בארה"ב
קיימים כעת שלושה מדדים מרכזיים לעליית כוחה של המדינה. ראשית, עד כמה הרחיק
הריכוז של הסמכות של המדינה. בפועל, כל זכויות וכוחות ריבוניים של היחידות
הפוליטיות הקטנות יותר, אלה מהם הראויים להיספג, נספגו על ידי היחידה הפדרלית. ואן
זה הכל. כוחה של המדינה לא רק שרוכז באופן זה בוושינגטון, אלא הוא כה מרוכז בידי
הרשות המבצעת, עד שהממשל הנוכחי הוא ממשל של שלטון יחיד. הוא רפובליקני באופן
נומינלי, אבל בפועל זוהי מונוקרטיה, אנומליה מסקרנת, אשר מאפיינת ביותר את בני האדם
שכמעט ולא ניתנה בהם יושרה אינטלקטואלית. הממשל האישי אינו מתבצע כאן באותו האופן
כמו באיטליה, רוסיה או גרמניה, שכן אין זה אינטרס של המדינה לעשות זאת, אלא להיפך,
בעוד שבארצות ההן אכן קיים אינטרס כזה. אבל הממשל האישי הוא תמיד הממשל האישי,
והצורה בה הוא מתממש היא עניין של נוחות פוליטית מידית, הנקבעת לגמרי לפי הנסיבות.
המשטר הזה נוסד בהפיכה, מסוג חדש ובלתי רגיל, האפשרי רק במדינות עשירות.
היא התרחשה לא באלימות, כמו זו של לואי-נפוליון או על ידי טרוריזם כמו זו של מוסוליני,
אלא על ידי שילומים. היא מייצגת אפוא את מה שניתן לכנות הגרסה האמריקאית להפיכה.[i] הרשות
המחוקקת שלנו לא דוכאה בכוח
הזרוע, כמו האסיפה הצרפתית
ב-1851, אלא כל תפקידיה נרכשו ממנה בכספי המסים,
וכפי שהנראה בצרוה הכי גלויה בבחירות של נובמבר 1934, הביסוס של ההפיכה נעשה באופן דומה. התפקידים המקבילים של היחידות הקטנות יותר צומצמו תחת
השליטה הישירה של הרשות המבצעת[ii]. זוהי תוצאה בהחלט יוצאת מן
הכלל, ייתכן ומעולם לא קרה דבר שכזה, ואופי הדבר והשלכותיו דורשים תשומת לב זהירה
ביותר.
את המדד השני מספקת לנו הרחבה חסרת תקדים של העקרונות הביורוקרטיים שניתן
לראות אותם כעת. העדות לכך נמצאת במבט ראשון בכמות המועצות, הוועדות והסוכנויות אשר הוקמו בוושינגטון בשנתיים
האחרונות. על פי הדיווחים הם מכילים כ-90 אלף עובדים חדשים שגויסו מחוץ לשירות המדינה, וסך השכר הפדרלי
בוושיגנטון עומד על פי הדיווחים על סביבות שלושת אלפים דולר בחודש[iii][1].
אבל זהו עניין פעוט יחסית. לחץ הצנטרליזציה הוא בעל נטייה עצומה להפוך כל פקיד וכל
פוליטיקאי בעל שאיפות ביחידות הקטנות יותר לסוכן צייתן ומושחת של הבירוקרטיה
הפדרלית. הדבר מציג מקבילה מעניינת עם הימים האחרונים של השושלת הפלאבית ואחריהם. הזכויות ונהלי הממשל העצמי אשר בהתחלה היו נכבדים יותר בפרובינקיות
ובמיוחד בערי המוניקיפיום[2], אשר נאבדו על ידי וויתור עצמי ולא דרך
דיכוי. הביורוקרטיה הקיסרית, אשר עד המאה השנייה הייתה ענין צנוע למדי, טפחה
במהירות למימדים עצומים, והפוליטיקאים המקומיים גילו חיש קל את היתרונות של היחסים
הטובים איתה. הם באו לרומא בהכנעה, כמו שמושלי המדינות, פוליטיקאים הרצים לקונגרס
ושכמותם באים היום לוושינגטון. עיניהם היו נשואות אך ורק לרומא, כי שם נמצאו ההכרה
וההעדפה, ובחנופה חסרת התקנה שלהם הם הפכו, כפי שמספר פלוטרכוס, כאותם
ההיפוכונדרים שאינם מעיזים לטעום דבר או לטבול באמבט מבלי להיוועץ קודם ברופא שלהם.
את המדד השלישי ניתן לראות בהפיכת העוני והקבצנות
לנכס פוליטי קבוע. לפני שנתיים, רבים מבני ארצינו נקלעו למצב כלכלי קשה, אין ספק
שבמידת מה לא באשמתם, אף על פי שכעת ברור שלפי הדעה המקובלת במקרה שלהם, כמו גם
בעיני הפוליטיקאים, הקו המפריד בין העני ההגון ושאינו הגון לא היה ברור דיו.
ההתרגשות בציבור הייתה רבה, והעוני הגואה זכה ליחס כללי כראיה לכך שמשהו רע נעשה
לקורבנותיו על ידי החברה בכללותה, ולא כעונש הטבעי על תאוות הבצע, איוולת או איזו
טעות מעשית, כפי שהיה בפועל. המדינה, המבקשת באופן אינסטינקטיבי "להפוך כל
התרחשות להזדמנות" להאיץ את המרת הכוח הציבורי לכוחה של המדינה, הזדרזה לנצל
את הלך הרוח הזה. כל מה שהיה צריך להפוך את חסרי המזל הללו לנכס פוליטי בעל ערך בל
ישוער הוא להכריז על הדוקטרינה שהמדינה חייבת לכל אזרחיה פרנסה, ואכן הדבר נעשה.
הדבר גיבש מיד את ההמונים המסובסדים בעלי כוח ההצבעה, משאב אדיר לחיזוק של המדינה
על חשבון החברה[iv].
[2] Municipalities, סטטוס ביניים שניתן לערים
שנכבשו על ידי רומא, לפיו הוענקו לתושבי העיר חלק מהחובות והזכויות של אזרחי רומא,
אך לא כולן.
[i] ישנו מאין תקדים בהיסטוריה של האימפריה
הרומית, אם יש אמת בדבר, שהצבא מכר את כס הקיסרות לדידיוס יוליאנוס תמורת סכום
העולה לכדי כחמש מיליון דולר. הכסף שימש לעתים קרובות לשמן את גלגלי ההפיכה, אבל
מכירה ישירה לדעתי לא יודעה, פרט לשני המקרים הללו.
[ii]
ביום בו כתבתי את השורות הללו, העיתונים מספרים
שהנשיא הולך להורות על הפסקת הזרמת כספי הסיוע ללואיזיאנה במטרה להכניע את סנטור לונג.
אבל לא ראיתי שום הערה לגבי השאלה האם הליך כזה הוא ראוי.
[iii] ידיד בעסקי התאטראות מספר לי שמבחינת ההכנסות
מכרטיסים, וושיגנטון כעת היא העיר הטובה ביותר בארה"ב להופעות תאטרליות, מוזיקליות, ובכלל לכל נושא הבידור, הרבה יותר מניו יורק.
[iv]
המאפיין של מערכת הבחירות המתקרבת של 1936 אשר
יעניין ביותר את אלה החוקרים את הציביליזציה הוא השימוש בקרן הסיוע של 4 מיליארד
דולר (כ62 טריליון דולר במונחי 2015) אשר הועברו לרשות הנשיא, כלומר הכמות שתחולק
על בסיס החסות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה