הרברט ספנסר - מחרות לעבדות (1891)

רוברט קוהלר "הסוציאליסט" (1885)

פורסם לראשונה כמבוא לאסופת המאמרים אשר נערכה על ידי תומאס מקאי (Mackay) בשם "בקשת החרות: טענות נגד סוציאליזם וחקיקה סוציאליסטית" (לונדון וניו יורק, 1891).

מבין הדרכים הרבות בהן האירועים סותרים לגמרי את ההיקש של השכל הישר אודות האירועים החברתיים (כמו במקרה בו ניסיון לדכא פרסום של ספר מסוים מגדיל בפועל את תפוצתו, כשניסיון למנוע  ריבית-עושק גורמת לכך שהלווה לא מסוגל לקבל את ההלוואה כלל, או  כאשר דווקא במקומות הייצור מכל המקומות, לא ניתן להשיג דבר), אחת המעניינות היא האופן בו ככל שהדברים הולכים ומשתפרים, כך הולכות וגוברות הצעקות כמה הם גרועים.

בימים בהם לא היה לציבור הרחב כל כוח פוליטי כלל, לעתים נדירות בלבד מישהו התלונן על שיעבוד זה.  אבל אחרי שמוסדות החרות התקדמו כל כך באנגליה עד שהסדר המדיני שלנו הפך למושא קנאה בכל יבשת אירופה, הגינויים נגד שלטון האצילים החלו להתגבר, עד שזכות הבחירה הורחבה ביותר, מה שהביא לתלונות כי המצב גרוע כי היא לא הורחבה עוד יותר. אם נתחקה אחרי היחס לנשים מאז התקופה הפראית, כשהן נשאו במלוא הנטל, ולא קבלו מזון עד אשר הגבר סיים לאכול, דרך ימי הביניים שם הן שרתו את הגברים בזמן הארוחות, לימינו אנו כשבסדר החברתי שלנו צרכי הנשים באים בראש, נראה שככל שהיחס היה גרוע יותר כך המודעות לכך שהיחס גרוע הייתה קטנה יותר; ואילו היום, כשמצבן הוא טוב מאי פעם, רשימת התלונות שלהן הולכת וגדלה מדי יום ביומו, והצעקות הכי קולניות מגיעות מאותו "גן עדן לנשים", הלא היא אמריקה. לפני מאה שנים, כשלא היה נמצא אדם שלא השתכר מעת לעת, וכשחוסר יכולת לגמוע בקבוק או שניים זכה לבוז, לא מצאנו כל תעמולה נגד פגע השכרות. אבל היום, כאשר במשך חמישים שנה המאמצים הוולונטריים של האגודות להתנזרות, יחד עם שלל סיבות  נוספות הולידו מצב של פקחות יחסית, עולות דרישות קולניות לחוקים, אשר ימנעו את השלכות הרות האסון של הסחר במשקאות חריפים. הוא הדין לגבי חינוך. לפני מספר דורות היכולת לקרוא ולכתוב הוגבלה למעמד הביניים והאליטות, ואיש לא הציע להעניק לציבור הפועלים ולו מעט מזעיר מתרבות, וגם אם הייתה עולה הצעה כזאת, היא הייתה זוכה לקיתונות של לעג. אבל, כאשר בזמן הסבים שלנו מספר נדבנים יזמו את מערכת בתי ספר של יום ראשון, ומשזו תפסה תאוצה התחילו לקום בעקבותיה בתי ספר, וכתוצאה מכך ויודעי קרוא וכתוב מבין ההמונים הפסיקו להיות דבר יוצא דופן, והביקוש לספרות נגישה עלה במהירות, אז עלתה הצעקה שבני האדם גוועים בשל מחסור בידע ושחובת ההמשלה לא סתם לספק השכלה אלא להשכיל אנשים בכוח.

והוא הדבר עם המצב הכללי של אוכלוסייה בקשר למזון, ביגוד, מחסה ושאר מצרכי החיים. גם ללא השוואה לתקופות קדומות פרימיטיביות, קיימת התקדמות מרהיבה מהימים בהם רוב הכפריים ניזונו מלחם שעורה, לחם שיפון ודייסת שיבלות שועל, לימינו אנו, בהם הצריכה של הלחם הלבן היא  אוניברסלית; מהימים של מעילים גסים, אשר הגיעו עד ברכיים והשאירו את הרגליים חשופות עד להווה, כשהפועלים, כמו מעסיקיהם, מכסים את כל גופם בשתי שכבות של ביגוד לפחות; מהעדין של בקתות בנות חדר אחד וללא ארובה,  או מין המאה ה-15, כשאפילו בבתי האצולה הרגילים לא היה ציפוי עץ או טיח על הקירות, עד למאה הנוכחית, בה אף בתי הכפריים מכילים לרוב יותר מחדר אחד, ואילו בתי בעלי המלאכה – מספר חדרים, ובכולם אחים לחימום, ארובות וחלונות מזוגגים, כמו גם טפטים ודלתות צבעוניות.  קידמה מרהיבה, הייתי אומר. והיא עוד יותר מובחנת בזמנינו אנו. כל מי שיכול להתבונן ששים שנה אחורה בזמן, בימים בהם הדלות הייתה רבה מאשר היום וקבצנים היו בשפע מוכה בתדהמה לנוכח הגודל היחסי והגימור של הבתים החדשים בהם גרים הפועלים, לנוכח השיפור בביגוד הפועלים, הלובשים בימי ראשון בגדי בד, ושל הנערות המשרתות המתחרות בטיב הלבוש עם גבירותיהן, נוכח העלייה ברמת החיים המובילה לביקוש של מעמד הפועלים למזון היותר משובח. כל אלה הם התוצאה של שתי הסיבות – עלייה בשכר וירידה במחיר הסחורות, כמו גם שינוי בנטל המיסים, אשר הקלו על המעמדות  הנמוכים על חשבונם של העלונים. הוא גם מתפעל נוכח השינוי בין המעט שרווחת הכלל תפסה בשיח הציבורי אז, לנוכחות חודרת כל שלה היום, כך שבתוך הפרלמנט ומחוצה לו, נהגות תכניות שיטיבו עם המיליונים, וכל בעל אמצעים מצופה ליטול חלק באיזה מאמץ פילנטרופי. ואף על פי שהצמיחה השכלית והפיזית של ההמונים מתרחשת מהר היותר מאי פעם, שהירידה בשיעורי התמותה מראה כי בממוצע החיים קשים פחות, הולכת ומתגברת הקריאה שהרוע הוא כה עצום עד שאין דבר זולת מהפכה חברתית מלאה שיכול לתקנו. לנוכח קידמה ניכרת, כמו גם העלייה בתוחלת החיים, שיש בה לבדה להוכיח שיפור בחיי הכלל, עולות קריאות עזות יותר ויותר, שמצב החברה התדרדר עד כדי כך שיש לפרקה עד היסוד ולבנותה מחדש על פי תבנית אחרת. וגם במקרה זה, כמו הקודמים, ככל שהמצב טוב יותר, הגינוי הופך קולני יותר בהתאם, וככל שהסיבות הטביעות מוכיחות את עצמן מתגברת האמונה כי הן חסרות עונים.

אין זה שהמפגעים הדורשים טיפול הם זניחים. אל נא תניחו שכשהדגשתי את הפרדוקס האמור הכוונתי לזלזל בסבל שבני האדם נאלצים לעבור. גורלם של ההמון הרב תמיד היה, ובלי ספק גם כעת, כה מר עד שכואב לחשוב על כך. כמו כן, אין ספק שכל אדם שאכפת לו מהזולת לא יכול לחשוב על הסדר החברתי הקיים בסיפוק. ואין ספק שפעולות בני האדם המלוות את הסדר הזה רחוקות מלהיות ראויות להערצה. החלוקה הנחרצת למעמדות ופערים משוועים באמצעים עומדים בסתירה ליחסים האידאליים בין בני האדם שהשכל חובב האדם אוהב לדמיין. וההתנהגות הרגילה במכבש הלחצים של חיי החברה היום יכולה להיות דוחה במקרים מסוימים. על אף שרבים הסולדים מהתחרות מתעלמים למרבה הפלא מהטובה הענקים הצומחת ממנה, למרות שהם שוכחים שרוב הכלים והמוצרים המבדילים את הציוויליזציה מן הברבריות ומאפשרים חיים  של אוכלוסייה גדולה בשטח קטן פותחו במאבק על הקיום, למרות שהם מתעלמים מהעובדה שבעוד שכל אדם בתור יצרן סובל מכך שמתחריו חותכים את המחירים, בו בעת כצרכן הוא זוכה ליתרון ענק כשכל מה שהוא חייב לרכוש יורד במחיר, למרות שהם מתעקשים להתמקד בחסרונות התחרות ולא לומר דבר על יתרונותיה, למרות כל אלה אין להכחיש שהמפגעים רבים ומהווים משקל נגד רציני ליתרונות. המערכת בה אנו חיים היום מקדמת חוסר יושרה ושקר. היא מעודדת זיופים מאינספור סוגים, היא האחראית לחיקוים הזולים אשר במקרים רבים בסופו של דבר דוחקים את הפריטים המקוריים מהשוק. היא מובילה לשימוש במשקולות מקוצצות ומידות מזויפות, היא גורמת לשחיתות, הפושה ברוב יחסי המסחר, מאלה של העל המפעל והקונים כלה בבעל חנות ומשרתים. היא מעודדת מרמה בקנה מידה כזה עד שאיש צוות שאינו מסוגל לשקר בפנים חוטף את האשמה, ומותירה את הסוחר ההגון עם הבחירה בין שימוש בשיטות המושחתות של מתחריו או לפגוע בכל נושיו בשל פשיטת רגל כללית.  יתרה מכך, מעשה המרמה רחבי ההיקף הנפוצים בעולם המסחר והנחשפים מדי יום בבתי המשפט ובעיתונים נוצרים בשל הלחץ אשר מייצרת התחרות בין האליטה התעשייתית, וכן בשל ההוצאות הרהבתניות אשר, בשל הקשרם להצלחה במאבק המסחרי, מייצרים כבוד. למפגעים קטנים אלה יש להוסיף את המפגע הגדול, והוא שחלוקת התוצר שהמערכת מחוללת מעניקה לאלה המפקחים ומטילים רגולציה נתח גדול מיד ביחס לחלק שמקבלים העובדים עצמם. הבה לא נחשוב, אפוא, שכאשר אמרתי את מה שאמרתי לעיל, אני הקלתי ראש באותם פגמים אשר מערכת התחרותית שלנו מייצרת, ואשר תיארתי וגיניתי לפני שלושים שנה[i]. אבל אין זו שאלה של רוע מוחלט, אלא של רוע יחסי – האם מה שאנו סובלים ממנו כעת הוא הוא, או לכל הפחות, מה שהיינו סובלים במערכת אחרת. האם למאמצים להקלת המצב הנערכים בתווי שעקבנו אחריו עד כה סיכוי הצלחה גדול יותר ממאמצים אחרים לגמרי.

זוהי השאלה בה נדון כאן. סלחו לי על כך שפתחתי במספר אמיתות אשר מוגרות ביותר, לפחות לכמה קוראים, בטרם אמשיך להסיק מסקנות הפחות מוכרות.

באופן כללי, כל אדם עמל על מנת להימנע הסבל. פה מדרבן אותו זיכרון של רעב, ושם – מראה של שוט נוגס העבדים.  הפחד המידי שלו יכול להגיע מנסיבות פיזיות או שעונשו יכול להגיע לפעולה אנושית. חייב להיות לו אדון, אבל האדון הזה יכול להיות הטבע או בן אדם רעהו. כאשר הוא נתון לכפייה הבלתי אישית של הטבע אנו אומרים שהוא בן חורין, וכאשר הוא נתון לכפייה אישית של אדם הנמצא מעליו, אנו קרואים לו, בהתאם לדרגת התלות שלו עבד, צמית או וסל. אני משמיט, כמובן, את המיעוט הקטן של אלה אשר ירשו את האמצעים שלהם, זהו גורם חברתי מקרי ולאו דווקא חיוני. אני מדבר רק על ההמון הגורף, המשכיל ושאינו משכיל, אשר מקיימים את עצמם על ידי עמל, גופני או שכלי, וחייבים או להתאמץ מתוך רצונם החופשי, כשהדבר היחיד המדרבן אותם  הוא המחשבות על איזו רעה או טובה המתרחשת באופן טבעי, או מתוך רצון שאינו חופשי, כשמה שמדרבן אותם הוא המחשבה על איזו רעה או טובה מקור מלאכותי.

בני האדם הפועלים יחד במסגרת החברה עושים זאת במסגרת שתי הצורות האלה של שליטה, ולמרות שבמקרים רבים הן מתערבבות אחת בשנייה, במהות מנוגדות זו לזו. אם נשתמש במונח "שיתוף הפעולה" במובנו היותר רחב, ולא הצר כמקובל בדרך כלל, נוכל להגיד שהחיים החברתיים מתנהלים דרך שיתוף פעולה וולונטרי או כפוי. או, אם נשתמש במילותיו של סר הנרי מיין[1], המערכת חייבת להיות של חוזה או של מעמד, דהיינו זו שבה  הפרט חופשי לפיק את המיטב ממאמציו הספונטניים, ולהשיג הצלחה או לנחול כישלון בהתאם ליעילותו, או זו שבה מקומו מוגדר לו, והוא פועל חוקים נוקשים ומקבל את מכסת המזון, ביגוד והמכסה שלו.

בארצות המתורבתות, הייצור מתנהל היום כמערכת של שיתוף פעולה וולונטרי. בצורתה הפשוטה, שאנו מוצאים בכל חווה חקלאית, הפועלים אשר מקבלים שכר מהחקלאי עצמו רשאים להישאר לעבוד או לעזוב ככל העולה על רוחם. צורתה היותר מורכבת מצויה בכל מפעל ייצרני, שם השותפים מעסיקים תחתם מנהלים ופקידים, ותחתם משגיחים ושומרי הזמן ומתחתם את הפועלים מהסוגים השונים.  בכל המקרים האלה זהו מעשה משותף, או שיתוף הפעולה, בין המעסיק למועסק, במטרה לגדל דגן במקרה הראשון או לייצר מעשה חרושת במקרה האחר.  ואז מתקיים , בו בעת, שיתוף פעולה רחב הרבה יותר בין כל העובדים בכל רחבי החברה, אם כי הם לא מודעים אליו. שכן בעוד שהפועלים והמעסיקים המסוימים האלה עוסקים במלאכתם המיוחדת להם, מעסיקים ומועסקים אחרים מייצרים את כל הדברים הנחוצים למחייתם ולמחיית זולתם. יש מאפיין משותף לכל שיתוף הפעולה הוולונטרי זה, מצורותיו הפשוטות ועד המסובכות ביותר, והוא שכל הקשורים פועלים יחד מהסכמה. אין מי שיכפה תנאים או יכריח להסכים. אמת לאמיתה היא שבמקרים רבים המעסיק פועל או המועסק יכול לקבל בהסתייגות כי הנסיבות מכריחות אותו. אבל מהן אותם הנסיבות? במקרה הראשון יש הזמנה של סחורה או חתימה של חוזה שלא ניתן לממש ללא וויתורים. במקרה האחר הוא מסכים לשכר נמוך משהיה רוצה, שאלמלא כן לא יהיה לו כסף למזון או חימום. הנוסחה הכללית היא לא "עשה זאת או שאכריח אותך", אלא זו: "עשה זו, או פנה את המקום ושא בתוצאות".

מצד שני, דוגמה לשיתוף הפעולה בכפייה הוא הצבא, ולא בדיוק הצבא שלנו, שם השרות הוא בהסכמה ולתקופה קצובה, אלא צבאות אירופה היבשתית. המקיימות גיוס  חובה. בצבא, המטלות היומיום העת השלום כגון ניקוי הציוד, המסדרים, האימונים, מטלת השמירה והשאר, ובעת מלחמה פעולות שונות בשדה הקרב, נעשות תחת הפקודות וללא כל מקום למימוש רצון החופשי.  מהטוראים דרך הסמלים וחצי תריסר דרגות הקצונה, החוק הכללי הוא שהדרגות הנמוכות מצייתות לדרגות הגבוהות יותר. התחום הפרטי אינו אלא מה שקובע רצון הממונה. מקרים של חוסר ציות מטופלים, לפי דרגת חומרתם בשלילת חופשות, אימונים נוספים, כליאה, עונשים גופניים, וכמוצא אחרון, הוצאה להורג. במקום ההבנה שיש לציית לחובות מסוימות או להסתכן בפיטורין, ההבנה היא: "ציית לכל פקודה או תיענש ואולי אף תמות".

צורה זו של שיתוף פעולה, אשר עדיין קיימת בצבא, הייתה בימים עברו הצורה של שיתוף הפעולה בחברה האזרחית. בכל מקום ובכל הזמנים, מלחמה בלתי פוסקת מייצרת מבנים מיליטריסטיים, לא רק בין החיילים אלא בחברה כולה. למעשה, כל עוד נמשך העימות בין חברות, והלחימה היא העיסוק היחיד שנחשב לגברי, החברה היא צבא במנוחה והצבא הוא החברה הפועלת. החלק שאינו נוטל חלק בלחימה, ומורכב מעבדים, צמיתים, נשים וכיו"ב מהוה את מחלקת האספקה.  המשמעת המתקיימת בחברה זהה בטבעה לזו הצבאית, אם כי מורכבת פחות. בתנאים אלה הגוף הלוחם הוא הגוף השולט. יתר הקהילה אינם מסוגלים להתנגד, כמובן שנופלים תחת מרות של השולטים בגוף הלוחם. משטר כפייה זה מיושם על הקהילה עם מעט השינויים שהנסיבות דורשות. שבויי המלחמה הופכים לעבדים. מי שהיו חקלאים חופשיים בטרם נכבשה ארצם, הופכים לצמיתים הצמודים לקרקע. מנהיגים זוטרים הופכים לנתינים למנהיגים בכירים, האדונים הללו, הופכים בתורם לווסאלים ללורדים עליונים, וכן הלאה כל הדרך למעלה. הסדר והמדרג החברתי דומים במהותם לדרגות וכוח בארגון צבאי. בעוד שלעבדים זוהי מערכת שיתוף הפעולה שאין בה אלא כפייה, כל השכבות מעליהם משתפים פעולה מתוך כפייה חלקית. שבועת האמונים של כל אדם בה לריבונו היא- "אני שייך לך".

ברחבי אירופה, ובייחוד בארצנו, המערכת הזאת של שיתוף הפעולה בכפייה הפכה בהדרגה נוקשה פחות ופחות, והוחלפה לאט לאט במערכת של שיתוף פעולה וולונטרי. ברגע שהמלחמה הפכה להיות העיסוק המרכזי בחיים, המבנה החברתי שהמלחמה יצרה ושתאם +6לצרכיה הפך לאיטו לסדר החברתי הנוצר על ידי חיי הייצור ומתאים להם. ככל שפחות ופחות מהקהילה עסקה במתקפה ובמגננה, יותר ויותר אנשים החלו לעסוק בייצור והפצה. האוכלוסייה היצרנית, אשר גדלה, צברה עצמה, ומצאה מקלט בערים, שם כוחם של המעמד הלוחם היה קטן יותר, ניהלה את חייה במסגרת של שיתוף פעולה וולונטרי. אמנם הממשל העירוני ותקנות של הגילדות נשלטו בחלקם על ידי רעיונות ומנהגים השאולים ממבנה החברה המיליטריסטי, וכך נהגו במידת מה של כפייה. אבל הייצור וההפצה נעשו לרקוב במסגרת הסכמית, הן בין מוכרים ולקוחות, והן בין אמנים ופועלים. וברגע שהיחסים החברתיים וצורות הפעילות האלה הפכו לדומיננטיים באוכלוסייה העירונית,  הם השפיעו על כלל הציבור. שיתוף הפעולה הכפוי הלך ונעלם, כשהוא מוחלף בתשלום מוניטרי על מתן שירותים, צבאיים ואזרחיים כאחד. המדרג החברתי הפך לנוקשה פחות ופחות והכוח המעמדי הלך והצטמצם. עד שלבסוף, המגבלות אשר הוטלו על ידי ההתאגדות בגילדות  קרסו, כמו השליטה המעמדית, ושיתוף הפעולה הוולונטרי הפך לעיקרון אוניברסלי. קניה ומכירה הפכו לחוק לכל השירותים כמו לכל הסחורות.

חוסר הנוחות הנוצר בשל הלחץ של תנאי הקיום הקיימים, מחולל ללא הרף את הרצון לנסות דברים חדשים. כולם מכירים שמנוחה מתמשכת בתנוחה יחידה הופכת למתישה. כולם גילו איך הטובה שבכורסאות, שכה שמחו להתיישב בה בהתחלה, אחרי שעות רבות הופכת לבלתי נסבלת, ואיך מעבר לכיסא קשיח, בו ישבו לפני כן וויתרו עליו, נראה לזמן מה כהקלה אדירה. הוא הדבר בהתארגנות חברתית. אחרי שבתום מאבק קשה השתחררו בני האדם מן המשמעת הקשה של המשטר העתיק, ואחרי שגילו שהמשטר החדש, גם אם נוח יחסית, אינו משולל לחצים וכאב משלו, חוסר הסבלנות שלהם דוחף אותם כעת לרצות לנסות מערכת אחרת. המערכת הזו, בעקרונותיה גם אם לא בהופעתה החיצונית, זהה לזו שדורות עברו ברחו ממנה בששון.   

שכן, ככל שנפרדים ממשטר המבוסס על חוזים, כך בהכרח מאמצים משטר של מעמדות. ככל שזונחים שיתוף פעולה וולונטרי, כך חייבים לאמץ שיתוף פעולה בכפייה. העבודה חייבת להיות מאורגנת באיזה אופן, ואם זה לא יהיה במסגרת הסכמית בתחרות החופשית, זה יהיה בכפייה על ידי הרשויות. על אף שהסדר החדש לא היה רוצה להידמות  בהופעתו וכינוייו לזה הישן, של עבדים וצמיתים ברשות אדוניהם, שהם עצמם מקבלים את מרות הברונים, שבתורם הם וסלים של דוכסים או מלכים, הרי בכל זאת הוא מורכב מפועלים העובדים תחת מנהלי המשמר בקבוצות קטנות, שמעליהם המשגיחים, הנתונים למרות המנהל המקומי, שהם עצמם סרים למשמעת המנהל האזורי, ואלה מקבלים הוראות מהממשלה, ובכך שני המשטרים זהים ברמת העיקרון. בשי המקרים חייבים לבסס מדרג, ולאכוף ציות של כל דרגה לעליונים ממנה. זוהי האמת שהסוציאליסט או הקומוניסט לא מהרהר בה. הוא כועס על המערכת הקיימת בה כל אחד מאיתנו דואג לעצמו, וכולנו יחד דואגים שכל אחד יקבל טיפול הוגן. הוא חושב כמה טובה תהיה המערכת בה כולם ידאגו אם כולם ידאגו לכל אחד מאיתנו, ונמנע מלחשוב על המנגנון האמור לספק את הדבר. באופן בלתי נמנע אם צרכי הפרט מוטלים על הכלל, אזי כל הפרטים חייבים לקבל מהכלל את אמצעי הקיום – המצרכים החיוניים. מה שהכלל מעניק חייב להגיע מההשתתפות המצטברת, והדבר יחייב שכל אחד יתרום את חלקו, ולכן יש להורות לו כמה הוא חייב להעביר אל המאגר הכללי בצורת ייצור כדי שיוכל לקבל את הכמות הנדרשת לקיומו. לכן בטרם שיזכה לאותו הטיפול המיוחל הוא חייב לקבל את המרות ולשמוע ופקודותיהם של  אלה המורים לו מה לעשות, מתי לעשות והיכן לעשות זאת. הרי אלה הם האנשים מהם הוא מקבל את חלקו במזון, ביגוד ומחסה. אם התחרות נמנעת, ואיתה אפוא קנייה ומכירה, לא יכול להתקיים חליפין וולונטרי של כך וכך סחורה תמורת כך וכך עבודה, אלא תתקיים התאמה של אחד לשני בידי האחראיים הממונים. ההתאמה הזאת תיאכף בכוח. אם אין חלופות, חייבים לבצע את העבודה, ואם אין חלופות , חייבים לקבל את התמורה, תהיה אשר תהיה. הפועל לא יוכל לעזוב את מקום עבודתו ולהציע את שרותיו במקום אחר. במערכת כזו הוא לא יכול להתקבל במקום אחר אלא בפקודה של הרשויות. וכן ברור שהנוהל יהיה לאסור העסקה של עובד סורר ממקום אחד במקום אחר, שהרי אם העובדים יורשו ללכת הביתה על דעתם או לעשות כעולה על נפשם המערכת פשוט לא תעבוד.  בעזרת חובלים ונערי סיפון הכפופים להם, על קברניטי התעשייה למלא את פקודות האדמירלים ומפקדי הציים, עד למטה הכללי עצמו. והציות בצי התעשייתי הזה חייב להיות נוקשה כבצבא הלוחם. "עשה את החובות המוטלות עליך וטול את מנתך הקצובה" צריך להית הכלל באחד כמו בשני.

"אז זה יהיה נכון", עונה הסוציאליסט, "העובדים מנו את האחראים עליהם בעצמם, ואלה תמיד יהיו תחת הביקורת של ההמונים עליהם הם ממונים. כך, מתוך פחד מדעה הציבורית הם וודאי יפעלו בצדק ובהוגנות, ואם לאו, יודחו בהצבעה ציבורית, מקומית או כללית. האם יהיה זה נורא להיות נתונים חת מרות, אם בעלי המרות נתונים בעצמםתחת שליטה דמוקרטית?" והסוציאליסט מאמין אמונה שלמה בחזון מושך זה. 

ברזל ונחושת הם דברים פשוטים יותר מבשר ודם, ועץ מעובד – מאשר רקמה חיה. מכונה עשויה מהראשונים עובדת בוצרה מוגדרת יותר מאשר אורגניזם המורכב מהאחרונים, במיוחד כשהמכונה מופעלת על ידי הכוחות הלא-אורגניים של קיטור או מים, ואילו האורגניזם המופעל על ידי כוחות מרכזי העצבים החיים. ברור אפוא, שהדרכים שבהן המכונה צפויה לפעול קלים יותר לחישוב מדרכי האורגניזם. ואף על פי כן, כמה מעטים הם המקרים בהם הממציא חוזה נכונה את פעולת מכונתו! ראו את רשומות הפטנטים, ותמצאו שרק מכשיר אחד מכל חמישים מוצא לו שימוש כלשהו. ככל שהתכנית נראתה סבירה לממציא, תקלה זו או אחרת מונעת את הפעולה הנכספת, ומביאה לתוצאה שונה בהרבה מהמצופה.

ומה נאמר, אם כן, על התכניות העוסקות לא בחומרים וכחות מתים אלא עם אורגניזמים חיים ומורכבים,  הפועלים בדרכים קשות יותר לחיזוי, הכוללות שיתופי פעןלה של רבבות אורגניזמים כאלה? אפילו היחידות מהן אמור להיות מורכב מחדש הגוף הפוליטי הזה לעתים מזומנות בלתי ניתנות להבנה. כל אחד מופתע מפעם לפעם מהתנהגות הזולת, ואפילו ממעשי קרוביו, אותם הוא מכיר הכי טוב. ולאור חוסר הוודאות שבחיזוי הפרט, איך  יוכל האדם לנבא באיזו וודאות את פעולת המבנה החברתי? הוא פועל על סמך ההנחה שכולם יפעילו שיקול דעת נבון ויפעלו בהוגנות -  יחשבו את מה שראוי להם לחשוב ויפעלו את מה שראוי להם לפעול. והוא מניח כל אלה על אף שהניסיון היומיומי המורה לו שבני האדם לא עושים לא את זה ולא את זה, ושוכח שהתלונות הוא עצמו מעלה נגד המערכת הקיימת מצביעים על כך שאין הוא מאמין שיש לבני האדם את החוכמה ואת היושרה הנדרשת לפי תכניותיו שלו.

תכניות על נייר גורמות לכל מי שראה את תוצאותיהן לחייך, וכך גם מערכות חברתיות שעל הנייר לכל מי שבחן את הראיות הקיימות. האם מי שחולל את המהפכה הצרפתית והשקיעו את מלוא המרץ בהקמת הממשל החדש חשבו, ולו לרגע, שאחת הפעולות הראשונות שהממשל תהיה לערוף את ראשם? האם מחברי הכרזת העצמאות ומעצבי הרפובליקה העלו על דעתם שמקץ מספר דורות  הרשות המחוקקת תיפול בידי תככנים, שפעולותיה יקבעו על ידי מאבקים בין שוחרי התפקידים הציבוריים, שהפעילות הפוליטית תושחת על ידי גורם זר המחזיק באיזון בין המפלגות, שהבוחרים לא יפעילו את שיקול הדעת האישי אלא יובלו באלפיהם אל הקלפיות על ידי ה"בוסים" שלהם ושאנשים מכובדים יצטרכו לפרוש מהחיים הציבוריים בשל עלבונות ודיבה מצד פוליטיקאים מקצועיים? גם אלה אשר כוננו את חוקות של מדינות שונות בעולם החדש לא הראו יכולת נבואית. אינספור המהפכות שחוו המדינות האלה הציגו בחדות נפלאה את הניגוד בין התוצאות המצופות מהמערכת הפוליטי ואלה שמושגות בפועל. והוא הדין עם מערכות מוצאות של שינויי הסדר החברתי, ככל שהללו נוסו במציאות. בכל מקום, זולת זה שאכף הינזרות מיחסי אישות, קורותם של אלה לא היו אלא אסון אחד ענק. האחרון שבהם הוא סיפורה של מושבת האיקאריאנים  של קבה[2], אשר הוצג לאחרונה על ידי אחת מבנות הקהילה, גב' פלורי רובינסון ב-"The Open Court"[3]. זהו סיפור של פיצולים, פיצולים חדשים, פיצולים שאחרי הפיצולים החדשים, עם נשירה פרטית מתמדת עד ההתפרקות הסופית. ולכישלון התכניות החברתיות, כמו גם אלה הפוליטיות יש סיבה כללית אחת.

השינוי הוא החוק האוניברסלי, ודוגמאות לו בשמים ובארץ, ובייחוד בעולם האורגני, ומעל הכל במחלקת בעלי החיים שבו. אין יצור, זולת הפשוטים והזעירים ביותר, אשר חי כל חייו באותה צורה שבה הוא מסיים אותן. לעתים קרובות הצורות שונות כל כך, עד שאיש לא היה מאמין כי הצורה ההתחלתית והצורה הסופית שייכות לאותו היצור, אלמלא  הדוגמאות היומיומיות מכל מדגרה ומכל גינה. ואף יותר מכך. השינוי בדרך כלל אינו בודד, וכל אחד מהם נראה כמו תמורה מוחלטת, למשל ביצה לזחל, ואז לגולם ולאימאגו[4]. וכך היא התמורה האוניברסלית, המופיעה הן בהתהוות של כוכב הלכת והן בכל זרע הנובט על פניו, חלה גם על החברה האנושית, בכללותה או במוסדותיה הפרטניים. אף לא אחד מהם אינו מסיים באותה צורה בו התחיל, וההבדל בין צורתם ההתחלתית לזה הסופית הוא כזה, שהפיכת אחד לשני לא הייתה עולה על הדעת מלכתחילה. הצ'יף של השבט הפרימיטיבי ביותר זוכה לעמת כוח רק בזמן מלחמה ומאבד אותה בסופה. גם במקומות בהם המלחמות המתמשכות יצרו מנהיגות קבועה, הצ'יף עדיין בנה את הבקתה שלו במו ידיו, השיג את מזונו בעצמו ויצר לעצמו את הכלים הנחוצים לו, וההבדל היחידי בינו לבין האחרים היה הסמכות שניתנה לו. לא היה אז כל סימן שבמהלך השנים, אחרי כיבושים ואיחודים בין שבטים, וקונסולידציה של איחודים כאלה עם איחודים אחרים עד התהוות האומה, מאותו הצ'יף הפרימיטיבי יצמח איזה צאר או קיסר, המוקף בפאר והדר, ומחזיק  מיליונים תחת שררתו הרודנית, הנאכפת בעזרת מאות אלפי חיילים ומאות אלפי פקידים. כאשר המיסיונרים הנוצריים הראשונים, במראה הצנוע וחיים משוללי מותרות,  פשטו על יבשת אירופה בהטיפם לסליחת עלבונות ולגמילת טוב על רע, איש לא חלם שבמשך הזמן נציגיהם ייצרו היררכיה עצומה, השולטת על חלקות אדמה רבות בכל מקום, נציגיה הופכים רהבתנים מדרגה לדרגה, הנשלטת על ידי בישופים לוחמים[5] המובילים את חייליהם בקרב, ובראשה האפיפיור הרודה במלכים בסמכותו הנעלה. וכך היה גם באותה המערכת התעשייתית אותה כה רבים ששים היום להחליף.  דבר לא ניבא, בצורתה המקורית, את הקמת מערכת בתי החרושת או התארגנויות של עובדים. הבעלים עבד יחד עם השוליות, ואולי שכיר אחד או שניים, ונבדל מהם רק בזה שהיה הבעלים הרשמי של הבית. הוא חלק איתם את שולחנו ואת המגורים, ומכר בעצמו את התוצרת המשותפת. רק לאחר צמיחה תעשייתית ניכרת, התחילה ההעסקה של מספר רב של עוזרים וזניחת העבודה עצמה על ידי הבעלים לטובת תפקידי הניהול. ורק בזמן האחרון החלו להתפתח ארגונים בהם עמלים מאות ואלפים של פועלים בשכר אשר נשלטים בפקודות של פקידים בשכר בראשות  של אדם בודד או של קבוצה של אנשים. קבוצות היצרנים הקטנות המקוריות, אשר היו סמי-סוציאליסטיות ודמו למשפחות מורכבות או לבתים קהילתיים[6], התפרקות לאיטן כי לא יכלו להחזיק מעמד. המוסדות הגדולים, אשר הפיקו חלוקת עבודה טובה יותר, הצליחו כי הם סיפקו את צרכי הציבור בצורה יעילה יותר. אבל אין צורך להתחקות אחרי מאות שנים של היסטוריה כדי לגלות שינוים אדירי מימדים שהיו בלתי צפויים. כאשר הוחלט בהצבעה כי סיוע ניסיוני למערכת החינוך יעמוד על 30 אלף ליש"ט בשנה, לו היה קם מתנגד להצעה ומנבא כי תוך 50 שנה הסכום שיתבזבז על הסיוע, הן דרך המיסוי הממלכתי והן דרך המסים המקומיים יעמוד על 10 מיליון ליש"ט, או שאחרי הסיוע לחינוך יבוא הסיוע לתזונה והלבשה, או שהיה חוזה כי יכפו על ההורים ועל הילדים כאחד, תוך שלילת כל אופציה ואחרת, ותחת איום של קנסות או של כלא, יקבל את מה שהמדינה, בהתנשאות ראויה לאפיפיור, תכריז עליו כחינוך, הרי אותו המתנגד היה מוכרז ככסיל גמור. איש לא היה חולם, אני חוזר ואומר, שמתוך זרע כה תמים תצמח במהרה המערכת  הרודנית הזו, ואנשים החשובים את עצמם בני חורין ייכנעו לה בשקט.

על כן, בסדר החברתי, כמו בכל דברים אחרים, השינוי הוא בלתי נמנע. יהיה זה טיפשי לחשוב שכשמוקמים מוסדות חדשים, הם ישמרו לאורך זמן על האופי שנתנו להם המייסדים. במוקדם או במאוחר, הם יהפכו למשהו שונה ממה שחשבו עליו, עד שאף היוזמים לא יזהו את פרי ידיהם. ומה יהיה השינוי במקרה דנן? התשובה, כפי שעולה מהדוגמאות שהוצגו לעיל, ומקרים רבים מקבילים, ברורה למדי.

המאפיין המרכזי בכל ארגון מתקדם הוא פיתוח של המנגנון הרגולטורי. אם על החלקים שונים של השלם לפעול יחד, חייבים להיות מכשירים המכוונים את פעולתם, וככל שהכלל הוא גדול ומורכב יותר, ובעל דרישות רבות מסוכנויות רבות, כך חייב אותו המנגנון המכוון להיות נרחב, מורכב ועוצמתי יותר. אין צורך להגיד שכך הוא באורגניזמים מבודדים, וברור שכך חייב להיות גם עם האורגניזמים החברתיים. במשטר הסוציאליסטי חייב להיות, מעבר למנגנון הנדרש לשמירה על הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי והביטחון האישי שלנו, גם מנגנון רגולטורי השולט בכל מיני סוגי ייצור והחלוקה, ומחלק לכל מקום את הנתח במוצרים שאותו מקום, מוסד ופרט אמורים לקבל. במערכת הקיימת של שיתוף הפעולה הוולנטרי, הכוללת התקשרות מרצון בחוזים ותחרות, אין כל צורך בפיקוח רשמי על הייצור וההפצה. ההיצע והביקוש, והרצון של כל אדם להתפרנס ממילוי צרכי הזולת מחוללים באופן ספונטני את המערכת המופלאה הזו בה בעיר הגדולה המזון הנחוץ לה מובא מדי יום לכל דלת ודלת או מאוחסן בחנויות הסמוכות, הביגוד הנחוץ לתושבים זמין, בהמוני סוגיו השונים,  בכל מקום, הבתים והריהוט והדלק הנחוץ זמינים או צבורים יפה בכל מקום ומקום, וכך גם המזון לשכל, החל מעיתונים במחיר חצי פני המועפים ביעף מדי שעה וכלה במטר שבועי של  רומנים,  וספרי ההדרכה הפחות נפוצים המודפסים בנדיבות תמורת תשלום קטן. ובכל רחבי הממלכה, הייצור וההפצה נעשים בכמות הקטנה ביותר של פיקוח מלמעלה שמתגלה כיעילה, בעוד שהכמויות של הסחורות הרבות הנדרשות על בסיס יומי בכל מקום ומקום אינן מוגדרות אלא על ידי הרצון להרוויח. נניח כעת שהמשטר התעשייתי הזה של שיתוף פעולה מרצון ושל הפעולה הספונטנית מוחלף במשטר של ציות תעשייתי הנאכף על ידי פקידים רשמיים. דמיינו את מערך ההנהלה הנרחב שנדרש לאספקת של כל הטובין לכל בני האדם בכל עיר, עיירה או כפר, מה שמבוצע היום על ידי הסוחרים! שוב, דמיינו מערך הנהלה עוד יותר רחב שיידרש לבצע את מה שעושים היום חקלאים, יצרנים והסוחרים. מערך כזה יצטרך לא רק מדרג של מפקחים שונים, אלא אף מרכזי משנה ומרכזים ראשיים הדרושים לקביעה הכמות של כל דבר בכל מקום שהוא נצרך, והתאמתם לפי התקופות הנדרשות. תוסיפו לזה את הצוות הנדרש להפעלת המכרות, הרכבות, הכבישים, התעלות, הצוות הנדרש לפיקוח על עסקי ייבוא וייצוא והפעלת הצי המסחרי, הצוות הנדרש לספר לעיירות לא רק מים ודלק, אלא אף תחבורה בצורה של ברכבות הקלות, האוטובוסים ושאר כלי הרכב, הצוות הנדרש לחלוקה של כח החשמל ואחרים. תוסיפו על אלה את המנהלה הקיימת של הדואר, הטלגרף והטלפון, ולבסוף אלה של הצבא והמשטרה. כל אלה ידרשו לאכוף את הצווים של המערכת הרגולטורית המאוחדת העצומה הזו. דמיינו כל אלה, ושאלו מה יהיה גורלם של הפועלים עצמם! אנו כבר רואים כיצד באירופה היבשתית, במקומות בהם הארגונים הממשלתיים מורכבים יותר וכופים את עצמם יותר מאשר אצלנו, עולות תלונות בלתי פוסקות על הרודנות של הביורוקרטיות, ועל התנשאות וברוטליות של חבריהן. מה יקרה אפוא כשלא רק הפעולות הציבוריות של האזרחים נתונות לפיקוח, אלא קיים מערך רחב הרבה יותר על כל הפעילות היומיומית שלהם? מה יקרה כאשר המחלקות השונות של צבא הפקידים הענק הזה, המאוחדות על ידי האינטרס המאפיין את המערכת הבירוקרטית, הלא הוא האינטרס של הרגולטורים נגד האינטרס של הנתונים לרגולציה, תקבלנה לידיהן כל כוח שרק יידרש כדי לדכא את האי-ציות ולפעול כ"מושיעי החברה"? מה יהיה מצבם של החוצבים והכורים והמתיכים והאורגים, כשכל המפקחים ומחלקים הוראות, המסודרים במעמדות אחד מעל השני יתחילו, מקץ כמה דורות, להתחתן עם בני המעמדות הדומים, מתוך הרגשה שכך פועלים בני כל המעמדות, ובך תיווצרנה קסטות עולות אחת על השנייה, כשכל הכח מרוכז בידיהן והן מארגנות את החיים לטובתן, וכך תיווצר אצולה חדשה, מורכבת ומסודרת יותר מזו העתיקה? מה יעשה הפועל הבודד אם הוא אינו מרוצה מהדרך שמטפלים בו, שחושב שהוא אינו מקבל את החלק הראוי לו מהתוצרת, או שמוטלות עליו יותר משימות משניתן לדרוש, או שברצונו לקבל תפקיד שהוא עצמו מרגיש שיותר מתאים לכישרונותיו בעוד שהממונים עליו אינם סוברים כך, או שרוצה לפתוח בקריירה עצמאית? היחידה הסוררת במנגנון הענק תקבל תשובה שעליה להסכין עם גורלה או ללכת. העונש הקל יהיה ניודי תעשייתי. ואם, כפי שמוצא, יוקם ארגון עובדים בינלאומי, ניתוק במדינה אחת משמעותו יהיה ניתוק בכל המדינות – ונידוי כזה משמעו יהיה מוות ברעב.

המסקנה כי הדברים יתפתחו בהכרח בדרך מגיעה לא רק מהיקש לוגי, ולא רק מהסקה על פי ניסיון עבר שצויינו לעיל, ולא רק מההקבלה מאורגניזמים מכל הסוגים. היא מגיעה גם מבחינה של מקרים המצויים מול עינינו מדי יום ביומו. כל גוף שהוקם על ידי בני האדם מדגים את העובדה שהמבנה הרגולטורי נוטה תמיד להגדיל את כוחו. היסטוריה של כל חברה מלומדת, או חברה לכל צורך אחר, מראה כיצד הצוות, הקבוע או קבוע חלקית, מטה את ההתנהלות וקובע את פעולות החברה עם אך התנגדות מועטה, גם כשרוב החברים בחברה דעתם אינה נוחה מכך – הסלידה מכל צעד שיראה מהפכני מספקת בדרך כלל הרתעה מספקת. כך הוא בחברות בורסאיות, אלה המפעילות את הרכבות למשל. התכניות של הדירקטוריון זוכות בדרך כלל לאישור עם מעט מאוד דיונים או ללא דיון כלל. ואם קיימת התנגדות משמעותית, היא נדרסת מיד על ידי כמות מוחצת של מיופי כח שנשלחים על ידי אלה התומכים תמיד בהנהלה הקיימת. רק כאשר התנהלות בלתי הולמת הופכת קיצונית התנגדות בעלי המניות תצליח להחליף את הגוף המנהל. והמצב אינו שונה בחברה המורכבת מציבור הפועלים, שהאינטרס של הפועלים קרוב לליבה – איגודי העובדים. גם באלה הסוכנות הרגולטורית הופכת לכל-יכולה. החברים בהם סרים בשגרה לשררת המוסד, גם כשהם חולקים עליה. מאחר ואין להם דרך לפרוש בלי לזכות באיבת עמיתיהם הפועלים ולעתים קרובות לאבד בכך כל סיכוי לתעסוקה, הם נכנעים. אנו רואים גם, לאור האסיפה האחרונה, שעל אף שהארגון הכללי של האיגודים הוקם רק לאחרונה, כבר נשמעות תלונות על "מושכים בחוטים", "בוסים", "פקידים בקביעות". לכן, אם השתלטות הרגולטורים הזו מופיעה גם בגופים ממוצא מודרני יחסית, המורכבים מבני האדם אשר בדוגמאות הרבות מחזיקים ביכולת לעמוד על עצמאותם, מה תהיה אפוא השררה של הרגולטורים בגופים וותיקים, אשר הפכו לעצומים ומורכבים ביותר, ובגופים אשר במקום לשלוט על חלק קטן מחיי היחידה החברתית, ישלטו בכל מכלול חייה?

ושוב המענה יהיה: "אנו נשמר מנכל משמר מפני כל אלה. כולם יקבלו השכלה, וכולם יפקחו עיניים ללא הפסק למקרה של ניצול השררה, וכך מקרים כאלה ימנעו במהרה." לציפיות האלה יש אך מעט ערך גם אלמלא היינו מזהים את סיבות אשר יביאו למפח נפש. הרי בתכניות האנושיות, המבטיחה שבהן משתבשת בדרך שאיש לא חשב עליה. אבל במקרה זה השיבוש יבוא מסיבות גלויות הרבה יותר. פעולת המוסדות נקבעת על ידי אופיים של בני האדם, והפגמים באופי יביאו בהכרח לתוצאות שהבאנו לעיל. שום כמות של רגשות לא תספיק למניעת צמיחת הביורוקרטיה הרודנית.

לו היה צורך לדון בראיות עקיפות, אפשר היה לדבר רבות על מה שסיפקה לנו המפלגה המכונה "ליברלית".  מפלגה זו, אשר בעקבות נטישתה את הרעיון המקורי של  המנהיג כשופר של מדיניות מוכרת ומקובלת,  חושבת כעת כי יש לאמץ כל מדיניות אשר המנהיג שלה קופץ עליה, בלא כל התראה או קבלת הסכמה. מפלגה זו רחוקה כל כך מכל רעון או רגש המוכל בליברליזם, עד אין היא סולדת מרמיסת השיפוט האישי, המהווה את שורש הליברליזם, ואף קוראת בשם "בוגדים בליברליזם" לאלה מחבריה אשר מסרבים לוותר על עצמאותם! אבל אל נא נבזבז במקום להוכחות עקיפות כי המוני בני האדם חסרים את האופי הנדרש לבלום את הביורוקרטיה הרודנית. נסתפק בבחינה של ראיות ישירות אשר מספקים לנו אותם המעמדות בהם הרעיונות הסוציאליסטיים נפוצים ביותר, ושחושבים את עצמם למעוניינים ביותר בהפצתו – מעמדות הפועלים. אלה ירכיבו את המבנה העצום של הארגון הסוציאליסטי, ואופיים יקבע את טבע הארגון. מה הם, אפוא, המאפיינים של ארגונים כאלה שכבר נוסדו על ידם?

המערכת האנוכית של המעסיקים ושל התחרות תוחלף באלטרואיזם של מערכת העזרה ההדדית. כיצד נראה אותו האלטרואיזם ביחסי הפועלים, אדם לזולתו? מה נאמר על הכללים המגבילים קבלה של עובדים חדשים בענפים השונים, או לכללים המונעים התקדמות של הפועלים מהמעמדות הנמוכים לאלה העליונים? לא ניתן לראות בכללים אלה שמץ של אותו האלטרואיזם שבו אמור להיות חדור הסוציאליזם. אדרבה, אפשר לראות שם מרדף אחרי אינטרס העצמי לא פחות מזה של הסוחרים. על כן, אלא אם נניח שתחול התרוממות פתאומית של האופי האנושי, יש לנו להסיק שמרדף אחרי האינטרס האישי יתווה את דרכם של המעמדות המרכיבים את החברה הסוציאליסטית גם כן.

התעלמות פסיבית מתביעות הזולת מתלווה רמיסת האקטיבית. "היה חלק מאיתנו או שננתק אותך מפרנסתך" הוא האיום המקובל של האיגודים המקצועיים כלפי הזרים בני אותו המקצוע. בעוד שחברי האיגוד שומרים בעקשנות על חירותם לקבוע את תעריפי העבודה (וזו זכותם המלאה), החירות של אלה החולקים עליהם לא רק נשללת אלא אף נחשבת כפשע בפועל. הפרטים העומדים על זכותם להתקשר בחוזים עצמאיים זוכים לכינויים כגון "חאפרים"  או "בוגדים", והיו נתקלים באלימות חסרת רחמים אלמלא המשטרה ועונשים בקבועים בחוק להתנהגות כזאת. יחד עם רמיסת החירות של בני המעמד שלהם, ישנו גם תכתיב נמרץ למעמד המעסיקים. לא רק שיש להסכין עם תנאים נקובים וסידורי העבודה, אלא איש זולת החברים באיגוד לא יועסק. במקרים מסוימים, אם המעסיק יבוא בקשרי מסחר עם גופים המעסיקים עובדים שאינם באיגוד הדבר יגרור השבתה של העסק. הנה, על כן, אנו רואים אצל האיגודים המקצועיים, או בכל מקרה האיגודים היותר חדשים,  את הנחישות לכפות את הרגולציה שלהם בלי כל התחשבות בזכויות של אלה עליהם היא נכפית. ההיפוך הרעיוני והרגשי הוא כה מוחלט עד ששמירת הזכויות נחשבת לפשע ואילו הפרטתם – כמעלה[ii].

יחד עם כל האגרסיביות הזו בכיוון אחד, באה פאסיבית בכיוון אחר. הכפייה של חברי האיגוד על הזולת משתווה רק לכניעתם למנהיגים שלהם. עם כל הישגי המאבקים שלהם הם מוותרים על חירותם האישית ועל השיפוט האישי שלהם, ולא סולדים מהממונים עליהם, יהיו אלה דיקטטורים ככל שיהיו. בכל מקום אנו רואים ציות כזה, כשקבוצות שלמות של פועלים עוזבים כאיש אחד את מקום העבודה ושווים אליו בפקודה מלמעלה. והם אף לא מתנגדים כשמוטלות עליהם אגרות שונות ומשונות שנועדו לתמוך בשביתות איתן הם לאו דווקא מזדהים, ובמקום זאת מתעללים בחבריהם הסרבנים שאינם רוצים לשלם.

המאפיינים האלה חייבים אפוא להתקיים בכל ארגון חברתי חדש, והשאלה שיש לשאול היא: מה תהיה התוצאה של פעולתם, אם נשחרר אותם מכל מגבלה? היו מאפיינים האלה מתקיימים בגופים נפרדים המתקיימים בחברה שחלקה אדישה וחלקה עוינת, ונתונים לביקורת ותוכחה מצד תקשורת עצמאית, ונתונים תחת החוק הנאכף על ידי המשטרה. אם בנסיבות הללו הגופים האלה בוחרים כבשגרה בדרכים הרומסות את חופש הפרט, מה יקרה אם במקם להיות חלקים מפוזרים בחברה, הנשלטים על ידי בקרה נפרדת , הם יהיו הקהילה, וישלטו על ידי מערכת מאוחדת של בקרה, כאשר כל הפקידים מכל הסוגים, כולל אלה הממונים על תקשורת הם הם הגוף המבקר, אשר גם קובע וגם אוכף את החוקים?  החסידים הקנאיים של תאוריה חברתית מסוימת מסוגלים לעשות כל דבר, כשהם גורסים, ככוהני העבר חסרי הרחמים, כי התכלית מקדשת כל אמצעי. וכאשר מוקם ארגון הסוציאליסטי, הגוף הענק, המסועף והמאוחד של אלה השולטים בפעולתו, המשמש בכפייה בלתי מרוסנת לפי כל צורך של המערכת הנראה לנכון בעיניהם (אשר יהפוך בפועל לאינטרס שלהם) לא יהסס לכפות את שלטונו הקשוח על כלל החיים של העובדים עצמם, עד שבסופו של דבר לא תיווצר אוליגרכיה רשמית, על דרגותיה השונות, אשר תפעיל רודנות ענקים ואיומה מכל מה העולם הכיר עד כה.

תנו לי בפעם נוספת להפריך מסקנה כוזבת. כל מי שמניח שהטיעון לעיל מרמז על השלמה עם המצב כמו שהוא כיום, עושה טעות יסודית. המצב החברתי הנוכחי הוא חולף, כשם שהמצבים החברתיים של העבר חלפו מן העולם. אני מאמין ומקווה שביום מן הימים יקום סדר חברתי חדש, השונה מן הנוכחי כשם שהנוכחי שונה מהעבר של אצילים עטויי שריון וצמיתים חסרי ישע. הראתי בבירור ב"סטטיקה חברתית", כמו גם ב"חקר הסוציולוגיה" וב-"מוסדות פוליטיים" כי כל ארגון שואף ליותר אושר לבני האדם מאשר קיים כרגע. ההתנגדות שלי לסוציאליזם נובעת מהאמונה שהדבר יעצור את התקדמות למצב טוב יותר ותחזיר מצב קודם גרוע יותר. שום דבר לא יחולל שינוי חיובי וקבוע פרט לשיפור איטי של טבע האדם דרך משטר החיים החברתיים.

החשיבה של כמעט כל קבוצות, פוליטיות וחברתיות, חדורה בטעות יסודית , והיא שרוע ניתן לטיפול על ידי צעדים מיידיים ורדיקליים. "אם רק תעשו את הדבר הזה, המפגע ההוא ימנע", "אמצו את תכניתי, והסבל יעלם", אין ספק שהשחיתות תיעלם לאלתר אם רק נאכוף צעד זה". דעות כאלה מקבלות ביטוי ישיר או עקיף בכל מקום. והן חסרות שחר. ניתן להסיר את הסיבות המגבירות את המפגעים, אפשר להחליף רוע מסוים ברוע אחר, ואפשר, ואף נפוץ ביותר, להחמיר את המפגעים על ידי המאמצים למנוע אותם. אבל משהו מסוג פתרון מידי ומוחלט אינו אפשרי. מהלך אלפי שנות ההיסטוריה, הריבוי דחק את האנושות ממבה הפראי המקורי בו ניתן היה להתקיים על ידי המזון המצוי בטבע, אל המצב התרבותי, בו לא ניתן להשיג מזון להמונים, אלא בעמל המתמשך. האופי הנחוץ למצב חיים זה שונה בתכלית האופי הנחוץ למצב הראשוני, וסבל רב עבר על האנושות עד שאחד הומר בשני. סבל זה הוא תוצאה הכרחית של חוסר התאמה בין תכונות המולדות של האדם לסביבתו,  והתכונות אשר ירשנו מהאדם הפרימיטיבי אינן תואמות כלל את התנאים בהם חיים בני האדם כיום. לכן אין כל אפשרות לקיים בן לילה סדר חברתי מספק. טבעם של אלה אשר מילאו את אירופה במיליוני אנשים חמושים, הששים פה לכיבוש ושם לנקם, טבעם של אלה אשר דחפו את האומות המכנות את עצמן נוצריות להתחרות אחת בשנייה במסעות פרועים מסביב לעולם, תוך דריסת הילידים, כשעשרות אלפי כהני דת האהבה והשלום תומכים בדבר, טבעם של אלה אשר בבואם במגע עם הגזעים החלשים חורגים מהכלל הראשוני של חיים תחת חיים ונוטלים תמורת חיים בודדים הרבה נפשות, טבעם של אלה לא ניתן, אני אומר, לעיצוב לכדי קהילייה הרמונית. בשורש כל פעולה חברתית מסודרת כהלכה עומד רגש הצדק, אשר בו בעת במקש את החירות האישית, ודורש חירות דומה לזולת, ורגש זה מצוי כיום בכמויות בלתי מספקות ביותר.

מכאן נובע הצורך בהמשך המשמעת החברתית, הדורשת מכל אדם לפעול כרצונו עם הכבוד הראוי לדרישות הזולת לעול כרצונם, ואשר בעודה מבקשת כי כל טובה מפעולתו תגיע לידיו, דורשת שהוא לא יעביר על כתפי אחרים את המפגעים הנוצרים באופן טבעי מפעולתו, אלא אם הסכימו לדבר מרצונם החופשי. ומכאן האמונה כי המאמצים להימנע ממשמעת זו לא רק שנידונו לכישלון אלא אף עלולים להביע למפגעים קשים מאלה מהם ניסו לברוח.

על כן האינטרס להתנגד לסוציאליזם הוא לא האינטרס העיקרי של המעסיקים אלא של מעמד הפועלים. חייבת להתקיים רגולציה כזו או אחרת על הייצור. והרגולטורים, באופן טבעי, יהוו קבוצה קטנה ביחס לאלה שמיצרים בפועל. במסגרת שיתוף הפעולה מרצון כפי שמתרחש עכשיו, אותם הרגולטורים מנסים להשיג, מתוך האינטרס האישי, נתח גדול ככל האפשר מן התוצרת. אבל הם מוגבלים במרדף האנוכי אחרי האינטרס העצמי, בכפי שאנו רואים יום יום בהצלחות איגודי העובדים. במערכת של שיתוף פעולה כפוי, כפי שתתקיים בהכרח בסוציאליזם, הרגולטורים, אשר ירדפו אחרי האינטרס שלהם באנוכיות לא פחותה מזו של היום, לא יתקלו בהתנגדות המצטברת מצד פועלים עצמאיים. וכך כוחם, שאינו מוגבל כמו היום על ידי סירוב לעבוד תחת התנאים המוכתבים מלמעלה, ילך ויגדל, יסתעף ויתעצם עד שאיש לא יוכל לעמוד בפניו. התוצאה הסופית תהיה\ כפי שציינתי לעיל, איומה מלחשוב עליה: חברה דומה לזו של פרו העתיקה, שם ההמונים סודרו במכוון לקבוצות של 10, 50, 100, 500 ו-1000, נשלטו על ידי פקידים מדורגים בהתאם, וכבולים למחוזותיהם, כשחייהם פרטיים כמו גם חיי הייצור שלהם מושגחים מלמעלה והם עמלים ללא כל תקווה לטובת ארגון ממשלתי.

[1]  סר הנרי ג'יימס סאמנר מיין (1822-1888), היסטוריון וחוקר משפט השוואתי נודע. הוא התפרסם בזכות הרעיון המרגיז של ספרו  Ancient Law, כי החוק והחברה מתקדמים  "ממעמד לחוזה". (ויקיפדיה) (יתר הערות השוליים הן של המתרגם אלא אם יצויין אחרת) 

[2] איקריאנים –תנועה אוטופיסטית אשר דגלה בשוויון קיצוני בהשראתו ובמנהיגותו של הוגה הדעות הצרפתי אטיין קבה (1788-1854). במחצית השנייה של המאה ה-19 הם הקימו מספר ישובים בארה"ב. (ויקיפדיה)

[3] The Open Court – שבועון לענייני חברה ודת אשר ראה אור בשיקגו החל מ-1887. הסיפור של גב' רובינסון פורסם בגיליונות 158-159, בספטמבר 1890

[4] אימאגו - חרק שעבר מטמורפוזה והפך לחרק בוגר מינית.

[5] Military bishop

[6]  House-communities

[i] ראו את המאמר "המוסר של המסחר" , שלא נכלל בקובץ זה

[ii] מופלאות ביותר הן המסקנות אליהן מגיעים בני האדם ברגע שהם נוטשים את הרעיון הבסיסי שלכל אחד מגיע לחפש את אושרו בחיים, כשהמגבלה היחידה היא המוטלת על ידי חיפוש האושר על ידי הזולת. בדור שעבר שמענו קריאות רמות על "הזכות לעבודה", דהיינו הזכות שהעבודה תסופק. גם היום לא מעט חושבים שהקהילה חייבת למצוא תעסוקה לכל אחד ואחד. השוו זאת לדוקטרינה שהתקיימה בצרפת כשהמלוכה הייתה שם בשיאה, ומהותה היא "זכות לעבוד היא זכות מלכותית אשר הנסיך רשאי למכור והנתינים חייבם לרכוש".  ההקבלה מפתיעה למדי, אבל לנו יש הקבלה מפתיעה עוד יותר. אנו רואים היום את תחייתה של הדוקטרינה הרודנית, שההבדל היחיד הוא שהאיגודים המקצועיים הם התחליף למלכים. היום, אחרי שהאיגודים שפטו בכל מקום וכל בעל מלאכה חייב לשלם את האגרה הנדרשת לאחד או לאחר, כשהחלופה היא להיות לא מאוגד ומאלה התעסוקה נמנעת בכוח, הרי שכיום הזכות לעובד היא זכות האיגוד, אשר האיגוד רשאי למכור, והפרט העובד חייב לרכוש!