פרק 9
מה שעולה, חייב לרדת
על ההשפעות של תנודות בהיצע הכסף
תחליפי הכסף
ראינו, שהכסף נוצר מאחר ובני האדם היו מוכנים להחליף את הסחורה הפחות
סחירה בסחורה סחירה יותר, אפילו אם הם לא רצו, בסופו של דבר, את הסחורה עצמה.
בהדרגה סחורה אחת, לעיתים קרובות - הזהב, התהווה כדבר הכי סחיר. כאשר משתתפי השוק
היו מזהים את העובדה הזאת, הסחורה היתה הופכת לאמצעי חליפין כללי: הכסף.
אבל יש חסרונות בלהסתובב ולסחוב זהב. אחד מהם הוא שאמנם לזהב ערך רב
ליחידת משקל בהשוואה לסחורות אחרות (אחת הסיבות מדוע הזהב נבחר ככסף), משקלו כלל
אינו זניח. חסרון אחר של הזהב הוא שלמרות שהוא ניתן לחלוקה, לא כל כך קל לחלק אותו
בצורה מדויקת באמצע העסקה. וצלצול מטבעות הזהב בכיסכם מיידע את הגנבים בסביבה כי
אתם יכולים להיות מטרה.
בשל החסרונות הללו, החל השימוש בתעודות הכסף. אנשים יכלו לקחת
את הזהב שלהם לבנק, שהיה יכול להיות עסק פרטי, בנק ממשלתי, או כמו בארה"ב
היום, צירוף של השניים. הבנק היה מחזיק את הזהב במקום בטוח ומנפיק למפקיד פיסת
נייר. הדבר נקרא "שטר" (bank note),
והוא מאפשר למפקיד למשוך את זהבו בכל עת, על ידי החזרת השטר אל הבנק. הנייר קל
יותר מהזהב ולכן נוח יותר לנשיאה. הבנק יכול גם להנפיק, למשל, ארבע שטרות של
רבע-אונקיה כנגד מטבע זהב של אונקיה אחת, מה שיקל את פריטת הכסף ויאפשר מחירים
מדויקים יותר. מטבעות סמליים (token coins)
שהוטבעו ממתכות בעלות ערך קטן מזה של זהב (למשל, כסף, ניקל ונחושת) יכולים לשמש
לאותה מטרה, וגם להיות בעלי ערך שיורי כמתכת.
כל עוד אנשים אחרים בטוחים בכך שהבנק יכבד את תעודות הכסף ואת
המטבעות שלו, הם יקבלו את השטרות ואת המטבעות כתחליפים לכסף אמתי. שימוש בתחליפי
הכסף מקטין את תשלומי ההעברה.
שימוש בתחליפי הכסף אינו משנה את כמות הכסף שבמחזור. לכל שטר שמונפק,
כמות תואמת של כסף אמיתי (למשל זהב) מאוחסנת בכספת. אבל הבנקים יכולים לשים לב שיש
להם מקור רווח נוסף מעבר לעמלה שהם גובים על אחסון הזהב. היות ולא כל הדרישות לזהב
נפדות בו בעת, הבנק יכול להסיק שהוא יכול להנפיק יותר שטרות-זהב מאשר הכמות
שבאחזקתו. הבנק יכול להלוות את השטרות הללו ולהרוויח עליהם ריבית. כל עוד כלל
המפקידים לא מגיעים באותו יום לדרוש את הזהב שלהם, הבנק יוכל להמשיך לתפקד. השטרות
הללו, שהונפקו מעל לכמות הכסף הממשי שבאחזקת הבנק, נקראים "אמצעי
נאמנות" (fiduciary
media)
אם הבנק טועה בחישוב עתודות הזהב שהוא צריך, ונתקל ביותר דרישות
למשיכה מאשר הוא מסוגל לספק, הוא ניצב בפני משבר הנזילות. ברגע שמתגלה, כי הבנק
נכשל לעמוד בהתחייבויותיו, כל המפקידים ינסו למשוך את כספם. תהיה הסתערות על הבנק.
הוליווד הפיקה דוגמה מפורסמת של הסתערות על הבנק כאשר, ב"מרי פופינס",
מייקל דורש את שני הפני שלו חזרה. הלקוחות, ששומעים את מה הם חושבים למפקיד שאינו
מקבל את כספו, מיד מנסים למשוך את הפקדותיהם. הבנק נסגר על מנת למנוע התמוטטות.
קיים ויכוח נלהב באסכולה האוסטרית בשאלה האם הנפקת אמצעי נאמנות
בכלכלת שוק טהורה היא דבר מתקבל. מצד אחד ישנם אלה הטוענים כי כוחות השוק ימנעו
מהבנקים להנפיק יותר אמצעי נאמנות מאשר מתירה הזהירות. אלה הנחפזים מדי בהנפקה
יכשלו, וישמשו תזכורת ללקוחות בדבר מעקב אחר הבנק בו הם מפקידים את כספם. רבים מהכלכלנים
האלה טוענים כי הנפקת אמצעי נאמנות מגבירה את יכולתה של הכלכלה להסתגל לשינויים
בביקוש לכסף. הם טוענים בזכות הבנקאות החופשית.
מהצד השני של הוויכוח ישנם הטוענים כי כאשר הבנק אינו מגבה כל שטר
בזהב ממשי אמצעי הנאמנות מהווים ביסודם תרמית. הם טעונים כי נוהג זה יוביל באופן
בלתי נמנע למשברים בנקאיים. הכלכלנים המצדדים בצד זה טוענים לבנקאות ביחס רזרבה
של 100 אחוז, בה כל השטרות מגובים לגמרי על ידי זהב. ישנה ספרות ענפה בשני
הצדדים, וחלקה הבאתי בביבליוגרפיה, אבל לא אנסה לפסוק בוויכוח כאן.
שני הצדדים מסכימים כי מה שקורה בשלב הבא גורם לצרות רבות. בנקים, הן
בבעלות פרטית והן בבעלות ממשלתית, נוטים להיות מקושרים היטב פוליטית. באופן
היסטורי, כשהבנק נכנס לצרה על ידי הנפקת יותר האמצעי נאמנות משהשוק מסוגל לשאת,
הוא פנה לממשלה להגנה כנגד ההסתערות הבלתי נמנעת. במקום להיעלם מהשוק, בנקים חדלי
הפירעון קיבלו סיוע ממשלתי. הם קיבלו היתר להשהות תשלומים, או זכו להלוואות
מיוחדות מאוצר המדינה או מהבנק המרכזי.
הסטטוס המיוחד שניתן לבנקים אפשר להם לפעול בסביבה כמעט נטולת
סיכונים. הותר להם להלוות מעבר למה שמתירה הזהירות. אם הימורם יעלה יפה, הרווח
כולו שלהם. ואם לא - הממשלה מצילה אותם. זה מוביל למה שמכונה "סיכון
מוסרי" (moral hazard), מצב בו קיים פיתוי
מתמיד לבנקים ליטול יותר סיכון מאשר זה שהם היו נוטלים לו היו נושאים במלוא נטל
התוצאות. החוק הופך את הבנקים לשחקנים המועדפים בכלכלה, וכל השאר נשארים לנקות
אחריהם. הן תומכי הבנקאות החופשית והן תומכי הרזרבה של 100 אחוז מסכימים כי הדבר
אינו צודק ואינו יעיל.
אחד האמצעיים העיקריים בהם הממשלה תומכת בבנקים חדלי פירעון היא דרך
הקמת בנק מרכזי, המוסמך לפעול כמלווה המוצא האחרון. בארה"ב, הבנק המרכזי נקרא
"פדרל ריזרב" (Federal Reserve).
מאחר ובכל פעם שהמערכת הבנקאית נכנסת לצרה, הבנק המרכזי נדרש לספק לה רזרבות,
המאמץ על המשאבים לעיתים קרובות הוא אדיר. בסופו של דבר, הבנק המרכזי יפסיק ככל
הנראה לספק את כסף-סחורה (commodity money),
ויכריז כי השטרות שבמחזור הן הן הכסף האמיתי. כסף מסוג זה, כפי שכבר ציינו, נקרא כסף-צו
(fiat money) - זהו כסף בגלל שהממשלה
הכריזה זאת. מבחינה היסטורית, ארה"ב עברה לכסף פיאט בשני שלבים. הראשון התרחש
ב1933, כאשר פרנקלין רוזולט (Roosevelt) השהה
את הפדיון המקומי של זהב והחרים את כל האחזקות הפרטיות בזהב. ארה"ב השלימה את
הניתוק מזהב ב1971 כאשר ריצ'רד ניקסון (Nixon) עצר
את המרת הדולרים בזהב גם עם מדינות זרות.
אינפלציה ודפלציה
אחת מההשפעות ההיסטוריות של המעבר מסחורת-הכסף לכסף פיאט היא תנודתיות
(volatility) גדולה יותר במחירים.
הדבר הגדיל את הצורך בהבנה נכונה של אינפלציה (volatility) ושל דפלציה (deflation).
ההגדרה הרגילה לאינפלציה היא "יותר מדי כסף רודף מעט מדי
סחורות", וההגדרה התואמת של דפלציה היא משהו כמו "מעט מדי כסף רודף יותר
מדי סחורות". ההגדרות הללו אינן מדויקות, בגלל שהמחירים יכולים, לאורך זמן,
להתאים את עצמם לכל כמות נתונה של כסף בכלכלה. ישנן מגבלות פרקטיות על כמות של
סחורה זמינה כדי שיהיה ניתן להשתמש בה ככסף. סחורות החורגות מתחום זה לא יבחרו
לשמש ככסף. לאמתכת כה נדירה, עד שיהיה צורך לחלקה לרמת אטומים כדי לייצר "כסף
קטן", ולא סחורה כה נפוצה עד שעגלת קניות מלאה בה תקנה לא יותר מחפיסת מסטיק,
לא יהיו מתאימים לשמש ככסף. לכל סחורה שיכולה להבחר בפועל ככסף, כפי שמציין מארי
רות'ברד, "אין דבר כזה 'מעט מדי' או 'יותר מדי' כסף... יהיה מלאי הכסף בחברה
שיהיה, יתרונותיו מנוצלים עד תום" (אדם, משק ומדינה)
הכלכלן פול קרוגמן (Krugman) הביא
לעיתים קרובות את מה שהוא מאמין שמהווה דוגמה פשוטה הנוגדת עיקרון זה. הוא מתאר
אגודה שיתופית לשמרטפות באזור וושינגטון, די. סי. כדי להבטיח כי כל הורה יטול חלק
הוגן בשמרטפות, האגודה השתמשה בקופונים כ"כסף", כשכל קופון מייצג שעה של
שמרטפות. האגודה פשוט יצרה לעצמה כסף פיאט על בסיס שמרטפות, בעזרתו יכלו המשתתפים
להחליף שמרטפות עם כל שאר המשתתפים.
קרוגמן טוען, כי היה מעט מדי כסף. המשתתפים אגרו (hoarded) אותו, אפילו כאשר הם אולי רצו להשיג שמרטף, מאחר והם לא יכלו
להשיג מספיק קופונים כדי להבטיח כי יהיה להם שמרטף במידה והם ממש יצטרכו אחד. בגלל
שאחרים אגרו גם, לכל אחד היתה בעיה להשיג עוד מהקופונים. לכן, מסיק קרוגמן, כל מה
שהמשתתפים היו צריכים לעשות כדי לעורר את כלכלת השמרטפות שלהם זה להנפיק עוד
קופונים. השוק נכשל, וה"ממשלה" (האיגוד) היתה צריכה להתערב ולהתניע את
הדברים.
בפועל, הדוגמה שלו מדגימה את הסיכון בקביעת המחירים יותר משאר את
הצורך במדיניות מוניטרית פעילה. הבעיה באגודת השמרטפים היתה כי הם ניסו לקבע באופן
שרירותי את מחיר השמרטפות במונחי הקופונים. אם הם היו נותנים לאנשים הזקוקים
לשירותי שמרטפות להציע את מה שנראה להם תמורת שעת שמרטפות, המחיר במונחי קופונים
היה יורד עד שכמות הכסף היתה תואמת לגמרי את צרכיהם.[1]
הרצון להחזיק מזומנים משנה את המחירים. אמת הדבר, כי לא כולם מסוגלים
לשים יותר דולרים מתחת לבלטה בו בעת. בגלל שקיימת כמות סופית של דולרים, לא כל
נסיון להחליף סחורה מסוימת בכמות מסוימת של דולרים יצליחו. הם צריכים מישהו מהצד
השני של העיסקה, שיחליף את הדולרים בסחורה. אבל אפילו אם כל משתתפי השוק מנסים
להחליף את הסחורה בדולרים, הם יכולים להשיג את מטרתם בכך שהערך הראלי של אחזקות
הדולרים של כל אחד ואחד יעלה בו בעת. כשהם מנסים להשיג מזומן דרך מכירת הסחורות,
האנשים דוחפים את מחיר הכסף כלפי מעלה, ושל כל הסחורות כלפי מטה. במשק לא ישארו יותר
דולרים, אבל ברמת המחירים החדשה, הנמוכה יותר, כל דולר יקנה יותר.
תופעה הפוכה מתרחשת כשכולם מעונינים להחזיק כמה שפחות מזומן. כולם לא
יוכלו להשיג את מטרתם מבחינת כמות הדולרים שהם מחזיקים, אלא אם כן אנשים יתחילו
לשרוף את הדולרים בחצר האחורית. זה קורה מאחר וכל נסיון להחזיק פחות דולרים על ידי
רכישה של מוצרים יגרום בהכרח לעליה באחזקות הדולרים של מוכר הסחורה. הכלכלנים
אומרים כי הערך הנומינלי (nominal) של
סך אחזקות המזומנים אינו יכול להשתנות באופן זה. נומינלי כאן משמעו "נמדד
בדולרים" (אם ארצכם משתמשת בפאונד, פזו, מרק או לירה, פשוט תחליפו את הדולר
בזה.) אבל במה שנקרא בפי כלכלנים מונחים ראליים (כוח קנייה ולא כמות הדולרים),
כולם יכולים לשנות את יתרת המזומנים שלהם. בנסיון להיפטר מהמזומנים דרך קניית
המוצרים, האנשים דוחפים את המחירים כלפי מעלה. אמנם יתרת המזומנים לא השתנתה, אבל
כל דולר יכול לקנות פחות.
הדברים המתוארים בשתי פסקאות הקודמות לא הופכות את כולם, בסך הכל,
לעשירים או לעניים יותר. אמנם כל אחד מעדיף את רמת המזומנים החדשה יותר מהקודמת,
אין טעם להגיד כי "החברה" יכולה להגדיל או להקטין את יתרת המזומנים שלה.
אם התוצאה הסופית של כלל ההחלטות להחזיק יותר מזומנים הורידה את רמת המחירים, זה
לא אומר ש"החברה" צריכה להגדיל את יתרת המזומנים. לכל פרט, היתרה האישית
גדולה יותר, מאחר והוא יכול לרכוש יותר מוצרים. אבל אם כולם ינסו בו בעת להשתמש
ביתרות הריאליות הגבוהות הללו לרכוש מוצרים, הדבר יהיה להיפוך הרצון הכללי לאחזקת
מזומנים, ופשוט יעלה את רמת המחירים חזרה למעלה.
היות והמחירים יכולים, בהינתן זמן, להתאים את עצמם לכל כמות מוגדרת
של כסף במשק, עדיף לראות את האינפלציה והדפלציה כשינויים מהירים בכמות הכסף. גידול
מהיר בהיצע הכסף נקרא אינפלציה, וירידה מהירה ביצע הכסף נקראת דפלציה. העובדה כי
לוקח זמן למחירים להסתגל לכמות הכסף החדשה הופכת את האינפלציה והדפלציה למשמעותיים
מבחינה כלכלית.
אם הממשלה היא האחראית על יצירת הכסף, האינטרס שלה יטה באופן כללי
לכיון הגדלת היצע הכסף. הממשלה יכולה להשתמש בכסף החדש להגדלת התקציב, בלי להשתמש
בצעד הבלתי פופולרי של העלאת המיסים. זה מסביר את העליה בתנודתיות המחירים מאז
הממשלות החליפו את תקן הזהב בכסף פיאט. את הזהב יש לכרות מן האדמה, לעבד, וזה לוקח
זמן ומאמץ. הרבה יותר פשוט להפעיל את מכבש הדפוס. אימוץ כסף הפיאט הפך את השגת
האינפלציה ליותר פשוטה משהיא היתה תחת תקן הזהב.
מבחינה היסטורית, הדפלציה חשובה פחות מהאינפלציה, לכן נמקד את הדיון
שלנו על האינפלציה. ישנן אך מעט דוגמאות היסטורית של ממשלות מצמצמות את היצע הכסף
בכוונה. (החזרתו של הפאונד הבריטי לשיוויון (parity)
טרום-מלחמתי אחרי מלחמות נפוליאון, ואחרי מלה"ע הראשונה הם יוצאי דופן ראויים
לציון.) הסיבה לכך היא, שכפי שציינו, אינפלציה מהווה מקור הכנסה לממשלה המגדילה את
היצע הכסף. בגלל שהממשלה היא זו שמדפיסה את הכסף, היא זוכה להיות הראשונה לבזבז
אותו. עם יותר כסף במחזור, כל דולר שווה פחות: האינפלציה משמשת מס סמוי על ערך
אחזקות המזומנים של האזרחים.
האינפלציה גם מחוללת אשליה של שגשוג, מה שמוסיף לפופולריות שלה.
אנחנו נבחן את היחסים בין האינפלציה לגאות ושפל בפרק 13. לעת עתה, פשוט אציין
שהיחסים בין הצמיחה הכלכלית לאינפלציה מוצגים בתקשורת כלכלית בצורה הפוכה. כאשר מדדי
הצמיחה המצרפיים ( aggregate
measures of economic growth) כגון תוצר מקומי גולמי (gross domestic
product ) - תמ"ג (GDP), תוצר לאומי גולמי (gross national product) תל"ג (GNP), וכיו"ב, עולים מקצב מהיר יחסית, אנו שומעים כי הצמיחה במשק עלולה "להצית את האינפלציה".
measures of economic growth) כגון תוצר מקומי גולמי (gross domestic
product ) - תמ"ג (GDP), תוצר לאומי גולמי (gross national product) תל"ג (GNP), וכיו"ב, עולים מקצב מהיר יחסית, אנו שומעים כי הצמיחה במשק עלולה "להצית את האינפלציה".
אבל עליית המחירים הכללית היא פשוט ירידה בערך הכסף ביחס לסחורות
אחרות. צמיחה כלכלית -במילים אחרות, יותר טובין - לא יכולה להיות סיבה לאינפלציה!
הניתוח בכלי התקשורת ההמוניים הופך בין הסיבה לתוצאה. אינפלציה יוצרת אשליה של
צמיחה מהירה במשק. עד שהמשק קולט כי הוא עומד בפני עליית מחירים כללית, חלק
מהאנשים מרגישים עשירים, בגלל עליה ברווחים נומינליים ובשכר הנומינלי. אנשים אחרים
הם יותר עשירים בפועל, כי הם היו הראשונים להנות מהכסף החדש, בטרם עליית המחירים
הכללית. האנשים הללו יבזבזו יותר כסף מאשר בכל מצב אחר, ויצרו רושם של צמיחה מהירה
במשק.
יש המבלבלים את השגשוג המדומה הזה בשגשוג אמיתי, וממליצים על
אינפלציה תמידית כאמצעי לשגשוג תמידי. הם קוראים למדיניות שלהם "מדיניות
הריביות הנמוכות". כאשר הבנק המרכזי קובע ריביות נמוכות באופן מלאכותי, הוא
חייב להגדיל את היצע הכסף כדי לשמור עליהן ברמה המיעודת, ולכן התוצאה היא אותה
תוצאה. אבל האינפלציה לא יכולה להעשיר את החברה בכללותה. כל עסקה היא הוצאה של א'
והכנסה של ב'. אם ננסה להשתמש במחירים גבוהים יותר כדי להגדיל את רווחי כלל
השחקנים, אנחנו נהיה חייבים, בהגדרה להגדיל באותה מידה בדיוק את ההוצאות. הדבר דומה
לנסיון של משפחתי להתעשר, אם אני ואשתי נשלם זה לזו סכום כסף הולך וגדל משבוע
לשבוע.
באופן דומה, דפלציה היא לא בהכרח רעה. גם אם השכר הנומינלי יורד, רמת
החיים יכולה בכל זאת לעלות, כל עוד רמת המחירים יורדת עוד יותר מהר. לפועל לא אכפת
מהשכר הנומינלי, אלא מרמת החיים שהשכר הזה מאפשר.
הבה נבודד השפעת האינפלציה על רמת המחירים הכללית בעזרת ניסויי
מחשבתי. אנו נדמיין כפר מבודד - נקרא לו כפר-ולראס. לכפר-ולראס כמה מאפיינים
חשובים למטרותינו. מה שמשמש ככסף בכפר - אין לו שום שימוש אחר, והוא, בכל מובן כסף
מושלם: הוא מתחלק באופן מושלם ולא מאמץ, אין לו לא משקל ולא נפח, לא ניתן לאבד או
לגנוב אותו, וכו'. (כסף כזה הוא כמובן בלתי אפשרי, אבל אנו מעוניינים לפשט את כל
מימדי האינפלציה זולת אחד בסיפור שלנו.)
לילה אחד, רוחו של פישר האגדית פוקדת את כפר-ולראס. רוח הרפאים
מכפילה באופן מסתורי את כמות הכסף בה מחזיק כל אחד ואחד מתושבי הכפר. יתרה מכך,
רוחו של פישר מצליחה לתקשר לכולם את ההבנה המדויקת והמלאה אודות מה שקרה להיצע
הכסף.
כתוצאה מפעילות רוח הרפאים, כל המחירים בכפר-ולראס מיד יוכפלו. קבענו
כי לכל התושבים יש ידע מושלם על המצב החדש של היצע הכסף. לכן כולם מבינים כי, עם
הכסף החדש, ושום מוצרים חדשים עליהם אפשר לבזבז אותו, הקונים יציעו מחירים גבוהים
יותר, עד להכפלת המחיר. אבל היות וההנחה שלנו גורסת גם כי כל השאר יודעים גם על כך
שהמחירים צפויים לעלות כפליים, הרי שאין טעם להציע פחות מכפליים מהמחיר הקודם;
המוכר יודע כי המחיר יוכפל. בו ברגע שרוחו של פישר מעבירה לכולם את הידע על
האינפלציה, המחיר של כל הסחורות, בעצם, כבר הוכפל. כעת יש יותר כסף בכפר-ולראס,
אבל התועלת של כל יחידת כסף ירדה באופן פרופורציוני.
זה העולם בו תורת הכמות של הכסף (quantity theory of money) מתארת במלואה את השפעות האינפלציה. תאוריה זו, השהתחילה מהגותם
של ז'אן בודין (Bodin), ג'ון לוק (Locke),
ודיוויד יום (Hume), מייחסת את השינויים
בכמות הכסף לשינויים ברמת המחירים. הכלכלן אירווינג פישר (Fisher) ניסח
את הביטוי האלגבראי של התאוריה ב1911: MV=PT, או
כמות הכסף M כפול המהירות שבה היא מסתובבת בכלכלה, V, שווה
לרמת המחירים P כפול נפח העסקאות T. אם
נתייחס למשוואה זו כתאור גס של מצב שיווי המשקל אליו השוק ינחה את המחירים אחרי
שינוי בכמות הכסף, הרי שזהו כלי שימושי. בדיוק כמו הכלכלה הסובבת בנחת, אפשר לקבל
העזרתה את הכיוון הכללי של המגמות המרכזיות בכלכלה.
אבל מטעה ביותר להתייחס למשוואה זו כאל תמונה של ההפשעות החשובות
ביותר של האינפלציה על העולם האמיתי. הפשטנו את הרכיבים החשובים ביותר, מנקודת מבט
של הפעילות האנושית, של התמונה. בני האדם אינם מעוניינים בתופעה המתירה את מצב
הסיפוק שלהם ללא שינוי. הכפלת הכסף והמחירים היתה יכולה, לדידם, להתרחש בכפר-ולראס
כל לילה, וזה לא היה מזיז לאיש.
היצירתיות האנושית בפני העתיד הבלתי וודאי, משמעותה כי השחקנים במשק,
אשר בעולם האמיתי אינם לומדים על השינוי באופן מידי, ישאפו להבין תחילה את ההשפעה
של השינויים הכלכליים. אלה שיקדימו להבין את טבע השינוי, ינסו לקנות ולמכור בטרם
יהפול הידע החדש לנחלת הכלל. במקום להתלונן כי הם מנצלים את הזולת, יהיה שימושי
יותר להכיר שרק החיפוש היזמי אחר רווח, הוא המזיז את המחירים לעבר שיווי המשקל. פשוט
אין כל דרך אחרת לגלות את מחירי שיווי המשקל מאשר לאפשר לאנשים לנסות ולאתר אותם
בזכות התושייה שלהם. הדרך היחידה להתאים את רצונותיהם לצורך בחשיפת המחירים החדשים
היא לאפשר להם להרוויח מהערכות טובות יותר, ולהפסיד מהטובות פחות.
הידע על המצב המוניטרי החדש לא יגיע לראשים של כולם בין רגע. וכן
הכסף לא יחולק באופן פרופורציוני לתוך כיסים של כולם. הכסף פשוט לא יכול לנחות בכל
הפינות של המשק בבת אחת. בכסף פיאט, הזוכים הראשונים בכסף החדש נקבעים על ידי
מדיניות ממשלתית. באופן מסקרן, לעתים קרובות התשובה לכך היא בנקים גדולים ומקושרים
היטב פוליטית.
ההגדרות לאינפלציה ודפלציה שאנו משתמשים בהן כאן הן אוסטריות, ולא
הגדרות מיינסטרים. כשרוב הכלכלנים מדברים על אינפלציה, הם מתייחסים לעליה ברמת
המחירים (P במשוואת פישר), ודפלציה, לדידם, היא ירידה ברמת המחירים.
אבל להגדרה האוסטרים ישנם שני יתרונות בולטים על פני המיינסטרים. ראשית, הרעיון של
מדידת רמת המחירים כשלעצמו הוא בעייתי, כפי שנראה בחלק הבא.
וגם אם נניח כי קושי זה אינו קיים, נשארת הבעיה השניה: הגדרות
המיינסטרים מסווים את התופעה הכלכלית העיקרית המתרחשת, ומצביעים, במקום זאת על
התסמין של התופעה. משוואת פישר מראה באופן כללי את הכיוון הכלכלי של המשק, כאשר כל
השפעות של אינפלציה ודפלציה נפתרו. אבל הפתרון הוא נושא היותר מעניין. כפי שראינו
לעיל, יצירת כסף חדש בכלכלה משנה בהכרח את היחסים הכלכליים בין בני האדם, וזאת
בנוסף לשינוי ביחסי סחורות-כסף. הראשונים לקבל את הכסף החדש משפרים את מצבם, בעוד
שמצבם של האחורנים לקבל אותו נפגע. הדבר נקרא "השפעות קנטיון" (Cantillon effects), על שם הכלכלן האירי-צרפתי הדגול רישאר קנטיון ( Cantillon).
הראשונים שמקבלים את הכסף החדשים יכולים להוציא אותו לפני שהאינפלציה
מעלה את המחירים במשק. יש להם כעת יותר כסף, אבל להבדיל מתושבי כפר-ולראס, הם
מחזיקים בכסף לפני כולם, ולפני שהשפעות הופעת הכסף החדש מורגשות במשק. שלא כמו
תושבי הכפר האגדי, הכמות הזאת תאפשר להם לקנות יותר מוצרים מאשר הכמות הקודמת.
תהליך הזרמת הכסף החדש לתוך המשק אינו דומה לתמונה הנייטרלית של אמבט
המתמלא באופן אחיד. במקום זאת הדבר דומה לשפיכת נוזל לתוך נהר. הזרם הכאוטי של
תהליכי השוק ההפכפכים סוחף את הנוזל החדש לאורך מסלול שאיש, אפילו לא יוצרי הכסף
החדש, לא מסוגלים להעריך מראש. פעילות אנושית היא יצירתית, ואנו עצמינו לא יכולים
להגיד באיזו פעולה ננקוט אם נתעורר מחר לעולם חדש.
האם אנו יכולים למדוד את רמת המחירים?
רעיון הכסף היציב הוביל לשאיפה למדדי מחירים שיכולים למדוד את ערך
הכסף. בשורש השאיפה לכסף יציב נמצאים שתי שגיאות. ראשונה היא שכסף הוא "מידה
לערך" (measure of value), והשניה היא שהוא "מאגר
ערך" (store of value).
הערך הוא סובייקטיבי, ואינו ניתן למדידה. אם שני צדדים החליפו שק של
בצלים תמורת 10$, אין משמעת הדבר כי ערך הבצלים הוא 10$. המשמעות היא כי מי שקנה
את הבצלים העריך אותם יותר מאשר את 10$, ואילו זה שמכר אותם העריכם פחות
מאשר את 10$.
אין פה שום מדידה. אין משמעות להצמדת ערך "שווה" לבצלים
ולדולרים. למי הערכים הללו שווים? הערכה משמעותה העדפת דבר אחד למשנהו, ולעולם לא
אדישות ביניהם. מחירים אינם מדידות, אלא עובדות היסטוריות, כי במקום כזה וכזה
ובזמן כזה, שני צדדים החליפו בצלים ב10$.
וכן הכסף אינו "מאגר ערך". הביטוי רומז כי כסף הוא סוג של
מיכל, שניתן לשפוך לתוכו ערך. כשיש אינפלציה, נדמה כי חלק מהערך "נזל"
מתוך הכסף, בעוד שבדפלציה ערך נוסף "חדר" אל הכסף. מה שאלה שמשתמשים
בביטוי מדברים עליו ניתן להצגה הרבה יותר ברורה: בני האדם מעריכים כסף, והם יכולים
לאגור אותו. (העובדה כי הוא ניתן לאגירה היא אחת הסיבות מדוע סחורה מסוימת הופכת
לכסף.) כשהם שומרים אותו, ערכו יכול לעלות או לרדת. אין שום דבר מיוחד בכסף במובן
זה: כשאתם שומרים על ציור או על ספר, גם ערכם יכול לעלות או לרדת בזמן שהם
ברשותכם.
גם אם נתעלם מהעובדה שהכסף אינו מידה של ערך, הרעיון של מדד המחירים
נתקל בקושי נוסף. הכלכלן ריצ'רד טימברלייק (Timberlake), בנסיון להגן על מדדי המחירים, משווה אותם במאמרו "'אינפלציה' אוסטירת, כסף אוסטרי"
, למדחומים. אמת, הוא טוען, כי המדדים אינם מדויקים לגמרי - אבל גם המדחמים לא,
ובכל זאת אנו משתמשים בהם.
אבל הבה נבחן האם מדד המחירים לצרכן (CPI - consumer price index) ומדדים אחרים כמותו אכן מקבילים למדחם. מדחם הוא כלי מדידה שאנו
יכולים חהניח בתוך סביבה בה מתרחש תופעה בלתי-תלויה (במקרה של מדחם,תנועה
מולקולרית). מכשיר המדידה מגיב לתופעה באופן צפוי, לרוב על ידי מצג ויזואלי. המצג
מתפרש כבעל התאמה למה שאנו רוצים למדוד. למשל, גובה הכספית במדחם תואמת את
הטמפרטורה בסביבה בה הנחנו את המדחם. מיקום המחט במד זרם תואם לעוצמת הזרם בחוטים
אליהם הוא מחובר.
כשזה מגיע למדד המחירים, מה אנחנו מודדים? ומהם מכשירי המדידה שלנו?
כל הקריאות שלנו הן מחירים, כלומר יחסי חליפין בין סחורות שונות לכסף. כדי שהדימוי
למדחם יהיה תקף, עלינו לקחת את הכסף עצמו ככלי המדידה.
אבל מדד המחירים אינו מודד את החום המוניטרי של סחורות, או בעצם כל
הסחורות, בנקודת זמן בודדה. זהו נסיון להתחקות את הקריאת המדחם שלנו לאורך זמן,
כדי לראות האם הקריאה נותרת ללא שינוי. מדד המחירים מנסה לעקוב אחרי שינויים במחיר
של "אותו" סל המוצרים. לכן, היות והכסף הוא המדחם שלנו, מדד המחירים הוא
נסיון להעריך את היציבות של כלי המדידה שלנו.
כעת נוכל להרכיב מקבילה מדויקת יותר למדחם. יש לנו מכשיר – כסף- שאנו
מעריכים כי מודד ערך של סחורות. המכשיר נותן לנו קריאות שונות - הזהב נסחר היום
תמורת 275$, לחם- במחיר 1.19$ לכיכר, וכיו"ב. מה שמעניין אותנו הוא האם לאורך
זמן המדחם שלנו סוטה, האם הוא נותן לנו בממוצע קריאות גבוהות יותר או נמוכות יותר
לכלל הסחורות, מאשר לאיזו סחורה מסוימת?
לו היתה לנו איזו "מידה" של ערך מלבד המחירים, המשימה שלנו
היתה הרבה יותר קלה. אבל אין לנו. אז אלה המסנגרים על מדדי המחירים ממליצים לנו
שנבדוק את הסטיות במדחם שלנו על ידי נדידה ממקום למקום, ובדיקת החם מפקידה לפקידה
- עם אותו המדחם את דיוקו אנו בוחנים!
אנו יכולים לראות כי הגענו לבעיה חמורה. אין שום דרך לבחון אילו
מהשינויים בטמפרטורה הנמדדת הם אמיתיים, ואילו נגרמו מסטייה של המדחם.
הבה נתבונן על דוגמה של הבעיה. נגיד שאנו מנסים לקבוע האם עלות תכנות
המחשבים עלתה בשלושים שנה האחרונות. השירות אותו מספקים המתכנתים היום, בעזרת
טכנולוגיות מתקדמות בתכנות הנדסת התכנה, ובעזרת כלי חומרה מתקדמים, הוא פשוט אינו
אותו שירות אותו העניקו המתכנתים לפני שלושים שנה. (וזו לא הערה על האנשים עצמם -
כל אדם העוסק בתכנות היום צריך לספק שירות הרבה יותר איכותי משאותו האדם היה מסגל
לפני שלושים שנה). אנו יכולים לנחש כי שעה של תכנות היום צריכה להיות בעלת ערך
גבוהה יותר מאשר שעה של תכנות לפני שלושים שנה. כדי לקבוע אם עלות התכנות השתנתה,
נצטרך לקובע איזהו יחס בין הסחורות - למשל, שעה אחת של תכנות ב1972 תהיה מקבילה
לרבע שעה של תכנות ב2002, ולהשוות את העלויות בהתאם ליחס זה.
אבל אין לנו שום דרך אחרת למדוד את השינוי בהערכות מאשר השוואה בין
מה שהמעסיקים מוכנים לשם למתכנתים היום מול מה שהם שילמו ב1972. לנסות ולהעריך את
ערך עבודתם של המתכנתים על ידי השוואת מספר שורות הקוד משמעו לחזור לשגיאות של
תורת ערך העבודה.
המדחם היחיד האפשרי למדידת שינוי בהערכה - כסף - הוא בדיוק המכשיר
שאת דיוקו אנו מעוניינים לבדוק.
הנסיון למדוד את רמת המחירים אינו החסר תועלת, כל עוד הוא נתפס
כהערכה גסה של שינויי ערך הכסף. לחזרה למדחמים: אם במהלך מסעינו בעקבות בדיקת
דיוקו, נקבל קריאה של 25 מעלות, נמשיך שני מטר קדימה ונקבל 5 מעלות, אז נוכל לחשוד
כי משהו במדחם אינו כשורה. באופן דומה, כאשר מדד המחרים לצרכן מראה אינפלציה של 20
אחוז, הכסף כנראה מאבד את ערכו. נתונים כאלה יכולים להיות שימושיים להיסטוריה
כלכלית, או לתכנון הוצאות עסקיות לשנה הקרובה. אבל אם המדד מראה שהאינפלציה טיפסה
מ2.5% ל2.6%, מותר לנו להטיל ספק כי עליה בת עשירית האחוז באמת מציינת משהו אודות
ערך הכסף.
כפי שמיזס אומר ב"פעילות אנושית":
כובד הראש היומרני אשר מציגים הסטטיסטיקאים ולשכות
לסטטיסטיקה בחישובם מדדי כוח הקניה ועלות המחיה אינו במקומו. מספרי המדדים הללו הם
במקרה הטוב דוגמה גסה ולא מדויקת של שינויים שכבר התרחשו. בזמנים של תמורות איטיות
ביחסי ההיצע והביקוש של הכסף, הם לא מספקים שום מידע כלל. בתקופות אינפלציה
ושינויי המחירים החדים הבאים בעקבותיה, הם מספקים תמונה גסה של הארועים אותם הפרט
חוו בחיי היומיום. עקרת בית קפדנית יודעת יותר על השינויים במחירים, ככל שהשפעתם
נוגעת למשק הבית לה, מאשר כל ממוצע סטטיסטי יכול לחשוף. אין לה שימוש בחישובים
המתעלמים משינויים הן באיכות והן בכמות של הטובין אותם היא מסוגלת או רשאית לרכוש
במחירים הנכנסים לתוך החישוב. אם היא "מודדת" את השינויים בהערכותיה
האישיות כשהיא לוקחת את מחיריהם של שניים-שלושה מוצרים כקנה מידה, הרי שהיא לא
פחות "מדעית" ולא שרירותית יותר ממתמטיקאים מתוחכמים הבוחרים את האמצעים
למניפולציות על מידע השוק.
[1] קרוגמן היה עונה על כך בציינו את ה"דביקות" של
המחירים, ובמיוחד השכר, בכיוון מטה. אנו
נדון בבעיה זו בהמשך . הוא היה יכול גם לטעון כי מקור הבעיה היה בשינוי
ברצון האנשים באחזקת המזומנים , למרות שבמאמרי ב"סלייט " שתיאר את האגודה
הוא הדגיש את כמות הקופונים.
9 תגובות:
"לילה אחד, רוחו של פישר האגדית פוקדת את כפר ולראס. רוח הרפאים מכפילה באופן מסתורי את כמות הכסף בה מחזיק כל אחד ואחד מתושבי הכפר. יתרה מכך, רוחו של פישר מצליחה לתקשר לכולם את ההבנה המדויקת והמלאה אודות מה שקרה להיצע הכסף. כתוצאה מפעילות רוח הרפאים, כל המחירים בכפר-ולראס מיד יוכפלו."
זה בדיוק שקורה בישראל. כמות הכסף מתפרסמת באתר בנק ישראל וכל אחד יכול לראות אותה:
http://www.bankisrael.gov.il/press/heb/111219/111219z.htm
כפי שאפשר לראות, ב-10 השנים האחרונות כמות הכסף גדלה כמעט פי 4.
ובכל זאת, המחירים לא עלו פי 4, אלא הרבה פחות - אולי פי 1.5 לכל היותר.
איך תסביר את זה?
המון גורמים שלא מתקיימים בכפר ולראס- שפעות קנטיליאניות, בין היתר. בנק ישראל הרי לא מניח כסף בכל כיס. הוא מגדיל את הכסף הזמין לו עצמו, ודרכו לממשלה, ודרכו לבנקים ודרך זה...
עדיין היה אפשר לצפות שלאורך זמן המחירים יעלו פי 4, וזה לא קרה, למעשה זה מאד רחוק מכך.
לדעתי זה מראה על בעיה כלשהי בתיאוריה.
לא. פרק 13 מנתח מקרה אמת, ואתה רואה שיש מספר מקומות שסופגים יתרות של מזומנים. למשל, תסתכל על מחיר מניות בעשור האחרון. תשווה את ערך הצמיחה הריאלית לקצב צמיחת שוק ההון. מה לדעתך קורה שם?
אני לא מבין במחירי מניות, למה אתה מתכוון?
חלק מהכסף נספג בשוק ההון, ולכן תראה עליה במניות שגדולה יותר מהצמיחה הריאלית. חלק מהאינפלציה נבלע בתיאום - בגלל שישראל מייבאת המון, ובגלל ששותפות הסחר שלה הדפיסו גם, שערי החליפין לא השתנו למרות שחלה אינפלציה.
הבנתי. אם כך, הבעיה היא ש"מדד המחירים לצרכן" מודד רק חלק מהמחירים (של מוצרי צריכה), ולא מביא בחשבון את מחירי המניות. יפה מאד.
כי המניות אינן מחירי צרכיה, אלא של הון קיים. ולכן מדיניות מוניטרית מרחיבה מחוללת בועות, אבל על כך בפרק 13.
לבידורך הנה שיר שמדבר על כך:
http://www.youtube.com/watch?v=UBaFeG9OMKU
אגב, עוד סיבה למה זה חסר משמעותת לדבר על אינפלציה במונחי מחירים
הוסף רשומת תגובה