יוליה לטינינה |"מותה של אירופה כתוצאה של מלחמת העולם השנייה"

ב-1 בספטמבר 1939, שבוע אחד בדיוק אחרי חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, פרצה מלחמת העולם השנייה. הדעה המקובלת גורסת שהיא הסתיימה בניצחון כוחות הטוב על הרוע - של החברה הפתוחה (נו, יחד עם בריה"מ של סטלין) על המשטר המפלצתי של הנאצים.

אבל לי נדמה שמצד האמת מלחמת העולם השנייה הסתיימה במפלתה של אירופה. הפיכתה לביורוקרטיה סוציאליסטית בלתי תחרותית אינה אלא תולדה של התהליכים שהתחילו אז.

מה קרה ב-1 בספטמבר 1939? שתי מעצמות טוטליטריות פתחו במלחמת העולם השנייה שבוע אחרי שהסכימו ביניהן כיצד לחלק ביניהן את אירופה. יחד עם זאת, הדיקטטור היותר טיפש, אשר שימש בתור אותו המקל איתו הקוף החכם מוציא ערמונים מהאש, היה הראשון לפלוש לפולין ונתקע במלחמה נגד אנגליה וצרפת, בעוד שהדיקטטור השני, היותר מתוחכם, זה שתכנן את העניין, נכנס לפולין ב-17 בספטמבר ללא הכרזת המלחמה. כתוצאה מכך הוא זכה לפניות לעזרה מצד אנגליה.

מה קרה ב-22 ביוני 1941? ביום הזה היטלר תקף את סטלין, בזמן שסטלין נערך לתקוף את היטלר.

מה קרה ב-9 במאי 1945? ביום הזה הדיקטטור שיזם את מלחמת העולם השנייה  כאמצעי לחלוקה מחדש של העולם, שהפך את ארצו למפעל ענק לייצור נשק, ושטיפח את היטלר ככלי לאותה החלוקה מחדש, ניצח במלחמה ביחד עם אלה נגדם הוא יזם אותה.

בעלות הברית הכניסו את סטלין בבריתם, ועצמו עליו את עיניהם, ויחד עם סטלין הם ערכו את משפטי נירנברג, במובן מסוים המבישים שבמשפטים שנערכו במערב. משפטי נירינברג הריהם גרסת ייצוא של משפטי הראווה נגד אנשי טרוצקי ואנשי בוכרין. לא במובן של משפטים כנגד האזרחים התמימים, אלא במובן שהאחראי העיקרי למלחמת העולם הופיע שם לא כנאשם אלא כמארגן המשפטים.

מזימתו של סטלין לא הצליחה עד הסוף – הוא לא הצליח לכבוש את העולם. אבל הוא הצליח להרעיל אותו.

בריה"מ הייתה בלתי יעילה ביותר בכל מה שקשור ליצירה, מדע וקדמה. אבל בריה"מ הייתה יעילה ביותר בכל מה שקשור להרס, אידאולוגיה, אלימות ושקר. בריה"מ הייתה בלתי יעילה ביצירה, ולכן היא קרסה. אבל היא הייתה יעילה ביותר באלימות ואידאולוגיה, ולכן האידאולוגיה שהיא הפיצה כרסמה את המערב מבפנים.

מלחמת העולם השנייה חיסלה את המערב המנצח את העולם כולו.

היא חיסלה מספר דברים.

קולוניאליזם

הדבר הראשון שחוסל היה הקולוניאליזם. אני חושבת שקוראיי יופתעו מאוד, שהרי הם שמעו מכל היסטוריון, בין מערבי ליברלי ובין סובייטי קומוניסטי, שקולוניאליזם הוא השלב הסופי של האימפריאליזם, ושהקולוניאליסטים הארורים שתו במושבות את דם קורבנותיהם, שהאמריקאים הכחידו את האינדיאנים, ואילו הבריטים כפו על הסינים את צריכת האופיום.

 הכל נכון. אבל היה לקולוניאליזם מאפיין אחד ייחודי. בעידן הקולוניאליזם למדינות שלא רצו שיכבשו אותן הייתה רק דרך אחת למנוע זאת: לעלות על דרך הקדמה ולהפוך למערב. בעידן הקולוניאליזם כל מדינה שלא רצתה שיכבשו אותה הייתה צריכה לשאול את השאלה ששאל ב-1731 אבי הדפוס התורכי, איברהים מותאפרקהMuteferrika) ): "מדוע האומות הנוצריות, שהיו בעבר כה חלשות ביחס לאומת האסלם, שולטות כיום בשטחים כה רבים ואף מצליחים להביס את הצבא העות'מני, שנחשב פעם לבלתי מנוצח"?

אילו מהמדינות הלא מערביות, שהספיקו למצוא תושבה נכונה על השאלה הזאת, בין אם זו תורכיה של אטאטורק, בין אם זו יפן בתקופת מייג'י, התחילו להתפתח.

אחרי מלחמת העולם השנייה מערכת המושבות העולמית קרסה. מעתה, לא הייתה למערב כל דרך לשלוט בהודו, זמביה ואירן, כל עוד התקיימה ליד בריה"מ, שתמיד שמחה לסייע לקורבנות המסכנים של הקולוניאליסטים בנשק, מימון ואידאולוגיה. ואילו השאלה : "מה נצטרך לעשות כדי להיות חזקים" התחלפה בהצהרה: "הם שיעבדו אותנו, אז הם האשמים".

כל מלחמה היא מוות, אלימות ו-[1]vae victus. אבל באופן מוזר ביותר, המלחמות היחידות בתולדות האנושות בהן המנצחים הוכרזו כאשמים, הן המלחמות שניהל המערב המפותח. איש אינו מעלה על דעתו לגנות את זוועות המנצ'ורים, טו של המוגולים הגדולים. לעומת זאת "מלחמות האופיום" או כיבוש הבריטי של הודו הם חלק ממערך ההאשמות המסורתי כלפי הקולוניאליסטים. זאת על אף שאם נדבר על השלכות היסטוריות, כיבוש האימפריה הסינית על ידי נוודים אנלפבתיים ממנצ'וריה היה קטסטרופה גדולה הרבה יותר מהופעה של אירופאים באזור.

צירוף מקרים מוזר הוא שככל שהמושבות המשוחררות נמצאו תחת הכיבוש הבריטי, כך הן הצליחו יותר לאחר השחרור. הודו התפתחה טוב יותר מזמביה. אפריקה כולה נסוגה הרחק אחורנית, כך שאם בזמן הקולוניאלי התמ"ג לנפש הבריטי היה פי 7 מאשר בזמביה, תוך 20 שנה הפער צמח לכדי פי 27.

והמופלא מכל הוא המערב עצמו לא העז לטיל ספק בטענה המדהימה: "הם חזקים מאיתנו – זה אומר שהם גרועים מאיתנו. הם עשירים מאיתנו – זה אומר שהם נבלות". לא רק החוגים הליברליים אלא אף ממשלות המערב חזרו במפח נפש: "כן, כבשנו אתכם כי אתם חלשים ולא מפותחים". אישלא הכריז: "לכל הרוחות, כבשנו אתכם כי אתם חלשים ולא מפותחים, כי אחרת אתם הייתם כובשים אותנו!"

קריסת הקולוניאליזם עצרה את מנגנון הברירה הטבעית בין מדינות, שבו היה שורד החזק, דהיינו המוצלח, ונתנה אור ירוק לקיומם של משטרים מפלצתיים ביותר, שפשוט לא היו שורדים בסביבה תחרותית. 

לו הייתה ארה"ב מכריזה על עירק או אפגניסטן כעל מושבות שלה, מצב היה משתפר הרבה יותר. הפתרון המעשי היחיד לפתרון הבעיות של אפריקה והמזרח התיכון היא קולוניזציה שנייה. השאלה היא מי ייקח את האחריות לביצועה: המערב הישן או סין.

Universal Suffrage

שנית. מלחמת העולם השנייה סיימה סופית עם ההתניה של זכות הבחירה בבעלות על רכוש והחליפה אותה בזכות בחירה אוניברסלית, אחד המפגעים האיומים המכלים היום את החברה החופשית.

אני חושבת שכאן הקוראים יופתעו עוד יותר, שהרי על כל צעד ושעל מסבירים להם שזכות בחירה אוניברסלית היא היא הדבר המבטיח את החרות.

כלל וכלל לא. במדינות בהן צמחו הרעיונות המודרניים של זכויות הפרט, הקדשת זכות הקניין וחרות כלכלית, בין אם הן היו מלוכה כמו אנגליה או רפובליקה כמו ארה"ב, לא הייתה זכות הבחירה הכללית כי אם זכות מותנית בבעלות על רכוש.

וההתניה הזאת לא הייתה כלל "שארית המשטר הפאודלי". להיפך, הגבלת כמות הבוחרים לכדי ציבור משלמי המסים היה המכנה המשותף וכל הוגה נאור, מלוק ועד מקאולי. לא תוכלו למצוא ביקורת כה ארסית לדמוקרטיה (קרי, המערכת שבה כל האזרחים מצביעים) כמו זו של האבות המייסדים האמריקאים, החל מג'יימס מדיסון, אשר כתב שהדמוקרטיה הטהורה – "אינה עומדת בכפיפה אחת עם ביטחון אישי והקניין הפרטי" וכלה בתומאס ג'פרסון, שהעיר בציניות כי "ההמונים של הערים הגדולות אינם תורמים לטוהר הממשל יותר מאשר  נגעי בשר - לכוח הגוף".

מדיסון וג'פרסון ראו את הברור: החדרת זכות ההצבעה הכללית הסתיימה תמיד באסון לחרות הפרט. צרפת המהפכנית הכניסה את זכות הבחירה הכללית, מתוך רעיונות של רוסו בדבר "טובת הכלל", והכל נגמר די מהר בגיליוטינות , ודוברות בעיר ליון, בהן פושה היה מטביע את אויבי העם. המדינה האירופאית השנייה להכניס את הזכות הייתה גרמניה של ביסמרק, ב-1871 (לגברים בלבד). קאנצלר הברזל בנה את מדינת הרווחה הכללית, וחשב בצדק שההמונים הפטריוטיים יחלישו את ההשפעה של כל מיני ליברלים ברייכסטאג.

להבדיל ממחברי הכרזת העצמאות האמריקאית, זכות ההצבעה כללית כן מצאה חן בעיני הקומוניסטים והסוציאליסטים. "האירוניה של ההיסטוריה הופכת את הדברים. אנו, ה"מהפכנים" ,ה"מורדים", מצליחים בשיטות חוקיות הרבה יותר מאשר בלתי חוקיות או הפיכות. מפלגות, שמכנות את עצמן מפלגות הסדר, גוועות בשל הסדר החוקתי אותו הן עצמן יצרו" כותב ב-1895 פרידריך אנגלס במאמרו "מבוא ל"מאבקי המעמדות בצרפת בין 1848-1850" מאת קרל מרקס", כשהוא מהלל את ה-[2]universal suffrage.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הזכות האוניברסלית התחילה לדחוק עוד ועוד את ההתניה בבעלות. צבאות המוניים כמו אלה אשר נלחמו במלחמת העולם הראשונה דרשו גם זכות הבחירה המונית. כתוצאה מכך, הזכות הבחירה האוניברסלית העלתה בחלקים רבים של אירופה משטרים אנרכיסטיים, קומוניסטיים או נציונל-סוציאליסטיים. ואלה, בתורם, הורידו יותר ויותר את המגבלות להצבעה. אבל תהלוכת הניצחון האמתית של זכות הבחירה האוניברסלית התחילה בבריה"מ. 

"רק בברית המועצות זכות ההצבעה הכללית המוכרזת בחוקה של סטלין לא יודעת כל הגבלה", כך גורס "המונחון המסייע לבוחר בבחירות לסובייט העליון של בריה"מ", והמונחון כמעט צודק: באופן פורמלי, החוקה של סטלין מ-1936 העניקה זכות בחירה לכל אזרח מעל גיל 18, כולל נשים, בעוד שברוב המדינות החופשיות הזכות עדיין הותנתה ברכוש או גיל.

הדבר היחיד שה"מונחון" לא טורח להזכיר הוא שבאותו הזמן התקיימה באירופה עוד מדינה עם זכות הבחירה האוניברסלית. הייתה זו איטליה הפשיסטית, שם עוד בשנות ה-20 הכניס מוסוליני זכות הצבעה לכל, כולל נשים.

אבל כנורמה מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור, זכות ההצבעה האוניברסלית התקבעה במערב דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה, וזו הייתה הנטישה הסופית של העקרונות של האבות המייסדים, וכניעה למשטרים הטוטליטריים. כבר אין אפשרות לענות על השאלה: "מדוע מנעתם את זכות הבחירה מהעניים ואנלפבתיים" בלי להיחשף לביקורת קטלנית מצד השמאלנים. זכות ההצבעה האוניברסלית הפכה בסופו של דבר לסוציאליזם זוחל, צמיחה של הממשלה, והפיכת המדינה ממנגנון להבטחת זכויות האזרחים לכלי להבטחת תקציבים לבוחרים.

אידאולוגיה

מרגע שסטלין ייסד את הקומינטרן והקצה הון עתק להטיית הדעה הציבורית, בחוגים אינטלקטואליים של המערב החלה לשלוט אידאולוגיה שמאלנית. אני כלל לא מתכוונת שהיא נוצרה על ידי סטלין. ה"שמאלן" הראשון במערב במובן המודרני היה ז'אן ז'אק רוסו, ואילו המהפכה השמאלנית הראשונה – המהפכה הצרפתית של 1789.

אבל מעולם לא נראתה מתקפה כה כוללת ומאסיבית בין על עקרונות השוק ובין על תפקידי המדינה הכרוכים בשימוש באלימות להגנת זכויות וחרויות האזרחים, כמו זו שהחלה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

מעולם לא ראינו התעלמות מובהקת כל כך מהמציאות, כמו זו של "האידיוטים השימושיים", אשר גינו בתוקף את "המשטר הבורגני העקוב מדם", ובו בעת לא ראו ממטר את הגולאגים ואת הולודומור.    

בזמן מלחמת ווייטנאם, גינה השמאל האמריקאי בחדווה את "זוועות המיליטריזם האמריקאי", ולא ראו שהנשק הראשי של וייטקונג הוא הוא הזוועה המסודרת, הטוטאלית, שהועלתה לרמה של אסטרטגיה, ואיתו הם ניצחו. בזמן מרוץ החימוש אנשי "המאבק על השלום" דרשו ממדינות המערב להתפרק מנשקן, תוך מתעלמות מפליאה מכך שעל סמלה של "בריה"מ שוחרת השלום" היריבה להם מצויר כדור הארץ כולו, וש-90% מתעשייתה היא תעשיית הנשק.

אני מבינה שלא כל השמאלנים היו סוכני הקומינטרן. אבל, תראו איזה דבר: במאה ה-19, כשקומוניסטים וסוציאליסטים היו בכל מקום ואילו את תוצאות הסוציאליזם איש טרם ראה, בקצה השני של הספקטרום הפוליטי התקיים הליברליזם בקלסי היריב. אבל במאה ה-20, כשתוצאות הסוציאליזם, אמנם מצד השני של מסך הברזל וחומת ברלין החלו לבלוט כמו פיל המהלך ברחובות לונדון, לפתע קולות השמאל מכל הסוגים ומינים החלו למלא את כל התדרים ואפילו המושג "ליברליזם" נגנב והחל לשמש אידאולוגיה שמאלנית המנוגדת תכלית הניגוד לזו של אדם סמית ושל ג'ון סטיוארט מיל.

בשביל משטר טוטליטרי, שקר הוא אסטרטגיה טובה יותר מאשר גאווה. הדבר הפך לברור כשהיטלר, שבנה את האידאולוגיה שלו על גאווה, הפסיד לסטלין, שבנה את האידאולוגיה שלו על שקר. בריה"מ של סטלין התכוננה למלחמה, בעודה מדברת על שלום. סטלין השמיד כל זכות וחרות, אבל התגאה בזכות הבחירה האוניברסלית.

השמאל במערב הלך בעקבותיו של סטלין. הם נלחמו בחברה החופשי תחת סיסמאות של "מאבק על השלום" ו"מאבק על זכויות האדם".  ה-ACLU[3] האמריקאית, שנוסדה בידי הקומוניסט רוג'ר בולדווין, שימשה, לדברי המזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב ארל בראודר כ"רצועת התמסורת" של המפלגה, הציגה את עצמה כנלחמת על זכויות האדם ועל התיקון הראשון לחוקה.

אחרי התפרקות ברית המועצות, רוב "לוחמי השלום" ו"מגיני זכויות האדם" נותרו בלי שיהיה להם על מי ועל מה להגן מפני "המשטר הבורגני העקוב מדם".

אבל "לוחמי השלום" מצאו תוך זמן קצר מושא חדש להגנה, את הנחבלים האיסלמיסטים, אשר בדיוק כמו הוייטקונג והסובייטים חשבו שלא רק מותר אלא אף רצוי לשקר ללא מאמינים, ועדיף "לנהל את הג'יהאד בעזרת הכופרים עצמם". בעודם מעודדים אלימות גלויה ובלתי מרוסנת, הם התלוננו בפומבי שהם עצמם קורבנות של תוקפנים.

"המלחמה למען השלום" הפכה מאידאולוגיה של שמאלנים לאידאולוגיה של הביורוקרטיה הבינלאומית, שתכליתה האינטואיטיבית פשוטה ביותר: לא לתת למדינת לאום בריאה להגן על עצמה ואת אזרחיה מפני תוקפנות. לייצר מבוי סתום, בו המחבלים יכולים להכות ללא כל רסן, ארה"ב וישראל בעיקר, ואילו התקפת נגד נאסרת מטעמי "זכויות האדם" על ידי "משקיפים ניטרליים".

שלילת זכותה של המדינה  להגן על אזרחיה הרת האסון הזו אף צברה תאוצה נוספת לאחר התפרקות בריה"מ, כשהעלמות יריב גלוי הפסיקה להמריץ את הבוחר המערבי ואת הממשלות המערב.

השחיקה הזאת מתרחשת כנגד עינינו. איש לא היה מעלה על דעתו ב-1944 לשאול "בשביל מה פולשים לנורמנדי? אלימות לא תפתור אלימות, רק תוביל לקורבנות חדשים". איש לא היה מעלה על דעתו להגיד ב-1976 "איך הקומנדו הישראלי העז לחסל את כל המחבלים? לא שאנו מכחישים שהם מחבלים, אבל לא נערך משפט הוגן וכעת לעולם לא נדע את האמת."

ואילו כיום, ב-2012, משפטים כמו "איך ישראלים העזו לצאת למבצע "עופרת יצוקה"? אלימות לא תיפתר באלימות, אלימות רק מביאה לקורבנות חדשים", או  "איך האמריקאים העזו לחסל את בן לאדן הלא חמוש לעיני בתו הקטנה? לא שאנו מכחישים שהוא מחבל, אבל לא נערך משפט הוגן וכעת לעולם לא נדע את האמת", נחשבים בימים אלה לבון טון ליברלי.

הציביליזציה המערבית לא תחזיק מעמד זמן רב, אם האידאולוגיה שלה עצמה תשלול ממנה זכות להתגונן.

סוציאליזם

ולבסוף, הסממן המובהק ביותר להשתלטות הסוציאליזם על אירופה הוא הסוציאליזם שהשתלט על אירופה בעצמו.

הרי סוציאליזם זה לא בהכרח מצב בו כל התעשייה מייצרת או את הטנקים הנחוצים לכיבוש העולם או את פלדה הנחוצה לייצור הטנקים, ומאחר והשוק החופשי לא יכול לשאת רמה כזאת של הוצאה ציבורית מבטלים את השוק לגמרי. סוציאליזם זה כשהממשלה מחלקת כסף של אנשים אחרים, והתכונה האופיינית ביותר לכספם של אחרים היא שבמוקדם או במאוחר הוא נגמר.

בשביל סוציאליזם כלל לא צריך לבטל את השוק, מספיק רק להעלות באופן דראסטי את המיסוי. בשביל סוציאליזם כלל לא צריך להשליט דיקטטורה, מספיק להרבות בביורוקרטיה. בשביל סוציאליזם כלל לא צריך לבטל את הממשלה הייצוגית, מספיק להעניק זכות בחירה אוניברסלית, ולהמתין עד שבסביבה של  ביורוקרטיה טוטלית ומיסוי כבד מנשוא כמות אוכלי החינם תעלה על כמות משלמי המסים.

"תאוריית ההתכנסות", שהייתה פופולרית במחצית השנייה של המאה הקודמת, גרסה שסוציאליזם יתחיל במוקדם או במאוחר להתפתח לכיוון השוק החופשי, ואילו השוק החופשי – לכיוון סוציאליזם. החלק הראשון כלל לא התממש, ובמקום התפתחות אבולוציונית ברית המועצות קרסה. אבל החלק השני יוצא לפועל – השוק החופשי במה שנהוג לכנות "המערב" נדחק יורת יותר לטובת רגולציה.

במאה ה-18, סופו של אבי הדפוס התורכי המוזכר לעיל, איברהים מותאפרקה היה מר: גילדת הסופרים השיגה איסור מכבשי הדפוס בתורכיה, מתוך נימוק שהסופרים נשארים ללא עבודה. אז כשהמדינה מסרבת לסגור מפעל של "קרייזלר" כי הפועלים יישארו בלי עבודה, במה זה שונה ממקרה של מותאפרקה והסופרים התורכים? האם אפשר היה לדמיין במאות ה-18 או ה-19 שחברה פרטית תחמוק מסגירה כי "איפה יעבדו הפועלים"?

התוצאה ידועה. הפועלים המסוימים נשארים לעבוד. אבל ענפים, ואף מדינות שלמות מפסידות בתחרותיות לסין, בה אין לא אידאולוגיה שמאלנית, לא רגשות אשם כלפי מדינות העולם השלישי, לא זכות הבחירה האוניברסלית ולא סוציאליזם. שם מתקיים מה שהיה באירופה במאה ה-19.

המערב בורח מזרחה

מיד בתום מלחמת העולם השנייה התברר שתוצאותיה הרות אסון לאימפריה הבריטית. על אף הניצחון היא אבדה את מעמדה כמעצמת העל. היטלר השיג את מבוקשו, הוא הביס את הבריטים, אם כי במחיר מפלתו שלו.

כעת, כמעט 70 שנה מאוחר יותר, מתברר שההשלכות של מלחמת העולם השנייה, שסטלין תכנן ויזם במטרה להשתלט על העולם, טראגיות אף יותר. לא רק אנגליה חוסלה, אלא כל אירופה כפי שהיא הייתה בטרם בריה"מ הפכה לאחת המנצחות במלחמה שהייתה יוזמתה ותכנונה. המדינה היחידה שטרם נכנעה לאידאולוגיה השמאלנית נשארה ארה"ב.

ברית המועצות כמדינה לא שרדה את התחרות הקשה עם העולם החופשי והתפרקה. אבל ברית המועצות הווירטואלית, כמו זכות הבחירה האוניברסלית המתהפכת על האזרחית וגוזלת את חרותם הכלכלית, כמו הבירוקרטיה שידה הרגולטורית בכל,  וכמו האידאולוגיה השמאלנית, המכנה את יוזמי הטרור "קורבנות המדינה" ואילו את המדינה המתגוננת בפני הטרור "מקור האלימות", ניצחו את המערב. וזו הסיבה שאנו חיים בתקופה אשר הוגדרה בבירור על ידי אחד מטובי ההיסטוריונים של היום, ניל פרגוסון, כסופם של 500 שנות השליטה של המערב.

אירופה הפסידה במלחמת העולם השנייה. היא הפסידה לא לבריה"מ אלא לגיס חמישי שלה עצמה. ומי שניצח במלחמה הזאת נגד השוק החופשי לא היו הסוציאליסטים. מיש ניצח הוא סין, שם אין לא בחירות כלליות, לא אידאולוגיה שמאלנית, לא רגשות אשם עמוקים בפני המנוצחים והנכבשים (תוכלו לדמיין את סין מתנצלת בפני טיבט?), ולא סוציאליזם.

כי השיעור שההיסטוריה מלמדת אותנו פשוט מאוד: זה זמן מה השוק החופשי מנצח תמיד. מנצח במקומות שהוא קיים. בריה"מ גילתה זאת בבשרה ב-1991. בקרוב גם האיחוד האירופי הולך לגלות זאת.

---

[1]  אבוי למנוצחים (לטינית)

[2]  זכות הבחירה האוניברסלית (אנגלית) -  (הערת המחברת)

[3] האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ויקיפדיה)

בן גוריון על שיטת הבחירות

שני פרקים מספרו של דוד בן גוריון "מדינת ישראל המתחדשת"

יוליה לטינינה - מפלגת שלושת האובולים

שום דבר בעולם אינו נכון כשלעצמו, אלא הכל לפי הנסיבות.

   ניקולו מקיאבלי

בכל תקופה ובכל תרבות יש מושג שונה לגבי מהו הסדר המדיני הנכון. המושגים האלה בדרך כלל הם נחלת המעמד השולט.

בעולם המודרני המדינות החזקות והמשגשגות ביותר הן דמוקרטיות, ומסיבה חשובה זו הדמוקרטיה נחשבת לצורת שלטון הטובה ביותר. סילביו ברלוסקוני או גרהרד שרדר היו נשמעים מוזר ביותר, לו היו מצהירים שהבוחרים יכולים להעלות לשלטון אידיוט גמור, לא כן? באופן דומה, במאה ה-19 המדינות החזקות היו בעלות המשטר המלוכני, ומסיבה חשובה זו איש לא ערער על הזכות המקודשת של המלכים למלוך.

הנחת ברירת המחדל של כל הליברלים, הומניסטים, מגני זכויות האדם ובכלל פוליטיקאים אירופאיים  היא שאם העם הוא השולט – זה טוב, ואין בעיה שאין לה פתרון אם רק נכניס באותה מדינה זכות הצבעה אוניברסלית. ואם איזו מדינה דוגמת סין, על אף כל ההישגים הכלכליים הנכבדים שלה, אינה נותנת לאזרחיה להצביע, די בזה כדי שכל הומניסט שמחשיב את עצמו יגנה את סין.

לאיש לא מפריעה העובדה שיש דמוקרטיות שכלל אינן משגשגות, ויש מדינות משגשגות שאינן דמוקרטיות. פוליטיקאים, כמו אנשי פיזיקה לפני גלילאו, אינם טורחים לבצע תצפיות או לאסוף סטטיסטיקה. דמוקרטיה היא תרופת הפלא וזהו.

קל וחומר שמתנגדי הדמוקרטיה אינם בדרך כלל ציבור מעורר כבוד. רובם הם סרסורים בתשלום המשרתים דיקטטורה זו או אחרת, ועסוקים בשצף קצף להוכיח ש-א) הדמוקרטיה המערבית הארורה – אבד עליה הכלח, ו-ב') המדינה שלהם היא היא הדמוקרטיה הכי דמוקרטית בעולם.

להלן אנסה להראות ששלטון העם קיים כצורת שלטון זה חמשת אלפים שנה, שבהיסטוריה יש דוגמאות ממש מוצלחות כמו גם דוגמאות ממש לא מוצלחות לכך, שהחברה האנושית לא נשארת ללא שינוי, ושהנורמה היחידה שיש לחברה האנושית זה השינוי עצמו, שדמוקרטיה לעתים נדירות סיפקה ערובה לזכות הקניין ולכלכלת השוק, ושבמקרים בהם העניים היו הרוב הכל כמעט תמיד נגמר בחלוקה מחדש של רכוש ובסופו של דבר בעלית משטר רודני. שגם במקרים בהם מדובר על מדינות מוצלחות עם רמת חיים גבוהה, המדינה הנוטה ללא הרף להשמנה מסוגלת לייצר משום מקום קבוצה של אוכלי חינם התלויים בה תלות מוחלטת ולהפוך דמוקרטיה פורמלית לדיקטטורה ביורוקרטית.

וכן שאם מדינה מתפתחת בחורת בין שלטון העם לקדושת הרכוש הפרטי, היא תמיד צריכה לבחור בזה האחרון, כי השוק והכלכלה הפתוחה תמיד מובילים בסופו לד דבר לדמוקרטיה, אבל דמוקרטיה כמעט אף פעם לא מובילה אל השוק.

ארם נהריים

האסיפה העממית הראשונה שידוע לנו בוודאות כי אכן התקיימה וכי נידונו בה ענייני מלחמה ושלום, נערכה לפני כ-5000 שנה, וליתר דיוק 2800 שנה לפנה"ס. האסיפה הורכבה משני בתים, הבית העליון הורכב מ"אסיפת הזקנים", ואילו התחתון – מכל הגברים בעיר המסוגלים לשאת נשק.

האסיפה הזאת התקיימה לא באתונה ולא ברומא, אלא בעיר ארך בשומר שבארם נהריים, באסיה שהיוונים יכנו אותה בהמשך "יבשת העבדות", להבדיל מאירופה החופשית. בתקופה עליה אנו מדברים, שומר היתה מורכבת מערי מדינה, בהן סמכויות המלך הוגבלו לרוב על ידי "אסיפת זקנים" ו"אנשי העיר", ובאסיפה הזאת, המתוארת בפואמה שומרית בת 115 פסוקים, המלך של ארך, גילגמש, מבקש מנתיניו רשות כדי להתגונן מפני המלך של העיר כיש אשר יצא למלחמה על ארך.

בפואמה הנ"ל הבתים נחלקו ביניהם: הסנאט החליט שעדיף להיכנע לכיש, ואילו אנשי העיר החליטו להיחלם.

אין זה מקרה כלל שהטקסט הראשון בהיסטוריה האנושית המתאר אסיפה עממית מדבר על שאלות של מלחמה.  במלחמה נהוג להפקיד את השררה בידי אדם בודד, ולכן המלחמה הייתה הגורם העיקרי לחיסול שלטון העם.

לא ברור ממש כיצד הסתיים הסיפור של גילגמש וארך, אבל בדרך כלל המלחמה הסתיימה או בניצחון הכובש, או בכך שהמצביא המופקד על ההגנה לא נחפז לוותר על סמכויותיו. שלטון העם נפל קורבן או לכיבוש מוצלח או למגננה מוצלחת.

כתוצאה מכל זה ערי המדינה המשגשגות של שומר נכבשו בידי אשור, ולא רק זכר השלטון העצמי שלהם נמחק בידי הכובשים, אלא אף בירתה של אשור, נינווה, נבנתה במקום חדש לגמרי, שלא יזכיר לאיש שפעם שליטי שומר היו צריכים לדון בענייניהם עם "אסיפת הזקנים" ועם "אנשי העיר", ושאם "אנשי העיר" לא אהבו את מעשי השליט, הם יכלו, כמו שקרה בעיר לגש, להדיח את השליט הישן ולהמליך חדש, אורוכגינה, אשר ביטל את המס הכבד מנשוא שהטיל השליט הקודם ו"הכיר בחרויות" (כן-כן, המהפכה הראשונה בהיסטוריה התרחשה גם בשומר, במאה ה-24 לפנה"ס).

כשיוון הקלסית עלתה לגדולה, כל זכר של ערי המדינה של שומר נמחה, ואסיה נתפסה אצל היוונים כערש ה"רודנות", להבדיל מאירופה ה"חופשית".

אבל תוך זמן קצר ביותר וגם שלטון העם היווני עשה שוב את המסלול של שלטון העם השומרי. ערי המדינה היוונים, אשר לא הצליחו להתמודד מול ממלכות גדולות, נפלו קורבן תחילה לכובשים הפרסיים, אחרי זה למקדוניים ובסוף לרומא. תוך פחות משש מאות שנה, "יוון החופשית" הפכה ל"ביזנטיון המשועבדת".

יוון

הדמוקרטיה ביוון הייתה נפוצה ביותר, ולו רק בשל העובדה שאתונה השליטה אותה בערים בעלות ברית או כבושות בלי שום התחשבות בזכויות הפרט. אם במאה ה-5 לפנה"ס היסטוריונים ופילוסופים היו בנמצא במקום כלשהו זולת אתונה עצמה, אז אתונה הייתה חוטפת על הפצת הדמוקרטיה הרבה יותר משארה"ב חטפו על עירק ואפגניסטן גם יחד. אם כי יש לציין שגם אצל ההיסטוריונים והפילוסופים האתונאים לא היה הרבה כבוד לדמוקרטיה, שכן כל ניסיון להשליט דמוקרטיה במקום שאינו אתונה נגמר בחלוקה מחדש של אדמות ומחילת החובות, דרך רצח הנושים ועליית רודנים לאחר מכן.

" ובמשך שבעת הימים , שעשה אברימדון באי , מאז בא עם שישים אניותיו , התמידו הקרקירים לרצוח אותם שחשבום לאויביהם האישיים . אמנם , האשמה שתלו בהם היתה , שהם מתנכלים לבטל את הדימוקראטיה , אך למעשה הומתו אחדים גם מחמת איבה אישית , ויש שנהרגו בידי אלה שהיו חייבים להם כסף[1], כותב תוקידידס על אחד מהניסיונות הראשונים של אתונה לכפות משטר דמוקרטי בזמן המלחמה הפלופונסית. אתם חייבים להודות שאצל ארה"ב בעירק המצב היה הרבה יותר טוב.

בדרך כלל, כל הפיכה פוליטית ביוון התלוותה בשינויים בבעלות על רכוש. ב-368 לפה"ס בארגוס הדמוקרטיה המנצחת הוציאה להורג לא פחות מ-1,200 "קושרי קשר". לאחר ניצחן הדמוקרטים בטגאה 800 איש ברחו מהעיר. בכל מקום, כפי שכתב פוליביוס, ש"כי אחרי שהתרגל ההמון לאכול על חשבון הזולת ולתלות את קיומו ברכושם של אחרים, וכאשר הוא מוצא מנהיג נועז ואדיר רוח... הוא, ההמון, מקים את שלטון האלימות.[2]"

"הדמוקרטים" הם כמובן אלה המעניקים את זכות הבחירה לכל, ואילו מפלגת "האנשים הטובים" (אלה בדרך כלל היו בעלי זיקה לספרטה) היא זו המעניקה את הזכות הזאת למיעוט בלבד. אין כל פלא ששתי המפלגות הונהגו בידי אנשי אצולה, כך שאם באתונה מפלגת האצולה הונהגה על ידי משפחת הפילאידים, מפלגת הדמוקרטים לעומתה הונהגה על ידי משפחת אלקמיונידים.

גם הרודנים באו מהמעדות הנמוכים לעתים נדירות ביותר. בקורינתוס, עשיר אחד בשם טימופאניס יזם הפיכה בהסתמך על השכבות העניות ביותר, "כשהוא מושך אליו את בני העניים, מצייד אותם בנשק ומחזיק אצלו את השפלים שבבני האדם" (דיודורוס).   פילומלוס, אשר משל במשך עשור, בין 356 ל-346 לפנה"ס, היה מעשירי פוקיס, מה שלא הפריע לו לרושש את העשירים במסים ולמשוך אליו את דלת העם. אפרון, הטיראן של סיקיון, עלה לשלטון בתמיכת ההמונים והיה מחרים את רכוש העשירים כדי למצוא חן בעיני העניים.

ומסיבה זו הפילוסופים באתונה לא אהבו את הדמוקרטיה (גם זה קורה: ההוגים שחיים בדיקטטורה בדרך כלל מהללים את הרודן, ואילו הוגים החיים בדמוקרטיה בדרך כלל מגנים את הדמוקרטיה). אפלטון, למשל, ראה בשליט המושלם רודן אבל כזה שמאחד "עוצמה מירבית עם תבונה ושיקול דעת".

אבל גם לדמוקרטיה האתונאית, שלא התדרדרה לחלוקה מחדש של אדמות, היה חיסרון גדול, פשוט ענק. היא העניקה חופש לשכל ורוח, אבל הגבילה ביותר את החופש הכלכלי. אתונה המציאה את המתמטיקה, את הפיזיקה, את הגאומטריה, ועצם הרעיון של מדע, אבל מבחינת laisse faire הייתה אתונה לא משהו. מפליא ביותר, שהפילוסופים היוונים, האדישים ביותר לדברים כמו התמ"ג או חופש היזמות, כלל לא שמו לב לחיסרון זה. המילה הלועזית לכלכלה, "אקונומיקה", אמנם שאולה מיוונית, אבל באותו הזמן המשמעות שלה הייתה ניהול משק בית בלבד[3]. רעיונות בדבר כלכלה אצל ההוגים העתיקים בדרך כלל נסובו סביב זה שהמושל המושלם צריך לאסור על בני האדם ללבוש ארגמן ולאכול מכלי זהב, ובכלל ההתעשרות היא דבר לא ראוי ורק אנשים שלא אכפת להם מכבודם עוסקים בכך.

להתעשר באתונה היה עניין מסוכן וקשה הרבה יותר מאשר, מאוחר יותר, ברומא.

באתונה האזרחים המלאים לא שילמו מס. המס הוטל רק על עבדים ועבדים משוחררים. אבל האזרחים כן נטלו חלק בליטורגיות – מטלות בהתנדבות, אשר כללו סיוע בבניה ואספקה של ספינות קרב (טריאררכיה, הקשה והיקרה שבמטלות), עריכת משתאות, קרקסאות, מימון משלחות דיפלומטיות וכיו"ב. כתוצאה מכך השקעה בעסקים לא הייתה כדאית מול ההשקעה באהבת העם. מי שהתעשר ולא פיזר את הונו, היה יכול בקלות ליפול קורבן לאוסטרקיזם או למערכת המשפט.

חבר המושבעים באתונה כלל כמה מאות (עד כדי אלף) מושבעים. הם קיבלו תחילה שני אובולים ובהמשך שלושה, כשהכסף משולם מהרכוש שהוחרם על ידי בית הדין. כתוצאה מכך בבית הדין האתונאי "מסוכן יותר להיות עשיר מאשר אשם" כהערתו הסרקסטית של ליסיאס.

המחירים באתונה כלל לא היו חופשיים: פקידים מיוחדים, סיטופילקוי, פיקחו על המחיר ה"נכון" על החיטה המיובאת לעיר. מתוצאות של דיונים שונים בבתי המשפט ניתן לראות כי ההמונים האשימו את הסוחרים ואת הפקידים בהפקעת מחירים, ואילו את מערכת הרגולציה שהם עצמם אכפו - אף פעם.

בשיאה של אתונה, ג-20 אלף אזרחים התפרנסו מהמדינה, וסיסמתם של "חברים באגודת שלושת האובולים" (אריסטופאנס) הייתה "לשלוח יד לכיס שיש בו" (אריסטו).

כלכלת אתונה הייתה נתונה ליותר רגולציות מאשר משטרים רודניים מסויימים. השוויון האזרחי גרם, מפעם לפעם לחלוקה מחדש של רכוש. הכנסות ממכרות הכסף בלאווריו התחלקו בשווה בין האזרחים, כמו שהכנסות הנפט מתחלקות בשבדיה (פעם אחת חולקו 180 כיכרות, וכל אזרח קיבל בפועל 50 דראהם). לו היה פוליגרף שריקוב[4] מגיע לאתונה, המצב בהחלט היה משביע את רצונו: חלומו "לחלק את הכל" התמלא שם מספר פעמים בשנה.

כתוצאה מכך היו באתונה אריסטו ואפלטון, אבל לא היה , ואף לא היה יכול להיות, ביל גייטס.

בכל ספר לימוד של מדעי המדינה אפשר לקרוא שהדמוקרטיה באתונה הייתה כביכול "ישירה", ואילו בעולם מודרני היא "ייצוגית", כאילו שיש הבדל עצום ומהותי בין מוטיבציה של ההמון שהתכנס בכיכר לבין ההמון הבוחר לו נציג בפרלמנט.

בפועל, ההיסטוריה של ערי המדינה של יוון דומה באופן מדהים להיסטוריה של הדמוקרטיה המודרנית. ניצחון העניים נגמר כמעט ללא יוצאי דופן במחילת חובות, חלוקה מחדש של אדמות, ועליה של רודן לשלטון. כמעט תמיד הרודן "מחרים את רכוש העשירים, מה שמאפשר לו לשלם יותר לשכירי החרב שלו, ואת היתרה לחלק בין העניים", כך כותב פוליביוס על אפולודורוס מקסנדריה. ואפילו אתונה, האמריקה של העולם העתיק, הופכת לוולפר האינסופי, הנשלט על ידי "חברים באגודת שלושת האובולים".

אבל הגורם המערער הסופי של הדמוקרטיה בעולם העתיק הייתה מלחמה. הדמוקרטיה בעולם העתיק הייתה דמוקרטיה של מלחמה. האזרחים בערי המדינה היו אלה שנשאו נשק, ולרוב לעיר חסרו אחדות הפיקוד וכוח צבאי כדי לעמוד מול ממלכות גדולות.

במקרה והעיר הצליחה להשיג ניצחונות צבאיים מרובים, שטחה והכוח הצבאי שלה גדלו. החיילים המרובים הפסיקו להיות אזרחים והפכו לנתינים. כך קרה לרומא, שההוגים והיסטוריונים שלה, אם נשים לב, מעולם לא השמיצו את המשטר שלה, להבדיל מעמיתיהם היוונים. להיפך, הם חשבו כי ה- res publica היא צורת השלטון הטובה ביותר. לכן הם המשיכו לכנות את רומא בתואר "רפובליקה" אפילו במאה ה-5 לסה"נ. משעשע ביותר לקרוא אחד מכתבי טרבליוס פוליו שהסנט מבקש מהקיסר וולריאן "אנא קבל על עצמך את תפקיד הצנזור, שהוטל עליך בידי ה- res publica של רומא".

ימי הביניים

הקהילות של ימי הביניים נבדלו מהותית מערי המדינה של יוון. האזרחים שם לא היו לוחמים כי אם סוחרים. הן נוצרו בריק השלטוני שהותירו מאבקים בין האפיפיור לקיסר, שני הכוחות שהמלחמה ביניהן הצילה את חרותה של אירופה, כלשונו של  גרגורוביוס. לכאורה, לא היה כל דבר משותף בין פיזה, גנט, מרסיי או פירנצה לאתונה או תבאי. אבל אחרי שהערים האלה גירשו את האצולה או צמצמו משמעותית את השפעתה, מאבק הכוחות הנפוץ ביותר בתוך הערים הפך להיות בין הגידלות העשירות לגילדות העניות, בין טובי העיר לדלת העם בין popolo grasso ל- popolo minuto.

כשם שהטיראנים היוונים, אשר ביטלו חובות וחלקו מחדש את האדמות, לא היו כלל מבני השכבות החלשות, אלא רק ניסו להשיג את תמיכתן, כך הנהגת ה- popolo minute בפירנצה נמצאה בידי ג'יאנו דה לה בלה, וולטר דה בריין, הדוכס של אתונה, והבנקאי העשיר ביותר באיטליה כולה, קוזימו מדי'צ'י.

דמותו של הדוכס של אתונה בולטת ברשימה זו בכך שהוא הוזמן לעיר בידי "הגילדות הגדולות", arti maggiori, שנבהלו מהלחץ הפוליטי של פשוטי העם. משימתו הרשמית הייתה המלחמה עם פיזה, ואילו הבלתי רשמית – דיכוי האספסוף.  אבל הדוכס כלל לא רצה לתמוך באוליגרכים החלשים, המאוחדים בחוסר האמון כלפי רודנים. הוא לא קרא את ההיסטוריונים של העתיד ולא ידע שהאינטרס שלו, אינטרסים של האצולה, דורשים תמיכה של האוליגרכיה. הבה נמחל לו על בורות בלתי רצונית זו!

מה שהוא כן ראה אצל בני ארצו הוא כמה קל להשיג שלטון אבסולוטי בהתבסס על ההמונים והבין שקל יותר להשליט רודנות על עשרת אלפים מפשוטי העם, מאשר על ה- arti maggiori החשדנים.

הוא העניק ל- sottoposti, שהיו עד כה נטולי זכויות, את הזכות להתאגד לגילדה, גילדת הפועלים השחורים, העוסקים בעבודה בלתי מקצועית שונה כגון תוויה, שוד ומהפכנות. הוא הכריז שהמשרות צריכות להיות "comuni d’ogni ragione, perche si chiamava Comune", וב-8 בספטמבר 1342 ה- parliamento, אספת העם הכללית של פירנצה, שכונסה בידי דה בריין, הכריזה על הצרפתי הזר כשליט פירנצה לכל החיים.

אמנם אחרי שנה העיפו את הדוכס מפירנצה. אבל ב-1378 פרץ מרד ה"צ'ומפי", גידלת סורקי הצמר, אשר דרשה לעצמה את הזכויות שלה. דרישותיהם של האנשים הטובים האלה הוצגו בפשטות מדהימה על ידי אחד מהם לפלוני אדאה סאלי בעת מפגש בבולניה: "אנחנו נהרוג ונבזוז את כל השמנים שגירשו אותנו מבתינו, ונקבל את הארץ הזאת לעצמינו ונעשה בה כרצונינו ונהיה עשירים בעצמינו".

במאות ה-10 – ה-13 ערי איטליה, דרום צרפת ופלנדריה עברו גל של הפיכות קומונליות – בכל מקום שלטון האצולה החולף בשלטון סוחרים ואמנים. מאה שנה מאוחר יותר הגיע גל נוסף של הפיכות – של הפעולים השכירים נגד הגילדות השולטות. 

ההיסטוריונים מפירנצה, מוילאני ועד מקיאבלי, תיארו את האירועים במונחי מאבקי כוחות, בתחילה בין אצולה למעמד הביניים, ולאחר מכן בין "העם השמן" ל"עם הרזה". ההיסטוריונים הליברליים של המאה ה-19, דוגמת מישלה הציגו הקבלה מלאה בין השביתות והמרידות ששטפו במאות ה-10 – ה-14 את ערי איטליה, דרום צרפת ופלנדריה  ובין המהפכות הבורגניות של המאות ה-18 –ה-19, אחריהן התחילו המפכות הפרולטריות. 

כפי שכתבתי לעיל, בעת העתיקה מאבקי הכוחות בין "טובי העיר" לעם הפשוט לעתים נדירות בלבד השמידו את העיר עצמה. בדרך כלל הם החלישו אותו, והפכו את העיר לטרף קל לרודנים או כובשים. "מדינה החלוקה בינה לבין עצמה לא תעמוד", אמר הנשיא לינקולן. כשם שאיידס אינו הורג את הנשא אבל מחליש את מערכת החיסונית שלו והופך אותו לחשוף לכל זיהום ומחלה, כך באירופה של ימי הביניים, במאות ה-11 – ה-14, מאבקים בין הגילדות העמידות לבין הפועלים השחורים, בין בפריז, בגנט או בפירנצה, לא השמידו את העיר אלא הביאו לתוצאות עגומות. באיטליה כתוצאה מהמאבקים חלה השתלטות של שכירי חרב – הקונדוטיירי על הערים, ואילו בספרד ובצרפת ההנהגה העצמאית של הערים לא שרדה את התחזקות של מוסד המלוכה.

יחד עם זאת, ולהבדיל מהתפיסה המקובלת, כשהמלכים החלו לקצץ בחרויות, לא היו אלה זכויות הערים שקופחו תחילה. להיפך, הם השתמשו לעתים קרובות בערים כדי לרסן את האצולה. בספרד המלוכה האבסולוטית התבססה על Santa Hermandadа, הגיס העירוני כדי לרסן את האצולה הפאודלית, אשר בהסכמיהם עם המלך הצהירו בעוז כי יצייתו "אם המלך יצליח להכריח אותם". בתוך הערים פנימה, המלכים, כמו הטיראנים היווניים, תמכו לעתים קרובות בדלת העם נגד האוכלוסייה האמידה, והפריחו סיסמאות פופוליסטיות שונות, כדי לפגוע בחרויות האליטה בעלת האמצעים.

אחת הערים הבודדות שניצלה מגורל כזה הייתה ונציה. מערכת האיזונים והבלמים שלה תוכננו בקפידה כה רבה, עד שלא פופליסטים ולא קונדוטיירי לא הצליחו להשתלט עליה. הדבר היחיד נגדו לא הצליחה המערכת הפוליטית שעוצבה בידי האוליגרכיה הווציאנית לעמוד היה האוליגרכיה הוונציאנית עצמה.  במוקר המעמ השולט של ונציה הורכב מסוחרים. אבל ככל שהגרנדים ביססו את שלטונם, כך הם הגבילו יותר ויותר את התחרות מפני מתעשרים עתידיים. הסוחרים הדינמיים של אתמול הפכו למעמד שליט קפוא על שמריו. הם השמידו את התחרות בתוך העיר פנימה, אך לא הצליחו להשמיד אותה בעולם בחוץ, וככל שהעיר התאבנה כלכלית, מרכז הסחר הזה ירד מבמת ההיסטוריה.

למרות שהתנאים החבריים של הקומונות בימי הביניים היו שונים לגמרי, בעיית היסוד שלהן נותרה כזו של הדמוקרטיה בעולם העתיק. ממשל שבו הבוחרים היו החלק האמיד והאחראי שבאוכלוסייה, הוליד קנאה בלתי נמנעת של "העם הרזה". עליית "העם הרזה" לשלטון נגמר בחלוקה מחדש של רכוש ואבדן החרות. במקרים הנדירים בהם הצליחו ה- popolo grasso לשמור על השלטון ולקבוע את עדיפותם בחוק, הם אבדו את הגמישות, את הדינמיות ואת כושר ההנהגה.

העולם המודרני

מפליא ביותר, אך בעולם המודרני הדמוקרטיות ניצבות בפני אותן הבעיות כמו ביוון העתיקה ואיטליה של ימי הביניים. הטבע האנושי אינו משתנה, וככל שהאזרחים עשירים יותר, כך צורת הממשל שלהם יציבה יותר, ואילו ככל שיותר עניים מחזיקים בזכות הבחירה כך עולה הסיכוי לחלוקה מחדש של רכוש ועליית רודן לשלטון.

אך מעט מן הטענות הנראות שקריות בבירור כמו הטענה כי "הדמוקרטיה פותרת את כל הבעיות".

לא תמיד ולא בכל מקום.

יש את ארצות הברית, המקבילה המודרנית לאתונה של העולם העתיק. דרך אגב, ארה"ב היא מושבה בריטית לשעבר. יש דמוקרטיה מתפקדת בהודו. דרך אגב, הודו היא מושבה בריטית לשעבר. יש דמוקרטיה מתפקדת באוסטרליה. אוסטרליה היא גם מושבה בריטית לשעבר. יש דמוקרטיה מתפקדת בקנדה. קנדה גם כן היתה מושבה בריטית.

אבל אם במושבות הבריטיות שלעבר הדמוקרטיה עובדת, ועובדת לא רע, המצב במושבות של ספרד הפוך לחלוטין. הדמוקרטיה באמריקה הלטינית מתפתחת בצורה לא טובה מזו של קסנדריה בימי הטיראן אפולודורוס, או פירנצה בימי מרד הצ'ומפי.

העם העני בוונצואלה בוחר לשלטון את הוגו צ'אבס המטורף למחצה, ואילו העניים של בוליביה - באוו מוראלס המטורף למחצה גם. באמריקה הלטינית המדינות המצליחות ביותר הן אלה אשר ויתרו לזמן מה  על הדמוקרטיה, כמו צ'ילה בימי פינושה.

כל מי שחוצה את הגבול בין בוליביה לצ'ילה נדהם מהניגודים. מצד אחד – בוליביה הענייה מרודה, לה פאס שכולה ביקתות עלובות מתחבאות מאחורי גדרות ענק. בכל פינה במקום פרסום מסחרי תלויות סיסמאות "Pongamos Bolivia a trabahar", " Gas nunca mas privatizado", "Fuera USaid"[5]. יש רובעים מיוחדים עם אבטחה פרטית, המיועדים לפקידים ואנשי המשטרה. ובשדרה המרכזית, היחידה בעיר שלא מסכון ללכת בה ביום – תור ענק. זהו תור של הצ'ומפי הבוליביאניים, שהגיעו לקבל מסמכים ולהשיג אפשרות להצביע בבחירות החדשות לאוו מוראלס הנפלא, אשר נותן בפועל לכל בוליביאני 200 בוליביאנו שהם 70 דולר בערך. מצד השני – סנטיאגו דה צ'ילה, אחת מהערים היפות ביותר בעולם, דומה קצת לניו יורק. גורדי שחקים חדישים נוצצים , ובמרווחים ביניהם מלאים בשמש ובצמחייה ירוקה, ושוער ב- Ritz המפואר אשר מניד את ראשו ואומר:"פינושה – זה היה רע. פינושה גזל מאיתנו את החרות".

המצב באפריקה גרוע אף יותר, גם במושבות הבריטיות לשעבר. הבחירות מתחילות לפעמים מרצח טקסי (בסיירה לאון ובגבון המשטרה תיעדה לא פעם מקרים בהם המועמדים מקריבים קורבנות אדם כדי להבטיח את תמיכת הרוחות), ומסתיימות בעליית אוכלי אדם לשלטון. כאשר זימבבואה הייתה מושבה בריטית , התוצר שלה היה קטן פי 7 מאשר בריטניה עצמה. היום הוא קטן פי 27. קשה מאוד לצפות משבטים שלא התגבשו לכדי אומות שיפגינו מודעות פוליטית העולה על זו של ciompi מפירנצה, או של אוכלוס האתונאי.

לעומתם, המשטרים של דרום קוראה, הונג קונג, סינגפור וכעת גם סין מראים קצב צמיחה מטורף. והצמיחה בסין מגובה בהעדר מוחלט של דמוקרטיה. אם נכניס לשם דמוקרטיה, חצי מיליארד איכרים סיניים עניים יצביעו בעד מאו חדש, וסין תהפוך לגיבון.

פרדוקס זה קיים גם במזרח התיכון. התוצאות הכלכליות הכי טובות באות לא מהמדינות שעברו הפיכות עממיות בשנות ה-60, אלא באלה עם המלוכה המורשת. דובאי נשלטת על ידי אמיר אאל מכתום הרבה יותר טוב מהג'מהיריה הלובית על ידי קולונל קדאפי.

אירופה

אירופה נחשבת היום לתקן הדמוקרטיה, כיבוד זכויות האדם והערכים הכלל אנושיים.

יחד עם זאת, הפוליטיקאים האירופאים המשקיפים על שאר האנושות, כולל גם ארה"ב, ממרומי עליונותם המוסרית הבלתי מעורערת, רומזים כי ערכי הדמוקרטיה הם הם  שהעניקו לאירופה את מעמד הבכורה העולמית. טענה זו תמוהה בלשון המעטה. כשאירופה החלה לכבוש את העולם, היא כבר לא נשלטה על יקוב דה ארטוולדה ולא על ידי אטיין מרסל. לקראת עדין הגילויים הגאוגרפיים הגדולים תמה תקופת "איש שהישר בעיניו יעשה" של ימי הביניים ואירופה נכנסה לעידן המלוכה האבסולוטית. איזו דמוקרטיה בדיוק מימנה את משלחתו של קולומבוס?

באמצע תהלוכת הניצחון סביב העולם, לא היו באירופה לא הומניזם, לא רב תרבותיות ולא סובלנות. היא השליטה את ערכי הנצרות באש ובחרב. קורטס אזר על האצטקים להקריב קורבנות אדם, למרות שזה כמעט ועלה לו בחייו. הבריטים אסרו בהודו על שריפת האלמנות, למרות שזה הביא למרד ההודי הגדול.

הדמוקרטיה האירופאית המודרנית צעירה למדי. עוד בסוף המאה ה-19 רוב המדינות האירופאיות היו מונארכיות. לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20, רובן הפכו לדיקטטורות. מה משונה היה ניראה ההוגה אשר היה מתחיל לדבר, בימיהם של מוסוליני, סלזר, פרנקו והיטלר, על "הנטייה האירופאית כלפי דמוקרטיה". נכון שהמתחכמים יכלו לטעון כי שרשי הקומונה הפריזאית נטעו על ידי אטיין מרסל, (סוחר, ה- prévôtשל פריז, אשר השיג ב-1352 כינון מלוכה המוגבלת על ידי חוקה), אבל באותה הצלחה אפשר לצטט את כתב היתדות על אסיפת העם בארך שהוזכר לעיל כאחד משורשי הדמוקרטיה העירקית.

צמיחת הדמוקרטיה באירופה התחילה אחרי מלחמת העולם השנייה, במספר נסיבות יוצאות דופן. ראשית, הרס מוחלט יחד עם אוכלוסייה משכילה ומובילית. מצב כזה הוא נקודת פתיחה לזינוק כלכלי אדיר מחד, ומאידך ה- sottoposti העצלן ביותר לא ידרוש מהמדינה בתנאים שכאלה יותר מדי.

שנית, האיום מצד בריה"מ. סכנת הכיבוש מגייסת את כוחות ההגנה של החברה, וזה בין היתר אחד ההבדלים האמתיים בין העידן המודרני לתקופות עברו. סכנת מלחמה הייתה הרסנית לשלטון העם בעת העתיקה ובימי הביניים, אבל היום פעולתה כשל ויאגרה. המלחמה הרסה את אתונה, אבל בישראל למשל היא רק מחזקת את הדמוקרטיה.

אבל תור הזהב של הדמוקרטיה האירופאית לא נמשך ולו 50 שנה. לאחר התפרקות בריה"מ המצב החל להשתנות ממש מול העיניים. על אף רמת הרווחה הגבוהה הבוחרים האירופיים החלו לדרוש מהמדינה עוד ועוד תנאים סוציאליים. הם החלו להצטרף בתורים מסודרים ל"מפלגת שלושת האובולים", והפוליטיקאים החלו לעשות כל מאמץ אפשרי כדי לתת למפלגה הזאת לצמוח, שהרי יחד איתה החל לעלות גם הכוח שלהם.

אירופה החלה להפוך לבירוקרטיה סוציאליסטית ענקית, בה כל  דבר נתון לרגולציה, מצורת המלפפונים עד למשקל הביצים. הביורוקרטיה האירופאית החלה לגדל שכבות אוכלוסייה עצומות של תלויים , כשהיא מוודאת בקפדנות שהאדם אשר התחיל לקבל את כספי הרווחה לעולם לא ירצה לוותר עליהם. הבירוקרטיה האירופאית החלה לייבא בוחרים תלויים מאפריקה וממזרח התיכון, כשהיא שוב גורמת להם להתמכר לרווחה, ותחת האמתלה של "רב תרבותיות" ו"שמירה על ערכים מסורתיים" מוודאת שלמהגר לא יהיה שום סיכוי להיקלט בחברה החדשה ולמצוא פרנסה עצמאית.

מדיניות זו היא תרמית פונזי, שסופה להסתיים בקריסה כלכלית.

אתם יכולים לקחת כסף מאזרחים עובדים ולתת אותם לאם חד הורית מובטלת עם ששה ילדים, גם בדור ראשון וגם בדור שני. אבל בדור שלישי, כשכולם יהיו חד הוריים מובטלים, העסק יגמר.

אירופה של היום מזכירה את סין כפי שתיאר אותה מרקו פולו. כשמרקו פולו הגיע לסין במאה ה-13, הוא נדהם מעושרה של המדינה. באירופה של התקופה לא נמצא שום דבר שהיה דומה לזה. אבל מרקו פולו תיאר את סין הגוססת, סים שנכבשה על ידי מונגולים, את סין של שושלת יואן.

צרפת של היום היא ללא ספק מדינה של שבעה כוכבים. אם תבקרו בניס, או קורשבל, או ליון – עיר מדהימה של גנים ציבוריים ואופניים ציבוריים. החלקים היפים של ליון הם הרובעים בהם פעם גרו הטווים של ליון. במאה ה-19 הם עבדו 13-15 שעות ביום, והתמרדו פעם אחר פעם (היו אלה אותן מרידות שמישלה השווה למרד הצ'ומפי), במטרה להשיג תנאי עבודה אנושיים.

והם השיגו את שלהם. היום בצרפת יום העבודה הוא של 8 שעות, יש חופשה בתשלום של 35 ימים בשנה, וגיל פנסיוני הוא 62. זכויותיהם של הטווים בליאון מוגנות היטב. רק שאין יותר טווים בליון. כולם היום – בסין.

יתרה מכך, גם העליונות המוסרית, המהווה את ההון העיקרי של הפוליטיקאים האירופאים מתגלה במציאות כמפוקפקת ביותר. כספי ענק היוצאים מתקציבי מדינות אירופה לטובת הסיוע הבינלאומי מביאים לכך שהפוליטיקאים המעוניינים בהמשך הזרמת הכסף הופכים למעריצים נלהבים של הסבל של הילדים הפלשתינאים, העיקרים או הניגרים, ולכן גם לבעלי הברית הנאמנים של הרודנים אשר הביאו על הילדים את העוני.

מה שהופך ליתרון הכלכלי המרכזי של אירופה הוא הערבונות שהיא מסוגלת לתת לרודנים המעוניינים להשקיע בכלכלתה. אלמלא המיליארדים שלהם, הצמיחה שם הייתה שלילית. בתנאים כאלה, הפוליטיקאים האירופאים צועקים בדרך כלל על העמדות המוסריות העליונות שלהם רק כדי שיוכלו למכור אותן כמה שיותר ביוקר.

כתוצאה מכך, הקנצלר הגרמני גרהרד שרדר מקבל תעסוקה בתאגיד האנרגיה הממשלתי הרוסי "גזפרום", ואילו סגנית הנשיא של הנציבות האירופית קטרין אשטון קוראת לישראל , באותו היום בו מחבלים שוחטים משפחה ישראלים בת חמש נפשות, כולל ילדה בת ארבעה חודשים, למשא ומתן עם המחבלים בשם "שלום אמת".

הפרדוקס הוא שאירופה לא הצליחה להימנע מהקללה שרבצה על הדמוקרטיות של יוון ועל קומונות באיטליה של ימי הביניים. אז הבורחים העניים הצביעו למי שיחלק את הכל, ושלטון המעטים הביא לשלטון האספסוף, ושלטון האספסוף – לדיקטטורה. היום הבוחר הנוטה יותר ויותר לחפש ארוחות חינם מצביע למי שמבטיח לו יותר ויותר. מה עשה ציבור הבוחרים אחרי שסין עקפה את גרמניה בהיקף היצוא? התשובה היא: העלו את הפנסיות. ולא פלא, שהרי הפנסיונרים הגרמניים מהווים 40% מכלל האוכלוסייה.

האימפריה הבריטית

הדמוקרטיות היציבות והמוצלחות ביותר בעולם נבנו במדינות שהיו פעם מושבות בריטיות.

במובן זה לא מדויק להגיד שאירופה היא זו שכבשה את העולם. העולם נכבש על ידי האימפריה הבריטית – הראשונה שהשמש לא שקעה מעליה, שלא היו כדוגמתה בהיסטוריה האנושית.

התשובה לשאלה כיצד מדינה קטנה למדי הצליחה לבנות אימפריה כה ענקית פשוטה למדי: הייתה זו אימפריה פרטית. כל הניצחונות הבריטיים על ספרד היו ניצחונות פרטיים. המלחמה שאנגליה ניהלה במאות ה-16 – ה18 בים נגד ספרד הייתה מלחמה פרטית – הספינות הברטיטות היו ספינות פרטיות, בפיקוד ובמימון של אזרחים פרטיים. אפילו הצי שנשלח נגד הארמדה הספרדית הורכב ברובו מ[6]armed merchant ships.

חברת הודו המזרחית הייתה חברה פרטית. אפילו בסוף המאה ה-19 אפירקה נכבשה בידי חברות פרטיות, בין אם על ידי British South Africa Company של ססיל רודז, National African Company של ג'ורג' גולדי או Imperial British East Africa Company של פרדריק לוגרד. הדבר הביא לחיסכון מופלא בחיילים ופקידים. בעוד שהודו נשלטה על ידי אלף פקידים, המטבלה הוכנעו בידי 700 שכירי חרב.

לדעתי שתי הדוגמאות הנפלאות ביותר, עד כמה היעילות של היוזמה הפרטית באנגליה הייתה גדולה מזו של המדינה מצויות בסיפור של שני סוגי נשק: תותח הקרונד, ומקלע מקסים. הקרונד – התותח אשר הבטיח את עליונות הצי הבריטי בתחילת המאה ה-19, היה מיוצר במפעל פרטי בשם Carron ונכנס לשימוש לראשונה באוניות הסחר.

המקלע של היירם מקסים, אשר הפך את התפיסה המקובלת על המלחמה ואפשר לחברות הפרטיות לכבוש את אפריקה נכנס לייצור המוני במימון פרטי של רוטשליד, שותפו של ססיל רודז. עד אז מקסים ערך הדגמות לדרגים בכירים בצבאות ארה"ב, איטליה, אוסטריה, ואף אנגליה עצמה, וכל ללא תועלת.

שאלה: מדוע דווקא באנגליה המדינה, בעלת הנטייה המתמדת להתפשט על הכל, האצילה את לחברות פרטיות אף את הזכות לנהל מלחמה ולבצע התרחבות טריטוריאלית?  התשובה פשוטה  ביותר: בשל העובדה שבאנגליה הייתה זכות בחירה, למרות שזו הייתה מונארכיה ולא דמוקרטיה, וציבור הבוחרים היה ציבור משלם המסים.

   וזה הבדל עקרוני. האיש העני מצביע כדי שהמדינה תיתן לו יותר. משלם המסים מצביע כדי שלשלם כמה שפחות מס.

אנגליה בנתה את האימפריה הגדולה ביותר בתולדות האנושות בדיוק בשל העובדה שהבוחרים היו משלמי המסים. בו ברגע שציבור הבוחרים השתנה ממשלמי המסים לאוכלי החינם, אנגליה אבדה את האימפריה שלה.

האבות המייסדים של ארה"ב הגבילו גם כן את זכות הבחירה לציבור משלמי המס. על אף שבהכרזת העצמאות שלהם נכתב כי all men are born equal[7], הם לא העניקו את הזכות לבחור לא לנשים, לא לעבדים ולא לעניים. ולו היו עושים זאת, גורלה של ארה"ב היה כגורלה של האיטי.

ככל שהעלייה ברווחה הכלכלית עולה, ציבור הבוחרים הלך והתרחב, ובמשל זמן מה קצת הצמיחה עקף את גידול במספר הבוחרים. היחס הזה התערער לראשונה במהלך ה"ניו דיל" של רוזוולט. המדינה הלכה והרחיבה את סמכויותיה, ולראשונה בארה"ב הופיעה שכבה משמעותית לש הבוחרים המעוניינים לא בהקטנה אלא בהתרחבות הממשלה. הכלכלה האמריקאית ממשיכה להיות מספר אחת בעולם. אך "מפלגת שלושת האובולים" ממשיכה לטפוח, ולארה"ב צפוי גורל דומה לזה של אירופה.

Popolo Grasso ו-Popolo Minuto

"דמוקרטיה היא צורת המשטר הגרעה ביותר, פרט לכל השאר", העיר צ'רצ'יל. למען האמת אני מוצאת את ההיגד של ניקולו מקיאבלי הרבה יותר נכון: "שום דבר אינו נכון כשלעצמו, אלא הכל – לפי הנסיבות" .

דמוקרטיה עובדת, אבל רק אם הבוחר שלכם הוא גם משלם המסים. הסיסמא של המהפכה האמריקאית הייתה "[8]no taxation without representation", אבל גם ההיפך הוא הנכון, הייצוג לא ייתכן ללא מיסוי.

הבוחר משלם המס מעוניין להקטין את המדינה. בוחר שאינו משלם את המסים מעוניין לקבל מהמדינה כמה שיותר.

הרשו לי להדגים את כל הנאמר לעיל בדוגמה פשוטה מחיי האישיים. אני גרה במקרה בישוב כפרי, עם דרכים כפריות צרות. אפילו בימות הקיץ קשה למספר מכוניות לנסוע בבת אחת על הדרכים, ואילו בחורף, כשמהדרך נשאר מסלול אחד, קפוא כולו, הדבר כמעט ובלתי אפשרי.

מכוניות שונות נוסעות ברחבי הכפר – ממכוניות פאר מיובאות למכוניות פשוטות מתוצרת מקומית. ואף על פי כן מעולם לא הייתה בעיה של פקקים. תמיד אחת המכוניות (ולפעמים שתיהן יחד) פונות הצידה ומאפשרות לצד השני לעבור בדרך. המעמד הכלכלי של הנוסעים שונה ביותר, אבל לכולם יש איזה מינימום משותף – בעלות על הרכב. ולכן בלי כל שלטון, בלי תמרורים, חסומים, בלי שליט אפלטוני המצרף "עוצמה מירבית עם תבונה ושיקול דעת", ואפילו בלי שוטר תנועה בנאלי, אנשים פיתחו מערכת בקרה עצמית נהדרת ובכל רחבי הכפר נחתם חוזה חברתי בלתי רשמי. המנהג הוא: מי שנוח לו יותר הוא זה שמפנה את הכביש. 

בנוסף לכביש יש בכפר גם יער. עם שבילים מסודרים מימים ימימה. ופתאום לפני זמן מה אני שמה לב שמישהו חוסם את השבילים בכוונה בגזעי עצים. פיניתי אותם מהשבילים אבל משיהו שוב ושוב היה מניח אותם. לא היה ברור לי כלל למה שמישהו שפוי יחסום שבילים ביער בכוונה, והתחלתי לפנות לעוברי אורח בשאלה: "אתם יודעים מי עושה את זה?"

התשובה השאירה אותי המומה: "נוסעים פה כל מיני על טרקטורונים! הורסים את השבילים! אז חסמנו אותם, כדי שהזבלים העשירים האלה לא ייסעו."

במילים אחרות החלק מהעוברים השייך לצוות של בית ההבראה, תושבי הבתים שליד תחנת הרכבת, הטבחים מחדר האוכל וכיו"ב, בזבזה בכוונה תחילה המון מאמצים לחסום את השביל ביער עליו נסעו ה"עשירים" על טרקטורונים.

העובדה כי בשביל נוסעים גם רוכבי האופניים,  הולכות אמהות עם עגלות וגם לסתם הולכים לא נוח לא עניינה אותם כהוא זה.   יתרה מכך, הטרקטור, עליו נסע שומר היער השיכור לחנות לקנות עוד קצת וודקה לא עניין אותם כלל. התנהגות של ה- popolo minuto נגרם מקנאה פשוטה וטיפשית ביותר :אין לי את הטרקטורון, אז גם אתם אל תיסעו.

לדעתי שני הסיפורים האלה מאפיינים בצורה נהדרת מבנה של כל חברה. אם יש לכם בעלי רכוש אחראיים, בעלי איזה קניין מינימלי, הם יצליחו בקלות לפתח כללים לשיבוש בדרך גם ללא הרשויות. אם החברה שלכם מתחלקת לבעלי טרקטורונים וסנקילוטים[9], אזי הסנקילוט, הלא הוא ה"צ'ומפי", יקדיש חלק ניכר ממאמציו רק בשביל לפגוע במי שכן יש לו טרקטורון.

כתוצאה מצירוף מקרים מוזר, מעולם לא תועד בספרי ההיסטוריה מקרה בו מפלגת העניים דרשה אי פעם שיאפשרו לה להרוויח. כל הסיסמאות ללא יוצא מן הכלל, מאז ערי המדינה של יוון ועד המהפכה הרוסית, התמצו בכך שהמדינה חייבת להעניק להם טובות סוציאליות, תוך חלוקה מחדש של כסף, בין בעזרת רצח ובין בעזרת מסים, מידי אלה אשר הרוויחו אותו.

אין לשום חברה מתפתחת שהעניקה את זכות הבחירה ל"מפלגת שלושת האובולים" סיכוי לרפורמות משמעותיות.

יתרה מכך, גם חברה מפותחת, שהעניקה זכות הצבעה לכלל לבוחריה, נמצאת תחת איום מתמיד מצד "מפלגת שלושת האובולים" והפוליטיקאים המייצגים אותה. כפיש אמר האיש אשר ניצח את אימפריית הרשע, רונלד רייגן,  Freedom is never more than one generation away from extinction".

תודה לש' פירסטנברג על היעוץ בנושא יוון הקלסית.

---

[1]  תוקידידס "תולדות מלחמת פלפונסוס", מוסד ביאליק, ירושלים, 1959, עמ' 159

[2] פוליביוס "היסטוריה - כרך ראשון", מוסד ביאליק, ירושלים, 1991,  עמ' 405

[3]  בדומה למקבילה העברית. (הערת המתרגם)

[4] דמות בדיונית מרומן אנטי-קומוניסטי של מיכאל בולגאקוב "לב כלב". ברומן, פרופסור נודע העובד במוסקבה של שנות ה-20 מבצע ניסוי בכלב שהוא מצא ברחוב, עד שהכלב הופך לאדם, או ליתר דיוק כמעט אדם. הכמעט-אדם מתחבר בשמחה לתועמלנים קומוניסטיים ושותה בצבא את דבריהם, ואילו הם מארגנים לו מסמכים רשמיים, וכך הכלב שריק הופך למר פוליגרף שריקוב (הערת המתרגם).

[5]  בתרגום חופשי, "רוצים צדק - לא רוצים צדקה", "לא נותנים את הגז לטייקונים", "כסף זר ממן את החורבן של המדינה"

[6] ספינות סחר מזוייניות (אנגלית)

[7] כל בני האדם נבראו שווים (אנגלית)

[8] אין מיסוי ללא ייצוג (אנגלית)

[9] הסנקילוטים היה הכינוי שנטלו לעצמם המון העם מהמעמד העירוני הנמוך בתקופת המהפכה הצרפתית, שנציגיהם באספה הלאומית השתייכו לשמאל הקיצוני. (ויקיפדיה)

Traffic Control and Bargaining in Self-Driving Vehicles

Upon reading "Walkaway" by Cory Doctorow (yes, he is still a smug lefty and the reading was NOT a pleasant experience), I've ran into the following passage:

“I don’t think I’ve ever traveled this fast in city traffic,” he said.
Jacob gave him a fatherly wink.
Natalie reached across the large internal compartment and gave her dad a sock in the thigh. “He’s showing off. There’s custom firmware in these, lets them cut the clearance envelope in half, which makes the other cars back off because we’re driving like unpredictable assholes.”
“Is that legal?” Hubert, Etc said.
“It’s a civil offense,” Jacob said. “The fines are paid by direct-debit.”
“What if you kill someone?” Seth got to the point.
“That’s a criminal matter, more serious. Won’t happen, though. There’s a lot of game theory stuff going on in the car’s lookahead, modeling likely outs and defectors and injecting a huge margin of safety. Really, we’re playing it safer than the stock firmware, but only because the car itself has got much better braking and acceleration and handling characteristics than a stock car.”
“And because you’re terrifying other cars’ systems into getting out of your way,” Seth said.
“Right,” Natalie said, before her dad could object. He shrugged and Hubert, Etc remembered what she’d said about his being “old rich,” unconcerned by the idea that anyone would resent his buying his way through traffic.

 This led me to several thoughts about self-driving vehicles.

Traffic Control

What does it mean to operate the self-driving vehicle (hence forth "s-car")? The operator sets for a car specific destination and specific route. In fact it is not different from what people do today with Waze or Google Maps. But assuming all the traffic is made of s-cars, it makes sense for the entity operating the road(s) to establish a Traffic Control Center (hence "TCC"). This way, as the operator gives order to s-car , he communicates not/not only with Google Maps for statistical projections of time and cost, but to the actual database of the status of the road. TCC in its turn can incorporate this data thus having noit only derct knowledge of all the s-cars already on the road, but all the cars that arte to be on the road, so it can advise or adjust prices accordingly.

Bargaining

But that is the first step. What happens if one s-car makes some drastic change? Since the s-cars are less prone to traffic accidents, consider the following scenario:

A passenger in s-car got cardiac arrest. Since people prone to such conditions are monitored, it is easy to transmit critical data, both to the car and the medical personal. Since it is known conditions, also makes sence that the s-car has in it's memory list of medical facilities to treat such a conditions, and list of people to contact with the data. But here is the question How does the car proceed with announcing it is no longer going at its leasure to declared destination but rather to medical center ASAP? 

One way is to inform TCC and let it clear the way. This will  make a lot of trouble for the TCC since every s-car ahead on the route should be not only rerouted, but also all incurring costs to be settled. But there is a second way - well known economical idea of barter over resources. Since the condition was known in advance, the use of the medical facilities as well as TRANSPORTATION is covered by the insurance. The s-car itself can, therefore, to participate with the TCC in settling and compensating other  s-cars on the road, by offering monetary incentives or compensations for the s-cars to move aside, using the insurance money.

Should such bartering protocol exist, it can be used not only in emergencies, but ALWAYS. as  a system of economising of the traffic by introduction of inner price system, where operators consider and come upon agreement of their time and money. Which they already do today, selecting the routs.