ראשית דבר, האדם הוא קוגניטיבי. הוא אוסף מסביבתו לא רק קלט של חושים , אלא גם מידע מופשט, ומעבד אותו בכלים לוגיים, או בדמיונות אינטויטיביים. יכולת זו מבדילה אותו מבעלי החיים מחד, וממחשבים המסוגלי לחשיבה לוגית בלבד מאידך.
שנית,האדם הוא אגואיסטי. הוא מחפש באופן מתמיד להטיב את מצבו, ופועל באופן מתמיד כדי לא להחמיר את מצבו. בעלי החיים שואפים לעונג ונמעים מכאב, אבל האדם משתמש בשכלו, ומדמיין באופן פעיל מצבים שונים, וחושב ל דרכים להגיע מלו הנראים לו רצויים, ולהמנע מאילו שלא. תכונה זאת מולידה את הפעולה הרצונית, לכן נפרט אותה בהמשך.
שלישית, האדם הוא פרדיגמלי, דהיינו המידע זהוא אוסף בעזרת שכלו מתחבר יחדיו לתוך מערכת ממטית של "השקפת העולם", או "פרדיגמה". תחילתה של הפרדיגמה בצורך השרדותי של תינוק לאתר מערכי סיבה-תוצאה שיעזרו לו לממש את האינסטינקטים, ובשל כך הקשר "סיבה-תוצאה" הוא ההקשר הכי חזק בפאראדיגמה, והוא ההקשר העוזר לאנשים לתכנן דרכי פעולה למימוש רצונותיהם. דא עקא, שהקשרים אחרים בפרדיגמה אינם כה חזקים, ולכן הפאראדיגמה יכולה להיל חלקי מידע («ממים") חלקיים, קטועים, סתומים או אפילו סותרים (אם מתקיים מם אחר אשר מחפה על הסטירה). חוסר ארגון לוגי זה בתוך הפרדיגמה גרם לפילוסופים שונים לקרוא לאדם "בלתי-רציונאלי".
כמו שאמרנו, הממים הראשונים בפרדיגמה הם ממים ממקור עצמי – אפמירי, הרשום הראשוני של התינוק מהעולם ודפוסי מחזוריות ועקביות אשר התינוק הצליח לזהות. עם הזמן נוספים לממים אלו ממים חיצוניים-אוטוריטריים , דהיינו ממים שהתקבלו מאדם אחר על סמך סמכות הוראה של אותו אדם אחר. ממים כאלה יבאו מהורים, מורים, ספרים, כלי תקשורת ויצירות אמנות. וכאן מתקיים מלכוד: כלים לרכישת נסיון עצמי מתקדם חייבים לבוא ממקורות חיצוניים. אם הפרדיגמה לא תכלול כלים כאלה, אן ממים על רכישת כלם כאלה(או תועלת שלהם), הרי שרוב הפעולות שאותו אדם יבצע, הוא יבצע על סמך הסמכות שממנה הוא קיבל את הממים. ואם כן יוקנו לו כלים, עדיין השימוש בכלים הלוגיים יהיה מול ממים חיצונים-אוטריטריים. בתרבויות הנשענות על מסורת יש לפרדיגמות אוטוריטריות כבוד גדול יותר מפרדיגמות עצמיות, שכן המסורת צודקת וודאי, ואילו בעל-הפרדיגמה - ספק. בתרבויות צעירות יש כבוד לפרדיגמות עצמיות יותר, כי ממים קדמוניים כבר לא תואמים מציאות, ואילו בעל הפרדיגמה מכיר את המציאות ויודע להערך אליה. אבל שתי הדעות אינן יכולות להיות סופיות, כי אין אפשרות לבצע חלוקה חד משמעית בין שני סוגי הפרדיגמות. ועוד דבר שיוצא מכך – לא יכולות להיות שתי פרדיגמות זהות. כל פרדיגמה תבדל על ידי תון וכמות ממים אוטוריטריים, כמות כלים לעיבוד אותם ממים, וכמות ממים עצמיים, כשכל זה נגזר מיכולות ונסיבות חייו של בעל-הפאראדיגמה. כלומר, אפילו שני תאומים זהים הגדלים מגיל ינקות באותה סביבה, ומתחנכים יחד, די בכך שלאחד היה רגע אחד פנוי שהוא הקדיש למחשבה ופיתוח ממים עצמיים ואילו אחיו לא. והרי שכעת לראשון יש את המם העצמי – ולשני לא. לכן אנשים החשובים באופן דומה, נוכל לומר שיש להם דמיון בפרדיגמות, אבל לא זהות.
פרדיגמה היא המקור עליו מסתמך האדם בהערכתו פעולות ורעיונות שונים. הסיווגים כ"טוב", "רע", "יעיל", "בלתי יעיל", "מוסרי" ו"בלתי – מוסרי", הם סובייקטיביים, ותלויים בפרדיגמה. העדפה, איפוא, היא נגזרת של פרדיגמה. הבחירה, אשר הינה מימוש העדפה, גם היא נגזרת של פרדיגמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה