לודוויג פון מיזס "ההכרה הכלכלית והפעילות האנושית"

חרותו של האדם לבחור ולפעול מוגבלת בשלוש דרכים. ראשית יש את החוקים הפיזיקליים שהאדם חייב להתאים את פעילותו למוחלטותם חסרת הרגש אם ברצונו לחיות. שנית יש את הנטיות והמאפיינים האישיים של הפרט כמו גם השפעת הגורמים הסביבתיים. ידוע לנו כי הם משפיעים הן על בחירת התכליות והן על בחירת האמצעיים אם הידיעות שלנו על דרך פעולתם מעורפלות למדי. ולבסוף יש את סדירות התופעות הקשורות לקשרי הגומלין בין התכליות והאמצעיים, קרי החוק הפרקסאולוגי, הנבדל הן מהחוק הפיזי והן מהפיזיולוגי.

ההבהרה והבחינה, הקטגורית והפורמלית, של סוג שלישי זה של החוקים היא המושא של פרקסולוגיה, ושל הענף המפותח ביותר שלה עד כה, הכלכלה. גוף הידע הכלכלי הינו רכיב חיוני במבנה הציביליזציה האנושית. הוא התשתית עליה נבנו התעשיינות המודרנית וכל ההישגים המוסריים, האינטלקטואליים, טכנולוגיים ורפואיים של המאות האחרונות. הגוף הזה מתקיים הין אם יבחרו בני האדם להשתמש נכונה באוצרות הרבים ששפע הידע שלו מעניק בין אם יניחו אותם ללא שימוש. אבל אם לא יעלה בידם לנצל בצורה מיטבית ויתעלמו מתורתו ואזהרותיו, אזי לא תהיה זו הכלכלה שתתבטל, כי אם החברה החברה והאנושות כולה.

[אתיקה] 2. מקור וטבע הכסף

ניתן לפתור בעיות אלה בעזרת מה שנקרא "חליפין בלתי ישיר". בדוגמה שלנו, הנגר יכול להחליף את הכיסא ב20 אונקיות כסף, ואז לקנות את הקמח תמורת רבע אונקיה. התוצאה היא שהצורך של הנגר בקמח, אשר לא היה יכול להתממש במקרה הקודם, זוכה כעת למימוש בעזרת חליפין נוסף, ובעזרת "אמצעי חליפין" (כאן מתכת הכסף). כך החליפין הבלתי ישיר מספק לנגר שלנו הזדמנויות נוספות לשיתוף פעולה עם אנשים אחרים. הוא מרחיב את חלוקת  העבודה. ובכך הוא תורם לרווחה החומרית, האינטלקטואלית והרוחנית של כל אדם ואדם.

במהלך ההיסטוריה האנושית מגוון רחב של סחורות - בקר, צדפות, מסמרים, טבק, כותנה, נחושת, כסף, זהב וכו'- שימשו כאמצעי חליפין. בחברות היותר מפותחות ניתנה עדיפות למתכות יקרות, מאחר ומאפייניהן הפיזיים (הן אינן נפוצות, עמידות, ניתנות לחלוקה, בעלות מאפיינים חיצוניים  מובהקים, נשארות הומוגניות בזמן ובמרחב, ניתנות לחישול, ונאות למראה) הופכות אותן למתאימות במיוחד לתפקיד זה.

כאשר סחורה מקבלת הכרה כללית בחברה בתור אמצעי החליפין, היא נקראת "כסף". כיצד סחורה כגון מתכות יקרות הופכת לכסף? הדבר מתרחש בתהליך הדרגתי, במהלכו יותר ויותר משתתפים בחליפין מחליטים, כל אחד לעצמו, להשתמש לצורך החליפין הבלתי ישיר במתכות יקרות ולא בסחורה אחרת. וכך הבחירה ההסיטורית בזהב, כסף ונחושת לא נעשתה מתוקף איזו אמנה או הסכם חברתי. במקום זאת הדבר התרחש בעקבות התכנסות ספונטנית של בחירות אינדיבידואליות רבות, התכנסות שנגרמה בשל התכונות הפיזיות האובייקטיביות של המתכות היקרות.

כדי שהסחורה תתקבל על ידי כולם כאמצעי חליפין, חייב להיות לה ערך לא- מוניטרי (כלומר עצמי) וכן עליה להיות סחירה, כלומר להיות בעלת תפוצה רחבה. המחיר המשולם בהתחלה תמורת השירות הלא-מוניטרי מאפשר לרוכשים פוטנציאליים להעריך את המחיר העתידי בהם הם יוכלו למכור את הסחורה. אפשר לומר שהמחירים של השימוש הלא-מוניטרי הם הבסיס האמפירי לשימוש החלילפן הבלתי ישיר. מסוכן ביותר לרכוש סחורה למטרת חליפין בלתי ישיר בלי לדעת את מחירי העבר שלה, וכתוצאה מכך בלי ידע זה היווצרות ספונטנית של אמצעי החליפין כמעט ואינה אפשרית. מאידך, במקום בו הידע קיים, יכול להיווצר ביקוש מוניטרי לסחורה המדוברת. הביקוש המוניטרי נוסף לביקוש הלא- מוניטרי, וכך המחיר של סחורת הכסף מכיל רכיב מוניטרי ורכיב לא-מוניטרי. על אף העובדה שבמדינוטת מפותחות הראשון גדול במידה רבה מן השני, חשוב לזכור כי השימוש המוניטרי של הסחורה תלוי בסופו של דבר בשימוש הלא-מוניטרי. הסכולסטיקנים בימי הביניים קראו לכסף res fungibilis et primo usu consumptibili^[1] בעצם טבעו הכסך הוא דבר שניתן לשיווק וצריכה.

---

[1] דבר שהוא מוחשי שמשמש בעיקר לצריכה. ראוOswald von Nell-Breuning, “Geld,”{144}Lexikon für Theologie und Kirche{145}, 2nd ed. (Freiburg: Herder, 1960), vol. 4, p. 633. תובנה זו הופיעה כבר ב פוליטיקה של אריסטו, ספר א' פרק 9, אשר שם דגש חזק על העובדה כי הכסף נעשה מתוך דברים להם אנשים ממילא מייחסים ערך שימוש רב בכל מקרה ואשר הכי נוח להעברה. נקודה זו הפכה לעיקרון יסוד בהגות כלכלית ראו בייחוד, John Law,{148}Money and Trade Considered etc.{149}(Edinburgh: Anderson, 1705), chap. 1; Adam Smith,{150}Wealth of Nations{151}(New York: Modern Library, 1994), bk. 1, chap. 4, pp. 24–25; Carl Menger,{152}Grundsätze der Volkswirtschaftslehre{153}(Vienna: Braumüller, 1871), chap. 8, p. 253; Ludwig von Mises,{154}Theory of Money and Credit{155}(Indianapolis: Liberty Fund, 1980), chap. 1, p. 44.

[אתיקה] 1. חלוקת העבודה ללא הכסף

            כדי להבין את המקור ואת הטבע של הכסף, יש לחשוב תחילה כיצד בני האדם היו משתפים פעולה בעולם ללא הכסף - בעולם של סחר חליפין. החלפת מוצרים ושירותים בעולם כזה מעמידה בפני האנשים בעיות מסוימות. וכך הם פונים לחליפין בכסף כאמצעי לפתרון הבעיות הללו. בקיצור, הכסף הוא פתרון (חלקי) לבעיות של סחר חליפין. אבל הבה נסתכל על כך יותר לעומק.

            חוק היסוד של הייצור הוא שייצור משותף מניב תוצרת גדולה יותר מאשר ייצור מבודד. שני פרטים העובדים בנפרד זה מזה מייצרים פחות תוצרת פיזית ופחות שירותים מאשר אם היו מתאמים ביניהם את המאמצים. זוהי כנראה העובדה המכרעת אודות חיי החברה. כלכלנים כמו דוויד ריקארדו ולודוויג פון מיזס הדגישו את ההשלכות שלה: גם אם אין לבני אדם שום סיבה אחרת לשתף פעולה, תוספת לכוח הייצור כתוצאה ממאמץ משותף נוטה לקרב אותם יחד. התפוקה הגבוה במסגרת חלוקת העבודה, בהשוואה לייצור מבודד, מהווה אפוא את הבסיס ל"חוק שיתוף הפעולה".[1]

            אם הכסף לא היה קיים, בני האדם היו מחליפים את תוצרתם בסחר חליפין; למשל ג'ונס יחליף את התפוח שלו בשתי ביצים מבראון. בעולם כזה, נפח החליפין - במילים אחרות,  היקף שיתוף הפעולה החברתי, מוגבל על ידי מגבלות טכנולוגיות ועל ידי בעיית צירוף מקרי הרצונות הכפול. החליפין מתחרש רק אם לכל צד יש צורת אישי ישיר בסחורה אותה הוא מקבל כתמורה. אבל אפילו באותם המקרים בהם צרוף מקרי הרצונות הכפול מתקיים, הסחורה גדולה מדי ולא ניתנת לחלוקה התואמת את הצרכים. דמיינו לכם נגר מנסה לרכוש חצי קילוגרם של קמח תמורת כיסא. הכיסא יקר הרבה יותר מהקמח, אז כיצד יכולה העסקה לצאת לפועל? אם הוא ינסר את הכיסא, הבה נאמר, לעשרים חלקים, הדבר לא ייתן לו עשרים פריטים השווים כל אחד אחד חלקי עשרים משווי הכיסא; במקום זאת כל ערך שהיה לכיסא יעלם כלא היה. החליפין לא יתקיים.

[1] דוד ריקארדו ניסח לראשונה את החוק הזה כחוק היתרון היחסי בהקשר של תורת הסחר הבינלאומי. כלכלנים מאוחרים יותר, כגון פארטו, אדג'וורת', סליגמן ומיזס טענו שחוק זה תקף בפועל לכלל החליפין. מיזס טבע את הביטוי "חיק שיתוף הפעולה" (“law of association”). ראו David Ricardo, Principles of Political Economy and Taxation (London: Penguin, 1980), פרק  7, בהערות; Ludwig von Mises,Socialism (Indianapolis, Ind.: Liberty Fund, 1981), pp. 256–61; idem,Nationalökonomie (Geneva: Union, 1940), pp. 126ff.; idem, Human Action (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute [1949] 1998), pp. 158–63.

ושוב, מהי חרות כלכלית? - ג'פרי טאקר

המקור
המתרגם מודה למחבר על הרשות לפרסם את דבריו, ולמיכאל לטוביצקי על עבודת ההגהה

לעתים קרובות המראיינים שואלים אותי: למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה אומר "קפיטליזם”? זוהי שאלה מעולה. הפולמוס הגדול בין קפיטליזם, פשיזם וסוציאליזם לוקה בהעדר שפה בהירה.

כך למשל הצמיחה הזוחלת בארה"ב ובאירופה הביאה אינספור מומחים להכריז כי "הקפיטליזם נמצא במשבר". הא? זה למעלה ממאה שנים שהממשלות אינן מותירות לכלכלות הללו לגדול בעצמן, בלי להפגיז אותן ברגולציות, מסים ושוד הציבור, זיהום המערכת הפיננסית על ידי כסף-נייר, קרטליזציה של יצרנים, פיזור כספי הרווחה,  איסורים ומכשולים לענפים רבים של ייצור וצריכה, איסור מתן הטבות לעובדים,  ומימון מיזמי ענק ציבוריים.

הסדר הכלכלי והחוקתי אשר בנה את אירופה ואת ארה"ב במאה ה19 חלף מזמן, ובמקומו באו בתחילת המאה ה20 ממשלות ענק ההולכות וצומחות ללא מעצורים. זוהי המציאות הנוראה ששום מועמד לנשיאות אפילו לא מעז להטיל בה ספק.

חלק מתומכי השוק החופשי מאמינים כי ליתר ביטחון יש להיפטר מהמונח "קפיטליזם" כי הוא גורם לבלבול. אנשים עלולים לחשוב כי אתה תומך בגיבוי ממשלתי לעסקים גדולים נגד העובדים, או בשימוש במדיניות ציבורית באופן המבכר את היצרנים הגדולים על פני הצרכנים.

יש כאלה שמבקשים להבחין בין קפיטליזם ל קרוני  קפיטליזם - קפיטליזם של מקורבים. למשל, קמעונאים אמריקאיים רבים מקווים בימים אלה לעליה במכסים ולמכסות ייבוא באופן אשר יגן על המוצרים שלהם מפני תחרות זרה. כלומר ברצונם להשתמש בכוחה של הממשלה להבטיח את רווחיהם. בעיני נראה כי יותר מתאים לתאר את הדבר כ קרוניזם טהור. השאירו את החלק של קפיטליזם בחוץ.

אם מונח כלשהו מבאר את הרעיון בצורה מדויקת, מה נהדר. אם הוא גורם לבלבול, שנו אותו. שפה היא דבר מתפתח באופן מתמיד. אין שום משמעות נצחית של סידור אותיות מסוים. אבל מה שעומד על הפרק בפולמוס זה על חירות ושווקים (או קפיטליזם או לסה פר או השוק החופשי) הוא בעל חשיבות מכרעת.

עלינו לדאוג לתוכן, ולא למילים.

הנה חמשת מרכיבי היסוד של רעיון השוק החופשי או איך שלא תקראו לו. זהו סיכום קצר שלי לחזון הליברלי הקלאסי של החברה החופשית ותפקודה, אשר נוגע לא רק בכלכלה אלא בחיים עצמם. תקראו לו קפיטליזם, אם בא לכם.

I. פעולה מרצון.  השווקים מגלמים את מה שבני האדם בכל רבדי החברה בוחרים לעשות. בחירה זו מגיעה לכל מגזר ולכל פרט. אתם יכולים לבחור את מקום עבודתכם. איש אינו יכול להכריח אתכם לעבוד. ובה בעת, אתם לא יכולים לכפות את עצמכם על שום מעסיק. איש אינו יכול להכריח אתכם לקנות דבר, אבל גם אתם לא יכולים להכריח  מישהו למכור לכם משהו. בחירה משמעותה הסכמה בין הצדדים המשתתפים בעסקת החליפין.

זכות זו לבחור מכירה במגוון האינסופי שבמשפחת בני האדם (בעוד שמדיניות ממשלתית חייבת להניח כי בני האדם הם יחידות זהות בנות- החלפה). יש בני אדם המרגישים צורך לחיות חיים של תפילה והתבוננות בקהילה דתית. אחרים הם בעלי כישרון לנהל קרנות הון בסיכון גבוהה. אחרים מעדיפים אומנות, או ראיית חשבון, או כל מקצוע או משלח יד שתעלו על נפשכם. יהיה ייעדכם באשר יהיה, אתם חופשיים לעשות "כל דבר שאינו כרוך באלימות", כמון שנהג לומר לאונרד ריד, המייסד של FEE.

אתם בוחרים, אבל ביחסיכם עם אחרים "הסכמה" היא מילת המפתח. הדבר כרוך בחופש מירבי לכל אחד בחברה האנושית. וכן הדבר כרוך בתפקיד מרכזי שך מה שנקרא "חירויות האזרח". משמעותן - חופש הדיבור, חופש הצריכה, החופש לקנות ולמכור, החופש לפרסם, חופש לשכור את שירותיו של אדם שחי פעם מהצד השני של הגבול, וכיו"ב. אין למערך אחד של בחירות איזה ייתרון חוקי על פני הזולת. 

II. קניין. בעולם של שפע אינסופי לא יהי צורך בהגדרות כמו קניין. אבל כל עוד אנחנו חיים בעולם של חומר, תמיד ייתכנו סכסוכים על משאבים במחסור. ניתן לפתור את הסכסוכים האלה דרך לחימה על דברים או דרך הכרה בזכויות הקניין. אם אנו מעדיפים שלום ולא מלחמה, רצון טוב ולא אלימות, יצרנות ולא עוני, כל המשאבים - ללא יוצאי דופן - חייבים לעבור לבעלות פרטית.

כל אחד רשאי להשתמש בקניינו או קניינה הפרטי בכל דרך שאינה כרוכה באלימות. אין חובה לצבור או מגבלה על צבירה. החברה אינה יכולה להכריז כי פלוני עשיר מדי, או לאסור סגפנות מרצון על ידי ההכרזה כי אלמוני עני מדי. בשום מצב איש לא יכול לקחת את מה ששלכם ללא רשות מכם. אתם יכולים להעביר זכויות על הדברים ליורשים שלכם אחרי מותכם.  

סוציאליזם אינו אופציה ממשית בעולם האמתי. לא תיתכן בעלות קולקטיבית על משהו שנמצא במחסור חומרי. קבוצה זו או אחרת תשתלט עליהם בשם החברה כולה. ואז קבוצה זו תהפוך בהכרח לקבוצה החזקה ביותר בחברה - כלומר לממשלה. זו הסיבה מדוע כל הניסיונות לחולל סוציאליזם כאשר המוצרים ושירותים נמצאים במחסור התדרדרו להם למערכות טוטליטריות של תכנון מלמעלה, (תוהו מתוכנן, כפי שקרא לזה מיזס).

III. שיתוף הפעולה. פעולה מרצון וקניין מעניקים את הזכות לכל אחד ואחד לחיות במצב של אוטרקיה. אבל מצד שני, בדרך זו לא תגיעו רחוק. תהיו עניים וחייכם יהיו קצרים. כדי להשיג חיים טובים יותר, בני אדם צריכים בני אדם אחרים. אנו סוחרים לצורך תועלת משותפת. אנו משתפים פעולה בעבודתנו. אנו מפתחים כל צורה אפשרית של חיבור אחד עם השני: קשרי מסחר, משפחה, אחווה וקהילתיות דתית. חיינו משתפרים בזכות יכולתנו לשתף פעולה בצורה כלשהי עם הזולת.

בחברה המבוססת על פעולה מרצון, קניין ושיתוף הפעולה, מתפתחות רשתות של חיבור אנושי החוצות זמן ומרחב (ובייחוד את הגבולות של מדינות) כדי לייצר את המורכבויות של הסדר החברתי והכלכלי. איש אינו שולט בזולתו. אם ברצונינו להצליח בחיים, עלינו להגיע למצב בו אנו משרתים את זולתינו בדרך הכי טובה שנוכל. העסקים משרתים את לקוחותיהם. המנהלים משרתים את העובדים, כשם שהעובדים משרתים את העסק.

חברה חופשית היא חברה של ידידות רחבת היקף זוהי חברה של שירות ורצון טוב.

IV. למידה. כולנו נולדים בלי יותר מדי ידע על העולם. אנו לומדים מהורינו וממורינו, אבל הרבה יותר חשוב - אנו לומדים מאינסוף פרטי המידע אשר מגיעות אלינו בכל רגע במשך כל חיינו. אנו בוחנים את הצלחות ואת הכישלונות של הזולת, ואנו בני חורין לקבל או לדחות את הלקחים הללו כרצוננו. בחברה החופשית אנו בני חורין  לחקות את האחרים, לאסוף וליישם את החכמה, לקרוא ולקלוט רעיונות, להשיג מידע מכל מקור אפשרי ולהתאימו לשימושינו אנו.

כל המידע הזה שבו אנו נתקלים במהלך חיינו, בהנחה שהוא הושג ללא כפייה, הוא מוצר חופשי שאינו כפוף לחוקי המחסור, מאחר והוא ניתן לשכפול אינסופי. המידע יכול להיות אצלכם, ואצלי, ואצל כל אחד ואחד בלי שיגמר או ישחק.

כאן אנו מוצאים את הפן ה"סוציאליסטי" של המערכת הקפיטליסטית. המתכונים להצלחה ולכישלון מצויים בכל מקום וזמינים לכל דיכפין. זו הסיבה מדוע עצם הרעיון של "קניין רוחני" מנוגד לחירות. הוא תמיד כרוך בכפייה, ובכך מפר את עקרונות הפעולה מרצון, קניין אמתי ושיתוף הפעולה.

V. תחרות. כשבני האדם חושבים על קפיטליזם, הרעיון הראשון שעולה לראש בדרך כלל הוא "תחרות". אבל רעיון זה מובן לרוב שלא כהלכה. אין זה אומר שחייבים להיות מספר ספקים לכל סחורה ולכל שרות, או שחייב להיות מספר מסוים של יצרנים של כל דבר. זה רק אומר שאסור שיתקיימו מגבלות חוקיות (בכפייה) לדרך בה אנו רשאים לשרת אחד את השני. ויש אינסוף דרכים כאלה.

לתחרות בספורט יש תכלית: לנצח. לתחרות בכלכלת שוק יש גם תכלית: לשרת את הצרכן ברמת מצוינות ההולכת וגדלה. המצוינות הזאת מגיעה מאספקה יותר זולה ויותר טובה של סחורות ושרותים, או מאספקה של חידושים התואמים את צרכי האנשים בצורה טובה יותר מהמוצרים ומהשרותים הקיימים. זה לא אומר "להרוג" את המתחרים, זה אומר לעשות את העבודה בצורה טובה יותר מכל אחד אחר.

כל מעשה תחרותי הוא סיכון, קפיצה אל עבר העתיד הלא-נודע. האם ההחלטה הייתה נכונה או לא נקבע במערכת של רווח והפסד, המשמשים מדד אובייקטיבי האם השימוש במשאבים היה מושכל או לא. האותות הללו נובעים מהמחירים שנקבעים באופן חופשי בשוק, דהיינו הם משקפים הסכמים קודמים בין הפרטים הבוחרים.

להבדיל מהספורט, אין לתחרות זו קו סיום. זהו תהליך שלעולם אינו נגמר. אין זוכה סופי; יש רוטציה בלתי פוסקת של מצוינות בין השחקנים. וכל אחד יכול להצטרף למשחק, אם הוא עושה את זה ללא שימוש באלימות.

סיכום. הנה לפנינו: פעולה מרצון, קניין, שיתוף הפעולה, למידה ותחרות. זהו הקפיטליזם כפי שאני מבין אותו, כפי שתואר במסורת הליברלית ושופר על ידי הוגים דגולים רבים במהלך המאות ה20 וה21. אין זו מערכת אלא יותר סביבה חברתית המתאימה לכל זמן ולכל מקום והמעודדת צמיחה אנושית.

דעותי הפוליטיות אינן מסובכות להגדרה: כל מה שתואם את הנאמר לעיל - אני תומך בו; וכל מה שלא - אז לא. ועכשיו, תגידו לי אתם: האם המשבר בארה"ב ואירופה הוא באמת משבר של קפיטליזם? ההפך הוא הנכון, הליברליזם האמתי (קפיטליזם) הוא הפתרון למשברים הגדולים הפוקדים את העולם היום.

נפצעת? חלית? הבראת? חקקת?

כלכלנים, כידוע, do it with models. אז זה מה שאעשה כאן. ומאחר ואינני חובב גדול מדי של מתמטיקה, נעשה את זה בצורת סיפור. 

נדמיין מדינה. במדינה זו יש מסים שונים. מערכת המס מאוד פשוטה, מאוד נגישה, וכל אחד, יצרן, צרכן, סוחר או יבואן זר, יכולים לדעת בנקל כמה הם חייבים. נקרא לזה מצב א'.

כעת נדמיין את אותה המדינה, אבל הפעם מערכת מסים עמוסה ומסובכת, מלאה במכשולים ביורוקרטיים שונים ומשונים. במה מדינה כזו תהיה שונה ממצב א'? ראשית דבר, ברור שמערך הפקידים יהי גדול יותר, שכן יש יותר ניירת ודסרים הדורשים טיפול. ולכן מיד נוכל להגיד שאם התקבולים כעת זהים לתקבולי מס במצב א', התקציב נמוך יותר כי המערכת הפקידותי נוגס בו. בשלב זה, כשהבדלים טרם נערמו, נקרא למדינה חדשה מצב ב-1. במצב זה נוכל להניח, שמאחר והתקבולים ממס זהים למצב א', כמות הכסף שמפרישים היצרנים והסחורים זהה למצב א'. מה שיכול לקרות, הוא שיצרנים שונים יגלו, שאם יעסיקו "יועץ מס", אדם שמומחה בלסדר דיווחים פיננסיים, לשבת במסדרונות הביורוקרטיים ולעשות את שאר הלולאות באוויר, במקרה כזה כמות תקבולי המסים תתחיל לרדת. אבל זה לא משחק סכום אפס, אלא גרוע מכך. לו היה זה משחק סכום אפס, הרי שהכסף היה או אצל רשות המסים או אצל יצרנים. פה כל גרוש שנחסך ממס - יועצים נוגסים בו. מבחינת כוח אדם ותעסוקה במשק במצב החדש הכל גם לא וורוד- יש עליה במועסקים, אבל המועסקים החדשים לא עוסקים לא בייצור, לא בשיווק, ולא במו"פ. הם עסוקים בלשבת במסדרונות ביורוקרטיים ובלגהץ גיליונות אלקטרוניים. נקרא למצב זה ב-2.

נסכם את הבדלים בין מצב א' לב-2ץ יש יורת פקידים, פחות תקבולי מס ועוד פחות תקציב, כוח אדם מתבזבז על עובדות לא יצרניות, היצרנים מרוויחים יותר, אבל לא יותר מאשר אם במצב א' היו עושים להם הנחת מס מקבילה. 

מכאן לניבוי כלכלי, שהרי תכלית כל מודל הוא ניבוי מציאות. בפראפרזה על איין ראנד, אם אנו רואים עליה במעמד המאכערים, אם יותר ויותר אנשים עסוקים בלקדם דברים במקום לייצר דברים, הרי שהמערכת מאוד חולה. 

מה לעשות? שני פתרונות קיימים בעולם. הפתרון העולה מתוך המודל הוא צמצום הביורוקרטיה ורפורמה במס. אלא שצעד זה אין לו את הזוהר של "צדק חברתי", והביורוקרטיה תתנגד לו מכל וכל, שהרי הוא גוזל את לחם חוקה. פתרון הרבה יותר פופולרי הוא להטיל דופי חוקי ומוסרי ביועצי המס, ולהכריז עליהם ובמרומז- על מעסיקיהם כעל חלאות המרוויחות מגזל כספי המסים השייכים למדינה, ולחוקק חוקים המגבילים את פעולתם. 

 תומכי חקיקה זו נוהגים להגיד שאמנם מדובר בטיפול בתסין ולא בבעיה, אבל גם טיפול בתסמין הוא עדיף מאי-עשייה. דברים אלה תמוהים ביותר. ה"תסמין"המדובר הוא אנשים הפועלים כחוק ומסייעים ליצרנים המבקשים לשלם מס כחוק לעבור את המכשולים ביורוקרטיים. די ברור שאלמלא קיומם, אם המדינה הייתה קרובה יותר למצב א' מאשר לכל הב', היצרנים הפועלים בסביבה תחרותית לא היו מבזבזים משאבים על אנשים שלא תורמים דבר לתהליך היצור והשיווק. מכאן שברור שכל עוד שורש הבעיה - הביורוקרטיה, לא תעבור טיפול ראוי, פתרון השני לא רק שלא יטיב עם הציבור, אלא יריע בפועל את מצבו. 

המסקנה מכל האמור לעיל ברורה: ארגון המבקש את טובת האזרחים, אל לו לתמוך בחוקים כאלה. אם ברצונו לעזור, עליו לדרוש טיפול בשורש הבעיה, ולא לפגוע בפתרונות לבעיה שצצו בנתיים.

[אתיקה] 2. הערות על הספרות הרלוונטית

הטיעון בעד ייצור הטבעי של הכסף ונגד האינפלציה הוא טיעון וותיק, המופיע אצל בישוף בן המאה ה14, ניקול אורזם[1]. לפניו, תומאס אקווינס. ואחרים דנו בצדדים שונים של הבעיה. אבל איש מהם לא טיפל בה בצורה עקבית ואיש מהם לא הציג א עמדותיו בספר אחד. אלה היו התחלות של תאוריה, אבל התאוריה היתה מפוזרת בין כתבי אקווינס, בורידן, ואחרים[2]. השיגו הגדול של אורזם היה לשלם את כל העבודות הקודמות, כמו את תובנותיו החודרות ללב האמת לתוך חיבור - החיבור הראשון אי פעם על כסף. ויקטור ברנץ, ההיסטוריון הדגול של הגות של ימי-הביניים מציים שיש בהחלט טעם ביצירת חיבור שכזה. וברנץ מציין בצדק שמשך מאות שנים איש לא התעלה על אורזם. הוא הביע "רעיונות שהיו ממש לנקודה, הרבה יותר לנקודה מאשר אלה שישלטו תחום שנים רבות אחריו"[3]. 
בדיעבד נוכל בהחלט להגיד שה"חיבור" לאורזם עמד במבחן הזמן. תרגומים שלו לאנגלית, גרמנית וצרפתית ממשיכים עדיין לצאת לאור, וכלכלנים מוניטריים ברחבי כל העולם מעריצים את עבודתו על התמציתיות, בהירות הכתיבה והעומק.

מאוחר יותר הטענות בעד הייצור הטבעי של הכסף ונגד האינפלציה נלקחו והורחבו בכתבי האסכולה ה"פרוטו-מוניטרית", ענף של אסכולת סלמנקה (סרביה דה לה קאלה,  מרטין  אזפילקואטה, תומאס דה מרקדו)[4]. אבל איש מהמחברים הללו לא הפיק חיבור אשר היה יכול להשתוות לעבדותו המוקדמת יותר של אורזם.

אבל מאתיים שנה מאוחר יותר, כלכלנים כגון רישאר קנטיון, דייויד יום,  אטיין דה קונדיאק, ג'ון ויטלי, דייויד ריקארדו וויליאם גאוג' פרסמו תרומות ראויוית לציון לבעיות של ייצור הכסף[5]. ההוגים הללו נטשו, פחות או  יותר את הדאגה הסכולסטית למימד הרוחני של השאלה, אבל הם היו  הראשונים לבצע ניתוח כלכלי ראליסטי  של בנקאות יחס הרזרבה ושל נייר כסף. חלק מהכתבים האלה ממשיכים לצאת לאור ובכך עומדים במבחן הזמן. לא יגרע מממעלותיהם וגאוניותם מכך שהם לא הצליחו להגיע בשדה החדש של בנרות וכסף נייר להישגיו המאסטר הוותיק אורזם בתחום כסף המתכת.

בזמן המודרני, הכותבים אשר תרמו הכי הרבה לניתוח הבעיה שלנו הם שני יהודים אגנוסטיים, לודוויג פון מיזס (1881–1973) ומארי נ. רות'ברד (1926–1995), שהם עצמם הלכו בעקבותיו של המייסד של האסכולה האוסטרית של הכלכלה, קרל מנגר  (1840–1920).[6] מיזס שילב את תאוריית הכסף והבנקאות בתאוריה הכללית של הערך הסובייקטיבי, והיה הראשון לבצע ניתוח מקרוכלכלי על פי המסורת הראליסטית. ואז, בעבודותיו של רות'ברד, הגיעה התיאורית הכסף של האסכולה האוסטרית לפסגה הנוכחית. רות'ברד לא רק פיתח וזיקק את ה תאוריה של המורה שלו, מיזס, הוא גם החזיר לתמונה את הדאגות המוסריות, כשהוא מדגיש את קטגוריות חוקי הטבע כדי לבקר את בנקאות יחס הרזרבה ואת כסף נייר. העבודה שלנו מיוסדת באופן מוצק על עבודותיהם של שני ההוגים האלה. מחברים חשובים ברוח זו הם פסקל סלין, ג'ורג' רייזמן וחזוס הוארטה דה סוטו[7].

הזיקה בין האסכולה האוסטרית למסורת הסכולסטית מוכרת היטב למומחים[8]. האסכולה האוסטרית של היום מבדילה את עצמה בדרישה לראליזם הן בטיעוניה והן בבעיות בהן היא עוסקת. גישתה הקוגניטיבית ומסקנותיה המעשיות נמצאות בתיאום עם המסורת הסכולסטית יותר מכל פרדיגמה אחרת במדעי הכלכלה. היסטוריון אחד החוקר את קורות המחשבה הכלכלית אפין את הגישה הסכולסטית לניתוח התופעות הכלכליות במילים הבאות:

הם לא בחנו את הבעיה הכלכלית כתופעה עצמאית, המורכבת ממשתנים מדידים, אלא רק כמפגש של הסדר הרוחני והסדר החברתי בהקשר של ה"cura animarum", הדאגה לנשמות[9].

האוסטרים מסכימים עם האמונה בסכולסטית שלא קיים מדע הכלכלה העוסק במשתנים עצמאיים. בעיות כלכליות הן מימדים של תופעים חברתיות גדולות יותר, ומתאים יותר לעסוק בהן ככאלה ולא לנסות לנתח אותן באיזה ניתוק מעוות[10].

באופן לא מפתיע , הכלכלה האוסטרית נתנה השראה למספר תרומות מעשיות לניתוח המוסרי של ייצור הכסף. בנוסף לעבדותו של רות'ברד עלינו להזכיר במיוחד את "ריבית והלוואת נשך"(Interest and Usury) של ברנרד דמפסי (1943). ספר זה, פרי עטו של תומיסט וכלכלן מיומן , מהווה פריצת דרך בניתוח המוסרי של בנקאות יחס הרזרבה, ובכך מכסה חלק מתחום הדיון שלנו. דמפסי הראה שניתן למזג בהצלחה את הניתוח הכלכלי ואת המסורת הפילוסופית הסכולסטית לתוך משהו הדומה לתאולוגיה הטבעית של כסף ובנקאות. הסיבה לכך היא כי "לא קיים ניגוד עניינים בלתי פתיר, שכן שני הצדדים בונים על האמיתות שמקורן באמיתות המתגלות על ידי ההגון הטבעי לבדו."[11]

 שני עשורים מאוחר יותר, פרידריך ביוטר ביצע הערכה מוסרית מערכתית של האינפלציה בזמנינו והגיע למסקנות דומות מאוד לאלה של ניקול אורזם. הוא טען כי האינפלציה ביסודה היא בלתי מוסרית, ויכולה להיות חוקית רק כדי להתגבר על משברים ועימותים בעלי אופי "אפי".[12]

בימינו אנו, תומס וודס טעון באופן מבריק שהכלכלה האוסטרית מחד והמוסר הנוצרי, ובמיוחד הקתולי, נמצאים בתיאום מלא. בספרו "הכנסיה והשוק"(The Chruch and The Market, 2005) הוא נותן את תמצית הניתוח האוסטרי של שוק העבודה, הכסף והבנקאות, של סיוע חוץ ושל מדינת הרווחה, ומראה שהניתוח מספק מידע חיוני לניתוח מוסרי הולם של כלכלת השוק ושל התערבות ממשלתית.

למרבה הצער העבודות הללו הן יוצאות דופן. במהלך רובן של 15 שנה אחרונות כותבים נוצריים, ואינטלקטואלים קתוליים בייחוד, התפלמסו עם מוסדות כלכליים של העולם המודרני, וכפי שנראה בהמשך בפירוט , היו ליחסי מדון אלה בסיס נרחב. אבל בעוד שאותם ההוגים סירבו להשלים עם העולם החילוני,  הם השלימו בלב שקט עם הדוקטירנות תומכות האינפלציה שחזרו לאופנה במהלך השפל הגדול. והדבר השחית את ההערכה המוסרית של מוסדות מוניטריים מודרניים שהם ערכו.

 דוגמה טובה לכך היא ספרו של אנוטוני יום מוסר וכסף (Morals and Money). יחד עם אקספוציזיה ממש מעולה של מה כתבי הקודש והנצרות אומרים על הכסף, הוא תומך בו בעת בכשלים מרכנטיליסטיים וותיקים בדבר תפקיד הכסף בכלכלה. יום מאמין שהיצע הכסף חייב לגדול יחד עם התפוקה, ולכן האטה של ההוצאה המצרפית, אגירת כסף, דפלציה והסטת משאבים מצריכה לשווקים הפיננסיים פוגעות במשק. זה מוביל אותו הישר אל המסקנה ש"את הכסף שלנו יש לנהל"[13].  הוא סולד מהאינפלציה הנוצרת על ידי בנקאות הרזרבה החלקית, אבל לא בגלל אופייה האינפלציוני (שככלות הכל הוא מאמין כי האינפלציה נחוצה), אלא בגלל שהיא מיטיבה עם סוכנים פרטיים. הפתרון לאסונות המוניטריים של היום הוא לא לעקור את מוסדות מחוללי האינפלציה מן השורש, אלא להעביר את מנגנון מייצר האינפלציה לידיים של פוליטיקאים נבחרי הציבור.[14]

בקיצור, תפיסות שגויות באשר לתפקיד הכלכלי של היצע הכסף פגעו במאמצי המדענים לפתח הערכה מוסרית תקפה של מוסדות מוניטריים עכשוויים. על כן נקדיש פרק מיוחד (פרק 4) בחיבור זה לדיון בשאלה הקריטית האם יכולה לצמוח טובה חברתית כלשהי ממניפולציות בתהליך ייצור הכסף.

קבוצה נוספת של מחקרים הראויים לאזכור, המשלבת את ענייני המוסר ואת הכלכלה האוסטרית מגיעה מחוקרים אוונגליסטים המכנים את עצמם "הנוצרים המתחדשים" (Christian Reconstructionists). בפרט, ספרו של גארי נורת' כסף הוגן Honest Money)) משלב בצורה מבריקה מצגת תנ"כית וכלכלה. כל ניסיון רציני להתמודד עם כסף ובנקאות מנקודת מבט מוסרית חייבת להתחשב בטענות המוצגות בספרו של נורת'[15].

מחברים אחרים טענו טענות דומות, בלי שיגיעו לרמת התחכום שאנו רואים אצל נורת'[16]. כסף ובנקאות הם נושאים מרתקים.  ייתכן וריבוי הכתבים הגרועים תרם להוצאת שם רע לכל המיזם של שילוב המוסר והכלכלה המוניטרית.

אבל קיים מנגנון חזק נוסף התומך במחסור של מחקרים כאלה: הטיה מקצועית ומוסדית.

מחקרים מאין אלה נוטים בדרך כלל להטיל ספק רציני בצורך ויעילות של הייצור הממשלתי של הכסף דרך הבנקים המרכזיים והרשויות המוניטריות. המחברים טוענים כי הכסף והבנקאות צריכים להיות נתונים למסגרת החוק האזרחי הכללי. אין זה מתפקידה של הממשלה לא להפעיל ולא לפקח על בנקים ויצירת כסף נייר. המשימה העיקרית שלה היא להגן על זכויות הקניין, בייחוד על הקניין של  לקוחות הבנקים; וכל התערבות נוספת תזיק במקום להועיל. כעת, אחת מהאמיתות המרות של מקצוע הכלכלה היא שכמעט כל העוסקים בו מועסקים על ידי הממשלה. וחשוב אף יותר, מספר רב של כלכלנים מוניטריים מועסקים על ידי הבנקים המרכזיים ורשויות מוניטריות אחרות. ואף הכלכלנים המוניטריים שהם "רק" מרצים מן המניין באוניברסיטאות ממשלתיות, בכל זאת הם זוכים ולמוניטין ניכר, ואף לחלקים נכבדים מהכנסתם, ממחקר המבוצע מטעם הרשויות המוניטריות.

כלכלנים מתענגים בהסבירם אודות החשיבות של תמריצים כלכליים לגבי האופן בו בני האדם מתנהגים. בעוד שכמעט ואין חלק בחברה שנמלט מביקורתם הנוקבת, עד לאחרונה מעטים בלבד התעסקו בבדיקת תמריציהם שלהם. אבל העובדות ברורות: תמיכה במעורבות ממשלתית בכסף ובנקאות עוזרת לשלם את החשבונות, ואילו תמיכה באג'נדה הפוכה סוגרת את הדלתות בפני קריירה אקדמית. שום כלכלן עקבי לא יכול לצפות שהכלכלנים המוניטריים יובילו קמפיין נגד בנקים מרכזיים וכסף נייר[17].

מי שמתוודע לספרות מדעית עכשווית על כסף ובנקאות, אל לו לעצום עיניים לנוכח העובדות הללו.

---

[1] אודות אורזם ראו :  Émile Bridrey, La théorie de la monnaie au XIVe siècle, Nicolas Oresme (Paris: Giard & Brière, 1906), Pierre Souffrin and Alain P. Segonds, eds., Nicolas Oresme, Tradition et innovation chez un intellectuel du XIVe siècle (Paris: Les Belles Lettres, 1988); Lucien Gillard, “Nicole Oresme, économiste,” Revue historique 279 (1988); Jeanne Quillet, ed., Autour de Nicole Oresme, Actes du Colloque Oresme organisé à l’Université de Paris XII (Paris: Bibliothèque de l’histoire de la philosophie, 1990); Bertram Schefold, ed., Vademecum zu einem Klassiker der mittelalterlichen Geldlehre (Düsseldorf: Wirtschaft & Finanzen, 1995). סקירותץ ספרותיות עדכניות ניתן למצוא ב J.H.J. Schneider, “Oresme, Nicolas,” Biographisch-Bibliographisches Kirchenlexikon 6 (Nordhausen: Bautz, 1993); and in Hendrik Mäkeler, “Nicolas Oresme und Gabriel Biel: Zur Geldtheorie im späten Mittelalter,” Scripta Mercaturae 37, no. 1 (2003).חיבור עדכני המדגיש את חשיבות ה"חיבור" של אורזם הוא C.J. Nederman, “Community and the Rise of Commercial Society: Political Economy and Political Theory in Nicholas Oresme’s De Moneta,” History of Political Thought 21, no. 1 (2000).

[2] מחקר מעמיק ביותר על הגותו המוניטרית של אקווינס ומקורות ההשראה שלו נמצא ב Fabian Wittreck, Geld als Instrument der Gerechtigkeit. Die Geldrechtslehre des Hl. Thomas von Aquin in ihrem interkulturellen Kontext (Paderborn: Schöningh, 2002).   לתיאור כללי יותר של "אסכולת פריז" (אליה השתייך אקווינס), ראו Odd Langholm, Economics in the Medieval Schools: Wealth, Exchange, Value, Money and Usury According to the Paris Theological Tradition, 1200–1350 (Leiden: Brill, 1992).

[3] במקור: “des idées très justes, plus justes que celles qui dominèrent longtemps après lui.” Victor Brants, L’économie politique au Moyen-Age: esquisse des théories économiques professées par les écrivains des XIIIe et XIVe siècles (reprint, New York: Franklin, [1895] 1970), p. 187, footnote 2; and p. 190.

[4] ראו Huerta de Soto, “New Light on the Prehistory of the Theory of Banking and the School of Salamanca,” Review of Austrian Economics 9, no. 2 (1996). תרגומים עכשויים של כתבים אלה אינם זמינים ביותר. אבל, הודות למכון אקטון (Acton Institute), שני כתבי אסכולת סלמנקה תורגמו ופורסמו לאחרונה באנגלית:: Juan de Mariana, “A Treatise on the Alteration of Money,” Journal of Markets and Morality 5, no. 2 ([1609] 2002);ו- Martín de Azpilcueta, “Commentary on the Resolution of Money,”Journal of Markets and Morality 7, no. 1 ([1556] 2004).  מאחר ולא נוכל להיכנס לפרטי פרטים, הבה נציין רק ששני החיבורים חסרים את הצלילות ואת העומק המצוי בחיבורו של אורזם. יתרה מכך, חיבורו של אצפילקואטה אינו עוסק באמת בכסף\ אלא בחליפין באופן  כללי, ובייחוד ברעיון המחיר הצודק. החיבור מתייחס לבעיות מוניטריות (כגון ההבחנה בין השימוש המוניטרי ושאינו מוניטרי במטבעות) רק כל עוד הן משפיעות על רעיון זה. לכותב שורות אלו נותר בגדר חידה מדוע הכותרת המקורית של “comentario resolutorio de cambios” ,תורגמה כ"הערות על פתרונות הכסף"( .(“commentary on the resolution of money” תרגום מילולי יהיה "הערות על פתרון הבעיות בתורת החליפין" “commentary settling problems of the theory of exchange.”))

[5] ראו Richard Cantillon, La nature du commerce en général (Paris: Institut national d’études démographiques, 1997); David Hume, Essays (Indianapolis: Liberty Fund, 1987); Étienne Condillac, Le commerce et le gouvernement, 2nd ed. (Paris: Letellier, 1795); John Wheatley, The Theory of Money and Principles of Commerce (London: Bulmer, 1807); David Ricardo, Works and Correspondence (Cambridge: Cambridge University Press, 1951–73), vol. 4; William Gouge, A Short History of Paper Money and Banking in the United States (New York: Kelley, 1968).

[6] ראו Carl Menger, Grundsätze der Volkswirtschaftslehre (Vienna: Braumüller, 1871); idem, Untersuchungen über die Methode der Socialwis-senschaften und der politischen Oekonomie insbesondere (Leipzig: Duncker & Humblot, 1883), pp. 161–78; idem, “Geld” (1892); Ludwig von Mises, Theorie des Geldes und der Umlaufsmittel (Leipzig: Duncker & Humblot, 1912); Human Action (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, [1949] 1998); Nurray N. Rothbard, Man, Economy, and State, 3rd ed. (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1993); idem, What Has Government Done to Our Money?, 4th ed. (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1990); idem, The Mystery of Banking (New York: Richardson & Snyder, 1983); idem, The Case Against the Fed (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1994).ראו גם  F.A. Hayek, Free Choice in Currency (London: Institute of Economic Affairs, 1976); Henry Hazlitt, The Inflation Crisis and How to Resolve It (Irvington-on-Hudson, N.Y.: Foundation for Economic Education, [1978] 1995); Hans Sennholz, Age of Inflation (Belmont, Mass.: Western Islands, 1979); idem, Money and Freedom (Spring Mills, Penn.: Libertarian Press, 1985). בין תרומות מוקדמות ל,turhv האוסטרית של כסף והבנקאות הראויות לציון ראו במיוחד:Among the earlier noteworth Fritz Machlup, Die Goldkernwährung (Halberstadt: Meyer, 1925); F.A. Hayek, Monetary Nationalism and International Stability (New York: Kelley, [1937] 1964).

[7] או במיוחד: Pascal Salin, La vérité sur la monnaie (Paris: Odile Jacob, 1990); George Reisman, Capitalism (Ottawa, Ill.: Jameson Books, 1996); Jesús Huerta de Soto, Money, Bank Credit, and Economic Cycles(Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 2006). See also Mark Skousen, Economics of a Pure Gold Standard, 3rd ed. (Irvington-on-Hudson, N.Y.: Foundation for Economic Education, 1996); Walter Block, “Fractional Reserve Banking: An Interdisciplinary Perspective,” Walter Block and Llewellyn H. Rockwell, Jr., eds., Man, Economy, and Liberty (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1988); Hans-Hermann Hoppe, The Economics and Ethics of Private Property (Boston: Kluwer, 1993), chap. 3; idem, “How Is Fiat Money Possible?—or, The Devolution of Money and Credit,” Review of Austrian Economics 7, no. 2 (1994); Hans-Hermann Hoppe, Jörg Guido Hülsmann, and Walter Block, “Against Fiduciary Media,” Quarterly Journal of Austrian Economics 1, no. 1 (1998): 19–50; Jörg Guido Hülsmann, Logik der Währungskonkurrenz (Essen: Management Akademie Verlag, 1996); מהדדורה מיוחדת על  “L’Or, fondement monétaire du commerce international” ב- Le point de rencontre—libéral et croyant, vol. 49 (October 1996); מהדורה מיוחדת של “Deflation and Monetary Policy”ב-Quarterly Journal of Austrian Economics 6, no. 4 (2003).

  [8] זוהי אכן הראבה יותר מסתם זיקה. רות'ברד והוארטה דה סוטו חקרו את השורשים ההיסטוריים של הכלכלה האוסטרית בכתבים הכלכליים של האסכולה הסכולסטית המאורחת של סלמנקה. ראו Murray Rothbard, “New Light on the Prehistory of the Austrian School,” Edwin Dolan, ed., The Foundations of Modern Austrian Economics (Kansas City: Sheed & Ward, 1976), pp. 52–74; idem, Economic Thought Before Adam Smith(Cheltenham, U.K.: Edward Elgar, 1995), chap. 4; Alejandro Chafuen, Faith and Liberty: The Economic Thought of the Late Scholastics, 2nd ed. (New York: Lexington Books, 2003); Jesús Huerta de Soto, “New Light on the Prehistory of the Theory of Banking and the School of Salamanca”; idem, “Juan de Mariana: The Influence of the Spanish Scholastics,” Randall Holcombe, ed., 15 Great Austrian Economists (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1999). ראו גם Jean-Michel Poughon, “Les fondements juridiques de l’économie politique,” Journal des Économistes et des Études Humaines 1, no. 4 (1990). On the School of Salamanca, see in particular Marjorie Grice-Hutchinson, The School of Salamanca (Oxford: Clarendon Press, 1952); Wilhelm Weber, Geld und Zins in der spanischen Spätscholastik (Münster: Aschendorff, 1962); Ramon Tortajada, “La renaissance de la scolastique, la Réforme et les théories du droit naturel,” A. Béraud and G. Faccarello, eds., Nouvelle histoire de la pensée économique (Paris: La Découverte, 1992), vol. 1, chap. 2.

[9]  Julius Kirshner, “Raymond de Roover on Scholastic Economic Thought,” introduction to R. de Roover, Business, Banking, and Economic Thought in Late Medieval and Early Modern Europe (Chicago: University of Chicago Press, 1974), p. 21.
מורהו של קירשנר, דה רובר, גרס כי:

ההבדל העצום בין הסכולסטיקנים לכלכלנים עכשוויים הוא של טווח החשיבה ושל מתודולוגיה. הדוקטורים ניגשו לכלכלה מנקודת מבט לגלית. הם נתנו דגש מוגזם לפורמליזם, כך שהמחקר הכלכלי כמעט והצטמצם לחקירה על צורות ואופיים של חוזים  (Ibid., p. 21)

עד סוף החיבור הנוכחי הקורא יהיה בעמדה טובה יותר לשפוט עד כמה גישה זו "מוגזמת" או מוצדקת לאור התוצאות.

[10] במאמר מבריק, התאולוג הלותרני וילהלם קאש (Kasch ) טען שההפרדה הנהוגה היום בין התאוריה המוניטרית לתאולוגיה פגעה בשתי התחומים. היא גרה את התאולוגיה לעבר הכחשת העולם הגנוסטית, והיא הפכה את התאוריה המוניטרית לתחום עזר צר למדיניות של הבנקים המרכזיים. קאש מציין שדווקא בגלל שהתאוריה המוניטרית מוגדרת בצורה כה צרה, כאשר היא מתבלבלת בנושא המחקר ומאבדת את התשתית המדעית שלה היא הופכת למשחק אינלקטואלי עקר בלבד. ראו: Wilhelm Kasch, “Geld und Glaube. Problemaufriß einer defizitären Beziehung,” idem, ed., Geld und Glaube(Paderborn: Schöningh, 1979).  בעיה זו נמשכת עד היום. הדיון על המימדים התאולוגיים והמוסריים של ייצור הכסף נסובים בדרך כלל סביב התכלית – המעורפלת – של יציבות מוניטרית בידי הבנק המרכזי. ראו למשל H. Hesse and O. Issing (eds.), Geld und Moral (Munich: Vahlen, 1994).

[11] Dempsey, Interest and Usury (Washington, D.C.: American Council of Public Affairs, 1943), p. 116;ראו גם  pp. 1–6. על סמך מחקר זה, דמפסי קיבל את תואר הדוקטור בכלכלה מאוניברסיטת הרווארד תחת שומפטר. על הכלכלה של דמפסי ראו Stephen D. Long, “Bernard Dempsey’s Theological Economics: Usury, Profit, and Human Fulfillment,” Theological Studies 12, no. 1 (1996); idem, Divine Economy: Theology and the Market(London: Routledge, 2000), pp. 195–214; John T. Noonan, The Scholastic Analysis of Usury (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1957), pp. 403–06.

[12] ראו Friedrich Beutter, Zur sittlichen Beurteilung von Inflationen (Freiburg: Herder, 1965), pp. 173, 178–79.

[13] Hulme, Morals and Money, p. 71

[14] מערך רעיונות בעל אותם מאפיינים זה(הסכמה לעקרונות המביאים אינפלציה, המוביל לדחייה רק של בנקאות יחס רזרבה "פרטית", עם תמיכה רחבה בכסף-צו ציבורי במקביל) ניתן לזהות אצל כל הוגים קתוליים מרכזיים עד לתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה. ראו, למשל Fathers Francis Drinkwater, Money and Social Justice (London: Burns, Oates & Washbourne, 1934); Charles Coughlin, Money! Questions and Answers (Royal Oak, Mich.: National Union for Social Justice, 1936); Dennis Fahey, Money Manipulation and Social Order (1944); Oswald von Nell-Breuning and J. Heinz Müller, Vom Geld und vom Kapital(Freiburg: Herder, 1962) ביקורת על גולין ופאהי ניתן למצוא ב- Thomas Woods, The Church and the Market (Lanham, Md.: Lexington Books, 2005), pp. 106–09.
הילרי Hilaire Belloc and John Ryan maintained similar economic views as Coughlin and Fahey. For a present-day work of this orientation see Joseph Huber and James Robertson, Creating New Money (London: New Economics Foundation, 2000).

[15] אין לראות בדברים אלה תמיכה גורפת במיזם הכללי של נורת' לפיתוח "כלכלה נוצרית". המחבר אינו מאמין כי קיים תחום כזה, כשם שלא קיימים מתמטיקה בולשביקית או פיזיקת קוונטים מוסלמית.

[16] בין העבודות היותר טובות בקבוצה זו ניתן להזכיר את Howard Kershner’s God, Gold, and Government (Englewood Cliffs, N.J.: Prentice-Hall, 1957), R.J. Rushdoony’s Institutes of Biblical Law (Nutley, N.J.: Craig Press, 1973), The Roots of Inflation (Vallecito, Calif.: Ross House Books, 1982), Ian Hodge’s Baptized Inflation (Tyler, Texas: Dominion Press, 1986), ו- Tom Rose’s God, Gold, and Civil Government (2002).ראו גםo Roland Baader, Geld, Gold und Gottspieler (Gräfelfing: Resch, 2004).

[17] ראו See Lawrence H. White, “The Federal Reserve System’s Influence on Research in Monetary Economics,” Econ Journal Watch 2, no. 2 (2005): pp. 325–54.
יש משמעות רבה לכך שהמערכה המוצלחת היחידה לרפורמה מוניטרית בשנים האחרונות הייתה חייבת להימנע  ממעורבות של "מומחים" המועסקים ברשויות המוניטריות. כאשר פריץ מאכלופ, מילטון פרידמן ואחרים הכינו את הרפורמה של מערכת ברטון וודס בסוף שנות השישים, הם הדירו בקפידה כל אינטלקטואל המועסק או קשור באיזה אופן לקרן המטבע הבינלאומית (IMF). הגיבוי המוסדי הגיע מחוץ לממסד המוניטרי, ליתר דיוק מ- American Enterprise Institute.  התנועה התכנסה בסוף בעיר ביורגנסטוק (Bürgenstock) בשוויץ. ראו את עדותו של אחד מחברי "קבוצת בורגנסטוק" ב- Wolfgang Kaspers, “The Liberal Idea and Populist Statism in Economic Policy: A Personal Perspective,” Hardy Bouillon, ed., Do Ideas Matter? Essays in Honour of Gerard Radnitzky (Brussels: Centre for the New Europe, 2001), p. 118.