ויטאקר צ'אמברס "הקדמה בצורת מכתב לילדי" מתוך ספרו "העדות" (1953)

ילדי האהובים,

אני יושב במטבח בבית הקטן במדפילד, החווה השנייה שלנו, אשר רכס הרים ורבע מייל של שדות מפרידים בינה לבית שלנו, בו אתם נמצאים. אני כותב ספר. בספר הזה אני מדבר אליכם. אבל אני גם מדבר אל העולם. גם לכם וגם לו אני חייב דין וחשבון.

זהו ספר נורא. הוא נורא במה שהוא מספר על בני האדם. אם כבר, הוא נורא יותר במה שהוא מספר על העולם בו אתם חיים. הוא על מה שנקרא בעולם פרשת היס-צ'אמברס, או אפילו פשוט יותר, פרשת היס. זוהי פרשת ריגול. כל התפאורה של פרשת ריגול נמצאים שם – סוכנים זרים, בוגדים מבית, מסמכים גנובים, מיקרופילם, פגישות חשאיות, מקומות מסתור סודיים, שמודת בדויים, מודיע, חקירות, דיוני משפט, צדק רשמי.

אבל אם פרשת היס הייתה רק על כך, לא היה שווה לי לכתוב ולא לכם לקרוא עליה. היא הייתה עוד קלסר עבה בתיקים עצובים של המשטרה, עוד דרמת פשע בה מבלבלים בין תפאורה לעלילה (כפי שעושים אנשים רבים). היא לא הייתה הדבר היחיד שנתן לה משמעות, מה שרוב הגברים הנשים הרגישו באופן אינסטינקטיבי שהיא, לעתים קרובות בלי לדעת בדיוק מדוע. היא לא הייתה מה שהרגשתי מהתחלה שיש לקרוא לה: “טרגדיית ההיסטוריה".

 שכן זו הייתה יותר מטרגדיה אנושית. מי שעמד למשפט במשפטי אלג'ר היס היו יותר מאלג'ר היס או וויטאקר צ'אמברס. שתי מערכות אמונה עמדו למשפט. החברות האנושיות, כמו בני האדם עצמם, חיים לפי אמונתם ומתים כשהאמונה מתה. הנושא בפרשת היס הייתה השאלה האם החברה החולה הזאת, שאנו מכנים תרבות המערב, יכולה עדיין, במצבה הקיצוני, לחולל אדם שאמונתו בה תהיה כה גדולה, עד שהוא ישליך הצידה מרצון את כל מה שבני האדם חושבים לטוב, כולל חייו, כדי להגן עליה. הנושא הייתה השאלה האם אמונתו של אותו האיש יכולה לנצח את האדם המחזיק באמונה חזקה באותה המידה כי החברה הזאת חולה מעבר לכל תיקון, ושמידת הרחמים עצמה זועקת לחיסולה המהירה והחלפתה באחרת. הנושא היה השאלה האם בחברה המחולקת להחריד נותר עדיין כח הרצון להכיר בסוגיות הללו בזמן כדי למנוע הצטברות ענק של כוח ציבורי במטרה לעוות את העובדות.

בליבה, הפרשיה הגדולה הייתה העימות הגורלי הזה בין האמונות, וזו הסיבה מדוע היא הייתה גדולה. קנה המידה שלה היה אישי דיו כדי שיורגש על ידי כל, אך גם גדול דיו כדי להיות סימבולי. שתי האמונות הסותרות של זמנינו, הקומוניזם והחרות, התעמתו בדמותם של שני אנשים נחושים ומצפוניים. אכן, בעולם שעדיין אך בקושי היה מודע על מה העימות, למצוא שני אנשים אחרים שהכירוהו בצורה כה ברורה. שניהם חונכו באותה השקפה היסטורית (ההשקפה המרקסיסטית). שניהם חונכו באותה המפלגה באותה המשמעת נטולת האנוכיות צבאית למחצה. איש לא היה יכול להיכנע בלי לבגוד, לא בעצמו כי אם באמונתו, והאופי השונה של האמונות הללו ניראה בבירור באופן השונה בו שני האנשים נהגו זה בזה לאורך המאבק. שכן שניהם ידעו, בוודאות אפלה, כמעט מהתחלה, שהפרשייה הגדולה לא יכולה להסתיים אלא בהרס של אחת מדמויות המתמודדים או שניהם, כמו שההיסטוריה של זמנינו (כך חינכו את שניהם) יכולה להסתיים רק בהרס של אחד הכוחות המתמודדים או שניהם.

 אבל הטרגדיה אינה נעוצה בהרס הזה. טבעה של טרגדיה עצמו אינו מובן כל צרכו. חלק מהעולם מניח שהטרגדיה בפרשת היס היא במעשי הבגידה שהתגלו. חלק מאמינים שהטרגדיה היא שאדם מוכשר ואינטליגנטי, אלג'ר היס, הפסיד קריירה ציבורית מבריקה. חלק מוצאים את העובדה שויטאקר צ'אמברס וייתר, מרצונו החופשי, על עבודה שמכניסה 30 אלף דולר בשנה ועל עתיד בטוח כדי לנדוד בשארית ימיו על חורבות חייו – טרגית. אלה עובדות מזעזעות, עובדות נפשעות, עובדות מטרידות, אבל אין הן טרגיות.

פשע, אלימות, קלון אינם טרגדיה. טרגדיה מתרחשת כאשר נשמה אנושית מתעוררת ומחפשת, בסבל ובייסורים, לשחרר את עצמה מן הפשע, מהאלימות, מהקלון, אפילו במחיר חייה. המאבק הוא הטרגדיה, לא התבוסה או המוות. זו הסיבה שמראה הטרגדיה תמיד מילא את בני האדם לא בייאוש אלא בתחושה של תקווה ורוממות רוח. זו הסיבה מדוע הספר הנורא הזה הוא גם ספר של תקווה. שכן זהו ספר על מאבקה של נשמת האדם – של יותר מנשמה אחת. זהו המובן בו פרשת היס היא טרגדיה. זוהי משמעותה מעבר לכותרות, הגילויים, הבושה והסבל של המעורבים. אבל הטרגדיה הזאת הייתה לחינם, אלא אם בני האדם יבינו אותה כראוי, וממנה העולם שואב השראה ואומץ להתחיל את המאבק הטרגי שלו עם הרוע הצר עליו מבפנים ומבחוץ, אלא אם תובן העובדה שהעולם, העולם כולו, חולה מחלה סופנית, ושבין היתר, הפרשייה הפנתה אצבע של זרקור בוהק על הגופה הפתוחה לרווחה והמצחינה של זמנינו.

 ילדי, כל עוד תהיו בחיים, צילה של פרשת היס ידע בכם. בכל זוג עיניים הנח עליכם, תראו כי עובר זיכרון אביכם, כמו עננה החולפת מאחורי היער בחורף, מוסווית בעיניים ידידותיות, אורבת בעיניים עוינות. לעתים תתהו מה קשה יותר לסבול, את המחילה הידידותית, או את  האיבה הגלויה? לכן יום יבוא, כשסך ניסיון החיים שלכם ייתן לכם את הסמכות, ותשאלו את השאלה: מה היה אבי?

אני אתן לכם תשובה. אני הייתי עד. אני לא מתכוון לעד בשביל הממשלה או נגד אלג'ר היס והאחרים. אני גם לא מתכוון לדמות נמוכה, גוצה ובודדת המדדה באולמות האדישים של מוסדות הציבור להעיד בפני וועדות הקונגרס, חברי מושבעים, צוותי בדיקת הנאמנות ובתי המשפט. האדם אף פעם אינו עד נגד משהו. מצב זה מקרי לכך שהוא עד למשהו. עד, במובן בו אני משתמש במילה זו, הוא אדם אשר חייו ואמונתו הם כל כך דבר אחד, עד שכשעולה התגר להעיד על אמונתו, הוא עושה כן תוך התעלמות מכל הסיכונים ותוך קבלת כל ההשלכות של הדבר.

 יום אחד, בחדר המושבעים של חבר המושבעים הגדול של המחוז הדרומי של ניו יורק, אחד המושבעים התכופף מעט לכיוון שלי ושאל: “מר צ'אמברס, מה זה להיות קומוניסט?" היססתי לרגע, בעודי מנסה למצוא את הדרך הפשוטה, הישרה ביותר להעביר את לב החוויה הסבוכה הזאת לאנשים שעצם עובדת החוויה היה כמעט ובלתי מתקבל על הדעת. ואז אמרתי:

"כאשר הייתי קומוניסט, היו לי שלושה גיבורים. אחד מהם היה רוסי, אחד -פולני, ואחד – יהודי גרמני.

הפולני היה פליקס דזרז'ינסקי. הוא היה סגפן, רגיש ביותר, אינטליגנטי. הוא היה קומוניסט. אחרי המהפכה הרוסית, הוא הפך לראש הצ'קה וממארגני הטרור האדום. כאיש צעיר, דזרז'ינסקי היה אסיר פוליטי בכלא פאוויאק בוורשה. שם הוא התעקש שיתנו לו את המטלה של לנקות בתי שימוש של אסירים אחרים. שכן הוא האמין שהחבר הנעלה ביותר בכל קהילה חייב לקחת על עצמו את המטלות השפלות ביותר כדוגמה לנחותים ממנו. זה היה דבר אחד של מה זה להיות קומוניסט.

 היהודי הגרמני היה אויגן לוין. הוא היה קומוניסט. במהלך הרפובליקה הסובייטית הבווארית ב-1919, לוין היה המארגן של הסובייטים של הפועלים והחיילים. כאשר הרפובליקה נכבשה, לוין נתפס והועמד למשפט צבאי. בית המשפט הצבאי אמר לו: “נגזרה עליך מיתה.” לוין ענה: ”אנו, הקומוניסטים, תמיד חיים תחת גזר דין מוות.” זה היה דבר אחר של מה זה להיות קומוניסט. 

הרוסי לא היה קומוניסט. הוא היה פרה-קומוניסט בשם קלייב. (הייתי צריך להגיד סזונוב.) הוא נעצר על שנטל חלק שולי ברצח ראש הממשלה של הצאר, פלבה. הוא נשלח לגלות בסיביר לאחד המחנות הגרועים ביותר, שם היו מצליפים בשוט באסירים פוליטיים. קלייב חיפש דרך למחות בפני העולם על הזוועה הזאת. האמצעיים היו מועטים, אבל הוא מצא דרך. כמחאה על ההצלפות, קלייב שפך על עצמו קרוסין, הצית את עצמו ושרף את עצמו למוות. זה גם מה זה להיות קומוניסט.”

וזה גם מה זה להיות עד.

אבל אדם יכול להיות גם עד שלא מרצון. אינני מכיר שום דרך להסביר מדוע חסד האל נוגע באדם שניראה שאינו ראוי לכך. אבל אני גם לא יודע להסביר בשום אופן אחר איך אדם כמוני, חבוט על ידי החיים, חסר יומרות, לא אמיץ, היה יכול להתגבר על כאלה כוחות שהעולם סידר נגדו כמעת ללא חת, במטרה להרוס אותו ולהביס את האמת שלו. במובן זה אני עד שלא מרצוני לחסד האל ולכוחה המחזק של האמונה.

היה זה גורלי להיות עד לכל אחת משתי האמונות הגדולות של זמנינו בתור שלה. וכך אנו מגיעים למילה הנוראה, קומוניזם. ילדי היקרים מאוד, שום דבר בדפים האלה ייכתב כל כך בשבילכם, למרות שלא סביר שזה משהו שתרצו לקרוא. לא אהיה עד לשום דבר ולא אקרא למלא את משימתי כמו בניסיון להבהיר לכם (ולעולם) את טבעו האמתי של הקומוניזם ומקור כוחו, שהיה מקור לניסיון שלי כאדם, ונותר הניסיון של העולם במאה ה-20.שכן במאה הזאת, בעשורים הקרובים, ייפסק לדורות הבאים האם כל האנושות תהפוך להיות קומוניסטית, האם כל העולם יזכה לחירות, או שמא תוך כדי המאבק הציביליזציה כולה כפי שאנחנו מכירים אותה תיהרס או תשתנה לגמרי. זהו גורלנו לחיות בנקודת המפנה הזאת של ההיסטוריה.

העולם הגיע לנקודת המפנה הזאת בשלבים בצעדי הענק של משבר שהלך והתגבר במשך דורות. נקודת המפנה היא הצעד לפני האחרון. הוא הגיע בדם, יזע, דמעות, כאוס ומוות של מלחמת העולם השנייה. הפרי העיקרי של מלחמת העולם הראשונה הייתה המהפכה הרוסית ועליית קומוניזם ככוח עולמי. היסטוריה עוד תגיד האם היו אלה התוצאות המכריעות היחידות של מלחמות העולם.

המלחמה האחרונה פישטה את מאזן הכוחות הפוליטיים בעולם על ידי צמצום שלהם לכדי שניים. בפעם הראשונה היא הפכה את החלק הקומוניסטי של האנושות (המגולם על ידי ברית המועצות) לשווה בערך בכוחו לחלק החופשי של האנושות (המגולם על ידי ארה”ב). היא הפכה את ההתנגשות בין הכוחות האלה לכמעט ובלתי נמנעת. שכן מלחמות העולם לא סיימו את המשבר. הם העלו את המתח לרמה חדשה. הם העלו את המשבר לשלב חדש. כל הפוליטיקה של זמנינו, כולל הפוליטיקה של מלחמה, תהיה פוליטיקה של המשבר הזה.

     מעטים הם אלה שטיפשים כל כך עד שהן לא יודעים כי המשבר קיים ושהוא מאיים על חייהם בכל רגע. נהוג לקרוא לו המשבר החרבתי. אבל בעצם זה משבר טוטאלי, דתי, מוסרי, אינטלקטואלי, חברתי, פוליטי, כלכלי. נהוג לקרוא לו "המשבר של העולם המערבי". בעצם זהו משבר של העולם כולו. קומוניזם, המתיימר להיות פתרון למשבר, הוא עצמו הסימפטום וגורם גירוי של המשבר.

המשבר נגרם בחלקו מההשפעה של המדע והטכנולוגיה על האנושות, אשר טרם הצליחה להתמודד, לא חברתית ולא מוסרית, עם הבעיות שנגרמו מההשפעות האלה. הוא נגרם בחלקו על ידי הניסיון של האדם לפתור את הבעיות האלה. מלחמות העולם הן הביטוי הצבאי של המשבר. שפל כלכלי כלל עולמי הוא ביטוי כלכלי. הייאוש הכללי הוא האקלים הרוחני שלו. זהו האקלים של הקומוניזם. הקומוניזם בזמנינו כבר לא יכול להיתפס שלא כחלק מהמשבר, כשם שלא ניתן להפריד בין החום הגבוה לגוף החולה.

אני רואה בקומוניזם את המוקד של הרוע המרוכז של זמנינו. אתם תשאלו: אם כן, למה אנשים הופכים לקומוניסטים? כיצד קרה שאתה, אבינו העדין והאהוב, היית פעם קומוניסט? האם פשוט פעם היית כסיל? לא, לא הייתי כסיל. האם היית מושחת מוסרית? לא, לא הייתי מושחת מוסרית. אכן, אנשים משכילים הופכים לקומוניסטים בעיקר מסיבות מוסריות. האם לא ידעת שפשעים וזוועות של הקומוניזם אינהרנטיים לקומוניזם? כן, הכרתי את העובדה הזו. אז מדוע הפכת לקומוניסט? יהיה זה מועיל יותר לשאול: כיצד קרה שהתנועה הזאת, שפעם לא הייתה אלא מילמולים של שוליים פוליטיים, הפכה לכח הענק הזה המתחרה כעת על הריבונות על המין האנושי? גם אם נאפשר את כל הסיכויים והטעויות ההיסטוריות, התשובה חייבת להיות: קומוניזם פונה למשהו עמוק בשכל האדם. לא תוכלו לגלות מהו על ידי קריאה לקומוניזם בשמות גנאי. זה לא יעזור הרבה להסביר כיצד הקומוניזם, שזוועותיו שאין להן תקדים בהיסטוריה ידועות כעת לכל, עדיין מגייס לשורותיו אלפים ומחזיק במיליונים, ביניהם מיטב המוחות החיים. ראו את קלאוס פוקס[1] עומד על המזח בלונדון, דומם, גורלו נחרץ וחייו נהרסו, והגידו האם אפשר לענות באופן זה על השאלה הפשוטה: מדוע?

תנו לי להגיד תחילה מה קומוניזם אינו. הוא לא מזימה זדונית שחבורה של חורשי רעה הגתה באיזה מרתף. הוא אינו רק כתבי מרקס ולנין, המטריאליזם הדיאלקטי, הפוליטביורו, תורת ערך העבודה, תאוריית השביתה הכללית, הצבא האדום, המשטרה החשאית, מחנות העבודה, פעילות מחתרתית,  הדיקטטורה של הפרולטריון ושיטות ההפיכה. הוא אפילו אינו ההמונים המדקלמים והמנופפים בדגלים אשר זורמים מדי פעם, כמו צבאות בלתי מאורגנים, דרך מרכזי ערי הבירה של העולם: מוסקבה, ניו יורק, טוקיו, פריז, רומא. אלה הם הביטויים של הקומוניזם, אבל הם לא מהות הקומוניזם.

במשפטי היס, שם הקומוניזם ריחף כרוח הרפאים מאיימת, אבל לא נעשה כמעט כלום להסביר את הקומוניזם, ההנחה הייתה שהקומוניסטים הם פושעים, מנודים חברתית, אנשים חשאיים אשר חיים חיים כפולים תחת שמות בדויים, נוסעים בעזרת מסמכים מזויפים, חיים בניגוד לדת ומוסר מקובלים, קדושת השבועות, ועוסקים בבגידות. הדברים האלה נכונים לגבי קומוניסטים, אבל הם לא מהות הקומוניזם. הלב המהפכני של הקומוניזם אינו בפנייה התיאטרלית: “פועלי העולם התאחדו. אין לכם מה להפסיד זולת כבליכם. יש לכם את העולם ומלואו לזכות בו"[2]. אין זו היא טענה פשוטה של קרל מרקס, המופשטת עוד יותר לצורה  שימושית: “הפילוסופים הסבירו את העולם, חייבים לשנות את העולם.” מה שמאחד את הקומוניסטים אינו איזו שבועה סודית. הקשר המחבר ביניהם דרך גבולות המדינות, מחסומי השפה והבדלי המעמד וההשכלה, כנגד הדת, המוסר, האמת, החוק, הכבוד, חולשות הגוף וחוסר החלטיות של השכל אפילו עד מוות הוא אמונה פשוטה: יש לשנות את העולם. הכוח שלהם, שטבעו מבלבל את שאר העולם בעיקר בשל העובדה ששאר העולם איבד ברובו את הכוח הזה, הוא הכוח לדבוק באמונתם ולפעול לפיה. זהו הכוח המסוגל להניע הרים, והוא לא יכול שלא להניע בני אדם. הקומוניסטים הם החלק של האנושות שגילה את הכוח לחיות ולמות – לשאת עדות – לאמונתו. והאמונה אשר מביאה אנשים לחיות ולמות למענה היא פשוטה ורציונלית.

אין זו אמונה חדשה. בעצם זוהי האמונה השנייה הכי עתיקה של האדם. ההבטחה שלה נלחשה בימים הראשונים של הבריאה תחת עץ הדעת טוב ורע: “והייתם כאלוהים". זוהי האמונה החלופית הגדולה של האנושות. כמו כל האמונות הגדולות, כוחה נגזר מחזון פשוט. בעידנים אחרים היו חזונות גדולים אחרים. הם תמיד היו גרסאות שונות של אותו החזון: החזון של האל והיחס של האדם אל האל. החזון הקומוניסטי הוא החזון של האדם ללא האל.

זהו החזון של שכל האדם כמחליף לאל בתור הכח היוצר של העולם. זהו החזון של שכל האדם המשוחרר מכוח ההשכלה הרציונלית, המתווה את גורלו של האדם ומשנה את חייו של האדם ואת העולם. זהו חזון האדם ששוב עומד במרכז היקום, לא משום שהל עשה את האדם בצלמו, אלא משום ששכלו של האדם הופך אותו לנבון שבבעלי החיים. קופרניקוס ויורשיו הורידו את האדם מעמדת מרכז היקום, כשהוכיחו שהארץ אינה הכוכב שבמרכז היקום. קומוניזם מחזיר את לאדם את ריבונותו  בשיטה הפשוטה של הכחשת האל.

 החזון הזה הוא אתגר וכולל בתוכו איום. הוא מאתגר את האדם להוכיח במעשיו שהוא יצירת הפאר בבריאה, על ידי צירוף מחשבה למעשה. הוא מאתגר אותו להוכיח זאת על ידי שימוש בכח שכלו הרציונלי לסיים את חוסר המשמעות עקוב מדם של ההיסטוריה האנושית, על ידי נתינת לה תכלית ותכנית. הוא מאתגר אותו להוכיח זאת על ידי צמצום התוהו חסר המשמעות של הטבע, על ידי השלטת הרצון הרציונלי לסדר, שפע, ביטחון ושלום על הטבע הזה. זהו החזון של מטריאליזם. אבל הוא מכיל איום, שכן אם שכל האדם לא כשיר למשימה, סופו לשקוע חזרה בפראיות (פצצות האטום והמימן העלו את הסוגיה בצורה מפוצצת), עד שהטבע יחליף אותו בצורת חיים נבונה יותר.

זהו חזון מעשי ביותר. הכלים להגשים אותו זמינים – המדע והטכנולוגיה, ששיטתם המסורתית, הדחייה הנמרצת של כל הגורמים העל-טבעיים בפתרון הבעיות, תרמה רבות לאקלים האינטלקטואלי בו החזון משגשג, כפי שהם תרמו למשבר בו משגשג הקומוניזם. שכן זהו חזון המשותף למיליונים שאינם קומוניסטים (הם חלק מכוחו הסודי של הקומוניזם). הציווי הראשון אינו מצו במניפסט הקומוניסטי, אלא במפשט הראשון של ספר המבוא לפיזיקה: ”כל הקדמה האנושית עד היום – מקורה מלקיחת מדידות זהירות.” אבל הקומוניזם הפך את החזון, לראשונה בהיסטוריה, לאמונת יסוד של תנועה פוליטית מודרנית אדירה.

לכן המפלגה הקומוניסטית מוצדקת למדי כשהיא מכנה את עצמה המפלגה המהפכנית ביותר בהיסטוריה. היא מציגה בצורה מעשית את השאלה המהפכנית ביותר בהיסטוריה: האל או האדם? היא לקחה את הצעד ההגיוני הבא, אשר שלוש מאות שנות רציונליזם היססו לקחת, ואמרה את מה שמיליוני מוחות מודרניים חושבים אבל לא מעיזים לומר: אם שכל האדם הוא הכח המכריע בעולם, איזה עוד צורך יש באל? מעתה ואילך שכל האדם הוא גורל האדם.

זהו החזון של המהפכה הקומוניסטית, אשר כמו כל המהפכות הגדולות, מתרחשת בשכל האדם בטרם היא עוטה צורה במעשי האדם. המחתרת ומזימות הסתרים אינם אלא שיטות למימוש החזון, הם רק חלק ממדיניות של הקומוניזם. ללא החזון הם, כמו הקומוניזם עצמו, יהיו חסרי כל משמעות ולא יצליחו לגייס חבורה של כייסים. הקומוניזם אינו קורא לבני אדם לחיות חיי פשע או אוטופיה באותה קלות שהמבקרים השטחיים אוהבים לחשוב. במישור האמונה הוא קורא לאדם להפוך את החזון למציאות המעשית. במישור המעשי הוא קורא לבני האדם להילחם נגד האינרציה של העבר, אשר, כך טוען הקומוניזם, מתגלמת בצורות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות וחוסמת את הרצון של האנושות לעשות את הצעד הגדול הבא שלה. הוא קורא לאדם להתגבר על המשבר אשר, כך טוען הקומוניזם,      הוא בעצם המשבר של ייאוש מפורר, כשהעולם לא מסוגל לעמוד במקום אך אינו רוצה להתקדם לאורך הנתיב שההגיון של הציביליזציה הטכנולוגית מצביע עליו – הקומוניזם.

זהו האישור המוסרי של הקומוניזם, והוא כפול. החזון שלו מצביע על הכיוון של העתיד, האמונה שלו עמלה להפוך את העתיד הזה למציאות נוכחית. הוא אומר לכל אדם אשר מצטרף אליו: החזון הוא בעיה מעשית של היסטוריה. הדרך להשיג אותו הוא בעיה מעשית של פוליטיקה, אשר אינה אלא ההיסטוריה בזמן הווה. האם יש לך את כח המוסרי לקחת על עצמיך את פשעי ההיסטוריה כדי שהאדם יוכל סוף סוף לסגור את קורות הסבל עתיק היומין וחסר המשמעות ולהחליפן בתכלית ותכנית? התשובה שהאדם נותן לשאלה זו מבדילה בין הקומוניסטים למגוון הרחב של הסוציאליסטים, ליברלים, טרמפיסטים שונים והפרוגרסיביים הבלתי מוגדרים ואנשי הרצון הטוב, שכולם חולקים חזון דומה אך לא חולקים את האמונה, כי הם לא מוכנים לקבל על עצמם את העונשים של האמונה. התשובה היא השורש של העליונות המוסרית אשר גורמת לקומוניסטים, גם כשנתפסו בפשעיהם, להמשיך ולגנות את מתנגדיהם עם צדקנות עצמית נזעמת. 

לחזון הקומוניסטי גורמי תעמולה ופרופגנדה עוצמתיים. הם המשבר. התועמלן לא צריך ארגז לעמוד עליו. הוא מדבר ללא הרף אל השכל האנושי בנקודה בה אורב הייאוש. הפרופגנדה אינה צבר של קשקושים קומוניסטיים. היא מדברת ללא הרף אל השכל האנושי בנקודה בה תקוותיו וכוחותיו מתמזגים לכדי עוז רוח.

החזון נותן השראה. המשבר דוחף לפעולה. אדם ממעמד הפועלים מושפע לרוב מהמשבר. האיש המשכיל מושפע לרוב מהחזון. הפועל, החי בשוליים האכזריים של החיים, יכול להרשות לעצמו אך מעט מהחזיונות – אפילו חזיונות מעשיים. האיש המשכיל, המתבונן מהמדשאה בהרווארד או קמפוס אקדמי אחר, מוצא בחזון את שתי הוודאויות ששכל האדם מחפש אחריהן ללא הרף: הסיבה לחיות והסיבה למות. שום אמונה אחרת של זמנינו לא מציגה אותם אותם בעוצמה מעשית שכזו. זו הסיבה שהקומוניזם עומד במרכז המחצית הראשונה של המאה ה-20, וייתכן ויהיה בסופו של דבר המרכז של הכל. והוא יהיה אלא אם העולם החופשי יתגבר, מתוך כאבי מאבקו בקומוניזם, על המשבר שלו, כשיגלה, בסבל ובכאב, את כוחה של האמונה, אשר תספק לשכל האדם באותה העוצמה את שתי הוודאויות: הסיבה לחיות והסיבה למות. אם הדבר לא יעלה בידו, תהיה זו המאה של המלחמות החברתיות הגדולות. אם הוא יצליח, זו תהיה המאה של מלחמות האמונה הגדולות.

אתם תשאלו: מדוע, אם כן, אנשים מפסיקים להיות קומוניסטים? תשובה אחת היא: מעטים בלבד עושים זאת. שלושים שנה אחרי המהפכה הרוסית, אחרי הזוועות הידועות, הטיהורים, החשיפות, הזיגזוג הפתאומי של הפוליטיקה הקומוניסטית, בכל עולם יש רק קומץ של קומוניסטים לשעבר בעולם כולו. וב"קומוניסטים לשעבר" איני מתכוון לאלה העוזבים את הקומוניזם בגלל הבדלי אסטרטגיה וטקטיקה (כמו טרוצקי) או ארגון (או טיטו). אלה בסך הכל ויכוחים על מפת הדרכים בין אנשים אשר כולם כאחד נחפזים להגיע לאותו המקום.

אני גם לא מתכוון ב"קומוניסטים לשעבר" לאותם האלפים הנסחפים ללא הפסק אל תוך המפלגה הקומוניסטית והחוצה. התחלופה עצומה. אלה הם הנוודים הרוחניים של ימינו, שהאמונה המוסרית התנדפה מהם באקלים התפל של הרציונליזם. הם מחפשים מלון לילה אינטלקטואלי. חסר להם האופי לקבל את האמונה הקומוניסטית בגלל שאין להם  אופי לכל אמונה באשר היא. וכך הם נושרים החוצה, אם כי הקומוניזם שומר על אחיזתו בהם.

כשאני אומר "קומוניסט לשעבר", אני מתכוון לאדם אשר ידע בוודאות מדוע הוא נהייה  קומוניסט, אשר שירת את הקומוניזם בדבקות וידע מדוע הוא משרת אותו, ואשר עזב את קומוניזם באופן מוחלט וידע מדוע עשה זאת. ואלה הם מועטים ביותר – סימן לכוחו של החזון וכוחו של המשבר.

ההיסטוריה מתקבעת במידה רבה מאוד על דפוסי הכוח אשר הופכים את בני האדם לקומוניסטים.  לכן המרה אחת לקומוניזם נשמעת דומה מאוד לאחרת – בלתי אישית למדי וחוזרת על עצמה, איומה ומעייפת, כמו תור ארוך של אנשים זהים, כולם ממתינים בסבלנות להיכנס ולראות את אותו הסרט. העזיבה של הקומוניזם על ידי האדם היא תמיד אישית ביותר. לכן שני סיפורי עזיבה לא צפויים להיות דומים. הסיבות שגרמו לעזיבתו של קומוניסט אחד יכולים להראות לקומוניסט-לשעבר אחר חסרי משמעות.

עובדה היא שהאדם יכול להצטרף למפלגה הקומוניסטית, יכול להיות פעיל מאוד בה במשך שנים, בלי להבין לגמרי את טבעו של הקומוניזם או את השיטות הפוליטיות שנגזרות באופן בלתי נמנע מהחזון. יום אחד הקומוניסטים הבלתי שלמים כאלה מגלים שהמפלגה הקומוניסטית אינה מה שהם חשבו. הם עוזבים אותה ושופכים עליה קיטונות הזעם של כסיל ישר, כסיל אשר נתן חלק מחייו לרמאים. לעתים מזומנות הם שוכחים כי בשביל תרמית צריך שניים.

אחרים נשארים קומוניסטים במשך שנים, מתחממים לאור חזונו ועוצמים בנחישות את עיניהם לפשעים וזוועות המהווים חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המעשית שלו. יום אחד הם נאלצים להתמודד עם העובודות. הם מזועזעים מה שהם תמכו בו. הם מבלים את שארית חייהם בניסיון להסביר, בדרך כלל ללא יותר מדי הצלחה, את הסוד האפל שגרם להם לשתף פעולה. מאחר וההבנה של הקומוניזם שהם הפגינו הייתה בלתי שלמה, היא הובילה אותם למבוי סתום. היא מובילה למשהו הפחות מקומוניזם, ללא החזון והאמונה. העולם מחוץ לקומוניזם, העולם במשבר, חסר את החזון ואת האמונה. לכן דבר לא מצפה לאותם הקומוניסטים לשעבר. מה שמאוחריהם הוא איום. שכן הם לא נטשו את החזון, אלא את הפוליטיקה של החזון. החזון מחזיק אותם, בשם השכל והתבונה, תחת אחיזתו האיתנה – מחולקים בינם לבין עצמם, משותקים, חסרי אונים לפעול נגדו.

וכך החלק הכי חבוי במוחם נרדף על ידי מחשבה מבעיתה: מה אם טעינו? מה אם ההפכפכות היא האשמה שלנו? זהו גורלם של אלה העוזבים ללא הידיעה הברורה שהקומוניזם שגוי כי משהו אחר הוא הנכון, בגלל שלקריאת התגר: האל או האדם? הם ממשיכים לתת את התשובה: האדם. לצרבה הצעראפילו הניסיון עם הקומוניזם לא הצליח ללמד אותם שהאדם ללא אל הוא הוא בדיוק מה שהקומוניזם גורס שהוא: הנבון שבעלי החיים, שהאדם ללא אל הוא חיה, הכי חיתי כשהוא הכי משכיל בקשר לחייתיות שלו. “Er nennt’s Vernunft”, אומר השטן בפאוסט של גטה,  “und braucht’s allein, nur tierischer als jedes Tier zu sein” -תבונה ייקרא לו , ומשמש לו להיות חיה רעה מכל החיות[3]. בלי שיתפסו את שורש של הרוע שהם שונאים בכנות, הקומוניסטים לשעבר כאלה מהווים בדרך כלל עדות לא יעילה נגד הקומוניזם. הם מעידים נגד משהו, הם הפסיקו להיות עדים של משהו.

ובכל זאת יש חוויה אחת משותפת לרוב הקומוניסטית לשעבר הכנים, בין אם ירדו לסוף השאלה שהחוויה מעמידה מול בין אם לאו. בתו של דיפלומט גרמני לשעבר במוסקבה ניסתה להסביר לי מדוע אביה, אשר, בהיותו אדם מודרני נאור היה תומך קומוניזם קיצוני, הפך לאנטי-קומוניסט למשעי. זה היה קשה בשבילה, שכן כנערה נאורה מודרנית, היא הייתה שותפה לחזון הקומוניסטי בלי להיות קומוניסטית. אבל היא אהבה את אביה, וחוסר ההיגון בעזיבתו הביכה אותה: “הוא היה פרו-סובייטי לאין שיעור" היא אמרה, “ואז, ואתה הולך לצחוק עלי, אבל אל לך לצחוק על אבי, ואז, לילה אחד, במוסקבה, הוא שמע צרחות. זה הכל. פשוט לילה אחד הוא שמע צרחות.”

ילדת התבונה ושל המאה ה-20, היא ידעה שלשכל יש היגיון. היא לא ידעה שלנשמה יש הגיון שיכול להיות משכנע יותר מזה של השכל. היא לא ידעה שהיא ביטלה את ההיגיון של השכל, ההיגיון של ההיסטוריה, ההיגיון של פוליטיקה, את המיתוס של המאה ה-20, בחמש מילים הרסניות: לילה אחד הוא שמע צרחות.

איזה קומוניסט לא שמע את הצרחות האלה? הן בוקעות מהבעלים שנקרעו מנשותיהם במעצרים באמצע הלילה. הן בוקעות, מעומעמות, ממרתפי ההוצאה להורג של המשטרה החשאית, מחדרי העינויים של לוביאנקה, מכל מעוזי הטרור הנפרסים היום מברלין ועד קנטון. הן בוקעות מקרונות המטען העמוסות בגברים, נשים וילדים, האויבים של המדינה הקומוניסטית, שננעלו בפנים, נדחסו פנימה, הושארו על המסילה הצדדית לקבוע למוות בליל החורף הרוסי. הן בוקעות מאלה שדעתם נטרפה מזוועות הרעב ההמוני שנגרם ונאכף כמדיניות של המדינה הקומוניסטית. הן בוקעות משלדים מורעבים, שהועבדו עד מוות, או שהוצלפו עד מוות (כדוגמה לאחרים) ברפש הקפוא של מחנות העבודה בצפון הארקטי. הן בוקעות מפי הילדים שנקרעו מהוריהם, לפתע וללא הסבר – ושלא יראו את ההורים שלהם שוב לעולם.

איזה קומוניסט לא שמע את הצרחות הללו? ההוצאה להורג, אומר החוק הקומוניסטי, היא האמצעי הגדול של ההגנה החברתית. מיהו המכנה את עצמו קומוניסט, אשר לא הסכים לעובדה שטרור הוא כלי של מדיניות, צודק כל עוד החזון צודק, מוצדק על ידי ההיסטוריה, נתמך על ידי מאזן הכוחות במלחמות החברתיות של המאה הזאת? הצרחות האלה הגיעו לאזני כל קומוניסט. ושם הן נעצרות בדרך כלל. איזה שופט יתעכב מרצון להרהר באדם שהחוקים כופים לגזור עליו דין מוות, יהיו אלה חוקי המדינות או חוקי ההיסטוריה?

 אבל יום אחד הקומוניסט באמת שומע את הצרחות הללו. הוא מסתובב לו, ממלא את מטלות המפלגה השגרתיות. הוא מרים סליל מטפטף של מיקרופילם ממיכל הפיתוח. הוא מצדיק בפני הסיעה הקומוניסטית באיגוד עובדים הנחיה מאוד לא רצויה של הוועדה המרכזית. הוא מקבל הנחיה מממונה בדוק לנסוע למדינה אחרת ולפגוש במלון מיועד בשעה מיועדת מישהו שאת שמו הוא לעולם לא יידע,  ויקבל מידיו חבילה שאת תוכנה הוא לעולם לא יכיר. ולפתע, דממה חוצצת נופלת סביב לקומוניסט, ובדממה זו הוא שומע צרחות. שכן, הן לא רק הגיעו מבעד לאזניו. הן חדרו מעבר. הן חדרו לנשמתו. הוא אומר לעצמו: “אלה לא צרחות של אדם המתייסר בכאבים. אלה צרחות של נשמה המתייסרת מכאב.” הוא שומע אותם כי הנשמה במצוקה קיצונית מתקשרת עם הדבר היחיד המסוגל לשמוע אותה – עם נשמת אדם אחרת.

מדוע הקומוניסט שומע אותן בכלל? בגלל שבסופו של דבר, בכל אדם נשארת, יכחיש ככל שירצה את העובדה הזאת, פיסה קטנה של נשמה. הקומוניסט שעבר אירוע בודד כזה אומר אז לעצמו: “מה קורה לי? אני בוודאי חולה." אם הוא לא ידחיק מיד את חתיכת הנשמה הזאת שלו, הרי הוא אבוד. אם הוא יכיר בה, ולו לרגע, הרי הוא מכיר כי קיים משהו גדול יותר מהתבונה  גדול מההגיון של השכל, של הפוליטיקה, של ההיסטוריה, של הכלכלה, אשר מאשר לבדו את החזון. אם המפלגה חשה בחולשה שלו, והמפלגה מתוחכמת במיוחד בזיהוי חולשות כאלה, היא תשפיל אותו, תבזה אותו, תגנה אותו, תפלוט אותו. אם היא תוכל, היא תהרוס אותו. והצדק יהיה עם המפלגה. שהרי הוא בגד בדבר היחיד המצדיק את אמונתה -בחזון האדם הכל יכול. הוא נגע בחזון היחיד שיש לו כוח להתנגד לחזון השכל הכל יכול. הוא ניצב בפני עובדת האל.

המפלגה הקומוניסטית מכירה בחוויה הזו, שחבריה נחשפים אליה מדי פעם, בכלא, בעת חולי, ברגע של חוסר החלטיות. היא מוכרת באופן גלוי כמחלה. יש דרכים לטפל בה – אם החבר יתוודה. רק כאשר לא התקיים ווידוי, המפלגה, אשר חשה משבר פנימי, מפנה כלפיו את מלוא הפראיות שלה. איזה קומוניסט לשעבר לא עבר את החוויה הזאת , בצורה זו או אחרת, במידה זו או אחרת? מה שהוא עושה בנדון תלוי באדם הפרטי. זו הסיבה ששום קומוניסט לשעבר לא מעז לענות בשם האחווה העצובה שלו על השאלה: “מדוע בני אדם עוזבים את הקומוניזם?” הוא יכול לענות רק על השאלה: כיצד עזבת? ותשובתי היא: לאט, בחוסר רצון ומתוך כאב.

אבל עזיבתי החלה הרבה לפני ששמעתי את הצרחות. אולי זה נכון לכולם. אינני יודע כמה מוקדם זה התחיל. מפולות הסלעים צוברות תאוצה ומתרסקות, בבני האדם כמו בהרים. אבל אני מתארך את  עזיבתי החל מאירוע שגרתי ביותר. ישבתי בדירתינו ברחוב סיינט פול בבלטימור. היה זה זמן קצר לפני שעברנו לדירתו של אלג'ר היס בוושינגטון. בתי ישבה בכיסא הגבוה שלה. התבונתי בה בזמן שאכלה. היא הייתה הדבר המופלא ביותר שקרה בחיי. אהבתי לצפות בה גם כשהיא מרחה דייסה על פרצופה או הפילה אותו במבט מהורהר על הרצפה. עיני נחו על העיקולים העדינים של אוזנה, האזנים המורכבות המושלמות האלה. מחשבה חלפה בראשי: “לא, האוזניים האלה לא נוצרו על ידי איזה מקרה של הצטרפות של אטומים בטבע (ההשקפה הקומוניסטית). רק תכנון כביר היה יכול לברוא את אלה.” המחשבה הייתה בלתי רצונית ובלתי רצויה. דחקתי אותה מראשי. אבל אף פעם לא שכחתי אותה או את האירוע. הייתי צריך לדחוק אותה מראשי. לו הייתי משלים אותה הייתי חייב לומר: התכנון מניח את האל. לא ידעתי אז, שבאותו הרגע נחה על מצחי לראשונה אצבעו של האל.

על דבר אחד רוב הקומוניסטים לשעבר יכולים להסכים עליו: הם עזבו כי רצו להיות בני חורין. הם לא מתכוונים כאחד לאותו הדבא ב"חרות". חרות הוא צורך של הנשמה ולא שום דבר אחר. כשהנשמה תרה אחרי האל היא ממשיכה לשאוף אל החרות.  האל לבדו הוא היוזם והערב לחרות. הוא הערב היחיד. החרות החיצונית אינה אלא מימד של חרות פנימית. החרות הפוליטית, כפיש המערב מכיר אותה, אנה אלא קריאה פוליטית של כתבי הקודש. הדת והחרות לא ניתנים להפרדה. ללא החרות הנשמה גוועת. הצורך הוא ההצדקה המוחלטת היחידה שהשכל מכיר. על כן כל עזיבה אמתית של הקומוניזם היא חוויה דתית, גם אם הקומוניסט לא מצליח לזהות את טבעה האמתי, גם אם הוא לא מצליח למצות את החוויה. העזיבה שלו היא הביטוי של הצורך המתמיד של הנשמה, שאת המייתה הראשונית העמומה הוא שמע בתוכו, שנים, חודשים או ימים לפני עזיבתו. הקומוניסט עוזב כי הוא נאלץ לבחור סוף סוף בין שתי חלופות שאינן יכולות בשום אופן לדור בכפיפה אחת - האל או האדם, הנשמה או השכל, חירות או קומוניזם.

קומוניזם הוא מה שקורה, כאשר בשם השכל אנשים מתירים מעליהם את עולו של האל. אבל הדבר היחיד המקנה לחברה או לאומה את אופייה, ואת המשמעות לגורלה הוא ראיית האל שלה, ידיעת האל שלה, חווית האל שלה. תרבותה, הקול של האופי הזה, אינו אלא הראייה הזו, הידע הזה, החוויה הזו של האל המובעת על ידי בעלי הרוח העוצמתיים ביותר שלה במונחים שהמוני האדם  מסוגלים להבין. מעולם לא התקיימה חברה או אומה ללא האל. אבל ההיסטוריה מלאה בשרידי האומות אשר הפכו לאדישות לאל ומתו.

המשבר של הקומוניזם קיים באותה המידה בה הוא לא הצליח לשחרר את בני האדם עליהם הוא מושל מהאל. איש לא יודע זאת טוב יותר מהמפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. המשבר של העולם המערבי קיים באותה המידה בה הוא אדיש לאל. הוא קיים באותה המידה בה העולם המערבי חולק בעצם את החזון המטריאליסטי של הקומוניזם. הוא כל כך מסנוור על ידי ההגיון של הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה, פוליטיקה והכלכלה, עד שאין הוא מצליח לתפוס שבשבילו המענה היחיד לאתגר הקומוניסטי: האמונה באל או האמונה באדם הוא הקריאה :האמונה באל.

הכלכלה איננה הבעיה העיקרית של המאה הזאת. זוהי בעיה יחסית שניתנת לפתרון בדרכים יחסיות. האמונה היא הבעיה המרכזית של התקופה הזו. העולם המערבי איננו יודע זה אבל כבר יש באמתחתו את התשובה לבעיה, אבל רק בתנאי שהאמונה באל ובחירות שהוא מעניק תהיה גדולה לא פחות מזו של הקומוניזם – באדם.

ילדי היקרים, בטרם אחתום את ההקדמה הזאת, הייתי רוצה להזכיר לכם בקצרה את החיים שניהלנו בעשר השנים שבין עזיבתי את הקומוניזם ובין הזמן בו התחלתי להעיד, את הדברים שעשינו, שבשבילם עמלנו, שאותם אהבנו, שבהם האמנו. שכן היו אלה חיים מאושרים, אשר בצד האנושי היו חלק ממה שאשפר לי לעשות מאוחר יותר את הדברים שהייתי חייב לעשות, או לסבול את הדברים שעברו עלי.

היו אלה ימים של דאגות קטנות ושמחות, שנאו לנו אז גדולות כל כך. אנו יודעים היום שאלה היו ימים מאושרים. באותם הימים הדאגה הגדולה ביותר שלנו הייתה כיצד לעמוד בתשלומי המשכנתא, כיצד להשלים את החריש בזמן, איך להשיג אישור ווטרינרי שהעדר שלנו בריא, איך לאסוף את החציר בטרם יתחילו הגשמים. לפעמים לקחתי את החופשה שלי בזמן האסיף של החציר כדי שאוכל לעזור עם העמסת המטען. אתם, שני ילדים קטנים, דרכתם על מטען החציר, להסיע את משאית החציר בשדות כשבקושי הגעתם אל הפדלים, או להסיע את הטרקטור אשר משך את הקלשונים העמוסים אל המתבן. בערב, עשיתם הפסקה כדי לעזור לאימא לחלוב בעוד שאני המשכתי לטפל בחציר. שכן הגענו לשלב בחווה כשהחלטנו לא להעסיק עזרה אלא לטפל בעדר בעצמינו, כמשפחה.

לעתים שהיה בתאי האסם הלוהט כתנור והריח המתקתק של האלפלפה גרמו לנו בחילה. לפעמים נרדמנו על שולחן ארוחת הערב מרוב תשישות. אבל העבודה הקשה הייתה טובה בשבילינו, ואתם לא ידעתם אלא את השלווה של בית הנשלט על ידי אב ואם ששנות הנישואים שלהם (וסבל מוקדם יותר, אותו לא יכולתם לזכור) העמיקו לכדי האהבה המושלמת אשר עטפה אתכם.

אימא הייתה דמות רזה, לובשת אוברול, עובדת ללא הפסק בשבילכם בבית או לצדכם באסמים ובגנים. אבא היה דמות גוצה, לובשת אוברול, שמנמנה אך תקיפה, אשר לימדה את ג'ון, בגיל תשע, את הכבוד הגברי של נהיגה בטרקטור, או ישבה ליד אלן, ליד הדה המשאית, התגלמות הביטחון והכוח, כאשר הסענו את מטעני הבקר אל תוך הליל. בימי ראשון קיציים, ישבתם בין אבא ואימא בבית אסיפה של קוואקרים. יכולתם לראות דרך הדלתות הפתוחות, כשניסיתם לא להתפתל בשתיקה הארוכה, את הגבעות  הכחולות של מרילנד ולשמוע את השירה של  הקרדינלים הצפוניים ושל אדומי החזה בבית הקברות שמאחור.

רק לאלן היה זיכרון מעורפל מטריד של זמן אחר ודמות אחרת של אבא. אז (היה זה בשנים 1938 ו-1939), אם מסיבה כלשהי היא טופפה במורד המסדרון בלילה, היא הייתה מוצאת את אבא, עם אור דולק, כותב כשעל שולחן מונח אקדח תופי, או רובה נשען על הכיסא. היא ידעה שהיו אנשים שרצו להרוג את אבא ושהיו עלולים לנסות לחטוף אותה. אבל אוקיינוס שלם של אור שמש וזמן חצה  בין אותם הזיכרונות התמוהים לחווה.

החווה הייתה הממלכה שלכם, העולם השוכן בתוך חומותיה המגינות נוצר בעמל ואהבה. נכון שלא עודדנו קריאה של רצועות הקומיקס, ספרי קומיקס היו אסורים, את הרדיו היה מותר להדליק רק אחרי קבלת רשות, אשר ניתנה (או נתבקשה) לעתים רחוקות, וראיתם רק מעט סרטים. אבל גדלתם בנוכחות של פלאים ללא הפסק. שם היו לידות של כבשים ועגלים.  אתם זוכרים איך פעם אחת כשלא הייתי בחווה הרופא הווטרינרי לא היה יכול להגיע, ראיתם  את אימא שולחת את ידע והופכת את העגל בתוך מעי הפרה כדי שהוא יוכל להיוולד. והיה גם מוות  של בעלי חיים, לעתים אלים, לעתים איטי וכואב - אין דבר קבוע יותרת בחווה מאשר המוות.

לפעמים, בערבי האביב, אבא היה שומע את אותו הקול המרוחק אשר היה גורם לעורו לעקצץ, וכולנו היינו רצים החוצה לראות את אווזי הבר, בשורות של מאות ציפורים, עולים מדרום מערב, חגים מעל האסם משל היה איזה ציון דרך וממשיכים צפונה. או בלילות הסתיו של כפור פתאומי אשר גרם לכבשים להתייחם בפרדס, אבא היה קורא לכם אל מחוץ לבית לעמוד איתו בחלקת הדלעת המפורסמת כעת, ולראות את זוהר הצפון מנצנץ בעננים החשמליים על האופק, מתגבר, נחלש, דוהה ושוב מתגבר, עד כל שמי הצפון התמלאו באור רפאים מתנועע.

וכך, כילדים, חוויתם את שתי החוויות החשובות ביותר שהאדם ידע אי פעם - פלא החיים ופלא היקום. חשוב הרבה יותר, לא ידעתם אותם מקריאת ספרים, ולא משמיעת הרצאות, אלא פשוט מזה שחייתם ביניהם. הכי חשוב, הכרתם אותם בכבוד וביראה, כבוד ויראה אשר נכחדו בעולם המודרני, והוחלפו בפליאה קופית של האדם על פיקחותו של המוח הממציא שלו עצמו.

ראיתי כיצד הגדולה נוגעת בכם באופן אחר. ראיתי אתכם יושבים, בלי שהוזמנתם ובלי שהוכרחתם, ומקשיבים בדממה מוחלטת לפרק השלישי של הסימפוניה התשיעית. חשבתי שאתם מבינים, עד כמה שהילדים מסוגלים לעשות זאת, כשאמרתי לכן שהמוזיקה הזאת הייתה הרגע בו בטהובן עבר סוף סוף אל מעבר לסבל של חייו ונגע ביד האל, כמו שהאל נוגע ביד האדם בחזון הבריאה של מיכלאנג'לו.

ופעם אחת, במקום סיפור לפני השינה קראתי לג'ון את שייקספיר – לבקשתו, שכן מעולם לא כפיתי דבר כזה עליכם. הגעתי לפסקה הזאת בה מקבת', אחרי שרצח את דנקן, מבין מה הוא עולל לנשמתו שלו, ושואל אם כל המים שבעולם יכולים למחות את הדם מידיו, או שמא

תִּצְבּע ים ומלואו בְּארגמן[4]

בשורה הזו, כל גופו של ג'ון נרעד. נתתי תודה רבה שקטה לאל. שכן ידעתי שאם כילדים יכולתם לחוש בנפשכם את הכבוד והיראה לחיים ולעולם, שהם הם המשמעות המוחלטת של בטהובן ושייקספיר, אז כגבר ואישה בוגרים לעולם לא תסתפקו בפחות. הרגשתי אמונה גדולה שבמוקדם או במאוחר אתם תבינו את מה שסיפרתי לכם פעם, לא בגלל שציפיתי שתבינו אותו אז, אלא בגלל שקוויתי כי תזכרו את זה מאוחר יותר: "חכמה אמתית מגיע מהתגברות על סבל ועל חטא. על כן כל חכמה אמתית נגוע בעצב".

אם כל זה נשמע רציני יתר על המידה, אתם יודעים שחיינו לא היו כאלה. שכולנו סובלים מדחף בלתי ניתן לריפוי להוריד ממישהו את עטרת הרצינות שלו. בחיי היומיום שלנו היינו שמחים ואוהבי חיים. שכן אלה שיש להם בנפשם רצינות, בדרך כלל יש להם דו והותר ממנה שם בפנים, ולכן אין להם צורך גם לעטות אותה על פניהם.

ואז, בשלישי לאוגוסט 1948, למדתם לראשונה שאביכם היה פעם קומוניסט.  שהוא עבד בשביל משוה הנקרא "המחתרת", שהעניין הזה מביש, ושמסיבה כלשהי הוא היה בוושינגטון וסיפר לעולם כולו על כך. הוא העיד שכאשר הוא היה במחתרת, הוא עבד עם מספר קומוניסטים אחרים. אחד מהם היה אדם עם שם מוזר – אלג'ר היס. מאוחר יותר אלג'ר היס הכחיש את ההאשמות. וכך התחיל המשפט הגדול, ואיתו חיינו השתנו לנצח.

ילדים יקרים, ערב אחד בדמדומי הסתיו, כשעוד הייתם הרבה יותר קטנים, חמקתי מהמשחק שלכם ועמדתי רגע לבד במטע התפוחים ליד האסם. ואז שמעתי את שני הקולות שלכם, מצייצים בחרדה, קוראים אלי: "אבא! אבא!" משדה התירס שנקצר. בשנים בהם הייתי חמשיה ימים בשבוע בניו יורק, עובד כדי לשלם על החווה, הייתי חושב על שניכם בטרם נרדמתי בלילה. וככה כמעט תמיד נזכרתי בכם, קולות של ילדים אהובים, הקוראים אלי מהשדות שנקצרו בשעת הדמדומים. 

קראתם אלי שוב בלילה באותו המטע. זה היה הרבה שנים מאוחר יותר. צל עמוק יותר וצונן יותר מערב סתווי נפל עלינו, ואני מתכוון לפרשת היס. הייתה זו השנה הראשונה לפרשה. יצאנו יחדיו לחליבת הערב. בשבילינו, אחת ההשלכות המשמחת של הפרשה הייתה שסוף סוף הייתי יכול להיות בבית איתכם רוב הזמן (בחיים, הברים הטובים האלה מגיעים דרך כלל או מעט מדי או מאוחר מדי). שטפתי וחטאתי את הפרות, והתקנתי או הורדתי את מתקני החליבה. אתם פירקתם אותם אחרי.

ובשקט הזה, חלפה לפתע הבנה ברורה לגבי מצבינו האמתי, אנשים נחבים, כמעט וחסרי חברים (כמה מחברי הטובים כבר יבקשו מפלט בבדידות, מאחרים התנתקתי אני כדי לא לערב אותם בעניינים שלי). נגדי עמדה מערכה מוצקה כמעט של קבוצות ופרטים החזקים ביותר במדינה, יחס עוין נשכני של התקשורת, ספקנות מחויכת של רוב הציבור, ההשמצה הארסית של כוחות שלצדו של היס, וכישלון כמעט מוחלט להבין את המשמעות האמתית של הפרשה או את מטרתי האמתית. טבעתי בהרגשת החוסר תוחלת העצום של מאמצי וחוסר כשירותי שלי. הרגשתי קור פיזי זוחל על גופי, מתיישב באזור הלב ומקפיא כל ניצוץ של תקווה. המראה שלכם, ילדי, חסרי אשמה וחסרי  הגנה היה יותר ממה שיכלתי לשאת. הייתי לבד נגד העולם, השתוקקתי להיות לגמרי לבד, או לא להיות כלל. היה זה המוות של הרצון, אשר הקומוניזם, במלוא עורמתו, תמיד מנסה להטיל בקורבנותיו.

חיכיתי עד שהפרה האחרונה הופשטה מהמתקן והמיכל האחרון הוכנס למקרר. ואז התגנבתי לחלק עליון של אסם ומשם החוצה אל מטע התפוחים. היה זה לילה אפל מאוד. הכוכבים היו גדולים וקרים. הקור הזה היה לאחד עם הקור שהרגשתי בעצמי. אורות האסם, הבית ובתיה שכנים היו חמים בחלונות ועל הקרקע, אך הם לא היו בשבילי. ואז שמעתי את אלן קוראת לי באסם, וג'ון קרא: "אבא!" בעודה ממשיכה לקרוא, אלן הלכה אל הבית כדי לראות אם אני שם. שמעת את ג'ון פותח את השער כשהוא הלך לאסם העגלים וקרא לי משם. עם כל ההשתוקקות שבאהבה שלי  אליכם, רציתי לענות אבל לו הייתי עונה, הייתי מוכרח לחזור לעולם החיים, וזאת לא יכולתי לעשות.

ג'ון התחיל לקרוא לי מהרפת, בביתן החלב. הוא הלך לצד החשוך של האסם (שמעתי אותו פותח תא הדלת), לחלק העליון, שם בלילה הוא היה מפחד. הוא צעד החוצה אל האפלה, קורא "אבא! אבא!", ואז, אחוז תזזית, על סף דמעות "אבא!". הלכתי אליו. הרגשתי, שאני נכנע את כניעה הנוראה שיכולתי על פני האדמה. "אבא", הוא בכה וחיבק אותי "אף פעם אל תלך מאיתנו". "לא," אמרתי "לא, אני לעולם לא אלך מכם". שנינו ידענו שלמילה "ללכת" יש משמעות אחרת, ושנתתי לו את דברתי לא להרוג את עצמי. מאוחר יותר, כפי שתראו, התפתיתי בעוונותיי להפר את ההבטחה הזו.

ילדי,  כשהייתם קטנים, היינו מדי פעם יוצאים להליכה ביערות האורן שלנו. בשדות הפתוחים הייתם רצים בעצמכם. אבל באופן אינסטינקטיבי הושטתם לי את ידיכם כשנכנסנו ליערות האלה, שם הכל היה חושך יותר, בודד יותר, ובדממה הקולות שלנו נשמעו רמים ומפחידים. בספק הזה אני שוב מושיט לכם את ידי. אני מוביל אתכם, לא ביערות האורן הקרירים, אלא בשביל הרים צר בין סלעים תלולים וחשופים, בצילם יצורים מתירים את עצמם וזוחלים להם הלאה. הולך להיות חשוך. אבל בסוף, אם הובלתי אתכם נכונה, תראו את שלושת הצלבים, על שניים להם צלובים גנבים. הבאתי אתכם לגלגלתא, מקום הגולגולות. זוהי המשמעות של המסע הזה. ייתכן ולפני שיעלה בידכם להבין, אני כבר לא אהיה שם, ידי החליקו מאלה שלכם. זה לא ישנה דבר. שכן כשתבינו מה עיניכם רואות, כבר לא תהיו ילדים. אתם תדעו שהחיים הם סבל, וכל אחד מאיתנו נצלב על צלב משלו. וכשתדעו שהדבר נכון כל גבר, אישה וילד על פני האדמה, אז תחכימו.

אביכם

---

[1]קלאוס פוקס(1911-1988) מדען גרעיני בכירממוצא גרמני שהורשע ב-1950 בריגול לטובת בריה"מ וריצה בסופו של דבר 9 שנות מאסר באנגליה,  אחריהם נאלץ לחזור למזרח גרמניה

[2]על פי "המניפסט הקומוניסטי" (תרגום: מנחם דורמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה)

[3]גטה "פאוסט" (תרגום יעקוב כהן) הוצאת שוקן 1956 עמ' 20

[4] מקבת, מערכה שנייה תמונה שנייה, (תרגום: דודי פרנס)

פרופ' יורם חזוני "דמוקרטיה שמרנית"

המקור

המתרגם מבקש להודות לד"ר יפתח בריל על הסיוע בתרגום חלק מהמונחים.

 הן בארה"ב והן באירופה הולכת וגדלה היום אי נוחות מהתאוריה הליברלית השולטת, המתוארת לעתים קרובות כדמוקרטיה ליברלית. הרבה פעמים נאמר כי החלופות האמתיות היחידות לדמוקרטיה הליברלית הן מרקסיזם ופשיזם, אבל אינני סובר כך. ברצוני לצייר השקפת עולם חלופית, שאקרא לה דמוקרטיה שמרנית. עמדה זו קרובה יותר לרוח הקונסטיטואליזם המסורתי הן באמריקה והן באנגליה, מאשר לתאוריות הפוליטיות הליברליות של ימינו. יתרה מכך, היא עורכה בצורה הרבה יותר טובה מליברליזם לשמר את מוסדות החרות של האומות הללו. ישנם היום אנשי רוח מובילים ודמויות ציבוריות, אשר בטוחים ש"דברים הולכים ומשתפרים" כמעט בכל תחום. באשר לי, קשה לי שלא לראות את מדינות המערב מתפרקות ממש לנגד עינינו. המוסדות החשובים ביותר אשר אפיינו את אמריקה ואת אנגליה בחמש מאות שנה האחרונות,  אשר העניקו למדינות הללו את הקוהרנטיות הפנימית ואת היציבות, כתבי הקודש, הדת הציבורית, מדינה לאומית עצמאית והמשפחה המסורתית, לא נמצאים סתם תחת התקפה. הם נמצאים בירידה תלולה, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. 

כך למשל בארה"ב של היום, כ-40 אחוז מהילדים נולדים מחוץ לנישואין. שיעור הפריון הנשי הכללי ירד ל-1.76 ילדים לאישה. הילדים האמריקאים זוכים ברובם ב-12 שנות חינוך ציבורי, אשר נוקה לחלוטין מהאל ומכתבי הקודש. והיום ייתכן מצב בו אדם מאבד את פרנסתו ואף נרדף בשל כך כי דעותיו על נושאים שונים הן דעות נוצריות או יהודיות מסורתיות.

תוסיפו לכך את העובדה שהמיזם העיקרי של האליטות הפוליטיות האירופאיות והאמריקאיות במשך זה עשרות שנים הוא כינון "סדר ליברלי בינלאומי", שתכליתו לייצא נורמות וערכים אמריקאים שונים לאומות אחרות, ויש לפניכם תמונה מזעזעת למה הפכה ארצות הברית – תמונה הדומה במימדים מסוימים לצרפת של נפולאון: כח כלל עולמי, המנוגד אידאולוגית לדת ולמסורת, אשר מבקש להנחיל את תפיסת הנאורות שלו לאומות העולם, ואם יש צורף גם בכפייה.

התחיה הנוכחית של הרגש הלאומי באנגליה ובאמריקה מבקשת, בדרך זו או אחרת, להתנגד למסלול זה. אולי 70 אחוז מקולות להם זה הנשיא טראמפ הגיעו מנוצרים אוונגליים ומקתוליים שמרנים, ודפוס דומה של תמיכה בתנועת ה"ברקזיט" המקבילה, המבקשת עצמאות מהאיחוד האירופי, ניתן לראות גם באנגליה. אני יודע שכמה הוגים שמרניים נוטים לראות בברקזיט ובטראמפ סימני המחלה לא פחות ממבשרי השיקום המתקרב. ואף על פי כן אני חושב שאין להכחיש כי המוני הציבור הנוצרי במדינות הללו (כמו הרוב הגורף של היהודים האורתודוקסיים) מכירים בלאומיות נוכחית כבנסיון למנוע התרסקות מוחלטת של הסדר המערבי המסורתי.

מה שאנו רואים לפנינו אפוא הוא מאבק בין שתי תנועות עוצמתיות, התנועה ה"ליברלית" אשר שולטת זה שמן מה והתנועה הלאומית המבקשת להתנגד לה בגלוי. בשיח הציבורי העכשווי קיום שני המחנות נראה בבירור. אבל מה כל אחד מהם מייצג אינו ברור כל כך. אני אנסה למקד כאן מה עומד על הפרק בין שני המחנות הנצים הללו.

באומרי "ליברליזם" אני מתכוון למסורת פוליטית של עידן הנאורות, הנובעת מספרי יסוד של הוגים פוליטיים רציונליסטיים כמו הובס, לוק, שפינוזה, רוסו וקאנט, שאין סוף פרסומים עדכניים של תאוריה פוליטית אקדמית חזרו ופרטו את השקפותיהם. באומרי "רציונליסט" אני מתכוון לאותה החשיבה הפוליטית השואפת לחקות מערכת מתמטית, המתחילה באקסיומות הנתפסות כמובנות מאליהן וממשיכה עם היקש בלתי ניתן לסתירה לכאורה.

שלושת האקסיומות עליהן מושתת המערכת הליברלית הן כדלהלן:

1.    זמינות השכל והספקו.  בני האדם כשירים ל-עול על פי השכל אשר "מורה את כל אשר שואל בעצתו" [1] (כלשונו של לוק). בעזרת השכל הם מסוגלים לגלות אמיתות מוחלטות אשר נכונות לכל חברות אנושיות בכל רגע היסטורי נתון.

2.    הפרט החופשי והשווה.  בני האדם הפרטיים הם מטבעם "חופשיים לחלוטין" ו-"שווים לחלוטין" (כלשונו של לוק)ץ

3.    החובה מקורה בבחירה. לבני האדם אין כל מחויבות למוסדות הפוליטיים "עד שמסכימים הם מרצונם להצטרף לאיזו חברה מדינית." (כלשונו של לוק(.

שלושת אקסיומות היסוד הללו חשובות לא רק להבנת זרם מסוים של רציונליזם מחילת העידן המודרני. האקסיומות של המערכת הליברל-רציונליסטית המשיכו לשלוט בשיח בכל מקום בו ביקשו לקדם את הליברליזם, בין באירופה בין באמריקה, עד לימינו אנו. יודעים היטב הנסיונות לשנות את יסודות הליברליזם הללו (חשבו על מיל או הייק). אבל בסופו של דבר הם כמעט ולא השפיעו כלל. מה שממשיך לאפיין את השיח הליברלי הוא אותם ההנחות של לוק, ואם כבר, הם זוכים לדגש נרחב אף יותר בשנים האחרונות.

מובן שאיש אינו חייב לקבל את מערכת האקסיומות הליברליות כסגורה ומוחלטת. כך למשל אין לי ספק שפרטים רבים קיבלו חלק מההנחות של לוק או את כולן, תוך שהם מאמינים בד בבד באל, או באופיים המחייב של כתבי הקודש, או בקדושת המשפחה, או במדינה לאומית כצורת הסדר החברתי הטוב ביותר וכיו"ב.

אבל הנקודה הקריטית היא ששום דבר מהמוזכר לעיל, האל, כתבי הקודש, המשפחה והמדינה הלאומית העצמאית, לא ניתן לגזור מהעקרונות הליברליים. דהיינו, אין דבר במערכת הליברלית שדורש מכם, או אפילו מעודד אתכם, לקבל על עצמכם נאמנות לאל, כתבי הקודש, משפחה או אומה. אם מישהו מחויב לדברים האלה, הרי זה משום סיבות "חיצוניות" לגמרי למערכת הפוליטית הליברלית.

כעת, העובדה שמוסדות פוליטיים שמרניים כמו הדת, המשפחה והמדינה הלאומית נגזרים ממקורות חיצוניים לליברליזם ברמת העיקרון אינו גוזר עליהם כליה. אפשר לדמיין, בתאוריה, עולם בו הליברליזם מתקיים בכפיפה אחת עם מקורות הדת והלאומיות, ואפילו שאלה יכולים להיות משלימים לליברליזם, ומספקים משאבים חיוניים שליברליזם עצמו אינו יכול להשיג. 

זוהי באופן סמוי האסטרטגיה של אותם הליברלים האומרים שליברליזם אינו אלא "צורת ממשל שנועדה לאפשר טווח רחב של חרות אישית". מנקודת מבט זו, אין לליברליזם שום תכלית ושום יעד זולת להבטיח כי לא כופים על איש, למשל, להמיר את דתו לנצרות, או לא כופים על איש לנהל את חייו האישיים בתוך מסגרת המשפחה המסורתית.  כל הדברים האלה, כך נאמר, ניתן לייחס לתחום נפרד של פרטיות וחרות הפרט, תחום בו המסורת הדתית, אחידות לאומית ומשפחה ישגשגו גם כאשר ההנחות הליברליות יהפכו לדוקטרינה הרשמית השולטת של המדינה.

אבל אני חושב שהנחה זו הופרכה היום באופן אמפירי. הן באירופה והן אמריקה עקרונות הליברליזם לא הביאו לשגשוג המסורת הדתית, אחידות לאומית ושל המשפחה - ההיפך הוא הנכון. המערכת הליברלית הביאה, לכל מקום אליו הגיעה, להתפוררות מוסדות יסוד המסורתיים הללו.

ולא קשה למצוא את הסיבה לכך. שכן הליברליזם אינו "אך ורק צורת ממשל שנוצרה כדי לאפשר טווח רחב של חרות אישית". בפועל הליברליזם אינו צורת ממשל כלל.  זוהי מערכת של אמונות שנתפסות כאקסיומטיות מהן מניחים כי ניתן להסיק צורת ממשל כלשהי. במילים אחרות זוהי מערכת של דוגמות. בקשר למה? בקשר לטבעם של בני האדם, השכל האנושי ומקורות החיובים המוסריים התקפים לגבינו.

משמעות הדבר היא שהדוגמות הליברליות עוסקות ברבים מאותם הנושאים הנמצאים בלב ההגות הפוליטית של המקרא. אבל הדוגמה הליברלית מציעה מבט שונה מאוד מזה של, למשל, התנ"ך העברי. בעוד שהמקרא העברי מציג את שכל האדם כחלש, אינו מסוגל אלא לידע מקומי, ובאופן כללי כזה שאין לסמוך עליו, הליברליזם מציג את השכל האנושי כעוצמתי במיוחד, המציע ידע בעל אופי אוניברסלי, אשר נגיש לכל אשר שואל בעצתו. באופן דומה, בעוד שהתנ"ך מציג את החובות המוסריות והמדיניות כנגזרות מצו האל ומורשות בדרך של מסורת משפחתית, לאומית, או דתית, הליברליזם לא מזכיר כלל לא את האל ולא מסורת שבאה בירושה, קל וחומר מוסדות מסורתיים מסוימים כמו המשפחה או האומה. ובעוד שהתנ"ך מלמד שכולם נוצרו בצל האל, ומעניק בכך כבוד וקדושה מסוימת לכל יצור האנושי, אין הוא אומר דבר בכך שאנו מטבעינו חופשיים לחלוטין ושווים לחלוטין.

על כן אין כל יסוד לטענה שהליברליזם אינו אלא מערכת של חוקים "ניטרליים", מערכת "נהלים" אשר יכולה לגרום למבנים פוליטיים ודתיים מסורתיים לפעול בצורה טובה יותר כשהיא משמרת את המבנה שלהם ללא פגע. ליברליזם הוא מערכת אמונות מהותית אשר מספקת בסיס חלופי להשקפותינו באשר לטבע האדם, השכל האנושי, ומקורות של החיובים המוסריים התקפים לגבינו. בסיס חלופי זה לא התקיים, כפי שסיפרו לנו, בד בבד עם מסורת פוליטית מוקדמת יותר, המושתת על כתבי הקודש. במקום זאת הוא קרע את המסורת המוקדמת לגזרים.

למשל, האמונה הליברלית בכל שהשכל הוא עוצמתי, אוניברסלי, ושניתן לסמוך עליו משמעותה היא שברמת העיקרון אין כל צורך להיוועץ במסורות הלאומיות והדתיות, או אף לתת למסורת כאלה כבוד ויקר. האנשים הפרטיים יכולים להשתעשע בדברים כאלה, אם הם רוצים. אבל ניתן לנהל את חיי הציבור היטב גם בלי כל זה.

באופן דומה, האמונה שהחובה הפוליטית נגזרת אך ורק מהסכמת הפרט המשכיל משמעותה, שלמסורת המדינית והדתית אין ברמת העיקרון שום משקל כלל. או לפחות לא כזה שניתן להכיר בו. כל זכות או חרות פוליטית שנראת ברגע מסוים כתוצר השכל הציבורי תפיל, תוך זמן כל מוסד מסורתי באשר הוא.

אבל האם  קיימת אלטרנטיבה? כפי שציינתי בהתחלה, רבים מהמחברים והאינטלקטואלים היותר כשרוניים שלנו מנסים ללא הרף לשכנע אותנו כי אין לנו ברירה אלא להיות ליברלים. זה או זה או מרקסיזם ופשיזם. ומאחר והחלופות הללו מזעזעות, טענה שאני עצמי מסכים איתה לגמרי, הדרך השלילה לא מתקיימת שום חלופה אלא להיות ליברל. 

לעתים קרובות אני לא יכול להגיד האם הטענה הזאת היא בסך הכל תוצר של בורות, או שמישהו בכוונה ניסח אותה בצורה מטעה. יהיה המקרה אשר יהיה, הטענה גורסת שאין ברירה אלא לבחור באחת משלוש הדוקטרינות האנטי-דתיות, אנטי-מסורתיות של המאה ה-20, ושהדרך היחידה הפתוחה בפנינו היא לבחור את הפחות נוראה מבין השלוש.

מה שבאופן ברור מודחק על ידי החזרה המתמדת של הטענה הזו הוא אפשרות שהתקיימו, עד לאחרונה ממש, חלופות שמרניות לליברליזם, אשר הציעו דרך אחת לחשוב על החיים הציבוריים.

המילה "שמרני" משמת בדרך כלל כמונח נרדף ל"מסורתי". שמרן הוא מי ששואף להגן ולפתח את המסורות הפוליטיות והאינטלקטואליות של שבטו או אומתו. כמובן שאין משמעות הדבר שהשמרן חייב להגן על כל שטות אשר הייתה אי פעם חלק מהמסורת. כל מסורת פוליטית עוברת שינויים במהלך הזמן. אבל אם חייבים לערוך שינוי, אז השמרן היה רוצה לראות את התיקונים נעשים על סמך עקרונות הפנימיים של הסדר הקיים, ותמיד תוך שימת לב לחיזוק המבנה הייחודי של הסדר הציבורי בכללותו.

משמעות הדבר היא שהשמרנות אינה משהו דומה למרקסיזם או ליברליזם. שני אלה הן תאוריות אוניברסליות אשר מציעים תשובה יחידה לשאלת הטוב המדיני לכל האומות, בכל מקום בעולם, ובכל הזמנים בהיסטוריה. להבדיל מהתאוריות האוניברסליות הללו, יכולים להתקיים שמרנויות שונות כמספר מסורות לאומיות ושבטיות. ישנן מסורות  שמרניות בסין והודו, רוסיה וגרמניה, אשר נבדלות באופן קיצוני מאלה שלנו, ואולי יש בכל אחת דברים אטרקטיביים ואולי לא. אבל כשמרן אני לא מחויב להגן על כל אלה, ואף לכם אין צורך בכך.

עניינינו כאן במסורת פוליטית שמרנית מסוימת, המסורת השמרנית של מדינות דוברות האנגלית, שאקרא לה שמרנות אנגלו-אמריקאית. ניתן להתחקות אחרי המסורת עד לימי הביניים. אבל נוכל לדבר על מאין תקופה קלסית למסורת זו, המתחילה עם ג'ון פורטסקיו בשנות ה-70 של המאה ה-15, וממשיכה עם אנשים כמו רי'צארד הוקר, סר אדוארד קוק,ג'ון  סלדן, אדוארד הייד (הרוזןמקלרנדון), סר מתיו הייל, סר ווילאם טמפל, ג'ונתן סוויפט, סר ויליאם בלקסטון, ג'וזייה טאקר, אדמונד ברק, ג'וןדיקינסון, ג'ון אדאמס, ג'ורג' וושינגטון ואלכסנדר המילטון. פילוסופים סקוטיים, כמו דיוויד יום, אדם סמית, אדם פרגוסון, ותומאס ריד תרמו גם כן למסורת זו.

המסורת האנגלו-אמריקאית הזו מתוארת באחד המאמרים האחרונים שלי, "שמרנות מהי?" שנכתב יחד עם אופיר העברי בשביל "אמריקן אפרז". אנו מציעים שם שניתן לאפיין את המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית כבנויה על חמישה עקרונות:

1.אמפיריציזם היסטורי. המסורת של הממשלה נגזרת ממסורות חוקתיות, אשר הניסיון ההיסטורי ארוך השנים של האומה מורה כי יש בה להציע יציבות, רווחה וחרות. כל אלה מזוקקים בתהליך של ניסוי וטעיה במשך מאות בשנים, עם תיקונים ושיפורים מונהגים בעת צורך, תוך מאמץ לשמר את שלמות פני האומה בכללותה. אמפיריציזם היסטורי שכזה כולל מבט ספקני על זכותם האלוהית של השליטים, זכויות אדם כלליות, ושאר מערכות אוניברסליות מופשטות. מסמכים כתובים מבטאים ומאחדים את המסורות החוקתיות של האומה, אבל אין הם יכולים לא לתפוס ולא להגדיר את המסורת הפוליטית הזו בכללותה.

2.     לאומיות. בני האדם אינם חיים כפרטים מבודדים, אלא מרכיבים קיבוצים לאומיים המאופיינים בקשרי נאמנות הדדית ומסורות מורשות ייחודיות. רב גוניות של הנסיונות הלאומיים משמעותה כי ללאומים שונים יהיו מסורות חוקתיות ודתיות שונות. המסורת האנגלו-אמריקאית קשובה לעקרונות של מדינה לאומית חופשיה וצודקת, המתווה את דרכה ללא התערבות חיצונית, שמקורה בתנ"ך העברי. עקרונות אלה כוללים את תפיסת האומה כעולה מתוך שבטים מפוזרים, אחידותה מעוגנת במסורת תרבותית משותפת, במיוחד בשפה, חוק ודת מסורתיים. לאומיות כזו אינה מבוססת על גזע, ומסוגלת לקבל חברים חדשים אשר מכריזים כי "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" (רות א':טז')

3.     דת. המדינה מצייתת ומכבדת את האל התנ"כי ואת המנהגים הדתיים המשותפים לאומה. הם מהווים את ליבת המורשת הלאומית, וחיוניים לצדק ולמוסר הציבורי. בו בעת, המדינה מציעה סובלנות רחבה להשקפות דתיות וחברתיות אשר אינן מסכנות את שלמותה ורווחתה של האומה בכללותה.

4.     הגבלת הרשות המבצעת. כוחו של המלך (או הנשיא) מוגבלים על ידי חוקי האומה, שאינם לא נקבעים ולא נפסקים על ידו. כוחו של המלך (או הנשיא) מוגבל על ידי נציגי הציבור, וחובה עליו לקבל את הסכמתם ואישורם (advice and concent) הן בשאלות החוק והן בשאלות המיסוי.

5.      חרויות הפרט. הבטחת חייו ורכושו של הפרט היא צו האל כבסיס לחברה שלווה ומשגשגת, ושי להגן עליה מפני פעולות שרירותיות מצד המדינה. היכולת לש האומה לתור אחר האמת וליישם מדיניות יציבה תלויים בחופש הביטוי והוויכוח. החוק מבטיח את זכויות וחרויות יסוד האלה ואחרות, ולא ניתן להפר אותן אלא בהליך חוקי ראוי.

העקרונות הללו יכולים לשמש כסיכום המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית שהייתה לבסיס הרסטורציה של החוקה הבריטית ב-1689, של הרסטורציה האמריקאית אשר התרחשה בעת אישור החוקה האמריקאית ב-1787, אחרי 12 שנות תוהו. אותם העקרונות המשיכו לתמוך את המשך המסורת השמרנית באנגליה, אמריקה, ואומות אחרות, עד לימינו אנו.

ניתן להבין את ההבדלים הקריטיים בין המסורת השמרנית הזו לליברליזם באופן הבא: הליברליזם, כפי שנאמר, הוא דוקטרינה פוליטית המבוססת על ההנחה שהשכל זהה בכל מקום, ונגיש, ברמת העיקרון לכל פרט ופרט, ושדי לו לאדם לשאול בעצת השכל כדי להגיע לאותה צורת הממשל האחת אשר טובה בכל מקום, ושלאחרונה זכתה בשם הדמוקרטיה הליברלית. מושג זה הפך לפופולרי לראשונה באירופה בשנות העשרים של המאה ה20, והשיג עמדה שולטת בשיח הפוליטי של עולם דובר האנגלית רק בשנות ה-90 של אותה המאה.

מה שמתכוונים במושג זה הוא לצורת ממשל אשר שואלת עקרונות מסוימים מהמסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית המוקדמת יותר, במיוחד אלה המגבילים את הרשות המבצעת ומבטיחים את חרויות הפרט (עקרונות 4 ו-5). אבל הדמוקרטיה הליברלית מתנתקת מהמסורת הפוליטית האנגלו-אמריקאית המוקדמת בטענה כי העקרונות הללו נגזרים מן האקסיומות הליברליות, ולכן מכחישה את הקשר שלהן מהמסורת האנגלו-אמריקאית הרחבה יותר שממנה הם צמחו באופן היסטורי. וכך ליברלים דואגים מעט מאוד, אם בכלל, מביטולם של היסודות הלאומיים והדתיים של הממשל האנגלו-אמריקאי (עקרונות 2 ו-3), מאחר ואלה נחשבים בעיניהם לבלתי נחוצים, אם לא פשוט מנוגדים לשכל האוניברסלי.

וכך, במאבקם למען "דמקרטיה ליברלית" כלל עולמית שלהם, הליברלים התבלבלו בין עקרונות היסטוריים-אמפיריים מסוימים של החוקה האנגלו-אמריקאית מסורתית, אשר פותחו ונלמדו בתהליך מייגע של מאות שנים (עיקרון 1) עם אמיתות אוניברסליות הנגישות בצורה שווה לכל יצורי אנוש, בלי קשר לנסיבות היסטוריות או תרבותיות.

משמעות הדבר היא שכמו כל הרציונליסטים, ליברלים עסוקים בליישם אמיתות מקומיות, אשר טובות לנסיבות מסוימות, למצבים ונסיבות שונים בתכלית, שם לעתם קרובות הם משתבשים בצורה נוראה. בשביל השמרנים הכישלונות האלה, למשל קריסה חוזרת ונשנית של חוקות ליברליות במקומות כמו מקסיקו, צרפת, גרמניה, איטליה, ניגריה, רוסיה ועיראק, בין רבים אחרים, מרמז כי העקרונות הנידונים נמתחו יתר על המידה, ויש לראות בהם כנכונים רק בטווח צר יותר של הנסיבות. הליברלים, לעומתם, נוטים לראות בכשלונות האלה תוצאה של "יישום גרוע", כשהם ממשיכים לראות בדמוקרטיה ליברלית אמת אוניברסלית שאין הניסיון יכול לגעת בה ולגרוע ממנה, יקרה מה שיקרה.

משמעות הדבר היא שמה שהמכונה היום "הדמוקרטיה הליברלית" לא מתיחס אל לחוקה האנגלו-אמריקאית המסורתית, אלא לשחזור רציונליסטי שלה, אשר נותק מהדת הפרוטסטנטית והמסורת הלאומית האנגלו-אמריקאית. במקום להיות צורת ממשל שנבחנה לאורך זמן, האידאל הליברל-דמוקרטי הזה הוא משהו חדש הן לאמריקה והן לאנגליה, והוא מתבוסס בסמכותו רק בעשורים האחרונים.

האמריקאים מתייחסים, באופן מסורתי, לצורת הממשל שלהם כאל "ממשל רפובליקאי". ואכן, המושג "דמוקרטיה ליברלית" לא נמצא בשימוש בשיח הציבורי יותר מאשר "ממשל רפובליקאי" עד שנות ה-60 של המאה ה-20.  והוא לא זוכה לעמדת שליטה בשיח על צורות הממשל (כשהוא עוקף אפילו את הביטוי "הממשל הדמוקרטי") עד שנות ה-90 של אותה המאה.

תנודות אלה  בשפה אינן מקריות, אל משקפות שינוי עמוק ברמה של רעיונות גם כן, שינוי בתפיסה מהי צורת הממשל הנחשבת לרצויה ולגיטימית. באופן כללי, עמדתו הדומיננטית של המונח "ממשל רפובליקאי" תואמת את התקופה בה המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית נשארה האופן יחסי ללא פגע, ויכלה לשמש מחסום נגד חדירה גדולה מדי של אקסיומות ליברליות לחיי הציבור.

מה היה "הממשל הרפובליקאי" בתפיסה האמריקאית המסורתית? ממשל רפובליקאי באמריקה היה, בין היתר, כזה שהיה מסוגל לראות את עצמו כמשקף ומחזק את ערכיו של "הציבור הנוצרי" (כלשון האמירה הידוע של הבית המשפט העליון אשר זכתה לאישוש במשך כל שנות ה30 של המאה ה-20). אכן, ב-1942 הנשיא רוזוולט עדיין דיבר על ארה"ב כעל אומה אשר "דוגלת בערכים הנושנים של הנצרות".

אבל לקראת 1948 אנו מוצאים לראשונה את בית המשפט העליון של ארה"ב אוסר על חינוך דתי התנדבותי בבתי הספר הציבוריים, אשר הציעו כיתות מקבילות בנצרות פרוטסטטנטית, קתולית וביהדות. במקרה זה השופט הוגו בלאק כותב ש:

המדינה לא יכולה להשתמש במערכת בתי הספר הציבוריים, בצורה שתהיה עקבית עם התיקון הראשון והתיקון הארבע-עשר לחוקה, עדי לסייע לאמונה דתית כלשהי או לכל דת או כת באשר היא בהפצת אמונותיה והאידאלים שלה.

במבט לאחור אנו יכולים לזהות שלא היתה זו החלטה מבודדת. בפועל זה היה סממן מקדים של המפנה אשר יגמור את התפיסה הרפובליקאית הישנה של ארה"ב, וימסד בין האליטות שלה את התפיסה החלופית, הידועה כיות כ"דמוקרטיה ליברלית" –צורת המשטר אשר מכירה אך ורק כבסיס ללגיטימיות של המדינה אך ורק בעקרונות ליברליים, ושוללת עניין ותמיכה מהעקרונות הדתיים, הלאומיים וההיסטוריים-אמפיריים, אשר במשך מאות שנים תפסו מקום כה מרכזי במסורת החוקתית האנגלו-אמריקאית .

הטענה שניתן לקיים משטרים ליברל-דמוקרטיים מסוג זה במשך תקופה ארוכה ללא העקרות השמרניים שהם ביטלו, היא היפותזה הנבחנת כעת לראשונה. אלה שמאמינים שהתוצאה החיובית של הניסוי הזה מובטחת, מסיקים את המסקנה הזו לא מראיות היסטוריות או אמפיריות, שכן אין לנו כאלה בנמצא. במקום זאת, הביטחון שלהם נשען על מערכת לוקיאנית-רציונליסטית סגורה המחזיקה אותם בשבי, ומונעת מהם את היכולת לחזות כל תוצאה אחרת אפשרית.

במסורת המערבית קיימת אפוא לפחות חלופה אחת מפותחת היטב לליברליזם אשר אינה לא מרקסיסטית ולא פשיסטית. זוהי המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית. אין כוונתי כלל לתמוך בכל הרעות שנסבלו במשטר הרפובליקאי הישן בארה"ב. הניצול המוסדי של המיעוט האפרו-אמריקאי הוא הדוגמה הברורה ביותר של משהו שיש לנו לשמוח שנפטרנו ממנו.

 אבל אני כן מאמין שאפשרי לחשוב במונחים של מה שניתן לקרוא לו כעת הדמוקרטיה השמרנית. מודל פוליטי שכזה ידחה את האקסיומות של המערכת הליברל-רציונליסטית, ובמקום זה יתרכז לשמירת האיזון בין עקרונות הממשל המצומצם וחרויות הפרט מחד ולעקרונות של הדת, הלאומיות ואמפיריציזם היסטורי אשר שמרו על הממשל החופשי באנגליה ואמריקה במשך מאות שנים מאידך.

דמוקרטיה שמרנית כזו תתאפיין בהשקפות הבאות:

1.     דת ציבורית. ליברליזם מציע כי השכל האוניברסלי הוא התשתית הנחוצה והמספקת לממשל צודק ומוסרי. משמעות השבר היא שניתן להחליף בשיח הציבורי את המסורת הדתית והלאומית, אשר שימשה מוקדם יותר להבנה הציבורית של צדק ויושר בשכל האוניברסלי עצמו. ההשקפה השמרנית-דמוקרטית גורסת שאין הדבר נכון כלל. השמרנים רואים בשכל האדם כמייצר ללא הפסק שפע של דעות המשתנות בכל רגע על שאלות של צדק ומוסר, עובדה הברורה לנו היום בקביעה מתמשכת של זכויות אדם חדשות. השמרנים גורסים שהבסיס היציב היחיד לעצמאות הלאומית, צדק ומוסר ציבורי הוא מסורת תנ"כית חזקה בממשל ובחיי הציבור. הדוקטרינה הליברלית הדורשת "חומה של הפרדה בין הכנסיה למדינה" בכל שלבי הממשל היא תוצאה, כפי שכבר נאמר, של תקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולא מאפיין אינהרנטי של המסורת האמריקאית הפוליטית.

2.     החוק. הליברלים מתייחסים לחוקי האומות כצומחים מהמתח בין המשפט הפוזיטיבי וצווי השכל האוניברסלי, כפי שבתי המשפט מבטאים אותם. השמרנים דוחים את השכל האוניברסלי לכאורה של השופטים, אשר לעתים קרובות אינו יותר מכניעה לאופנה החולפת. אבל השמרים גם מתנגדים לכבוד רב מדי למסמכים כתובים מבודדים, אשר מוביל, למשל למיתולוגיה ליברלית בדבר היות אמריקה "אומת הקרדו" (creedal nation""), או "אומת ההנחה" (""propositional nation), אשר אינה מוגדרת אלא על ידי מספר תיאורים מופשטים המצויים בהכרזת העצמאות האמריקאית או בנאום גטיסברג של לינקולן. יהיו המסמכים הלאה חשובים ככל שיהיו, הם אינם יכולים להוות תחליף למסורת האנגלו-אמריקאית שמרנית בכללותה, כששורשיה בכתבי הקודש ובמשפט המקובל האנגלי, שהוא לבדו מספק את התמונה המלאה של המורשת הליגלית של אנגליה ואמריקה.

3.                 חינוך. הליברלים מאמינים כי תפקיד בתי הספר ללמד את התלמידים להזות את החרות, השוויון והסכמיות כמטרות האוניברסליות של הסדר המדיני, ולראות במסמכי היסוד של ארה"ב כאילו עוצבו בתהליך של היקש שכלי חופשי להשגת המטרות הללו. השמרנים מאמינים שהחינוך (בין של תלמדיים הדתיים ובין של חבריהם שאינם כאלה) צריך להתמקד בתהליך ההיסטורי והיתרונות של המסורת האנגלו-אמריקאית החוקתית והדתית, עם שורשיה בכתבי הקודש, כמו גם בדרך בה המסורת הזו אפשרה את עלייתה של משפחת העמים במיוחדת אשר השפיעה על האנושות כולה. הדבר חייב לכלול את ההדרכה, כלשונו של ברק, להכיר שממשל טוב  הוא זה "הכשיר לאחד את חרות הפור והכלל עם הכח הציבורי, עם סדר, עם שלום, עם צדק, ומעל הכל, עם המוסדות אשר עוצבו להעניק קביעות ויציבות במהלך הדורות.

4.                 כלכלה. הליברלים מתייחסים לכלכת שוק כלל עולמית , הפועלת ללא התחשבות בגבולות מדיניים כאל צו השכל האוניברסלי הניתן ליישום לכל האומות. על כן, אין הם מכירים שום תכלית כלכלית לגיטימית זולת יצירת "שדה משחק שווה" בו כל האומות משתתפות לפי כללים אוניברסליים ורציונליים. השמרנים רואים בכלכלת שום והיוזמה החופשית כחיוניים לקידום עושר האומה ורווחתה. אבל הם גם מכירי בהשפעות השליליות של השוק על המוסדות המסורתיים המבוססים על נאמנות הדדית, אשר כוללים את המשפחה, האומה והמסורת הדתית. יתרה מכך, השמרנים רואים את ההסדרים הכלכליים כמשתנים בהכרח ממדינה למדינה, כהשתקפות של הניסיון ההיסטורי המסוים והחידושים של כל אומה כשהיא מתחרה להשיג יתרונות לבניה.

5.                 הגירה. הליברלים מאמינים שמאחר והעקרונות הליברליים נגישים לכל, אין שום סיבה לחשוש מהגירה רחבת מימדים מן המדינות עם מסורות לאומיות ודתיות שונות ביותר מאלה שלנו. השמרנים חושבים שהגירה רחבת מימדים אפשרית רק כאשר למהגרים יש מוטיבציה חזקה להשתלב והם מקבלים סיוע בהטמעת המסורות הלאומיות של ביתם החדש. בהעדר התנאים האלה, התוצאה תהיה מתחים בין-תרבותיים כרוניים ואלימות.

6.                 אימפריה ליברלית. מאחר והליברליזם נחשב לצו השכל האוניברסלי, הליברלים נוטים להאמין שיש לדחוף, ולעתים אף לכפות, על כל מדינה שאינה נשלטת על ידי דמוקרטיה ליברלית לאמץ את צורת הממשל הזו. השמרנים, לעומת זאת, מכירים בכל שחברות שונות משתמרות ושמורות על השלום בדרכים שונות, ושיישום אוניברסלי של הדוקטרינה הליברלית מביא לעתים קרובות לקריסה ותוהו, והנשק עולה על התועלת.

7.                 גופים בינלאומיים. הליברלים מאמינים, באופן דומה, שהיות והעקרונות הליברליים הם אוניברסליים, לא יקרה כל נזק אם כוחות הממשל יעברו לגופים בינלאומיים. השמרנים, לעומת זאת, מאמינים כי אין לגופים בינלאומיים כאלה שום מסורת ממשל יציבה, ושום נאמנות לאיזו אוכלוסייה לאומית מסוימת אשר תרסן את התאוריות הכוזבות שלהם בדבר זכויות אוניברסליות. על כן הם רואים את הגופים האלה כנוטים באופן בלתי נמנע לשרירותיות ואוטוקרטיה.   

כאשר התוויתי את העקרונות האלה של הדמוקרטיה השמרנית, לא הצעתי שיש לערוך שינוי כלשהו באיזה מסמך חוקתי כתוב. שכן למען האמת, לא חוקת ארה"ב ולא המסמכים חוקתיים העיקריים באנגליה אינם תומכים ישירות בדוקטרינות הליברליות, ולכן יש להודות שהמסמכים הללו אינם מקור הבעיות שהמדינות האלה ניצבות בפניהן.

הבעיה האמתית היא שהאליטות האמריקאיות והבריטיות, כמו מקביליהן האירופאיות, מחויבות באופן דוגמטי לאקסיומות הרציונליסטיות-ליברליות כבסיס הליגיטימי היחיד לממשל, ועסוקות להרכיב מחדש את החיים הציבוריים לאור האמונות הללו, בלי להתחשב בתוכן הממשי של המורשת החוקתית האנגלו-אמריקאית.

כך למשל, אין שום דבר בחוקה האמריקאית שאוסר הוראת כתבי הקודש בבתי הספר. גם במסגרת החקיקה הליברלית הנוכחית, אין זה בלתי חוקי ללמד את כתבי הקודש בבתי ספר הציבוריים האמריקאיים. נראה כי בית המשפט העליון מתיר את הוראת כתבי הקודש כהיסטוריה, ספרות ופילוסופיה, אך רוב בתי ספר הציבוריים לא מציעים לימודים כאלה. הבעיה היא הרבה פחות החוק כפי שהוא קיים אלא ההנחות של תרבות הנאורות אשר עוינת את הוראת כתבי הקודש ואינה חפצה לראות אותה בבתי הספר. אכן, זוהי אותה התרבות אשר אחראית לכך שקורסים משמעותיים פילוסופית ותאולוגית בכתבי הקודש לא קיימים אף באוניברסיטאות, אף שלא קיים שום מחסום חוקי המונע מלהציע או אף לדרוש אותם.

באופן דומה, בית המשפט העליון של ארה"ב התיר לעצמו, מאז 1992, לקבל החלטות על בסיס מה שהוא קורא "הזכות של הגדרה עצמית לתפיסת הקיום, המשמעות, היקום" (במילים של השופטים קנדי, סאוטר ואו'קונור במשפט (Planned Parenthood v. Casey. בעשותו זאת, בית המשפט לוקח את הקביעה של ג'פרסון לזכות אוניברסלית ל"חרות חתירה אחר האושר" בהכרזת העצמאות וקובע אותה כמאין קנה מידה אולטימטיבי לשפוט על פיו את כל הדברים שבחברה. ושוב, אין זו החוקה עצמה שמהווה את הבעיה, ואף ולא בהכרח הימצאות של ביטויים של נאורות רציונליסטית כאלה בהכרזת העצמאות. הבעיה האמתית היא העובדה שרבים מהשופטים אשר מפרשים את העולם מתוך כתונת המשוגעים האינטלקטואלית של מערכת האקסיומות ליברלית כבר אינן מסוגלים יותר לתת שום משקל אמתי למציאות האמפירית של האומה האמריקאית, עם המחויבות ההיסטורית שלה לכתבי הקודש, הדת הנוצרית, והחוק המקובל של אנגליה ואמריקה. 

אולי הדמוקרטיה הייתה מתחזקת אם מסמכיה החוקתיים היו נכתבים במטרה להגן כל הייחודיות של האומה ומסורותיה. אבל כפי שהדוגמאות האלה מראות, זה לא המסמכים הכתובים הראשיים שהופכים את הדמוקרטיה לשמרנית.

הטראומה של מלחמת העולם השנייה שכנעה את אמריקה, אנגליה ואומות אחרות לאמץ את המערכת הסגורה של העקרונות הנאורות הרציונליסטית, הליברליזם, כתשתית היחידה לחיי הציבור והחובה המוסרית. בסופו של דבר המסורות הפוליטיות של המדינות האלה אף שינו את שמן ל"דדמוקרטיות ליברליות" בשביל לציין שמכאן ואילך רק העקרונות של הנאורות הרציונליסטית יחשבו לבסיס לגיטימי לשיח הפוליטי.

אבל העקרונות הליברליים לא מספקים משאבים לשמירה על מוסדות כמו המדינה הלאומית, המשפחה והדת הנוצרית או היהודית. אחרי שליברליזם החליף את ההשקפה התנ"כית הוותיקה אשר הפיחה חיים במוסדות הללו, הוא הצליח במהלך דורות מספר לפגוע קשות בכולם. המציאות הפוליטית העכשווית של המדינות הלאומיות המתפוררות, משפחות הרוסות ומסורות דתיות שנשחטו היא תוצאה ישירה של קבלתה של הדוגמה הליברלית כמעין אמונת הישועה ברוב מדינות המערב. בנקודה זו הליברליזם מקובל ביותר למסורת, חוכמה ואמפיריציזם, במילים אחרות הוא החליף שיקול דעת משכיל גם כן.

רבים יכולים לראות שאומות המערב דוהרות את פי התהום. אני מציע סקיצה של מה תהיה המשמעות של לחזור ולהתרחק ממנו. הצעתי כי אין צורך באיזו רביזיה מהפכנית של המסכים החוקתיים הגדולים של המסורת הפולטית האנגלו-אמריקאית. אבל נטרך להניח את מערכת האקסיומות הליברלית הצידה. אנחנו צריכים להפסיק לראות בה את השורש של מוסדותינו החברתיים. אנחנו צריכים להפסיק ללמד אותה כדוגמה לילדינו. ועלינו לחזור אל המסורות הוותיקות של המחשבה המדינית האנגלו-אמריקאית, שעוד ניתן להחיותה כמודל הפוליטי שניתן לכנותו דמוקרטיה שמרנית.
פרופ' יורם חזוני הוא המחבר של  The Virtue of Nationalism.

---

[1] ציטוטיו של לוק מובאים כאן על פי “המסכת השנייה  על הממשל המדיני”(תרגם: יוסף אור)), ירושלים תשי”ט