפני הופעתה של הכלכלה כמדע, כולם פשוט הניחו שאם מצאנו סדר בדברים, אז הדברים האלה סודרו על ידי מישהו - האל במקרה של חוקי פיזיקה ואנשים מסוימים במקרה של חפצים מעשי ידי אדם ומוסדות חברתיים.

פילוסופים חברתיים מוקדמים הציעו תכניות שונות לארגון החברה האנושית. אם התכנית לא הצליחה, היוצר שלה הניח באופן כללי כי השליטים או האזרחים לא היו מספיק מוסריים כדי שהדברים יסתדרו. כלל לא עלה על דעתו שהתכנית שלו עמדה בסתירה לחוקים האוניברסליים של הפעולה האנושית ולא הייתה מצליחה, יהיו המשתתפים מוסריים ככל שיהיו.

עלית חירות הפרט, שהחלה באירופה במהלך ימי הביניים והגיעה לשיאה במהפכה התעשייתית חשפה את החור הענק במערכת הידע הקיימת. העצמאות של החברה המערבית מרודנות השליטים הלכה וגדלה. ההגבלות על הייצור נפלו אחת אחרי השניה. הכניסה לתחומי המסחר כבר לא הוגבלה על ידי השליטה הקפדנית של הגילדות. ואף על פי כן נראה כי נמצאו נגרים, נפחים, בונים וכיו"ב בדיוק בכמות הנכונה. כבר לא נדרש רישיון מלכותי כדי להיכנס לתחום הייצור. ולמרות שכל אחד יכול לפתוח מבשלת שיכר, העולם לא הוצף בבירה. ושוב, הכמות שהוכנה נראתה סבירה. גם בלי שאיש יכין תכנית ליבוא סחורות אל תוך העיר, שלל המוצרים שהגיעו אל שערי העיר נראה די נכון. במאה ה19, העיר הכלכלן הצרפתי פרדריק בסטייה (Bastiat) על הפלא של תופעה זו בקוראו: "פריז ממשיכה לאכול!" הכלכלה לא יצרה סדירות זו, וגם המשימה להוכיח את קיומה אינה מוטלת על הכלכלה -  אבל אנו רואים אותה לפנינו מדי יום ביומו. אבל הכלכלה חייבת להסביר איך הסדירות נוצרת.

מדענים רבים תרמו לתובנה המתפתחת כי הכלכלה היא דרך חדשה לבחינת החברה. שורשיה של המחשבה הכלכלית עמוקים יותר משנהוג לחשוב, ומגיעים בוודאות עד למאה ה15, כשהעבודה שנעשתה על ידי הסכולסטיקנים המאוחרים (Late Scholastics) באוניברסיטת סלמנקה (Salamanca) בספרד גרמה מאוחר יותר לכלכלן יוזף שומפטר (Schumpeter) לכנותם הכלכלנים הראשונים.

אדם סמית (Smith) אולי לא היה הכלכלן הראשון, כפי שלפעמים מכנים אותו. אבל הוא, יותר מכל פילוסוף חברתי אחר, הפיץ את הרעיון שבני האדם, חופשיים להשיג את מטרותיהם, ייצרו סדר חברתי שאיש מהם לא תכנן מראש. כמו הניסוח המפורסם של סמית בספר "עושר העמים", האדם החופשי פועל כאילו הוא "מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו."

הכלכלן האוסטרי לודוויג פון מיזס כתב ביצירת הפאר שלו, "פעילות אנושית", כי פתאום בני האדם:

"למדו לתדהמתם שיש נקודת מבט נוספת שאפשר להסתכל ממנה על הפעולות האנושיות מלבד טוב ורע, הוגן ולא הוגן, צודק ולא צודק. במהלך האירועים החברתיים רווחת סדירות של תופעות שהאדם חייב להתאים את פעולותיו אליה אם ברצונו להצליח."

מיזס מתאר את הקשיים הראשונים בניסיון לקבוע את טבעו של מדע הכלכלה:

"במדע החדש הכל נראה בעייתי. הוא היה נטע זר בתוך המערכת המסורתית של הידע; האנשים היו אובדי עצות ולא ידעו כיצד לסווג אותו ולהקצות לו את המקום הראוי. אך מצד שני הם היו משוכנעים שהכללת הכלכלה בקטלוג של הידע האנושי אינה דורשת סידור מחדש או הרחבה של המערכת כולה. הם חשבו שמערכת הסיווג שלהם שלמה. אם הכלכלה לא מוצאת שם את מקומה, האשמה יכולה להיות נעוצה רק בטיפול הבלתי-מספק שהעניקו הכלכלנים לבעיות שלהם.”   ("פעילות אנושית")

עבור רבים, תחושת התדהמה התחלפה במהרה בתסכול. היו להם רעיונות על שינויים חברתיים, וכעת הם גילו כי מדע הכלכלה החדש עומד בדרכם. הכלכלה לימדה את הרפורמיסטים הללו כי

כמה מהתכניות לשינוי חברתי יכשלו ללא קשר לאיכות הביצוע, בעומדן בסתירה לחוקי יסוד של יחסי גומלין בין בני האדם.
יש אנשים המרגישים כי שאלות כאלו צריכות להיפתר על בסיס "פרקטי", כל מקרה לגופו. הם סולדים, לטענתם, משימוש בתאוריות לפתרון בעיות. הכלכלן בריטי,  ג'ון מיינרד קיינס (Keynes), ראה את הטעות בחשיבה מעין זו:

לאחר שחלק מהרפורמיסטים, כגון קרל מרקס, נבלמו על ידי הישגיהם של הכלכלנים הראשונים, ניסו הללו  לבטל את הנושא כולו. כלכלנים, גרס מרקס, פשוט תיארו את החברה כפי שהם מצאו אותה תחת שליטתם של הקפיטליסטים. אין אמיתות כלכליות שתקפות לכל בני האדם בכל זמן ובכל מקום; ובמיוחד החוקים אשר נוסחו על ידי האסכולה הקלאסית, בידי סופרים כגון סמית, תומס מלתוס (Malthus) ודוד ריקארדו (Ricardo), לא יהיו תקפים לגבי אלה החיים באוטופיה הסוציאליסטית העתידית. למען האמת, אמרו המרקסיסטים, ההוגים האלה לא היו אלא מצדיקי ניצול ההמונים בידי המיעוט העשיר. הכלכלנים הקלאסיים היו, אם נתנסח בסגנון המרקסיסטים הסיניים, הכלבים המשרתים את החזירים מחרחרי המלחמה האימפריאליסטיים.

גודל ההצלחה, שמרקס וחבורתו הצליחו להשיג בחותרם תחת יסודות מדע הכלכלה מראה את השבריריות של היסודות הללו. הכלכלנים הקלסיים גילו אמיתות רבות, אבל הם נפגעו מסתירות מסוימות בתאוריות שלהם, כגון חוסר יכולת לבנות תאוריית ערך עקיבה. (נתייחס לקושי מסוים זה בפירוט בהמשך.)

היה זה מיזס, אשר בנה מחדש, כשהוא ממשיך עבודות של כלכלנים אוסטריים מוקדמים כמו קרל מנגר (Menger)' את הכלכלה "על היסודות האיתנים של התאוריה הכללית של הפעולה האנושית".

לצורך הדיון יכול להיות חשוב להבדיל בין המדע הכללי של הפעולה האנושית, אשר מיזס קרא לו פרקסאולוגיה (Praxeology), ובין "כלכלה" כענף של מדע זה אשר עוסק בחליפין. אבל, היות והמושג "פרקסאולוגיה" לא זכה לשימוש נרחב, וההבחנה המבדלת בין הכלכלה ליתר הפרקסאולוגיה אינה חשובה בספר מבוא, אני אשתמש ב"מדע הכלכלה" כשם לכל מדע הפעולה האנושית. מיזס עצמו משתמש במושג זה כך: "מדע הכלכלה ... הינו תאוריה של כלל הפעולה האנושית, המדע הכללי של הקטגוריות הבלתי משתנות של הפעולה ושל פעולתם תחת כל התנאים המיוחדים שניתן להעלות על הדעת תחתם פועל האדם" ("פעילות אנושית")

למה מתכוון מיזס כשהוא אומר "פעילות אנושית"? ניתן לו לומר זאת בעצמו:

”פעילות אנושית היא התנהגות תכליתית. ואפשר גם לומר: פעולה היא רצון שבא לידי מימוש, היא חתירה לעבר מטרות ויעדים, היא תגובתו המשמעותית של האני לגירויים ולתנאים של סביבתו, היא הסתגלות מודעת של אדם למצב היקום שקובע את חייו.”

ברוח דומה הגדיר הפילוסוף הבריטי מייקל אוקשוט (Oakeshott) את הפעולה האנושית כניסיון להחליף את מה שיש במה שצריך להיות,  בעיני האדם הפועל.

המקור של הפעולה האנושית הוא אי-שביעות רצון, או, אם תרצו לראות את חצי הכוס המלאה, הרעיון כי החיים יכולים להיות יותר טובים מאשר כעת. "מה שיש" נחשב לפגום במידת מה. אם אנחנו מרוצים לגמרי מהמצב כרגע, אין לנו שום מוטיבציה לפעול - כל פעולה יכולה להרע את המצב! אבל ברגע שאנחנו תופסים משהו בעולמנו שאנחנו חושבים שהוא פחות ממשביע רצון, עולה אפשרות של פעולה שתתקן את המצב.

למשל, אתם שוכבים לכם בערסל, מרוצים לגמרי מהעולם, נותנים לחיים לחלוף מעליכם. אבל מנוחתכם מופרת על ידי צליל זמזום. אתם מבינים כי וודאי הייתם מרגישים יותר רגועים אם הצליל היה מפסיק, ובמילים אחרות, אתם יכולים לדמיין נסיבות שאתם מרגישים שצריכות להיות. אתם חווים את הרכיב הראשון של הפעולה האנושית, אי שביעות רצון.

ברם, כדי לפעול, אי שביעות רצון אינה מספיקה. ראשית, עליכם להבין את הסיבה לאי-נוחות. טוב, זהו הרעש, כמובן. אבל אנחנו לא יכולים להעלים את הרעשים בכוח הרצון. עלינו לגלות מה גורם לרעש. כדי לפעול, עלינו להבין שכל סיבה היא תוצאה של סיבה אחרת. עלינו להיות מסוגלים להתחקות אחרי שרשרת הסיבה-תוצאה עד שנגיע למקום בו אנו מרגישים שההתערבות שלנו, הפעולה שלנו, תשבור את השרשרת ותעלים את אי שביעות הרצון. אנחנו צריכים לראות את התכנית להתקדמות ממה שיש אל מה שצריך להיות.

אם הזמזום בא ממטוס החולף מעליכם, אתם לא תפעלו (אלא אם כן יש באמתחתכם תותח נ"מ, לא תוכלו לעשות דבר). עליכם להאמין שהפעולה שלכם יכולה להביא לתוצאה בעולמכם. כדי לפעול, אין הכרח שיהיה צדק באמונתכם. האדם הקדמון האמין לעתים קרובות, כי קיום טקסים מסוימים יכול לשפר את סביבתו, אולי להביא גשם בזמן בצורת או לגרום לעדרי החיות אותן הוא צד להתרבות. עד כמה שידוע לי, הגישות הללו לא עבדו. אבל האמונה שהם יכולים, הובילו אנשים לפעול לפיה.

אז אתם מסתכלים מסביב כדי לזהות את מקור הרעש ורואים יתוש. אולי אתם כן יכולים לעשות משהו בנידון, כמו למחוץ את היצור. אתם בוחנים תכלית, להיפטר מהיתוש. אתם רואים כי השגת התכלית תביא לכם תועלת, הרעש ייעלם ותוכלו לנוח ללא הפרעה.

אז, יכולתם לקום ולהרוג את היתוש. אבל, כשיצאתם החוצה, הייתה לכם תכלית אחרת בראש, פשוט לרבוץ  בערסל. אתם מתמודדים כעת עם מרכיב נוסף בפעולה האנושית - עליכם לבחור. להיפטר מהיתוש יהיה נהדר, ללא כל ספק, אבל בשביל זה תצטרכו לקום.

איזה ביאוס. כל התועלת שאתם מצפים מהעלמות היתוש באה במחיר של לקום מהערסל. אם התועלת עולה על המחיר, תרוויחו מהפעולה.

אמנם אנחנו משתמשים במילה רווח בקשר להישג מוניטרי, אבל יש למושג זה משמעות רחבה יותר: "מה טובה תצמח לו לאדם, אם ירוויח את כל העולם ויאבד את נפשו?" בכל הפעולות שאנו מבצעים, בין אם אנחנו קונים מניות או פורשים להרים לעשות מדיטציה, אנחנו מכוונים לרווח במובן הזה.

בחירה כרוכה בשקילת כל האמצעים הנחוצים לנו להשגת התכליות. לא אכפת לי להיות האיש הכי חזק בעולם. אבל אם אני חושב להשיג תכלית זו, אני חייב לחשוב על מה עלי לעשות כדי להשיג אותה. אצטרך להשיג ציוד לאימוני כוח, לקנות תוספי תזונה, ולהוציא שעות על גבי שעות כל יום באימונים מפרכים. בעולם שלנו, דברים שאנחנו חפצים בהם לא מופיעים פשוט כי אנחנו רוצים. הרבה ממה שאנחנו רוצים, אפילו דברים שאנחנו צריכים כדי להישאר בחיים, ניתנים להשגה רק אחרי שהשקענו זמן ומאמץ. ציוד לאימוני כוח אינו נופל סתם מהשמים (תודה לאל!) ואם אני אשקיע מספר שעות ביום בהרמת משקולות, לא אוכל להוציא את השעות האלה בכתיבת ספר או במשחק עם ילדי.

לבני התמותה, זמן הוא המצרך הנמצא במחסור תמידי. אפילו לביל גייטס חסר זמן. הוא אמנם יכול להרשות לעצמו לשכור מטוסים פרטיים הן לארובה שבאיים הקאריביים והן לטהיטי באותו בוקר ממש, אבל הוא עדיין אינו יכול לטוס לשני המקומות בבת אחת! להיות אנושי זה לדעת שימינו על פני האדמה ספורים ושעלינו לבחור כיצד להשתמש בהם. בגלל שאנחנו חיים בעולם של מחסור, שימוש באמצעים כדי להגיע לתכלית כולל עלויות. בשבילי, העלות של זמן המוקדש להרמת משקולות נקבעת לפי כמה אני מעריך את הדרכים האחרות בהן יכולתי להוציא את הזמן הזה.

מנקודת מבט של הכלכלה, הערך של תכליות מסוימות שאנו עשויים לבחור הוא סובייקטיבי. איש לא יכול לומר לי האם שעה שהקדשתי להרמת משקולות היא בעלת ערך גבוה יותר או נמוך יותר בשבילי מזו שהוקדשה לכתיבה. וכן, אין דרך אובייקטיבית למדוד את ההפרש בהערכה שלי לפעולות אלו. איש לא המציא עדיין "מד-ערך". ביטויים כגון "הארוחה הזאת הייתה טובה כפליים מזו של אתמול" הם צורות דיבור בעלמא. הם לא רומזים על שום יכולת ממשית למדוד סיפוק. כפי שציין מאריי רות'ברד, הדרך לאמת את זה היא לשאול "כפליים של מה?" אין לנו אפילו יחידת מדידה לסיפוק.

האופי הסובייקטיבי של הערך היה אחת מהתובנות העיקריות של קרל מנגר. לכלכלנים הקלאסיים היווה הערך מעין פרדוקס. הם ניסו לבסס את תורת הערך על העמל המושקע בייצור המצרכים, או בשימושיות של המצרכים, באיזשהו קנה מידה אובייקטיבי. אבל נסו לחשוב על מקרה די פשוט כמו מציאת יהלום בזמן הליכה בחוץ. שום עמל לא נדרש לייצר אותו, וכן אין הוא שימושי יותר, לפחות לצורך הקיום, מאשר כוס  מים. ועדיין היהלום, באופן כללי, נחשב כבעל ערך הרבה יותר גדול מכוס מים. מנגר חתך את הקשר הגורדי על ידי ביסוס תורת הערך שלו על עובדה זו בדיוק - דברים הם בעלי ערך כי בני האדם מייחסים להם ערך.

הכלכלה האוסטרית אינה מנסה להחליט, האם הבחירה שלנו באשר לאילו תכליות להשיג,  נבונה. היא אינה מנסה להגיד לנו שאנו טועים אם נעריך כמות מסוימת של נופש יותר מאשר כמות מסוימת של כסף. היא לא רואה באנשים יצורים שרק דואגים להשיג כסף. אין שום דבר "לא-כלכלי" אצל מישהו שמוותר על הון או משרה מכניסה כדי להיות נזיר.

שאלת קיומם של ערכים אובייקטיביים בכלל אינו מעניינה של הכלכלה. ושוב, אין פירושו של דבר כי הכלכלה האוסטרית עוינת לדת או למערכת אתית כלשהי. אני, באופן אישי, מכיר כלכלנים אוסטריים שהם נוצרים קתוליים, אתאיסטים, יהודים אורתודוקסים, בודהיסטים, אובייקטיביסטים, פרוטסטנטים, אגנוסטיקנים, ולו רק הכרתי עוד כלכלנים, בטוח שהייתי מזכיר מוסלמים, הינדואיסטים וכו'. הכלכלנים צריכים, ובצדק, להשאיר השוואת ערכים לאתיקה, דת ופילוסופיה. הכלכלה אינה תאוריה של הכל, אלא רק תאוריה של תוצאות הבחירה. בלימודי הכלכלה אנחנו לוקחים תכליות אנושיות כנתונים מוחלטים. אנשים, באופן זה או אחר, בוחרים תכליות ופועלים להשיגן. מטרת המדע שלנו היא לחקור את התוצאות של העובדות הללו.

מיזס אמר בהקדמה ל"פעילות אנושית":

“הבחירה קובעת את כל ההחלטות האנושיות. כאשר אדם מקבל החלטה הוא בוחר לא רק בין חפצים ושירותים שונים. כל הערכים האנושיים מוצעים לבחירה. כל המטרות וכל האמצעים, עניינים חומריים וגם אידאלים, הגבוה והנמוך, האצילי והנבזי, כולם נערכים בשורה אחת ונתונים להחלטה הבוחרת דבר אחד ופוסלת אחר. שום דבר שהאדם שואף לו או מבקש להימנע ממנו לא נשאר מחוץ לסידור הזה לפי סולם ייחודי של דירוג והעדפה. תורת הערך המודרנית מרחיבה את אופקי המדע ומגדילה את תחום הלימודים הכלכליים.”

למה אנחנו צריכים ללמוד כלכלה?

ברגע שהבנו מה הנושא שלנו, השאלה הבאה היא האם הוא ראוי ללימוד. בהתחשב בכך שבחרתם בספר זה, יש לכם מושג כלשהו שייתכן ויהיה זה שימושי. אבל אם אין בכוונתכם להיות לפרופסורים בכלכלה, מה תוכלו להשיג מלימוד הנושא?

אחד מהיתרונות של לימודי כלכלה הוא הבנה עמוקה יותר של מצבנו שלנו כבני אדם פועלים. למשל, אנשים נכשלים לעתים קרובות בחישוב העלויות של ההחלטות שלהם. ברגע שאנחנו מבינים שהעלויות שלנו נמדדות בחלופות אותן זנחנו, נוכל אולי לקבל מבט מאוד שונה על כמה מההחלטות היותר נפוצות.

בואו ניקח דוגמה פשוטה. כולנו מכירים מישהו שהשקיע זמן רב בפרויקט של שיפוץ מגוריו. יכול להיות שהוא עשה את זה למען הנאה גרידא. כלכלה לא תוכל לייעץ לו על משהו שיהיה מהנה יותר – הכלכלה אינה מדריך לשיפור עצמי!

אבל לעתים קרובות ה"עשה-זאת-בעצמך" יגיד כי הוא עושה את זה כדי "לחסוך כסף". "תראו", הוא יגיד לכם, "הגג היה עולה לי 5000$, אם הייתי פונה למומחה. אני עשיתי את זה תמורת 1000$ חומרים בלבד". כלכלן יכול להצביע על כך שהחישוב שלו מוטעה, וייתכן שהוא פעל בניגוד למטרתו שלו. הוא לא לקח בחשבון את ההזדמנויות עליהן וויתר. אם המשימה לקחה לו 100 שעות, שהוא היה יכול להקדיש לעבודה בשכר, ולהרוויח 8000$ נוספים, הרי שהוא נחל הפסד כספי ענק בכך שביצע את העבודה בעצמו. הדוגמה הזאת נסובה סביב כסף, אבל במקרים אחרים, זוהי עלות פסיכולוגית שאנחנו נכשלים לחשב. כאשר גבר נואף, אנחנו יכולים לתהות האם הוא חשב על כל העלויות הקשורות במעשה הבגידה.

אולי הוא דווקא כן לקח בחשבון, ובמקרה זה הכלכלה מפנה את הבעיה למוסר ולדת. אבל לעתים קרובות מדי האנשים לוקחים בחשבון את הרווח המידי הנראה לעין , ונכשלים בעלויות הפחות גלויות והרחוקות. בסטייה התייחס לכך כבעיית מה שנראה ומה שאינו נראה. הוא הרגיש כי זוהי מטלה חשובה של הכלכלה, ללמדנו "לא לשפוט דברים רק על סמך מה שנראה, אלא על סמך מה שאינו נראה".

יתרון נוסף בהבנת הכלכלה הוא שהדבר חיוני להערכת שאלות של מדיניות ציבורית. האם להעלות את שכר המינימום, לא לשנות אותו או אולי אפילו להעלימו לגמרי? האם נוכל להעלות את רמת החיים שלנו על ידי הגנה על תעשיות מקומיות? מה יהיו התוצאות של הפרטת הביטוח הלאומי? כל אלו - שאלות כלכליות.

"רעיונות הכלכלנים והפילוסופים הפוליטיים, בין כשהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב. אכן, העולם כמעט ואינו נשלט אלא בהם. אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו." ("התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף")

כיצד עלינו ללמוד כלכלה?

השאלה הסופית איתה נתמודד כאן היא מה תהיה הגישה הכי טובה למדע שלנו. ההצלחה המזהירה של הפיזיקה והכימיה בשלוש מאות השנים האחרונות בשליטה על חומר ואנרגיה, העלימה לעתים קרובות מאנשים את העובדה כי יש יותר מתשובה אפשרית אחת  לשאלה זו.

אבל התבוננות במדעים מבוססים אחרים מראה כי זה המקרה. למשל, אני לא מכיר אף אחד שיציע כי הדרך הנכונה להבנה מעמיקה של שייקספיר היא דרך ניתוח המרכיבים הכימיים של הנייר והדיו בהם הוא השתמש בכתיבת המחזות שלו.

אנחנו גם לא מצפים ללמוד הנדסת המישור או לוגיקה באותו אופן כמו מדעי הפיזיקה. כדי לקבוע שסכום שלוש הזוויות של המשולש שווה ל180 מעלות, אנחנו לא מודדים אלפי משולשים אמיתיים. למען האמת, המשולש של הנדסת המישור הוא גוף רעיוני שלעולם לא נמצא במציאות. או, קחו את הסילוגיזם (syllogism) הבא: " כל בני האדם הם בני תמותה. ג'ון הוא בן אדם. לכן ג'ון הוא בן תמותה." אנחנו לא צריכים לחכות עד שג'ון ילך פייפן כדי לאמת את הדבר. לו היינו מגלים שג'ון הוא בעצם בן אלמוות, אז היינו מבינים שאחת מהנחות היסוד שלנו שגויה. אבל הסילוגיזם עצמו היה עדיין תקף.

נוכל לראות זאת באופן ברור יותר כשנבחן סילוגיזם  שאין לו שום יסוד במציאות, למשל: "לכל חדי-הקרן יש קרן יחידה. אם אראה חד-קרן בחצר האחורית שלי, תהיה לו רק קרן אחת." הסילוגיזם הזה נכון בבירור, אפילו שחדי-קרן מעולם לא התקיימו, כך שבוודאי לא יכול להיות לנו שום מידע אמפירי לגביהם.

השאלה מדוע אנו יכולים להניח כי הטענות של הנדסת המישור והלוגיקה הן נכונות מהווה נושא  לוויכוחים פילוסופיים ותאולוגיים רבים. עקרונות הפעולה האנושית דומים להם בכך, שברגע שאנחנו שמים לב אליהם, הם נראים כאמיתות מובנות מאליהן, בלי שנבין באופן מידי מדוע זה כך. אבל הכלכלה לא עוסקת בניסיון לפתור את החידה מדוע אנחנו חושבים באופן שבו אנחנו חושבים. לכלכלה עובדה זו היא נתון מוחלט.

לכל המדעים יש מגבלות, הנקבעות על ידי מה שנצפה מנקודת המבט שלהם על העולם. הפיזיקה, על אף גאוותה בכך שהצליחה להתחקות עד ל"ראשית" היקום, הצליחה בסך הכל להסביר מצב פיזי אחד של העולם במונחי אחר, הקודם לו. בשביל הפיזיקה, העובדה שקיימים מצבים פיזיים היא נתון מוחלט. הדבר אינו כישלון של הפיזיקה.  רק בגלל שהנושא שלה מוגדר היטב זה הופך אותה לנושא קוהרנטי. האלטרנטיבה לכך היא נושא יחיד, שייקרא, אולי, "הכל". ניסיונותיהם של בני האדם להשיג ידע באופן זה לא היו מוצלחים במיוחד.

בגלל שנושא מדע הכלכלה הוא הפעילות האנושית, ובגלל שהפעילות האנושית מתרחשת לפי תכניות המנוסחות בידי בני האדם, אופי השכל האנושי שלנו הוא כלי המחקר העיקרי שלנו. בכך יש לכלכלה יתרון על פני הפיזיקה והכימיה. אין אנו מבינים מדוע החומר והאנרגיה מתנהגים באופן בו הם מתנהגים, אלא מציינים שהם אכן מתנהגים כך. (וודאי שנוכל להסביר עובדות מסוימות בהתנהגותם על ידי עובדות בסיסיות יותר. אבל, נלך רחוק ככל שנלך, בסופו של דבר נגיע לנקודה שבה כל מה שנוכל להגיד הוא "טוב, זה פשוט ככה".)

אבל, מדע הכלכלה ה שונה. כולנו בני אדם (לפחות נדמה לי, ש"אמאזון" טרם החלו לשווק מחוץ לכדור הארץ.) השכל שלנו דומה לשכלם של השחקנים הכלכליים (כולל אותנו עצמנו!) שאנחנו מנסים להבין. אנחנו יודעים, באופן פשוט וישיר, מה זה לבחור, לסבול הפסד, להשיג אושר. הכלי העיקרי שלנו בחקר הכלכלה הוא הידע שלנו מה פירוש להיות אנושי, להעדיף תוצאות שונות על פני אחרות, ולפעול כדי להשיג את התוצאות המועדפות הללו.

כדי להדגים את מרכזיותו של השכל האנושי לכלכלה נבחן מאורע כלכלי שכיח: סגירת עסקת נדל"ן על חתיכת מקרקעין. איך ניתן להבין מה התרחש?

נגיד שאנו בוחרים לבחון את האירוע מנקודת מבט של הפיזיקה והכימיה. סגירת העסקה יכולה להתרחש במרחק רב מהקרקע עצמה. ואף על פי כן, אנו מציבים בחריצות את הכלים שלנו הן באתר, והן בבנק בו מתרחשת העסקה. אנחנו אוספים מידע על כל אטום ועל כל זיק של אנרגיה שאנחנו מסוגלים. אנו שופכים את המידע בזמן אמת בעזרת מחשבי-העל הכי מהירים שיש. ועדיין קשה לדמיין שנוכל למצוא משהו שמקשר את האירוע בבנק לחתיכת האדמה הנמכרת.

ייתכן שהמוכר מעולם לא ביקר בשטח, והקונה גם הוא לא מתכוון לנסוע לשם. שום תצפית על האתר לא יכולה לגלות כי התקיימה עסקה. מה שקרה הוא אמיתי בכך שזהו רעיון אמיתי, שהאנשים המעורבים מאמינים בו. זוהי המשמעות המיוחסת לסגירת העסקה על ידי המשתתפים בה, שהופכת אותה לממשית.

כעת נגיד, שהקרקע שוכנת באזור שעובר התפתחות מואצת. שווי החלקות הולך וגואה. הבעלים החדשים יודע שיוכל למכור את הקרקע במחיר כפול ממחיר הרכישה. אבל היכן יוכלו הפיזיקאים והכימאים האמיצים שלנו לגלות את העובדה הזאת? היא קיימת רק כרעיון במוחו של אדם אחד או יותר. ובכל זאת, לא נוכל להסביר את העובדה שהבעלים ידחה הצעה בגובה פי אחד וחצי ממחיר הרכישה, ללא הרעיון ההוא.

נושא המחקר הכלכלי הוא התכניות של בני האדם והפעילות הנגזרת מהתכניות האלה. עלינו לחקור את האפשרויות השונות שהעולם מציג בפני בני האדם הפועלים, כפי שהם עצמם מפרשים זאת. עלינו לשקול את המשמעות שהם מייחסים לתכליות שמנסים להשיג על ידי בחירה באחת האפשרויות הללו. הרעיון המרכזי בכלכלה הוא כי הפעולות מתוכננות על ידי בני אדם אמתיים, והוא מתפתח על ידי ניתוח החשיבה שנעשתה בהכנת התכניות הללו.

הניסיון להפוך את הכלכלה למדע "אמתי" על ידי ביסוס מחקריה על "מידע מוצק, אובייקטיבי", כגון כמויות הסחורות, מחטיא את עיקר הנושא. זה כמו שהיינו מנסים ללמוד ביולוגיה בדרך המוגבלת של חקר התנהגות החלקיקים הסאב-אטומיים המרכיבים את הגופים האורגניים. לא היינו מצליחים אפילו לזהות שמדובר ביצור חי! הרי כל המדעים חוקרים, בסופו של דבר, את אותו העולם. רק העובדה שהם ניגשים למחקר מנקודות מבט שונות, תוך שימוש בעקרונות שונים, הופכת אותם למדעים שונים. כשאנו לומדים כלכלה, אנו לוקחים את המחשבות ואת התכניות של בני האדם הפועלים כנתון מוחלט, ומתחילים את מחקרינו משם.

Zeitgeist: Moving Forward הביקורת - טבע האדם

(שתי הערות טכניות: הביקרות היא על הסדר הכרונולוגי של הסרט, וכן הייתי קצת גם פרקליטו של השטן)
"חברים מסוימים מכחישים את האופי האובייקטיבי של חוקי המדע, ובייחוד הכלכלה המדינית. הם חושבים... כי מנהיגי המדינה יכולים "לחולל" חוקים חדשים, "לכתוב" חוקים חדשים. החברים האלה טועים טעות יסודית. הם, כנראה, מבלבלים בין החוקים, המשקפים את את התהליכים האובייקטיביים המתרחשים בטבע בלא השפעת האדם, לאלההנחקקים על ידי מדינות,  הנוצרים מתוקף הרצון האנושי והינם בעלי תוקף משפטי בלבד.אבל אי אפשר לערבב ביניהם"
 ---יוסף סטאלין בפתיחת "לשאלת אופי החוקים הכלכליים בסוציאליזם" מתוך "בעיות כלכליות של הסוציאליזם בבריה"מ" (1952)

במשפט אחד -אכזבה. כלומר ההתחלה היתה כל כך יפה. דיברו על כך שטבע האדם אינו דטרמיניסטי, וכיו"ב, ומשם היה ניתן בקלות להמשיך לטענת היסוד של פרקסאולוגיה (הכותרת של הבלוג פה זה לא סתם) , כי חקר האדם הוא אינדוקטיבי כי אם טלאולוגיה. אבל אז, התחילו לכופף את מה שנאמר לאג'נדה של הפתיחה, והכל נהרס.

ההסבר על ההתמכרות שמביא ד"ר מאטה מדגים בצורה נפלאה את הטענה של מיזס כי יש צורך בתפיסה מלכתחילית של מציואת כדי לבנות על גביה תאוריות המשך.  תראו את ההגדרה שלו: "אני מגדיר התמכרות ככל התנהגות הקשורה להשתוקקות עם הקלה זמנית ועם השלכות שליליות לטווח הארוך יחד עם חוסר שליטה, כך שהאדם רוצה לוותר או מבטיח לעשות זאת אבל לא מסוגל לקיים". כעת, אני הולך להציג עמדה: ,אני מכור לאוכל. אני מנסה להתאפק, אבל לפחות פעם בכל שלוש ימים אני נכשל והולך למקרר. זה מזיק לי בטווח הארוך - אני משמין. אין לי באמת שליטה על זה." אם נניח שמי שמציג את העמדה הוא חולה אנורקסיה וה"כישלון" שלו זה הזמן היחיד שהוא אוכל בלבד. מה ניתן ללמוד מזה?נוכל לאמר, כי עלינו להגדיר התנהגות נורמטיבית ושאינה נורמטיבית. הסרט, למשל עשה את זה בפתיחה, בהגדירו את מערכת הערכים הנוצרית-סוציאליסטית כתשתית, ואז קובע "מה שמקובל ומה שמכובד זו תופעה שרירותית מאוד בחברה שלנו" (די באמצע של הדיון), והמסקנה היא שהאמות המידה הנכונות הן שלו בלבד.

לכן בזמן שד"ר מאטה מדבר על התמכרות אנחנו רואים תמונה של אישה עם שתי שקיות נייר המתחלפת בתמונה של מישהו פורס אבקה לבנה עם תער גילוח. ההקשר ברור - שופינג הוא מחלה קלינית, כמו צריכת סמים. ולכל זה מצרפים קטע עם כסף , סתם להדגשה. כעת ד"ר מאטה אינו טורח לעשות את ההבחנה הנ"ל, טעות נפוצה ביותר במעבר בין מדעי הטבע למדעי החברה, והפלא ופלא פתאום הוא מגלה "התמכרויות" למכביר. מה שקורה בעצם, שהאיש לוקח דדברים ומגדיר אותם כהתמכרויות באופן שרירותי. אוי , סליחה, לא שרירותי, אלא במסגרת האתית נוצרית-סוציאליסטית. פתאום חברות מסחריות (הן בכלל אנשים?) שממלאות את תפקידן -מכורות. התמכרות, על פי הדוקטור הטוב, יכולה להיות גם ל"נפט או לפחות לעושר ולמוצרים .הזמינים לנו בזכות הנפט" (כמו תחבורה ציבורית, כנראה). אחרי הגדרה כה רחבה של התמכרות קל לעשות את המעבר שרק לפני מספר דקות התריעו מפניו - להסיק מסקנות חברתיות.
הדרך לעשות זאת היא לתת לדוקטור שלנו, הנציג המכובד של מדעי הטבע להציג בהתחלה את הנזק הסביבתי הנגרם כביכול כתוצאה מהתמכרות לרווח, ומיד להציג רעיון התורת הכלכלה המודרנית המושמצת בהמשך - "כשל שוק", מצב בו מנהל חברת הטבק לא נושא באחריות על מות המעשנים, ומיד מציג סטטיסטיקה של תמותתה מעישון. זהו תרגיל ריטורי יפה, שכן מה שאומר הדוקטטור, יש לזה איצטלה של מחקר מדעי שנבדק במעבדה בניסויי עיוור כפול. כעת, ניתן להציג אג'נדה פוליטית ורעיונות ממדעי החברה בלי להודות שמה שמדברים עליו אינו מדע מדוייק. השאלה על אחריות המנכ"ל לנזקים שחברתו גורמת היא שאלה נכונה ויפה - לחלק של כלכלה. זו שאלה שהובס ולוק יפים לה. הנסיון לדחוף אותה פה במסגרת "אמיתות מדעיות" הוא דרך פשוט לעקוף את הדיון, הרי מי יכול להתווכח עם המדע?
 מרגע שמסלול זה של עקיפת דיון דרך המדע נפתח, שוב לא מהססים להשתמש בו ללא גבולות. וזוכרים כיצד הזהירו אותנו להמנע מדטרמיניזם גנטי? ובכן מסתבר שזו הית האמתלה כדי להציג את הדטרמיניזם החדש : "שחוויות מסוימות בחיים .גורמות לאנשים להיות פגיעים חוויות חיים שלא רק מעצבות את אישיותו של האדם, ואת צרכיו הפסיכולוגים אלא גם ממש את מוחו בדרכים מסוימות". יש דטרמיניזם, אבל הוא  מאין דטרמינזם סביבתי(מישהו אמר "הולדת הפרולטריון"?) הדטרמיניזם הזה חשוב לבניה אידאולוגית של סרט,שכן הוא יעזור לתרץ את הפולילוגיזם, ויצדיק את דה-הומניזציה שנראה בהמשך. 
לאחר הרבה עובדות מדעיות על עוברים ותינוקות, מגיעים סוף סוף לחלק החברתי.מתחילים משיר הלל לפרימיטיביזם, ואני לא מתכוון להתחיל געת בזה מעבר שאגיד כי למזלה של האנשות, המצאנו את הכסף והצלחנו להתקדם הלאה. עוד נקודה המשתלבת יפה עם ההתעלמות מהאייק היא התעלמות מהובס, ישר ללוק (רק כדי להשמיץ אותו אחר כך).  בגלל שאגע בהובס במשך, כאן רק אגיד כי אני חולק על הקשר הגורף בין החומר לאלימות (אלא אם כן האינדיאנים אספו קרקפות בהשפעתה המטריאליסטית של תרבות מערב).  מה שכן אנחנו רואים בבירור את החיבור לתשתית אידאולוגית נוצרית-סוציאליסטית בכך שדווקא הקהילות הדתיות נוצריות סוציאליסטיות מועלות  על הנס.
אחרי קביעה סופית של דטרמיניזם סביבתי חברתי : " חברות גדולות ושונות יכולות להיות מוגדרות כאינדיוידואליסטיות  או כקולקטיביסטיות וישנם אנשים מאוד שונים  ודפוסי חשיבה שונים ואני חושד שמוחות שונים נוצרים מכך.", הנותנת הצקה סופית לפולילוגיזם של צייטגייסט, כעת נותר להראות , כי החברה האינדיבידואליסטית מחוללת אנשים נחותים מאלה של חברה אחרת, ובינגו!
ואפרופו, איש, כמובן, איו בוחן את השפעת השחיתות הפוליטית על אותו ריבוד חברתי. אקדים דיון שיעלה בהמשך , ואגיד: אם תתפסו איש ברחוב, ותשאלו אותו מי אמור לדאוג לעניים, לפשיעה, לחינוך, לאיכות הסביבה. והתשובה היותר מצויה היא: ממשלה. כלומר אנשים מתנתקים מסביבתם, ומעבירם את האספקטים הללו של חייהם לידי צד ג'. וזה תורם לריבוד המוזכר על ידי ד"ר סאפולסקי.
בעת נשאר לקבע את הפולילוגיזם. הדרך אותה דרך- לתת לרופאים לדבר על כלכלה. דרך הנחת כי "אין טבע אנושי", (כלומר הם לא יודעים לזהות אותו), הם מתחילים להציג את הדעות הפוליטיות שלה. ד"ר מאטה - "בחברה שמבוססת מראש על תחרות ובאמת, לרוב, על ניצול חסר הרחמים ,של אדם אחד את האחר". עוד קביעה "מדעית".

הרושם בסיכום החלק הראשון: אין "טבע אנושי" שניתן לחקור אותו כדי להגיע לתובנות לגבי החברה האנושית. האנשים אדפטיביים ויסתגלו למה שיפילו עליהם. זו פתיחה נאותה לגל ההשמצות של החלק הבא.

Zeitgeist: Moving Forward הביקורת - להשבע אמונים לדגל

הסקירה של פרסקו

"Once againg you put your keen and penetrating mindto the task, and as usual come to the wrong conclusion"

-Harry Potter and the prisoner of Azkaban

בגלל שרעיונותיו של פרסקו מהווים לייט-מוטיב לסרט כולו, זה מקום נהדר להתחיל לבחון חלק מהם.

השפל הגדול
פרסקו לא היה היחיד שתמהה אודות השפל הגדול. רבים וטובים עמלו רבות להסביר מה השתבש. ביניהם שני הכלכלנים הדגולים של המאה ה20 - אבי המאקרוכלכלה ג'ון מיינרד קיינס, וחתן פרס הנובל פרידיריך אוגוסט האייק.
הנה קליפ חמוד המסכם את דעתם על מה שקרה אז (וגם היום):

(הנה הניסיון שלי לתרגם אותו)
יש בסרטון זה כמה וכמה דברים רלוונטיים לעניניינו. נתחיל דווקא מהסוף, מציטוטי הסיכום:
רעיונות הכלכלנים והפילוסופים הפוליטיים, בין כשהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב. אכן, העולם כמעט ואינו נשלט אלא בהם. אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו. (ג'ון מיינרד קיינס, התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף)
משימתה הייחודית של הכלכלה היא להדגים לבני האדם כמה מעט הם באמת יודעים על דברים אותם הם מדמיינים שהם מסוגלים לעצב (פ.א. הייק הטעות הגורלית).
שתי אזהרות הללו תקפות גם למקרה שלנו, אבל לא רק בשבילם אני מביא את הסרטון. שני הכלכלנים הגיעו למסקנות נפרדות וייחודיות לגבי מה לא תקין בכלכלה. המסקנות של קיינס מוצגות (ומופרכות) לכל אורך הסרט שלנו.
הנה כמה דוגמאות:

מי ששם לב, התשמשתי בציטוט ממקיינס ל"משחק מונופול". בכלל, מצאתי את היחסים של צייטגייסט עם קיינס קצת, איך להגדיר את זה, מוזרים. למשל, בסרטון מבית היוצר של צייטגיייסט בנושא אבטלה טכנולוגית, ציטוט הפתיחה הוא של קיינס, וזאת למרות שמהפרכת טענותיו בסרטי צייטגייסט, עולה גם הפרכה של עמדתו בנושא האבטלה הטכנולוגית. אני חושב שג'וזף פשוט ממשיך במתודולוגיה של קיינס, שכן שניהם חוו את העולם המרכנתיליסתי מבפנים (ג'וזף נים עסק בדייטריידינג) , ובגלל שהתמתאותם היתה אינטואיטיבית ולא אינטלקטואלית, בחרו בנתיב של שלילה וביטול היחס של צייטגייסט למסכנות של האייק עוד יותר מוזר. חצי מהזמן , הסרטים מאמצים את הביקורת של האייק על קיינס. בחצי השני, לעומת זאת, האייק וכן מורו הדגול ליווויג פון מיזס נזרקים לאותה ערמה עם קינס, ומבוטלים כלאחר יד כ"עוד קשקשנים מאותו סוג", ביטול אשר כה הציק למוליניו.
זה קורה לא רק בסרט שלנו. הנה פריים מתוך האדנדום.

האיש פה הוא אחד התלמידים הבולטים של מיזס והאייק חבר בית הנבחרם האמריקאי רון פול, זה לפני זמן לא רב נבחר לראשות הוועדה שאמורה , סוף סוף לנבור בכביסה המלוכלכת של הפד. בסצנה הזאת הוא מתעמת בפומבי עם ברננקי. די ברור שלפוליטיקאי בכיר כמוהו יש פתרונות של הפד. אבל באדנדום העימות נקטע ולא מראיינים את פול, ולא מציגים את נקודת המבט שלו. אני טוען שהדבר מגמתי, שכן הביקורת של מיזס והאייק היא ביקורת תקפה שג'וזף מתשמת בכוונה תחילה מלדון בה פן תיחשף חולשת עמדתו. עוד נציג אותה בהמשך.


מלחמת העולם השניה.
זה הזמן לספר כיצד נחשפתי לצייטגייסט. במשך שנים קראתי והגבתי בבלוג "הקפיטליסט היומי", היום חלק מהבלוגים של מעריב. יום אחד הגיב שם מישהו תחת הניק "תיקון עולם". פתחתנו בדיון קראתי בבלוג שלו, והוא הציג בפני חומרים ל צייטגייסט. הגבתי בבלוג שלי, והתפתח דיון. כעת, בגלל שעלה נושא של "מחסור מלאכותי". באופן טבעי הצגתי את עמדתו של בסטייה על המחסור המלאכותי. חלק מהניתוח של בסטייה כולל את התובנה זהה לזאת של פרסקו - כי מלחמה היא הרס חסר תקנה של משאבים והרג של בני אדם שאי-אפשר לתקן. מה רבה היתה הפתעתני כשגיליתי ש"תיקון עולם" לא מסכים עם זה:אין לי עניין להיכנס כאן למספרים ולהוכיח שהנזק הפיננסי שנגרם מכך ש"אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים" קטן עד כדי זניח בהשוואה לתועלת הכספית שמופקת מייצור הנשק והטכנולוגיות התומכות  עדיין אין לי מושג איך זה מתיישב.


משאבים יקרים מבוזבזים על ידי שוק חופשי
שתי הנקודות האחונות קשורות לאופי ריטורי כללי של צייטגייסט. התרגיל פשוט- לערבב מספר נרטיבים, ואז לברור את המסכנה היותר נוחה. למשל, איך קובעים אילו משאבים "יקרים" ואילו לא? (מחוץ למסגרת השוק החופשי)? עד הצעת הפתרון בחלק מתקדם של הסרט, יש שימוש במונחים המקובלים בחברה, תוך התעלמות נסיבות החברה.


שחיתות פוליטית
כפי שראינו לגבי האייק, יש פה עוד רעיון שמצטרף: פרסקו מזהה את השחיתות, אבל במקום לשאול את השאלה הפשוטה, כיצד המערכת מתפקדת ללא (ורמז דק, איך היא תפקדה בעבר ללא) השחיתות, בוחרים פה לשפוך את התינוק עם המים, ולהכריז כי אין הדבר אפשרי, שחופש הוא שקר ( עוד נראה אמירות אורווליאניות ממש בסרט זה), שהפתרון בהוא להחליף מערכת מושחתת במערכת אחרת ש... ("כמה מעט אנשים יודעים על הדברים שהם מדמיינים שהם יכולים לעצב" כבר אמרנו?)


התוצאה הסופית, כפי שמשתמע מציטוט הפתיחה - יסודות הגיוניים שמובילי למסכנות משונות/ 
כעת נראה אותם נפרסים.

Zeitgeist: Moving Forward הביקורת - משחק המונופול

מונופול עם סבתא

"בטווח הארוך כולנו מתים"
-ג'ון מיינרד קיינס

סיפור המשחק הוא משל העוסק במוסר ובדת. הוא לא מציין עובדות, רק מסר יפיפה על המשמעות אותה אנחנו מעניקים לדברים.
וזו בעיה.
זו בעיה בגלל שכל מה שקשור במוסר ובדת מאוד קשה לניתוח רציונלי. ניתוח כזה אפילו מעורר התנגדות פנימית.
איין ראנד היטיבה לסכם זאת בסוף "נאום הכסף" המפורסם של ד'אנקוניה (לא מצליח לאתר את העותק העברי, וסליחה עם הקוראים):

Senor d'Anconia, declared the woman with the earrings, I don't agree with you!

If you can refute a single sentence I uttered, madame, I shall hear it gratefully.

Oh, I can't answer you. I don't have any answers, my mind doesn't work that way, but I don't feel that you're right, so I know that you're wrong.

How do you know it?

I feel it. I don't go by my head, but by my heart. You might be good at logic, but you're heartless.

Madame, when we'll see men dying of starvation around us, your heart won't be of any earthly use to save them. And I'm heartless enough to say that when you'll scream, "But I didn't know it!", you will not be forgiven.

אם אשאל אתכם למשל, מה הבעיה עם חוסר השוויון? או, מה אכפת לי מזה שאנשים מתים ברעב באפריקה? תוכלו לגלות שהתגובה הראשונה היא רגשית . זה טוב כי זה מראה על רגש מוסרי, וזה לא טוב  לא רק כי זה מקשה על הדיון הרצינאלי, אלא גם כי זה גורר תגובות המשך שאינן רציונליות. הקושי לדון בנשוא מביא לחיפוש פתרונות שיענו על המצוקה הרגשית, ולכן פתרונות דמה משגשגים, בעוד שניתוח עומק אינו קיים.
אבל אמרתי כי הקטע עוסק בדת. מדוע? ובכן, אם נבחן איזו מערכת  מוסר נשקפת מהקטע, נגלה שורשים דתיים עמוקים .העל מ"דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת" של קוהלת, אבל בעיקר, את הסלידה העמוקה מהעולם הזה של הנצרות. סממנים מובהקים של שנאה זו פזורים לאורך כל הסרט - סלידה מהישג אישי, דה-הומניזציה של הציבור, בניה של תרבות אשמה בכל דבר שאינו מתיישב עם האידאל הנוצרי.
נראה את זה ביותר הדגשה בקטע הבא.

האיש עם המזוודה 1 

"אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים, שֶׁכֵּן אוֹ יִשְׂנָא אֶחָד וְיֹאהַב אֶת הַשֵּׁנִי, אוֹ יִהְיֶה מָסוּר לְאֶחָד וִיזַלְזֵל בַּשֵּׁנִי. אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן." ~ ישו, הבשורה לפי מתי, 6:24

אז מה יש לנו כאן?
מסך המראה הפגנה כלשהי (כלומר לא הכל וורוד), מסך המראה  את אובמה נואם לצד איזושהי פרסומת (קשרי הון-שלטון) , ילד הומלס שוכב ליד כתובת NASDAQ (יש רעבים ומסכנים בעולם), זוג יושב בבית קפה ועסוק בזלילה ("תאכל אננסים תזלול חזירטו, כי זהו, בורז'וי, יומך האחרון" -ולאדימיר מיאקובסקי), פרסומת  לסדרת טולוויזיה לתכנית המקדמת ערכים מעוותים, ואז עוד מבט לילד ההומלס, ומתחילים ללכת.

כמה נקודות. ראשית, הקישור  הברור לתרבות האשמה הנוצרית בגלל הילד ההומלס ממש סיכום. קיומו, במסגרת אתית זו - אשמתם של יושבי בית הקפה וכמותם. מה שהם  עושים (צורכים) מעוות מלכתחילה,ולכם מוצדק שיוצג באור שלילי.  אתם יכולים להגיד, שהרי כל ביקורת חברתית חייבת להפנות את שומת ליבה לבעיות הללו. נכון. אם ניקח שוב את "מרד הנפילים" נגלה בפנים  חלקים דומים, המבקרים אנשים ריקים, שחיתות פוליטית וקולנוע המקדם ערכים מעוותים. אלא מה, בגלל שכבר נכנסנו למסגרת של הסרט, אי אפשר לשבור אותה לחלקים, כפי שצייתי בפתיחה. חלק זה הוא המשך ישיר של מחק המונופול. הוא עומד כולו תחת השאלה שנשאלה -אם צבירת הנכסים היא לא הדבר החשוב,  אז מה כן? וזאת להבדיל מראנד אשר קבעה מלכתחילה כי כסף הוא הדבר הטוב.

אנו מוצאים את עצמינו אפוא בולמם האתי של הנצרות, ושל ילדה הדיאלקטי, הקומוניזם. הנחות אתיתשלהם ירחפו ברקע וימלאו פינות מרומזות בעלילה.

Zeitgeist: Moving Forward הביקורת - הקדמה ופתיחה

הקדמה כללית לביקורת.

 Nobody has stated just what they mean by propaganda. Now, I use the term to mean that Communist propaganda is anything which gives a good impression of communism as a way of life.

-איין ראנד, בעדותה בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית

סרט הוא יצירת אומנות. אנחנו שופטים סרט על פי הפסקול, על פי תפאורה ואפקטים מיוחדים. על פי כישרונם של השחקנים, ובסרט תיעודי על פי איכות החומרים המתועדים, ושילוב המומחים המפרשים לנו את אותם החומרים, וזאת ברמה נפרדת לגמרי מן שאלת אמינות או נכונות  דברי אותם מומחים או אמינות החומר התיעודי. זה מצריך התיחסות נפרדת  בכל סרט לכל אחת מן הרמות הנ"ל.  כך, המעיין בעדותה של ראנד שמצוטטת למעלה יצמא כי היא  מתעקשת כי המפיק של הסרט הנידון בוועדה לא ביקש ליצור סרט תעמולה. יתרה מכך הוא השתדל להימנע מתעמולה ככל האפשר. ואף על פי כן מתצוגת הדברים בסרט נוצרת תעמולה ברורה. 

לכן , בבואנו לדוןבסרט יפה ומורכב כמו זה, נצטרך להתיחס להרבה פרספקטיבות ומישורים.

הערה אישית: אני עצמי אינני מבקר קולנוע. נחשפתי לנושא שהצגתי כאן לראשונה ב 2005, כשראיתי מחדש את "מרי פופינס" של דיסני.  שאלתי את עצמי אז מהו המסר החברתי העולה מן הסרט, ובכלל לא אהבתי את התשובה שהגעתי אליה. אלא שרוב הסובבים אותי התיחסו לנושא זה בתמיה רבה והצהירו כי הם רואים סרטים בשביל הפסקול והשחקנים, ולא בשביל ניתוחים מעמיקים. למזלי גיליתי כי בספרו האחרון , רנדי גייג' עושה ניתוח מסוג זה למגוון רחב של סרטים וסדרות , מספיידרמן עד האוס. הנה מה שיש לו לגיד על "אווטאר":

הפתיחה

That's great, it starts with an earthquake, birds and snakes,

an aeroplane - Lenny Bruce is not afraid.

"It's the  end of the world" R.E.M

דווקא הפתיחה של הסרט היא פתיחה קלאסית.  אפילו משהו כה מנוגד לסרט כמו הפרוייקט "This is John Galt speaking..  " משתמש במשהו דומה:

       

המצאת האבטלה - חלק א': המצאת התעסוקה

רבים הם הדברים שמקורם כה מרוחק מאיתנו, עד שאיש לא יכול להגיד איך בדיוק הכל התחיל. לא רק אש וגלגל, או סכין או סירה, אלא אפיו עיר וממלכה היו קיימות שנים רבות לפני שמישההו טרח לתעד ולחקור את נסיבות קיומם. ובגלל שהחוקרים התחילו בנקודה בה אנחנו מתחילים, בה הנושא הוא כה ברור ומובן מאליו, הרי שכל רעיון על התחלת הדברים אינו אלא ניחוש מושכל בעלמא. לכן במקום להציג אגדה או סיפור כמקובל אפילו בלימודים אדמיים, נסתכל על שורה של מצבים לפני ואחרי המצאת העבודה.

נתחיל בבעלי החיים. אם נתבונן על חיים של קוף אונרגוטן למשל, נגלה כי אלה חיים של מאבק בלתי פוסק על הישרדות. אפילו אצל יצורים החיים בקבוצות או להקות, בכל זאת כל פרט בלהקה תורם את חלקו במאבק ההשרדותי. מבנה ההיאררכיה של הלהקה - זכרי אלפא ביטא וכיו"ב - קשור באופן ישיר למאבק זה. בעולם בעלי חיים אין "מובטלים". אורנגוטן בודד, אם יפרוש מחיפושי מזון ומחסה, יכחד. חבר בלהקה שיפסיק להשתתף במאמץ המשותף ידחק לשוליים, לא יזכה בבן/בת זוג, ובמקרה של מחסור יהיה הראשון להכחד.

נתבונן על כעת על קבוצה של יצורים העומדים לחצות את הגבול המסתורי ולהפוך לHomo Sapiens. בשלב זה אין ביניהם לבין להקת קופים אחרת שום הבדל. הקבוצה הזאת, השבט הזה מסתובב ברחבי היער, צד מלקט את מה שניתן. אין בנמצא עדיין לא "תעסוקה" ולא "אבטלה".

נתקדם בזמן ונראה כי השבט למד להתשמש בכלים - סכינים, חניתות, מקושים לחפור צמחים אכילים. ועדיין כל עוד כל אחד בשבט מייצר את כליו בשביל עצמו - זה המשך לאותו מאבק השרדותי.

והנה מגיע רגע המהפך. פתאום יש בשבט מישהו שאינו עוסק בציד, אלא רק מכין את הסכינים וחניתות. בגלל שמה שקורה איתו יהיה נכון לאלפי שנים הבאות, כדאי להתבונן בעיון על מצבו. השבט, כאמור, נמצא בשלב פרימיטיבי למדי. אותו אומן העסוק בהכנת כלים כל היום, חייב לאכול. את מזונו הוא ישיג מבני השבט האחרים. אם השבט עדיין מקיים את ההיאררכיה הראשונית, הקומוניסטית, בה כל האוכל מובא למקום חניית השבט ומחולק לפי היאררכיה הפנימית, הרי כדי לשרוד עליו להיות בעל מקום משמעותי בהיאררכיה. תובנה זאת הביאה אנשים להציע שדווקא החולים או הנכים היו אלה שקידמו את הדברים הללו, בנסיון להתקדם בתוך השבט. זה לא עקרוני לדיון שלנו. מה שכן, נצטרך לשאול במה שונה זה שעושה חניתות ממישהו שמצייר תמונות על הקירות או סתם בוהה בשמיים?

די ברור, שכדי להשיג מזון שאותו האומן שלנו כבר לא צד לבד, צריך שמה שהוא עושה יהיה בעל ערך בעיני שאר בני השבט. אם כ, הם יעירכו אותו והוא יזכה במזון. גם צייר הקירות, ייתכן והוא עושה את זה מסיבות דתיות, מתוקף סיבות אלה בני השבט שלו יכלכלו אותו בזמן עבודתו. אם הצייר עושה את זה על דעת עצמו, או האומן עושה כלים שאיש לא צריך, הוא עושה זאת על דעת עצמו, וממילא פוגע בהשרדות של עצמו.

האם השבט מרוויח מזה שיש בני שבט שלא עוסקים בתרומה למאבק ההשרדותי בצורה ישירה? התשובה היא תמיד תושבת הטווח הארוך. שבט שיפנה יותר מדי משאבים ממאמץ השרדותי לדברים אחרים (ציורי קיר למשל), יחלש ועלול להכחד.

מאידך אומן חניתות יכול לייצר חניתות טובות יותר, תופעה מוכרת לבני השבט - התמחות כמו שהצייד ככל שמרבה לעסוק בציד ככה מצליח לצוד יותר.  בני השבט עצמם יצטרכו לקבוע האם אותו אחד שלא משתתף בציד זכאי לחלק מהמזון, או שמא הוא מבזבז את זמנו לריק.
וזוהי תחילתם של "תעסוקה" ו"אבטלה".

ספרות אוסטרית בעברית - דצמבר 2010

את "הדרך לשיעבוד" של האייק ניתן לקנות היום בכל חנות רצינית.
הנה עוד ספרים שתורגמו או נמצאים בשלבי תרגום שונים ברשת.

מבוא לאסכולה האוסטרית

תומס סי. טילור "מבוא לכלכלה אוסטרית"

ג'ן קלהאן "כלכלה לאנשים אמיתיים" (בתרגום)

ליודוויג פון מיזס

"המנטליות האנטי קפיטליסטית"

"החישוב הכלכלי בקהילייה הסוציאליסטית"

"פעילות אנושית"(בתרגום)

מארי רות'ברד

"לקראת החירות החדשה: המניפסט הליברטריאני" (בתרגום)

לשנות את העולם - הערות מתודולוגיות

אני רוצה לשנות את העולם. אבל "רוצה" הוא מושג סובייקטיבי וחמקמק, לכן חייבת להתלוות אליו פעולה. פעולה אנושית, שלושה תנאים כלליים מקדימים לה. ראשית יש לדעת אם קיימת בעיה עם מושא הפעולה.כשמשהו אינו שבור אין צורך לתקן אותו. אם מישהו בכל זאת ינסה לעשות זאת רוב הסיכויים הם שהוא יהיה זה שישבור את זה. שנית, יש לדעת האם  ייתכן מצב טוב יותר.האם קיים יקום  בו הבעיה אינה קיימת? ולבסוף יש לבדוק  האם יש באפשרותינו לעשות דבר-מה כדי לפתור את הבעיה. אם כל מה שאפשר לעשות זה לדמיין, שום פעולה לא תצא לפועל.
אנשים חלוקים באופן מהותי לגבי כל אחד מבין שלושת התנאים. הם לא מסכימים מה לא בסדר, מה יחשב לבסדר, וכיצד יש לפעול כדי לתקן את המצב. לכן יש חשיבות עליונה לניתוח מערכתי של הפעילות מתבקשת כדי לברר את נקודות המחלוקת ואת ההסכמות.
אלא שברור שזה לא מספיטק. קיימים פערי מידע עצומים בין בני האדם. חלק מהפערים נובע מכך שהמידע פשוט לא קיים . זה נכון למשל לגבי פרוייקטים חדשים  וטכנולוגיות חשדות.חלק נוסף נובע מחשיפה  לתעמולה ופרופגנדה ממקורות שונים. בשם זה אני מכנה כל מסירת מידע כוזב, בלי קשר למטרות או נסיבות מסירת המידע. וכן קיים חוסר בהשכלה. זהו מצב בו המידע הנחוץ קיים, אבל לא הגיע לידי האנשים המבקשים לפעול.
כיצד נטפל בפערי המידע? סעיף ראשון הוא פשוט - בעזרת ניסיון. סעיף אחרון יטופל על ידי השכלה - קרי העברת מידע לאנשים. סעיף אמצעי הוא הקשה. בגלל הדמיון שלו לסעיף האחרון, קל למדי להתבלבל ביניהם.
כיצד נפתור את הבעיה? נצטרך ללמוד מן החשיבה  המדעית אשר עמלה רבות  כדי לסנן השפעות זרות ודעות קדומות. צעדים חיוניים בנושא הם פיתוח חשיבה ביקורתית, וכן פיתוח חשיבה לוגית, ובמקביל בחינה של רעיונות שונים ומגוונים, ושילובם בתכנית הפעולה הכללית, תוך רכישת נסיון בתחומים  שונים. שילוב של השכלה וניסיון יעזרו לנו להפיד רעיונות מועילים מן החומרים שהופקו בכדי לשטוף את מוח.
הדבר אינו פשוט כלל, שכן רכישת כל מיומנות מצריכה זמן ומאמץ, ואילו חומרים פרסומיים נבנים בכוונה תחילה כקלילים וקליטים ללא צורך בהשתדלות נוספת. לכן תהליך רכישת ההשכלה נראה לא אטרקטיבי. זו גם הסביה  מדוע אנשי תנועת ההשכלה האמינו כי ככל שאנשים ישכילו יותר, כך ילך המצב וישתפר, שכן הם יהיחו מסוגלים לפעול בעצמם במקום להיות תלויים  באחרים.
לכן: בגלל שאני רוצה לשנות את העולם, אני בוחר בדרךשל השכלה ופיתוח יכולות חשיבה.

כלכלה לאנשים אמיתיים -מבוא - "השורדים"

הקדמה

"השורדים"

למה לקרוא את הספר הזה?

ייתכן שכבר שמעתם מתישהו על האסכולה האוסטרית של הכלכלה (Austrian School of Economics), ואתם סקרנים לדעת מהי. או יתכן כי התאכזבתם מהכלכלה כפי שנתקלתם בה בספרי לימוד ועיתונים, ואתם מחפשים נקודת מבט מציאותית יותר על החיים הכלכליים. נראה כי האסכולה השולטת, הנקראת בדרך כלל האסכולה הניאו-קלסית (Neoclassical School), עוסקת באנשים שמתנהגים בצורה שקשה מאוד לזהות בפעילות האנושית שאנחנו רואים סביבנו מדי יום ביומו. האנשים בספרי הלימוד נראים כרובוטים, המצייתים בקשיחות לסט של משוואות ש"ממקסמות את התועלת" על פי סט של פרמטרים נתונים. המשוואות עצמן, כך נאמר, "גורמות" להיצע וביקוש להיפגש במחיר של שיווי-משקל - בו הכמות המוצעת שווה לכמות המבוקשת. איזה מקום יש לאנשים במערכת משוואות כזאת? נראה כי קשה לשייך מבנים מתמטי/ים כאלה לעולם בו אנחנו חיים. כיצד הרעיון כי האדם הוא יצור הפותר משוואות תועלת רלוונטי למהפכה האיסלמית באירן, אמא תרזה, ג'ימי הנדריקס, או החלטה שלכם לקחת חופשה שאתם "לא באמת יכולים להרשות לעצמכם" אבל ממש ממש זקוקים לה?

ובכל זאת אתם מרגישים שהכלכלה הייתה צריכה להיות רלוונטית לחיים האמיתיים. היא הרי עוסקת בעבודה, כסף, מסים, מחירים ותעשייה, מה שמקיים את העולם, לא כן? למה שנושא ייראה כל כך מנותק?

האסכולה האוסטרית של הכלכלה מהווה אלטרנטיבה למיינסטרים. היא מבססת את הכלכלה על בסיס אנושי איתן. היא נמנעת מהמלכודות הרווחות בקרב הכלכלה המודרנית: ההנחה של האנוכיות כמוטיבציה האנושית הבסיסית, ההגדרה הצרה של ההתנהגות הרציונלית, ושימוש מופרז במודלים בלתי-מציאותיים. הספר הזה הוא ניסיון להציג בפניכם רעיונות עיקריים של אסכולה זאת.

האסכולה האוסטרית נקראת כך משום שחבריה הראשונים הגיעו - כפי שבטח ניחשתם - מאוסטריה. אלא שהכיבוש הנאצי פיזר את חסידיה, והיום ישנם כלכלנים אוסטריים מובהקים בכל העולם. אני אשתמש בביטוי כלכלן אוסטרי (Austrian economist) לכל חברי האסכולה, ללא קשר לשאלה האם הם גרו אי-פעם באוסטריה או לא.

אני לא אתמקד בהיסטוריה של האסכולה, אם כי מצורפת בסוף הספר תוספת עם סיכום של ההיסטוריה הזאת. וכן אין המטרה שלי לשכנע כלכלנים מקצועיים מאסכולות אחרות "להמיר" את השקפתם. מטרתו של הספר - להיות מדריך למה שמכונה "ציבור שוחר ידע". יחד עם זה שניסיתי להיות תמיד מדויק, ניסיתי גם להימנע מכניסה לפרטי פרטים בוויכוחים האזוטריים של הכלכלה המקצועית, מה שהיה הופך את הספר לסכיזופרני לגמרי.

בשל אופיו, אין ספר זה יכול לחקור את הכלכלה האוסטרית לאותו העומק כמו החיבורים השיטתיים "אדם, משק, ומדינה" של מאריי רות'ברד (Rothbard), או "פעילות אנושית" מאת לודוויג פון מיזס (Mises). אם ספר זה יצליח לעניין אתכם בנושא זה, הרי שהוא עמד במשימתו, ואני מבקש מכם במקרה זה לבחור את אחת מיצירות המופת הללו.  

אבל לשיטה בה נוקט הספר יש גם יתרונות. קודם כל, ספריהם של רות'ברד ומיזס הם כרכים ענקיים. לא הייתם רוצים לקחת כאלה אתכם לחוף הים, נכון? כמו כן, רוב האנשים אינם מעוניינים להפוך לכלכלנים מקצועיים. יש, כנראה, כמות מוגבלת של זמן ומאמץ שתרצו להשקיע בנושא, לפחות עד שתוכלו לקבל מושג איך זה יעזור אם תדעו יותר. ולבסוף, אף לא אחת משתי יצירות המופת הללו מכילה דבר אודות הלהיט הטלוויזיוני "הישרדות", ושחקנית הקולנוע הלנה בונהם-קרטר אף איננה מוזכרת בהן. אני מבטיח שספר זה יהיה חף משני הפגמים האלו.

ואם כבר הזכרנו את הישרדות[1] (אתם רואים, לא הייתם צריכים אפילו לחכות עד שניגשתי לבעיה הראשונה!) אני עומד לבקש מכם לדמיין סיום מעט שונה לתכנית. במקור הזוכה, ה"שורד" האחרון, היה בחור בשם ריץ'. ביקום המקביל שלנו ריץ' הוא עדיין הזוכה, אבל כאשר צוות הצילום מתקפל, הם מחליטים שנמאס להם מריץ' והשטויות שלו. במקום להטיס אותו הביתה, הם חומקים להם בשקט מן האי בזמן שריץ' נהנה מסבב אחרון של שיזוף בעירום.

ריץ' מגלה שהוא נשאר לבד. כעת עומדת בפניו הבעיה האנושית הבסיסית ביותר: כיצד לשרוד במצב הכי פרימיטיבי. מה יכולה הכלכלה להגיד על מצבו? האם המדע שלנו - מקורו בטבע האדם, או שמא הוא תוצאה של הסדרים חברתיים מסוימים שאנו יכולים לשנות אם נרצה? אם פלוני אינו מעוניין להתעשר ככל שאפשר, או דוחה את תרבות הצריכה, האם הכלכלה עדיין רלוונטית לגביו? אלה הן חלק מהשאלות שהספר הזה ינסה לענות עליהם.

עוד נשוב לריץ' בפרק 2. אבל קודם כל נבדוק מהו, בעצם, מדע הכלכלה.

---

[1]לאלה שלא צופים בטלוויזיה, או לאלה שיקראו את הספר בעוד 20 שנה: "הישרדות" הייתה תכנית טלוויזיה בה מספר מתמודדים נשלחו, על ידי רשת הטלוויזיה, לאי בודד. שם הם התמודדו בשורה של אתגרים "הישרדותיים". השחקנים הודחו בדרך של הצבעה עד שנותר המנצח. שמו היה ריץ'. הפרטים המסוימים של התכנית אינם רלוונטיים לספר זה, שכן ריץ' מופיע כאן רק כדוגמה לפרט מבודד ובעיות כלכליות העומדות בפניו. (היי, להשתמש ברובינזון קרוזו הפך לקלישאה, אז הייתי צריך לחשוב על משהו אחר)

תגובה ל"תיקון עולם"

תגובתי ל"תגובה לקפיטליסט היומי"

ולפני הכל אני חייב להסביר מדוע קשה לי עם א'. הרי האיש אינו הטרול המצוי. כתיבתו אינטליגנטית ורחבת אופקים טיעוניו מנומקים. יכולתי להסכים איתו, בנסיבות אחרות.

למה הדבר דומה. סימון סינג, בספרו על משפט פרמה מספר, כי איש ההשכלה ומחבר האנציקלופדיה הצרפתי דידרו הוזמן להתארח בחצרה ל קיסרית רוסיה. על אף שעשוע שבדבר, הפך האיש במהרה לטורח, שכן היה אתאיסט גמור, ואילו את מתמטיקה תיעב מכל הלב. כדי לסלק אותו. זומן לאחד המשתאות המדען הנודע אוילר, אבי הטופוגרפיה, שעבד באותו זמן בשביל הימייה הרוסית. "מסייה" אמר אוילר לדידרו, "אני מאמין בקיום האל, כי (X^2-16x)\(X^2) . דידרו הסתלק במפח נפש נפש ובמהרה עזב את סנט- פטרבורג.

וזה המצב עם א'. איכשהו, דברים יסודיים בכלכלה, בלעדיהם קשה לנתח את המציאות המורכבת בה אנו חיים, מקבלים אצל א' את מעמד המתמטיקה אצל האניקלופדיסט דידרו.

אנסה להתיחס כאן בקצרה לנקודות המחלוקת.

"בפועל, השיטה הקפיטליסטית היוותה מסגרת שאפשרה לפיתוחים המדעיים והטכנולוגיים להתפשט בעולם באמצעות תמרוץ המתווכים השונים, אבל היו אלה המדענים – מהמתמטיקאים והפיזיקאים שמתעסקים בנושאים המופשטים ביותר (ואולי אפילו הפילוסופים שהקדימו אותם) ועד למהנדסים ולמתכנתים שיישמו את הרעיונות האלה במציאות, ויצרו את הכלים הטכנולוגיים שמשמשים את כולנו ביום-יום – שאפשרו את השגשוג המדובר."

אני אגיד במילים חריפות יותר. הא בהא תליא. טכנולוגיות של מנוע קיטור היו מצויות כבר ברומא העתיקה. אם כן, מדוע לא ראינו את רשת הרכבות מתפרסת על פני האימפריה? התשובה פשוטה למדי - בכלכלה של העת העתיקה, בה כל משק היה אוטרקי, כלומר ייצר וצרך הכל בעצמו, נפח הסחורות לא הצדיק את ההשקעה בתשתיות.

לנו, מהפרספקטיבה ההיסטוירת נוח מדי לקונן על הפספוסים, ולנחש, מה היה עולה בגורל האנושות, לו למשל היה בבג' זוכה במימון לו הוא ציפה. האם העידן הדיגיטלי היה מתחיל מאה שנה מוקדם יותר? אין לדעת במקום זה יש לשאול מדוע באמת לא היה תקציב למיזם מדעי? התשובה העצובה היא שהיה צורך במלחמת העולם השניה וב"אניגמה" הגרמנית, כדי שהתחום יזכה לאיזושהי הכרה.

אם נדבר במונחי ריאליה של היום, האם הסטארט-אפ הישראלי היה קיים ללא קרנות הון-סיכון? האם היו האנשים המוכשרים הללו מקדישים את זמנם לרעיונות חדשניים גם ללא סיפורי האקזיט? או שמא היו המשקעים באים לארץ אם לא היו לנו כאן את המוחות המבריקים?

אי אפשר להפריד בין הדברים. שום מדען אינו חי מאוויר ופועל בוואקום. הזכרתי את אוילר. הוא הועסק ברוסיה לא כאקדמאי, אלא כמהנדס בשרות ימייה. דווקא יכולת של חצרות הקיסרים באירופה לממן את המדענים, או להעסיק אותם במשרות שונות היא זו שקידמה את אירופה. וההיפך הוא הנכון. ראו למשל את בריחת המוחות ממזרח אירופה.

האם יוכלו המוסדות האקדמיים להמשיך לפעול ללא תקציב חיצוני? במקרה של קריסת מערכות, כמה מאנשי המעבדה ישארו במעבדה?

אתה חייב לבחון מחדש כמה אקסיומות שעומדות בבסיס כל השיטות הכלכליות הנהוגות.

גם כאן רגשותי מעורבים. סטיבן גולד טוען כי וויליאם ג'ינינגס בראון, התובע ב"משפט הקופים" הידוע לשמצה, היה הרי פעיל המפלגה הפרוגרסיבית, ופעל למען זכויות האישה וכיו"ב, ואם כן מה ראה לשטות זו? אלא, גורס גולד, שהוא התבלבל בין האבולוציה של דרווין לבין הדרוויניזם החברתי - הלא היא ההשלכה הגסה של חוקי הביולוגיה לחוקי החברה שהולידה לימים את האידאולוגיה הנאצית. ולכן שימש בראיין כתובע במשפט שהיו לו, לדידו השלכות מוסריות מרחיקות לכת.

והוא הדין עם א'. קראתי את האקסיומות. גם אני לא מסכים איתם. אבל אני לא מסכים איתם בעיקר בגלל ניסוחים בעיתיים, שאכן הופכים את האקסיומות ללא רלוונטיות.

אני מודע היב שיש כלכלנים שאכן יורים לעצמם ברגל ומציגים את הדברים כך. כפי שאומר מיזס בספרו:

אסור לפסול את ההתנגדויות הללו רק בגלל המניעים הפוליטיים שנתנו להן השראה. לשום מדען אין זכות להניח מראש שההתנגדות לתיאוריות שלו היא בהכרח חסרת בסיס, בגלל שמבקריו חדורי יצרים ומוטים מבחינה מפלגתית. חובה עליו לענות על כל ביקורת בלי שום התחשבות במניעים שבבסיסה או ברקע שלה. ואסור לא פחות לעבור בשתיקה על הדעה שנשמעת לעיתים קרובות, שמשפטי הכלכלה תקפים רק תחת הנחות היפותטיות שאף פעם לא מתקיימות בחיים האמיתיים, ושבגלל זה הם חסרי תועלת להבנת המציאות. באופן מוזר נראה שמספר אסכולות מקבלות את הדעה הזאת ובכל זאת ממשיכות בשקט לצייר את העקומות שלהן ולהרכיב את המשוואות שלהן. הם לא טורחים לחשוב על משמעות החשיבה שלהם והקשר בינה ובין עולם החיים והפעולה האמיתיים.

לכן אנסה לעמוד כאן על בעיתיות שבניסוח האקסיומות.

האקסיומה הראשונה שעומדת בבסיס כל השיטות הכלכליות: אין מספיק לכולם. אין מספיק אוכל, אין מספיק מים, אין מספיק נפט, וכו', ולכן צריך לחלק את המשאבים המוגבלים האלה בצורה כלשהי בין כל בני האדם. מכיוון שאין מספיק מהכל, תמיד יהיו כאלה שיש להם וכאלה שיש להם פחות.

כל הניסוח וצורתו הגיוניים פרט לנקודות המוצא. א' מעביר את הדיון על תופעת המחסור מהמישור הסובייקטיבי למישור האובייקטיבי. מה הכוונה? אמרו חז"ל : "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קוהלת רבה פר' א). חז"ל ידעו היטב כי ספירה אובייקטיבית של נכסי האדם לא משנה ולא כלום אם האדם מתאווה לעוד נכסים. כך הוא המחסור בעולם. מרגע שאכן , כפי שכותב א' עלינו מעל רמת ההשדרות, שוב אין ספירת המלאי של נכסים מועילה.

לכן:

ברגע ששחררת את האדם מצורכי ההישרדות הבסיסיים, הוא חופשי ליצור לטובתו ולטובת שאר האנושות אמצעי מותרות.

לא ממש עוזר, כי לא שחררת את האדם מתאוותיו החומריות. ראינו אנשים מתאבדים כי לקחו להם את הרכב מעבודה. לכן העובדה הנכונה והמופלאה כי הפיתוח הטכנולוגי ביטל את נבואת הזעם של מלתוס, כלל לא משנה את קיומו של המחסור בעולם.

אקסיומה שנייה – בלי מניע הרווח בני אדם לא ייצרו שום דבר, כולם יעדיפו להתבטל ובסופו של דבר תיווצר תרבות של פרזיטים. גם הטענה הזאת נכונה, אבל מציגה אמת חלקית. בני אדם לא יעבדו בעבודות מונוטוניות ומשעממות אם לא ישלמו להם. אי אפשר לערער על זה. אבל התשוקה ליצור, להמציא דברים חדשים, להפעיל את הראש, לשנות את המציאות – אינה תלויה במוטיבציית הרווח. ההרצאה המבריקה הזאת של דן פינק – מציגה כמה מחקרים מרתקים שהוכיחו את הנקודה הזאת מעבר לכל ספק.

ועדיין, בני אדם צריכים לבצע עבודות שגרתיות, ואף אחד לא יעשה אותן בהתנדבות, לא? לא. אין שום תפקיד משעמם ומונוטוני שבאמת מחייב עבודה אנושית. את כל התפקידים האלה אפשר להעביר לכלים אוטומטיים. הטכנולוגיה קיימת, אבל אף אחד לא מעז ליישם אותה, מכיוון שכיום חייבים להמשיך ולספק עבודה לכולם, שהרי בלי עבודה אין משכורת, ובלי כסף אי אפשר לשרוד. אנחנו מוקפים בעבודות מיותרות, ואנחנו חייבים להגביל את יעילות הייצור כדי למצוא הצדקה לעבודות האלה.

אכן, לפעמים מבנה הייצור משתבש. בסטייה, שכבר היה לי הכבוד להציגו, תיאר את הבעיה בפרק שני של ספרו המופלא "סופיזמים כלכליים":

Here, let us say, are some men who need to store their wine. This is an obstacle; and here are some other men whose job it is to remove the obstacle by making tuns. It is fortunate, then, that the obstacle exists, since it provides employment for a part of the domestic labor force and enriches a certain number of our fellow citizens. But then an ingenious machine is invented that fells the oak, squares it, divides it into staves, assembles them, and transforms them into wine-barrels. The obstacle is greatly diminished, and with it the affluence of coopers. Let us pass a law that will preserve both of them. Let us outlaw the machine

על כן, ממשיך בסטייה,

To get at the root of this sophism, one need only remind oneself that human labor is not an end, but a means. It never remains unemployed. If it removes one obstacle, it turns to another; and mankind is rid of two obstacles by the same amount of labor that used to be needed to remove only one. If the labor of coopers ever becomes useless, it will turn in another direction. But with what, people ask, would it be paid? With exactly what pays for it today; for when a certain amount of labor becomes available as a result of the removal of an obstacle, a corresponding quantity of goods also becomes available for the remuneration of labor. To maintain that the time will ever come when human labor will lack employment, it would he necessary to prove that mankind will cease to encounter obstacles. But in that case labor would not be simply impossible; it would be superfluous. We should no longer have anything to do, far we should be omnipotent; and we should only have to pronounce a fiat to have all our needs and all our desires satisfied

זמן השפע הזה קרוב, כך גורס א'. לא אחלוק על כך, אלא שאנו ראוים שמצב שא' תיאור הוא שגיאה, פגם, עיוות במערכת הייצור. שגיאה זו מובילה את א' לטעון כי עיקרון התמריצים מוביל בהכרח ללודיזם. האם זה בהכרח יהיה נכון?

קסיומה שלישית – בני אדם הם יצורים תחרותיים מטבעם, ובלי תחרות לא יהיה מניע לפעול. התמודדות עם הטענה הזאת תגלוש מהר מאוד לשאלה הפילוסופית באשר למהו "טבע האדם", אבל לא צריך לקבל את הגישה הביהביוריסטית הקיצונית של סקינר כדי לקבוע ש"טבע האדם" הוא הרבה יותר גמיש והרבה יותר תלוי סביבה ממה שנדמה לנו.

אפשר ליצור חברה אנושית שתהיה מבוססת על שיתוף פעולה. זה קרה בעבר, בחברות שבטיות כאלה ואחרות, וזה קורה כיום במסגרות מצומצמות מסוימות, ואין סיבה שזה לא יפעל בקנה מידה גלובלי.

אקסיומה הזאת היא לאו בהכרח אקסיומה, אלא אכן תולדת דיון על הטבע האנושי. המקבלים את האקסיומה הם לא בהכרח קפיטליסטים, והדוגמה הידוע היא הסילוגיזם אותו מציגה איין ראנד ב"מרד הנפילים" שם טעון פרופסור לפילוסופיה כי בשוק החופשי כולם מתחרים בכולם, לכן עלינו לכפות תחרות על השווקים על מנת להפכם לחופשיים.

ולאור האמור לעיל, לצערי הרב לא שוכנעתי כי יש צורך בעוד כלכלה "אחרת". אינני נגד הצעות רדיקליות. הטובות שבהצעות חייבות שיהיה בהן משהו רדיקלי. אך אין רדיקלי פירושו "לירות באוויר בתשווה לפגוע במשהו".

.

שחיתות

שוחחתי הערב עם חבר ללימודים. הוא טען כי יש לדאוג למבנה רגולטורי נכון במשק, ואילו אני טענתי כי יש לדאוג לדה-רגולציה. בעקבות השיחה המשכתי לחשוב על הנושא, וזה מה עלה על דעתי.

אנשי המגזר הציבורי אמונים על טובת הכלל. "טובת הכלל" הוא מושג אמורפי, אבל לכל משרד במגזר הציבורי תקנון ונהלים המפרטים בפני אנשי המגזר מה משימתם הספציפית. נבחרי הציבור ברשות המחוקקת בעלי רשות לשנות ולשפר נהלים אלה.

שחיתות כרוכה במעילה בטובת הכלל על ידי אנשי המגזר הציבורי. השחיתות יכולה להיות אישית וסיסטמית (מערכתית).

שחיתות אישית היא מצב כאשר נציג המגזר הציבורי משנה בעבודתו ובקבלת החלטותיו מקידום טובת הכלל מסיבות של בצע אישי. קרייריסט העובד שעות נוספות, גם הוא מונע מבצע אישי כגון רצון לקבל קידום או תוספת שכר, אך הוא אינו משנה את תיפקודו. כאשר איש המגזר הציבורי משנה את החלטותיו בתמורה לקבלת טובות הנאה, זוהי שחיתות אישית.

שחיתות סיסטמית היא מצב, בו כחלק מהתנהלות במגזר, ענף, אזור או מדינה מסוימים אנשים מחוץ למגזר הציבורי מעברים כספים למזגר הציבורי שלא בדרך מערכת גביית מיסים ואגרות,וזאת כדי לאפשר פעילות עסקית כראות עיניהם. גם כאן ניתן לחלק את השחיתות לשחיתות סיסטמית אישית, ושחיתות סיסטמית פוליטית.

שחיתות סיסטמית אישית היא מצב בו בעלי עסקים, או יזמית אינם יכולים או מתקשים ביותר להקים או להחזיק פרויקטים עסקיים ללא מתן טובות הנאה למקבלי החלטות במגזר הציבורי. הצורה הכללית של שחיתות כזאת דומה לגביית דמי חסות (פרוטקשן) על ידי עבריינים. ההבדל הוא שאנשי המגזר הציבורי מנצלים את הכוח של מגזר הציבורי לאכוף את החלטותיהם. סוג כזה של שחיתות נפוץ במדינות מפתחות.

שחיתות סיסטמית פוליטית נפוצה בכל רחבי העולם, ובאיחוד בדמוקרטיות פרלמנטריות, שם היא מופיע בצורת הלוביזם.

פרופ' אלחנן הלפמן מאונ' הרווארד דיבר ב31 למאי באונ' תל אביב אודות הסחר הבינלאומי. הוא העיר, כי בעוד שהסחר אכן מטיב עם כלל המשק, כי הוא מאפשר בין היתר יבוא זול, עצם הדבר פוגע בחלקים מן המשק, כגון יצרנים מקומיים שלא עומדים בתחרות מול אותו הייבוא. נוצר מצב שקיימים גורמים במשק שבכדי להטיב את מצבם , מעוניינים לבטל הטבה הכללית. כך, במערכת הדמוקראטית נוצרים סוגים שונים של לובי, הקוראים להטיל מכסי מגן(קרי לבטל לאלתר את השיפור שהביא הייבוא הזול) או לסבסד ענפים שנפגעו מן הייבוא(כלומר להטיל את מחיר החוסר יכולת שלהם להתחרות על כתפי הציבור). לצורך כך מפעילים הלוביסטים הרבה כוח והשפעה, הגורמים לנבחרי הציבור להטות את החלטות מטובת הכלל לטובת הלובי. זוהי שחיתות סיסטמית מפלגתית, כי טובות ההנאה לא מגיעות לאנשים מסוימים, אלא למפלגות וסיעות.

דה רגולציה כטיפול בשחיתות סיסטמית

הרעיון הזה די פשוט - ככל שפחות כוח יתרכז בידי אנשי המגזר הציבורי, כך תקטן המוטיבציה של בעלי-האמצעים לנצלו לטובתם האישית, וממילא הפגיע בציבור, מבמידה וכן יקרה נסיון נhצול מאין זה יקטן, וכן תקטן היכול של המגזר הציבורי לקיים שחיתות סיסטמית אישית.

אין באnירה זו כדי להציג דרישה לאנרכיה. תהליך הדה-רגולציה אינו יכול לקרות בין לילה. אבל במידה ויתבע בצורה נכונה, יהי יעיל יותר וזול יותר מהמבנה הרגולטוארי המעודכן, שם \תמשיך לעמוד השאלה "מי ישמור על השומרים?"

ליברטריאנים - חלק א'

טל, אני מתנצל שטרם פיניתי זמן לערוך תשובה מסודרת בנושא.

שוק חופשי לא יכול להיות הנחת יסוד, וזאת מסיבה פשוטה. במצב יסוד שוק, כמו גם מדינה או כל ישות מצרפית אינו קיים. מה שקיים הוא בני האדם, יצורים פועלים ורציונליים, המבקשים לשפר את מצבם. לצורך כך הם מתאגדים בקבוצות שונות, ומקיימים מערכות יחסים מסוגים שונים. כשהם עושים זאת, חוקים שמיזם כינה אותם "תלות בלתי-נמנעת בתופעות השוק", ונלמדים היום בעיקר במסגרת הכלכלה, והם יתרון היחסי המוחלט למשל, נכנסים לפעולה.

כיצד ישפרו בני האדם את מצבם? מקסום משאבים הוא תשובה, אבל היא אינה מובנת מאליה. מקסום משאבים הוא אכן מקסום אפשרויות לניצול משאבים, אך אינו שווה למקסום אושר. האושר הוא סובייקטיבי ומשתנה מאדם לאדם. השוני הזה בסיסי יותר מהשוני ביכולות ייצור הקשורים ביתורן היחסי והמוחלט. הגדרת היסו של החרות קשורה בשאיפה ומימוש הפעולות אשר מקרבות את האדם אל האושר. כאן יש להיזהר מטאוטולוגיה. פעולת האדם היא רציונלית ומכוונת לאושר - שני התנאים האלה הם תנאי יסוד לפעולה אנושית.

נאמר כעת, כי האדם הרציונלי לא יבצע פעולה שאינה מקרבת אותו אל האושר. וזה אומר שהדרך היחידה בה האדם הרציונלי יבצע פעולה כזו לא תהיה על דרך חיוב אלא על דרך שלילה - כדי להפחית כאב. כלומר אם אי-עשיה של פעולה מסיומת תגרום לדם כאב, הוא יבצע אותה גם אם היא אינה מקרבת אותו אל האושר.

כל האמור לעיל אינו מספר לנו דבר לא על השוק ולא על מדינה. מה שמתרחש הוא, שהיות ובני-האדם הם יצורים סובייקטיביים, כדי להתחבר יחד לקבוצות, עליהם להציג ערכים טראנס-סובייקטיביים. דוגמה פשוטה לכך היא השפה. אם שני בני האדם דוברים שפה אחת, היא בהכרח חיצונית לאחד מהם. אם אדבר בשפה שאני המצאתי, איש לא יבין אותי. ואם אלמד את השפה לאנשים אחרים, היא תהיה חיצונית להם.

עוד רעיון שהוא טראנס-סובייקטיבי הוא צדק. אני בוחר בכוונה שלא לקרוא לצדק "אובייקטיבי", שכן כבר העיר הינליין בספרו הידוע "Coventry" - There is no observable phenomenon in the space-time-matter continuum to which one can point, and say, 'This is justice.' " אבל הצדק בהכרח חיצוני הוא לאנשים המקבלים את עולו.

התארגנות בני האדם בקבוצות כפופה איפוא לשתי מערכות החוקים - הטראנס-סובייקטיבית (צדק, מוסר) והאובייקטיבית (חוקי הטבע והכלכלה).

כעת נראה מדוע מתקיים השוק כמערכת הממקסמת את האושר. בני האדם המחפשים להגדיל את אושרם דרך קיבוץ חברתי, נאלצים להציג תחליף טראס-סובייקטיבי לאושרם. בגלל שכי שצוין לעיל מקסום משאבים מרחיב את אפשרויות לפעילות אנשוית, הרי ששאיפה למקסם משאבים היא נגזרת מהשאיפה לאושר. כן ניתן לטעון שראשית המעבר מהסובייקטיבי לטראנס-סובייקטיבי הוא לא חלק - "כסף לא קונה אושר" הוא דוגמה לחוסר שלמות במעבר. שנית, ייתכן כל תחליף טראנס-פרסונאלי.

"טוב שם משמן טוב" - טעות נפוצה היא לראות ברצון לשפר את המעמד החברתי דרך למקסם משאבים. שניהם, כבוד ועושר אינם אלא תחליף לאושר.

נכון, שברמות בסיסיות אושר וכאב הם חיים ומוות ממש, וכך אף סנאי אוגר אגוזים כדי לשרוד. אבל אי אפשר להחיל כלל זה על כל החברה האנשוית, דווקא בגלל האופי הסובייקטיבי של האדם. אנשים המקבלים עליהם סולם ערכים של פילוסופיות שונות ומשונות יעדיפו את המוות על פני איזו פעולה הנוגדת את ערכיהם.

כעת נוכל להגדיר ת המצרפיים כגון השוק החופשי. השוק החופשי הוא מערכת חברתית, בה בני האדם מתקשרים אחד עם השני באמצעות חוזים כדי למקסם את משאביהם בהתאם לשני סטים של "חוקי השוק": האוביקטייביים - יתרון יחסי ויתרון מוחלט, יתרון הגודל, היצעו ביקוש; והטראנס-סוביקטיביים - דיני קנייין ודיני חוזים. נוכל לרות שבעצם כינוס בני האדם יחדיו כבר נוצרת מערכת האילוצים החברתית.

טענת החרות: היות והאדם הוא זה שיודע מה בשבילו האושר, והיות ופעולתו היא למקסום האושר, המערכת המאפשרת לאדם את החופש המקסימלי לבחור באלו פעולות לבחור היא זו שממקסמת את האושר האנושי.

מה הקשר בין טענה זו לשוק החופשי? בשוק החופשי בני האדם הבאים במגעים מרצונם החופשי על בסיס הסכמה הדדית, ומכאן, על פי טענת החרות, ממקסמים את אושרם.

Activity - ממצא סטטיסטי

המילה Activity מופיעה בספר 17 פעמים . פעמים (עמ' 881, 882) בצורת שלילה inactivity.

מתוך 15 פעמים נותרות, ברוב הפעמים ניתן לתרגם activity כ"עשייה" כשהדגש הוא על העושה - "buisness activity, earthly activity, cosmic activity, enterpreneual activity"

עמ' 3 the social benefits derived from business activity

עמ': The idea that the incentive of human activity is always some uneasiness and 15

its aim always to remove such uneasiness as far as possible

עמ 18 It is an

element of cosmic activity and becoming.

עמ' 132 :We can express this fact also in calling

the attainment of leisure an end of purposeful activity, or an economic good of

the first order.

עמ' 184 :Only a world view whose supporters renounce any earthly activity whatever

עמ' 252 there is no

room left for entrepreneurial activity,

עמ' 253 The employment of any

tangible goods or money for production, i.e., the provision for later days, is

in itself an entrepreneurial activity

עמ' 299 : how in such a retrogressing economy there could be any entrepreneurial

activity at al

עמ' ב373 No outsider

wants to enter its field of entrepreneurial activity because the production of

p results in losses.

עמ' 404 : Economists have tried to enumerate the factors which within the whole

economic system may increase or decrease the demand for money. Such

factors are: the population figure; the extent to which the individual households

provide for their own needs by autarkic production and the extent to

which they produce for other people’s needs, selling their products and

buying for their own consumption on the market; the distribution of business

activity and the settlement of payments over the various seasons of the year

עמ' 644 Agriculture is not simply one branch of production among many other

branches. It is the only natural and respectable activity of man, the only

dignified condition of a really human existence.

עמ' 780 However,

this government activity had originally no objective

עמ' 796 They should rather benefit the

“legitimate productive activity” of the processing industries, of mining, of

“legitimate commerce,” and, first of all, of farming.

עמ' 808 It is the activity of

such enterprising parvenus that provides the market economy with its

“dynamism.”

עמ' 871 The very idea that the future is predictable, that some formulas could be

substituted for the specific understanding which is the essence of entrepreneurial

activity, and that familiarity with these formulas could make it

possible for anybody to take over the conduct of business is, of course, an

outgrowth of the whole complex of fallacies and misconceptions which are

at the bottom of present-day anticapitalistic policies.

עמ' 881 The only kind of conduct proper to the sage is escape

into the inactivity of a purely contemplative existence.

עמ ' 882 It may be true that in the deepest recesses of man’s soul

there is a longing for the undisturbed peace and inactivity of a merely

vegetative existence.