יובל לוין - אדמונד ברק והאומה

מתורגם לפי הטקסט שפורסם לראשונה ב"Law and Liberty" 

https://www.lawliberty.org/2019/07/19/burke-and-the-nation/ 

הערה: אלה הם דברים שנשא יובל לוין בכנס השמרנות הלאומית, ב-15 ליולי 2019, כפי שהוכנו מראש.

הייתי רוצה להתחיל במילות תודה למארגנים על כך שנרתמו לנושא החשוב הזה באופן הזה – בוועידה אשר מאפשרת לאנשים שונים להביע השקפות שונות, לשמוע זה את זה, לחשוב על רעיונות של אחרים.

בשנים האחרונות הפוליטיקה שלנו לוקה בחוסר הזדמנויות לשיחה והחלפת דעות אמתיים. היו די והתר הזדמנויות לאנשים לעמוד לבד ולצרוח, אבל לא מספיק הזדמנויות, לשבת ביחד ולדבר. על כן אני אסיר תודה למארגנים על הניסיון לשנות את זה, ואני אסיר תודה על כך שהוזמנתי לקחת חלק, גם אם אנחנו לא מסכימים על כל נקודה ונקודה.

נתבקשתי לדבר על השאלה של אדמונד ברק והאומה, ולגשת לסוגיית השמרנות והלאומיות בדרך זו. ואני שמח ביותר לעשות זאת.

כדאי להתחיל בהסבר קצר מדוע נושא זה יכול להיות חשוב.

מה שמושך את השמרנות האמריקאית העכשווית לברק אינו קשור באילן היוחסין של ההגות. הדעות הפוליטיות שלנו – אין מקורן בברק או במישהו שקרא אותו, ולכן ראוי להתחיל מכך. זה שעלינו לפנות אליו להדרכה כלל אינו ברור מאליו, כפי שהיה קורה עם האבות המייסדים של ארה"ב.

מה שמושך בברק במקום זאת הוא שהוא מנסח בבהירות יתירה את עמדותיו, מערך הדעות והגישות המעוגנות במערך של הנחות פילוסופיות, שנודעה להם חשיבות בפוליטיקה השמרנית בחברות הליברליות מאז סוף המאה ה-18. לא ירשנו אותן ממנו, אבל הוא מביע אותם בצורה טובה יותר מהרגיל.

העמדות הללו מתחילות מציפיות נמוכות מהפרט האנושי, אבל ציפיות גבוהות מהמוסדות החברתיים שלנו. התחושה היא שהאדם הוא שפל או מושחת, ועל כן יש לרוממו או לעצבו על ידי הדרכה מוסרית והרגל לחיים של מידות טובות. כך הרושם שנותר בנו ממה שמצליח בחיינו החברתיים גדול יותר מהזעם על מה שאינו עובד, ולכן יש לנו הערכה רבה את המוסדות וההסדרים החברתיים אשר עמדו במבחן הזמן ועזרו לאורך הדורות לגברים ונשים להיות טובים יותר.

על כן הדבר מראה על סקפטיות לגבי הטענות היהירות של ידע וכח, וגורם לנו לגונן על אותן דרכי החיים אשר לא רק הביאו את דורות עברו לקרוב יותר לשלום חברתי ושגשוג כלכלי, אלא אף קרוב יותר לצדק ולאל. וכן הדבר מביא אותנו להעריך את הקהילה, את ההיסטוריה, את התרבות, ולהדגיש את החשיבות של התנאים המקדימים לגידול הילדים.

אנשים המחזיקים בדעות הללו נקראו בימינו בדרך כלל "שמרנים". אבל הרבה לפני שהמושג הזה התקיים, לאופן חשיבה זה היה כבר מקום בפוליטיקה של כל דמוקרטיה ליברלית לפחות מאז עידן המהפכות. וייתכן ואדמונד ברק הוא האיש אשר ניסח בצורה עוצמתית ביותר הן את היסודות והן את ההשלכות של הדבר.

ואין ספק שכאשר ברק ניסח את גרסתו להשקפת העולם הזו, מה שתפס את המקום המרכזי בחזונו הייתה האומה. אפשר למצוא את הרעיון של אומה, של האופי הלאומי והמוסדות הלאומיים, מסתתרים ברקע של כמעט כל דבר עליו דיבר ברק. אפשר לומר שפסגת חשיבתו המדינית היא החשיבה הלאומית.

אבל הוא עושה את זה באופן שאינו פשוט כלל וכלל, אופן אשר עתיד לאושש חלק ממה שמניף היום את דגל הלאומיות, אבל גם יסתור חלק מהדברים, ובייחוד את הנטייה לבטל את הליברליזם ואת המסורת הליברלית כמקור לחוכמה, סדר, לחירות ומידות טובות.

הביטול או הדחייה הזו של הליברליזם היא לדעתי טעות רצינית שחלק מהאנשים בימין נוטים אליה בנקודה זו, כשהם מפקירים את המושג לחסדי הפרוגרסיביים, ובכך מרשים למסורת זו להיות מזוהה רק עם החלק הגרועה שבה, ולדחות את תמצית העיקרית של המורשת שלנו כביכול בשם השמירה על המסורת.

כשאנו חושבים על ברק ועל האומה, זה מאפשר לנו לראות זאת בצורה ברורה יותר. נצטרך לעשות זאת בקיצור רב, כך שהרשו לי להציע שהחשבה של ברק מצביעה על הכיוון הלאומי בארבעה אופנים נבדלים, אשר יכולים כולם לעזור לנו לחשוב מה המשמעות האמתית של הלאומיות בימינו אנו.

האופן הראשון הוא אודות אהבת הארץ ומקומה בפוליטיקה. השני הוא אודות האופי הלאומי. השלישי הוא על אומה כיחידה בניתוח האירועים העולמיים, והרביעי הוא אודות האומה כיחידה בניתוח ענייני פנים.

ברצוני לדבר בקצרה על ארבעתם, ואז להציע איך צירוף שלהם יחד יכול לעזור לנו בבלבול סביב הרעיון הלאומי בחיים הפוליטיים האמריקאים העכשוויים.

אהבת הארץ

אז דבר ראשון והפשוט ביותר, שמעסיק את ברק הוא אהבת הארץ, אפשר להגיד – לאומיות כסוג של פטריוטיזם, אשר הוא רואה בו מרכיב חיוני לחיים פוליטיים בריאים. הוא חושב שרגש זה נטוע עמוק מאוד ברוב בני האדם. כפי שהוא ניסח במשפטו של וורן הסטינגס ב-1794: "אחרי אהבת ההורים לילדים שלהם, האינסטינקט הטבעי החזק ביותר, טבעי ומוסרי כאחד, שמתקיים באדם הוא אהבת האדם לארצו." זוהי אהבת אמת, יותר תשוקה מאשר תוצר של מחשבה, והיא קשורה לעובדה שהאדם גדל בין מראות, צלילים וריחות של המקום. "אדמת המולדת, יש בה מתיקות מעבר למה שמצלול השירה יכול להביע", אומר ברק.

סוג זה של פטריוטיזם הוא מאוד ראשוני. לפעמים הוא נע סביב קרקע ממש. ברק חשוב שישנו קשר מטאפורי בין קשרי דם וקשרים לאומיים, אבל רק כמטאפורה. מפתח לרגשות הלאומיים הבריטיים, כך הוא כותב ב-1790 הוא "שהענקנו למסגרת המדינית שלנו מראה של קשרי דם. קשרנו את המבנה של ארצנו עם קשרי הבית היקרים לנו מכל, ואימצנו את חוקי היסוד שלנו אל חיק החיבה המשפחתית שלנו".

אבל שימו לב להבחנה: מראה של קשרי הדם, אבל לא קשר דם עצמו. משיגים את המראה, ויחד איתו הרכיב החיוני של אהבת הארץ, על ידי התייחסות אליה כאל הרחבת המעגל המשפחתי, וראיית הארץ כמקור של מה שמשותף לנו עם אלה שיש לנו הכי הרבה במשותף איתם. זוהי בדיוק הדרך של הרחבת ההרגשה של מי אנחנו כאנשים מעבר לקשרי הדם.

לאהבת הארץ העמוקה הזאת יש משמעות פוליטית אדירה בעיני ברק. היא חיונית למה שמחזיק את בני האדם יחדיו, ולכך מדוע הם מכבדים את החוקים ואת הסמכות של הממשלה שלהם. כאשר הצרפתים הרסו את מקורות הרגש הלאומי הזה, והחליפו אותם ברעיונות מופשטים בדבר זכויות האדם, הם לא הותירו לחוק, כפי שמנסח זאת ברק, שום תמיכה  זולת כוחה של המדינה.

הדבר ביטל כל אפשרות לחברה חופשית בצרפת. לכן אהבת הארץ היא תנאי הכרחי באופן מוחלט לחירות בחברה החופשית.

ועדיין, המפתח לאהבה זו של הארץ הוא לא רק שהיא שלנו. כפי שגורס הציטוט המוכר של ברק ב"מחשבות על המהפכה בצרפת"[1], "למען נחמוד את מולדתינו, ראוי שתהיה מולדתינוני כלי-חמדה". ומה שהופך אותה לכלי-חמדה הוא מה שהוא מכנה "מערכת הנימוסין הייחודית," - דרכיה והרגליה, והדברים היקרים לה מכל. או שנוכל להגיד שזהו האופי הלאומי.

האופי הלאומי

זהו הרעיון השני של ברק על לאומיות שיכול לעזור לנו לחשוב בצורה ברורה יותר: שיש דבר כזה האופי הלאומי, ושהוא באיזה אופן הלב של חיי האומה.

האופי הזה הוא תוצר של החוויה המשותפת, המתעצבת לאורך ההיסטוריה, והמחזיקה אותנו יחד לאורך זמן. זהו סך הדברים שאנו עושים ושאנו מאמינים בהם, ודומה במקצת לאישיות של האומה. החיים הפוליטיים של החברה הם ביטוי לאופייה הלאומי, ויכולים לתפקד כראוי רק כל עוד הם תואמים באיזה אופן לאופי זה.

למשל, האופי הזה של הבריטים עולה כל הזמן בגישתו של ברק למהפכה הצרפתית. הוא כותב כי הבריטים לא יתפתו בסופו של דבר על ידי הדוגמה של צרפת כי "הודות לעצלות הצוננת שבמזגינו הלאומי, טבוע בכולנו חותמם של אבות-אבותינו. לא אבדו לנו (כך אני סבור) הנדיבות והדרת המחשבה של הנאה הארבע-עשרה".

האופי הלאומי חשוב במיוחד לאופן בו ברק חושב על מהפכות ותמורות פוליטיות, ולא בצרפת לבדה. זהו האופן בו הוא מבין את המהפכה המהוללת, והאופן בו הוא חושב על המרד הפולני נגד הרוסים ועל התקוממות הילידים בהודו. המרידות הללו, שעל כולן ברק מלמד זכות, התרחשו מתוך הגנה על האופי הלאומי של אותן האומות.

והדבר חיוני גם לחשיבתו על אמריקה. ברק מגיע לאמונה שיש להתיר לאמריקאים להיות עצמאיים כי הוא חושב שהבריטים ניסו למשול בהם באופן אשר מתעלם מאופיים הלאומי ופוגע בו. כפי שהוא מציג זאת בפני הפרלמנט: "באופי זה של האמריקאים, אהבת החרות היא מאפיין  שולט אשר מציין ומבדיל את הכלל כולו."

למשול בבני האדם שלא בהתאם לאופיים הלאומי אינו רק מעשה בלתי שקול, אלא גם סוג של אי-צדק. זהו המפתח למה שהוא ראה שמתרחש בצרפת. הוא מציע שהמהפכה הצרפתית איננה התקוממות עממית לצורך הגנה על האופי הלאומי, אלא מעין הפיכה אליטיסטית המנוגדת לו.  היה זה ניסיון לחסל את האומה על ידי מדיניות של הפשטה שנכפתה על העם על ידי מיעוט קטן של רדיקלים.

ברק אומר על המהפכנים: "נוהגים האזרחים המדומים האלה בצרפת בדיוק כבארץ-כיבוש... המתעמרים בעם כנוע ועולבים ברגשותיו, להרוס ככל שתמצא ידם כל שריד וזכר לארץ העתיקה בדת, בפוליטיקה, בחוקים ובמנהגים."

שימו לב שהפולשים הללו שהורסים כל שריד של האופי הלאומי הם צרפתים, לא זרים. ברק מציע מספר פעמים לאורך עשרות שנות כתיבתו הפוליטית שעל האנשים להגן על אופייה של האומה לא רק מפני כיבוש זר אלא גם מהשחתה או התנוונות מבית.

ודאגה זו מביעה את ברק להבחין לפעמים בין בני האדם למי שמנהיג אותם בשאלה זו של האופי הלאומי. ברק אומר כי כלל התחוקה הבריטית האהובה עליו, "הכל נבע מן הפשטות שבאופי הלאומי שלנו, ומכעין פשטות וישרות מולדת של בינה." והוא ממשיך וכותב "הנטייה הזאת בעינה עומדת, לפחות ברוב רובו של העם."

המשפט האחרון נראה מוזר בשביל ברק. אנו חושבים עליו כעל מגן מעלותיה של האצולה, והוא היה כזה. אנו חשובים עליו כעל ספקן באשר לרצונות  הציבור, והוא היה כזה.

אבל הוא היה גם זהיר בענייני רצונות האליטה, בתור הגנה נגדן ברק מציע לפעמים כי הציבור הרחב הוא מאגר עצום של האופי הלאומי, ושניתן לסמוך שהציבור יגיב במקרים בהם פוגעים או בוגדים באופי הלאומי, ובמקרים נדירים כאלה העלבון יכול להיות כה חמור עד כדי הצדקת מהפכה.

אבל באופן כללי, פרט לזמני מהפכות, החשיבות של האופי הלאומי הייתה בהבחנה ביניהם ליתר עמי העולם. אופי לאומי מובחן משמעו שהעולם שלנו הוא עולם של אומות שונות נבדלות.

האומה והעולם

וזהו החלק השלישי בגישתו של ברק לאומה שיכול להביא לנו תועלת. הוא, כמובן, במובנים מסוימים הכי מובן מאליו. ונחשוב אולי שזהו החלק הפשוט של הלאומיות. אבל אנחנו חייבים לראות כיצד הוא נבדל משני ההיבטים האחרים שהצגתי כאן.

הרעיון של האומה שורשו בקשר סנטימנטלי ובאופי מובחן הדורש הגנה. אבל הדבר משריש דרך חשיבה מסוימת – האומה משמשת כיחידה בניתוח ענייני העולם.

רעיון זה מתגלם ברוב חשיבתו של ברק לגבי פוליטיקה גלובלית. אבל אנו רואים ביטוי מובהק באופן בלתי רגיל של הרעיון כאשר הוא מתמודד עם השאלה מדוע הבריטים ירצו להתעסק בעיניה של צרפת.

"בעבר לא התערבנו בענייניכם,“ מספר ברק למכותב שלו בצרפת, "מצרים היינו עליהם כבני אדם, אבל הקפדנו לא להתקרב אליהם  לפי שלא היינו אזרחי צרפת. אך בראותינו איך הדגם המוצג לפנינו כמופת, חייבים אנו לחוש כדרכם של אנגלים, ומתוך תחושה זו עלינו לנקוט אמצעי זהירות כאנגלים. בעל-כורחינו ענייניכם נעשים חלק מהעניין שלנו, לפחות במידה שתרחיקנו מתרופת-הפלאים שלכם, או מין המגפה שלכם."

במובן זה מעורבות בענייניהם הפנימיים של אומות אחרות היא סוג של מפלט אחרון. אין זה אומר שאין משהו נעלה יותר שפוליטיקאים אמונים עליו, אפילו בין האומות. בעוד שכל חברה היא הסכם בין-דורי, ברק טוען כי "כל חוזה של כל שכבה מסוימת אינו אלא סעיף אחד בחוזה הבראשתי הגדול של החברה הנצחית." אבל לאומה יש מקום בחוזה הבראשתי הגדול הזה. ואחת התוצאות של דבר היא שהאומות נתפסות כיחידות לצרכי ניתוח ענייני העולם. העולם, כפי שברק רואה אותו, הוא עולם של אומות, כל אחת עם האופי הלאומי המיוחד לה והצורות הפוליטיות שנבנות סביב האופי הזה.

ובכל זאת, להגיד שהאומה היא העיקרון המארגן של ענייני העולם לא אומר שהאומה היא העיקרון סביבו מתארגנים ענייני פנים. כאן ברק מציע רעיון שונה ומיוחד לגבי לאומיות שאנו צריכים לשים אליו לב במיוחד.

האומה והקשרים המקומיים

זהו המימד הרביעי והסופי של הלאומיות של ברק שהייתי רוצה להפנות אליו את תשומת לבכם - הרעיון שלו שהקשר הלאומי הוא השיא או סך הקשרים המקומיים.

כמובן שאין זו הדרך היחידה לחשוב על הלאומיות. זו אפילו לא הדרך הנפוצה ביותר. התאורטיקנים העכשויים של הלאומיות אפילו חושבים על המהפכה הצרפתית כעל דוגמה נהדרת של הלהט הלאומני בגלל שהיא בקשה למחוק את הקשרים המקומיים לטובת זהות לאומית יחידה וחזקה.

הלאומנים הפרוגרסיביים בארה"ב של תחילת המאה ה-20 חשבו באופן דומה. כאשר טדי רוזוולט הציג ב-1910 את "הלאומיות החדשה" שלו, הוא טען ש-" הלאומיות החדשה שמה את הצורך הלומי לפני כל צורך מגזרי... אין לה סבלונות לאין האונים הנובע מחלקות היתר בין הכוחות הממשלתיים."

אין זו הלאומיות של ברק כלל וכלל. זעמו הלוהט ביותר שמור אולי לצרפתים על ההרס של הבדלים מקומיים ורשויות אזוריות. ההחלטה של האסיפה הלאומית להעלים את המחוזות הישנים מהם הייתה האומה הצרפתית מורכבת במשך שנים כה רבות, ולהחליפם במחוזות בצורה של ריבועים מושלמים נתפסת בעיני ברק כתועבה.

הוא כותב: "יש מתפארים שהמדיניות הגאומטרית נתקבלה כדי להכרית כל ייחוד מקומי וכדי ששוב לא יהיו הבריות בני גאסקוניה, בני פיקארדי, בריטאן ונורמנדי, אלא צרפתים אשר ארץ אחת להם, לב אחד, ואסיפה לאומית אחת."

"אבל צפוי יותר", כך הוא ממשיך, "[ש]לא יארכו הימים ותושבי האזור ההוא יהיו בני-בלי-ארץ". על ידי שבירת הקשרים המקומיים אנו רק מחלישים את הרגש הלאומי.

אין להבין את האומה כיחידה המתחלקת לחלקים, אלא כסך של רכיבים שונים, לא שווים, עתיקי יומין וחביבים. זה מאוד קשור בדאגתו של ברק לרגש הלאומי והדגש שהוא שם על האופי הלאומי. אהבת הבית שלנו מכינה אותנו לאהבת הארץ.

"חום רגשותינו הציבוריים ראשיתו במשפחתינו", כותב ברק, "נאחזים אנו בשכונותינו, ובקשרים הקרתניים שאנו מורגלים בהם. אלה הם מסבאות ומקומות-נופש. אותם חלקי מולדת שנוצרו מכח ההרגל ולא על פי צו פתאום של הרשות, היו תמונות קטנות של המולדת הגדולה שבה מצא הלב משהו שיוכל למלאוץ חיבה משנית זו אינה מאפילה על השלם. אולי זו מעין הכשרה יסודית לאותם הקשרים נעלים ורחבים יותר שבסופו של דבר רק הם נוגעים  ללבם של האדם, כדוגמת דאגתם שלהם לפריחתה של ממלכה."

אין הדבר גורע מחשיבות האומה, שבשביל ברק היא הן דבר עמוק ונעלה כאחד. הקשר הלאומי הוא כמעט מיסטי במהותו. "האומה היא תמצית מוסרית", כותב ברק, "לא סידור גאוגרפי או סיווג של נומנקלטורה".

אבל התמצית המוסרית הזו היא בהישג ידינו. היא פונה אלינו כאל יצורי אנוש, כשהיא מוצאת אותנו באשר אנו. אנו מרחיבים את אהבת הארץ כהרחבת אהבתינו את אנשי שלומינו, והיא מה שמאפשרת לנו להגיע אל מעבר לאהבת אנ"ש, ואל הטוב הנעלה יותר.

זוהי, כמובן, סקירה חפוזה ומאוד קטועה של מחשבתו של ברק על שאלת החיים הלאומיים. אבל אני חושב שארבעת החלקים האלה הם ארבעת רכיבי היסוד של איך הוא ניגש לשאלה. ונראה לי שהם מציעים גם לנו סיוע רב בחשיבה על לאומיות בימינו אנו.

הם מציעים קודם כל שללאומיות, המושג הזה שנזרק לחלל האוויר באופן אשר לאחרונה מפלג בין השמרנים, יש לפחות ארבעה משמעויות נבדלות, שיש לנו לשמור על כל אחת מהן בנפרד מחברתה.

לאומיות היא דבר ראשון רגש: אהבת הארץ שהיא צורה שלפטריוטיזם, אם כי לעתים מחוספסת יותר. לאומיות היא גם מזג – דרך אחרת לדבר על האופי הלאומי, והיא עולה במיוחד כאשר עולבים, מאיימים או מזלזלים באופי הזה, בין אם הדבר נעשה על ידי זרים או האליטות שלנו עצמינו.  במובן זה היא לא ממש צורת פטריוטיזם אלא כמעט צורה של פופוליזם, המגן על זהות בלתי מוגדרת, נוטה לסלידה אבל נאמן ביותר.

ואז בשני אופנים אפשר להבין את הלאומיות יותר כשיטה אנליטית, דרך לנתח את הפוליטיקה. כך ניתן להבין את הלאומיות כהשקפה לפיה יש לראות באומה את יחידת היסוד בניתוח ענייני חוץ, כמו גם שיש לראות באומה יחידת יסוד של ניתוח פנים. ההשקפה הראשונה רואה את הלאומיות כהיפך מגלובליזם, ואילו האחרת – כהיפך מלוקליזם.

ארבעת ההיבטים הללו של הלאומיות קשורים אלה באלה, אבל הם כלל אינם זהים, וויכוחי הפנים בין השמרנים היום בנושא הלאומיות נוטים לבלבל ולערבב ביניהם. אקח לדוגמה את ידידי ריץ' לאורי, אשר מנסח טיעונים בזכות הלאומיות אשר בסופו של דבר אינם אלא טענות נעלות בזכותה פטריוטיות. ידידי מייקל ברנדן דוהארטי, בספר נפלא אשר ראה אור לאחרונה, מנסח סוג של לאומיות אשר נראה כמו מזג המגונן על האופי הלאומי. ידידי יורם חזוני, אשר כינס את כולנו כאן, טוען בספרו המעולה על הלאומיות כי זו בעצם הטענה שיש להבין את עניינים הגלובליים כמתארים עולם של אומות שונות במובחן. בעוד שידידי יונה גולדברג מוצא את עצמו מבועת כל כך דרישות לאומיות שהוא מבין כקריאה לארגן את ענייני הפנים שלנו סביב הצו הלאומי.

אני חושב שאני פחות או יותר מסכים עם כל אחד מהם, למרות שהם לא חושבים שהם מסכימים אחד עם השני, בגלל שהם מתכוונים לדברים שונים כשהם מדברים על לאומיות.

כאשר אדמונד ברק מנסח חלק מההבחנות, הוא עוזר לנו לראות את ההבדלים המשמעותיים. והוא גם מצייר את מה שאני חושב עליו כלאומיות שמרנית, או שמרנות לאומית אפשריים ובריאים – פטריוטיים ללא ייסורי מצפון, מגוננים על האופי הלאומי, נוטים לחשוב על ענייני העולם במושגים של אומות, אבל מתעקשים שעדיף לחשוב על חיי הפנים של החברה שלנו באופן של מלמטה למעלה.

ויש עוד דרך בה ברק יכול לעזור לנו – על ידי הצגת הטבע הליברלי באופן מובהק באופי האמריקאי הלאומי במיוחד. חיוני ביותר להבין, כפי שברק עוזר לנו לראות, שהמדינה שלנו אינה רעיון כי אם חברה, עם אופי, עם תרבות ועם היסטוריה, והיא מלאה באנשים שהם חברינו האזרחים בחיים האמתיים, שאנו חייבים להם חוב של נאמנות. ובכל זאת יש משהו כוללני באופן אירוני בטענה שהאופי הלאומי של כל אומה חייב להיות מיוחד באופן שווה.

האופי הלאומי המיוחד שלנו, כפי שברק היה יכול לראות אפילו בטרם העצמאות האמריקאית, מכוון באופן ייחודי על ידי מחויבויות מסוימות.

בשביל אמריקאים במיוחד הקסם הלאומי יכול להיות גם פילוסופי וגם ראשוני, בגלל שאנו חולקים בית משותף בו אנו חיים יחדיו חיי צוותא שתמיד היו מחויבים למערכת של רעיונות, דתיים ופילסופיים, קהילתיים וליברליים, הכללת אמונה בזכויות טבעיות, ששורשן בשוויון טבעי ושמביעות לפוליטיקה של צדק. המחויבויות הלאומיות שלנו מייצרות אנשים המחפשים, מבטן ומלידה, את החירות ואת המידה הטובה גם יחד. 

פישוט יתר של המחויבויות הללו עד שאנחנו משאירים לעצמינו את ברירה בין אמריקה של אבסטרקציה ליברלית טהורה לבין זו המנוכרת מכל רעיון אוניברסלי, אינה הדרך כלל ועיקר להבין את אמריקה או לשמר משהו ממנה.  הדבר אפילו מאיים להפוך ללאומיות מעוגן בגזע, דבר שום לאומיות לגיטימית לא יכולה להרשות לעצמה להפוך אליו.

והוא אף מאיים לפשט יתר על המידה ת המסורת הליברלית בעצמה. הרעיון שהליברליזם הוא בסך הכל אינדיבידואלים רדיקלי המגובה בכוחה של המדינה אינו אלא קריקטורה מהרדודות ביותר, שיצרו אותה בהתחלה אלא אשר ראו בצירוף כזה חלום, ואשר בהמשך, מוזר ככל שיהיה, אומצה על ידי אלה אשר ראו בה סיוט.

ליברליזם תמיד היה הרבה יותר מזה, וחלק מהליברלים תמיד היו מודעים לסכנה שבקירון המרחב הציבורי ממהות מוסרית, ולחשיבות של השמירה על השורשים הקדם-ליברליים של החברה, כדי שזו לא תאבד את ראיית הטוב ה יותר נעלה.

ליברלים תמיד התעסק בפולמוס סביב עצמו. האם החברה הליברלית, אשר התאפשרה על ידי עקרונות חדשים לגמרי שהתגלו בעידן הנאורות, ואשר מוקדשת לאידאל של השוויון הרדיקלי, שיש להשיג על ידי הפכה חברתית בלתי פוסקת, מנותקת אפוא מן המסורות הקדם-ליברליות של המערב? או שמא החברה הליברלית היא השיא של המסורות הקדם ליברליות הללו, אשר הושג על ידי התפתחות הדרגתית על ידי התפתחות הדרגתית של הסדר המדיני ששורשיו באידאלים שמעל הזמן, אשר אפשרו איזון יוצא מו הכלל בין חרות לסדר, ושיש לקיים את השיא הזה על ידי שמירה על אותו האיזון?

שתי ההשפות הללו, ליברליזם הפרוגרסיבי והליברליזם השמרני התפלמסו ביניהן במשך מאות בשני, והפוליטיקה שלנו היא תוצאה. והפולמוס נמשך. הוא קצת יצא מהאיזון בימינו אנו, אחרי שהחברה שלנו נטתה יתר על המידה לכיוון של האינדיבידואלים הרדיקלי, אבל משמעות הדבר היא שיש לאזן אותה על ידי הרעיון של חברה ליברלית שמרנית יותר, ולא על ידי דחייה של החברה הליברלית בכללותה.

בחיפוש אחרי הדרכים להשבת האיזון, אנו, חברי האגף השמרני של החברה הליברלית, צריכים לנסות ללמוד מאלה שבאו לפנינו, וזה בהחלט כולל את אדמונד ברק. ולבסוף, הגותו הייחודית של ברק בנושא האומה יכולה להציע לנו עוד שיעור אחד נוסף: הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה לאומית, וזה אומר ויכוח בין בני האדם החולקים אופי לאומי משותף ובעלי מחויבות הדדית זה לזה.

אלה בחברה שלנו איתם אנחנו לא מסכימים אינם האויבים שלנו, הם השכנים שלנו.  הם לא רוצים לפגוע בארץ שלנו, הם רק חולקים מה יהיה הדבר הטוב בשבילה. לאהוב את ארצינו הוא לאהוב גם אותם, גם כשהם לא מחזירים לנו באותה המטבע, גם כשהם אינם ליברלים ואנו חייבים להתעמת איתם בכיכר העיר.

אל לנו לאפשר לעצמינו ליפול לידי פחד היסטרי מהתקדמות וניצחון לכאורה של האויבים האידאולוגיים הללו. הם מיעוט בדיוק כמונו. וגם הם ברובם נכשלים. ומשימתם היא לא פחות ממשתינו, היא לשכנע את חברה הרחבה, אשר אינה בטוחה כל כך שצד כלשהו בפולטיקה שלנו שפוי לגמרי.

החברה הרחבה הזו היא המאגר של האופי הלאומי שלנו, ושל השכל הישר הלאומי שלנו. וכולנו צריכים לנסות להתעודד מהמחשבה הזו, ולהיות אסירי תודה על המזל הטוב מגד הרגיל של כולנו, ועל העובדה הנפלאה והמדהימה שכולנו זוכים להית אמריקאים יחדיו.

[1] כל ציטוטים מ"מחשבות על המהפכה בצרפת" מובאות כאן על פי תרגומו של אהרון אמיר (ירושלים, 1999)