ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 9

פרק 9

מה שעולה, חייב לרדת

על ההשפעות של תנודות בהיצע הכסף

תחליפי הכסף

ראינו, שהכסף נוצר מאחר ובני האדם היו מוכנים להחליף את הסחורה הפחות סחירה בסחורה סחירה יותר, אפילו אם הם לא רצו, בסופו של דבר, את הסחורה עצמה. בהדרגה סחורה אחת, לעיתים קרובות - הזהב, התהווה כדבר הכי סחיר. כאשר משתתפי השוק היו מזהים את העובדה הזאת, הסחורה היתה הופכת לאמצעי חליפין כללי: הכסף.

אבל יש חסרונות בלהסתובב ולסחוב זהב. אחד מהם הוא שאמנם לזהב ערך רב ליחידת משקל בהשוואה לסחורות אחרות (אחת הסיבות מדוע הזהב נבחר ככסף), משקלו כלל אינו זניח. חסרון אחר של הזהב הוא שלמרות שהוא ניתן לחלוקה, לא כל כך קל לחלק אותו בצורה מדויקת באמצע העסקה. וצלצול מטבעות הזהב בכיסכם מיידע את הגנבים בסביבה כי אתם יכולים להיות מטרה.

בשל החסרונות הללו, החל השימוש בתעודות הכסף. אנשים יכלו לקחת את הזהב שלהם לבנק, שהיה יכול להיות עסק פרטי, בנק ממשלתי, או כמו בארה"ב היום, צירוף של השניים. הבנק היה מחזיק את הזהב במקום בטוח ומנפיק למפקיד פיסת נייר. הדבר נקרא "שטר" (bank note), והוא מאפשר למפקיד למשוך את זהבו בכל עת, על ידי החזרת השטר אל הבנק. הנייר קל יותר מהזהב ולכן נוח יותר לנשיאה. הבנק יכול גם להנפיק, למשל, ארבע שטרות של רבע-אונקיה כנגד מטבע זהב של אונקיה אחת, מה שיקל את פריטת הכסף ויאפשר מחירים מדויקים יותר. מטבעות סמליים (token coins) שהוטבעו ממתכות בעלות ערך קטן מזה של זהב (למשל, כסף, ניקל ונחושת) יכולים לשמש לאותה מטרה, וגם להיות בעלי ערך שיורי כמתכת.

כל עוד אנשים אחרים בטוחים בכך שהבנק יכבד את תעודות הכסף ואת המטבעות שלו, הם יקבלו את השטרות ואת המטבעות כתחליפים לכסף אמתי. שימוש בתחליפי הכסף מקטין את תשלומי ההעברה.

שימוש בתחליפי הכסף אינו משנה את כמות הכסף שבמחזור. לכל שטר שמונפק, כמות תואמת של כסף אמיתי (למשל זהב) מאוחסנת בכספת. אבל הבנקים יכולים לשים לב שיש להם מקור רווח נוסף מעבר לעמלה שהם גובים על אחסון הזהב. היות ולא כל הדרישות לזהב נפדות בו בעת, הבנק יכול להסיק שהוא יכול להנפיק יותר שטרות-זהב מאשר הכמות שבאחזקתו. הבנק יכול להלוות את השטרות הללו ולהרוויח עליהם ריבית. כל עוד כלל המפקידים לא מגיעים באותו יום לדרוש את הזהב שלהם, הבנק יוכל להמשיך לתפקד. השטרות הללו, שהונפקו מעל לכמות הכסף הממשי שבאחזקת הבנק, נקראים "אמצעי נאמנות" (fiduciary media)

אם הבנק טועה בחישוב עתודות הזהב שהוא צריך, ונתקל ביותר דרישות למשיכה מאשר הוא מסוגל לספק, הוא ניצב בפני משבר הנזילות. ברגע שמתגלה, כי הבנק נכשל לעמוד בהתחייבויותיו, כל המפקידים ינסו למשוך את כספם. תהיה הסתערות על הבנק. הוליווד הפיקה דוגמה מפורסמת של הסתערות על הבנק כאשר, ב"מרי פופינס", מייקל דורש את שני הפני שלו חזרה. הלקוחות, ששומעים את מה הם חושבים למפקיד שאינו מקבל את כספו, מיד מנסים למשוך את הפקדותיהם. הבנק נסגר על מנת למנוע התמוטטות.

קיים ויכוח נלהב באסכולה האוסטרית בשאלה האם הנפקת אמצעי נאמנות בכלכלת שוק טהורה היא דבר מתקבל. מצד אחד ישנם אלה הטוענים כי כוחות השוק ימנעו מהבנקים להנפיק יותר אמצעי נאמנות מאשר מתירה הזהירות. אלה הנחפזים מדי בהנפקה יכשלו, וישמשו תזכורת ללקוחות בדבר מעקב אחר הבנק בו הם מפקידים את כספם. רבים מהכלכלנים האלה טוענים כי הנפקת אמצעי נאמנות מגבירה את יכולתה של הכלכלה להסתגל לשינויים בביקוש לכסף. הם טוענים בזכות הבנקאות החופשית.

מהצד השני של הוויכוח ישנם הטוענים כי כאשר הבנק אינו מגבה כל שטר בזהב ממשי אמצעי הנאמנות מהווים ביסודם תרמית. הם טעונים כי נוהג זה יוביל באופן בלתי נמנע למשברים בנקאיים. הכלכלנים המצדדים בצד זה טוענים לבנקאות ביחס רזרבה של 100 אחוז, בה כל השטרות מגובים לגמרי על ידי זהב. ישנה ספרות ענפה בשני הצדדים, וחלקה הבאתי בביבליוגרפיה, אבל לא אנסה לפסוק בוויכוח כאן.

שני הצדדים מסכימים כי מה שקורה בשלב הבא גורם לצרות רבות. בנקים, הן בבעלות פרטית והן בבעלות ממשלתית, נוטים להיות מקושרים היטב פוליטית. באופן היסטורי, כשהבנק נכנס לצרה על ידי הנפקת יותר האמצעי נאמנות משהשוק מסוגל לשאת, הוא פנה לממשלה להגנה כנגד ההסתערות הבלתי נמנעת. במקום להיעלם מהשוק, בנקים חדלי הפירעון קיבלו סיוע ממשלתי. הם קיבלו היתר להשהות תשלומים, או זכו להלוואות מיוחדות מאוצר המדינה או מהבנק המרכזי.

הסטטוס המיוחד שניתן לבנקים אפשר להם לפעול בסביבה כמעט נטולת סיכונים. הותר להם להלוות מעבר למה שמתירה הזהירות. אם הימורם יעלה יפה, הרווח כולו שלהם. ואם לא - הממשלה מצילה אותם. זה מוביל למה שמכונה "סיכון מוסרי" (moral hazard), מצב בו קיים פיתוי מתמיד לבנקים ליטול יותר סיכון מאשר זה שהם היו נוטלים לו היו נושאים במלוא נטל התוצאות. החוק הופך את הבנקים לשחקנים המועדפים בכלכלה, וכל השאר נשארים לנקות אחריהם. הן תומכי הבנקאות החופשית והן תומכי הרזרבה של 100 אחוז מסכימים כי הדבר אינו צודק ואינו יעיל.

אחד האמצעיים העיקריים בהם הממשלה תומכת בבנקים חדלי פירעון היא דרך הקמת בנק מרכזי, המוסמך לפעול כמלווה המוצא האחרון. בארה"ב, הבנק המרכזי נקרא "פדרל ריזרב" (Federal Reserve). מאחר ובכל פעם שהמערכת הבנקאית נכנסת לצרה, הבנק המרכזי נדרש לספק לה רזרבות, המאמץ על המשאבים לעיתים קרובות הוא אדיר. בסופו של דבר, הבנק המרכזי יפסיק ככל הנראה לספק את כסף-סחורה (commodity money), ויכריז כי השטרות שבמחזור הן הן הכסף האמיתי. כסף מסוג זה, כפי שכבר ציינו, נקרא כסף-צו (fiat money) - זהו כסף בגלל שהממשלה הכריזה זאת. מבחינה היסטורית, ארה"ב עברה לכסף פיאט בשני שלבים. הראשון התרחש ב1933, כאשר פרנקלין רוזולט (Roosevelt) השהה את הפדיון המקומי של זהב והחרים את כל האחזקות הפרטיות בזהב. ארה"ב השלימה את הניתוק מזהב ב1971 כאשר ריצ'רד ניקסון (Nixon) עצר את המרת הדולרים בזהב גם עם מדינות זרות.

אינפלציה ודפלציה

אחת מההשפעות ההיסטוריות של המעבר מסחורת-הכסף לכסף פיאט היא תנודתיות (volatility) גדולה יותר במחירים. הדבר הגדיל את הצורך בהבנה נכונה של אינפלציה (volatility) ושל דפלציה (deflation).

ההגדרה הרגילה לאינפלציה היא "יותר מדי כסף רודף מעט מדי סחורות", וההגדרה התואמת של דפלציה היא משהו כמו "מעט מדי כסף רודף יותר מדי סחורות". ההגדרות הללו אינן מדויקות, בגלל שהמחירים יכולים, לאורך זמן, להתאים את עצמם לכל כמות נתונה של כסף בכלכלה. ישנן מגבלות פרקטיות על כמות של סחורה זמינה כדי שיהיה ניתן להשתמש בה ככסף. סחורות החורגות מתחום זה לא יבחרו לשמש ככסף. לאמתכת כה נדירה, עד שיהיה צורך לחלקה לרמת אטומים כדי לייצר "כסף קטן", ולא סחורה כה נפוצה עד שעגלת קניות מלאה בה תקנה לא יותר מחפיסת מסטיק, לא יהיו מתאימים לשמש ככסף. לכל סחורה שיכולה להבחר בפועל ככסף, כפי שמציין מארי רות'ברד, "אין דבר כזה 'מעט מדי' או 'יותר מדי' כסף... יהיה מלאי הכסף בחברה שיהיה, יתרונותיו מנוצלים עד תום" (אדם, משק ומדינה)

הכלכלן פול קרוגמן (Krugman) הביא לעיתים קרובות את מה שהוא מאמין שמהווה דוגמה פשוטה הנוגדת עיקרון זה. הוא מתאר אגודה שיתופית לשמרטפות באזור וושינגטון, די. סי. כדי להבטיח כי כל הורה יטול חלק הוגן בשמרטפות, האגודה השתמשה בקופונים כ"כסף", כשכל קופון מייצג שעה של שמרטפות. האגודה פשוט יצרה לעצמה כסף פיאט על בסיס שמרטפות, בעזרתו יכלו המשתתפים להחליף שמרטפות עם כל שאר המשתתפים.

קרוגמן טוען, כי היה מעט מדי כסף. המשתתפים אגרו (hoarded) אותו, אפילו כאשר הם אולי רצו להשיג שמרטף, מאחר והם לא יכלו להשיג מספיק קופונים כדי להבטיח כי יהיה להם שמרטף במידה והם ממש יצטרכו אחד. בגלל שאחרים אגרו גם, לכל אחד היתה בעיה להשיג עוד מהקופונים. לכן, מסיק קרוגמן, כל מה שהמשתתפים היו צריכים לעשות כדי לעורר את כלכלת השמרטפות שלהם זה להנפיק עוד קופונים. השוק נכשל, וה"ממשלה" (האיגוד) היתה צריכה להתערב ולהתניע את הדברים.

בפועל, הדוגמה שלו מדגימה את הסיכון בקביעת המחירים יותר משאר את הצורך במדיניות מוניטרית פעילה. הבעיה באגודת השמרטפים היתה כי הם ניסו לקבע באופן שרירותי את מחיר השמרטפות במונחי הקופונים. אם הם היו נותנים לאנשים הזקוקים לשירותי שמרטפות להציע את מה שנראה להם תמורת שעת שמרטפות, המחיר במונחי קופונים היה יורד עד שכמות הכסף היתה תואמת לגמרי את צרכיהם^.[1]

הרצון להחזיק מזומנים משנה את המחירים. אמת הדבר, כי לא כולם מסוגלים לשים יותר דולרים מתחת לבלטה בו בעת. בגלל שקיימת כמות סופית של דולרים, לא כל נסיון להחליף סחורה מסוימת בכמות מסוימת של דולרים יצליחו. הם צריכים מישהו מהצד השני של העיסקה, שיחליף את הדולרים בסחורה. אבל אפילו אם כל משתתפי השוק מנסים להחליף את הסחורה בדולרים, הם יכולים להשיג את מטרתם בכך שהערך הראלי של אחזקות הדולרים של כל אחד ואחד יעלה בו בעת. כשהם מנסים להשיג מזומן דרך מכירת הסחורות, האנשים דוחפים את מחיר הכסף כלפי מעלה, ושל כל הסחורות כלפי מטה. במשק לא ישארו יותר דולרים, אבל ברמת המחירים החדשה, הנמוכה יותר, כל דולר יקנה יותר.

תופעה הפוכה מתרחשת כשכולם מעונינים להחזיק כמה שפחות מזומן. כולם לא יוכלו להשיג את מטרתם מבחינת כמות הדולרים שהם מחזיקים, אלא אם כן אנשים יתחילו לשרוף את הדולרים בחצר האחורית. זה קורה מאחר וכל נסיון להחזיק פחות דולרים על ידי רכישה של מוצרים יגרום בהכרח לעליה באחזקות הדולרים של מוכר הסחורה. הכלכלנים אומרים כי הערך הנומינלי (nominal) של סך אחזקות המזומנים אינו יכול להשתנות באופן זה. נומינלי כאן משמעו "נמדד בדולרים" (אם ארצכם משתמשת בפאונד, פזו, מרק או לירה, פשוט תחליפו את הדולר בזה.) אבל במה שנקרא בפי כלכלנים מונחים ראליים (כוח קנייה ולא כמות הדולרים), כולם יכולים לשנות את יתרת המזומנים שלהם. בנסיון להיפטר מהמזומנים דרך קניית המוצרים, האנשים דוחפים את המחירים כלפי מעלה. אמנם יתרת המזומנים לא השתנתה, אבל כל דולר יכול לקנות פחות.

הדברים המתוארים בשתי פסקאות הקודמות לא הופכות את כולם, בסך הכל, לעשירים או לעניים יותר. אמנם כל אחד מעדיף את רמת המזומנים החדשה יותר מהקודמת, אין טעם להגיד כי "החברה" יכולה להגדיל או להקטין את יתרת המזומנים שלה. אם התוצאה הסופית של כלל ההחלטות להחזיק יותר מזומנים הורידה את רמת המחירים, זה לא אומר ש"החברה" צריכה להגדיל את יתרת המזומנים. לכל פרט, היתרה האישית גדולה יותר, מאחר והוא יכול לרכוש יותר מוצרים. אבל אם כולם ינסו בו בעת להשתמש ביתרות הריאליות הגבוהות הללו לרכוש מוצרים, הדבר יהיה להיפוך הרצון הכללי לאחזקת מזומנים, ופשוט יעלה את רמת המחירים חזרה למעלה.

היות והמחירים יכולים, בהינתן זמן, להתאים את עצמם לכל כמות מוגדרת של כסף במשק, עדיף לראות את האינפלציה והדפלציה כשינויים מהירים בכמות הכסף. גידול מהיר בהיצע הכסף נקרא אינפלציה, וירידה מהירה ביצע הכסף נקראת דפלציה. העובדה כי לוקח זמן למחירים להסתגל לכמות הכסף החדשה הופכת את האינפלציה והדפלציה למשמעותיים מבחינה כלכלית.

אם הממשלה היא האחראית על יצירת הכסף, האינטרס שלה יטה באופן כללי לכיון הגדלת היצע הכסף. הממשלה יכולה להשתמש בכסף החדש להגדלת התקציב, בלי להשתמש בצעד הבלתי פופולרי של העלאת המיסים. זה מסביר את העליה בתנודתיות המחירים מאז הממשלות החליפו את תקן הזהב בכסף פיאט. את הזהב יש לכרות מן האדמה, לעבד, וזה לוקח זמן ומאמץ. הרבה יותר פשוט להפעיל את מכבש הדפוס. אימוץ כסף הפיאט הפך את השגת האינפלציה ליותר פשוטה משהיא היתה תחת תקן הזהב.

מבחינה היסטורית, הדפלציה חשובה פחות מהאינפלציה, לכן נמקד את הדיון שלנו על האינפלציה. ישנן אך מעט דוגמאות היסטורית של ממשלות מצמצמות את היצע הכסף בכוונה. (החזרתו של הפאונד הבריטי לשיוויון (parity) טרום-מלחמתי אחרי מלחמות נפוליאון, ואחרי מלה"ע הראשונה הם יוצאי דופן ראויים לציון.) הסיבה לכך היא, שכפי שציינו, אינפלציה מהווה מקור הכנסה לממשלה המגדילה את היצע הכסף. בגלל שהממשלה היא זו שמדפיסה את הכסף, היא זוכה להיות הראשונה לבזבז אותו. עם יותר כסף במחזור, כל דולר שווה פחות: האינפלציה משמשת מס סמוי על ערך אחזקות המזומנים של האזרחים.

האינפלציה גם מחוללת אשליה של שגשוג, מה שמוסיף לפופולריות שלה. אנחנו נבחן את היחסים בין האינפלציה לגאות ושפל בפרק 13. לעת עתה, פשוט אציין שהיחסים בין הצמיחה הכלכלית לאינפלציה מוצגים בתקשורת כלכלית בצורה הפוכה. כאשר מדדי הצמיחה המצרפיים ( aggregate
measures of economic growth) כגון תוצר מקומי גולמי (gross domestic
product ) - תמ"ג (GDP), תוצר לאומי גולמי (gross national product) תל"ג (GNP), וכיו"ב, עולים מקצב מהיר יחסית, אנו שומעים כי הצמיחה במשק עלולה "להצית את האינפלציה".

אבל עליית המחירים הכללית היא פשוט ירידה בערך הכסף ביחס לסחורות אחרות. צמיחה כלכלית -במילים אחרות, יותר טובין - לא יכולה להיות סיבה לאינפלציה! הניתוח בכלי התקשורת ההמוניים הופך בין הסיבה לתוצאה. אינפלציה יוצרת אשליה של צמיחה מהירה במשק. עד שהמשק קולט כי הוא עומד בפני עליית מחירים כללית, חלק מהאנשים מרגישים עשירים, בגלל עליה ברווחים נומינליים ובשכר הנומינלי. אנשים אחרים הם יותר עשירים בפועל, כי הם היו הראשונים להנות מהכסף החדש, בטרם עליית המחירים הכללית. האנשים הללו יבזבזו יותר כסף מאשר בכל מצב אחר, ויצרו רושם של צמיחה מהירה במשק.

יש המבלבלים את השגשוג המדומה הזה בשגשוג אמיתי, וממליצים על אינפלציה תמידית כאמצעי לשגשוג תמידי. הם קוראים למדיניות שלהם "מדיניות הריביות הנמוכות". כאשר הבנק המרכזי קובע ריביות נמוכות באופן מלאכותי, הוא חייב להגדיל את היצע הכסף כדי לשמור עליהן ברמה המיעודת, ולכן התוצאה היא אותה תוצאה. אבל האינפלציה לא יכולה להעשיר את החברה בכללותה. כל עסקה היא הוצאה של א' והכנסה של ב'. אם ננסה להשתמש במחירים גבוהים יותר כדי להגדיל את רווחי כלל השחקנים, אנחנו נהיה חייבים, בהגדרה להגדיל באותה מידה בדיוק את ההוצאות. הדבר דומה לנסיון של משפחתי להתעשר, אם אני ואשתי נשלם זה לזו סכום כסף הולך וגדל משבוע לשבוע.

באופן דומה, דפלציה היא לא בהכרח רעה. גם אם השכר הנומינלי יורד, רמת החיים יכולה בכל זאת לעלות, כל עוד רמת המחירים יורדת עוד יותר מהר. לפועל לא אכפת מהשכר הנומינלי, אלא מרמת החיים שהשכר הזה מאפשר.

הבה נבודד השפעת האינפלציה על רמת המחירים הכללית בעזרת ניסויי מחשבתי. אנו נדמיין כפר מבודד - נקרא לו כפר-ולראס. לכפר-ולראס כמה מאפיינים חשובים למטרותינו. מה שמשמש ככסף בכפר - אין לו שום שימוש אחר, והוא, בכל מובן כסף מושלם: הוא מתחלק באופן מושלם ולא מאמץ, אין לו לא משקל ולא נפח, לא ניתן לאבד או לגנוב אותו, וכו'. (כסף כזה הוא כמובן בלתי אפשרי, אבל אנו מעוניינים לפשט את כל מימדי האינפלציה זולת אחד בסיפור שלנו.)

לילה אחד, רוחו של פישר האגדית פוקדת את כפר-ולראס. רוח הרפאים מכפילה באופן מסתורי את כמות הכסף בה מחזיק כל אחד ואחד מתושבי הכפר. יתרה מכך, רוחו של פישר מצליחה לתקשר לכולם את ההבנה המדויקת והמלאה אודות מה שקרה להיצע הכסף.

כתוצאה מפעילות רוח הרפאים, כל המחירים בכפר-ולראס מיד יוכפלו. קבענו כי לכל התושבים יש ידע מושלם על המצב החדש של היצע הכסף. לכן כולם מבינים כי, עם הכסף החדש, ושום מוצרים חדשים עליהם אפשר לבזבז אותו, הקונים יציעו מחירים גבוהים יותר, עד להכפלת המחיר. אבל היות וההנחה שלנו גורסת גם כי כל השאר יודעים גם על כך שהמחירים צפויים לעלות כפליים, הרי שאין טעם להציע פחות מכפליים מהמחיר הקודם; המוכר יודע כי המחיר יוכפל. בו ברגע שרוחו של פישר מעבירה לכולם את הידע על האינפלציה, המחיר של כל הסחורות, בעצם, כבר הוכפל. כעת יש יותר כסף בכפר-ולראס, אבל התועלת של כל יחידת כסף ירדה באופן פרופורציוני.

זה העולם בו תורת הכמות של הכסף (quantity theory of money) מתארת במלואה את השפעות האינפלציה. תאוריה זו, השהתחילה מהגותם של ז'אן בודין (Bodin), ג'ון לוק (Locke), ודיוויד יום (Hume), מייחסת את השינויים בכמות הכסף לשינויים ברמת המחירים. הכלכלן אירווינג פישר (Fisher) ניסח את הביטוי האלגבראי של התאוריה ב1911: MV=PT, או כמות הכסף M כפול המהירות שבה היא מסתובבת בכלכלה, V, שווה לרמת המחירים P כפול נפח העסקאות T. אם נתייחס למשוואה זו כתאור גס של מצב שיווי המשקל אליו השוק ינחה את המחירים אחרי שינוי בכמות הכסף, הרי שזהו כלי שימושי. בדיוק כמו הכלכלה הסובבת בנחת, אפשר לקבל העזרתה את הכיוון הכללי של המגמות המרכזיות בכלכלה.

אבל מטעה ביותר להתייחס למשוואה זו כאל תמונה של ההפשעות החשובות ביותר של האינפלציה על העולם האמיתי. הפשטנו את הרכיבים החשובים ביותר, מנקודת מבט של הפעילות האנושית, של התמונה. בני האדם אינם מעוניינים בתופעה המתירה את מצב הסיפוק שלהם ללא שינוי. הכפלת הכסף והמחירים היתה יכולה, לדידם, להתרחש בכפר-ולראס כל לילה, וזה לא היה מזיז לאיש.

היצירתיות האנושית בפני העתיד הבלתי וודאי, משמעותה כי השחקנים במשק, אשר בעולם האמיתי אינם לומדים על השינוי באופן מידי, ישאפו להבין תחילה את ההשפעה של השינויים הכלכליים. אלה שיקדימו להבין את טבע השינוי, ינסו לקנות ולמכור בטרם יהפול הידע החדש לנחלת הכלל. במקום להתלונן כי הם מנצלים את הזולת, יהיה שימושי יותר להכיר שרק החיפוש היזמי אחר רווח, הוא המזיז את המחירים לעבר שיווי המשקל. פשוט אין כל דרך אחרת לגלות את מחירי שיווי המשקל מאשר לאפשר לאנשים לנסות ולאתר אותם בזכות התושייה שלהם. הדרך היחידה להתאים את רצונותיהם לצורך בחשיפת המחירים החדשים היא לאפשר להם להרוויח מהערכות טובות יותר, ולהפסיד מהטובות פחות.

הידע על המצב המוניטרי החדש לא יגיע לראשים של כולם בין רגע. וכן הכסף לא יחולק באופן פרופורציוני לתוך כיסים של כולם. הכסף פשוט לא יכול לנחות בכל הפינות של המשק בבת אחת. בכסף פיאט, הזוכים הראשונים בכסף החדש נקבעים על ידי מדיניות ממשלתית. באופן מסקרן, לעתים קרובות התשובה לכך היא בנקים גדולים ומקושרים היטב פוליטית.

ההגדרות לאינפלציה ודפלציה שאנו משתמשים בהן כאן הן אוסטריות, ולא הגדרות מיינסטרים. כשרוב הכלכלנים מדברים על אינפלציה, הם מתייחסים לעליה ברמת המחירים (P במשוואת פישר), ודפלציה, לדידם, היא ירידה ברמת המחירים. אבל להגדרה האוסטרים ישנם שני יתרונות בולטים על פני המיינסטרים. ראשית, הרעיון של מדידת רמת המחירים כשלעצמו הוא בעייתי, כפי שנראה בחלק הבא.

וגם אם נניח כי קושי זה אינו קיים, נשארת הבעיה השניה: הגדרות המיינסטרים מסווים את התופעה הכלכלית העיקרית המתרחשת, ומצביעים, במקום זאת על התסמין של התופעה. משוואת פישר מראה באופן כללי את הכיוון הכלכלי של המשק, כאשר כל השפעות של אינפלציה ודפלציה נפתרו. אבל הפתרון הוא נושא היותר מעניין. כפי שראינו לעיל, יצירת כסף חדש בכלכלה משנה בהכרח את היחסים הכלכליים בין בני האדם, וזאת בנוסף לשינוי ביחסי סחורות-כסף. הראשונים לקבל את הכסף החדש משפרים את מצבם, בעוד שמצבם של האחורנים לקבל אותו נפגע. הדבר נקרא "השפעות קנטיון" (Cantillon effects), על שם הכלכלן האירי-צרפתי הדגול רישאר קנטיון ( Cantillon).

הראשונים שמקבלים את הכסף החדשים יכולים להוציא אותו לפני שהאינפלציה מעלה את המחירים במשק. יש להם כעת יותר כסף, אבל להבדיל מתושבי כפר-ולראס, הם מחזיקים בכסף לפני כולם, ולפני שהשפעות הופעת הכסף החדש מורגשות במשק. שלא כמו תושבי הכפר האגדי, הכמות הזאת תאפשר להם לקנות יותר מוצרים מאשר הכמות הקודמת.

תהליך הזרמת הכסף החדש לתוך המשק אינו דומה לתמונה הנייטרלית של אמבט המתמלא באופן אחיד. במקום זאת הדבר דומה לשפיכת נוזל לתוך נהר. הזרם הכאוטי של תהליכי השוק ההפכפכים סוחף את הנוזל החדש לאורך מסלול שאיש, אפילו לא יוצרי הכסף החדש, לא מסוגלים להעריך מראש. פעילות אנושית היא יצירתית, ואנו עצמינו לא יכולים להגיד באיזו פעולה ננקוט אם נתעורר מחר לעולם חדש.

האם אנו יכולים למדוד את רמת המחירים?

רעיון הכסף היציב הוביל לשאיפה למדדי מחירים שיכולים למדוד את ערך הכסף. בשורש השאיפה לכסף יציב נמצאים שתי שגיאות. ראשונה היא שכסף הוא "מידה לערך" (measure of value), והשניה היא שהוא "מאגר ערך" (store of value).

הערך הוא סובייקטיבי, ואינו ניתן למדידה. אם שני צדדים החליפו שק של בצלים תמורת 10$, אין משמעת הדבר כי ערך הבצלים הוא 10$. המשמעות היא כי מי שקנה את הבצלים העריך אותם יותר מאשר את 10$, ואילו זה שמכר אותם העריכם פחות מאשר את 10$.

אין פה שום מדידה. אין משמעות להצמדת ערך "שווה" לבצלים ולדולרים. למי הערכים הללו שווים? הערכה משמעותה העדפת דבר אחד למשנהו, ולעולם לא אדישות ביניהם. מחירים אינם מדידות, אלא עובדות היסטוריות, כי במקום כזה וכזה ובזמן כזה, שני צדדים החליפו בצלים ב10$.

וכן הכסף אינו "מאגר ערך". הביטוי רומז כי כסף הוא סוג של מיכל, שניתן לשפוך לתוכו ערך. כשיש אינפלציה, נדמה כי חלק מהערך "נזל" מתוך הכסף, בעוד שבדפלציה ערך נוסף "חדר" אל הכסף. מה שאלה שמשתמשים בביטוי מדברים עליו ניתן להצגה הרבה יותר ברורה: בני האדם מעריכים כסף, והם יכולים לאגור אותו. (העובדה כי הוא ניתן לאגירה היא אחת הסיבות מדוע סחורה מסוימת הופכת לכסף.) כשהם שומרים אותו, ערכו יכול לעלות או לרדת. אין שום דבר מיוחד בכסף במובן זה: כשאתם שומרים על ציור או על ספר, גם ערכם יכול לעלות או לרדת בזמן שהם ברשותכם.

גם אם נתעלם מהעובדה שהכסף אינו מידה של ערך, הרעיון של מדד המחירים נתקל בקושי נוסף. הכלכלן ריצ'רד טימברלייק (Timberlake), בנסיון להגן על מדדי המחירים, משווה אותם במאמרו  "'אינפלציה' אוסטירת, כסף אוסטרי" , למדחומים. אמת, הוא טוען, כי המדדים אינם מדויקים לגמרי - אבל גם המדחמים לא, ובכל זאת אנו משתמשים בהם.

אבל הבה נבחן האם מדד המחירים לצרכן (CPI - consumer price index) ומדדים אחרים כמותו אכן מקבילים למדחם. מדחם הוא כלי מדידה שאנו יכולים חהניח בתוך סביבה בה מתרחש תופעה בלתי-תלויה (במקרה של מדחם,תנועה מולקולרית). מכשיר המדידה מגיב לתופעה באופן צפוי, לרוב על ידי מצג ויזואלי. המצג מתפרש כבעל התאמה למה שאנו רוצים למדוד. למשל, גובה הכספית במדחם תואמת את הטמפרטורה בסביבה בה הנחנו את המדחם. מיקום המחט במד זרם תואם לעוצמת הזרם בחוטים אליהם הוא מחובר.

כשזה מגיע למדד המחירים, מה אנחנו מודדים? ומהם מכשירי המדידה שלנו? כל הקריאות שלנו הן מחירים, כלומר יחסי חליפין בין סחורות שונות לכסף. כדי שהדימוי למדחם יהיה תקף, עלינו לקחת את הכסף עצמו ככלי המדידה.

אבל מדד המחירים אינו מודד את החום המוניטרי של סחורות, או בעצם כל הסחורות, בנקודת זמן בודדה. זהו נסיון להתחקות את הקריאת המדחם שלנו לאורך זמן, כדי לראות האם הקריאה נותרת ללא שינוי. מדד המחירים מנסה לעקוב אחרי שינויים במחיר של "אותו" סל המוצרים. לכן, היות והכסף הוא המדחם שלנו, מדד המחירים הוא נסיון להעריך את היציבות של כלי המדידה שלנו.

כעת נוכל להרכיב מקבילה מדויקת יותר למדחם. יש לנו מכשיר – כסף- שאנו מעריכים כי מודד ערך של סחורות. המכשיר נותן לנו קריאות שונות - הזהב נסחר היום תמורת 275$, לחם- במחיר 1.19$ לכיכר, וכיו"ב. מה שמעניין אותנו הוא האם לאורך זמן המדחם שלנו סוטה, האם הוא נותן לנו בממוצע קריאות גבוהות יותר או נמוכות יותר לכלל הסחורות, מאשר לאיזו סחורה מסוימת?

לו היתה לנו איזו "מידה" של ערך מלבד המחירים, המשימה שלנו היתה הרבה יותר קלה. אבל אין לנו. אז אלה המסנגרים על מדדי המחירים ממליצים לנו שנבדוק את הסטיות במדחם שלנו על ידי נדידה ממקום למקום, ובדיקת החם מפקידה לפקידה - עם אותו המדחם את דיוקו אנו בוחנים!

אנו יכולים לראות כי הגענו לבעיה חמורה. אין שום דרך לבחון אילו מהשינויים בטמפרטורה הנמדדת הם אמיתיים, ואילו נגרמו מסטייה של המדחם.

הבה נתבונן על דוגמה של הבעיה. נגיד שאנו מנסים לקבוע האם עלות תכנות המחשבים עלתה בשלושים שנה האחרונות. השירות אותו מספקים המתכנתים היום, בעזרת טכנולוגיות מתקדמות בתכנות הנדסת התכנה, ובעזרת כלי חומרה מתקדמים, הוא פשוט אינו אותו שירות אותו העניקו המתכנתים לפני שלושים שנה. (וזו לא הערה על האנשים עצמם - כל אדם העוסק בתכנות היום צריך לספק שירות הרבה יותר איכותי משאותו האדם היה מסגל לפני שלושים שנה). אנו יכולים לנחש כי שעה של תכנות היום צריכה להיות בעלת ערך גבוהה יותר מאשר שעה של תכנות לפני שלושים שנה. כדי לקבוע אם עלות התכנות השתנתה, נצטרך לקובע איזהו יחס בין הסחורות - למשל, שעה אחת של תכנות ב1972 תהיה מקבילה לרבע שעה של תכנות ב2002, ולהשוות את העלויות בהתאם ליחס זה.

אבל אין לנו שום דרך אחרת למדוד את השינוי בהערכות מאשר השוואה בין מה שהמעסיקים מוכנים לשם למתכנתים היום מול מה שהם שילמו ב1972. לנסות ולהעריך את ערך עבודתם של המתכנתים על ידי השוואת מספר שורות הקוד משמעו לחזור לשגיאות של תורת ערך העבודה.

המדחם היחיד האפשרי למדידת שינוי בהערכה - כסף - הוא בדיוק המכשיר שאת דיוקו אנו מעוניינים לבדוק.

הנסיון למדוד את רמת המחירים אינו החסר תועלת, כל עוד הוא נתפס כהערכה גסה של שינויי ערך הכסף. לחזרה למדחמים: אם במהלך מסעינו בעקבות בדיקת דיוקו, נקבל קריאה של 25 מעלות, נמשיך שני מטר קדימה ונקבל 5 מעלות, אז נוכל לחשוד כי משהו במדחם אינו כשורה. באופן דומה, כאשר מדד המחרים לצרכן מראה אינפלציה של 20 אחוז, הכסף כנראה מאבד את ערכו. נתונים כאלה יכולים להיות שימושיים להיסטוריה כלכלית, או לתכנון הוצאות עסקיות לשנה הקרובה. אבל אם המדד מראה שהאינפלציה טיפסה מ2.5% ל2.6%, מותר לנו להטיל ספק כי עליה בת עשירית האחוז באמת מציינת משהו אודות ערך הכסף.

כפי שמיזס אומר ב"פעילות אנושית":

כובד הראש היומרני אשר מציגים הסטטיסטיקאים ולשכות לסטטיסטיקה בחישובם מדדי כוח הקניה ועלות המחיה אינו במקומו. מספרי המדדים הללו הם במקרה הטוב דוגמה גסה ולא מדויקת של שינויים שכבר התרחשו. בזמנים של תמורות איטיות ביחסי ההיצע והביקוש של הכסף, הם לא מספקים שום מידע כלל. בתקופות אינפלציה ושינויי המחירים החדים הבאים בעקבותיה, הם מספקים תמונה גסה של הארועים אותם הפרט חוו בחיי היומיום. עקרת בית קפדנית יודעת יותר על השינויים במחירים, ככל שהשפעתם נוגעת למשק הבית לה, מאשר כל ממוצע סטטיסטי יכול לחשוף. אין לה שימוש בחישובים המתעלמים משינויים הן באיכות והן בכמות של הטובין אותם היא מסוגלת או רשאית לרכוש במחירים הנכנסים לתוך החישוב. אם היא "מודדת" את השינויים בהערכותיה האישיות כשהיא לוקחת את מחיריהם של שניים-שלושה מוצרים כקנה מידה, הרי שהיא לא פחות "מדעית" ולא שרירותית יותר ממתמטיקאים מתוחכמים הבוחרים את האמצעים למניפולציות על מידע השוק.

---

[1] קרוגמן היה עונה על כך בציינו את ה"דביקות" של המחירים,  ובמיוחד השכר, בכיוון מטה. אנו נדון בבעיה זו בהמשך . הוא היה יכול גם לטעון כי מקור הבעיה היה בשינוי ברצון האנשים באחזקת המזומנים , למרות שבמאמרי ב"סלייט " שתיאר את האגודה הוא הדגיש את כמות הקופונים.

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 8

פרק 8

אנחנו צריכים תכנית חדשה, סטן

על מקומו של ההון בכלכלה

מהו הון?

בהיסטוריה של הכלכלה הופיע מגוון מדהים של הגדרות ההון (capital). הון תואר כקרן מופשטת היוצרת זרימה תמידית, הוא נקרא "המתנה קרושה", הוגדר כ"אמצעי הייצור המיוצרים", או אופיין כמקור זרימות שירות עתידיות.

אנו מסתכלים על החלטות הפרטים כבסיס לתאוריות הכלכליות שלנו. ב"פעילות אנושית" מיזס אומר:"[הון] הוא תוצר של חשיבה, ומקומו בשכל האנושי. זהו מצב הסתכלות על בעיות הפעולה, שיטה להעריכן מנקודת הבט של תכנית מוגדרת." ישראל קירז'נר, ב"מאמר על ההון", מגדיר מוצרי הון כתחנות בתכנית לייצור מוצרי צריכה שמישהו הגה. מה שמבדיל את מוצרי ההון הוא לא מאפיינים פיזיים, או נסיבות מיוחדות להיווצרותם, אלא העובדה שהם, כעת, מהווים חלק מתכניתו של פלוני לייצור מוצר צריכה. ואילו הון הוא מוסכמה חשבונאית לסיכום כל אותם מצרכים במאזן החברה, כדי לעמוד את מצבה של החברה.

בכלכלה מורכבת, בעלת שלבי ייצור רבים, אין צורך לכל אחד מהיצרנים לחזות כיצד בדיוק יסייע המוצר שלו בייצור מוצרי הצריכה. די בשבילו להאמין כי מישהו ירצה את המוצר שלו. אותו קונה יכול להחליט אלו ממוצרים מסדר נמוך יוצרו בעזרת מוצר מסדר גבוהה הנ"ל. יצרן המחשבים אומד את הביקוש למחשבים בשנה הבאה. בוא אדיש לשאלה האם המחשבים הללו ישמשו לייצור מכוניות או פוטונים. ועדיין כבר ראינו של כל מוצר ייצור חייב להיות חלק מתכנית לייצר מוצר צריכה, או שהוא יפסיק להיות מוצר כלכלי כלל.

הגדרה זו, כפי שמיזס וקירז'נר מדגימים, מבהירה הרבה בלבולים בתאוריית ההון. למשל מרטון מילר וצ'ארלס אפטון, ב"כלכלה-מקרו: הקדמה נאו-קלאסית" אומרים כי פריון ההון הוא דבר שהכלכלה מניחה לפעמים, אך לא מסבירה אף פעם. ואמנם, ההתבוננות בהון כתכניות גמורות למחצה הופכת את ההסבר לברור: כמובן שאם יש לנו תכנית שלמה ליצור המוצר שלנו, נוכל ליצר יותר ממנו מאשר במצב בו אין לנו שום תכנית. (זאת בהנחה שהתכנית שלנו היא מציאותית.) ואנחנו נבחר רק את אותה הדרך להשיג את מטרתינו, אשר אנחנו חושבים אותה לטובה משאר הדרכים, בהתבסס על הערכות שלנו של עלותם של המסלולים השונים. כמו שמיזס אומר:

"מוצרי ההון הם תחנות ביניים בדרך המובילה ממש מתחילה הייצור ליעדה, אספקת מוצרי צריכה. המייצר בעזרת מוצרי ההון נהנה מיתרון ענק על פני זה שמייצר בלעדיהם, שכן הוא קרוב יותר בזמן יעדום המוחלט של מאמציו." ("פעילות אנושית")

הון חברתי

המאמץ למתוח את רעיון ההון כערך חשבונאי של עסק, כדי להגיע למידה של "הון חברתי" ("social capital"), מבולבל עד כדי אבסורד. "הון של עסק" הוא מושג הנהלת חשבונות, המהווה התקדמות מהותית ביכולתו של האדם לתכנן את העתיד. על ידי סיכום כל המשאבים היצרניים הזמינים לעסק בכלל נקודת זמן נתונה, הנהלתה חשבונות מאפשרת לעסקים לקבוע כמה מהכנסותיהם ניתן להקדיש לצריכה בלי לפגוע ביכולתם לייצר בעתיד.

חשבון כזה ניתן לערוך רק בעזרת מחירי השוק. על ידי סיכום מחירי השוק של כל המשאבים היצרניים שלו, העסק מסוגל להעריך את המצב הכלכלי של עצמו. סיכום זהה בתאריך מאוחר יותר מאפשר לעסק לראות האם יכולתו לייצר בעתיד גדלה או קטנה. אם נמצא כי לפני שנה היה לעסק הון בשווי מיליון דולר, והשנה רק חצי מיליון, העסק אפוא צרך הון. ייתכן והבעלים משכו מהעסק כסף שלא היה באמת הרווח, שהעסק שילם לעובדיו משכורות גבוהות מדי, שהעסק גבה מחירים נמוכים מדי על תוצרתו, או שהעסק פשוט אינו בר קיימא. בכל מקרה, ניהול חשבונות ההון מיידעת את העסק כי משהו חייב להשתנות, או שהעסק יפשוט רגל.

המחירים המשמשים לסכם את ההון בעסק הם הערכות. כאשר מתמחרים מוצר הון לצורכי חשבונאות ההון, תהיה זו טעות להסתכל אחורה על המחיר ששולם עבור המוצר. במקום זאת על העסק להסתכל קדימה, על תזרימים שונים של רווחים שהעסק מצפה שהשימושים השונים בהון יניבו.

תחשבו על יצרן כרכרות סוסים בשנת 1900. אם הוא היה מסתכל אחורה, על המחירים ששולמו על הציוד, הרי שניתן היה לחשוב כי העסק הולך לא רע. אבל ככל שהמכוניות החלו להחליף את הכרכרות, תשואה עתידית מהציוד שהיצרן הכרכרות היה יכול לצפות לה בסבירות גבוהה הייתה יורדת באופן דראסטי. רק מחירי העתיד היו יכולים לאותת לבעלים של העסק כי יש צורך בשינויים בעסק.

בעוד שעסק אחד יכול להעריך את ההון שלו במונחי התרומה המשוערת לתכניות השונות, מה משמעות הערכתו של "הון של כלל החברה" (“society’s capital”) במונחי כל התכניות השונות המתבצעות בו בעת? תכניות רבות יסתרו זו את זו. שני יצרני מחשבים יכולים, אולי, לתכנן לזכות בחוזה לאספקת ציוד למפעל חדש ואוטומטי. אחד מהם יכול להצליח, אבל לא שניהם!

ומה תהיה המשמעות של הסכום אליו נגיע כשנחבר את כל ההון של כל החברות? אם נגיד שחברת "פו-סופט" מחזיקה בהון של 2 מיליארד, אנו מתכוונים שהבעלים יכולים לממש כ2 מיליארד דולר אם הם יחליטו לפרק את החברה, ולמכור את כל ההון. אבל מה תהיה המשמעות כשנאמר כי "חברה" מחזיקה בהון כולל של 8 טריליון דולר? למי החברה תמכור את כל הון שלה? החברה לא יכולה למכור מוצרים בשווי 8 טריליון בלי שמישהו ירכוש את המוצרים בשווי 8 טריליון.

וכן, שום "הון של חברה" לא יכול להיות קבוע, אלא אם כן הפרט תכנן את החלפתו בצורה נבונה. מוצרי הון לא משריצים החלפות רגע לפני שפג תוקפם. ואכן, במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה, כגון בזמן שקיעתה של האימפריה הרומית ובמשך מספר מאות אחרי נפילתה, אנו מוצאים חברות המכלות את ההון שנצבר עד כה, דבר שהוביל לירידה ברמת החיים, והצטמצמות האוכלוסייה.

דוגמה עכשווית מהממת לעובדה כי ההון אינו מייצג תזרים אוטומטי היא הרס בארות הנפט בכווית על ידי העירקים בשלהי מלחמת המפרץ. סדאם חוסיין, שכבש את כווית, בלא ספק חשב על הבארות כעל הון יקר-ערך, משם הוא היה יוכל לצפות לתזרים רווחים עתידי. אבל מלחמת המפרץ הובילה אותו לשינוי רדקילי בתכניותיו. חייליו פוצצו 700 בארות, מה שהוביל להריסתן ולהשמדה של כמויות גדולות של נפט. שום תזרים של רווחים לא יצא מהן.

שיקולים כאתה הובילו לתובנה אוסטרית כי המאפיין החשוב ביותר של הון החברה הוא לא מושג מעורפל של "הסך הכללי", אלא שהמוצרים הם חלקים במבנה משולב של תכניות אישיות.

מבנה ההון

התאוריה האוסטרית נבדלת במובהק מן הזרם המרכזי בחשיבות המיוחסת למבנה ההון. התאוריות הנאו-קלאסיות והקיינסיאניות נוטות להתייחס להון כאל גוש או מאגר אחידים. זה מאפשר להם לסכום את ההון ולהתייחס לתוצאה כאל מספר בודד, המוצב במשוואות מתמטיות.

מנקודת המבט האוסטרית, התייחסות אל ההון כאל גוש חסר-צורה מעלימה את המאפיינים החשובים ביותר של ההון. לא יעיל לבחון מוצרי ההון, שראינו כהמוני מרכיבים בתכניותיהם של הפרטים השונים, כחטיבה אחת. התכניות משתנות לאורך זמן, ונוצרים מוצרי הון חדשים, מה שמנתב את מוצרי ההון הקיימים לשימושים שלא חשבו עליהם קודם, ומתירים את מה שהיה פעם מוצרי הון - חסרי תועלת. התכניות משפיעות זו על זו, חלקן משלימות ומסייעות להגעה למטרה משותפת, אחרות סותרות וכתוצאה מכך אחת מהן לא יוצאת לפועל. אפילו בכלכלה סוציאליסטית, בה מתכנן מרכזי אחד מכוון את כל הייצור, המושג של סך ההון בכלכלה לא הופך להגיוני; בקהילה סוציאליסטית אין שוק למוצרי ההון, לכן אין מחירים שיהיה אפשר לסכם.

ניתן לדמות את מבנה ההון לשונית אלמוגים. כל אלמוג מחובר למספר אלמוגים אחרים. אלמוגים שמתחת לכל אחד הם המוצרים מסדר גבוהה שנוצלו ליצירתו. אלה שלצדו הם המוצרים המשלימים שעוזרים לייצר את השכבה הבאה של מוצרים. והאלמוגים מעליו הם השכבה הבאה של מורים הוא עוזר לייצר.

כל המבנה נח על הקרקעית החולית של הים - האדמה. האדמה, במובנה הכלכלי, כוללת את כל גורמי ייצור הטבעיים, ומהווה את התשתית לחיים הכלכליים. אנחנו זקוקים, לכל הפחות, מקום לעמוד ולשבת - ולגוף שלנו עצמינו - כדי לייצר. העולם הטבעי הוא הקרקע ממנה צומחת השונית שלנו, והיא נבנית מן הקרקע על ידי פעילות אנושית. ובפסגת השונית, מתנועעים בגלי הרצונות האנושיים, נמצאים מוצרי הצריכה.

"שונית ההון" היא הבסיס לציביליזציה. כל הדברים המעשירים את חיינו - המלט וHBO, הספריות והאינטרנט, הציורים הגדולים וספרי הקומיקס, תזמורות סימפוניות ולהקות רוק, שטיחים סינטטיים ומרבדים מן המזרח, עגבניות בחורף וקרח בקיץ, קתדרלות וקניונים - אפשריים רק בזכות בניה בדי עמל של השונית על ידי הדורות הקודמים, החל מאבותיו הקדומים ביותר של האדם. אם בני האדם היו ממשיכים להסתמך על צייד ולקט לקיומם, דבר מאלה לא היה קיים.

הדפוס של השונית הוא מערך פעולות הגומלין בין תכניות היזמים. פעולות הגומלין הללו יכולים להפוך חלקים מהשונית למיותרים. תכנית עסקית שנהגתה מתוך תקווה לגייס כספים יכולה אולי להציג השקעת הון עצומה בשביל הוגה התכנית. אבל אם החברה שלו מתקפלת בזמן המתנה לממון, לא יישאר שום זכר פיסי למה שהיה פעם הון, זולת כמה ניירות וקובץ מידע על דיסק קשיח. יתרה מכך, שינוי בתכניות האלה ישפיע על מצבו של ההון הפיסי. מחיר של מכונה בהתאמה אישית, שטרם סופקה ונמצאת במחסני הספק צונח לפתע לרמת המחיר של חלקי החילוף וחומרים שניתן לחלץ מפירוקה, ונשמט מכלל מבנה השונית. מוצרים פיסיים אחרים יכולים להיות מוסבים לחלקים אחרים של השונית, כדי לקחת חלק בתכניות אחרות.

אם ניקח את המטאפורה שלנו צעד אחד קדימה, נוכל להגיד שעוצמת השינויים בזרמי הים קובעת כמה עמוק הם משפיעים על השונית. עם תזוזה של העדפות הצרכנים התכניות ננטשות, עוברות שינויים, ומתחברות לרצפים חדשים של תכניות, ומבנה השונית משתנה. שינויים מזעריים, כמו מעבר צרכנים מקנייה של בובה אחת בחג מולד אחד לקנייה בובה נוספת בחג מולד הבא, משנים בעיקר את השכבות העליונות. מפעל הבובות יצטרך אולי לשדרג את הציוד כדי לייצר דפוס חדש, אבל הם עדיין יצטרכו את הפלסטיק, את קופסאות הקרטון, את המתכת בשביל התבניות, את הפועלים לקו הייצור וכיו"ב.

שינויים עוצמתיים בזרמים יגרמו לשינויים עמוקים במבנה השונית. כשהצרכנים שינו את העדפותיהם לכלי תחבורה מסוסים למכוניות, מבני הון בכלל הכלכלה נהרסו, נבנו, ושונו. הביקוש לחציר התרסק בעוד שהביקוש לנפט זינק. נפחים איבדו את העבודה, בעוד שעובדי מפעלים נשכרו בהמוניהם. עושר החליף ידיים מאלה שיצרו מוצרים עם ביקוש חדש קטן יותר לאלה שציפו נכונה את ביקוש הגבוהה החדש למוצרים אחרים.

בטווח הארוך, יהיו אלה הזרמים של רצונות הצרכנים שיקבעו את הצורה הכללית של שונית יחסי הגומלין בין התכניות - תופעה שהאט ומיזס כינו "ריבונות הצרכן" (consumer sovereignty). היזמים מתאמים מחדש את מבנה השונית בחיפושם המתמיד אחר רווחים. הם זוכים רק אם המבנה החדש תואם את רצונות הצרכנים יותר מהמבנה הקודם.

אתם יכולים, אולי, להתנגד לרעיון של ריבונות הצרכן: היצרנים, אתם יכולים להגיד, "ריבוניים" לא פחות מהצרכנים. אבל רק בגלל שפלוני הוא, נגיד, בעלים של עסק, לא אומר שהוא תמיד מתפקד כיצרן. אמת, כי בעל העסק יכול להשתמש בעסקיו לתועלת אישית ולא של הצרכנים. אולי הוא יחליט להפוך את המפעל שלו לרחבת ריקודים ענקית בשבילו ובשביל חבריו. אבל אם הוא יעשה זאת, הוא יפעל כצרכן.

מספר כלכלנים, כגון אלפרד מרשל, הטילו ביקורת על תפיסת המוצרים המסודרים בסדרים שושנים של מנגר כמעורפלת וחסרת תועלת, היות ומוצר אחד יכול להיות במספר סדרים בבת אחת. לאורך מסלולים שונים, אלמוג בודד יכול להיות במרחק של שניים, שלושה, וארבעה שכבות מלמעלה. (הדוגמה של מרשל היתה שהרכבת המסיעה נוסעים ומוצרי הון שונים יכולה להשתייך לארבעה סדרים בו בעת.)

הקושי הברור הזה נמוג כשנזכרים כי הדבר לא הופך להיות מוצר הון בגלל איזו תכונה פנימית, אלא בזכות תפקידו בתכניתו של פלוני לייצור מוצר צריכה. חשבו על נפט. מאז שחר האנושות, מאגרים עצומים של נפט התקיימו בדיוק במקומות בהם אנו קודחים היום. ועדיין, איש לא חשב אז על נפט כעל מוצר הון, או כעל מוצר בכלל. התכונות הפיסיקליות של הנפט לא השתנו מאז, אבל יום אחד הפך הנפט לבעל ערך. הנפט נהיה לחלק מתכניות בני האדם לשיפור מצבם של בני אדם אחרים.

אם נבחן את מוצרי ההון כחלקים של תכנית, נראה שאותו מוצר יכול לשחק תפקיד שונה בתכניותיהם של אנשים שונים. אם אני משתמש במכונית שלי לטיולי סופשבוע, היא בשבילי מוצר צריכה. לאיש מכירות המשתמש במכונית זהה לשלי להגיע לבתי הלקוחות, המכונית היא מוצר מסדר שני. מכונית זהה בדיוק, שמשתמשים בה להסיע הלוך ושוב תכניות לבניית המפעל החדש, יכולה להיות סדרים רבים ממוצר הצריכה הסופי. אין שום סיבה מדוע מוצר, כמו הרכבת הנזכרת לעיל, לא יהיה חלק מתכניות שונות בו בעת. כרטיס רכבת שלי יכול לייצג רכישה של מוצר צריכה, ואילו שלך - רכישת מוצר מסדר רביעי. מה שמאפיין את המוצר כהון אינו משהו מתכונות המוצר עצמו, אלא תפקיד אותו משחק המוצר בתכניות האנשים הפועלים.

כל זה אינו אומר כי התכונות הפיסיות אינן חשובות לאופיו הכלכלי. אם לנפט לא היו התכונות הכימיות המכשירות אותו להיות דלק, הוא לא היה הופך לחלק בשום תכנית לחימום הבית, פרט אולי למקרה של טעות. אבל הגורם הקובע אם דבר מסוים הוא מוצר הון או לא היא התכנית. למשל, יש אנשים המאמינים כי לקרני הקרנפים סגולות רפואיות. אנחנו יכולים אולי להטיל בכך ספק, והמחקרים מראים כי יש לנו סיבות טובות להטלת ספק. אבל כל עוד אנשים מאמינים בסגולות של הקרניים, הכלים הדרושים לעיבודם יהיו מוצרי הון. הכלים הללו ישיגו מחיר שוק המשקף את הערך שמקבלות הקרניים. ברגע שאחרון המאמינים בסגולות הקרניים יחדל מכך, הכלים יפסיקו להיות מוצרי הון, ויאבדו כל ערך, זולת זה של השימושים החלופיים.

המשאבים הפנויים בכלכלת השוק

המבקרים של תאוריית השוק טוענים לפעמים כי היא בזבזנית, שכן היא אינה עושה שימוש ב"מוצרי ההון הפנויים". אבל לפי תאוריית ההון האוסטרית, המוצרים הללו הפסיקו להיות מוצרי הון, לפחות לעת עתה. (הנסיבות יכולות להשתנות כך ששוב יהיה רווחי להשתמש בהם, והם ויהפכו שוב למוצרי הון.) עלות האחזקה והפעלה של מוצרים כאלה עלתה על ההחזר שהם מציעים, כך שהם שוב אינם חלק מתכנית לייצור מוצרי צריכה שמישהו הגה. לחזור ולהעסיק אותם בייצור יבזבז משאבים, שכן הם דורשים מוצרים משלימים שיכלו ללכת למקום אחר. למשל, ייתכן ולחברת פלדה יש מספר מפעלים העומדים שוממים בגלל שהציוד בהם, לדעת הבעלים, מיושן. כדי לחזור ולהפעיל את המפעילים הללו, יש להעסיק פועלים, לרכוש ברזל ופחם, לבצע תחזוקה של מבנים ודרכים, להשתמש בחשמל ובמים, וכו'.

משהו הוא מוצר כלכלי רק עם הוא נמצא במחסור. בשביל רבים מהגורמים במחסור, קיימים מספר שימושים חלופיים. על ידי הצעת מחירים שונים למוצרי צריכה, הצרכנים מציינים את החשיבות של שימושים שונים לסיפוק הצרכים שלהם.

אם ההחזר המצופה מתפוקת מפעל הפלדה הסגור אינם עולים על העלות של המוצרים המשלימים הנדרשים להפעלתו, אז הצרכנים אינם מעריכים את השימוש במוצרים הללו להפקת פלדה במפעל כמו שהם מעריכים את השימושים החלופיים. עובדה זו מועברת לבעל המפעל דרך העובדה שאחרים מוכנים להציע יותר ממנו על השימוש במשאבים המשלימים כגון ברזל, פחם, חשמל, פועלים וכו'

תלונה נוספת שעולה כנגד השוק היא ששיטות הייצור הישנות, והפחות יעילות טכנולוגית לא ננטשות מספיק מהר. (אויבי כלכלת השוק לעיתים נדירות מטריחים את עצמם בשאלות של עקביות.) אבל יעילות טכנולוגית אינה זהה ליעילות כלכלית. מפעל חדש יעיל יותר כלכלית מהישן רק אם ההחזר שהוא מציע על ההון המושקע גבוהים יותר מאשר אלה של המפעל הישן. זו בדיוק הסיבה מדוע יזם שוחר-רווחים ייטוש את המפעל הישן ויבנה אחד חדש. מה שמעכב אותו אינו העלויות ההיסטוריות של הבניה והתחזוקה של המפעל הישן. אלה הן עלויות אבודות (sunk costs), וכפי שאנחנו יודעים מה שהיה - היה. במקום זאת, הביקוש לשימושים אחרים למשאבים הנדרשים לבניית מפעל חדש, הם שמעכבים את היזם. כדי לייצר ציוד חדש, יש להטות את המשאבים הדרושים מפעילות יצרנית אחרת. היזם קובע האם הדבר כדאי, על ידי כך שהוא משער, האם הוא ירוויח למרות שיצטרך להציע תמורת המשאבים הנחוצים מחירים גבוהים יותר מאלה שהמשתמשים הנוכחים מציעים.

שיטות הייצור העקיפות

אחד ממקורות הבלבול הנפוצים בקשר לתאוריית ההון של הכלכלה האוסטרית הוא רעיון של הייצור העקיף (roundabout). תלמידו של קרל מנגר, אויגן פון בוהם-באוורק (Bohm-Bawerk) ביצירת המופת שלו "הון וריבית", ייחס את רוב עליה בפריון לאימות שיטות ייצור הדורשות זמן רב יותר, או עקיפות .

כותבים שונים עמדו נדהמים נוכח טענתו של בוהם-באוורק. כיצד ייתכן שעשיית משהו במשך יותר זמן היא פורייה יותר? למה שהייצור היותר מהיר לא יהווה עליה בפריון? הבלבול מובן, אבל ניתן לביאור. מיזס, קירז'נר, לאכמן, רות'ברד ואחרים ליטשו את התאוריה של בוהם-באוורק, והסבירו את מה שנראה כסתירה. בייצור שלוקח יותר זמן אין שום דבר כשלעצמו שמגדיל את פריון העבודה. אחרת היינו יכולים להגדיל אותו פשוט על ידי עבודה ממש איטית!

אבל אם מישהו מאמץ את התהליך היותר ארוך, זה יכול לקרות רק בגלל שהיזם שעושה זאת חושד, שהתליך החדש יהיה יותר יעיל מהקודם. הבה נדמיין חברת תוכנה, "פו-סופט", אשר מייצרת תוכנות, בלי להשתמש בכל תוכנה מקצעית ליצירת תמונות, חלונות, ושאר פריטים בממשק המשתמש. הבעלים של "פו-סופט" מחליט, שעליו לרכוש את התוכנה שתעזור לו לעצב את ממשק המשתמש. הכלי החדש הזה ידרוש זמן להתקין, להתאים הגדרות, וללמוד להפעיל. במקום לייצר את התוכנות ישירות לצרכנים, מהנדסי החברה יצטרכו להקדיש זמן לבניית מוצר הון מסדר גבוהה יותר, ורק אז יוכלו לחזור לייצור ישיר של המוצר הסופי.

יתרה מכך, התוכנה החדשה הזאת תעלה ל"פו-סופט" משהו. החברה הייתה יכולה להשתמש בכסף הזה כדי לשכור עוד מהנדס תוכנה שייצר ישירות יותר מן המוצר הסופי.

צריך להיות ברור שהבעלים של "פו-סופט" יתחיל במיזם כזה רק אם הוא מאמין שהפריון המוגבר שהשיטה העקיפה מציעה יפצה על עלויותיו. מוקדם יותר ראינו כי ריץ' יבנה את המלכודות כל עוד התועלת של מלכודת נוספת עולה על העלות של מה שהוא מוותר עליו כדי לבנות אותה. באופן דומה, בכדי שהיזם ישקיע בתהליך חדש, עליו להאמין שהוא יניב יותר מהתשואה חסרת הסיכון, ויותר מכל מיזם אחר שהוא יכול לחשוב על להשקיע בו במקום זאת. התשואה המצופה חייבת לעלות על העלויות האלטרנטיביות.

הכלכלה מתקדמת על ידי הגדלת ה"עקיפיות" של הייצור, מאחר והדרכים הקצרות כבר נוסו. האדם הפועל מנסה לנוע לעבר תכליותיו בדרך הכי ישרה הזמינה לו. רק כאשר הוא מצפה שהישגיו בדרך הקצרה יהיו בעלי ערך נמוך יותר מאשר מה שהוא יוכל להשיג בדרך העקיפה, הוא ינסה את הדרכים החלופיות.

דמיינו לכם שאתם אוספים מטבעות, ומטרתכם להרכיב אוסף, ובו מטבע אחד מכל ערך נקוב, כל תאריך וכל מטבעה שהונפקו אי פעם בידי ממשלת ארה"ב. אתם יכולים בקלות להתחיל את האוסף שלכם בכך שתשלפו את הכסף הקטן מכיסכם. במהרה יהיה בידכם אוסף של התאריכים האחרונים של כל הערכים הנקובים הנמצאים כעת במחזור. אבל בהדרגה תגלו כי התועלת השולית של המאמץ שלכם הולכת וקטנה. כל שעה שאתם מעבירים בנבירה במטבעות מניבה פחות ופחות מטבעות לאוסף שלכם.

בנקודה מסוימת תתחילו לחשוב על שיטה יותר עקיפה להשגת מטבעות. אולי תרצו לנסוע ליריד המקומי כדי לראות מה יש שם. כדי לעשות זאת, תצטרכו להיכנס לרכבכם, לנסוע אל היריד, לבלות שם זמן מה, ולנסוע אל ביתכם. השימוש ברכב יגרום לשחיקת מה ולצריכת דלק. אתם תקבלו עליכם את כל ההוצאות הללו רק אם אתם מצפים שהתמורה, במונחי מטבעות חדשים לאוסף, תעלה על העלויות. (ושימו לב שאתם הולכים ומסתמכים יותר ויותר על הייצור העקיף של אחרים, אשר ייצרו את הרכב, זיקקו את הדלק, הקימו את היריד וכיו"ב.)

בהדרגה, ככל שמלאכת האיסוף שלכם מתקדמת, תמצאו את עצמיכם יוצאים למרחקים ההולכים וגדלים כדי להשלימו - אולי נוסעים לירידים בערים מרוחקות, או מצטרפים למועדונים המוקדשים להחלפה של מטבעות. מיציתם את כל הרווח שהדרכים הקצרות יכולות להציע, ועליכם לפנות כעת לדרכים יותר ויותר עקיפות.

זה תמיד נכון שהיזם יבחר את הדרך העקיפה יותר רק אם הוא מעריך שההחזר היותר גבוהה יעלה על העלות של זמן ההמתנה רב יותר למוצר הסופי. זה לא תמיד נכון שהדרך הזמינה היחיד להעלאת הפריון היא עקיפה יותר. אולי קיימת דרך יותר קצרה שאיש טרם חשב עליה. במקרה כזה פריצת דרך הרעיונית תוביל ישירות להגדלת הפריון במקום מעבר לדרך עקיפה יותר. בדוגמה שלנו אולי תגלו פתאום כי שכן שלכם הוא גם אספן מטבעות, ושתוכלו להשלים חלק מהאוסף שלכם פשוט מכך שניגשו אל הבית הסמוך ותדברו איתו מאשר שתיסעו ליריד מרוחק. אבל באופן היסטורי, השאיפה המתמדת של בני האדם לשפר את מצבם היא כזו, שרוב ההזדמנויות להגדלת הפריון נמצאים במעבר לתהליכים יותר ויותר עקיפים. בני האדם מומחים בלזהות את קיצורי הדרך בו במקום.

בפסקה יוצאת דופן מתוך הספר "השפה והמיתוס", טען הפילוסוף הגרמי ארנסט קסירר (Cassirer) כי אימוץ השיטות העקיפות הוא האמצעי בו השכל האנושי מקדם את עצמו:

"כל מאמץ תרבותי, בין טכני ובין אינטלקטואלי לגמרי, מתקדם על ידי מעבר הדרגתי בין היחסים הישרים בין האדם וסביבתו, חיחסים בלתי ישיר. בהתחלה הדחף החושי מלווה מיד בסיפוקו, אבל בהדרגה יותר ויותר מונחי ביניים נכנסים בין הרצון למושאו. נדמה כאילו הרצון, בכדי להשיג את תכליתו, חייב להתרחק מהמטרה במקום להתקדם לעברה; במקום תגובה פשוטה, בדמות כמעט רפלקס, להביא את המושא לטווח ההשגה, היא דורשת בידול של התנהגות, מכסה מגוון רחב יותר של אובייקטים, כך שהסך הסופי של כל הפעולות הללו, דרך "אמצעים" שונים, יכול לממש את התכלית הנכספת."