 |
| ארנסט הקל מחזור החיים של Protomyxa |
מאמר זה פורסם לראשונה ב The Westminster Reviewבגיליון של ינואר 1860, והודפס מחדש ב Spencer's Essays: Scientific, Political and Speculative (1892)
סר ג'יימס מקינטוש[1] זכה לכבוד גדול על האמירה ש"החוקות לא נעשות, הן צומחות". בימינו הדבר החשוב ביותר לגבי האמירה הזאת היא החשיבות שמייחסים לה. כשם הפתעתו של פלוני למשמע איזו עובדה מוכרת היטב אפשר לדעת מה רמת התרבות הכללית שלו, כך מההערצה שהתקופה מעניקה לאיזו מחשבה חדשה ניתן להסיק את רמת הנאורות שבה. זה שהמימרה של מקינטוש חוזרת ומצוטטת שוב ושוב מראה לנו מה היה עומק הבורות במדעי החברה. קרן קטנה של אמת נראית זוהרת, כמו שעששית רחוקה דומה לכוכב באפילה המקיפה אותה.
תפיסה כזאת אכן לא יכולה שלא לעורר הפתעה כשהיא נופלת באמצע מערכת מחשבה שהיא זרה לה לחלוטין. בתקופתו של מקינטוש הדברים הוסברו באופן כולל על סמך היפותזת הייצור במקום זו של צמיחה, כפי שהם אכן מוסברים בידי הרוב בימינו אנו. האמונה הייתה כי כוכבי הלכת הושמו בנפרד סביב השמש בעד הבורא, בדיוק במהירות הנחוצה לאזן את כח המשיכה שלה. היווצרות כדור הארץ, הפרדה בין ים למה זה, יצירת בעלי החיים, היו כולם פעולות מכניות, שהאל נח מהן כמנהלת הפועל מעבודתו. האדם, כך הם הניחו, עוצב בדרך הדומה לזו של יצרן התבניות היוצר צורה מחימר. וכמובן, בהרמוניה מלאה עם רעיונות שכאלה, ההסכמה שבשתיקה הייתה כי החברות האנושיות עוצבו בדרך זו או אחרת על ידי התערבות ישירה של ההשגחה העליונה, או על ידי תקנות המחוקקים, או על ידי שניהם גם יחד.
אבל זה שחברות לא מחוברות יחדיו באופן מלאכותי הוא עובדה כה ברורה, עד שנראה מופלא שבני האדם פספסו אותה אי פעם. אולי אין דבר המראה בבירור עד כמה לימודי ההיסטוריה כפי שהיום מלמדים אותם הם חסרי ערך יותר מהעובדה הזו. כל מה שצריך הוא להסתכל על השינויים המתרחשים סביב או להתבונן בסדר החברתי על מאפייניו העיקריים כדי לראות שאין אלה לא על-טבעיים וגם לא נקבעים על ידי רצונות של אנשים פרטיים, כפי שמרמזים כתבי ההיסטוריונים הישנים יותר. הם תולדה של סיבות טבעיות כלליות. די במקרה הבודד של חלוקת העבודה כדי להוכיח זאת. זה שחלק מבני האדם הפכו לפועלים בעוד שאחרים נשארו לעבוד את האדמה אינו תוצאה של צו של שליט כלשהו. מיליונים הקדישו את עצמם בלנקשייר לייצור בדי כותנה, מיליון נוסף חי מייצור סריגים ביורקשייר, ואילו קדרות של סטפורדשייר, סכו"ם של שפילד והמכונות של בירמינגהם מעסיקים כל אחד מספר מאות אלפי בני אדם. אלה עובדות מרכזיות במבנה החברתי של החברה האנגלית, אבל לא נוכל לייחס אותן לא לנס ולא לחקיקה. האנשים התחלקו ליצרנים, ספקים סיטונאים וספקים קמעונאים לא יעל ידי "הגיבור כמלך"[2] יותר מאשר על ידי "חכמת ההמונים". הארגון התעשייתי שלנו, מהמתווה הכללי על לפרטים הזעירים ביותר הפך למה שהוא היום לא רק ללא הדרכה חוקתית, אלא במידה רבה על אף מכשולים חוקתיים. הוא נוצר מתוך הלחץ של רצונות בני האדם והתוצאה שנבעו מכך. בעוד שכל אחד מאזרחים עסק בלרדוף אחרי רווחתו האישית ואיש אינו חושב על חלוקת העבודה או צורך מודע בה, חלוקת העבודה עצמה הלכה והפכה שלמה יותר ויותר. היא עשתה זאת לאט ובשקט, ואך מעטים זיהו אותה עד הזמן אחרון ממש. בצעדים כה קטנים עד שמשנה לשנה הסדר התעשייתי נדמה כזהה בדיוק לזה של אשתקד, על ידי שינוים בלתי מורגשים כמו אלה של הפיכת הזרע לעץ, החברה הפכה לגוף מורכב של פועלים התלויים הדדית זה בזה שאנו רואים היום. ושימו לב, כי הארגון הכלכלי הזה הוא ארגון חיוני לכל. בעזרת ההסדר המורכב באופן ספונטני הזה כל אזרח מקבל את צרכיו היומיומיים, בעודו מייצר איזו תוצרת או סיוע לאחרים. אנו חייבים את זה שכל אחד מאיתנו חי היום לכך שההסדר הזה פעל כשורה בשבוע האחרון, ואם יעלם פתאום, המונים ימותו בטרם יחלוף עוד שבוע. ואם ההסדרים החיוניים המרהיבים ביותר של הסדר החברתי שלנו צצו לא בשל תכנון מצד איש אלא בשל המאמץ האישי של כל אזרח לספק רצונותיו שלו, ניתן להניח במידה מספקת שהסידורים הפחות חיוניים צצו באופן דומה.
"אבל בוודאי" יגידו לנו "שאי אפשר לסווג שינוין חברתיים שנוצרו כתוצאה ישירה מחקיקה כצמיחה ספונטנית. כאשר בתי הנבחרים או המלכים מצווים כי דבר זה או אחר ייעשה, וממנים פקידים לבצע אותו, התהליך הוא בבירור מלאכותי, והחברה הופכת בדבר הזה למעשה אומן ולא לדבר הצומח." לא, אפילו המקרים האלה אינם יוצאי דופן, אם הם מהווים שינוי אמתי ומתמשך. השורש האמתי של שינויים כאלה נמצא הרבה יותר עמוק מאשר פעולות המחוקקים. ניקח תחילה את הדוגמה הפשוטה ביותר. כולנו יודעים שחוקים של ממשלות הייצוגיות תלויים בסופו של דבר ברצון הלאומי: הם יכולים לא להיות מכוונים אליו לזמן מה, אבל בסופו של דבר חייבים להסכין לו. ולהגיד שהם נקבעים באופן סופי על ידי הרצון הלאומי הוא להגיד שמקורם הוא הממוצע של הרצונות האישיים, או במילים אחרות, הממוצע של הטבע הפרטי. לכן חוק שמועבר צומח באמת מן האופי של האוכלוסייה. במקרה בו הממשלה מייצגת רק את המעמד השולט, הדבר נכון כן, אם כי לא בצורה גלויה כל כך. שכן עצם קיומו של מעמד שמחזיק באופן בלעדי את כל הכח הוא תוצאה של סנטימנטים מסוימים בכלל האוכלוסייה. אלמלא הנאמנות של המשרתים, המערכת הפאודלית לא הייתה יכולה להתקיים. אנו רואים במחאה אשר קמה בסקוטלנד נגד ביטול תחומי השיפוט העוברים בירושה, כי הם מעדיפים סוג זה של שלטון מקומי. ואם ניתן לייחס את צמיחת המעמד השולט חסר האחריות למזג האוכלוסייה, הרי שיש לייחס למזג האוכלוסייה את הסידור החברתי אשר המעמד הזה מייצר כשהוא מנסה להשיג את מטרותיו שלו. אפילו אם הממשל הוא רודני, הדוקטרינה שלנו מחזיקה מעמד. גם כאן, כמו קודם, האופי של בני האדם הוא המקור לצורה הפוליטית הזו, וכפי שרואים משפע ההוכחות המצויות בידינו, צורות אחרות, אם תיווצרנה באופן פתאומי, תיסוגנה חיש מהר לצורה הישנה. יתרה מכך, התקנות אשר קובע הרודן, אם הן אכן יוצאות לפועל, הדבר קורה בכלל התאמתן למצב החברתי. חוקיו מושפעים מהדעה הכללית, דרך תקדימים, רגשי אציליו, אנשי הדת שלו, אנשי הצבא שלו, ומהווים באופן חלקי תוצאות מידיות של האופי הלאומי. וכשהם מאבדים את התיאום עם האופי הלאומי, הם מתבטלים במהרה. כישלונו של קרומוול לכונן באופן קבע סדר חברתי חדש והתחיה המהירה לאחר פטירתו של המוסדות ומנהגים אשר דוכאו, מראים כולם עד כמה המלך חסר יכולת לשנות את אופי החברה שהוא שולט עליה. הוא יכול להפריע, לעכב או לסייע לתהליך הטבעי של ההתארגנות, אבל המסלול הכללי של התהליך הזה הוא מעבר לשליטתו. הו לא, אף יותר מזה הוא הנכון. אלה המחשיבים את קורות האומות כתולדות של אנשיהם הגדולים, וחושבים שאותם הגדולים מעצבים את גורל החברות, מתעלמים מהאמת כי אותם האנשים הגדולים הם עצמם תולדת החברה בה הם חיים. אלמלא תנאים מקדימים מסוימים, אלמלא אופי לאומי מסוים, לא היו יכולים להיווצר לא הם ולא התרבות אשר עיצבה אותם. אם החברה מושפעת מהם במידת מה, הרי שהם עצמם מושפעים על דיי החברה לפני ואחרי הלידה, והינם תוצאה של כל אותם ההשפעות אשר טיפחו את אופי אבותיהם שהם ירשו, וזכו ממנו לנטייתם הראשונית, אמונתם, המוסר שלהם, הידע שלהם ושאיפותיהם. וכך כאשר ניתן להתחקות אחרי הסיבה המידית של שינויים חברתיים עד לפרטים בעלי כוח יוצא דופן, בכל זאת ניתן להתקות אחרי סיבות מרוחקות יותר, והן הסיבות החברתיות אשר הפיקו את הפרטים האלה. לכן מנקודת מבט גבוהה יותר, השינויים החברתיים האלה הם גם חלק מהתהליך ההתפתחותי.
וכך מה שנכון בבירור כה רב בשביל המבנה התעשייתי של החברה, נכון למדנה החברה בכללותה. העובדה כי "החוקות לא נעשות, הן צומחות" היא פשוט מרכיב אחד בעובדה גדולה הרבה יותר, והיא שבכל מימדיה ובכל תולדותיה, החברה צומחת ולא מיוצרת.
התפיסה לפיה יש הקבלה כלשהי בין הגוף הפוליטי ולגוף החי הושגה בשלב מוקדם, והופיעה בספרות מזמן לזמן. אבל התפיסה הזאת הייתה בהכרח מעורפלת ופחות או יותר בדיונית. בהעדר המדע הפיזיולוגי, ובפרט אותם הסיווגים הכוללים אשר לא הושגו עד לתקופה האחרונה, לא היה ניתן לעמוד על ההקבלה האמתית.
הרעיון המרכזי במודל של "המדינה" לאפלטון היה התאמה בין חלקי החברה לכוחות השכל האנושי. אחרי שסיווג את אלה האחרונים תחת ראשים של שכל, רצון, ורגש, הוא מסווג את בני החברה לשלושה ראשים מקבלים: היועצים, האחראים על הממשל, הצבא או הדרג המבצע הסרים למשמעתם, והעם הפשוט, הרודף אחרי רווח והסיפוק העצמי. במילים אחרות המושל, הלוחם ובעל המלאכה הם מקבילות לכוחות החשיבה, הרצון והרגש שלנו. כעת, גם אם היה מן האמת בהנחה הנרמזת כי יש הקבלה בין מבנה החברה לזה של אדם, בכל זאת לא היה ניתן להגן על הסיווג הזה. היה ניתן לטעון באופן כנה יותר שהיות והכח הצבאי מציית לפקודות של ממשלה, הרי שממשלה היא הרצון, בעוד שהכח הצבאי אינו אלא מחלקה המופעלת על ידה. או, פעם נוספת, ניתן לטעון כי בעוד שרצון הוא תוצר של תשוקות השולטת כשהשכל רק משמש להן לעיניים, ובעלי המלאכה הם בהתאם לאנלוגיה לכאורה הזו הם הכח המניע של הלוחמים.
הובס ביקש לבסס מקבילה מוגדרת עוד יותר, אבל לא בין החברה לשכל האדם, אלא בין החברה לגופו. בהקדמה לחיבור בו הוא מפתח את התפיסה הזו הוא כותב:
שהרי מכוח האומנות נוצר אותו לויתן גדול הקרוי מדינה (ובלטינית סיויטס), שאינו אלא אדם מלאכותי, שאמנם גדול הוא בקומתו ובעוצמתו מן האדם הטבעי אשר להגנתו ולהצלתו נועד, ואשר בו הריבונות היא נשמה מלאכותית, באשר היא מעניקה חיים ותנועה לגוף כולו; השופטים, ושאר פקידי המשפט וההוצאה לפועל, הם מפרקים מלאכותיים; השכר והעונש (המחברים כל מפרק ואבר אל כס הריבונות ומניעים אותם למלא את חובתם) הם העצבים, הממלאים אותו התפקיד בגוף הטבעי; העושר והנכסים של כל האברים הנפרדים הם העוצמה; סלוס פופולי (ביטחון העם) הוא עיסוקו; היועצים, המביאים לפניו כל דבר שהוא צריך לדעתו, הם הזיכרון; היושר והחוקים הם תבונה ורצון מלאכותיים; הרמוניה היא בריאות; מרי הוא חולי, ומלחמת אזרחים היא המוות.[3]
והובס ממשיך עם ההשוואה הזאת עד כדי לספק איור ממשי של הלויתן - צורה ענקים דמויית אדם, אשר גופה ואבריה מורכבים מרבבות של בני האדם. רק נציין ששתי ההקבלות השונות שהוצעו על ידי אפלטון והובס משמשות להפרכה הדדית (שכן הן עומדות בסתירה מוחלטת זו לזו), ונוכל להגיד שבסך הכל זו של הובס סבירה יותר. אבל הן מלאות בחוסר עקביות. אם הריבונות היא הנשמה של הגוף הפוליטי, כיצד שהשפוטים, שהם מאין ריבוני-משנה מקבילים למפרקים? או, שוב, כיצד שלושת תפקידי המוח, הלא הם הזיכרון, השכל והרצון, יכולים להיות מקבילים, הראשון ליועצים, שהם סוג של משרתי ציבור, והיתר להוגנות ולחוקים, שאינם סוגי פקידים כי אם תפיסות מופשטות? או, בפעם נוספת, אם השופטים הם המפרקים המלאכותיים של החברה, איך השכר והעונש יכולים להיות העצבים שלה? העצבים חייבים להיות בוודאי איזה סוג של בני אדם. שכר ועונש חייבים להיות, בחברה כמו באדם, מאפייני העצבים ולא העצבים עצמם.
אבל הטעויות העיקריות בהשוואות האלה שנערכו על ידי אפלטון והובס נמצאות הרבה יותר עמוק. שני ההוגים המניחים שהסדר החברתי תואם לא סתם את הסדר של הגוף החי באופן כללי אלא זה של הגוף האנושי במיוחד. אין שום סיבה בכלל להניח את זה. שום ראיה אינה מרמזת לכך, ואין זה אלא אחת מאותם הדמיונות אשר אנו מוצאים לעתים קרובות בערבוביה עם האמת בהשערות הקדומות. ושתי התפיסות שוגות אף יותר בכך שהן רואות בחברה מבנה מלאכותי. המדינה לדוגמה של אפלטון, הגוף הפוליטי הבריא שלו, מורכב בכוונה תחילה על ידי בני האדם, באותו אופן בו מרכיבים את השעון. ואפלטון חושב באופן גלוי שזה האופן בו קמות החברות. הובס מביא במיוחד השקפה דומה. "שהרי מכוח האומנות", הוא אומר, "נוצר אותו הלויתן הקרוי מדינה." והוא אף מרחיק לכת עד כדי להשוות את אותה האמנה החברתית לכאורה, מכוחה החברה צצה לה פתאום לבריאת האדם בצו אלוהי. כך שניהם הנופלים לחוסר עקביות קיצונית של ההנחה כי החברה דומה במבנה שלה לגוף האדם, אבל מיוצרת באותו האופן כמו מנגנון מלאכותי, שהיא אורגניזם בטבעה ומכונה בקורותיה.
על אף הטעויות, להשערות האלה יש משמעות גדולה. זה שאפלטון והובס הציעו את הדמיון, גם סיבה לחשוד שאכן קיימת הקבלה כלשהי. זה שבהקבלות המסוימות שהוזכרו לעיל אין בהן ממש אינו מהווה בסיס להקבלה יסודית, שכן רעיונות קדומים מבשרים באופן מעורפל את האמת. בהעדר ההכללות הגדולות של הביולוגי, לא היה זה אפשרי, כפי שאמרנו, להתחקות אחרי היחסים האמתיים בין ההתארגנויות החברתיות להתארגנויות מסדר אחר. אנו מציעים להראות כאן מהן ההקבלות שחשף המדע המודרני.
הבה נתחיל מציון מפורש של נקודות הדמיון והשוני. החברות תואמות את האורגניזמים הפרטיים בארבעה דברים מיוחדים בולטים:
1. שהם מתחילים כצבר קטן, ההולך וצובר ללא משים עוד ועדו מאסה, חלקם מגיעים בסופו של דבר לכדי עד פי עשרת אלפים ממה שהם היו בהתחלה.
2. שבעוד שבהתחלה המבנה שלהם פשוט עד כדי שיחשבו חסרי כל מבנה, הם מפתחים במהלך הגדילה מבנה ההולך ונהיה יותר ויותר מורכב.
3. שלמרות שבמצבם התחילי הבלתי מפותח כמעט ולא קיימת בהם תלות הדדית בין החלקים, חלקיהם מפתחים לאורך זמן תלות הדדית, אשר הופכת בסוף לגדולה עד כדי כשהפעילות החיים של כל חלק הופכים לאפשריים רק בזכות הפעילות והחיים של היתר.
4. שהחיים של החברה בלתי תלויים וארוכים הרבה יותר מאשר חייהם של כל אחד ממרכיביה, אשר כל אחד בתורו נולדים, גדלים, עובדים, מתרבים ומתים, בעוד שהגוף הפוליטי המורכב מהם שורד דור אחר דור, כשהוא ממשיך לצבור מאסה, משתלם במבנהו ובפעילות תפקודית.
ארבעת ההקבלות האלה נראות משמעותיות יותר ויותר ככל שאנחנו מתבוננים בהן. בעוד שהנקודות המפורטות לעיל הן הנקודות בהן החברות תואמות את האורגניזמים הפרטיים, אלה הן גם הנקודות בהן האורגניזמים הפרטיים תואמים אלה עם אלה ואינם תואמים לכל דבר אחר. במהלך קיומם, כל צמח וחיה מגדילים את המאסה שלהם בדרך שאין לה מקבילה אצל חפצים אנאורגניים. גם חפצים אנאורגניים כמו הקריסטלים, אשר גדלים, אינם מראים יחס כה ברור בין הצמיחה לקיום כמו האורגניזמים. ההתקדמות המסודרת מן הפשטות אל המות, אשר משותפת לגופים הפוליטיים כמו לגופים החיים, היא מאפיין המבדיל בין הגופים החיים לגופים המתים בינם הם נעים. התלות התפקודית של חלקים, שבבעלי חיים מובחנת לא פחות מאשר באומות, לא קיימת בשום מקום אחר. ובשום צבר זולת זה האורגני או החברתי לא מתקיימת החלפה והסרה בלתי פוסקים של חלקים כשהשלם נשאר במקביל שלם. יתרה מכך, החברות והאורגניזמים לא רק שדומים במאפיינים המסוימים האלה, בהם אין הם דומים לשום דבר אחר, אלא שחברות הגבוהות, כמו האורגניזמים הגבוהים, מציגים אותם בצורה חזקה ביותר. אנו רואים שהפשוטים שבבעלי החיים לא צומחים למשל שיתקרב לגודל של המורכבים, ובאופן דומה אנו רואים כי חברות הילידים מוגבלים יחסית בצמיחה שלהם. האומות המתורבתות שלנו עולות במורכבותן על השבטי הפרימיטיביים כמו שיונק עולה על זואפיט. בקהילות הפשוטות, כמו ביצורים הפשוטים, התלות ההדדית של החלקים כה קטנה עד שקטיעה או הפרדות לחלקים לא גורמות אלא אי נוחות זניחה. אבל מקהילות מורכבות, כמו גם מיצורים מורכבים, לא ניתן להסיר איבר משמעותי בלי לייצר הפרעה משמעותית או אף לגרום למות השאר. ובחברות מהסוג הנמוך, כמו בבעלי החיים הנחותים, חיי הכלל נקצצים על ידי חלוקה או פיזור, וחייהם עוברים בארכם את חיי מרכיביהם הרבה פחות מהחברות המפותחות השורדות דורות רבים של המרכיבים אותן.
מאידך, ההבדלים המובילים בין החברות לאורגניזמים הפרטיים הם כדלהלן:
1. שאין לחברות צורה חיצונית מוגדרת. אבל נקודת ניגוד זו מאבדת במידה רבה את חשיבותה אם ניזכר שברחבי ממלכת הצומח, כמו גם במחלקות הנמוכות של ממלכת בעלי החיים הצורות לעתים קרובות מאוד לא מוגדרות, והמסוימות היא יוצאת דופן ולא הכלל. וכן שמה שמגדיר אותן זה הנסיבות הפיזיות המקיפות, בדיוק כמו הצורות החברתיות. ואם בסופו של דבר יימצא, כפי שאנו מאמינים שיקרה, שצורת כל סוג של אורגניזם הוא תולדה של ממוצע ההשפעות של הכוחות החיצוניים, אשר פעלו עליו במהלך התפתחותו כסוג נפרד, אזי העובדה של הצורות החיצוניות של חברות תלויות, כמו שהן, על הנסיבות החיצוניות, היא נקודה של דברים משותפים.
2. שעל אף שהרקמה החיה ממנה מורכב האורגניזם החי מורכבת ממאסה מתמשכת, המרכיבים החיים של החברה אינם מרכיבים מאסה מתמשכת, אלא מפוזרים בצורה רחבה פחות או יותר על פני כדור הארץ . הבחנה זו, אשר ניראת במבט ראשון כמוחלטת, מתפוגגת במידה רבה כשאנו בוחנים את העובדות. שכן במחלקות הנמוכות יותר של ממלכת החי והצומח קיימות צורות ההתארגנות התואמות במובן הזה את צורות החברתית במידה גדולה הרבה יותר ממה שיכולנו להניח. בצורות אלה היחידות החיות מרכיבות בפועל את המאסה ומפוזרות בחומר הדומם, אשר אך בקושי ניתן לקורא לו חי במלוא מובן המילה. זה המצב אצל חלק מה- Protococci וה- Nostoceae, המתקיימים כתאים השוכנים בתוך חומר צמיגי. כך הוא הדבר גם עם ה- Thalassicollae, גופים המורכבים מחלקים מובחנים המפוזרים בתוך ג'לי אחיד. מסממש המקרה עם החברה. שכן יש לנו לזכור כי על אף שבני האדם המרכיבים את החברה נפרדים זה מזה באופן פיזי, השטח שבו הם מפוזרים אינו נטול חיים, אלא מלא בצורות חיים נמוכות יותר התומכות בחיי האנשים. הצמחייה המכסה את הארץ מאפשר את קיומם של בעלי החיים על פני הארץ, ורק בעזרת התוצרת מן הצומח ומן החי הארץ יכולה לכלכל את החברה. לכן אין להתייחס לחברים בגוף הפוליטי כמופרדים זה מזה על ידי חלל מת, אלא כמפורזים בחלל המלא בחיים מסדר נמוך יותר. אנו חייבים לכלול בתפיסתינו של האורגניזם החברתי את הקיום האורגני הנמוך שהקיום האנושי, ולכן קיומה של החברה, תלוי בו. וכשנעשה זאת, נראה כי ניתן להתייחס לאזרחים המרכיבים את הקהילה כאל יחידות מלאות חיות המוקפות בחומר בעל חיות נמוכה יותר, ממנו הם שואבים את מזונם, ממש כמו במקרים שפירטנו לעיל.
3. ההבדל השלישי הוא שבעוד שהרכיבים החיים המוחלטים של האורגניזם הפרטי קבועים ברובם במיקומם היחסי, אלה של האורגניזם החברתי מסוגלים לנוע ממקום למקום. אבל גם כאן המחלוקת פחותה ממה שאפשר היה להניח. שכם בעוד שהאזרחים כפרטים ניידים למדי, הם קבועים בתפקידם הציבורי. אנשים עושים את עסקיהם כחקלאים, תעשיינים או סוחרים באותו מקום, לעתים במהלך כל חייהם, ואם הם עוזבים מדי פעם, הם מניחים אחרים לבצע את התפקיד בהיעדרם. כל מרכז ייצור גדול, כל עיר או מחוז של תעשייה ממשיכים תמיד באותו המקום, וחברות מסחריות רבות בעיר או מחוז כאלה מופעלות במשך דורות על ידי צאצאים או יורשים של המייסדים. בדיוק כששם שבגוף החי התאים המרכיבים איזה איבר חיוני מבצעים כל אחד את תפקידו במשך זמן מה ואז נעלמים, בהשאירם תאים אחרים למלא את מקומם, כך בכל חלק של החברה האיבר נותר, גם אם האנשים המרכיבים אותו משתנים. כך שבחיי החברה כמו בחיי היצורים החיים, יחידות כמו גם גופים גדולים יותר המורכבים מהם קבועים לרוב ביחס למקום בו הם ממלאים את תפקידם ומשיגים את פרנסתם. וכך כח התנועה הפרטי אינו משפיע למעשה על ההקבלה.
4. ההבחנה האחרונה, ואולי החשובה מכל היא, שבעוד שבגוף החי אך ורק רקמה מסוג מאוד מסוים ניחנה ביכולת להרגיש, בחברה כל החברים נחנו ביכולת זו. ואף ההבחנה הזאת אינה מושלמת. שכן בחלק מבעלי החיים היותר נמוכים, המתאפיינים בהעדר מערכת העצבים, הרגישות, ככל שהם מסוגלים לה, מופיעה בכל חלקי הגוף. רק בצורות היותר מאורגנות הרגשה הופכת למונופול של קבוצה אחת של הרכיבים החיוניים. ויש לנו לזכור שגם החברות לא נעדרות הבחנה מסוג זה. שכן על אף שכל היחידות של הברה מרגישות, הן עושות זאת בדרגות שונות. למעמד העוסק בעמל כפיים רגיש פחות, אינטלקטואלית ואמוציונלית, מאשר השאר, ובייחוד ביחס למעמדות של תרבות שכלית עליונה. ובכל זאת, החלטנו באופן סביר להציג את הניגוד בין הגופים הפוליטיים לגופים האישים, וזה מה שצריך להיות ללא הפסק לנגד עינינו. שכן הדבר מזכיר לנו שבעוד שבגופים הפרטיים רווחת החלקים האחרים טפלה בצדק לרווחת מערכת העצבים, שפעילותיה המהנים או הכואבים הופכים את החיים לטובים או רעים, בגוף הפוליטי כלל זה אינו תופס, או תופס בטווח מצומצם ביותר. טוב הדבר שחיי כל החלקים של החי מתמזגים בחיי הכלל, שכן לכלל קיימת המודעות הקיבוצית המסוגלת לאושר או לאומללות. אבל אין הדבר כך בחברה כולה, ומאחר והיחידות החיות המרכיבות אותה לא מאבדות ואף אינן מסוגלות לאבד את המודעות האישית שלהן, ומאחר ולקהילה בכללה אין מודעות קיבוצית. זו הסיבה בל-תחלוף מדוע אין הצדקה להקרבת רווחת האזרחים בשביל איזו טובה אפשרית של המדינה, ומדוע מאידך הקיום היחידי לו ראויה המדינה הוא כדי להטיב עם אזרחיה. החיים הקיבוציים חייבים לשרת את חיי החלקים, במקום שחיי החלקים ישרתו את החיים הקיבוציים.
אלה הן אפוא נקודות הדמיון ונקודות השוני. כלום לא נוכל להגיד שנקודות השוני לא משמשות אלא כדי להאיר באור בהיר יותר את נקודות הדמיון? בעוד שההשוואה הופכת את הניגודים הברורים בין מה שמכונה שבדרך כלל האורגניזמים לאורגניזם החברתי למוגדרים, היא גם מראה שאפילו הניגודים האלה לא מוחלטים עד כדי כך כפי שהיינו מצפים. העדר צורה מוגדרת, חוסר רצף בין חלקים והרגישות הכללית הם לא רק דברים המייחדים את האורגניזם החברתי שיש לציינם תוך ביאורים מרחיבים, הם גם דברים מיוחדים שבעלי חיים נחותים יותר מציגים תכונות המקרבות אליהן. כך כמעט ולא מצאנו דבר שיסתור אתה אנלוגיות חשובות כל כך. החברות צוברות לאיטן מאסה, הן מתקדמות במורכבות המבנה שלן, בו בעת חלקיהן הופכים תלויים זה בזה יותר ויותר, יחידותיהן החיות נהרסות ומוחלפות בלי לפגוע בשלמות הכלל, וקנה המידה שבו הן מציגות את דברים המיוחדים האלה הוא קנה המידה לפעילותן החיוניות. אלה הן התכונות המשותפות לחברות לגופים האורגניים. ובתכונות האלה הן דומות לגופים האורגניים ונבדלות מכל יתר הדברים, למעט הבחנות קטנות, וההבחנות האלה אינן גדולות מאלה המבדילות בין מחצית אחת של ממלכת החי מן האחר. עקרונות ההתארגנות זהים, ושוני אינו אלא השוני ביישומן.
הבה נסיים כאן את הסקירה הכללית של העובדות המצדיקות את ההשוואה של החברה לגוף החי, ונבחן אותם בפרוטרוט. אנחנו נגלה שההקבלה הופכת מובהקת יותר ככל שבוחנים אותה יותר מקרוב.
הצורות הנמוכות ביותר של בעלי החיים והצמחים, ה- Protozoaוה-Protophyta, שוכנים בעיקר במים. אלה הם גופים זעירים, רובם לא נראים אלא במיקרוסקופ. הם כולם פשוטים ביותר במבנה שלהם, וחלקם, כמו ה-Rhizopod-ים כמעט ונעדרים מבנה כלשהו. הם מתרבים בדרך כלל בצורת התחלקות ספונטנית של גופם, כשהם מייצרים בכך חצאיים אשר הופכים לנפרדים ונעים לכיוונים שונים, או יכולים להישאר להיות מחוברים זה בזה. בתהליך מתמשך זה של ביקוע, נוצרים צברים מגדלים וסוגים שונים. בין ה- Protophytaישנן מחלקות כמו ה-Diatomaceae ופטריית השמרים, בהן האורגניזמים הפרטיים יכולים להיות או נפרדים זה מזה, או מחובקים בקבוצות של שניים, שלושה, ארבעה או יותר. במחלוקות אחרות מספר נכבד של תאים מתאחדים לכדי שרשרת (Conferva, Monilia), ואילו באחרות הם מייצרים רשת (Hydrodictyon), באחרות – צלוחיות (Ulva), ובאחרות – גושים (Laminaria, Agaricus). כל צורות הצמח האלה, בהן לא מתקיימת הבחנה בין שורש, גזע או עלה, נקראים Thallogen-ים. בין ה- Protozoa אנו מוצאים עובדות מקבילות. כמות עצומה של יצורים דמויי ה- Amoeba, המקובצים יחד במסגרת של סיבים קרניים, מרכיבים יחד את הספוג. ב- Foraminifera אנו רואים קבוצות קטנות יותר של יצורים כאלה מסודרים בצורות מוגדרות יותר. לא רק ה- Protozoa כמעט חסרי הצורה האלה מתאחדים לכדי מצבורים בעלי צורה מסודרת או לא מסודרת, אלא אף בין חלק מהמאורגנים יותר, כמו ה- Vorticellae, נוצרים גם כן צבירים של פרטים המאוחדים לכדי גזע משותף. אבל החברות הקטנות האלה של המונאדות או התאים או איך שעוד נקרא להם, הן חברות רק במובן הנמוך ביותר. אין ביו חלקיהן שום היררכיה, שום ארגון. כל יחידה המרכיבה אותן חיה לבדה ולמען עצמה, כשהיא לא נותנת ולא מקבל כל עזרה מאחרות. התלות ההדדית היחידה היא זו הנוצרת מאיחוד מכני.
האם אנחנו לא מזהים פה את השלבים הראשונים של החברות האנושיות? בין הגזעים הנמוכים, כמו הבושמנים, לא נמצא אלא ניצני הקיבוץ: לפעמים משפחות בודדות נודדות יחדיו בקבוצות של שתיים או שלוש. מספר היחידות המתאגדות הוא קטן ומשתנה, וחיבורם אינו קבוע. לא קיימת כל חלוקת עבודה בין המינים והסיוע ההדדי היחיד הוא זה של התקפה או מגננה בצוותא. אנו רואים קבוצה נטולת התמיינות של פרטים, היוצרים את מה שעתיד להפוך לחברה, בדיוק כמו שאנו רואים בקבוצות ההומוגניות של התאים שתוארו לעיל את השלבים ההתחלתיים של התארגנות החי והצומח.
ניתן לקחת את ההשוואה צעד אחד קדימה. בעולם הצומח אנו עוברים מן ה-Thallogen-ים אשר אינם אלא גושים של תאים זהים אל ה-Acrogen-ים בהם התאים אינם זהים בכל מקום, אלא מתקבצים לתוך מבנים המשמשים כעלים ומבנים המשמשים כשורשים, ומייצרים את השלם בו קיימת חלוקה מסוימת של תפקידים בין היחידות המרכיבות אותו, ובכך מקיימים תלות הדדית מסוימת. בממלכת החי אנו מוצאים תהליך מקביל. אנו עולים מקבוצות לא מאורגנות של תאים או גופים דמוי תאים לקבוצות של תאים כאלה המתארגנות לחלקים בעלי תפקידים שונים. הפוליפ הנפוץ, שניתן להפריד ממנו תאים אשר מציגים, אם ינותקו, צורה ותנועה כזו של אמבה בודדה, מהווה דוגמה לשלב זה. למרות שהיחידות המרכיבות אותו מראות אחידות גבוהה של מאפיינים, הן מקבלות תפקידים שונים במקצת בעור, במשטח הפנימי ובשלוחות. מתקיימת כמות מסוימת של "חלוקת העבודה הפיזיולוגית".
אם נפנה לחברות, אנו מוצאים מקבילה לשלבים האלה ברוב השבטים של הילידים. כאשר אנו במקום הקבוצות הקטנות והמשתנות כמו אלה של הבושמנים נעבור לקבוצות גדולות יותר וקבועות יותר של הפחות פראים, אנו נמצא עקבות של מבנה חברתי. למרות שהארגון התעשייתי כמעט ולא מראה את עצמו, זולת בכך שלמגדרים שונים תעסוקה שונה, קיימת פחות או יותר התארגנות ממשלתית. בעוד שכל הגברים הם לוחמים וציידים, רק מעטים מהם נכללים במועצת ראשי השבטים, ובמועצה זו יש אדם אחד המחזיק בדרך כלל בסמכות עליונה. קיימת אפוא הבחנה מסוימת בין מעמדות ושררה, ודרך ההתמחות המצומצמת הזו של תפקידים, נוצר שיתוף פעולה גולמי בין כמות ההולכת וגדלה של פרטים, כשהחברה נדרשת לפעול כקבוצה. מעבר להקבלה בטווח המצומצם של ההתארגנות, ישנה הקבלה בהעדר ההגדרה של ההתארגנות. ב- Hydra לחלקים השונים המרכיבים את הייצור יש המון תפקודים משותפים. לכולם יכולת כיווץ, כל המשטח החיצוני זולת הזרועות יכול להוליד Hydra צעירים, ואם הופכים אותו מבפנים אל החוץ, הבטן יכול למלא את תפקידי העור והעור את תפקידי הבטן. בחברות הילידים ההבחנות אשר קיימות אינן שלמות באופן דומה. ללא הבדלי המעמד, כל הפרטים מקיימים את עצמם בעזרת המאמץ האישי. חשובי השבט לא רק בונים בעצמם את הבקתות שלהם והורגים בעצמם את האוכל שלהם כמו יתר האנשים, אלא אף מנהיג השבט עושה כך. יתרה מכך, ההתארגנות הממשלתית אשר קיימת אינה קבועה. היא משתנה תדיר באלימות או בגידה, ותפקיד השולט עובר לאיזה לוחם אחר. וכך קיימת הקבלה בין החברות הפרימיטיביות ביותר והצורות היותר נמוכות של בעלי החיים הן בהתארגנות המצומצמת בטווח שלה, והן בחוסר מוחלטות של ארגון והעדר קביעות בו.
לפנינו סיבוך נוסף של ההקבלה. אנו עוברים מהתקבצות היחידות לקבוצות מאורגנות לריבוי של קבוצות כאלה, והתהוותם לקבוצות מורכבות. כאשר ה- Hydraמגיע לגודל מסוים, צץ מגופו נבט, אשר גדל ומקבל בהדרגה את צורת ההורה, מתנתק לבסוף. ובתהליך נביטה זה היצור מאכלס את המים הסמוכים בדומים לו. תהליך מקביל נראה בהתרבות השבטים מיעוטי הארגון שתוארו לעיל. כשאחד מהם צומח עד שהוא גדול מדי לניהול מערכת גסה כל כך, או שהוא גדול מדי בשביל שהארץ מסביב תוכל לכלכלו בציד או מזון הגדל פרא אחר, עולה הנטייה להתחלק. ומאחר ובקהילות גאלה מתרחשים לעתים קרובות סכסוכים, מעשי קנאה וסיבות אחרות לחלוקה, תוך זמן קצר קורה שחלק מהשבט פורש, תחת הנהגת איזה מנהיג משנה, ונודד הלאה. אחרי שתהליך זה חוזר על עצמו מעת לעת, אזורים נחרבים מאוכלסים במלואם בהמוני שבטים, כולם ממוצא משותף. וההקבלה כלל לא מסתיימת בכך. בעוד שב- Hydra הנפוצה הצעירים הנובטים מגוף ההורה תוך זמן קצר מתנתקים והופכים לעצמאיים, ביתר מחלקת ה- Hydrozoaשהיצור הזה משתייך אליה הדבר אינו מתרחש בדרך כלל. הפרטים הבאים להתפתח נשארים מחוברים, ומולידים בתורם פרטים אשר מחוברים גם כן, כך שנוצר בעל חיים מורכב. כשם שב- Hydra עצמה מצאנו התקבצות של פרטים כאלה, אשר בנפרד נדמים כ- Protozoa מהסוג הנמוך ביותר, כך כאן ב- Zoophyte אנו מוצאים התקבצות של התקבצויות כאלה. דבר דומה ניראה בכל המשפחה המורחבת של Polyzoa או Molluscoida. גם הרכיכות האסצידיות, על צורותיהן הרבות, מראות לנו את אותו הדבר, כשהן מראות בו בעת דרגות שונות של איחוד בין הפרטים המרכיבים אותן. שכן בעוד ש ב-Saplae הפרטים המרכיבים מחוברים בצורה כה רופפת עד שנשיפה על כלי המים בו הם צפים תפריד ביניהם, ב- Botryllidae הם מקושרים ווסקולרית עם מחזור דם משותף. כעת, האין אנו רואים בשלבים השונים הללו של ההתקבצות מקבילה לאיחוד של קבוצות השבטים ממוצא משותף ללאומים? על אף שבאזורים בהם הנסיבות במתירות, השבטים שנוצרו מאיזה שבט מקורי נודדים לכל הכיוונים והופכים למרוחקים ונפרדים למדי. אבל במקומות בהם השטח מייצר מכשולים בפני נדידה למרחק הדבר אינו מתרחש. קהילות קטנות בעלות קרבה זו לזו שמורות על קשרים הדוקים, ומתאחדות בסופו של דבר פחות או יותר לכדי אומה. הניגוד בין השבטים האינדיאניים לבתי האב הסקוטיים מדגים את הדבר. והסתכלות על ההיסטוריה הקדומה שלנו , או היסטוריה מוקדמת של אומות יבשת אירופה מראה כי היתוך זה של קהילות קטנות ופשוטות מתרחש בדרכים שונות ובמימדים שונים. כפי שאומר מסייה גיזו ב"היסטוריה של מקורות הממשל הייצוגי":
בהדרגה, באמצע התוהו של החברה המתהווה, נוצרות התקבצויות קטנות החשות במחסור של ברית ואיחוד אחת עם השנייה... תוך זמן קצר ניראה הוסר השוויון בכוח בין התקבצויות שכנות. החזק נוטה לשעבד את החלש, ולהשתלט תחילה על הזכות למס ולשירות צבאי. וכך הכח המדיני מאפשר להתקבצויות אשר גיבשו אותו ראשונות ללכת ולהתרחב.
דהיינו השבטים הקטנים, בתי האב או הקבוצות הפאודליות, הצצות לרוב ממקור משותף, ושומרות במשך זמן רב על הקשר כשוכני האדמות הסמוכות, מתאחדות בדרך השונה מזו של קרבת דם או קרבת מקום.
כעת ממשיכה להתרחש סדרה של שינויים אשר, כמו לאלה אשר קדמו, אנו מוצאים מקבלות באורגניזמים הפרטיים. אם נחזור אל ה-Hydrozoa, אנו נראה שבפשוטים שבצורות המורכבות, הפרטים המחוברים זהים בצורתם ומבצעים תפקידים דומים, ויוצא הדופן הוא שפה ושם הנבט, במקום להפוך לבטן, פה או זרועות הופך לשק ביצים. אבל ב- Hydrozoa השוכנים באוקיינוסים אין הדבר כך כלל ועיקר. ב- Calycophoridae, חלק מהפוליפים הצומחים מהנבט המקורי מתפתחים ומשתנים לגופים גדולים וארוכים דמויי שקים אשר נעים במים בזכות התכווצויות קצביות , כשהם גוררים את כלל קהילת הפוליפים איתם. ב- Physophoridæמופיע מגוון איברים המשתנים באופן דומה מפוליפים הנובטים, כך שביצורים כמו ה- Physalia, המוכרת בשם "ספינת הקרב הפורטוגזית", במקום קבוצה דמוית עץ של פרטים דומים המרכיבים את הטיפוס המקורי, יש לנו אסיפה מורכבת של חלקים לא דומים הממלאים תפקידים לא דומים. כפי שניתן לראות בפרט ה- Hydra קבוצה של Protozoa אשר עברה שינוי צורה חלקי לכדי איברים שונים, כך ה-Physalia, אשר מבחינה מורפולוגית נחשבת לקבוצה של Hydrae, בה הפרטים השתנו באופן שונה כדי להתאים לתפקידים השונים.
התמיינות על ההתמיינות אלה הוא בדיוק מה שמתרחש בזמן התפתחות של חברה תרבותית. אנו רואים כיצד בקהילות קטנות אשר נוצרו לראשונה צץ ארגון פוליטי פשוט, ומתקיימת חלוקה חלקית של מעמדות בעלי תפקידים שונים. וכעת עלינו לראות כיצד באומה , אשר נוצרה מהיתוך של קהילות קטנות כאלה מספר מגזרים , שהיו תחילה זהים הן במבנה והן באופי הפעילות הולכים והופכים שונים בשניהם, כשהם הולכים והופכים לחלקים בעלי תלות הדדית השונים בטבעם ובתפקידם.
דוקטרינת חלוקת העבודה המתקדמת אשר הצגנו כאן מוכרת לכל הקוראים. ויתרה מכך, ההקבלה בין חלוקת העבודה הכלכלית ל"חלוקת העבודה הפיזיולוגית" היא כה מובהקת, שכבר מזמן משכה את תשומת הלב של אנשי מדעי הטבע. אכן היא כה בולטת עד אשר הביטוי "חלוקת העבודה הפיזיולוגית" הוצע על ידה. על כן אין צורך להתייחס לחלק הזה של הנושא בפירוט רב. נסתפק בציון כמה עובדות כלליות ומשמעותיות אשר אינן ברורות במבט ראשון.
בכל רחבי ממלכת החי, מה- Coelenterata ומעלה, השלב הראשון של ההתפתחות הוא זהה. הן בנבט הפולים ובביצה האנושית, התקבצות התאים ממנה יצמח הייצור מייצרת שכבה היקפית של תאים, השונים במעט מהשאר הכולל אותם. והשכבה הזאת מתחלקת בהמשך לשתיים- הפנימית, הבאה במגע עם החלמון המוכל, ונקראת השכבה הרירית, והחיצונית, החשופה לכוחות המקיפים אותה, ונקראת השכבה הנסיובית, או במונחיו של פרופ' האקסלי בתוארו את התפתחות ה- Hydrozoa, האנדודרם[4], והאקטודרם[5]. החלוקה הראשונית הזו מציינת את הניגוד הפונדמנטלי בין חלקי האורגניזם העתידי. מהשכבה הרירית, או האנדודרם, מתפתח מנגנון ההזנה, בעוד שמהשכבה הנסיובית, או האקטודרם, מתפתח מנגנון הפעולה החיצונית. מאחת צומחים האיברים בעזרתם המזון מוכן ונספג, החמצן נטמע והדם עובר ניקוי. מהאחרת צומחות מערכות העצבים, השרירים והעצמות, שפעולה מתואמת שלהן משפיעה על תנועות הגוף כולו. על אף שאין זו הבחנה מוחלטת, שכן חלק מהאיברים כוללים את שני הקרומים הראשוניים הללו, אבל בעלי הסמכות העליונה בתחום טוענים כאחד שזוהי ההבחנה הרחבה והכללית. ובכן, במהלך ההתפתחות של החברה אנו רואים התמיינות עיקרית בצורה מקבילה, אשר מונח באופן דומה ביסוד המבנה העתידי כולו. כפי שכבר ציינו, ההבדל הגלוי היחיד בין חלקי החברה הפרימיטיבית הוא בין המושלים לנתיניהם. בשבטים הפחות מאורגנים, מועצת ראשי השבט יכולה להיות מורכבת מאנשים שכל מעלתם היא פשוט אומץ או ניסיון רב. בשבטים מאורגנים יותר, מעמד הראשים נפרד בהחלט מהמעמדות הנמוכים, ולעתים זוכה ליחס של בעל טבע שונה, לעתים כצאצאי האלים. ומאוחר יותר אנו מוצאים ששני המעמדות הללו הפכו להיות בני-חורין ועבדים, או אצילים וצמיתים, בהתאם. הצצה על תפקידיהם הופכת לברור את זה שהחטיבות הגדולות אשר התהווה כך כבר בשלב מאוד מוקדם נמצאות באותם היחסים אחת ביחס לשנייה כמו שהחטיבות העיקריות של העובר נמצאות אחת ביחס לשנייה. שכן מרגעו הופעתו, מעמד הלוחמים בהנהגת ראשי השבט הוא מה שמבצע את הפעולות החיצוניות של החברה, הן במלחמה, הן במשא ומתן והן בהגירה. לאחר מכן, אחרי שהמעמד העליון הזה הולך והופך למובדל יותר מהמעמדות הנמוכים, והוא הולך בו בעת ומתמקד בתפקידי חקיקה והגנה בלבד, הן בדמות המלכים והשליטים שתחתיהם, כמרים וחיילים, המעמד הנמוך הולך ומתמקד יותר ויותר אך ורק באספקת צרכי החיים של הקהילה בכללותה. המוני האנשים מוציאים מהקרקע, איתה הם באים במגע הכי ישיר, ומכינים לשימוש את המזון ואת תוצרי החרושת הגולמיים כידוע, בעוד שהשכבה החופפת עליהם של בני האדם הנעלים מתעסקים בעניינים החיצוניים לקהילה, עניינים אשר מתוקף מעמדם מעניינים אותם באופן יותר מידי. מעמד הצמיתים מאבד, שלב אחר שלב ידע וכוח כלשהו בנושא החברה בכללותה ומתמקד יותר ויותר בפרנסה, בעוד שמעמד האצילים מפסיק לקחת חלק כלשהו בהשגת הפרנסה, ומתמקד יותר ויותר לתיאום של תנועת הגוף הפוליטי כולו.
לא פחות ראויה לציון גם הקבלה נוספת מאותו הסוג. אחרי החלוקה של העובר לשכבה הרירית והשכבה הנסיובית, צומחת בין שתיהן שכבה שלישית המוכרת לביולוגים כשכבה הווסקולרית, שכבה ממנה מתפתחים כלי הדם. השכבה הרירית סופגת חומרי הזנה מהחלמון המוכל בתוכה, ויש להעבירם לשכבה הנסיובית המקיפה, בה מתפתחות מערכות העצבים והשרירים. בין שתי השכבות מתפתחת מערכת של כלי הדם אשר מבצעת את ההעברה, מערכת הכלים אשר ממשיכה לעד לשמש להעברת חומרי הזנה ממקומות בהם הם נספגים ועוברים תהליכי הכנה, למקומות בהם הם נצרכים לצמיחה ותיקון. ובכן, כללום לא נוכל להתחקות אחרי צעד מקביל בהתפתחות החברתית? בין השולטים והנשלטים לא קיים תחילה שום מעמד ביניים, ואף בכמה חברות אשר הגיעו לגודל נכבד כמעט ולא קיימים אלא אצילים ובני מינם מצד אחד וצמיתים מאידך. המבנה החברתי שם הוא כזה שהעברת הסחורות נעשית ישירות מהעבדים לאדונים. אבל בחברות מהסוג היותר גבוה, בין שני המעמדות הראשוניים הללו צומח מעמד נוסף – מעמד הסוחרים או מעמד הביניים. באופן דומה לזה הקודם, אנו יכולים לראות שאפשר להגיד באופן כללי שמעמד הביניים הזה הוא מקבילה לכבה האמצעית בעובר. שכן כל הסוחרים בתכליתם הם מפיצים. בין אם הם סיטונאים, האוספים כמויות גדולות של סחורות מיצרנים שונים או בין אם הם קמעונאים אשר מחלקים את הסחורה לאלה החפצים בה, באופן זה המוני הסחורות נאספות יחד, וכל אנשי המסחר הם סוכני העברה ממקומות בהן הסחורות מיוצרות למקומות בהן צורכים אותן. זהו מנגנון ההפצה בחברה, התואם את מנגנון ההפצה בגוף החי, ולא רק בתפקידיו אלא גם במקורו המשני וכתוצאה מכך – במקומו, ובזמן הופעתו.
מבלי למנות את ההתמיינויות השוליות ששלושת הקבוצות הגדולות האלה עוברות בהמשך, נציין רק שלאורך כל הדרך הן מצייתות לאותו החוק הכללי ששולט גם בהתמיינות באורגניזם הפרטי. ראינו שבחברה, כמו בבעל חיים פרימיטיבי, המחלקות הכלליות יותר והמנוגדות בצורה רחבה יותר הן הראשונות להופיע, ובשני המקרים הדבר נכון גם לתת-המחלקות, העולות בסדר יורד של ההכללה.
הבה נבחין כעת, שבמקרה האחד כמו בשני, ההתמחויות מאוד בלתי שלמות בהתחלה, והולכות ומשתלמות ככל שהארגון מתקדם. ראינו שבשבטים הפרימיטיביים כמו בפשוטים שבבעלי החיים נותר הברה משיתוף התפקידים בין החלקים אשר באופן נומינלי הם שונים, כך שלמשל ראשי השבטים כקבוצה ממשיכים לאורך מזמן לייצר את אותה התוצרת כמו המעמדות הנמוכים, בדיוק כמו שב-Hydra תכונת ההתכווצות משותפת הן ליחידות האנדודרם כמו האקטודרם. כמו כן שמנו לב שככל שהחברה התקדמה שני המעמדות הראשוניים הענקיים הללו נטלו פחות ופחות זה את תפקיד האחר. ועלינו לציין כאן שכל ההתמחויות שהגיעו לאחר מכן היו מעורפלות תחילה והלכו והפכו בהדרגה למובחנות. "כשהחברה בחיתוליה", אומר מסייה גיזו, "הכל מבולבל ובלתי וודאי. עוד לא קיים קו ההפרדה הקבוע והמדויק בין כוחות השונים במדינה." "במקור, המלכים חיו כבעלי קרקעות אחרים, על ההכנסות שנבעו מאחוזת הקרקע הפרטית שלהם". האצילים היו מלכים זוטרים, והמלכים לא היו אלא החזקים שבאצילים. הבישופים היו אדונים פאודליים ומנהיגים צבאיים. הזכות להטביע מטבעות הייתה בידי החזקים שבנתינים ובידי הכנסייה כמו גם בידי המלך. כל מנהיג פעל הן כבעל קרקע, והן כחקלאי, כחייל, כמדינאי וכשופט. המשרתים היו פעם חיילים ופעם פועלים, הכל לפי צרכי השעה. אבל בהדרגה הכנסייה אבדה את תחום השיוט האזרחי, המדינה פעלה פחות ופחות לשלוט על הוראת הדת, מעמד אנשי הצבא הפך למובחן, בעלי המלאכה התרכזו בערים, וגלגלי התוויה המפוזרים בבתי האיכרים נכחדו בפני המכונות שבאזורי התעשייה. כל הקדמה היא לא רק מההומוגני אל ההטרוגני, אלא בו בעת היא גם מהבלתי מוגדר אל המוגדר.
עובדה נוספת שאין לפסוח עליה היא שבהתפתחות של חברה גדולה מצבר של חברות קטנות יותר, יש מחיקה הדרגתית של קווי ההפרדה המקוריים, שינוי אשר אנו רואים מקבילות רבות בגופים החיים. תת-הממלכה של Annulosa מספקת דוגמאות טובות. בין הסוגים הנמוכים הגוף ורכב ממקטעים רבים אשר זהים כמעט בכל פרט. לכל אחד מהם טבעת חיצונית, זוג הרגליים שלה, אם ליצור יש רגליים, חלק שווה במעיים, או איצטומכא נפרדת משלו, חלק שווה בכלי הדם הגדול, או בחלק מהמקרים לב נפרד משלו, חלק שווה בחוט העצבים וייתכן שזוג נפרד של גנגליה. אבל בסוגים היותר גבוהים, כמו ב- Crustacea הגדולים, רבים מהמקטעים מחוברים לגמרי, והאיברים הפנימיים אינם חוזרים על עצמם באופן זהה בכל האיברים. כעת, החלקים מהם האומות מורכבות תחילה מאבדים באופן דומה את המבנים החיצוניים והפנימיים הנפרדים שלהם. בתקופה הפאודלית, הקהילות הקטנות שנשלטו על ידי האדונים הפאודלים, התארגנו כל אחת בנפרד באותה הדרך הגולמית, והדבר היחיד שאיחד ביניהן היה הנאמנות של האדונים שלהם לריבון. אבל יחד עם עליית השלטון המרכזי, קווי החלוקה בין אותן הקהילות המקומיות הפכו יחסית ללא חשובים, וההתארגנויות הנפרדות שלהם התמזגו לארגון אחד כללי. דבר דומה ניראה בקנה מידה גדול יותר במיזוג של אנגליה, ויילס, סקוטלנד ואירלנד, ובאירופה היבשתית, גיבוש המחוזות לכדי ממלכות. אפילו תהליך ההיעלמות של מחלקות מתוקף החוק מתרחש באופן דומה. אנגליה הייתה מחולקת בין האנגלו-סקסונים לעשרות, מאות ומחוזות, והיו בתי משפט מחוזיים, של המאות ושל עשרות[6]. בתי משפט של עשרות היו הראשונים להיעלם, אחריהם בתי משפט של מאות, בעוד שמערגת המשפט המחוזית עדיין קיימת. אבל בעיקר יש לציין שבהדרגה צומח ארגון אשר אינו מתייחס כלל לחלוקות המקוריות האלה, אלא חוצה אותן לכיוונים שונים, כמו אצל היצורים בתת-ממלכה שהזכרנו כעת. ויתרה מכך, בשני המקרים זהו הארגון המקיים אשר חוצה את הגבולות הישנים, בעוד שבשני המקרים הארגון הממשלתי או המתאם הוא זה שבו עדיין אפשר להתחקות אחרי הגבולות המקוריים. כך ב- Annulosa הגבוהים ביותר, השלד החיצוני ומערכת השרירים אף פעם לא מאבדים לגמרי את סימני המקטעים הפרימיטיביים, ולעומת זאת ברוב הגורף שלך הגוף המעי הפנימי לא תואם בשום צורה לחלוקה החיצונית. באופן דומה אצל האומות אנו רואים שבעוד שלמטרות הממשלתיות, מחלקות כמו מחוזות או אזורי הכנסייה[7] עדיין קיימים, המבנה אשר התפתח לאספקת המזון לחברה מתעלם לגמרי מהגבולות הללו. יצרני הכותנה הגדולים שלנו מתפרסים מתוך לנקשייר אל צפון דרבישייר, לייצ'סטרשייר ונוטינגהמשייר חולקים ביניהם מזמן את סחר הסריגים, אחד מהמרכזים הגדולים לייצור של ברזל ומוצרי הברזל כולל חלקים מוורוויקשייר, סטפורדשייר וורצ'סטרשייר. וכל אותן ההתמחויות השונות של החקלאות אשר הפכו אזורים שונים של אנגליה למוכרים בשל התוצרת השונה אינן מראות יותר כבוד לגבול בין מחוזות אשר ערינו הצומחות כלפי מחוזות הכנסייה.
אם נשאל, אחרי שהרהרנו בכל ההקבלות הללו בצורה, האם קיימות הקבלות כאלה בתהליכי השינוי האורגני, התשובה היא - כן. הסיבות אשר גורמות לכל חלק מהגוף הפוליטי לטפוח דומות בטבען לאלה הגורמות להגדלת המאסה בכל חלק של הגוף הפרטי. בשני המקרים מה שקודם הוא פעילות פונקציונלית גדולה יותר, הנגרמת מצורך גדול יותר. כל גף, כל מעי, כל בלוטה או כל איבר אחר של בעל החיים מתפתח מתוך היישום – מתוך פעילות בה הוא ממלא את החובות שהגוף דורש ממנו. ובאופן דומה, כל מעמד של פועלים, או אמנים, כל מרכז ייצור או סוכנות רשמית, מתחילים לגדול כאשר הקהילה מטילה עליהם תוספת עבודה. כמו כן בכל המקרים האלה לצמיחה יש את התנאים והמגבלות משלה. כדי שכל איבר בגוף החי יגדל מתוך היישום חייבת להיות אספקת דם אספקת דם מספקת. כל פעולה כוללת שחיקה, הדם מביא חומרים הנדרשים לתיקונים, ולפני שתיתכן צמיחה כמות הדם המסופקת צריכה להיות גדולה מזו הנדרשת לתיקונים. הוא הדין לגבי החברה. אם למחוז מסוים הפועל לייצר לקהילה איזו סחורה מסוימת, נגיד יצרני סריגי הצמר של יורקשייר, מגיע ביקוש מוגבר, ואם, לצורך מילוי הביקוש הזה חלות עלויות ובלאי מסוים של מנגנון הייצור, ואם כאשר מגיעות הסחורות כתשלום על הכמות הנוספת, הכמות החוזרת יש בה רק כדי לכסות את ההוצאות ואת לאי והשחיקה של המכונות והפועלים, ברור כי לא תיתכן הצמיחה. כדי שהצמיחה תתאפשר, צריך להיות שהסחורות המושגות בתמורה יהיה בהן די והותר לתכליות הללו, ובמידה בה יישאר יותר עודף, כך תהיה הצמיחה מהירה יותר. מכאן ברור שמה שבענייני המסחר אנו מכנים רווח , תואם לעודף חומרי ההזנה על השחיקה בגוף החי. יתרה מכך, כאשר הפעילות התפקודית רבה ואילו ההזנה לוקה, לא מתקבלת צמיחה כי אם דעיכה. אם מדובר בבעל חיים, כל איבר שהופעל עד כדי שהערוצים המספקים לו את הדם לא יכולים להביא די לתיקונים, האיבר מתדלדל, ומשתוררת אטרופיה. ואם בגוף הפוליטי איזה חלק קיבל תמריץ לייצור נרחב, ואינו מסוגל מאוחר יותר לקבל תשלום על כל התוצרת, חלק מחבריו פושטים את הרגל והוא מצטמק בגודלו.
יש לציין כאן עוד הקבלה אחת, והיא שהחלקים השונים של האורגניזם החברתי, כמו החלקים השונים של האורגניזם הפרטי, מתחרים ביניהם על ההזנה, ומקבלים כל אחד יותר או פחות בהתאם לכך האם הם ממלאים יותר או פחות את תפקידם. אם המוח של האדם נמצא במאמץ יתר, הוא מושך את הדם מהמעיים ועוצר את העיכול. לסרוגין העיכול, בשלבו הפעיל, משפיע על זרימת הדם למוח וגורם לאדם להתנמנם. או מאמץ של שרירים מביא כמות כזו של דם אל הגפיים עד שהעיכול ופעילות מוחית מתעכבות. כך באופן דומה בחברה, פעילות גדולה בכיוון אחד גורמת להאטה חלקית של פעילות אחרת, על ידי שלילת ההון, דהיינו הסחורות, כמו במקרה בו פיתוח פתאומי של מערכת הרכבות פגע בפעילות מסחרית, או גיוס כח צבאי גדול עוצר את צמיחת התעשיות המובילות.
מספר פסקאות האחרונות יציגו את החלק הבא של הנושא שלנו. כמעט בבלי דעת הגענו להקבלה אשר קיימת בין הדם בגוף החי למחזור הסחורות בגוף הפוליטי. כעת עלינו להתחקות אחר הקבלה זו מביטויה הפשוטים עד למורכבים ביותר.
בבעלי החיים הנחותים ביותר לא קיים מה שניתן לכנות באמת "דם". דרך המצבור הקטן של התאים המרכיבים את ה- Hydra מחלחלים המיצים שנספגו מהמזון. אין מנגנון של אספקה לחומרי הזנה מזוקקים ומרוכזים המחלק אותם בין היחידות המרכיבות. היחידות המרכיבות סופגות את חומרי ההזנה הגולמיים ישירות מחלל העיכול, או אחת מן השנייה. האם לא נוכל להגיד שזה מה שקורה בשבט של ילידים? כל חבריו משיגים, כל אחד לעצמו את כל צרכיהם במצבם הגולמי, ומכינים אותם, כל אחד לעצמו, לשימושיו שלו כמיטב יכולתו. כאשר עולה ההבחנה המוגדרת בין השולטים לנשלטים, מתחילה העברה מסוימת בין הפרטים הנחותים, אשר באים במגע ישיר עם תוצרת האדמה כפועלים, ואלה שמעליהם אשר מבצעים תפקידים גבוהים יותר. ההעברה הזאת מקבילה למה שמתלווה להבחנה בין האקטודרם לאנדודרם. אבל במקרה האחד, כמו בשני, זוהי העברה של מוצרים אשר עברו אך הכנה מועטה, אם בכלל. והיא מתרחשת ישירות הין היחידה אשר משגיה אותם ליחידה אשר צורכת אותם, בלי שיכנסו לאיזה זרם כללי.
כשנעבור לאורגניזמים גדולים יותר, פרטים וחברתיים, אנו מוצאים חריגה ראשונה מהסידור הזה. במקומות כמו בין ה-Hydrozoa המורכבים, שם קיים איחוד של קבוצות פרימיטיביות רבות כמו אלה המרכיבות את ה-Hydrae, או כמו ב-Medusa, שם קבוצה אחת כזאת גדלה למימדי ענק, מתקיימים ערוצים גולמיים העוברים בכל רחבי הגוף. אבל אלה אינם ערוצים להעברת חומרי תזונה מוכנים אלא בסך הכל שלוחות של חלל העיכול דרכם נוזל שומני-מיימי מגיע לחלקים היותר מרוחקים, מונע הלוך ושוב על ידי התכווצויותיו של היצור. כלום אין אנו מוצאים תנאים מקבילים בכמה מהקהילות הפרימיטיביות היותר מתקדמות? כאשר בני האדם המאוחדים באופן חלקי או מלא לחברה אחת הופכים לרבים במספר, כאשר הארץ עליה הם יושבים אינה אחידה בכל מקום בתוצרת שיהא מניבה, ובמיוחד כאשר קמים מעמדות משמעותיים אשר אינם עוסקים בייצור, בהכרח צץ תהליך כלשהו של חליפין. בתוך הצמחייה המכסה את פני האדמה, בה תלויים חיי האדם ובה כפי שאנו אומרים, משובצות יחידות החברתיות, צצים שבילים בלתי מוגדרים, החוצים כה וכה את הארץ, עליהם עוברים מדי פעם אי אלו מצרכי החיים. אלה יוחלפו בסחר החליפין באחרים המגיעים באותו המסלול. אבל שימו נא לב, כי בהתחלה לא עוברות כך אלא הסחורות הגולמיות ביותר, פירות , דגים, חזירים או בקר, עורות וכיו"ב. יש רק מעט, אם בכלל, סחורות או פריטים אשר הוכנו לצריכה. וכן שימו לב, שחלוקה זה של מצרכים שטרם עברו הכנה, כפי שמתקיימת, מתרחשת רק מדי פעם, וממשיכה בקצב מסוים, איטי ובלתי סדיר.
התקדמות נוספת בעיבוד וחלוקה של חומרי ההזנה או של סחורות מתלווית בהכרח להמשך ההתמיינות של תפקידים בגוף הפרטי או בגוף הפוליטי. ככל שכל איבר בגוף הופך למוגבל לפעולה מסוימת, הוא הופך להיות תלוי בשאר האיברים להשגת אותם החומרים שמיקומו ותפקודיו אינם מאפשרים לו להשיג לעצמו. בדיוק כמו שככל שחלק אחד של הקהילה הופך למועסק באופן בלעדי בייצור הטובין המיוחדים לו, הוא חייב להפוך לתלוי יותר ביתר הקהילה בשביל שאר הדברים להם הוא זקוק. ובו בעת, קבוצה ממוקצעת ביותר של איברי הזנה, שכל אחד מהם כשלעצמו מתאים להפקת רכיב מסוים, תייצר דם משוכלל יותר, כשם שזרם הסחורות הסובב בחברה יעלה באיכות בהתאם לרמת ההתמקצעות של הפועלים. כמו כן, ראו כי בשני המקרים המחזור של חומרי הזנה לא רק משנה את הרכבו לרכיבים טובים יותר, אלא אף הולך והופך למורכב יותר. עליה במספר האיברים שאינם זהים, הפולטים לדם את הפסולת שלהם, והביקוש הפרטני שלהם לחומרים שונים בדם מרמז כי הדם הוא יותר הורגני בהרכבו, מסקנה אפריורית אשר אליבא דד"ר וויליאמס[8] מאוששת באופן אינדוקטיבי על ידי בחינה של הדם במחלקות השונות של ממלכת החי. ובאופן דומה, מובן שככל שחלוקת העבודה בין המעמדות השונים בקהילה הולכת ומתרחבת, הטרוגניות הסחורות הזורמות באותה הקהילה חייבת לגדול גם כן.
מחזור החומרים המזינים בגופים פרטיים וחברתיים, המתעדן באיכות מרכיביו והופך להטרוגני יותר בהרכבו, ככל שסוג המבנה הכללי הולך והופך עליון יותר, מוסיף בשני המקרים עוד דבר אשר אינו מזין כשלעצמו, אבל מסייע לתהליך ההזנה. אנו מתכוונים, במקרה של הגוף הפרטי לכדוריות הדם, ובמקרה שלה גוף החברתי, לכסף. ליביג[9] שם לב להקבלה זו, וכתב ב"מכתבים הידועים על כימיה[10]":
הכסף והזהב צריכים לבצע באורגניזם של המדינה את אותו התפקיד שכדוריות הדם מבצעות באורגניזם של האדם. כשם שהגופים העגולים האלה אשר בעצם אינם נוטלים חלק מידי בתהליך ההזנה, הם אמצעי, תנאי הכרחי לחילוף החומרים, יצירת החום והכח בעזרתו נשמרת טמפרטורת הגוף, ונקבעת זרימת הדם וכל מיצי הגוף, כך הזהב הופך לאמצעי לכל הפעילות בחיי המדינה.
והוא מציין בנוסף לכך שכדוריות הדם דומים למטבעות בתפקידיהם, והעובדה שתהליך ההזנה אינו מכלה אותם, כך גם כמות שלהם אשר זורמת במרווח משמעותי דרך המרכזים הגדולים היא עצומה ביחס למספרם המוחלט, בדיוק כשם שכמות הכסף השנתית העוברת דרך מרכזי המסחר הגדולים היא עצומה בהשוואה לכלל כמות הכסף בממלכה. וזה לא הכל. ליביג לא ציין את התנאי המיוחד, שהרכיב הזה של מחזור מופיע רק בשלב מסוים של ההתארגנות. ברחבי החטיבות המוכות של בעלי החיים, הדם אינו מכיל גופיות, ובחברות בהן רמת התרבות נמוכה אין כסף.
עד כה בחננו את ההקבלה בין הדם בגוף החי למצרכים וסחורות הסובבים בגוף הפוליטי. הבה נשווה כעת את כלים בהם כ אחד מהם מופץ בהתאם. אנו נמצא בהתפתחות הכלים האלה הקבלות שאינן פחות מופלאות מאלה שכבר שהוצגו לעיל. כבר הראנו שמפיצים סיטונאים וקמעונאים ממלאים כמעמד את אותו התפקיד בחברה שמערכת לי הדם ממלאת ביצור הפרטי, שהם התהוו מאוחר יותר מאשר שני המעמדות הגדולים האחרים, כששם ששכבת כלי הדם מופיעה השכבה הרירית והשכבה הנסיובית, ושהם ממלאים תפקיד מתווך מקביל. אבל כאן נותר לציין שתפיסה כוללת של מערכת המחזור בחברה כוללת לא רק סוכנים אנושיים פעילים הדוחפים את זרמים הסחורות ומווסתים את הפצתם, אלא גם את ערוצי התקשורת. אנו מפנים את תשומת ליבינו כעת להתהוות וסידורם של אלה האחרונים.
אם נחזור שוב אל אותם בעלי החיים הנחותים, שאין בהם אלא דיפוזיה חלקית, לא של הדם, כי אם נוזלי הזנה גולמיים, נבחין שהערוצים דרכם מתרחשת הדיפוזיה אינם אלא חללים במאסה המאורגנת למחצה של הגוף. אין להם קרום מרפד, אלא lacunae החוצים את הרקמה הגסה. כעת, הארצות בהן התרבות רק החלה מציגים מצב דומה, אין שם דרכים ראויות לשמן, אלא צמחיית הפרא המכסה את בפני האדמה, שחוצים אותה שבילים דרכם מתבצעת הפצה של סחורות גולמיות. ובעוד שבשני המקרים מעשה החליפין מתרחש אחרי הפסקות ארוכות (הזרמים פעם נוטים למרכז הגדול ופעם ממנו והלאה), המעבר בשני המקרים הוא איטי וקשה. אבל בין שאר הדברים המלווים את הקידמה, מגיעה גם ההתהוות של ערוצי תקשורת מוגדרים ושלמים יותר. כלי הדם מקבלים דפנות מוגדרות יותר, הדרכים זוכות לגידור ולכיסוי בחצץ ההתקדמות הזאת נצפית תחילה באותן הדרכים או הערוצים אשר קרובים למרכזי החלוקה מרכזיים, בעוד שהדרכים והערוצים בפריפריה ממשכים להישאר זמן רב במצבם הפרימיטיבי. ואף בשלב מאוחר יותר, כאשר מערכת מוגמרת בצורה יחסית במערכת כולה כמו ליד המרכזים הגדולים, בשני המקרים נותר ההבדל בין הערוצים המרכזיים, אשר רחבים וישרים באופן יחסי, למשניים הצרים ועקלעקים בהתאם לריחוקם מן המרכז. לבסוף, יש לציין שבסופו של דבר מתפתחים באורגניזמים חברתיים עליונים יותר, כמו גם אורגניזמים פרטיים, ערוצי הפצה עיקריים שעוד יותר מובחנים במנה המושלם שלהם, ישירות יחסית שלהם, והעדר של אותם הענפים הקטנים שהערוצים הקטנים מחוללים לכל הזמן. וכך אנו רואים באורגניזם החברתי לראשונה, מערכת של ערוצים כפולים המספקים את הזרימה לשני הכיוונים בצורה של רכבות, כמו שהעורקים והוורידים עושים בבעל חיים מפותח ביותר.
ההקבלות הללו בהתפתחות ובמבנים של מערכות המחזוריות מובילות אותנו לסוגים אחרים של תנועה המתרחשת בהם. בחברות היותר נמוכות כמו ביוצרים הנמוכים, חלוקת חומרי ההזנה הגולמיים מתרחשת בתהליך של רגורגיטציה אטית חוזרת ונשנית. אצל יצורים שפיתחו מערכת כלי דם ראשונית, בדיוק כמו בחברות שרק התחילו לסלול דרכים, אין מחזור מסודר במסלולים מוגדרים. במקום זאת חלים שינויים תקופתיים בכיוון הזרמים – פעם לכאן ופעם לכאן. בכל רחבי גופה של רכיכת ים נחותה הדם זורם תחילה בכיוון אחד, ואז נעצר וזורם בכיוון אחר, בדיוק כמו שבחברה בעלת ארגון פרימיטיבי חלוקת הסחורה מתבצעת לאט בירידים הגדולים המתרחשים במקומות שונים, אליהם ומהם זורמים הסחורות באופן תקופתי. רק אצל בעלי חיים מסודרים בצורה סבירה, כמו בקהילות המתקדמות, נמצא זרמים קובעים נפוצים לכל פינה בעלי כיוון זרימה מוגדר. בגופים החיים, הזרמים המקומיים המשתנים נעלמים עם צמיחת מרכזי המחזור הגדולים, אשר מחוללים זרמים חזקים על ידי קצב שבסופו דל דבר מייצר פעימה מהירה וסדורה. וכאשר בגופים החברתיים צומחים מרכזים גדולים של פעילות מסחרית, אשר מייצרים ומחליפים כמויות גדולות של סחורות, הזרמים המהירים והבלתי פוסקים שהמרכזים הלוו מושכים ופולטים מדכאים כל מחזרים קטנים מקומיים. הקצב האיטי של הירידים מתמזג לקצב המהיר יותר של השווקים השבועיים, ובמרכזי החלוקה הגדולים השווקים השבועיים מתמזגים לשווקים היומיומיים. וכך במקום ההעברה המזדחלת ממקום למקום, המתרחשת תחילה פעם בשבוע, ואז פעמיים או שלוש, אנו מקבלים לאט לאט העברות יומיות ובסוף, העברות המתרחשות פעמים רבות באותו היום, הקצב האיטי המקורי הופך לדופק מהיר וקבוע. שימו לב גם כן, שבשני המקרים העלייה בפעילות כמו גם השכלול הגדול של המערכת נראים הרבה פחות בפריפריה של מערכת כלי הדם. בקווי רכבת המרכזיים שלנו יש לנו כתריסר רכבות לכל כיוון, הנוסעים במהירות של שלושים עד חמישים מייל בשעה, כמו שבעורקים המרכזיים הדם נע במהירות בפרצים עוקבים. לאורך הכבישים נעים כלי רכב המניידים בני אדם וסחורות במהירות נמוכה הרבה יותר, אם כי עדיין משמעותית, ובקצב הרבה פחות קבוע. כמו שבכלי הדם הקטנים יותר מהירות הדם יורדת והדופק מורגש הרבה פחות. בדרכים הכפריות, היותר צרות, הפחות מוגמרות, ויותר עקלקלות, מהירות התנועה יורדת עוד יותר, והקצב כמעט ולא מורגש כלל, כמו בעורקי הקצה. ובדרכים הגרועות עוד יותר אשר מובילות מהדרכים הכפריות אל בתי החווה ובקתות המפוזרות, התנועה איטית עוד יותר ומאוד לא מסודר, כפי שאנו מוצאים בנימי הדם. בין שבילים השדה, בצורתם הגולמית ובלתי מוסדרת ומלאה בבורות התנועה הכי איטית, הכי לא מסודר והכי נדירה, כפי שהיא לא רק ב-lacunae הפרימיטיביים בין בעלי החיים וחברות, אלא גם ב-lacunae בה נגמרת מערכת כלי הדם במשפחות הנרחבות של יצורים נחותים.
וכך אנו מוצאים הקבלות קרובות להפליא. בצורות הנמוכות יותר של אורגניזמים פרטיים וחברתיים, לא מתקיימים לא חומרי הזנה מוכנים ולא כלי הפצה, ובשניהם, אלה הולכים ומשתלמים כתוצאה מהצורך הנלווה להתמיינות החלקים, כשההתמיינות מגיעה לשלמותה. בבעלי החיים, כמו בחברות, סוכני החלוקה מתחילים להראות את עצמם באותן תקופות יחסיות, ובאותם מיקומים יחסיים. באחד כמו באחר, חומרי ההזנה שבמחזור הם בהתחלה גולמיים ופשוטים, והם הופכים בהדרגה למורכבים ולהטרוגניים יותר ויותר, ובסופו דל דבר נוסף להם רכיב חדש המסייע לתהליך ההזנה. ערוצי התקשורת עוברים דרך אותם שלבי ההתפתחות, מה שמביא אותם לצורות מקבילות. והכיוונים, המקצבים ומהירות המחזור מתקדמים בצעדים דומים למצב סופי דומה.
הגענו אחרי כל זה למערכת העצבים. אחרי שהבחננו בחלוקה הראשונית של החברות למעמדות השולטים והמעמדות הנשלטים, ואחרי שראינו את ההקבלה להתמיינות של שני סוג רקמה מרכזיים, המתפתחים בהתאם לאברי הפעולה החיצונית ואברי ההזנה, משמנו לב לחלק מההקבלות העיקריות בין פיתוח הסדר התעשייתי וזה של מערך ההזנה, ואחרי שהתחקינו בצורה מפורטת יותר לעיל אחרי ההקבלות בין מערכות ההפצה החברתיות והפרטיות, יש לנו כעת להשוות את הכלים המווסתים את החברה בכללותה עם אלה השולטים בתנועות היצור הבודד. אנו נמצא כאן הקבלות מדהימות לא פחות מאלה שכבר פירטנו למעלה.
כפי שכבר נאמר, המעמד ממנו מגיעה הממשלה מקביל לאקטודרם של בעלי החיים הנמוכים יותר של הצורות העובריות. וכששם שהקרום הראשוני הזה, ממנו מתפתחת המערכת העצבים והשרירים, חייב אפילו בשלב הראשון של ההתמיינות להיות שונה במקצת מהיתר על ידי רגישות רבה יותר ויכולת הכיווץ אשר יאפיינו את איברים הצומחים ממנו, כך המעמד העליון אשר הופך בסופו של דבר במערכת מהנהיגה את החברה (במוסדות החקיקה וההגנה) קיימת מלכתחילה מנה גדושה של התכונות הנדרשות לפעולות חברתיות גבוהות הללו. באספות הפרימיטיביות של בני האדם תמיד החזקים, האמיצים והנבונים ביותר הופכים לשליטים ומנהיגים. ובשט שחשיבותו עולה נוצר כתוצאה מכך מעמד של שליטים, המתאפיין בממוצע על ידי אותן תכונות השכל והגוף ההופכים אותם לכשירים לשקילה של דברים ולפעולה נמרצת גם יחד. כך רגישות ויכולת הכיווץ מוגברים, אשר בסוגי בעלי החיים היותר נחותים מאפיינים את היחידות של האקטודרם, מאפיינים גם את היחידות של השכבה החברתית הפרימיטיבית השולטת והנלחמת, שכן הרגישות ויכולת הכיווץ הם השורשים של התבונה והכוח, בהתאם.
ושוב, כפי שראינו ב-Hydra , באקטודרם הגולמי היחידות ניחנו הן ברגישות וכן ביכולת הכיווץ. אבל כשאנו עולים אל יחידות הארגון הנעלות יותר, האקטורדם מתמיין לקבוצות של יחידות אשר מחלקות ביניהן את שני התיפקודים הללו. חלק מהן הופכות לרגישות בלבד, ומאבדות את כושר הכיווץ, בעוד שהאחרות הפכות למסוגלות להתכווץ בלבד ומאבדות את הרגישות. כך הוא גם בחברות. בשבט אבוריג'ני, תפקיד המכוון ותפקיד המבצע מפוזרים בצורה מסובכת בכל רחבי המעמד השולט. כל מנהיג זוטר מפקד על אלה שמתחתיו, ובשעת צורך מכריח אותם לציית בכוחות עצמו. מועצת ראשי השבטים מבצעת בשדה הקרב בעצמה את החלטותיה שלה. ראש השבט כולו לא רק מחוקק חוקים, אלא משליט צדק במו ידיו. אבל בקהילות גדולות יותר ומיושבות יותר, הסוכנות המכוונת והמבצעת מתחילות להיבדל אחת מן השנייה. ככל שחובותיו הולכים ומצטברים, הולך המנהיג הראשי או המלך ומצמצם את עצמו יותר ויותר להכוונת ענייני הציבור, ומשאיר את הביצוע של רצונותיו לאחרים. הוא מסמיך אחרים לאכוף את הציות, להעניש או לבצע מעשים קטנים של התקפה והגנה, ואולי רק במקרים בהם בטחון החברה כולה ועליונותו שלו מוטלים על כף המאזניים, הוא מתחיל לפעול ולא רק לכוון. ככל שההתמיינות הזאת מתקבעת, מאפייני השליט מתחילים להשתנות. הוא כבר אינו החזק והנועז, כמו בשבט הפירמיטיבי. הוא נוטה להיות יותר איש של ערמה, ראיית הנולד, וכשרון של ניהול אנשים אחרים. בחברות אשר התקדמו אל מעבר לשלב הראשוני אלה הן התכונות המבטיחות הצלחה בנסיון להשיג שליטה עליונה והגנה עליה מפני אויבים מבית ומחוץ. וכך בן המעמד השולט אשר הופך למכוון הראשי, ובכך ממלא תפקיד דומה למערכת העצבים הבסיסית באורגניזם המתפתח, הוא בדרך כלל זה אשר ניחן בעליונות מבחינה פעילות העצבית.
בקהילות הגדולות והמורכבות יותר הללו, בהן קיים אולי, מעמד לוחמים נפרד, כמורה, והמוני העם המפוזרים הדורשים שליטה מקומית צומחות סוכנויות שליטה משניות, אשר בתורן, בהצטברות החובות הופכות באופיין ליותר ויותר מכווינות ופחות ופחות מבצעות. וכאשר, כפי שקורה בדרך כלל, המלך מתחיל לאסוף מסביבו יועצים אשר מסייעים לו בהעברת מידע, הכנה של נתינים לתהליך השיפוט והכרזה של הצווים שלו, אנו יכולים להגיד שצורת הארגון הזו מקבילה לזו הנפוצה בין הסוגים הנחותים של בעלי החיים, בה קיים גנגליון ראשי עם גנגליה מעטים משניים מפוזרים תחת שליטתו.
אבל ניתן לראות את ההקבלות בין ההתפתחות של מבני הממשלה בחברה ואלה השולטים בגופים החיים בצורה הרבה יותר בולטת בהתהוות האומות על ידי התמזגות השבטים, תהליך שכבר הראנו כי הוא דומה במספר מימדים להתפתחות היצור המורכב ברובו מהרבה מקטעים זהים. אחת נקודות הזהות בין טבעות המרכיבות את גופם של ה-Annulosa הנמוכים יותר הוא זוג של גנגליה, אשר למרות היותם מחוברים על ידי העצבים, הם תלוים באופן בלתי מושלם למדי על כח מכוון כללי. כתוצאה מכך, כאשר הגוף נחצה לשניים, החלק האחורי ממשיך לנוע קדימה בכח רגליו המרובות, ואילו כאשר שרשרת הגנגליה מנותקת בלי לחלק את הגוף הרגליים האחוריות יכולות לפעמים להמשיך לדחוף בכיוון אחד בעוד שהקדמיות – לכיוון אחר. אבל ב-Annulosa היותר עליונים, שנקראים Articulata, אחדים מזוגות הקדמיים של הגנגליה לא רק מתרחבים בגודל, אלא אף מתאחדים לגוש אחד. וכאשר הגנגליון הראשי הענק הזה הופך למתאם של כלל תנועות היצור, העצמאות המקומית כמעט וחדלה מלהתקיים. האמנם לא נוכל להבחין בשינויים מקבילים בצמיחתה של הממלכה המתאחדת מתוך שלל ריבונויות וברונויות זעירות? כמו ראשי השבטים והשליטים הפרימיטיביים שתוארו לעיל, האדונים הפאודליים מחזיקים בשררה עליונה על אלה המשרתים אותם, וממלאים תפקיד המקביל לאותם מרכזי העצבים הרודימנטריים. בתקופה פאודלית מוקדמת, יש מעט מאוד יחסי מרות בין אותם מרכזי ממשל מקומי. הם נמצאים תדיר במצב של סכסוך, הם מוקבלים תדיר בעיקר בהשפעת הקבוצות ממעמדם שלהם, ולא נתונים, אלא לעתים בלבד, למרות החבר העוצמתי ביותר של מסדרם אשר השיג תפקיד של סוזרן-ראשי או מלך. ככל שהחברה ממשיכה לגדול ולהתפתח, מרכזי מנהל האלה נופלים יותר ויותר תחת שליטת מרכז שליטה ראשי. איחוד מסחרי הדוק יותר בין חלק מהרכיבים מלווה על ידי איחוד ממשלתי גדול יותר, והשליטים הזוטרים מגיעים בסוף להיות לא יותר מאשר סוכנים המנהלים את אזוריהם על פי החוקים שקבע המושל העליון, בדיוק כמו שהגנגליה המקומיים שתוארו לעיל הופכים בסופו של דבר להיות סוכנים האוכפים, כל אחד במקטע שלו, את הראות של הגנגליון הראשי. וההקבלה עמוקה אף יותר. כפי שצוין לעיל, כשדיברנו על עליית המלכים הילידים, באותה המידה בה השטח שבשליטתם גדל, כך הם מחויבים לא רק לבצע את תפקידי המנהל שלהם בשיטת האצלת סוכנים, אלא גם לאסוף סביבם יועצים שיעזרו להם בתפקידי הממשל שלהם. וכך במקום יחידה מושלת בודדה, צומחת קבוצה של יחידות מושלות, המקבילה לגנגליון המורכב מתאים רבים. הבה נוסיף כאן שהיועצים והמנהלים הראשיים המרכיבים את המשרד הממשלתי הבסיסי הזה, נוטים מהתחלה להיות בעלי שליטה כלשהי במושל. בעזרת המידע שהם מספקים ודעה שהם חווים, הם מטים את שיקוליו ומשפיעים על פקודותיו. כך הוא הופך לערוץ דרכו מועברים ההוראות שהם מפיקים, ובמהלך הזמן, כשעצת השרים הופכת למקור מוכר לפעולותיו, המלך מקבל אופי של מרכז אוטומטי המשקף את הרשמים החיצוניים שנעשו עליו.
חברות רבות אינן מתקדמות מעבר לסיבוך זה של המבנה הממשלתי. אבל בחלק מהן חלה התפתחות נוספת. המקרה שלנו עצמינו מדגים את ההתפתחות הנוספת הזו ומקבילותיה בהמשך. באנגליה, למלכים ושריהם התווספו מרכזי שליטה גדולים נוספים, אשר שליטתם, הקטנה תחילה, הפכה למובילה, כמו במקרה של הגנגליה הגדולים השולטים אשר מאפיינים במיוחד את היצורים החיים המסדרים העליונים. ככל שהטענה הזאת תשמע מוזר, בתי הנבחרים שלנו ממלאים תפקידים בכלכלה החברתית, שניתן להשוותם במספר בחינות לאלה של הגושים הצלברליים בחולייתנים. כשם שטבעו של גנגליון בודד להיות מושפע רק מגירוי מסוים בחלק ייחודי בגוף, כך טבעו של מנהיג בודד להיות מושפע במעשיו על ידי אינטרסים אישיים או מעמדיים מסוימים. כשם שטבעו של מקבץ הגנגליה, המקושרים עם הראשי, להעביר לו טווח רחב יותר של השפעות מאיברים רבים יותר, כך הוא טבעם של כוחות ממשל משניים המקיפים את המלך להתאים את שלטונו למספר גדול יותר של דרישות ציבוריות. וכפי שבטבעם שם אותם הגנגליה הגדולים ומאוחרים-להתפתח אשר מאפיינים בעלי חיים עליונים לפרש ולצרף את רוב ומגוון הרשמים המתקבלים אליהם מכל חלקי המערכת, ולהכווין את הפעילות באופן שיתאם כראוי את כולם, כך הוא טבעם של גופים מחוקקים הגדולים המאוחרים-להתפתח אשר מאפיינים את החברות היותר מתקדמות, לפרש ולצרף את דרישות של בני מעמדות ואזורים שונים, ולחוקק חוקים התואמים את רצונות הכלל. אנו יכולים לתאר את תפקיד המוח ככזה שממצע את האינטרסים הפיסיים, אינטלקטואליים ומוסריים של החיים, ומוח טוב הוא כזה בו התשוקות העונות על האינטרסים האלה מאוזנים כך שההתנהלות שהן מכתיבות כולן יחד לא מקריבה אף אחת מהן. באופן דומה נוכל לתאר את תפקיד בית הנבחרים ככזה שממצע את האינטרסים של שלל המעמדות בקהילה, ובית נבחרים טוב הוא זה בו המפלגות הדואגות לאינטרסים הללו כה מאוזנות, עד שהחקיקה שהן מייצרות כולן יחד מאפשרת לכל מעמד לקבל את המיטב התואם גם את הדרישות של היתר. מעבר לכך שניתן להשוות בין תפקידיהם, מרכזי השליטה הגדולים האלה, חברתיים ופרטיים, מקבילים בתהליך בו הם ממלאים את תפקידם. הצרבצרום, המוח הגדול, אינו עוסק ברשמים הישירים מבחוץ אלא ברעיונות של רשמים שכאלה. במקום התחושה ישירה המופקת בגוף ומוחשת ישירות על ידי הגנגליה החושיים או מערכת עצבים פרימיטיבית, הצרברום מקבל רק רשמים של התחושות הללו. והמודעות שלו נקראת מודעות ייצוגית (representative consciousness) להבדיל מהמודעות המקורית, הנוכחת (presentative consciousness). האין זה משמעותי שבחרנו באותה המילה לאפיין את בית הנבחרים שלנו? אנו קוראים לו גוף ייצוגי, בגלל שהעניינים בהם הוא עוסק לא מוצגים בו ישירות אלא מיוצגים על ידי חבריו השונים, והפולמוס הוא התנגשות של ייצוג התוצאות השונות שצפויות להיווצר מהפעולות המוצעות, תיאור אשר תקף באותה המידה למה שמתרחש בתודעת היחיד. בשני המקרים המקבצים השולטים הגדולים לא נוטלים כל חלק בתפקידים הביצועיים. כפי שאחרי הפולמוס בתוך הצרברום, אלה מהרצונות אשר גברו פועלים על הגנגליה הפקודים, ודרכם קובעים את פעולות הגוף. וכך גם המפלגות , אשר אחרי מאבק פרלמנטרי משיגים ניצחון, לא ממלאים את רצונם בעצמם אלא על ידי המחלקות הביצועיות של הממשלה. מילוי ההחלטות של המחוקקים עדיין נסמך על מרכזי השליטה המקוריים, כשההוראה עוברת מבית הנבחרים לשרים, מהשרים למלך, בשמו הכל נעשה, בדיוק כמו הגנגליה הקטנים, הראשונים להתפתח, אשר שולטים בחולייתנים הנחותים, ממשיכים להיות במוחות חולייתנים העליונים סוכני הפעולה דרכם מתמלאים הוראות הצרברום. יתרה מכך, בשני המקרים המרכזים המקוריים הללו הולכים ונהיים יותר ויותר מכניים. בחולייתנים מפותחים, אין כמעט ואין להם תפקיד מעבר להעברת רשמים אל המרכזים הגדולים וביצוע הוראותיהם. בממשל המפותח ביותר שלנו, המלך שקע מזמן בתפקיד סוכן פסיבי של בית הנבחרים, וכעת המינסטריונים הופכים להיות כאלה. ואני אומר שמתקיימת הקבלה בין שני המקרים גם בקשר למקרים יוצאי דופן לגבי הפעולה המכנית. שכן, אם היצור הפרטי נמצא במצב של מצוקת פתע, למשל מרעש חזק בקרבתו, חפץ בלתי צפוי העומד בדרכו, או החלקה כתוצאה מדריכה בלתי יציבה, הוא נשמר מהסכנה על ידי איזו קפיצה מהירה בלתי רצונית או התאמת הגפיים אשר מתרחשים בטרם יש זמן לשקול את המפגע המתקרב ולנקוט צעדים מושכלים להימנע ממנו. ההיגיון מאחורי הדברים הוא שהרשמים הפתאומיים הללו על מערכת החושים מועברים מהגנגליה החושיים אל עמוד השדרה ומערכת השרירים בלי שיעברו דרך הצרברום, כפי שקורה במקרים הרגילים. באופן דומה בעת חרום לאומית הדורשת פעולה מיידית, אין למלך ולשרים פנאי להציג את הדברים בפני הגופים הגדולים הדנים ומחליטים, והם מפיקים בעצמם הוראות תנועה או הימנעות מתנועה. המרכזים הפרימיטיביים, בימינו כמעט ומכניים, חוזרים לצורך הרגע לכוחם המקורי הבלתי מוגבל. ואז שימו לב למוזר מכל, שבשני המקרים יש תהליך המשך של אישור או דחייה. הפרט המתאושש מתזוזתו האוטומטית חשוב מיד על הסיבה לבהלתו, ובהתאם לנסיבות מסיק שטוב מאוד שהוא הצליח לזוז באותו האופן, או שגוער בעצמו על בהלת שווא. באופן דומה, הגופים הדנים והמחליטים עורכים בהזדמנות הראשונה את הפעולות הבלתי מורשות של הכוחות המבצעים, ומחליטים שהסיבות היו או לא היו מספקות והאם יש לתת פיצויים או למנוע אותם[i].
כאשר השווינו את ארגון השליטה בגוף הפוליטי לזה של הגוף הפרטי, הסתכלנו עד כה רק את מרכזי התיאום המקבילים. טרם בחננו את הערוצים דרכם המרכזים הללו מקבלים את המידע ומעברים את פקודותיהם. בחברות הפשוטות ביותר, כמו ביצורים הפשוטים ביותר, אין שום "מנגון בין-תאי מקשר"[11], כפי שכינה האנטר[12] את מערכת העצבים. כתוצאה מכך אין לרשמים אפשרות אלא להתפשט באיטיות דרך כלל הגוף. אבל אותה ההתקדמות אשר מראה את עצמה בסידור בעלי החיים בהתהוות של גנגליה או מרכזי בקרה, מראה את עצמה גם התפתחות חוטי העצבים, אשר מקבלים ומעבירים רשמים דרך הגנגליה, וכל שולטים באיברים המרוחקים. ובחברות בסופו של דבר מתרחש תהליך דומה. אחרי תקופה אורכה בה מרכזי הבקרה מתקשרים עם חלקים שונים של החברה באמצעים אחרים, מתהווה לבסוף "מנגנון מקשר" המקביל לזה שבגופים הפרטיים. ההשוואה של חוטי הטלגרף עם מערכת העצבים מוכרת היא לכל. אבל תוקף ההשוואה אינו מוכר בציבור הרחב. כך, כשם שברחבי תת-ממלכת החולייתנים פקעות העצבים הגדולות מתפצלות מעמוד השדרה יחד עם כלי הדם הגדולים, כל באופן דומה חוטי הטלגרף שלנו נמתחים לאורך מסילות הברזל שלנו. אבל נותרת ההקבלה המרשימה מכולן. בתוך כל פקעת עצבים גדולה העוזבת את מרכז הגוף יחד עם כלי הדם נכנסת גם הסתעפות של עצבים סימפטטיים. תפקיד העצבים הללו, המלווים את כלי הדם לאורך פיתוליו, הוא לשלוט בקוטר כלי הדם ולוות בכל אופן אחר את זרימת הדם בתוכו כנדרש לפי הנסיבות. באופן דומה, במקבץ חוטי הטלגרף הנמתחים לאורך כל מסילת הברזל יש קו אחד הנועד לווסת את התנועה, לצמצום או הגדלת נפח הנוסעים והסחורות, לפי הנסיבות המקומיות. ייתכן שכאשר מערכת הטלגרף הראשונית שלנו תתפתח, יהיה ניתן לזהות הקבלות נוספות.
אלה הם אפוא הקווים הכללים של הראיות אשר מצדיקות את השוואת החברות יצורים החיים. זה שהם מוספות בהדרגה בנפחן, ששלב אחר שלב הן הופכות למורכבות יותר ויותר, שבו בעת חלקיהן הופכים ליותר ויותר תלויים אלה באלה, ושהן ממשיכות לחיות ככללים בעוד שדורות על דורות של החלקים המרכיבים אותן מופיעים ונעלמים הן תכונות בהן החברות והיצורים החיים נבדלים מכל דבר אחר. וכשאנו מפרטים את ההשוואה אנו מוצאים שההקבלות הכלליות הללו כוללות הרבה הקבלות משנה הקרובות משיכלונו לצפות. וניתן להוסיף עליהן עוד. קיווינו להגיד דבר מה אודות הסוגים השונים של ההתארגנות החברתית, ומשהו על תמורות החברתיות, אבל הגענו לקצה המקום אשר הוקצה לנו.
[1] ג'יימס מקינטוש (1765-1832), משפטן סקוטי, פוליטיקאי וויגי והיסטוריון
[2] שם של הרצאה שנתן תומאס קרלייל ב-1840, בה הוא מתאר מנהיגות על בני האדם כגבורה.
[3] תומאס הובס "לויתן" (תרגום: אהרון אמיר) הוצאת שלם, ירושלים (2009(
[4] Endoderm
[5] Ectoderm
[6] עשרות (tithing) ומאות (hundered) - יחידות אנדמינסטרטיביות באנגליה של ימי הביניים. מקור השם הוא השטח , של עשר יחידות בשם הייד (hide), כשכל הייד הוא 120 אקר ושל מאה הייד בהתאם
[7] parishes
[8] צ'ארלס ג'יימס בלזיוס וויליאמס, (1805-1889), רופא בריטי פורץ דרך (ויקיפדיה).
[9] יוסטוס פון ליביג (1803-1873) כימאי גרמני מגדולי הכימאים של המאה ה-19. מ"אבות הכימיה האורגנית".
[10] Familiar letters on chemistry and its relation to commerce, physiology and agriculture (1843)
[11] Internuncial appratus
[12] ג'ון האנטר (1728-1793) מנתח סקוטי, מחלוצי היישום המדעי של הניתוח הרפואי.
[i] טוב יהיה להזהיר את הקורא מפני דעה מוטעית אליה הגיעו אלה אשר ביקור את המאמר בפעם הראשונה שהוא יצא לאור, הטעות של הנחה שההקבלה שביקשנוט להציג היא ההקבלה הספציפית בין הארגון החברתי באנגליה לזה של הגוף האנושי. כפי שנאמר בהתחלה, אין שום הקבלה ספציפית. ההקבלה שלעיל היא בין המערכות היותר מפותחות של הסדר הממשלתי, פרטי וחברתי, וההחולייתנים נבחרו לייצג רק מאחר והם דוגמה למערכת היותר מפותחת הזו. אם ניתן לעשות כל השוואה ספציפית, הרי ששי לעשותה עם חולייתנים נחותים בהרבה מן האדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה