ב-1 בספטמבר 1939, שבוע אחד בדיוק אחרי חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, פרצה מלחמת העולם השנייה. הדעה המקובלת גורסת שהיא הסתיימה בניצחון כוחות הטוב על הרוע - של החברה הפתוחה (נו, יחד עם בריה"מ של סטלין) על המשטר המפלצתי של הנאצים.
אבל
לי נדמה שמצד האמת מלחמת העולם השנייה הסתיימה במפלתה של אירופה. הפיכתה
לביורוקרטיה סוציאליסטית בלתי תחרותית אינה אלא תולדה של התהליכים שהתחילו אז.
מה
קרה ב-1 בספטמבר 1939?
שתי מעצמות טוטליטריות פתחו במלחמת העולם השנייה שבוע אחרי שהסכימו ביניהן כיצד לחלק
ביניהן את אירופה. יחד עם זאת, הדיקטטור היותר טיפש, אשר שימש בתור אותו המקל איתו
הקוף החכם מוציא ערמונים מהאש, היה הראשון לפלוש לפולין ונתקע במלחמה נגד אנגליה
וצרפת, בעוד שהדיקטטור השני, היותר מתוחכם, זה שתכנן את העניין, נכנס לפולין ב-17
בספטמבר ללא הכרזת המלחמה. כתוצאה מכך הוא זכה לפניות לעזרה מצד אנגליה.
מה
קרה ב-22 ביוני 1941? ביום הזה היטלר תקף את סטלין, בזמן שסטלין נערך לתקוף את
היטלר.
מה
קרה ב-9 במאי 1945? ביום הזה הדיקטטור שיזם את מלחמת העולם השנייה כאמצעי לחלוקה מחדש של העולם, שהפך את ארצו
למפעל ענק לייצור נשק, ושטיפח את היטלר ככלי לאותה החלוקה מחדש, ניצח במלחמה ביחד
עם אלה נגדם הוא יזם אותה.
בעלות
הברית הכניסו את סטלין בבריתם, ועצמו עליו את עיניהם, ויחד עם סטלין הם ערכו את
משפטי נירנברג, במובן מסוים המבישים שבמשפטים שנערכו במערב. משפטי נירינברג הריהם
גרסת ייצוא של משפטי הראווה נגד אנשי טרוצקי ואנשי בוכרין. לא במובן של משפטים
כנגד האזרחים התמימים, אלא במובן שהאחראי העיקרי למלחמת העולם הופיע שם לא כנאשם
אלא כמארגן המשפטים.
מזימתו
של סטלין לא הצליחה עד הסוף – הוא לא הצליח לכבוש את העולם. אבל הוא הצליח להרעיל
אותו.
בריה"מ
הייתה בלתי יעילה ביותר בכל מה שקשור ליצירה, מדע וקדמה. אבל בריה"מ הייתה
יעילה ביותר בכל מה שקשור להרס, אידאולוגיה, אלימות ושקר. בריה"מ הייתה בלתי
יעילה ביצירה, ולכן היא קרסה. אבל היא הייתה יעילה ביותר באלימות ואידאולוגיה,
ולכן האידאולוגיה שהיא הפיצה כרסמה את המערב מבפנים.
מלחמת
העולם השנייה חיסלה את המערב המנצח את העולם כולו.
היא
חיסלה מספר דברים.
קולוניאליזם
הדבר
הראשון שחוסל היה הקולוניאליזם. אני חושבת שקוראיי יופתעו מאוד, שהרי הם שמעו מכל
היסטוריון, בין מערבי ליברלי ובין סובייטי קומוניסטי, שקולוניאליזם הוא השלב הסופי
של האימפריאליזם, ושהקולוניאליסטים הארורים שתו במושבות את דם קורבנותיהם,
שהאמריקאים הכחידו את האינדיאנים, ואילו הבריטים כפו על הסינים את צריכת האופיום.
הכל נכון. אבל היה לקולוניאליזם מאפיין אחד
ייחודי. בעידן הקולוניאליזם למדינות שלא רצו שיכבשו אותן הייתה רק דרך אחת למנוע
זאת: לעלות על דרך הקדמה ולהפוך למערב. בעידן הקולוניאליזם כל מדינה שלא רצתה
שיכבשו אותה הייתה צריכה לשאול את השאלה ששאל ב-1731 אבי הדפוס התורכי, איברהים
מותאפרקהMuteferrika) ): "מדוע האומות הנוצריות,
שהיו בעבר כה חלשות ביחס לאומת האסלם, שולטות כיום בשטחים כה רבים ואף מצליחים
להביס את הצבא העות'מני, שנחשב פעם לבלתי מנוצח"?
אילו
מהמדינות הלא מערביות, שהספיקו למצוא תושבה נכונה על השאלה הזאת, בין אם זו תורכיה
של אטאטורק, בין אם זו יפן בתקופת מייג'י, התחילו להתפתח.
אחרי מלחמת
העולם השנייה מערכת המושבות העולמית קרסה. מעתה, לא הייתה למערב כל דרך לשלוט
בהודו, זמביה ואירן, כל עוד התקיימה ליד בריה"מ, שתמיד שמחה לסייע לקורבנות
המסכנים של הקולוניאליסטים בנשק, מימון ואידאולוגיה. ואילו השאלה :
"מה נצטרך לעשות כדי להיות חזקים" התחלפה בהצהרה: "הם שיעבדו
אותנו, אז הם האשמים".
כל מלחמה היא
מוות, אלימות ו-[1]vae victus. אבל באופן
מוזר ביותר, המלחמות היחידות בתולדות האנושות בהן המנצחים הוכרזו כאשמים, הן
המלחמות שניהל המערב המפותח. איש אינו מעלה על דעתו לגנות את זוועות המנצ'ורים, טו
של המוגולים הגדולים. לעומת זאת "מלחמות האופיום" או כיבוש הבריטי של
הודו הם חלק ממערך ההאשמות המסורתי כלפי הקולוניאליסטים. זאת על אף שאם נדבר על
השלכות היסטוריות, כיבוש האימפריה הסינית על ידי נוודים אנלפבתיים ממנצ'וריה היה
קטסטרופה גדולה הרבה יותר מהופעה של אירופאים באזור.
צירוף מקרים
מוזר הוא שככל שהמושבות המשוחררות נמצאו תחת הכיבוש הבריטי, כך הן הצליחו יותר
לאחר השחרור. הודו התפתחה טוב יותר מזמביה. אפריקה כולה נסוגה הרחק אחורנית, כך
שאם בזמן הקולוניאלי התמ"ג לנפש הבריטי היה פי 7 מאשר בזמביה, תוך 20 שנה
הפער צמח לכדי פי 27.
והמופלא מכל
הוא המערב עצמו לא העז לטיל ספק בטענה המדהימה: "הם חזקים מאיתנו – זה אומר
שהם גרועים מאיתנו. הם עשירים מאיתנו – זה אומר שהם נבלות". לא רק החוגים
הליברליים אלא אף ממשלות המערב חזרו במפח נפש: "כן, כבשנו אתכם כי אתם חלשים
ולא מפותחים". אישלא הכריז: "לכל הרוחות, כבשנו אתכם כי אתם חלשים ולא
מפותחים, כי אחרת אתם הייתם כובשים אותנו!"
קריסת
הקולוניאליזם עצרה את מנגנון הברירה הטבעית בין מדינות, שבו היה שורד החזק, דהיינו
המוצלח, ונתנה אור ירוק לקיומם של משטרים מפלצתיים ביותר, שפשוט לא היו שורדים
בסביבה תחרותית.
לו הייתה
ארה"ב מכריזה על עירק או אפגניסטן כעל מושבות שלה, מצב היה משתפר הרבה יותר.
הפתרון המעשי היחיד לפתרון הבעיות של אפריקה והמזרח התיכון היא קולוניזציה שנייה.
השאלה היא מי ייקח את האחריות לביצועה: המערב הישן או סין.
Universal Suffrage
שנית. מלחמת
העולם השנייה סיימה סופית עם ההתניה של זכות הבחירה בבעלות על רכוש והחליפה אותה בזכות
בחירה אוניברסלית, אחד המפגעים האיומים המכלים היום את החברה החופשית.
אני חושבת
שכאן הקוראים יופתעו עוד יותר, שהרי על כל צעד ושעל מסבירים להם שזכות בחירה
אוניברסלית היא היא הדבר המבטיח את החרות.
כלל וכלל לא.
במדינות בהן צמחו הרעיונות המודרניים של זכויות הפרט, הקדשת זכות הקניין וחרות
כלכלית, בין אם הן היו מלוכה כמו אנגליה או רפובליקה כמו ארה"ב, לא הייתה
זכות הבחירה הכללית כי אם זכות מותנית בבעלות על רכוש.
וההתניה הזאת
לא הייתה כלל "שארית המשטר הפאודלי". להיפך, הגבלת כמות הבוחרים לכדי
ציבור משלמי המסים היה המכנה המשותף וכל הוגה נאור, מלוק ועד מקאולי. לא תוכלו
למצוא ביקורת כה ארסית לדמוקרטיה (קרי, המערכת שבה כל האזרחים מצביעים) כמו זו של
האבות המייסדים האמריקאים, החל מג'יימס מדיסון, אשר כתב שהדמוקרטיה הטהורה –
"אינה עומדת בכפיפה אחת עם ביטחון אישי והקניין הפרטי" וכלה בתומאס
ג'פרסון, שהעיר בציניות כי "ההמונים של הערים הגדולות אינם תורמים לטוהר
הממשל יותר מאשר נגעי בשר - לכוח
הגוף".
מדיסון
וג'פרסון ראו את הברור: החדרת זכות ההצבעה הכללית הסתיימה תמיד באסון לחרות הפרט.
צרפת המהפכנית הכניסה את זכות הבחירה הכללית, מתוך רעיונות של רוסו בדבר
"טובת הכלל", והכל נגמר די מהר בגיליוטינות , ודוברות בעיר ליון, בהן
פושה היה מטביע את אויבי העם. המדינה האירופאית השנייה להכניס את הזכות הייתה
גרמניה של ביסמרק, ב-1871 (לגברים בלבד). קאנצלר הברזל בנה את מדינת הרווחה
הכללית, וחשב בצדק שההמונים הפטריוטיים יחלישו את ההשפעה של כל מיני ליברלים ברייכסטאג.
להבדיל
ממחברי הכרזת העצמאות האמריקאית, זכות ההצבעה כללית כן מצאה חן בעיני הקומוניסטים
והסוציאליסטים. "האירוניה של ההיסטוריה הופכת את הדברים. אנו,
ה"מהפכנים" ,ה"מורדים", מצליחים בשיטות חוקיות הרבה יותר מאשר
בלתי חוקיות או הפיכות. מפלגות, שמכנות את עצמן מפלגות הסדר, גוועות בשל הסדר
החוקתי אותו הן עצמן יצרו" כותב ב-1895 פרידריך אנגלס במאמרו "מבוא
ל"מאבקי המעמדות בצרפת בין 1848-1850" מאת קרל מרקס", כשהוא מהלל
את ה-[2]universal suffrage.
אחרי מלחמת
העולם הראשונה הזכות האוניברסלית התחילה לדחוק עוד ועוד את ההתניה בבעלות. צבאות
המוניים כמו אלה אשר נלחמו במלחמת העולם הראשונה דרשו גם זכות הבחירה המונית.
כתוצאה מכך, הזכות הבחירה האוניברסלית העלתה בחלקים רבים של אירופה משטרים
אנרכיסטיים, קומוניסטיים או נציונל-סוציאליסטיים. ואלה, בתורם, הורידו יותר ויותר
את המגבלות להצבעה. אבל תהלוכת הניצחון האמתית של זכות הבחירה האוניברסלית התחילה
בבריה"מ.
"רק
בברית המועצות זכות ההצבעה הכללית המוכרזת בחוקה של סטלין לא יודעת כל
הגבלה", כך גורס "המונחון המסייע לבוחר בבחירות לסובייט העליון של
בריה"מ", והמונחון כמעט צודק: באופן פורמלי, החוקה של סטלין מ-1936
העניקה זכות בחירה לכל אזרח מעל גיל 18, כולל נשים, בעוד שברוב המדינות החופשיות
הזכות עדיין הותנתה ברכוש או גיל.
הדבר היחיד
שה"מונחון" לא טורח להזכיר הוא שבאותו הזמן התקיימה באירופה עוד מדינה
עם זכות הבחירה האוניברסלית. הייתה זו איטליה הפשיסטית, שם עוד בשנות ה-20 הכניס
מוסוליני זכות הצבעה לכל, כולל נשים.
אבל כנורמה
מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור, זכות ההצבעה האוניברסלית התקבעה במערב דווקא אחרי
מלחמת העולם השנייה, וזו הייתה הנטישה הסופית של העקרונות של האבות המייסדים,
וכניעה למשטרים הטוטליטריים. כבר אין אפשרות לענות על השאלה: "מדוע מנעתם את
זכות הבחירה מהעניים ואנלפבתיים" בלי להיחשף לביקורת קטלנית מצד השמאלנים.
זכות ההצבעה האוניברסלית הפכה בסופו של דבר לסוציאליזם זוחל, צמיחה של הממשלה,
והפיכת המדינה ממנגנון להבטחת זכויות האזרחים לכלי להבטחת תקציבים לבוחרים.
אידאולוגיה
מרגע שסטלין
ייסד את הקומינטרן והקצה הון עתק להטיית הדעה הציבורית, בחוגים אינטלקטואליים של
המערב החלה לשלוט אידאולוגיה שמאלנית. אני כלל לא מתכוונת שהיא נוצרה על ידי
סטלין. ה"שמאלן" הראשון במערב במובן המודרני היה ז'אן ז'אק רוסו, ואילו
המהפכה השמאלנית הראשונה – המהפכה הצרפתית של 1789.
אבל מעולם לא
נראתה מתקפה כה כוללת ומאסיבית בין על עקרונות השוק ובין על תפקידי המדינה הכרוכים
בשימוש באלימות להגנת זכויות וחרויות האזרחים, כמו זו שהחלה בשנות ה-20 של המאה
הקודמת.
מעולם לא
ראינו התעלמות מובהקת כל כך מהמציאות, כמו זו של "האידיוטים השימושיים",
אשר גינו בתוקף את "המשטר הבורגני העקוב מדם", ובו בעת לא ראו ממטר את
הגולאגים ואת הולודומור.
בזמן מלחמת
ווייטנאם, גינה השמאל האמריקאי בחדווה את "זוועות המיליטריזם האמריקאי",
ולא ראו שהנשק הראשי של וייטקונג הוא הוא הזוועה המסודרת, הטוטאלית, שהועלתה לרמה
של אסטרטגיה, ואיתו הם ניצחו. בזמן מרוץ החימוש אנשי "המאבק על השלום"
דרשו ממדינות המערב להתפרק מנשקן, תוך מתעלמות מפליאה מכך שעל סמלה של
"בריה"מ שוחרת השלום" היריבה להם מצויר כדור הארץ כולו, וש-90%
מתעשייתה היא תעשיית הנשק.
אני מבינה
שלא כל השמאלנים היו סוכני הקומינטרן. אבל, תראו איזה דבר: במאה ה-19, כשקומוניסטים
וסוציאליסטים היו בכל מקום ואילו את תוצאות הסוציאליזם איש טרם ראה, בקצה השני של
הספקטרום הפוליטי התקיים הליברליזם בקלסי היריב. אבל במאה ה-20, כשתוצאות
הסוציאליזם, אמנם מצד השני של מסך הברזל וחומת ברלין החלו לבלוט כמו פיל המהלך
ברחובות לונדון, לפתע קולות השמאל מכל הסוגים ומינים החלו למלא את כל התדרים
ואפילו המושג "ליברליזם" נגנב והחל לשמש אידאולוגיה שמאלנית המנוגדת
תכלית הניגוד לזו של אדם סמית ושל ג'ון סטיוארט מיל.
בשביל משטר טוטליטרי,
שקר הוא אסטרטגיה טובה יותר מאשר גאווה. הדבר הפך לברור כשהיטלר, שבנה את
האידאולוגיה שלו על גאווה, הפסיד לסטלין, שבנה את האידאולוגיה שלו על שקר. בריה"מ
של סטלין התכוננה למלחמה, בעודה מדברת על שלום. סטלין השמיד כל זכות וחרות, אבל
התגאה בזכות הבחירה האוניברסלית.
השמאל במערב
הלך בעקבותיו של סטלין. הם נלחמו בחברה החופשי תחת סיסמאות של "מאבק על
השלום" ו"מאבק על זכויות האדם".
ה-ACLU[3] האמריקאית, שנוסדה בידי הקומוניסט רוג'ר
בולדווין, שימשה, לדברי המזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב ארל
בראודר כ"רצועת התמסורת" של המפלגה, הציגה את עצמה כנלחמת על זכויות
האדם ועל התיקון הראשון לחוקה.
אחרי התפרקות
ברית המועצות, רוב "לוחמי השלום" ו"מגיני זכויות האדם" נותרו
בלי שיהיה להם על מי ועל מה להגן מפני "המשטר הבורגני העקוב מדם".
אבל
"לוחמי השלום" מצאו תוך זמן קצר מושא חדש להגנה, את הנחבלים
האיסלמיסטים, אשר בדיוק כמו הוייטקונג והסובייטים חשבו שלא רק מותר אלא אף רצוי
לשקר ללא מאמינים, ועדיף "לנהל את הג'יהאד בעזרת הכופרים עצמם". בעודם
מעודדים אלימות גלויה ובלתי מרוסנת, הם התלוננו בפומבי שהם עצמם קורבנות של
תוקפנים.
"המלחמה
למען השלום" הפכה מאידאולוגיה של שמאלנים לאידאולוגיה של הביורוקרטיה
הבינלאומית, שתכליתה האינטואיטיבית פשוטה ביותר: לא לתת למדינת לאום בריאה להגן על
עצמה ואת אזרחיה מפני תוקפנות. לייצר מבוי סתום, בו המחבלים יכולים להכות ללא כל
רסן, ארה"ב וישראל בעיקר, ואילו התקפת נגד נאסרת מטעמי "זכויות
האדם" על ידי "משקיפים ניטרליים".
שלילת זכותה
של המדינה להגן על אזרחיה הרת האסון הזו
אף צברה תאוצה נוספת לאחר התפרקות בריה"מ, כשהעלמות יריב גלוי הפסיקה להמריץ
את הבוחר המערבי ואת הממשלות המערב.
השחיקה הזאת
מתרחשת כנגד עינינו. איש לא היה מעלה על דעתו ב-1944 לשאול "בשביל מה פולשים
לנורמנדי? אלימות לא תפתור אלימות, רק תוביל לקורבנות חדשים". איש לא היה
מעלה על דעתו להגיד ב-1976 "איך הקומנדו הישראלי העז לחסל את כל המחבלים? לא
שאנו מכחישים שהם מחבלים, אבל לא נערך משפט הוגן וכעת לעולם לא נדע את האמת."
ואילו כיום,
ב-2012, משפטים כמו "איך ישראלים העזו לצאת למבצע "עופרת יצוקה"?
אלימות לא תיפתר באלימות, אלימות רק מביאה לקורבנות חדשים", או "איך האמריקאים העזו לחסל את בן לאדן הלא
חמוש לעיני בתו הקטנה? לא שאנו מכחישים שהוא מחבל, אבל לא נערך משפט הוגן וכעת
לעולם לא נדע את האמת", נחשבים בימים אלה לבון טון ליברלי.
הציביליזציה
המערבית לא תחזיק מעמד זמן רב, אם האידאולוגיה שלה עצמה תשלול ממנה זכות להתגונן.
סוציאליזם
ולבסוף,
הסממן המובהק ביותר להשתלטות הסוציאליזם על אירופה הוא הסוציאליזם שהשתלט על
אירופה בעצמו.
הרי
סוציאליזם זה לא בהכרח מצב בו כל התעשייה מייצרת או את הטנקים הנחוצים לכיבוש
העולם או את פלדה הנחוצה לייצור הטנקים, ומאחר והשוק החופשי לא יכול לשאת רמה כזאת
של הוצאה ציבורית מבטלים את השוק לגמרי. סוציאליזם זה כשהממשלה מחלקת כסף של אנשים
אחרים, והתכונה האופיינית ביותר לכספם של אחרים היא שבמוקדם או במאוחר הוא נגמר.
בשביל
סוציאליזם כלל לא צריך לבטל את השוק, מספיק רק להעלות באופן דראסטי את המיסוי.
בשביל סוציאליזם כלל לא צריך להשליט דיקטטורה, מספיק להרבות בביורוקרטיה. בשביל
סוציאליזם כלל לא צריך לבטל את הממשלה הייצוגית, מספיק להעניק זכות בחירה אוניברסלית,
ולהמתין עד שבסביבה של ביורוקרטיה טוטלית
ומיסוי כבד מנשוא כמות אוכלי החינם תעלה על כמות משלמי המסים.
"תאוריית
ההתכנסות", שהייתה פופולרית במחצית השנייה של המאה הקודמת, גרסה שסוציאליזם
יתחיל במוקדם או במאוחר להתפתח לכיוון השוק החופשי, ואילו השוק החופשי – לכיוון
סוציאליזם. החלק הראשון כלל לא התממש, ובמקום התפתחות אבולוציונית ברית המועצות
קרסה. אבל החלק השני יוצא לפועל – השוק החופשי במה שנהוג לכנות "המערב"
נדחק יורת יותר לטובת רגולציה.
במאה ה-18,
סופו של אבי הדפוס התורכי המוזכר לעיל, איברהים מותאפרקה היה מר: גילדת הסופרים השיגה איסור מכבשי הדפוס
בתורכיה, מתוך נימוק שהסופרים נשארים ללא עבודה. אז כשהמדינה מסרבת לסגור מפעל של
"קרייזלר" כי הפועלים יישארו בלי עבודה, במה זה שונה ממקרה של מותאפרקה
והסופרים התורכים? האם אפשר היה לדמיין במאות ה-18 או ה-19 שחברה פרטית תחמוק
מסגירה כי "איפה יעבדו הפועלים"?
התוצאה
ידועה. הפועלים המסוימים נשארים לעבוד. אבל ענפים, ואף מדינות שלמות מפסידות
בתחרותיות לסין, בה אין לא אידאולוגיה שמאלנית, לא רגשות אשם כלפי מדינות העולם
השלישי, לא זכות הבחירה האוניברסלית ולא סוציאליזם. שם מתקיים מה שהיה באירופה
במאה ה-19.
המערב
בורח מזרחה
מיד בתום
מלחמת העולם השנייה התברר שתוצאותיה הרות אסון לאימפריה הבריטית. על אף הניצחון
היא אבדה את מעמדה כמעצמת העל. היטלר השיג את מבוקשו, הוא הביס את הבריטים, אם כי
במחיר מפלתו שלו.
כעת, כמעט 70
שנה מאוחר יותר, מתברר שההשלכות של מלחמת העולם השנייה, שסטלין תכנן ויזם במטרה
להשתלט על העולם, טראגיות אף יותר. לא רק אנגליה חוסלה, אלא כל אירופה כפי שהיא
הייתה בטרם בריה"מ הפכה לאחת המנצחות במלחמה שהייתה יוזמתה ותכנונה. המדינה
היחידה שטרם נכנעה לאידאולוגיה השמאלנית נשארה ארה"ב.
ברית המועצות
כמדינה לא שרדה את התחרות הקשה עם העולם החופשי והתפרקה. אבל ברית המועצות
הווירטואלית, כמו זכות הבחירה האוניברסלית המתהפכת על האזרחית וגוזלת את חרותם
הכלכלית, כמו הבירוקרטיה שידה הרגולטורית בכל,
וכמו האידאולוגיה השמאלנית, המכנה את יוזמי הטרור "קורבנות
המדינה" ואילו את המדינה המתגוננת בפני הטרור "מקור האלימות",
ניצחו את המערב. וזו הסיבה שאנו חיים בתקופה אשר הוגדרה בבירור על ידי אחד מטובי
ההיסטוריונים של היום, ניל פרגוסון, כסופם של 500 שנות השליטה של המערב.
אירופה
הפסידה במלחמת העולם השנייה. היא הפסידה לא לבריה"מ אלא לגיס חמישי שלה עצמה.
ומי שניצח במלחמה הזאת נגד השוק החופשי לא היו הסוציאליסטים. מיש ניצח הוא סין, שם
אין לא בחירות כלליות, לא אידאולוגיה שמאלנית, לא רגשות אשם עמוקים בפני המנוצחים
והנכבשים (תוכלו לדמיין את סין מתנצלת בפני טיבט?), ולא סוציאליזם.
כי השיעור
שההיסטוריה מלמדת אותנו פשוט מאוד: זה זמן מה השוק החופשי מנצח תמיד. מנצח במקומות
שהוא קיים. בריה"מ גילתה זאת בבשרה ב-1991. בקרוב גם האיחוד האירופי הולך
לגלות זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה