מתוך "בורבון לאורחת הבוקר".
תרגום מאנגלית: טל זיצ'ק, גיא קדם, יונתן קרוביצקי
הקופאית פספסה את החלב בעגלת הקניות שלי, כך שהיתה צריכה להתבצע עסקה נפרדת בשבילו. שילמתי בכרטיס "אמריקן אקספרס" ולפתע חשבתי שעלי להתנצל.
"אני ממש מצטער. העמלות על הכרטיס בטח יאכלו לכם את כל הרווח."
היא הסתכלה עלי כאילו דיברתי שפה בלתי מובנת.
"העמלות שלי?” היא שאלה.
"כן, האמריקן אקספרס הוא הכרטיס הכי יקר בשוק. אתם תצטרכו לשלם לפי חיוב וגם אחוזים מהעסקה. הוצאתי פה רק שני דולרים, אז העמלות ממש ינגסו בשולי הרווח שלכם."
"אני לא משלמת שום עמלות," היא אמרה.
בנקודה זו הבנתי שאנחנו היינו בשני עולמות נפרדים. היא עובדת בחברה בתור שכירה. החנות חתמה איתה על חוזה שהיא תופיע לעבודה ותעשה פעולות מסוימות. היא עושה אותן. היא מקבלת על זה שכר. בכך מתחיל ונגמר תפקידה במערך החליפין הכלכלי. היא אינה מודעת שהיא גם צרכנית, שהיא צורכת את שירותי התעסוקה הניתנים על ידי החנות; שירותים אשר צריכים להיות ממומנים על ידי ההכנסות מהמכירות.
מתוך ההכנסות העסק משלם לפקיד. העסק משלם לחברות האשראי. העסק משלם את המסים. העסק משלם דמי חכירה. העסק משלם לאפסנאות ולמלגזנים. העסק חייב להשיג - בדרך כלל ברכישה - את הסחורה אותה הוא מוכר לפני שהוא מוכר אותה. כשהוא עושה זאת, הוא נחשף לסיכון כי הרווח הוא השלב האחרון בעסקה; ואילו ההוצאות משולמות לכל אורך תהליך הייצור.
הנה הצד השני של המטבע שהפועל אינו צריך לחשוב עליו. גם הלקוח לא. אנחנו נכנסים לחנויות וחושבים, "ואוו, יופי של מבחר". או "מי בכלל רוצה את הזבל הזה". אנחנו בוחנים את המקום כדי לראות אם יש שם משהו שיהיה בעל ערך מספיק בשבילנו שנרצה לקנותו בסכום הנקוב שהחנות מבקשת. העסקה שם כדי שיקחו אותה. אנו המחליטים אם נרצה לקחתה או לא. איש אינו מכריח אותנו. אם נלך בלי כלום, אין קנס יציאה.
איננו צריכים לחשוב על המציאות המוזרה בה החנויות הקמעוניות והמכולות מחזיקות מלאי בשווי של מיליונים. סחורה בשווי עשרות מיליונים, מרוכזת כולה בנקודה אחת בתקווה שנאהב משהו ממנה ונרצה לתת את כספינו תמורתה.
הייתי בחנות למוצרי ספורט יום אחד, ונדמה שהיה שם כל דבר שרק אפשר לחשוב עליו. מה היה שווי המלאי? עשרה מיליון דולר? מאה מיליון דולר? לא יאומן, רק הניסיון לחשב את המספרים גרם לי סחרחורת. והנה אני בסך הכל קונה זוג גרביים בשני דולרים. הם אולי הרוויחו 25 סנט על העסקה אחרי כל ההוצאות. ועדיין הם עשו את כל זה בשבילי ובשביל אחרים כמוני: לקוחות החופשיים לקנות או לא לקנות.
ואז, מה עושה החנות עם הרווחים אחרי ששולמו המשכורות, ההוצאות והסחורות? ובכן, היא חייבת להחליף את הגרביים שזה עתה קניתי כדי שמישהו אחר יוכל לקנות זוג נוסף. היא חייבת להתרחב כדי להתחרות בחנות החדשה שבדיוק נפתחה במורד הרחוב, לכן עליה תמיד להשיג מוצרים טובים יותר ולמכור אותם במחיר הכי נמוך האפשרי. בקרב הזה אין ניצחון סופי. כל הרווחים היו אתמול. כל ההפסדים יכולים לקרות מחר.
לקרוא ליוזמה עסקית סיכון פירושו להפחית ממש בגודל הבעיה. ליזמים יש יכולת מיוחדת לזהות את העתיד הבלתי-וודאי, אך אין להם כוח ליצור ממש עתיד זה. יכול להיות שמחר בבוקר איש לא יגיע למכולת. והמצב ימשיך גם אחרי הצהריים, אל תוך הערב. ואז זה יחזור על עצמו ביום למחרת וביום הבא, עד שהחברה תפשוט רגל. כמה זמן זה ייקח לה? זה תלוי בכמה כסף הבעלים מוכנים להפסיד כשהם מהמרים על עתיד רווחי יותר.
חוסר-הוודאות המשגע הזה של העתיד - גורם שאי אפשר להתגבר עליו, לא משנה כמה מידע נאסוף או בכמה מגידי עתידות נתייעץ - הוא מצב אוניברסלי, תמיד מכעיס ומדאיג אבל לחלוטין לא ניתן לפתרון. הוא לא שונה בין עשיר או עני. התאגיד הגדול ביותר ודוכן הלימונדה הקטן ביותר עומדים באתגר הזה בדיוק באותו אופן. שניהם אינם יודעים מה באמת טומן בחובו העתיד. ההבדל בין עשיר לעני הוא כמה כסף האדם יכול להפסיד כשיתגלה שהוא טעה.
להיות מודעים לשני צדדי היזמות הינה חוויה מטרידה במידת מה. הדבר מערער אותך, וממש גורם לך לתהות איך המערכת מצליחה לעבוד בכלל.
איך חנות יכולה להחזיק מלאי בשווי של מליונים, לצפות לרווחים של 25 סנט בזמן שהיא נתונה ללחצי התחרות הגורמים לה להתרחב יותר ויותר?
עוד שאלות:
איך העסקים יכולים להעסיק מאות, אלפים, רבבות אנשים כדי לייצר את הסחורה זמן רב לפני שהם ידעו בוודאות שמישהו ירצה לקנות אותה?
למה קיימים אנשים כמו יזמים שמוכנים להסתכן כך?
מה מבדיל אותם מההמונים שמעדיפים את תפקיד הצרכנים בכל השפע שמערכת היזמות החפשית מספקת?
אלה מחשבות שמעלה ההבנה של המערכות הכלכליות, והן לא בדיוק מנחמות. הליברלים הקלאסיים מהסוג הישן התהדרו בעובדה כי כל "הכוחות הבלתי-אישיים" הללו עבדו בלי שאיש יהיה מודע לקיומם, או מבין את פעולתם. הקופאית פשוט מתייצבת, לוחצת על כפתורים, מקבלת את משכורתה, ונשארת או עוזבת על בסיס שיקול של טובתה האישית. כולם נוהגים כמוה. המרדף אחרי הטובה העצמית מייצרת את המערכת חובקת העולם המופלאה זו, המיטיבה עם כולם.
הליברלים הקלסיים התהדרו בעובדה כי איש לא חייב להבין זאת, אבל אז המערכת עצמה הותקפה, והיה צורך להגן עליה. היה צריך להבין כדי להסביר, ולהסביר כדי לשמר אותה.
מסיבה זו פנה לודוויג פון מיזס לשכתב את הדוקטרינה הליברלית. אין זה מספיק שאנשים משתתפים בלא יודעין בכלכלת השוק. הם חייבים להבין אותה ולראות כיצד, בדיוק כיצד, תרומתם הקטנה והאנוכית מובילה לטובת הכלל. יתרה מזאת, עליהם לרצות בטובת הכלל הזו.
כלומר, בעולם נאור יהיה זה טוב אם הקופאית תבין את הכלכלה מנקודת המבט של אלה שמשלמים לה. יהיה זה טוב בשביל הפועלים השובתים להבין כיצד הם פוגעים לא רק בבעלי החברה אלא גם בעצמם. יהיה זה טוב למצביעים לראות כיצד תמיכה בתכניות סיוע ממשלתיות בשבילם פוגעת בחברה ככלל.
ציבור בעל השכלה כלכלית הוא התשתית לשימור המכונה המופלאה והפראית המכונה השוק, שפעולתה ותפקודה מטיבה עם האנושות כולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה