התהליך הזה של
העברה של הכוח החברתי לידי המדינה לא הרחיק לכת כאן כמו במקומות אחרים, למשל
רוסיה, איטליה וגרמניה. אבל יש לציין שני דברים. ראשית שהוא כבר נמשך זה זמן רב,
בקצב שהואץ רבות לאחרונה. מה שהבדיל בין התקדמותו כאן מזו שבארצות אחרות הוא אופיו
המיוחד. מר ג'פרסון כתב ב-1823
שלא היה דבר ממנו הוא התיירא כמו מ"הקונסולידציה (קרי, ריכוז) של הממשלה בדרך
השקטה, ולכן לא נראית מאיימת, של בית המשפט העליון". המילים האלה מאפיינות כל
צעד שעשינו בהאדרת המדינה. כל אחד היה שקט, ולכן לא מאיים, במיוחד לאנשים הידועים
בהיותם עסוקים בדברים אחרים, חסרי תשומת לב ומעדרי הסקרנות. אפילו ההפיכה של 1932 הייתה שקטה ובלתי מאיימת. ברוסיה, איטליה, גרמניה, ההפיכה הייתה אלימה
ומרהיבה, ושומה עליה להיות כזאת. אבל כאן היא לא הייתה לא כזאת ולא כזאת. היא
התרחשה במעטה של גיוס כלל ארצי של ליצנות נואלת ומהומה חסרת תוחלת המנוהלים על ידי
המדינה, באופן כל כך חסר כל הוד עד שאיש לא שם לב לטבעה האמתי, ואפילו כעת הוא
אינו מובן דיו על ידי הקהל הרחב. יתרה מכך, שיטת ריכוז הכוחות בידי המשטר שנוצר
הייתה שקטה ובלתי מאיימת, לא יותר מ"מיקוח השוק" הפרוזאי ובלתי מרהיב,
אליו הורגלנו מתוקף הניסיון הפוליטי הארוך והאחיד. מבקר המגיע ממדינה ענייה יותר
וחסכנית יותר היה אולי מוצא את פעולותיו של מר פארלי[1] בקמפיינים המקומיים כיוצאי
דופן ואף מרהיבים. אבל עלינו הם כמעט ולא עשו רושם. הם נראו כל כך מוכרים, כל כך
הדבר הרגיל, עד שאיש לא העיר עליהם דבר. יתרה מכך, ההרגל הפוליטי הביא אותנו לייחס
כל הערה שלילית שאכן שמענו לשיקולים מפלגתיים, כספיים או שאלו ואלו גם יחד. חשבנו
שאין אלה אלא דעות מעוותות של אנשים אינטרסנטיים ובאופן טבעי המשטר עודד את ההשקפה
הזו.
הדבר השני שיש
לציין שנוסחאות מסוימות, סידורי מילים מסוימים, מהווים מכשול לתפיסתינו עד כמה
ההמרה הזאת של הכוח החברתי לידי המדינה הרחיק לכת בפועל. כוחם של ביטויים ושמות
מעוות את הזיהוי של מה שאנו מקבלים אותו ומסכימים לו בשתיקה. אנו מורגלים לחזרות
על השבעות פואטיות מסוימות , וכל עוד המקצב שלהן נשמר, אנו אדישים לשאלה עד כמה הן
קשורות לאמת העובדתית. למשל, כאשר הדוקטרינה של הגל מוצגת מחדש במונחיהם של היטלר
ומוסוליני, היא נראית לנו בבירור כעוינת, ואנו מברכים את עצמינו על חירותינו
מ"עול הדיקטטורה של העריץ". שום פוליטיקאי אמריקאי לא היה חולם על לשבור
את שגרת המזמורים עם משהו מהסוג הזה. נוכל לדמיין למשל את הזעזוע שיגרם לרגשי
הציבור לו היה מר רוזוולט מכריז בפומבי "המדינה מקיפה את הכל, ואין לשום דבר
ערך מחוץ למדינה. המדינה היא היוצרת את הזכויות". אבל הפוליטיקאי האמריקאי
מסוגל, כל עוד הוא לא מנסח את הדוקטרינה בזר במונחים מסוימים, להרחיק לכת בפעול
הרבה מעבר למה שמוסוליני עשה וללא כל ספק או ערעור. נניח שמר רוזוולט לימד זכות על
משטרו על ידי הכרזה פומבית של ההיגד ההגליאני "רק למדינה יש זכויות כי היא
החזקה מכל." קשה לדמיין שהציבור שלנו יבלע את זה בלי הרבה הקאות. אבל עד כמה
הדוקטרינה הזאת זרה באמת למה שהציבור שלנו מסכים לו בשתיקה בפועל? ברור שלא יותר
מדי.
הנקודה היא שקשר
ליחס שבין בין התאוריה והפרקטיקה המעשית של ענייני הציבור, האמריקאי הוא חצור הכי
לא פילוסופי שבנמצא. הרציונליזציה של `התנהגות בדרך כלל דוחה אותו ביותר. הוא
מעדיף להתנהג דרך אמוציונליזציה. הוא אדיש לתאוריה של דברים, כל עוד הוא יכול
לחזור על הנוסחאות שלו. וכל עוד הוא יכול להקשיב למלמולי ההשבעות שלו, שום חוסר
עקביות מעשי לא יפריע לו, ובעצם הוא אף אינו נותן כל סימן שהוא מזהה את זה כחוסר
העקביות.
התצפיתן המוכשר וחד
ההבחנה ביותר שבא מאירופה להתבונן בנו מתחילת המאה שעברה הוא זה שהכי מוזנח משום
מה, למרות שבייחוד בנסיבות הנוכחות הוא שווה לנו יותר מכל הדה טוקווילים, ברייסים,
טרולופים ושאטובריאנים גם יחד. היה זה חסיד נודע של סן-סימון וכלכלן פוליטי משיל
שבלייה. פרופסור שינאר הפנה, במחקר ביבליוגרפי ראוי להערצה של ג'ון אדמס, את תשומת
הלב להערתו של שבלייה שלאנשים באמריקה "מורל של הצבא הצועד". וככל
שחשובים על זה יותר כך נראה יותר ויותר בבירור כמה מעט יש במה שהעיתונאים שלנו
אוהבים לכנות "הפסיכולוגיה האמריקאית" שאינו עולה בקנה אחד עם הדבר, וזה
גם עולה בקנה אחד עם המאפיין שאנו בוחנים אותו כעת.
הצבא הצועד נטול
פילוסופיה, הוא רואה את עצמו כיצור של הרגע הזה. הוא לא מהרהר במעשיו, זולת הגדרת
איזו תכלית מיידית. כפי שכתב טניסון, יש הבנה רשמית ונוקשה למדי נגד פעולה שכזו,
"אל להם לשאול למה". אמוציונליזציה של התנהגות זה עניין אחר, וכמה
שיותר, ככה יותר טוב .
מערך מורכב של אמצעים מעודד אותה – נימוסין מרהיבים, דגלים, מוזיקה, מדים, עיטורים
וטיפוח זהיר של סוג מסוים מאוד של אחווה. אבל בכל התיחסות ל"סיבתם של
דברים", המוכנות והרצון, כפי שניסח זאת אפלטון "לראות דברים
כהוויתם", המנטליות של הצבא הצועד אינו אלא עיכוב בהתבגרות. היא נותרת
אינפנטילית באופן עקבי, ידוע לשמצה וחסר כל תקנה. דורות עברו של אמריקאים, כפי
שמרטין צ'זלוויט הותיר ברשומיו, העלו את האינפנטיליזם לדרגת מעלה תרומית עליונה,
והתגאו בו ביותר כאות להיותם העם הנבחר, שגורלו לחיות לנצח בפאר ההישגים שלאין להם
שני ווי גאָט אין אָדעס.[2] מר ג'פרסון בריק, גנרל צ'וק ואלייג'ה
פוגרם עשו עבודה ממדרגה ראשונה של
אידנדוקטרינציה של בני ארצם עם הרעיון כי אין כל צורך בפילוסופיה, ושהעיסוק בתאוריה של דברים הוא עניין נשי ולא
ראוי. צרפתי צר עין יכול להגיד ככל העולה על רוחו על המורל של הצבא הצועד, אבל
העובדה נותרת בעינה – זה מה שהביאונו עד הלום והביא לנו את מה שיש לנו. ראו כיצד
כבשנו את היבשת, הביטו אל רוחב התעשייה והמסחר שלנו, את הרכבות, העיתונים, חברות
פיננסיות, בתי הספר, אוניברסיטאות, מה שתרצו! ובכן, אם זה נעשה בלא פילוסופיה ואם
עלינו לגדולה שאין שניה לה בלא התאוריה הזאת של הדברים, האין זה מראה שהפילוסופיה
הזאת והתאוריה הזאת אינן אלא רוח הצלצולים, שאינם ראויים לתשומת הלב של האדם
המעשי? המורל של הצבא הצועד מספיק לנו, ואנו גאים בו. הדור הנוכחי לא מדבר בדיוק
בטון כזה של ביטחון ללא עוררין. נדמה שאם כבר, אז הוא בז באופן פחות גלוי
לפילוסופיה, ואפשר אפילו לראות סימנים לחשד, שבנסיבות הקיימות אולי יהיה שווה לבדוק
את התאוריה הזאת של הדברים. הדבר נכון במיוחד בקשר לתאורה של ריבונות ושליטה, שנתראה
שמתפתחת כלפיהם גישה חדש השל הסברת פנים. מצבם של ענייני הציבור בכל המדינות,
ובייחוד בארצינו אנו הביא ליותר מבחינה של התנהלות הפוליטית הנוכחית, של האופי
והאיכות של הפוליטיקאים המייצגים אותנו, ושל היתרונות היחסים של צורת ממשל זו או
אחרת. היא הביאה את תשומת הלב למוסד היחיד, שכל הדברים הללו הם צורות או מרכיבים
שלו, אשר מנקודת מבט תאורטית אינם אלא התגלמויות נייטרליות. הוא מביא לחשוב
שהסופיות אינה שוכנת בבחינת המסובבים אלא בסיבה, היא אינה נמצאת בבחינת המאפיינים
המבחינים בין מדינה רפובליקנית, מונוקרטית, חוקתית, קולקטיביסטית, טוטליטרית,
היטלריאנית, בולשביקית, או כל דבר אחר
שתרצו. היא שוכנת בבחינת המדינה עצמה.
[1] ג'ימס אלואיזיוס פארלי שימש יו"ר המפלגה
הדמוקרטית בין השנים 1932-1944 וניהל את הקמפיינים של רוזוולט בין 1928-1940.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה