מאמר זה פורסם לראשונה ב- Fortnightly Review בגיליון של דצמבר 1871 והודפס מחדש ב Spencer's Essays: Scientific, Political and Speculative (1892)
העובדה שיותר קשה להשיג דגים על חוף הים מאשר בלונדון ניראת מנוגדת לשכל הישר, ואף על פי כן היא נכונה. לא פחות מנוגדת לשכל הישר העובדה שלמרות שבמערב סקוטלנד יש שוורים בכל מקום, לא ניתן להשיג שם בשר בקר בלי לשלוח שליח כמאתיים או שלוש מאות מייל משם לגלזגו. שליטים אשר הונחו בידי השכל הישר וניסו לדכא דעות מסוימות על ידי איסור הספרים המכילים אותם, אף פעם לא חלמו שהאיסורים שלהם יגרמו לתפוצה רחבה של הדעות האלה. ואילו השליטים שהשכל הישר הנחה אותם לאסור שערי ריבית מופקעים, אף פעם לא חלמו שהם הופכים את חייהם של הלווים לקשים מאי פעם. כשהעתקה ידנית הוחלפה בכבש הדפוס, מי שהיה מנבא שכתוצאה מכך כמות האנשים המועסקים בייצור ספרים יעלה מעל ומעבר היה נחשב לחסר יכולת לחשוב בהיגיון. וכך היה נחשב גם כל אחד שהיה אומר, בשעה שהרכבות החליפו את העגלות, שכמות הסוסים שמביאים נוסעים וסחורות אל הרכבות ומהן תעלה על כמות הסוסים שהוחלפו ברכבות. ומקרים כאלה הולכים ומתרבים. מי שזוכר שהתופעות הפשוטות ביותר מייצרות השלכות המנוגדות לגמרי לציפיות, יבין כמה יהיה הדבר נפוץ עם התופעות המורכבות. זה שכדור פורח עולה מתוקף אותן הכוחות אשר גורמות לאבן ליפול, זה שניתן לעכב את המסות הקרח אם תעטוף אותו בשמיכה, זה שהדרך הפשוטה לגרום לאשלגן לבעור היא להשליך אותו למים, כול עובודות שנראות כשקר גלוי למי שאינו מכיר אלא את הצד החיצוני של הדברים. ואם כאשר הגורמים הם מעטים ופשוטים התוצאות יכולות להיות כה מנוגדות למה שניראה כסביר, כמה רווח יותר יהיה ניגוד זה כאשר הגורמים הם רבים ומסובכים. האמירה הצרפתית אודות האירועים הפוליטיים כי "תמיד מתרחש מה שאיש לא ציפה", אמירה שהם סיפקו לה דוגמאות בשפע לאחרונה[1], צריכה להיות תמיד נגד עיניהם של המחוקקים ושל כל אלה המקדמים תכניות חקיקה. הבה נתעכב רגע לבחון מערך של תוצאות בלתי אפשריות לכאורה אשר נוצרו בשל הכוחות החברתיים.
עד לתקופה אחרונה ממש, השפה נחשבה למגיעה ממקור על טבעי. היה ניראה כי לא ניתן להטיל ספק בכך שמנגנון מורכב זה של סמלים, המתואם באופן פלאי להעברת מחשבות בין אדם לחברו, הוא מתנה בדרך נס. לא היה ניתן לחשוב על שום דרך חלופית בעזרתה היו מגיעים לעולם אותם המוני צירופי המילים מכל סדר, סוג וזן, אשר עוצבו כך שיש בהם להביע יחדיו ולהצטרף מחדש מרגע רגע לצירופים נוספים חודשים, המסוגלים לתאר במדויק כל רעיון חדש שעולה. ההשערה שהשפה צמחה במהלך ההתקדמות האיטית מתוך שימוש מתמשך בסימנים, תחילה בעיקר מימטיים, בהמשך חלקית מימטיים חולקות קוליים לבסוף לרוב קוליים, לא עלתה כלל על דעתם של בני האדם בשלבים המוקדמים של הציביליזציה. ואחרי שהיא עלתה לבסוף, היא נחשבה למפלצתיות ואבסורדית מדי מכדי אפילו לחשוב עליה. אבל האבסורדיות המפלצתית הזו מתבררת כאמת. כבר התחקינו מספיק רחוק אחרי מקורות התפתחות השפה בשביל להראות שלכל המילים המסוימות ולכל מאפייני המבנה הבולטים יש מקור טבעי. ומדי יום ביומו המחקר הופך את זה שכלל ההתהוות הייתה טבעית לברור יותר ויותר. ולא רק שההתהוות הייתה טבעית , היא גם הייתה ספונטנית. אין שפה שהיא תכנית מחוכמת של שליט או של גוף מחוקקים. לא קמה מועצת פראיים להמציא להם חלקי דיבור ולהחליט על פי אילו עקרונות יש לעשות בהם שימוש. הו לא, אף יותר מזה. התהליך הזה, אשר התרחש ללא כל סמכות את בקרה ממונה, קרה בלי שאיש שם לב שהוא מתרחש בכלל. אך ורק מתוך הצורך לתקשר, רק מתוך רדיפת האינטרס העצמי, אנשים פיתחו את הדיבור, שלב אחר שלב, ללא כל מודעות שהם עושים משוה מעבר לרדיפת האינטרס העצמי שלהם. ואף היום העדר המודעות הזה נמשך. קחו את כל אוכלוסיית העולם, ולא תמצאו אחד מתוך מיליון שיודע שבדיבור היומיומי שלו הוא ממשיך את התהליך אשר יצר את השפה מלכתחילה.
כך אני מתחיל, כשאני מציג את עיקרון המרכזי לטיעון דלעיל. המטרה הכללית שלי, לשמה התעכבתי רגע על הדוגמה הזאת הייתה להראות עד כמה הפעולות הסוציולוגיות הן מעבר לגבולות השכל המצוי, מילולית, ואף מעבר להגיון המטופח, עד כמה ההתפתחויות הן כאלה עד שאפילו אותם בני האדם אשר לקחו את "השימוש המדעי בדמיון"[2] עד הקצה מעולם לא היו מצליחים לחזות אותם. והמטרה היותר מיוחדת שלי הייתה להראות כמה מופלאות התוצאות שמתקבלות באופן בלתי ישיר וללא כל כוונה תחילה על ידי בני האדם המבקשים באופן אישי את תכליותיו שלו. הבה נמשיך כעת לנושא המסוים בו נעסוק כאן.
הצטערתי ביותר לראות את פרופ' האקסלי מחזק, מתוקף האוטוריטה מוצדקת ביותר שלו, את אותה אסכולת הפוליטיקאים אשר ספק רב אם זקוקה לחיזוק כלשהו, שכן יריביה הם כה מועטים. אני מצטער על כך יותר מן הרגיל, שכן בני האדם אשר התכוננו ללימודי סוציולוגיה בעזרת לימודים קודמים של ביולוגיה ופסיכולוגיה לא הביעו עד כה שום דעה בנושא. העובדה שפרופ' האקסלי, המוחזק בציבור הכללי ובקהילייה המצומצמת ככשיר כל כך לשפוט הגיע למסקנה, המובעת בגיליון הקודם של ה- Fortnightly Review יש בה לגרום למפח רוח אצל המיעוט אשר הגיע למסקנה ההפוכה. אבל על אף הצער שאני חש בשל האנטגוניזם המוצהר של פרופ' האקסלי לדוקטרינה הפוליטית הכללית עמה אני מזוהה, אין בכוונתי לענות על כלל טיעוניו. חלק מהסיבות לכך נעוצות בהסתייגותי מלהתעכב על נקודות מחלוקת עם אישיות כה נערצת עלי. וחלק נעוצות במודעות לכך שכל מה אוכל להגיד לא יהיה אלא חזרה על מה שאמרתי כבר במפורש במקומות אחרים. אבל אני מרגיש שאני חייב להתמודד עם נקודה אחת שעלתה. פרופ' האקסלי שואל אותי, בצורה עקיפה, שאלה. כשהוא עושה זאת הוא מניח לי לבחור בין שתי חלופות, שאף לא אחת מהן מקובלת עלי. שומה עלי או להשאיר אותה ללא תשובה, ובכך להכיר בהנחה כי לא ניתן לתת עליה מענה ולכן אין להחזיק בדוקטרינה בה אני דוגל, או לתת תשובה מספקת. ועד כמה שאין דעתי נוחה מן העניין, אני רואה שעלי לקבל את האפשרות האחרונה, מסיבות אישיות וציבוריות גם יחד.
לו היה מותר לי לפרט עוד את המאמר ממנו מצטט פרופ' האקסלי[3], ייתכן והשאלה כלל לא הייתה עולה. המאמר מסתיים המילים הבאות: "קיווינו להגיד דבר מה אודות הסוגים השונים של ההתארגנות החברתית, ומשהו על תמורות החברתיות, אבל הגענו לקצה המקום אשר הוקצה לנו." בטרם תשובתי תהיה נהירה דיה עלי לשרטט בקווים כלליים את הפיתוח הנוסף הזה של התפיסה, אשר יוצג בהמשך ב"עקרונות הסוציולוגיה"[4]. כשאשרטט אותו, נגזר עלי להגיד הרבה ממה שהיה נחוץ לו הייתי עונה אך ורק לפרופ' האקסלי. בשבילו די היה בקלים שברמזים לתופעות הכלליות, בהן הוא בקיא לאין שיעור ממני. אבל היות ותוקף התשובה תעמוד למשפט הקורא הכללי, יש לספק לקורא הכללי את המידע הנדרש, ופורפ' האקסלי יתקן את המיצג שלי, אם אטעה בדבר מה.
ההתמיינות העיקרית במבנים האורגניים, המופיעה בתולדות כל יצור לעצמו בהיסטוריה של העולם האורגני כולו כאחד, היא ההתמיינות בין החלקים החיצוניים והפנימיים – החלקים אשר באים במגע ישיר עם הסביבה כלאה שלא. אנו רואים זאת הן בקטנים והנחותים שביצורים, אשר נקראים, לא בצדק אבל בצורה מרמזת, החד-תאיים, והן המחלקה העליונה יותר של יצורים, אשר נחשבים בשל סיבות מספקות למצבורי אלו הראשונים. אצל היצורים האלה הגוף ניתן לחלוקה לאנדודרם ואקטודרם, אשר נבדלים אך במעט במאפייניהם, אלא משמשים, האחד לייצר את שק העיכול והאחר לבנות את החומה החיצונית של הגוף. השכבות האלה מייצגות, כפי שתיאר אותם פרופ' האקסלי בספרו Oceanic Hydrozoa[5], את איברי ההזנה ואת איברי יחסי החוץ בהתאם ובאופן כללי למדי, שכן ישנם יוצאי דופן, בייחוד בין המינים הטפיליים. בעוברי הזנים העליונים יותר, שתי השכבות מכפילות את עצמן על ידי חלוקת השכבה הנוצרת ביניהן. מהשכבה החיצונית הכפולה מתפתחת חומת-הגו, על גפיה, מערכת העצבים, חושים, שרירים וכיו"ב. מהשכבה הפנימית הכפולה צומחת תעלת ההזנה וספיחיה, יחד עם הלב והראות. למרות שבסוגים עליונים כאלה שתי מערכות האיברים, הסופגות חומרי הזנה ומכלות את חומרי ההזנה בהתאם, הופכות למקושרות כל כך על ידי כלי הדם והעצבים המסועפים עד כדי שלא ניתן לבצע חלוקה חדה ביניהן, הניגוד הכללי עדיין נותר על מקומו. על כן, מהתחלה ממש עולה החלוקה הזאת, הכוללת הן שיתוף פעולה והן ניגוד עניינים – שיתוף הפעולה כי בעוד שהאיברים החיצוניים משיגים בשביל האיברים הפנימיים מזון גולמי, האיברים הפנימיים עמלים ומספקים לאיברים החיצוניים את החומרים הנחוצים להם לבצע את תפקידם בצורה מוזקקת, ואילו ניגוד עניינים בגלל שכל קבוצת האיברים, אשר חיה וצומחת על חשבון החומרים המוכנים הללו, לא יכולה לזכות בחלק מהאספקה הכללית בלי להפחית את האספקה המזומנת ליתר. וככל ששתי המערכות הגדולות הללו מתפתחות, כך שיתוף הפעולה וניגוד האינטרסים הכליים האלה הופכים להיות מסובכים בשיתופי פעולה וניגודי עניינים ספציפיים. תעלת ההזנה המקורית והפשוטה מתמיינת לחלקים רבים, והופכת לאוסף מבנים אשר על אף שממלאים את תפקידם תוף שיתוף הפעולה בצורה טובה יותר, בכל זאת עולים ביניהם ניגודי עניינים, שכן כל אחד מהם חייב לסלק את הפרשותיו ולהשיג חומרים לצמיחה, על חשבון המאגר הכללי של חומרי ההזנה הזמינים לכל היתר. באופן דומה, ככל שהמערכת החיצונית מתפתחת לחושים וגפיים מסוימים, גם בין אלה צצים שיתופי הפעולה מסוימים וניגודים מסוימים. בצירופי הפעולות המגוונות שלהם המזון מושג בצורה יעילה יותר, ועדיין פעולת כל מקבץ שרירים, או כל מערכת עצבית מכווינה, כרוכה במשיכה מהמלאי של חומרי ההזנה המוכנים אשר מקבלים האיברים החיצוניים, ובשל כך – על חשבון היתר. על כן שיטת ההתארגנות הזו, הן בכלליה והן בפרטיה היא צירוף וניגוד בו בעת. כל האיברים מצטרפים יחד בשימוש צרכיו של האורגניזם אותו הם מרכיבים, ובכל זאת לכל אחד אינטרס משלו, והם מתחרים אחד עם השני על הדם.
צורת הממשל, או השליטה או של תיאום פעולות, מתפתחת כשם שמערכות הגוף האלה מתפתחות. בסופו של דבר ההיא הופכת לכפולה. עולה הבחנה כללית בין שתי מערכות השליטה, המשתייכות לשתי המערכות הגדולות של האיברים. השאלה, האם מערכת הבקרה הפנימית נגזרת או לא נגזרת במקורה מהמערכת החיצונית אינה משנה לדיון, שכן כשהיא מפותחת ביותר היא עצמאית.
[i] אם נבחן את מערכות התפקידים שלהם, נראה את מקור ההבחנה הזאת. כדי שהאברים החיצוניים יוכלו לשתף פעולה ביעילות לתכלית של צידת הטרף, בריחה מאיזו סכנה וכיו"ב, חזקה עליהם להיות תחת ממשל המסוגל להכווין את פעולותיהם המשותפות, פעם באופן זה ופעם באופן זה, הבאתם לנסיבות המשתנות. חייבות להתקיים התאמות מהירות מרגע לרגע לנסיבות פחות או יותר חדשות, ולכן חייב להתקיים מערך עצבים מרוכב וריכוזי, למרותו כעל האיברים הללו יסורו ללא משים. הממשל הנחוץ למערכת הפנימית שונה ופשוט הרבה יותר. כאשר המזון המושג על ידי האיברים החיצוניים מגיע אל האצטומכא, שיתוף הפעולה הנדרש בין הקרביים, על אף היותו משתנה במידת מה מסוג מזון אחד למשנהו, הוא אף על פי כן אחיד בצורתו, וחזקה עליו להמשיך והישאר כזה, יהיו הנסיבות החיצוניות אשר יהיו. בכל מקרה המזון נכתש לכדי עיסה, מוזרקות לתוכו תרכיבים ממיסים שונים, נדחף קדימה והמשטחים הסופגים קולטים ממנו את המרכיבים המזינים. בכדי שהתהליכים הללו יהיו יעילים, יש לספק לאיברים המצעים אותם עם דם מתאים, ולתכלית זו על הלב והראות לפעול ביתר מרץ. שיתוף הפעולה הזה של הקרביים, אשר מתבצע באחידות היחסית הזו, מווסת על ידי מערכת העצבים אשר ברובה בלתי תלויה במערכת העצבים העליונה יותר והמורכבת יותר המפעילה את האיברים החיצוניים. פעולת הבליעה היא אכן מושפעת ברובה ממערכת העצבים העליונה, אבל משנבלע המזון, הוא משפיע בנוכחותו על העצבים המקומיים, דרכם על הגנגליה המקומיים, ודרך הקשרים העצביים עם גנגליה אחרים הוא מגרה באופן בלתי ישיר את יתר הקרביים לפעילות משותפת. נכון הדבר שהמערכת הסימפתטית או הגגנגליונית, או כפי שהיא נקראת במקומות אחרים "הערכת העצבים של החיים האורגניים"[6] אינה מובנת כל צרכה. אבל היות וידוע לנו שחלק מהמקלעות שלה , בדומה לאלה של הלב, הן מרכזים של גירוי ותיאום מקומיים, המסוגלים לפעול באופן עצמאים, גם אם תחת השפעה של המרכזים העליונים יותר, ניתן במלוא הצדק להסיק שמקלעות אחרות, גדולות אף יותר, המפוזרות ברחבי הקרביים, הן גם מרכזים מקומיים עצמאיים כאלה, בייחוד בשל העובדה שהעצבים אותם הן שולחות לתוך הקרביים, המקשרים בין הגנגליה הרבים שתחתן, עולים ביותר במספרם על הסיבים העצביים השדרתיים[7] המלווים אותם. אכן, להניח את כי אין זה כך משמעו להשאיר ללא מענה את השאלה "מה תפקידיהם?", כמו גם את השאלה "כיצד מבוצע אותו התיאום הבלתי מודע של הקרביים?" לא נותר אלא לבחון את סוג שיתוף הפעולה הנעשה בין שתי המערכות. זהו שיתוף פעולה שהוא גם כללי וגם מסוים. שיתוף הפעולה הכללי הוא זה בעזרתו יכולה מערכת אחת של איברים להמריץ את האחרת לפעול. תעלת ההזנה מעבירה למערכת העצבים העליונה דרך קשרים עצביים מיוחדים את תחושת הרעב, ובכך מזניקה את המאמצים להשגת המזון. ולהיפך, פעילות המערכת העצבית-שרירית, אן לפחות הפעילות הרגילה שלה, שולחת למקלעות של הלב והשאר פרץ גירויים הממריצים את הקרביים לעבוד. שיתוף הפעולה המיוחד הוא זה בעזרתו נראה שכל מערכת מטילה הגבלה לא ישירה על זולתה. סיבים סימפתטיים מלווים את כל העורקים ברחבי איברי הפעולה החיצונית וגורמים לעורקים להתכווץ. ופעולה הופכית נעשית על ידי סיבים עצביים-שדרתיים מסוימים אשר מסתעפים יחד עם העצבים הסימפטתיים ברחבי הקרביים. דרך העצב התועה[8] ועצבים אחרים מואט הקצב של הלב, המעיים, הלבלב וכיו"ב. וגם אם נניח עובדות שנויות במחלוקת הצידה, מה שמעניינינו כאן גלוי וברור. לשתי המערכות האיברים הגדולות הללו מתקיימות שתי מערכות עצבים עצמאיות במידה רבה. ואם זה נכון שהעליונה משפיעה על התחתונה, הרי שאין זה פחות נכון שלתחתונה השפעה רבה על העליונה. לא ניתן להטיל ספק בהשפעתה המגבילה של המערכת הסימפטית על זרימת הדם, וייתכן שבזו הדרך, כאשר הקביים עמוסים בעבודה, מערכת העצבית-השרירית מעוכבת בצורה כה מובהקת[ii].
עובדה נוספת אחת נוגעת אלינו היא הניגוד הקיים בסוגים שונים של בעלי החיים בדרגות הפיתוח של שתי מערכות המבנים הגדולים הללו המבצעים את תפקידי החוץ והפנים בהתאם. ישנם יצורים ניידים, בהם אברי התנועה, אברי החישה והמנגנון העצבי המתאם את פעולותיהם נוטלים חלק גדול יותר ביחס לאברי ההזנה וספיחיהם. ויש יצורים נייחים, בהם אותם האברים החיצוניים נמצאים ביחס נמוך הרבה יותר לאברי ההזנה. ועובדה ראויה לציון שיש בה ללמד אותנו רבות, היא שלעתים קרובות ביותר מתרחש מטמורפוזה, שהמאפיין העיקרי בה הוא שינוי היחס בין שתי המערכות, מטמורפוזה המלווה שינוי אדיר בצורת החיים. המטמורפוזה המוכרת ביותר זוכה לדוגמאות הרבה בין החרקים. בשלב מוקדם בחיי הפרפר, בהיותו זחל, איברי יחסי החוץ כמעט ולא מפותחים. ואז בשלב הגולם, בו היצור נמצא במנוחה מוחלטת, איברי יחסי החוץ עוברים התפתחות אדירה, שתאפשר לו התאמה פעילה ומגוונת לעולם החיצוני, בעוד שמערכת ההזנה הופכת לקטנה יחסית. מאידך בין בעלי החיים חסרי החוליות הנחותים נפוצה ביותר מטמורפוזה הפוכה. היצור, בעודו צעיר, כמעט ונעדר מערכת ההזנה, אבל יש באמצעותו איברים ואמצעי חישה, והוא שוחה בפעלתנות כה וכה. ואז הוא מתיישב בבית הגידול[9] בו ניתן להשיג מזון גם בלי לנוע, מאבד את החלק הארי של אברי יחסי החוץ, מפתח לעצמו את מערכת הקרביים, וככל שגדל, הולך ומקבל טבע שונה בתכלית מזה שהיה לו בהתחלה, טבע שמותאם כמעט כולו והזנה והתרבות של המין.
הבה נפנה כעת אורגניזמים החברתיים, והמקבילות של מבנה ותפקיד שניתן להתחקות אחריהם. כמובן שההקבלות הללו בין התופעות הנצפות במכלול הקוהרנטי המרכיב את הפרט והתופעות הנצפות במכלול הבלתי קוהרנטי של פרטים המפוזרים בשטח נרחב לא יכולות להיות של אותו מראה או הופעה חושית. הן יכולות להיות רק הקבלות בין מערכות או שיטות של התארגנות. ההקבלות אשר קיימות נוצרות מאחדות בלתי מעורערת אחת בין שתי ההתארגנויות: בשתיהן קיימת תלות הדדית בין החלקים. זהו המקור של כל התארגנות, וזה מה שקובע איזה דמיון יהיה בין האורגניזם הפרטי וזה החברתי.
כמובן שלדמיון שמושג בדרך זו מתלווה גם השוני מעל ומעבר, שנקבע כאמור על ידי חוסר הדמיון בין המכלולים. הבדל עקרוני אחד הוא, שבעוד שבאורגניזם הפרטי קיים אך ורק מרכז מודעות אחד המסוגל לכאב ועונג, באורגניזם החברתי קיימת אותה הכמות של מרכזים האלה כמו זו של הפרטים המרכיבים אותו, והמכלול שלהם לא מקיים כל מודעות של כאב ועונג. הבדל זה משנה בתכלית השינוי את המטרות המוצבות בפניהם. כשנזכור את ההבדל הזה, הבה נעיף מבט על ההקבלות שציינו.
החברה, כמו הפרט מקיימת מערכת של מבנים המכשירים אותה להשפיע על סביבתה, כלים להתקפה ולהגנה, צבאות, ציים, אתרים מבוצרים ומאוישים על ידי חיילים. בו בעת לחברה יש התארגנות תעשייתית אשר מקיימת את התהליכים המאפשרים את החיים הלאומיים. שתי מערכות האיברים הללו לפעילות חיצונית ופנימית בהתאם לא מתייחסות זו לזו באותו היחס כמו האברים החיצוניים והפנימיים של בעלי חיים (שכן המבנים התעשייתיים בחברה מספקים את חומרי הגלם לעצמם ולא דרך האברים החיצוניים), אבל היחס ביניהם דומה בכל זאת. מתקיימים כאן במקביל שיתוף פעולה וניגוד עניינים. בזכות מנגנון ההגנה המערכת התעשייתית יכולה להמשיך בתפקודה בליש תפגע מאויבים חיצוניים. ובעזרת המערכת התעשייתית, המספקת את מנגנון ההגנה עם מזון וחומרים, יכול זה להמשיך ולשמור על הביטחון הזה. ובמקביל שתי המערכות מנוגדות בכך ששתיהן תלויות בקיומו של מלאי משותף של תוצרת. יתרה מכך, באורגניזם החברתי כמו בזה הפרטי, שיתוף הפעולה וניגוד האינטרסים הכלליים האלה מתחלקים לשיתופי פעולה וניגודי משנה. אם נסתכל על ההתארגנות התעשייתית, נראה שהחלק החקלאי והחלק העוסק בייצור מסייעים אחד לשני על ידי החלפת התוצרת ביניהם, ובכל זאת מנוגדים אחד לשני שכן כל אחד מבקש את המירב שיוכל להשיג מהאחר בתמורה לתוצרתו שלו. הוא הדין למערכת הייצור עצמה. מסך ההכנסות של מנצ'סטר תמורת הסחורות שלה, ליברפול משיגה כמה שאפשר תמורת חומרי הגלם שלה, ומנצ'סטר נותנת את המיעוט האפשרי – שתיהן משתפות פעולה באספקת סריגים ששאר החברה דורשת, ובהשגת התשלום המירבי משאר הקהילה בצורתן של הסחורות השונות. וכך הדבר בל סוגי הדרכים הישירות והבלתי ישירות בכל רחבי החברות המתועשות. בני האדם נדחפים על ידי צרכיהם, כמו גם על ידי צרכי ילדיהם, וגופים המורכבים מאנשים כאלה המתחברים פחות או יותר יחדיו מוצאים חיש קל כל צורך חבריהם בני האדם שטרם סופק, ולספקו בתמורה לסיפוק צרכיהם שלהם. והתהליך מתרחש באופן כזה, שהצורך החזק ביותר, המציע את התשלום הגבוה ביותר תמורת סיפוקו, הוא שמושך את הכמות הגדולה ביותר של עובדים לסיפוקו, כך שמתקיים מאזן מתמיד בין הצרכים והכלים המשרתים אותם.
זה מביא אותנו למבני הבקרה תחתם פעולות שתי מערכות החלקים משתפי הפעולה. באורגניזם הפרטי כמו בזה החברתי, החלקים החיצוניים נמצאים תחת שליטה מרכזית תקיפה. כדי להתאים לשינויים השונים והפתאומיים בסביבה, האברים החיצוניים, ההתקפיים וההגנתיים, חייבים להיות מוכנים לצירופי פעולות מידיים. וכדי שפעולותיהם תהיינה מתואמות להתמודד עם כל תרחיש כאשר יצוץ, הם חייבים להיות כפופים לגמרי לכח שולט עליון. השליטה בצבא ובצי חייבת להיות רודנית. המנגנון המפקח על המערכת התעשייתית הוא שונה בתכלית השינוי. מנגנון הבקרה של המערכת הזו, המספקת את הזנה לחברה כשם שמערכת הקרביים מספקת הזנה לפרט, נבדל במידה רבה מזה השולט על האיברים החיצוניים. החקלאים אינם קובעים כמה חיטה וכמה שעורה לגדל עם פי איזה "דבר מועצה[10]" הקובע כי החקלאים חייבים לגדל כך וכך חיטה וכך וכך שעורה, או לחלק את האדמות שלהם בצורה נכונה בין אזור גידול דגנים לשטח מרעה. אין צורך במברק ממשרד הפנים כדי שייצור סריגי הצמר בלידס ישתנה בהתאם למלאי הקיים ולכמות הצפויה של הגז. סטופרדשייר מייצרת כמות נכונה של כלי חרס, ושפילד שולחת כלי מטבח במהירות המותאמת לצריכה ללא עידוד או ריסון מצד המחוקקים. לתמריצים והחסמים לייצור המתקבלים אצל ייצרנים ומרכזי הייצור הגדולים מקור שונה לגמרי. מה שדוחף אותם להגביר את הייצור או להקטין את קצבו בין היתר על ידי הזמנות ישירות מהמשווקים, והן על ידי סממנים בלתי ישירים המסופקים על ידי דוחות השווקים שברחבי הממלכה. מנגנון הוויסות של האיברים התעשייתיים הללו עובד באופן הדומה במידת מה לזה של המערכת הסימפטית בחולייתנים. קיימת מערכת של תקשורת בין מרכזי הייצור וההפצה הגדולים, המתמרצת או מעכבת לפי שיוני הנסיבות. מדי שעה עוברות הודעות בין כל ערי המחוז המרכזיות, כמו גם בין כל אחת מהן עמה ללונדון. מדי שעה מתאימים את המחירים, מזמינים אספקה לכאן או לכאן, וההון עובד ממקום למקום, לאן שיש בו הכי הרבה צורך. כל זה מתרחש ללא כל השגחה מיניסטריאלית, ללא תכתיב של אותם מרכזי השליטה הגדולים המתאמים את פעולות האברים החיצוניים. אבל יש השפעה חיונית אחת שהמרכזים העליונים הללו מפעילים על הפעילות התעשייתית, והיא ההשפעה המרסנת המונעת אלימות ישירה או בלתי ישירה. התנאי לכך שתהליכי הייצור וההפצה האלה ימשיכו בצורה בריאה הוא שבכל מקום בו יש ייצור ויש שחיקה, צריכה להיות אספקה מתאימה של חומרים לתיקון. ולוודא שכך יקרה אינו אלא להבטיח את מילוי החוזים. בדיוק כשם שאיבר בגוף המבצע איזה תפקיד, אך אינו מקבל תשלום ראוי בצורת דם מתנוון, והגוף כולו סובל בסופו של דבר, כך המרכז התעשייתי אשר ייצר ושלח את סחורתו המיוחדת, אך לא קיבל תמורה ראוי בסחורות אחרות, חזקה עליו שילך ויתפרק. וכשאנו שואלים, מהו התנאי למנוע את תת-התזונה המקומית וההתפרקות הזו, אנו מוצאים שחובה שההסכמים יתמלאו, שהסחורות יסופקו במחיר הנקוב, ושיש להשליט את הצדק.
חייבים לתאר עוד הקבלה חשובה, זו בין המטמורפוזות המתרחשות בשני המקרים. המטמורפוזות הללו מקבילות בכך שהן מהוות שינוי ביחס בין המערכות החיצוניות והפנימיות, והן מתרחשות בתנאים מקבילים. בקצה הקיצוני האחד יש לנו ערב רב של פראיים, המהווים חברה פשוטה וקטנה. טיפוס זה הוא טורפני כמעט לגמרי בארגונו. כמעט ואין בה דבר זולת מנגנן תיאום הלחימה, ואילו החלק היצרני נעדר קיים בקושי. כאשר השבט הנודד הופך לשבט מיושב, מתחיל לצוץ הארגון התעשייתי, במיוחד במקום בו בזכות הכיבוש יש בידי השבט עבדים שניתן להכריח אותו לייצר. אבל המבנה הטורפני ממשיך להיות המבנה השולט במשך זמן רב. כל הגוף הציבורי, פרט לנשים ועבדים, מורכב מחלקים המאורגנים למטרות הגנה והתקפה, והוא יעיל בה במידה בה השליטה עליהם היא ריכוזית. קהילות מסוג זה, הממשיכות להכניע את שכיניהן ומפתחות ארגון בעל מורכבות מסוימת, נשארות בכל זאת בעלו אופי טורפני, עם אך ורק המבנה התעשייתי הדרוש לתמוך בהתקפה והגנה. ספרטה מספקת דוגמה טובה לכאלה. המאפיינים של הסוג החברתי הזה הם, שכל חבר בגזע השולט הוא חייל, שהמלחמה היא העסק של החיים, שכולם נתונים למשמעת נוקשה המתאימה אותם לעסק זה, שהסמכות המרכזית שולטת בכל הפעילויות החברתיות, עד לפרטי חייו של כל אדם, ורווחת המדינה היא הכל, וכל פרט חי לטובת תועלת הכלל. כל עוד החברות הסובבות הן כאלה המצריכות את הארגון החברתי, ומחזיקות אותו במצב של תרגולת תמידית, המאפיינים האלה ממשיכים להתקיים. אבל כאשר, בעיקר בשל כיבושים והיווצרות מצבורים גדולים יותר, הפעילות הצבאית הופכת לפחות מתמדת, והמלחמה מפסיקה להיות המקצוע של כל בן חורין, המבנה התעשייתי הופך למשפיע. מבלי להתחקות אחרי המעבר, יספיק לנו לקחת בתור דוגמה של הטיפוס השלו או התעשייתי את ארה"ב של אמריקה לפני המלחמה האחרונה. במקרה הזה, הארגון הצבאי כמעט ונעלם כולו, האספות הבלתי תכופות של המיליציה הפכו לסיבה לחגוג, וכל דבר צבאי הפך לנושא לבוז. אלה הם המאפיינים של הטיפוס השליו או התעשייתי: שהסמכות המרכזית חלשה יחסית, שהיא כמעט ולא מתערבת בפעולות הפרט, ושהמדינה במקום להיות המושא ההטבה למענו הפרטים קיימים הופכת למה שקיים למען להיטיב עם הפרטים.
נותר לי לציין שהמטמורפוזה הזאת, אשר מתרחשת בחברות בד בבד עם עליה ברמת התרבות, נסוגה אחור חיש קל אם הנסיבות הסובבות אותה הופכות לעוינות לה. במהלך המלחמה האחרונה, דברי ההתרברבות של מר סיוארד – "רק אגע בפעמון זה וכל אדם במרוחקת שבמדינות יהיה לאסיר הממשלה"[11] (דברים שלא היו ריקים כלל ושזכו לתשואות הרבה מרבים מהמפלגה הרפובליקנית) מראים לנו כמה מהר נוטה לחזור, בד בבד עם פעילות צבאית, הטיפוס הנחוץ של המבנה המרכזי, וכמה מהר צומחות הרגשות והרעיונות המתאימים לו. ההיסטוריה שלנו עצמינו מאז 1815 הציגה שינוי כפול מזה הסוג. במהלך שלושים שנות השלום הארגון הצבאי התדלדל, הרגשות המיליטריסטיים ירדו פלאיים, הארגון התעשייתי התפתח במהירות, הדרישה לפרטיות האזרח הפכה לנחרצת יותר, וחוקים מגבילים ורודניים רבים בוטלו. ולאחר תחיית הפעילות וההתארגנות הצבאית באירופה היבשתית, מבני ההתקפה וההגנה שלנו חזרו להתפתח, והנטייה כלפי הגדלת השליטה הריכוזית המתלווה למבנים אלה הפכה למובהקת יותר.
וכעת, לסיום ההקדמה מעט גדושה בפרטים הזו אני מוכל להתמודד עם השאלה שנשאלתי. אחרי שפרופ' האקסלי מצטט כמה קטעים מהמאמר על "האורגניזם החברתי", אשר הצגתי בפסקאות דלעיל, ואחרי שהביעה הסכמה מוסמכת, אשר אני מעריך ביותר כמגיע משופט כשיר כל כך, הוא ממשיך, בפקחות האופיינית לו, להעיר על מה שנראה כחוסר התאמה בין הקבלות מסוימות המוצגות במאמר, והדוקטרינה בא אני מחזיק באשר לחובותיה של המדינה. בהתייחסו לפסקה בה אני מתאר את תפקידי המוח של הפרט ככזה "שממצע את האינטרסים הפיסיים, אינטלקטואליים ומוסריים של החיים" ומשווה אותו לתפקיד ביעת הנבחרים ככזה "שממצע את האינטרסים של שלל המעמדות בקהילה" כשאני מוסיף כי " בית נבחרים טוב הוא זה בו המפלגות הדואגות לאינטרסים הללו כה מאוזנות, עד שהחקיקה שהן מייצרות כולן יחד מאפשרת לכל מעמד לקבל את המיטב התואם גם את הדרישות של היתר", פרו' האקסלי ממשיך ואומר:
כל זה נראה כצודק ביותר. אבל אם הדמיון בין הגוף הפיזיולוגי וזה הפולטי מלמדים אותנו דבר מה, לא רק את מה שזה האחרון הינו או כיצד הוא הפך לכזה, אלא גם מה הוא ראוי להיות, אינני יכול שלא לחשוב שמשמעות האמתית של ההקבלה מנוגדת לגמרי לתפיסה השלילית של תפקידי המדינה.
נניח שלפי המבט הזה כל שריר יטען כי אין למערכת העצבים כל זכות להתערב בהתכווצויותיו, פרט למניעת פגיעתו בהתכווצות השרירים האחרים, וכל בלוטה – שיש לה זכות להפריש כל עוד ההפרשה אינה מפריעה לאחרים, ונניח שכל תא ותא חופשי לרדוף אחרי "האינטרסים" של עצמו, ואללי הלסה פר, מה יקרה כתוצאה מכך לגוף הפיזיולוגי?
הדבר הראשון שעליין לציין בקשר לשאלה זו הוא, שלו הייתי חסיד של מסייה פרודון[12], אשר כינה את עצמו בכוונה תחילה "אנרכיסט", ואם יחד עם הדוקטרינה שלו הייתי סובר כתאוריה מתוארת לעיל אודות המבנית והתפקודים החברתיים, חוסר העקביות הנרמז בשאלה היה ברור והשאלה הייתה כזו שלא ניתן לענות עליה. אבל מאחר ואיני מחזיק בדעות כמו אלה של פרודון, מאחר ואני גורס שבתוך הגבולות הראויים הפעילות הממשלתית לא רק לגיטימית כי אם חיונית, איני רואה כלל כיצד השאלה המרמזת שאני מכחיש את הלגיטימיות ואת החשיבות שלה נוגעת לי. לא רק שאני טוען שכוחה המגביל של המדינה על הפרטים, וגופים או מעמדות של פרטים הוא נחוץ, אלא אף טענתי שיש להפעילו ביתר יעילות ובצורה נרחבת יותר מאשר היום[iii]
ומאחר ושמירה כל השליטה הזאת כרוכה בשמירה על המנגנון השולט, אין אני רואה כיצד להישאל מה יקרה אם המנגנון השולט היה מנוע מלהתערב יעמיד אותי באיזה קושי. יתרה מכך, על הפן הכללי הזה של השאלה עלי להגיד, שכאשר השוויתי את האסיפה המחשבת של האומה למרכז העצבים המחשב של בעל חיים חולייתן, כממצעים את האינטרסים של החברה ושל הפרט, בהתאם, לא הייתה כוונתי לזהות את שתי מערכות האינטרסים. שכן אלה בחברה (או לפחות בחברה שוחרת שלום) מתייחסים בעיקר לפעולות הפנים, ואילו ביצור הפרטים הם מתייחסים בעיקר לפעולות החיצוניות. ה"אינטרסים" עליהם אני מדבר בתור אלה העוברים מיצוע על ידי הגוף המושל הייצוגי, הם האינטרסים המתנגשים בין מעמד למעמד, כמו גם בין אדם לחברו, אינטרסים מתנגשים שהאיזון ביניהם אינו אלא מניעת תוקפנות והשלטת הצדק.
אני עובר כעת מהפן הכללי הזה של השאלה, אשר אינו נוגע לי כלל, למימדים המסוימים שכן נוגעים לי. אם נחלק את המבנים השולטים, הן בגופים הפרטיים והן בציבוריים לאלה של בקרה חיובית ואלה של בקרה שלילית, או אלה הממריצים ומכוונים, ואלה שפשוט מעכבים, אני יכול להגיד שאם תעלה השאלה "מה יקרה אם המנגנון השולט אינו פועל?", התשובות יהיו שונות לגמרי בהתאם לאיזו ממערכות הבקרה השאלה תתייחס. אם בגוף הפרטי השרירים היו עצמאיים, כל אחד לעצמו, ממרכזי החשיבה והבקרה, התוצאה הייתה העדר אונים מוחלט. בהעדר תיאם בין השרירים, לא תהיה לגוף אפשרות לעמוד, קל וחומר לפעול על הדברים הסובבים, והגוף ייפול טרף לאויב הראשון שיגיע. בכדי לתאם כראוי את פעולת אותם האיברים החיצוניים, מרכזי העצבים הגדולים חייבים לבצע תפקידים הן של הבקרה החיובית והן של השלילית. הן לדרוש לבצע פעולות והן למנוע ביצוע של פעולות. הוא הדין לגבי האיברים החיצוניים של הגוף הפוליטי. בלי שמבני ההתקפה והגנה יסורו למרות רודנית של סמכות מרכזית, לא תיתכן התאמה וההסתגלות הזריזים הנחוצים להתמודד עם םעולותיהם המשתנות של האויבים מבחוץ. אבל אם במקום לשאול מה יקרה אם נניח שאיברים החיצוניים בשני המקרים יפעלו ללא שליטה, היינו שואלים מה יקרה אם האיברים הפנימיים (המבנים התעשייתיים והמסחריים במקרה אחד, ומבני ההזנה וחלוקת החומרים בשני) יישארו ללא שליטה שכזאת, התשובה תהיה שונה בתכלית. אם נניח את מערכת הנשימה וחלקי עזר קטנים אחרים של הגוף הפרטי, להם בגוף החברתי לא קיימת כל הקבלה, ואם נגביל את עצמינו למבנים הסופגים, המעבדים והמחלקים, אשר מצויים בשני סוגי הגופים, ניתן לדעתי לטעון בהצלחה שבאף מהמקרים אין הם דרושים את מנגנון הבקרה החיובית של מרכזי השליטה הגדולים, אלא רק את הבקרה החיובית. הבה נבחן את העובדות.[iv]
העיכול ומחזור הדם מתרחשים בצורה טובה למדי הן אצלי המטורפים והן אצל האידיוטים, למרות שמרכזי העצבים הגבוהים מופרעים או נעדרים חלקית. התפקודים החיוניים הללו ממשיכים גם תוך כדי שינה, אם כי בצורה פחות פעילה מזו המתחרשת כאשר המוח פעיל. בגיל הינקות, כאשר המערכת העצבית-שדרתית כמעט וחסרת אונים, ולא יכולה לבצע פעולות כה פשוטות כמו לפקד על הסוגרים, הקרביים פועלים בצורה יפה ומסודרת. ואף במבוגר, כאשר הפסקת פעילות מוחית המתגלמת אצלו בהעדר תחושה או שיתוק נרחב של המערכת השדרתית, המונע תנועה מכל מערכת הגפיים, אין הדבר מונע המשך תפקוד של הקרביים במשך זמן ניכר, אם כי הם מתחילים להתדרדר בשל העדר ביקוש פעיל מצד האיברים החיצוניים. אכן, האיברים החיצוניים האלה נמצאים תחת שליטה כה מועטה של מרכזי העצבים הגדולים, עד שעצמאותם לעתים קרובות אינה נוחה כלל. לא ניתן לעצור מתקפת שלשול על ידי איזה הוראה פנימית, וכאשר ארוחה הקשה לעיכול מאיצה את זרימת הדם בלילה ומונעת שינה, שום פקודה מהמוח לא תגרום ללב לפעום בצורה רגועה יותר. אין ספק, כי התהליכים החיוניים הללו משכללים בצורה משמעותית הן בדרך זירוז והן בדרך עיכוב מהמערכת העצבית-שדרתית. אבל גם לא ניתן להטיל ספק שהן עצמאיים ברובם. העובדה שתנועות המעיים יכולות להימשך גם אם החיבורים העצביים נותקו, ושהלב ממשיך לפעום (לפחות בחולייתנים קרי-הדם) במשך זמן מה אחרי שהוא נותק מהגוף, מראות בבירור שהפעולות הספונטניות של האיברים החיוניים הללו משרתים את רצון הכללי שהגוף ללא הכוונה ממרכזי השליטה הגדולים. וזה יהיה ברור עוד יותר, אם מה שנטען על ידי שמולביץ'[13], בניסויים שהוא ערך בהדרכתו של לודוויג [14], כי הפרשת מרה יכולה להמשך זמן מה כאשר הדם מוזרם דרך הכבד שהוצא מגוף שפן שהומת זה עתה, יתגלה כנכון. וזו לדיד תשובה לא בלתי מספקת אפילו לחלק המרכזי של השאלה, "נניח שכל תא ותא חופשי לרדוף אחרי "האינטרסים" של עצמו, ואללי הלסה פר, מה יקרה כתוצאה מכך לגוף הפיזיולוגי?" אם נגביל את תוקף השאלה לאופן שהראוני לעיל לאיברים וחלקי האיברים אשר מבצעים את הפועלות החיוניות, כמדומני ניתן לספק ראיות רבות לאמונה שכאשר הם הולכים בעקבות ה"אינטרסים" של עצים (המוגבלים כאן לצמיחה ורבייה) הרווחה הכללית תהיה מובטחת למדי. הניסוי של האנטר על הדיה והשחף[15] הראה שאותו החלק של תעלת ההזנה האמון על כתישת מזון קשיח יותר מזה שהיצור אוכל בדרך כלל מקבל ריפוד עבה וקשה יותר. כאשר מבנה המעי מקשה על מעבר התכנים שלו, הדפנות השריריות של המעי שמעליו מתעבות ודוחפות את התוכן בכח רב יותר. כאשר במקום מסוים לאורך מסלול זרימת הדם קמה התנגדות רצינית לזרימה, מתרחשת בדרך כלל היפרטרופיה של הלב או גדילת הדפנות השריריות שלו, מה שמקנה לו עוצמה גדולה יותר לדחיפת הדם. ובאופן דומה, כאשר התעלה דרכה כיס המרה מפריש את הפרשותיו נסתם, הכיס עצמו מתעבה ומתחזק. השינויים הללו מתרחשים ללא כל הכוונה מהמוח, ללא כל מודעות לכך שהם מתרחשים. הם מושפעים מגדילה, או התרבות או הסתגלות של היחידות המקומיות, יהיו אלה תאים או סיבים, כתוצאה מפעילות גדולה יותר או בעלת אופי שונה שמוטלת עליהם. התנאי המקדים היחיד לשינוי הסתגלותי ספונטני זה הוא, שהיחידות המקומיות הללו יזכו למנה נוספת של הדם בהתאם למידה בה הם ממלאים את התפקיד הנוסף, תנאי מקדים המקביל לזה של הבטחת השלטת הצדק בחברה, דהיינו שעמל נוסף יביא לתגמול נוסף. אבל אם תידרש הוגה ישירה למערכת האיברים יכולה להבטיח, תוך ביצוע הפעילות המסוימת שללה ללא כל בקרה, את רווחת הכלל המורכב מהם, הרי היא לפנינו בקבוצה הנרחבת של יצורים נעדרי כל מערכת עצבים, אשר למרות העובדה הזאת מפגינים מידה ניכרת של פעילות. דוגמאות נהדרות ניתן למצוא ב" "Oceanic Hydrozoa. על אף "הריבוי והמורכבות של האיברים של רבים מהם"[16] אין ליצורים האלה שום מרכזי עצבים, שום מנגנון שליטה המתאם את פעולות אבריהם. אחד מהסוגים העליונים ביותר שלהם מורכב מחלקים שונים מובחנים, כגון רקמת החיבור[17], הפוליפים, זרועות ציד, hydrocysts, ה"ענבלים"[18] , genocalyces וכיו"ב וכל אחד מהחלקים השונים הללו מורכב מיחדות רבות עצמאיות למחצה – תאי סיבים, תאי ריסים, סיבים מתכווצים[19], וכיו"ב כך שהאורגנזים כולו הוא קבוצה של קבוצות הטרוגניות, כשכל אחת לעצמה היא גם קבוצה הטרגונית פחות או יותר. ובהעדר מערכת העצבים, הארגון מוכרח להיות כזה שכל היחידות השונות והקבוצות השונות של היחידות, החיות כל אחת את החיים האינדיבידואליים שלה ללא הכוונה חיובית מאחרות, משתפות אף על פי כן פעולה באחזקת אחת את חברתה והקיבוץ כולו, מתוקף המבנה שלהן והמקום היחסי בו הן גדלו. ואם הדבר יכול להיות נכון לגבי האיברים אשר אינם מחוברים על ידי עצבים, קל וחומר שזה יהיה נכון למערכות איברים המכילות מערך מיוחד של קשרים עצביים המגרים זה את זה לפעול, דוגמת הקרביים של בעל חיים עליון יותר.
הבה נפנה כעת לקבוצת התופעות המקבילה שמציג האורגניזם החברתי. שם, כמו באורגניזם הפרטי, אנו מוצאים שבעוד שמערכת האיברים החיצוניים חייבת להיות נתונה למרותו הקפדנית של מרכז שילטה גדול השולט בה חיובית, מערכת האיברים הפנימית לא צריכה בקרה חיובית שכזו. הייצור והחליפין המקיימים את חיי האומה ממשיכים בזמן מושבי הפרלמנט בדיוק כמו בשמנים בהם הפרלמנט מתפזר. בעוד שהשרים תופסים פסיונים או צדים איילים, ליברפול מייבאת, מנצ'סטר מייצרת, לונדון משווקת, הכל כשגרה. כל מה שנחוץ לביצוע תקין של פעולות חברתיות פנימיות הללו הוא שהגופים המרסנים או האוסרים ימשיכו בפעולתם. אותן הפעולות של הפרטים, הגופים התאגידיים והמעמדות חייבות להתבצע באופן שאינו מפר תנאים מסוימים, שקיום שאר הפעילות מכתיב. כל עוד הסדר נשמר וקיום החוזים נאכף בכל מקום, כל עוד לכל אזרח ולכל קבוצת אזרחים מובטחת התמורה המלאה שהם הסכימה לה על העבודה שהם בצעו או סחורות שהם ייצרו, וכל עוד כל אחד יכול ליהנות ממה שהוא השיג בעמל כפיו, בלי לפגוע ביכולת זהה של רעהו ליהנות מעמלו שלו, כל התפקידים האלה יתקיימו בצורה טובה, אכן, טובה יורת אף מזו לו היו נתונים לשליטה וביקורת באיזה אופן. כדי להכיר בצורה מלאה בעובדה זה, מספיק רק להסתכל על המקורות והפעולות של המבנים התעשייתיים המובילים. ניקח שניים מהם, השונים ביותר זה מזה באופיים.
הראשון יהיה זה המייצר ומחלק את המזון. בהרצאה הרביעית מבין "הרצאות המבוא לכלכלה המדינית"[20] הארכיבישוף ואטלי[21] מציין כי:
רבים מהיעדים החשובים ביותר מושגים על ידי פעולה משותפת של בני האדם, שאף פעם אינם חושבים על כך, ואף אין להם כל רעיון בדבר פעולה משותפת. והדבר נעשה בוודאות, בשלמות ובתכיפות כזו, שייתכן שהרצון הכי טוב ומסור, המונחה על ידי הגדולה שבחוכמות אנוש, לעולם לא היה יכול להשיג.
כדי לחזק את האמיתה הזאת הוא ממשיך ואומר: "תנו לכל אדם להציע לעצמו את הפתרון לבעיית האספקה היומית של כל מיני הטובין למטרופולין כמו עירינו, המכילה למעלה ממיליון תושבים". ואז הוא מציין את הקושי העצום של המשימה הזאת, הנובעים מחוסר עקביות בהגעת האספקה, מאופים המתכלה של רבים מהפריטים, על ידי מספר משתנה של הלקוחות, על ידי הטרוגניות הביקוש שלהם, על ידי שינויים במלאי המידי והרחוק, ועל ידי הצורך בהתאמת קצב הצריכה, ועל ידי המורכבות של תהליך ההפצה הנדרש להביא את הכמות הראויה של אותן הסחורות אל בתיהם של כלל האזרחים. ואחרי שהציג את הקשיים הרבים האלה הוא חותם את התמונה כשהוא אומר:
ועדיין התכלית הזו מושגת בצורה הרבה יותר טובה מאשר הייתה מסוגלת מתוקף מאמצי החוכמה האנושית, וזאת דרך פעולות בני האדם אשר אינם חושבים אלא על האינטרס המידי שלהם, אשר ממלאים את חלקם בנאמנות נמרצת כשהמטרה הזו היא לנגד עיניהם, ומצרפים בבלי דעת את האמצעים הנבונים ביותר להשגת אותו היעד, שגודלו הייתה משמימה עליהם את דעתם, לו היו נותנים אותה עליו.
אבל למרות שארגון רחב הטווח והמורכב הזה, דרכו מזונות מכל הסוגים מיוצרים, מוכנים ומופצים ברחבי הממלכה כולה, הוא תוצאה טבעית ולא תוצר של המדינה, למרות שהמדינה לא קובעת היכן ובאיזו כמות יש לגדל את הדגנים, הבקר והצאן, למרות שהיא לא קובעת את מחיריהם בצורה כזו שהמלאי יספיק עד שתיכנס הסחורה הדשה, למרות שהיא לא עשתה דבר שיתרום לשיפור העצום באיכות המזון, שחל מאז ימי קדם, למרות שאין לזקוף לזכותה את המנגנון המורכב דרכו הלחם, השר והחלב מגיעים אל פתח ביתינו באותה הקביעות היציבה כמו פעימות הלב, למרות כל אלה המדינה איננה פסיבית לגמרי. מפעם לפעם היא מבצעת מעשי מרמה גדולים ביותר. כאשר אדוארד הראשון אסר על כל הערים לתת מקום לספסרים[22], וכאשר אדוארד הרביעי הפך את מעשה רכישת הדגן לצורך מכירתו מחדש למעשה פלילי, הם מנעו את התהליכים בעזרתם הביקוש מותאם להיצע. הם עשו את מה שניתן כדי להבטיח שבאופן בלתי נמנע ישרור או שפע עודף או רעב. בדומה לניסיונות חקיקה רבים שנעשו מאז כדי להשליט רגולציה על ענף זה או אחר של תעשיית המזון, עד לרמת חוקי הדגן הזכורים לרע. שכן אנו חבים את היעילות המופלאה של הארגון הזה ליוזמה הפרטית, בעוד שאת ההפרעות אנו חבים לבקרתה החיובית של הממשלה. ובינתיים אין הממשלה ממלאה כראוי את בקרתה השלילית, הנדרשת כדי לשמור על הארגון הזה בסדר. התרופה המהירה וחסרת העלות להפרת החוזה, כאשר הסוחר מוכר את הסחורה הנדרשת תמורת מה שמתגלה כסחורה שונה באופן חלקי או אף לגמרי, עדיין נמצאת במחסור.
המקרה השני שלנו יהיה הסידור אשר מסייע כל כך לסחר על ידי העברת דרישות תשלום ואשראי. הבנקים אינם המצאה של השליטים אוו של היועצים שלהם. הם צמחו בצעדים קטנים מתוך העברות בין הסוחרים לבין עצמם. אנשים אשר בקשו ביטחון הפקידו כסף אצל צורפים ולקחו קבלות הפקדה, הצורפים התחילו להלוות בריבית את הכסף שהופקד בידם, ואז להציע ריבית נמוכה יותר לאלה שיפקידו כסף אצלם, וכך הם נוסדו. ואז, כאשר הסבת קבלות ההפקדה מאדם לאדם הפכה לאפשרית, כפי שקורה יום, התחילה הבנקאות. משלב זה והלאה, על אף העיכובים הרבים, ההתפתחות המשיכה באופן טבעי. הבנקים צצו מכח אותו התמריץ אשר ייצר את כל יתר גופי המסחר. צורות אשראי מרובות התפרדו בהדרגה מהצורה המקורית. ובעוד שהמערכת הבנקאית כולה התפשטה והפכה ליותר ויותר מורכבת, היא גם התגבשה לכדי מערכת אחת בתהליך ספונטני. המסלקה, המקום בו מתרחשת בנקאות בין הבנקאים עצמם צמח בנחת מתוך המאמץ לחסוך זמן וכסף. ואז, כאשר סר ג'ון לאבוק[23] הצליח, לא בתור המחוקק אלא בתור סוחר, להרחיב את זכויות המסלקה לבנקים באזורים כפריים, האיחוד הפך למושלם, כך שכעת ניתן להשלים כל העברה של כל סוחר בממלכה לחברו על ידי ניכוי היתרות בספרי הבנקאים. ניתן להבחין שההתפתחות הטבעית הזו הגיעה אצלינו לשלב עליון יותר מזה של מקומות בהם הבקרה החיובית של המדינה מובחנת יותר. בצרפת לא קיימת מסלקה, ושיטת התשלום של המחאות, הנפוצה כל כך אצלינו, נמצאת אך במעט בשימוש שם, ובצורה בלתי מושלמת. אין אני מתכוון לרמוז שבאנגליה המדינה לא הייתה אלא צופה מן הצד על ההתפתחות הזו. למברה הצער, כבר מהתחלה היא התייחסה לבנקים ולבנקאים, אבל לא ממש לטובתם או לטובת הציבור. בנק ההפקדות הראשון היה במובן מסוים בנק ממלכתי – הסוחרים השאירו כספים למשמרת בטחון במטבעה שבמצודת לונדון[24]. אבל כאשר צ'ארלס הראשון החרים את רכושם ללא הסכמתם, ולא החזיר אותו אלא תחת לחץ ולאחר עיכוב ארוך, הוא הרס את ביטחונם. באופן דומה, כאשר צ'ארלס השני התחיל, בהרחיבו את עסיק המדינה, לבוא בקשרי מסחר שגרתיים עם עשירי הבנקים הפרטיים, וכאשר משהשיג למעלה ממיליון וחצי ממנו באוצר המדינה הוא גנב את הכספים, כשהוא גוזר פשיטת רגל על המוני סוחרים, מצוקה על רבבות בעלי הפקדונות, כמו גם מספר אלה שנטרפה דעתם או ששלחו יד בנפשם, גרם לזעזוע עמוק במערכת הבנקאית, כפי שהייתה קיימת אז. ולמרות שהיחסים בין המדינה לבנקים בזמנים מאוחרים לא היו הרי אסון באופן כה ישיר, הם היו הרי אסון באופן עקיף, ואולי אף במידה רבה יותר. בתמורה להלוואות, המדינה נתנה לבנק אנגליה[25] זכויות יתר מיוחדות, ואכיפה של הזכויות הללו הייתה השוחד בתמורה להמשך ועליה בהיקף ההלוואות, בעוד שזכויות היתר פוגעים לאין שיעור בהתפתחות הבנקים. המדינה עשתה אף יותר מזה. היא הביאה את בנק אנגליה לסף פשיטת רגל עם הפקת שטרות כפויה, ואז התירה לו להשתמט מהבטחתו לשלם. הו, אף גרוע מכך, היא מנעה מהבנק למלא את הבטחותיו לתשלום כשהוא רצה למלא אותן. המפגעים אשר עלו מפעולת הבקרה החיובית הזו של מדינה על הבנקים רבים הם משנוכל למנותם כאן. ניתן למצוא אותם בכתבי טוק[26], ניומארץ'[27], פולארטון[28], מקלאוד[29], וילסון[30], ג'. ס'. מיל[31] ואחרים. כל מה שיש לנו לציין כאן שבעוד שיוזמת האזרחים במרדף אחרי התכליות הפרטיות פיתח את תהליך הסחר האדיר הזה, אשר מסייע כה רבות כל שאר תהליכי הסחר, הממשלה הפריע לו שוב ושוב כמעט עד שהכחידוהו, ובעוד שנזק רב מסוג אחד נגרם על ידם דרך הבקרה החיובית שלהם, נזק לא פחות נגרם על ידם משכשלו בפעולת הבקרה השלילית שלהם. הם לא עשו את הדבר היחיד שהיו חייבים לעשות: הם לא התעקשו באופן חד וחלק על מילוי החוזים בין הבנקאי ללקוח המקבל את הבטחתו לשלם לפי דרישה.
בין שני המקרים הללו, של סחר במזון ושל סחר בכספים, ניתן לשים מקרים של שאר ענפי הסחר. כל אחד מהם מתבצע דך התארגנות אשר התפתחה באופן דומה, וזוכה להפרעות דומות מהתערבות של המדינה. אבל אם נדלג על אלה, הבה נפנה במקום מגישת הביאור הפוזיטיבית לזו ההשוואתית. כאשר מוטל ספק האם שיתוף פעולה ספונטני של בני האדם הרודפים אחרי טובתם האישית יספק את טובת הכלל בצורה נאותה, נוכל לקבל הנחיה בשיפוט שלנו על ידי השוואה של התוצאות אשר התקבלו במדינות בהן שיתוף הפעולה הספונטני זכה לתפוצה רבה ולרגולציה ממשלתית מועטה, עם התוצאות שהתקבלו במדינות בהן סמכו פחות על שיתוף הפעולה הספונטני ויותר על הפעילות הממשלתית. נסתפק בשני מקרים המגיעים אלינו משתי האומות המובילות של יבשת אירופה. בצרפת, אקול דה פונס את שוסאס[32] נוסד ב-1747 לספק השכלה למהנדסים אזרחיים. וב-1795 נוסד האקול פוליטקניק[33], אשר נועד, בין היתר, לתת השכלה מדעית כללית לאלה שהיו מיועדים לקבל מאוחר יותר הכשרה בהנדסה אזרחית. כשנעשה ממוצע בין שני התאריכים, נוכל להגיד שבמשך מאה שנה היה לצרפת מוסד שייסודו ואחזקתו בידי המדינה, להכשרה של אנשים מיומנים מסוג זה, כפי שנוכל לקרוא לו, בלוטה כפולה להפרשת יכולות הנדסיות לשימוש הציבור. באנגליה, לעומת זאת, עד לאחרונה ממש לא היה לנו כל מוסד להכשרת מהנדסים אזרחיים. בלי לתת את הדעת ובלא כל כוונה הותרנו את אספקת המהנדסים להתקיים תחת חוקי ההיצע והביקוש, חוקים שכיום נראה שאין מכירים את פעולתם בתחום החינוך כשם שלא הכירו בפעולתם בתחום המסחר בימי הסובסידיות וההגבלות. אבל זוהי הערת אגב. אנו רק נציין כאן שברינדלי[34], סמיטון[35], רני[36], טלפורד[37] והיתר, כלה בג'ורג' סטפנסון[38] השיגו את השכלתם ללא סיוע או פיקוח מצד המדינה. מהן התוצאות בהשוואה בין שתי האומות? אין המקום מאפשר השוואה מפורטת, אז נצטרך להסתפק בתוצאות האחרונות. מקור מסילות הברזל הוא אנגליה ולא צרפת. המסילות מתפשטות בחרבי אנגליה מהר יותר מאשר ברחבי צרפת. מסילות רבות בצרפת הונחו על ידי ובפיקוח של מהנדסים אנגליים. המסילות הצרפתיות היותר מוקדמות נעשו על ידי קבלנים אנגליים. הקטרים האנגליים שימשו את היצרנים הצרפתיים בתור דוגמה. החיבור הצרפתי הראשון שנכתב על קטרי הרכבת ראה אור ב-1840 (לפחות העותק שברשותי) על ידי דוכס דה פמבור[39] אשר למד באנגליה, וחיבור זה אינו מכיל אלא ציורים ותיאורים של רכבות מייצור אנגלי.
הדוגמה השנייה מגיעה אלינו מאומה לדוגמה, שלעתים מזומנות מציעים לנו לחקות אותה. הבה נשווה בין לונדון לברלין בשאלה החיונית כל כך של הרווחה ובריאות התושבים. כאשר בתחילת המאה ה-17 המעיינות ומקורות המים המקומיים, יחד עם נושאי המים, כבר לא הספיקו לתושבי לונדון, וכאשר המחסור במים שנסבל במשך תקופה ארוכה לא הפיק מהאיגוד[40] אלא הצעות שונות ומשונות, ולא הביא את הממשל המרכזי לעשות דבר, היו מידלטון[41] אזרח סוחר, לקח עצמו את המיזם של יצירת "ניו ריבר הד" באיזלינגטון. כשהמפעל הושלם לכדי מחצית, המלך בא לעזרתו, אכן, לא כשליט אלא כאיש עסקים, המשקיע את כספו במטרה להרוויח. חלקו מומש בסוף על ידי יורשו אחרי הקמת ה"ניו ריבר קומפני" אשר השלימה את מערכת האספקה. ובהמשך הקמת חברות מים נוספות, אשר ניצלו מקורות אחרים, סיפקה ללונדון את מלאי המים הגדל ככל שהיא גדלה. ומה קרה בנתיים בברלין? הם צמחה שם, ב-1613, שנה בה היו מידלטון השלים את מפעלו, מערכת יעילה דומה? כלל וכלל לא. המאה השבע עשרה חלפה, המאה השמונה עשרה חלפה, הגיעה המחצית של המאה התשע עשרה, וטרם הייתה לברלין מערכת אספקת המים כמו זו של לונדון. מה קרה אם כן? האם הממשלה הפטרנליסטית ביצעה לבסוף את מה שנותר לא גמור? לא. האם האזרחים התאחדו בסוף לספק את מאוויהם? לא. זה הושג בסוף על ידי אזרחי אומה אחרת, הרגילה יותר לשתף פעולה בהשגת הרווחים האישיים שלהם על ידי דאגה לצרכי ציבור. ב-1845 חברה אנגלית נוסדה לספק לברלין אספקת מים ראויה, והעבודה בוצעה על ידי קבלנים אנגליים – האדונים פוקס וקרמפטון.
אם יגידו שהמפעלים הגדולים של האומות העתיקות, בצורת אמות המים, כבישים וכיו"ב מהווים הוכחה שפעולה ממשלתית משיגה יעדים כאלה, או אם יגידו שההשוואה בין צמיחה ראשונית של תחבורה על יבשת אירופה לעומת הצמיחה מאוחרת במחוזותינו מראה על פגם בדברי, אני אענה שלמרות שלכאורה אין הם נראים כך, הרי שהעובדות הללו תואמות את הדוקטרינה הכללית. כל עוד סוג החברה המיליטריסטי הוא השולט, והארגון התעשייתי כמעט ואינו מפותח, לא קיימת אלא סוכנות אחת לתאם את שני סוגי הפעילות, בדיוק כמו שראינו בסוגים הנחותים של האורגניזמים הפרטיים. רק כאשר מתרחשת התקדמות ניכרת באותה המטמורפוזה המפתחת את המבנים התעשייתיים על חשבון המבנים הצבאיים, ואשר מביעה עמה סוכנות תיאום עצמאית בתכלית של המבנים התעשייתיים, רק אז היעילות של שיתופי הפעולה הספונטניים לצורך כל תכליות חיי הפנים של החברה הופכת גדולה יותר מהיעילות של הסוכנות השולטת המרכזית.
אולי ייאמר שלמרות שפעולות הפרטים, שהצורך והתחרות ממריצים אותם לפעול, מספקים בבירור לאספקת הצרכים החומריים, אין הם מתאימים לאספקת צרכי הזולת. אבל אינני רואה שהעובדות מצדיקות את העמדה הזו. די לנו אלא להציץ מסביבינו כדי למצוא שפע של אמצעים לסיפוק צרכינו הנעלים יותר כמו גם את הנמוכים יותר, אשר נוצרו בדרך דומה. ניתן לייחס את העובדה שהאמנויות היפות לא משגשגות כאן כמו במספר מדינות באירופה היבשתית לאופי הלאומי, לכך שמלוא מרצינו מושקע בפעילויות אחרות, ולהשפעתה המדכאת של הסגפנות הכרונית, ולא להעדר סוכנויות מסייעות, שהרי האינטרסים של הפרטים מסופקים די והותר. הספרות שאין לנו שני בה, לא חייבת אצלינו דבר לסיוע מהמדינה. השירה שתמשיל לחיות זו שירה אשר נכתבה ללא דחיפה רשמית, ואף על פי שיש לנו בדרך קבע משורר עטור שבחים, המקבל שכר תמורת כתיבה נאמנה לרשויות, ניתן לומר, בלי לפגוע בזה הנוכחי, שהצצה ברשימה הכוללת שלהם אינה מראה תרומה כלשהי של חסות המדינה לתחום השירה. וכן יתר תחומי הספרות אינם חייבים יותר לחסות המדינה. מה שהתחיל בפרסום הסיפורת הוא אהבת הציבור לסיפורת, והמשך חיבת הציבור גורמת להמשך הפרסום, כולל הרבה דברים חסרי ערך, שלא היה ניתן לשפר עם השגחה אקדמית או מכל סוג אחר. והדבר נכון לספרי ביוגרפיה, היסטוריה, ספיר מדע וכי"ב. או, בתור דוגמה עוד יותר מובהקת של סוכנות הקמה לספק רצון בלתי חומרי, קחו את הדפסת העיתונות. מה היה מקור של כלי מופלא זה, המספק לנו מדי יום תקציר של התרחשויות בעולם כולו ביום הקודם? מי פקד עליהם לאסוף את צוות העורכים, עורכי משנה, כותבי המאמרים, מגיהים, כותבי הדיווחים על דיונים פרלמנטריים, אספות ציבוריות, מקרים משפטיים ומקרים משטרתיים, מבקרי המוזיקה, התאטראות, הציורים שלו וכיו"ב, הכתבים שלו ברחבי העולם? מי הגה ושכלל את המערכת הזו, אשר בשעה שש בבוקר מדווחת לאנשי אדינבורו על הדיונים שהסתיימו בבית הנבחרים שתיים או שלוש בלילה, ובו בעת מספרת להם על אירועים שהתרחשו יום קודם לכן באמריקה? אין זו המצאה ממשלתית. אין זו הצעה ממשלתית. היא לא פותחה או שוכללה באופן כלשהו על ידי חקיקה. ההיפך הוא הנכון, היא גדלה על אף ההפרעות הרבות מצד הממשלה והנטל הרב שהממשלה הטילה עליה. במשך זמן רב התקיימה התנגדות לדיווחים על הדיונים הפרלמנטריים, במשך דורות צנזורה ורדיפות דכאו את העיתונאות, ובמשך דורות מספר החוקים מנעו בפעול עיתונות זולה ואת כל היתרונות החינוכיים המתלווים אליה. מכתב הצבאי, שמכתביו נותנים לבני אותן האומות הנלחמות את הדיווח האמין היחיד של מה שמתרחש, ועד לנער העיתונים אשר מחלק את המהדורה השלישית עם המברקים האחרונים, הארגון כולו הוא תוצאה של שיתוף פעולה ספונטני בין הפרטים המכוונים להיטיב עם עצמם על ידי סיפוק הצרכים האינטלקטואליים של חבריהם, ולא מעט מהם מכוונים גם להיטיב לחבריהם בכך שיספקו להם רעיונות ברורים יותר , וקנה מידה גבוהה יותר של האמת. הו, נכון אף יותר מזה. בעוד שהעיתונאות לא חייבת דבר לממשלה, הממשלה חייבת חוב עתק לעיתונאות, בלעדיה היא תכשל בדי יום ביומו במילוי תפקידיה. הסוכנות הזאת, שהמדינה עשתה פעם את מירב מאמציה להעלים, להפריע לה לאורך כל הדרך, מספקת כעת לשרים את החדשות בטרם ישלחו את הוראותיהם, נותנת לחברי הפרלמנט ידע אודות דעת הציבור, מאפשרת להם לדבר מספסלי בית הנבחרים לבני מחוזות הבחירה שלהם ונותנת לשני בתי המחוקקים תיעוד מלא של הישיבות שלהם.
אינני רואה, אם כן, כיצד יכול להתקיים ספק כלשהו באשר לכך שהסוכנויות אשר קמו באופן זה יש בידן להספיק. נדמה שהעובדה שבתנאים אלה של תלות הדדית הנוצרת בחיי החברה, צומחים באופן בלתי נמנע סידורים כאלה, בהם כל אחד מבטיח את תכליותיו על ידי טיפול בתכליות הזולת, נותרה במשך זמן רב אחד מאותם הסודות הגלויים אשר נותרים בגדר סוד בשל היותם גלויים כל כך. ואפילו עכשיו נראה שמובהקות העובדה הזו גורמת להבנה בלתי מושלמת של מלוא מובנה. אבל הראיות מראות שאפילו אם לא הייתה מתקיימת בין בני האדם כל צורה אחרת של שיתוף פעולה ספונטני זולת זו שמכתיב האינטרס העצמי, ניתן לטעון באופן רציונלי שהדבר היה מחולל בצורה מסודרת, תחת שליטה בצורת בקרה שלילית על ידי כוח מרכזי, כלים לספק את כל הצרכים, ולביצוע בצורה ראויה את כל התפקידים החברתיים החיוניים.
אבל קיים סוג נוסף של שיתוף הפעולה הספונטני, המתהווה, כמו השאר, באופן עצמאי מפעולתה של המדינה, ואשר נוטל חלק גדול במילוי קבוצות מסוימות של צרכים. סוג זה, על אף ההכרה הרחבה בו, זוכה להתעלמות בדרך קבע בדיונים סוציולוגיים. ניתן להסיק, ממאמרי העיתונים כמו מהדיוני הפרלמנטריים, שמעבר לכוח שמקורו בפעילות האנוכית של האדם, לא קיים כל כוח חברתי זולת זה של הממשלה. נראה שקיימת התעלמות מכוונת מהעובדה, שבנוסף לאינטרסים האנוכיים שלהם, יש לבני אדם אינטרסים של אהדה, אשר בפעולתם הבודדת ובשיתוף הפעולה, מביעים לתוצאות מדהימות לא פחות מאלה של האינטרסים האנוכיים. אמת שבשלבים המוקדמים של האבולוציה החברתית, כאשר החברה היא עדיין מהסוג המיליטריסטי, מוסדות שנוצרים באופן זה טרם התקיימו. אני מניח שבין הספרטנים היו אך מעט, אם בכלל, גופים פילנתרופיים. אבל ככל שהלכו וצמחו החברות בעלות הנטייה לטיפוס השלו, צורות בהן הארגון התעשייתי מפתח את עצמו ופעולות האדם הפכו לכאלה אשר אינן צרובות באופן קבוע את רגש האהדה, המבנים הללו אשדר רגשי האהדה מחוללים הפכו לרבים וחשובים. נוצר הצורך להוסיף לאינטרסים האגואיסטיים ושיתופי הפעולה שהם מייצרים את האינטרסים האלטרואיסטיים, ומה שאלה לא מצליחים לעשות, אלה מבצעים. זה שפרופ' האקסלי, בהציגו את הדוקטרינה שהוא מתנגד לה, לא הציג את השפעות רגשי הרעות כמשלימים להשפעות רגשי האנוכיות מפתיע אותי אף יותר, מאחר והוא עצמו מציג את רגשי הרעות במידה כה ניכרת, ומראה בקריירה שלו עצמו עד כמה הם הופכים למוסד עצמתי. הבה נציץ חיש מהר על התוצאות שמביאים לנו, אם נשתמש במילה השימושית של מסייה קונט[42], ה"אלטרואיזם" האינדיבידואלי וזה המשותף.
לא אתעכב על המוסדות הרבים המאפשרים לבני האדם לאזן את הסיכונים במהלך חייהם על ידי אגודות הביטוח, אשר מספקות כלכלה כנגד הפגיעה הנובעת ממוות בלא עת, תאונות, שריפות, טביעת אניות וכיו"ב. אף על פי שיש במוסדות הללו שמץ מאותו הרגש, הרי אלה ברובם באים ממקור מסחרי ואגואיסטי. וכן לא אעשה יותר מלהזכיר את אותן האגודות השיתופיות[43] אשר נוצרו באופן ספונטני במעמד הפועלים כדי לתת סיוע הדדי בעתות חולי, ואשר הוועדה המכונסת כעת[44] מראה כי יש בהם תועלת עצומה על אף חסרונותיהם, שכן גם באלה אף שרגשי אהדה מצויים לרוב, מונעים בעיקר מהציפייה לרווח אישי. הבה נעזוב את אלה ונפנה לארגונים בהם האלטרואיזם הוא הרבה יותר מוחלט. נפנה תחילה לאלה המבצעים את שרותי הדת. אם תוציאו את כל החלקים ברחבי סקוטלנד ואנגליה אשר אינם מוסדרים בחוק, בסקוטלנד – הכנסייה האפיסקופלית[45], הכנסייה החופשית[46], הפרסביטריאנים המאוחדים[47], ויתר מוסדות הדיסנטרים[48]. באנגליה אלה הם הוסליאניסטים[49], העצמאים[50] וכתות זערות אחרות. אם תוציאו גם מהכנסייה הממסדית עצמה את כל החלק שנוסף לאחרונה על ידי דבקות דתית וולנטרית, הגלוי למדי בצריחי הכנסיות חדשים הצצים בכל מקום, ואז תוציאו בנוסף ממה שנותר מההכנסייה הממסדית את המרץ שנסוך בה בשלושת הדורות האחרונים על ידי תחרות עם הדסנטרים, עד שלא יישאר ממנה אלא אותו מצב שפל וחסר חיוניות בו במצאה ג'ון וסלי. עשו זאת, ואז יתגלה שלמעלה ממחצית הארגון, והרבה מעבר לחצי מתפקידיו הם חוץ ממשלתיים. הביטו סביב, שוב, על רבבות המוסדות להקל על החולי האנושי - בתי החולים, בתי המרקחת, בתי מחסה וכד', אגודות הרצון הטוב והצדקה השונות וכיו"ב, מהן לונדון לבדה מכילה כשש או שבע מאות. מסיינט תומאס ענק שלנו[51], העובר בגודלו את בית המחוקקים עד לאגודות "טביתא"[52] ומועדוני הבגדים[53] בכל כפר, יש לנו מוסדות של חסד מסוגים רבים ולאין מספר בכמות, המשלימים, ייתכן ויתר על המידה, את אלה הממסדיים, ואשר גם אן לטובה שהם מביעים מצטרף איזה מפגע, הרי שאותו המפגע קטן לאין שיעור מהסידור שנבע מחוקי העניים לפני הרפורמה שלהם ב-1834. ובדומה לאלה יש דוגמאות מדהימות אף יותר של כח במוסדות שנוצרו באופן זה, כמו זה שהפעילה החברה למלחמה בעבדות[54], אשר ביצעה את שחרור העבדים למרות ההתנגדות של המעמדות העליונים ששלטה בבית המחוקקים. ואם נחפש דוגמאות עדכניות יותר, נוכל למצוא אותן בארגון אשר טיפל בזריזות וביעילות עם המחסור החמור בכותנה בלנקשייר, וזה אשר טיפל אשתקד בפצועים והמיואשים בצרפת[55]. ושוב, חשבו על מערכת החינוך שלנו, כפי שתקיימה עד לפני שנים אחדות. החלק שלה, אשר לא הורכב מבתי הספר הפרטיים אשר הוקמו למטרות רווח אישי, הורכב מבתי ספר וקולג'ים אשר הוקמו או הוחזקו על ידי בני האדם לתועלת חבריהם וצאצאיהם. פרט למספר בתי ספר אשר הוקמו על ידי מלכים או שמלכים תרמו להקמתם, ברחבי הממלכה מפוזרים רבבות בתי ספר המתקיימים מתרומות, שנוסדו מרגשות האלטרואיסטיים (עד כמה שהדבר לא נבע מהרגשות האגואיסטיים של השגת חלקה טובה יותר בעולם הבא). ואז, כאשר המוסדות הללו לחינוך העניים נוכסו לגמרי במלואם על ידי העשירים, מהיכן הגיע הסעד? ארגון אלטרואיסטי לצרכי חנוך העניים נוסף צמח, נלחם נגד התנגדות הכנסייה והמעמדות השליטים, ובסופו של דבר הכריח את אלה להתחרות ולייצר ארגונים אלטרואיסטיים דומים, עד שבזכות מערכות בתי הספר, מקומיות וכלל ארציות, כנסייתיות, דיסנטריות וחילוניות, המוני האנשים הועלו ממצב של בורות כמעט מוחלטת למצב שכמעט כולם מחזקים איזה ידע בסיסי. אלמלא המוסדות הללו, שהתפתחו ספונטנית, הבורות הייתה שולטת בכל. מהמוסדות החוץ ממשלתיים הללו, אגואיסטיים ואלטרואיסטיים, הגיע לא רק הידע שבידי העניים, לא רק הידע של מעמד הסוחרים, לא רק ידע של אלא שכותבים את הספרים ואת מאמרי הכותרת, אלא אף ידע של אלה המנהלים את המדינה כשרים ומחוקקים. וכעת, למרבה הפלא, האינטליגנציה המשכלת של המדינה החלה לבוז לצור מחצבתה. הדבר שהיא חייבת לו הן את קיומה והן את הכרת ערכה העצמי נדחה כאילו לא עשה ולא היה מסוגל לבצע דבר בעל חשיבות! הרשו לי להוסיף עוד עובדה אחת. בעוד שההתארגנות הספונטנית הביאה לנו את ארגוני ההוראה האלה ותוצאותיהם בצורת הנאורות, היא גם אחראית לשיפור הגדול ברמת התרבות המחיל התרחש למרבה השמחה. הפצת הידע המדעי ושל רוח המדע לא התרחשו על ידי חוקים ופקידי המדינה. האגודות המדעיות שלנו צמחו משיתוף פעולה ספונטני של אלה מעוניינים בצבירה והפצה של אותן האמיתות שהיו עיסוקם. למרות שהאגודה הבריטית[56] השיגה מפעם לפעם סובסידיות קטנות מסוימות, חלקם בקידום המדע היה קטן ביותר ביחס לתוצאות שהושגו ללא כל סיוע כזה. אילו הייתה נדרשת דוגמה נחרצת לכוחם של המוסדות הנוצרים בדרך זו, הרי היא ברשותינו בהיסטוריה ובהישגים של המכון המלכותי[57]. הוא תולדה של שיתוף פעולה אלטרואיסטי, וממנו ומשורת הפרופסורים שלו עליהם נמנו יאנג[58], דייווי[59], פאראדיי[60] וטינדל[61] הגיעה שורה שלגילויים מבריקים, ששום תוצאות של איזה מוסד במימון ממלכתי לא יכולות להשתוות אליהן.
על כן אני גורס, שכאשר בני האדם בחברה נאלצים לחפש סיפוק לרצונותיהם על ידי סיפוק רצונות של הזולת, כשהם מונחים על ידי הרגשות שחיי החברה מטפחים, לספק צרכים של רבים אחרים בלי כל קשר לרצונותיהם שלהם, שתי מערכות של כוחות מנחים אותם, אשר בפעולתם המשותפת יספיקו די והותר לכל הפעולות הנחוצה. ואני חושב שהעובודת מצדיקות את אמונתי זו. אמת שאפריורי איש לא היה מניח שבני האדם מסוגלים, תוך שיתוף פעולה בבלי דעת, להביא לתוצאות שכאלה, כשם שאיש לא היה מניח אפריורי ששיתוף פעולה בבלי דעת שלהם יחולל את השפה. אבל על ידי היקש אפוסטריורי, שהוא הדבר הטוב ביותר לעשות כשכל העובדות מונחות בפנינו, הופך לברור שהם מסוגלים לעשות כן, שהם עשו זאת בדרכים מדהימות ביותר, ושאולי ימשיכו לעשות זאת הלאה בדרכים מדהימות לא פחות. אני חושב שספק כי יש לכללה מדעית כלשהי בסיס אינדוקטיבי רחב יותר, מאשר לאמונה שלנו שהרגשות האגואיסטיים והאלטרואיסטיים הללו הם כוחות אשר, אם יפעלו יחדיו, יש בהם די והותר לחולל ולתחזק את כל הפעילויות המרכיבות את חיי האומה הבריאים. התנאי המקדים היחיד לכך הוא שהם יימצאו תחת הבקרה השלילית של כוח מרכזי, שהמכלול כולו של הפרטים, הפועל דרך הרשות המחוקקת כנציגיו, יטיל על כל פרט ועל כל קבוצה של פרטים את המגבלות הנחוצות למניעת תוקפנות, ישירה ובלתי ישירה.
וכאן אני יכול אולי לתמוך בטיעוני בכך שאציג את העובדה שהרוב הגורף של המפגעים אשר הפניה לסיוע ממשלתי נועדה לתקן הם מפגעים הנוצרים באופן ישיר או בלתי ישיר כך שהממשלה עצמה אינה ממלאת כראוי את תפקיד הבקרה השלילית שלה. החל מבזבוז של, ייתכן, מאה מיליון ליש"ט[62] של ההון הלאומי על מסילות ברזל לא יצרניות, שהמחוקקים אחראיים להן משום שהתירו את הפרת חוזי הקניין המקוריים[v] וכלה בתאונות הרכבת ואבדן החיים הנובע מחוסר דייקנות, שמעולם לא הייתה צומחת למימדיה הגבוהים הנוחים אילו הייתה תרופה פשוטה להפרת החוזה בין החברה המפעילה לנוסעים. כמעט כל חטאי הנהלת הרכבות צמחו מאי השלטת הצדק. ובכל מקום אחר אנו נמצא שלו הייתה פעולת ההגבלה של המדינה זריזה, יעילה, וללא עלות לאלה שנפגעו, כמעט כל הדרישות לבקרה החיובית היו נעלמות.
וכך אני מגיע באופן טבעי להעיר על הכותרת שניתנה לתאוריה הזו של תפקידי המדינה. ייתכן הדבר ש"ניהיליזם מנהלי"[63] מתאר נכונה את ההשקפה שמציג פון הומבולדט[64], שכן לא קראתי את עבודתו. אבל אינני רואה כיצד הוא מתאר כראוי את הדוקטרינה עליה אני הגנתי. וכן אינני רואה כיצד ניתן להביע אותה כראוי עם הביטוי היותר פוזיטיבי "ממשל של משטרה בלבד"[65]. התפיסה הנרמזת בממשל שומר הלילה אינה כולל תפיסה של ארגון להגנה חיצונית. כך שכל עוד כל אומה נוטה למעשי שוד, אני בהחלט מודה שכל אומה חייבת להחזיק שומרים, בצורת צבא או צי או שניהם למנוע מהשודדים לפרוץ פנימה והתואר "ממשל של משטרה בלבד" לא כולל, בהבנה הרגילה שלו, את אמצעי התקפה וההגנה הללו, הנחוצים לטיפול באויבי החוץ. גם מהצד השני התיאור אינו כולל את מלוא המשמעות שיש להביע. בעודו מתאר נכונה את הרעיון של ארגון הנחוץ לשמירה וענישה של תוקפנות פלילית, הוא אינו מביע את הרעיון הלא פחות חושב של ארגון הנחוץ לטפל בתקיפה אזרחית, אשר נחוץ ביותר שביל למלא כראוי את תפקידי הבקרה השלילית. אמנם אפשר לראות בכח משטרה פוטנציאלי כעמוד תווך לכל ההחלטות המובאות בפני הערכאות[66], אבל מאחר וכוח המשטרה נראה כאן בפועל לעתים נדירות, "ממשל של משטרה בלבד" לא מרמז על החלק הנרחב ביותר הזה ש השלטת הצדק. טענתי, בניגוד גמור למדיניות הלסה פר במובן אליו מתכוונים בדרך כלל בביטוי זה, שיש להפעיל שליטה פעילה יותר מהסוג המובהק של הבקרה השלילית. אחת הסיבות בעטיין בקשתי לשלול את פעילות הממשלה מיתר התחומים היא שהממשלה תהפוך יעילה יותר בתחום הראוי לה. וטענתי שהביצוע העלוב של תפקידיה בתחום הראוי לה יימשך, מאחר וזמנה מבוזבז על תפקידים דמיוניים.[vi] זה שלעתים קרובות בתיקי פשיטת הרגל, למעלה משלושת רבעי הנכסים מתנדפים בהוצאות המשפט, שהנושים נאלצים מתוך ציפייה לעיכובים ותשואה זעומה לקבל כמעט כל עסקה שיציעו להם, ושחוקי פשיטת הרגל מעניקים פרס לנוכלים, הן עובדות אשר היו מזמן מפסיקות להיות עובדות לו היו היה עיקר העיסוק האזרחי בהקמת מערכת משפטית יעילה. לו היה המאבק במערכת הבחירות נסוב על השאלה של הביצוע התקין של תפקידיה החיוניים של המדינה, לא היינו רואים כיצד פועל חקלאי רועד מקור אשר גונב יתדות גדר לצורך הסקה, או נווד רעב המתגנב למטע פירות מקבלים עונשים בקנה מידה יותר מתנ"כי, בעוד שמעשי מרמה פיננסית עצומים אשר משאירים אלפים חסרי כל אינם זוכים לכל עונש. לו היה תפקיד הבקרה השלילית של המדינה בענייני פנים נמצא בראש מעייניהם של בני האדם, הן בביתה מחוקקים והן מחוצה לו, הטיפול כמו זה שהאדונים ווקר מקרונהיל זכו לו לאחרונה לא היה נסבל. משנשדדו מהם 6000 ליש"ט, ואחרי שהוציאו 950 ליש"ט[67] בצורת פרסים תמורת לכידת הגנבים והבאתם לצדק, אינם יכולים לקבל את יתרת רכושם שנמצאה אצל הגנבים, הנושאים במחיר שלטת הצדק, בעוד שהתאגיד של לונדון מרוויח 940 ליש"ט על חשון ההפסד שלהם. בשל העובדה שאני במידה רבה חושב שהניצול וחוסר היעילות המשווע הזה המאפיין בכל מקום את השלטת הצדק צריך לתיקון הרבה יותר מכל מפגע אחר, ובגלל שאני גורס שהתיקון יכול לבוא אך ורק באותה המידה בה תפקידי הפנים של המדינה יוגבלו יותר ויותר להשלטת הצדק, בשל אלה נקטתי את העמדה אותה אני מסביר מחדש. זהו חוק, הזוכה לדוגמאות בכל ארגון באשר הוא, שבאתה המידה שמתקיימת יעילות חייבת להתקיים התמקצעות, הן שלה מבנה והן של התפקיד, התמקצעות, אשר בעל כורחה מלווה בהגבלה. וכפי שטענתי כבר במקום אחר, ההתפתחות של הממשל הייצוגי היא התפתחות של סוג הממשל הכשיר יותר מכל אחר לבצע את הבקרה השלילית הזו.[vii] הדוקטרינה הזו, הגורסת שיש להרחיב ולשפר את הבקרה השלילית ואילו את הבקרה החיובית יש לצמצם ושצעד האחד כולל את השני, ניתן לכנות בצדק דוקטרינת המנהל המתמקצע, אם לתת לה שם על פי המימד המנהלתי. צר לי שהצגתי את הדוקטרינה הביאה לפרשנות מוטעית שכזו. שמא לא הסברתיה כשורה, שאם זה נכון , מפתיע אותי, או שמא המקום שהוקדש להצגת אילו תפקידים אינם חובת המדינה היה כה גדול ביחס להגדרת חובותיה עד שזה האחרון כמעט ולא הותיר כל רושם. בכל מקרה, העובדה שפרופ' האקסלי הבין את עמדתי באופן שהוא הבין אותה מראה לי שאכן נדרשת הצגה מלאה יותר, מאחר ולו הוא היה מריב את המודל אליו כיוונתי הוא, כמדומני הוא לא היה שם אותה תחת הכותרת שהוא השתמש בה, ואף לא היה רואה לנכון להעלות את השאלה אשר השתדלתי לתת עליה את המענה.
אחרית דבר: מאז שנכתב המאמר לעיל, הגיעה לידיעתי עובדה בעלת ממשמעות בנושא שאלת הניהול על ידי המדינה. ישנה מחלק אחת לפחות בה המדינה מצליחה יפה -משרד הדואר. והדבר מוצג מדי פעם כמדגים את העליונות של מנהל ציבורי על פני זה הפרטי.
אינני הולך להטיל ספק בשביעות הרצון הכללית משורתי הדואר שלנו. וכן אין בכוונתי לטעון שניתן להחליף בהצלחה את הענף הזה, המבוסס היטב כיום, של שירות ממלכתי בפרטי. ייתכן והמבנה החברתי שלנו הפך במובן זה לכה מקובע עד ששינוי רדיקלי יפגע בנו. באשר לאלה אשר הופכים את ההצלחה הזאת לעניין גדול, אסתפק בלהראות שההתפתחויות אשר הפכו את משרד הדואר ליעיל, לא התחילו מהממשלה, אלא הגיעו אליה מבחוץ. בתור ראיה אביא את העובדות שמערכת כיכרות הדואר נוסדה על ידי אזרח פרטי, מר פאלמר[68], ושרדה התנגדות מצד הרשויות. הרפורמה אשר יזם מר רולנד היל[69] נעשתה בניגוד לרצון עובדי המדינה. ויתרה מכך, אני מציין שרוב העבודה נעשית על ידי יוזמה פרטית, שכן הממשלה מסתמכת על הרכבות להשאת דברים ביבשה ועל ספינות הקיטור – מחוצה לה, ומשאירה לעצמה רק איסוף והפצה מקומיים.
באשר לשאלה הכללית האם בהעדר מערכת הדואר הקיימת שלנו, היוזמה הפרטית הייתה מפתחת אחת טובה באותה המדיה או אף טובה יותר, הייתי יכול להגיד רק שההקבלות כמו זו שמספקת מערכת העיתונים שלנו, עם ארגון הפצת החדשות היעיל שלה, גורמות לנו להגיד שהדבר נכון. אבל לאחרונה הראו לי שהיוזמה הפרטית הייתה מסוגלת לכך, ואלמלא איסור חוקי, היא הייתה עושה מזמן את מה שהמדינה לא עשתה אלא לאחרונה. הנה ההוכחה:
סיוע בתקשורת בין חלקים שונים של לונדון לא נמנע במקור בין משימות משרד הדואר. אבל בימי מלכותו של צ'ארלס השני, אזרח לונדוני יוזם, וויליאם דוקרוואי[70] ייסד, בעלות גדולה, סניף משלוחים[71] אשר מסר מכתבים וחבילות שישה-שמונה פעמים ביום ברחובות הסואנים והעמוסים ליד הבורסה, וארבעה פעמים ביום לפאתי הבירה... ברגע שהתברר שהמיזם המסחרי יהיה רווחי ביותר, הדוכס של יורק התלונן עליו כעל הפרת המונופול שלו והערכאות הכריעו לטובתו" מקאולי, |היסטוריה של אנגליה"[72]
כל נראה שלפני מאתיים שנה היוזמה הפרטית יצרה מערכת דואר מקומית הדומה, במחיריה הנמוכים ותדירות ההפצה, לזו שנוצרה לאחרונה ומהוללת כהצלחת המדינה. אם נשפוט לפי מה שקרה במקרים אחרים בהם יוזמות פרטיות זכו להתחלה צנועה, נוכל להסיק שלו המערכת הייתה משמיכה להתקיים, היא הייתה מתפתחת ברחבי הממלכה באותה המהירות בה עלה הצורך בה והאמצעיים אפשרו את הדבר. כך שבמקום להיות חייבים למדינה, יש לנו סיבה להאמין שאלמלא הדיכוי מצדה היינו מקבלים ארגון דואר כמו זה של היום דור אחד קודם!
אחרית דבר שנייה: כאשר המאמר לעיל פורסם בשנית בכרך השלישי של "Essays, Scientific Political, and Speculative" שלי, כללתי בהקדמה לכרך מספר הערות על תשובתו של פרופ' האקסלי, בהעדר ההקדמה הזו, שכבר איננה הולמת, נראה שלא נותר מקום מתאים להערות הללו מאשר כאן. על כן אני מוסיף אותן פה.
"ברצוני לומר מילים מספר על המענה הקצר לטענותי, אשר פרופ' האקסלי נותן בהקדמתו ל"Critiques and Addresses" שלו. ניתן, לדעתי לבטל את הסיבות שהוא מונה לכך שהשם "ניהיליזם מנהלי" מתאר נכונה את המערכת שאני תיארתי כ"בקרה שלילית", אם נשאל האם החצי השני של עשרת הדברות, שם לא מופיעות מצוות העשה ניתן לכנות כשורה "ניהיליזם מוסרי". אם שמונה מהדברות אשר באופן מילולי או מהותי באות בצורה של "לא תעשה" מרכיבים כשלעצמם מערך כללים אשר לא ניתן לכנותו כלל "ניהיליסטי", לא ברור לי כיצד ניתן לכנות את המערכת המנהלתית המוגבלת לאכיפת כללים כאלה ניהליסטית, במיוחד אם היא מוסיפה לעונשים על רצח, ניאוף, גניבה ועדות שקר את העונשים על תקיפה, הפרת חוזה וכל צורות התוקפנות הקטנות עד להטרדת השכנים. באשר לשאלה השניה והחיונית, האם הגבלה על תפקידי הפנים של הממשלה לאלה של בקרה שלילית עקיבה עם התאוריה של האורגניזם החברתי ומנגנוני השליטה שלו בה אני דוגל, אני יכול להגיד שלא נראה כי עניתי שלא כהלכה. נשאלתי בעקיפין כיצד ההקבלה שערכתי בין אותם המבנים הממשלתיים בעזרתם הגוף הפוליטי שולט בפעולותיו והמבנים העצביים אשר שולטים בפעולות האורגניות של הגוף הפרטי מתיישבת עם אמונתי שהפעולות החברתיות יווסתו לרוב את עצמן. תשובתי ייתה כדלקמן. אני מכיר בחיונייות הבקרה החיובית של המדינה בתחום אמצעי ההתקפה וההגנה הנחוצים לשמירה העצמית של האומה, בשלב הטורפני של האבולוציה החברתית. ולא שהודיתי בחשיבות תפקידי הבקרה השלילית שלה בתחום פעולות הפנים אלא אף גרסתי שיש לבצע את אלה ביעילות גדולה יותר מזו של היום. אבל מאחר והנחתי כל הזמן שפעולות הפנים החברתיות ממשיכות להיות נתונות לפעולתה המרסנת של המדינה, אשר מורכבת ממניעת תוקפנות, ישירה ועקיפה, טענתי שהתיאום בין פעולות הפנים החברתיות מושפע ממבנים מסוג אחר. כוונתי הייתה להראות ששתי האמונות שלי כן מתיישבות בכפיפה אחת, כשהראתי שגם באורגניזם הפרטי הפעולות החיוניות המקבילות לאלה המרכיבות את חיי האומה נשלטים על ידי מערכת עתבים בעלת עצמאות משמעותית. פרופ' האקסלי אכן מזכיר לי שהמחקרים העדכניים מראים יותר ויותר את השפעתה של המערכת העצבית-שדרתית על תהליכי החיים האורגניים, אבל נגד זה יש להציג העדות ההולכת ומתעצמת על התגברות המערכת העצבית של הקרביים על העצבית-שדרתית. אבל, מתוך הכרה בהשפעה אותה הוא מציין (אשר אכן תואמת להשפעה הממשלתית אותה אני רואה לנחוצה) אני חושב שניתן לטעון לעקביות בעמדה שלי כל עוד ברור שהקרביים, תחת השליטה של מערכת עצבים משלהם מסוגלים להמשיך בפעילות החיונית גם כאשר השליטה של המערכת העצבית-שדרתית מוחלשת באופן משמעותי על ידי שינה, סמי אלחוש או כל סיבה אחרת להעדר רגישות, וכל עוד רואים שיכולה להתקיים מידה רבה של קואורדינציה בין אברי היצורים שאין להם מערכת עצבים כלל".
[1]נפילת האימפריה השנייה והקמת הרפובליקה השלישית
[2] שם ההרצאה שניתנה על ידי ג'ון טינדל (1820-1893) מבכירי הפיזיקאים של זמנו בספטמבר 1870
[3] מופיע כאן בשם "האורגניזם החברתי"
[4] ספנסר פרסם 4 כרכים של "עקרונות הסוציולוגיה" בין השנים 1874-1885
[5] T.H.Huxley The Oceanic Hydrozoa; a Description of the Calycophoridæ and Physophoridæ Observed During the Voyage of H. M. S. "Rattlesnake" in the Years 1846 - 50, with a General Introduction, London 1859
[6] מונח שטבע מארי פרנסואה קסאוויה בישה (1771-1802), מומחה לאנטומיה ופיזיולוגיה צרפתי, אבי ההיסטולוגיה המודרנית.
[7] spinal
[8] vagus
[9] habitat
[10] Order in council, בשמו המלא, "דבר מלך במועצה". זהו חוק שמפרסם מלך (או מלכת) בריטניה לאחר שנועץ בחברי המועצה המלכותית
[11] וייליאם הנרי סיוארד האב,(1801-1872), מזכיר המדינה בממשל לינקולן ומיוזמי רכישת אלסקה, אמר ב-14 לדצמבר 1861 ל לורד ריצ'ארד ליונס (1817-1887), השגריר הבריטי בארה"ב: "אדוני, אני יכול לגעת ביד ימיני בפעמון, ולצוות בכך על מעצר של אזרח של אוהיו. אני יכול לגעת בפעמון שנית ולצוות על מעצר של אזרח של ניו יורק. כלום יכולה המלכה לעשות כן באיזה מהארצות שבשליטתה?"
[12] פייר ז'וזף פרודון (1809-1865), פוליטיקאי, סוציאליסט והוגה דעות צרפתי, הראשון לקרוא לעצמו "אנרכיסט" ומההוגים המשפיעים ביותר על התאוריה האנכיסטית
[13] יעקוב שמולביץ', רופא ממוצא יהודי מפטרבורג.
[14] קרל פרידריך וילהלם לודוויג (1816-1895) רופא ופיזיולוג גרמני
[15] ג'ון האנטר (1728-1793) מנתח סקוטי מפורסם. הניסוי שלו בעופות כלל ניסיונות להאכיל דיה בפירורי לחם, ואת השחף בגרעיני שעורה.
[16] Huxley', שם
[17] coenosarc
[18] nectocalyces
[19] thread-cells, ciliated cells, contractile fibres
[20] Richard Whatley "Introductory Lectures on Political Economy" London 1832
[21] ריצ'רד ואטלי (1787-1863), תאולוג, לוגיקאי וכלכלן בריטי. שימש כארכיבישוף של אירלנד.
[22] forestallers
[23] ג'ון לאבוק (1834-1913), איש אשכולות ויקטוריאני, מתמטיקאי, ביולוג, פוליטיקאי ובנקאי.
[24] Mint in Tower
[25] Bank of England, נוסד לב-1694 במטרה לספק לממשלה הבריטית הלוואות בריבית נוחה.
[26] תומאס טוק (1774-1858) כלכלן וסטטיסטיקאי אנגלי
[27] ויליאם ניומארץ’ (1820-1882) בנקאי, כלכלן וסטיטסטיקאי אנגלי. שותפו של טוק בכתיבה כלכלית
[28] ג’ון פולרטון (1780-1849) נוסע סופר סקוטי. חיבר ספרים עד התאוריה של טוק
[29] הנרי דאנינג מקלאוד (1821-1902) כלכלן סקוטי
[30] אלכסנדר ג'ונסטון וילסון (1841-1921) סופר סקוטי בעל פרסומים רבים בנושא בנקאות ופיננסים.
[31] ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) פילוסוף כלכלן ועובד ציבור אנגלי. נחשב להוגה הליברלי המשפיע ביותר במאה ה-19
[32] École des Ponts et Chaussées
[33] École Polytechnique
[34] ג'יימס ברינדלי (1716-1772) מהנדס אנגלי, מבכירי המהנדסים של המאה ה-18
[35] ג'ון סמיטון (1724-1792) מנהדס אנגלי, אבות ההנסדה האזרחית
[36] ג'ון רני האב (1761-1821) מהנדס סקוטי, אחראי לעיצוב גשרים, תעלות ונמלים רבים.
[37] תומאס טלפורד (1757-1834) מהנדס אדריכל ובנאי סקוטי
[38] ג'ורג סטפנסון (1781-1848) מהנדס אנגלי. פיתח את קו הרכבת הראשון.
[39] פרנסואה מרי גיונו דה פמבור (1795-1878), קצין ומהנדס צרפתי
[40] האיגוד של לונדון – הגוףה מוניציפלי המנהל את הסיטי של לונדון
[41] היו מידלטון (1560-1631) יצרן בדים, בנקאי ומהנדס מווילס. המיזם שלו היה לחבר את נהר הלי למאגרי המים של לונדון בעזרת תעלה מלאכותית בשם "ניו ריבר הד".
[42] איזידור אוגוסט מרי פרנסואה גזוויה קונט (1798-1857) פילוסוף וסוציולוג צרפתי. טבע מושגים כגון ”סוציולוגיה” ו-”אלטרואיזם
[43] Friendly Societies
[44] הוועדה המלכותית לבחינת האגודות השיתופיות (Royal Commission on Friendly Societies) התחילה לעבוד ב29 לנובמבר 1871, והגישה מסקנות סופיות ב-1874, בעקבותיהן נחקקו שטרה של חוקים המסדירים את פועלת האגודות
[45] הענף הסקוטי של הכנסייה האנגליקנית, נעדר בסקוטלנד כל מעמד רשמי
[46] ענף בכנסייה הפרוטסטנטית מנותק מלכתחילה מכל מקור סמכות רשמי
[47] בין השנים 1830-1900 - איחוד של מספר כנסיות שפרשו מהכנסייה הרשמית של סקוטלנד
[48] Dissenters - נוצרים שפרשו מהכנסיה הרשמית, לרוב בשל המחאה של התערבות המדינה בענייני הדת
[49] כנסייה מתודיסטית המבקשת לפרש את כתבי הקודש על פי שיטתו של המטיף גיון וסלי (1703.-1791)
[50] Independents, זרם בכנסייה האנגליקנית הדוגת בכך ששליטה בעינייני הכנסיה תישאר ברמה קהילתית, ללא כל היאררכית על
[51] בית חולים במרכז לונדון
[52] אגודות צדקה המנוהלות בידי הכנסיות המקומיות. נקראות כך על שמה של טביתא הקדושה הנזכרת במעשי השליחים ט 36-42
[53] cloth –club אגרון התנדבותי המספק בגדים למשפחות עניות, במיוחד לאלה עם ילדים
[54] Anti-slavery Society, הארגון נוסד ב-1823, וכתוצאה של קמפיינים ציבוריים מוצלחים נמנה בין הסיבות לחקיקת חוק המבטל את העבדות בכל רחבי האימפריה הבריטית ב-1833
[55] הצלב האדום הבריטי שנוסד זמן קצר לפני פרוץ מלחמת פרוסיה-צרפת (1870-1871), והושיט סיוע הומנטרי לשני הצדדים.
[56] האגודה הבריטית למדע (British Science Association) ארגון ללא מטרת רווח שנוסד ב-1831 למטרת קיודם ופיתוח המדע
[57] Royal Institution, המכון המלכותי של בריטניה הגדולה
[58] תומאס יאנג (1773-1829) מדען ואיש אשכולות אנגלי
[59]; המפרי דייווי (1778-1829) כימאי בריטי
[60] מייקל פאראדיי (1791-1867) כימאי ופיזיקאי אנגלי. ממציא מכונת הדינמו
[61] ג'ון טינדל (1820-1893) מחשובי הפיזיקאים הביטיים במאה ה-19
[62] כ-8.9 מיליארד ליש”ט במונחי 2010
[63] שם המאמר של האקסלי בו מדובר כאן
[64] פרידריך וילהלם כריסטיאן קרל פרדיננד פון הומבולדט (1767-1835) פילוסוף פרוסי, פקיד משל, דיפלומט והמייסד של אוניבסיטת ברלין. האקסלי במאמרו מצטט מספרו ” Ideen zu einem Versuch, die Grenzen der Wirksamkeit des Staates zu bestimmen"
[65] האקסלי משתמש בביטוי astynomocracy המתורגם לאנגלית כ police government
[66] nisi prius courts
[67] כ870 אלף ליש”ט ו89 אלף ליש”ט במונחי 2010 בהתאם
[68] ג'ון פאלמר (1742-1818) מנהל תאטרון, יזם שירותי דואר ופוליטיקאי אנגלי
[69] רולנד היל (1795-1879) מורה, ממציא ופעיל חברתי. יזם ב-1835 מהפכה בשירות הדואר.
[70] וויליאם דקרווא (1630-1716) סוחר לונדוני אשר יחד עם שותפו רוברט מארי ייסד ב-1680 את סניף שירות הדואר הראשון בלונדון
[71] Penny post
[72] Macaulay, History of England, 1866, i., pp. 302-3.
[i] כאן ולכל אורך הדיון אתייחס למערכות הבקרה האלה אך ורק באופן בו הן קיימות בחולייתנים, בגלל שיחסיהם מוכרים הרבה יותר במחלקה הגדולה הזאת של ממלכת החי, ולא בגלל שיחסים דומים אינם מתקמיים במקומות אחרים. ואכן, בתת-ממלכה הגדולה של Annulosa יש למערכות הבקרה האלה יחסים שהם בעלי משמעות רבה ביותר בשבילינו כאן. שכן בעוד של Annulosa הנחותים יש רק מערכת בודדת של מבנים עצביים, ה Annulosa העליונים (דוגמת העש) יש מערכת של מבנים עצביים החולשת על הקרביים, כמו גם מערך מובהק יותר החולש על האיברים החיצוניים. וניגוד זה מקביל לניגד בין החברות המפותחות והבלתי מפותחות, שכן בעוד שבין הבלתי מתורבתים ואלה שבתחילת דרכם התרבותית לא קיים אלא מערך בודד של סוכנויות הניהול, בין המתורבתים בצורה מלאה, כפי שתכף נראה, קיימות שתי מערכות של סוכנויות הניהול, למבנים החיצוניים והפנימיים בהתאם.
[ii] כדי לענות על התנגדות אפשרית שהניסויים של ברנאר(1), לודוויג ואחרים אשר מראים שבמקרה של בלוטות מסוימות העצבים של מערכת השדרה הם אלה שמחולים את תהליך ההפרשה. במקרים כאלה הייתי מציין שבמקרים כאלה וברבים אחרים בהם נחקרו תפקידיהם של עצבי השדרה והמערכת הסימפטית, האיברים היו אלה בהם התחושה היא או מהווה גירוי לפעולה או מתלווה לכזה, ושלא ניתן להסיק מהמקרים האלה שום מסקנה הנוגעת למקרים בהם הקרביים פועלים את פעולתם הרגילה ללא ההרגשה. ייתכן ואף תפקדי אותם הסיבים הסימפטיים המתלווים לעורקים אל האיברים החיצוניים אינם אלא שניוניים לאלה של החלקים המרכזיים במערכת הסימפטית, האמונים על גירוי ווויסות של בקרביים. הם שניוניים במובן זה שהם מעכבים את פיזור הדם באברים החיצוניים בשעה שהוא נחוץ באברים הפנימיים, וכך העיכוב מצד עצבי השדרה (פרט לפעולתו על הלב) עובד בכיוון ההפוך. וייכן שזהו האמצעי למימוש אותה התחרות על אמצעי ההזנה, אשר כפי שראינו, צצה בין שתי המערכות האברים הגדולות הללו מהתחלה.
המערכת של וורד לא מאפשרת לי להוסיף הערות להערות. אז אני מוסיף את זה כאן.
1) קלוד ברנאר (1813-1879) רופא ופיזיולוג צרפתי. מאבות השיטה הרפואית במחקר המדעי.
[iii] ראו "סטטיקות חברתיות", פרק כא' "חובת המדינה", וכן את המאמר "חקיקת היתר"
[iv] בכדי שלא תהיה כל אי הבנה לגבי המושגים בקרה חיובית ובקרה שלילית, הרשו לי להדגים אותם בקצרה. אם יש לאדם חלקת אדמה ואני או מעבד אותה או את חלקה למענו, או מכתיב כלל או חלק מהשיטות בהן הוא מעבד אותה, הפעילות שלי היא בקרה חיובית. אבל אם אני מתיר אותו ללא סיוע או הכוונה כלל, וכל מעשי הם למנוע ממנו ליטול מיבול שכניו, או לסלול שבילי גישה בשטח של שכניו, או להשליך פסולת לשטחם, פעולותיי הן ביקורת שלילית. ההבחנה בין מעשה השגת תכליותיו של האזרח בשבילו, או התערבות באופי בו הוא משיג אותן, לביו מעשה של הגבלתו כשהוא מפריע לאזרח אחר להשיג את תכליותיו שלו.
[v] ראו את המאמר “Railway Morals and Railway Policy.” שלא נכלל בקובץ זה
[vi] ראו את המאמר ”חקיקת היתר”
[vii] ראו את המאמר”הממשל הייצוגי –למה הוא טוב?”
