[אתיקה] מבוא 1.יצירת הכסף וצדק

1. יצירת הכסף וצדק

ייצור של סחורות ושירותים אינו עניין טכנולוגי גרידא. הוא תמיד מסתמך על מסגרת לגלית ואתית, ומספק לה היזון חוזר. חברה פרטית או ענף תעשייה יכולים לפעול באופן המאושש ותומך ביסודות המוסריים ולגליים של שיתוף הפעולה האנושי, אבל הם יכולים גם, בכוונה או שלא בכוונה, לסתור ולהרוס את היסודות הללו.

בעיות אתיות נבדקו בענפי תעשייה רבים, מחקלאות וטקסטיל במדינות מפתחות לענף התרופות. היום אך מעט ענפי תעשיה מרכזיים לא עברו בדיקה כזאת. החשוב מבין הענפים האלה הוא ייצור הכסף. כסף נמצא בכל מקום בחיים המודרניים, ואף על פי כן לא נראה שייצור הכסף דורש איזושהי הערכה מוסרית.

וודאי שנציגי הבנק המרכזי מטיפים לציבור על חשיבות של המסור בעסקים, אבל נראה של הדאגות שלהם אינם תקפים להם עצמם[3]. באופן דומה נושא המוסר העסקי פורח בקמפוסים אוניברסיטאיים, אבל יישומו הוא בעיקר לתאגידים תעשייתיים. והכנסיות ומוסדות דתיים אחרים מביעים עמדה בנושאים שונים בפוליטיקה, אבל תופעות מוניטריות כמו כסף נייר, בנקים מרכזיים, דולריזציה, מועצות מטבע, וכיו"ב, כמעט ולא מוזכרים כלל. למשל, המשנה החברתית של הכנסייה הקתולית רק אומרת באופן מעורפל שפעילות כלכלית דורשת "מטבע יציב"[4] וש"יציבות כח הקנייה של הכסף [היא] שיקול מרכזי בהתפתחות מסודרת של כלל המערכת הכלכלית"[5].

באמונה הנוצרית יש הצהרות מאו מפרוטות כשזה מגיע למוסריות של השגה ושימוש בכסף, למשל הספרות הנוצרית אודות הלוואה בריבית ומוסריות של השגת כסף  לשם השגת עוד כסף היא אגדית. אבל יהיו הבעיות הללו ככל שיהיו יש להן קשר עקיף בלבד לממדים מוסריים ותרבותיים של יצירת הכסף, בייחוד התנאים המודרניים בהם מתרחש הייצור. כאן יש בפנינו פער רחב.

אם נפנה למקצוע אשר אמור לעסוק הכי הרבה בייצור הכסף, קרי מדע הכלכלה, הדברים שם אינם טובים בהרבה. ישנם אינספור כתבים כלכליים על כסף ובנקאות, אבל כמות העבודות אשר עוזרות בפועל להבין את הסוגיות המוסריות והרוחניות של ייצור הכסף קטנה למדי. הספרות הכי עדכנית בתחום זה נוטה להיות הכי קצרת-רואי באשר לעניינינו.

מדיניות מוניטרית עוסקת בניכיון ופעולות הבנק המרכזי, ועם היעדים האופייניים של קובעי המדיניות, כגון יציבות מחירים, צמיחה כלכלית, תעסוקה מלאה וכיו"ב. אבל בדרך כלל היא לא מציעה שום פרספקטיבה היסטורית, תאורטית ומוסדית רחבה יותר. למשל, רק ספרי לימוד מועטים דנים בהתנהלות של תקן הזהב, למרות שהכרות בסיסית עם מוסד זה נחוצה כדי להבין את המצב המוניטרי הנוכחי בעולם המערבי, כמו גם האופציות הפוליטיות הפתוחות בפנינו.

אותם ספרי הלימוד נוטים גם לסבול מתפיסה מאוד צרה בדבר מהות הניתוח הכלכלי, ולהתרכז ביחסים בין מספר נתונים מקרו-כלכליים מצרפיים, כמו כמות הכסף, רמת המחירים והתוצר הלאומי. למיקוד זה יכולה להיות הצדקה פדגוגית,  ולמרות זאת הוא מגביל יתר על המידה בשביל לעשות צדק עם הנושא שלנו. לייצור הכסף השלכות עצומות ליחסים ביו בני האדם ובין קבוצות כגון משפחות וארגונים פרטיים. חוקי ייצור הכסף קבועים במדיה רבה את השינוי של המערכות המוניטריות במהלך הזמן. 4[6]. כל זה חשוב מנקודת מבט מוסרית ורוחנית. ולמרות זאת הנושא פשוט נעלם מהמכ"ם האינטלקטואלי כשאנו מסתכלים על הכסף ועל הבנקאות דרך משקפיים מקרו-כלכליות בלבד.

לבסוף, מעט עבדות אכן עושות את הצעד של שילוב של הקטגוריות המוסריות והכלכליות. רוב הספרות לא מציע כלל הערכה מוסרית של גופים מוניטריים, או שיוצא לבקר מוסרית את המוסדות הקיימים ללא הבנה מעמיקה של הכלכלה. למרבה הצער, אלה האחרונים הם הנפוצים ביותר מבין החסרונות, גם בין תאולוגים ומורים למוסר בעסקים מודאגים ובעלי כוונות טובות.

הבה נדגיש כי פער זה נוגע בצורה מובהקת ביותר בצדדים המוסריים של המוסדות המוניטריים  העכשוויים , ובייחוד הבנקים, הבנקים המרכזיים וכסף נייר. כתבי הקודש מספקים הדרכה מוסרית ברורה למדי באשר לייצור הכסף בעת העתיקה, במיוחד ביחס להטבעת מטבעות זהב וכסף.[7]. באופן דומה, הסכולסטיקנים בימי הביניים פיתחו תורה מוסרית יסודית ביותר העוסקת בדרכים הישנות לייצור הכסף. החיבור המדעי הראשון על כסף, "החיבור על שינויים בכסף" של ניקול מאורזם, הביא לפריצות דרך חשובות, והוא מלא בתובנות הרלוונטיות גם היום[8].  לפני כתביו, משרד ההוראה של כנסייה הקתולית התייחס לבעיות האלה. ידועה ביותר אגרתQuanto  של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, בה הוא מגנה פיחות של מטבעות העשויות ממתכות יקרות.

אבל הפער מופיע בו ברגע שאנו פונים למצב העכשווי. ההוראות הישנות בדבר הטבעת המטבעות לא ממצות  את הבעיות שאנו נתקלים בהן בעידן כסף נייר. וכאן אולי אנו נפגשים עם הסיבה העיקרית מדוע האפיפיורים של היום לא הולכים בעקבות קודמיהם מימי הביניים עם הצהר כלשהי בדבר המוסדות המוניטריים של ימינו.

בספר זה אנו מתכוונים להראות עד כמה גבוה מחירו של הפער הזה. האקספוזיציה שלנו תאורגן סביב הכלכלה של הייצור המוניטרי[9]. אדם סמית ורבים מחסידיו הגדירו את כלכלה כמדע ממדעי המוסר, ובצדק. הכלכלה עוסקת לא רק בישויות מוסריות - בני האדם, אלא גם דנה במספר גדול של שאלות בעלות השלכות מוסריות ישירות. במקרה הנוכחי, זה נוגע בעיקר בשאלה האם ניתן לקבל איזו תועלת חברתית ממניפולציה פוליטית של היצע הכסף, ובשאלה כיצד האינפלציה משפיעה על המצב המוסרי והרוחני של הציבור. הכלכלה של ייצור הכסף תוביל אותנו באופן טבעי לדיונים בעלי אופי חוקתי, מוסרי, היסטורי ופוליטי. המטרה שלנו היא לא למצות את הדיון, אלא לצייר תמונה רחבה בפירוט מספק.

על כן נעסוק תחילה במה שנקרא לו "הייצור הטבעי של הכסף" (חלק א') ונדון בדרכים שניתן לשפר אותו לאור שיקולים מוסריים. לאחר מכן נפנה לעיוות הייצור הטבעי של הכסף, האינפלציה (חלק ב'). כאן נשים דגש חזק על ההבדלים בין שני סוגי אינפלציה. מצד אחד ישנה אינפלציה פרטית, הצצה באופן ספונטני בכל חברה אנושית, ומדוכאת על ידי המדינה. מצד שני ישנה אינפלציית צו, אשר כפי שנרמז בשמה, נהנית מהגנה ממשלתית ולכן זהו עיוות ממוסד של ייצור הכסף. בחלק האחרון (חלק ג') ניישם את הדיונים הללו בניתוח קצר של המערכות המוניטריות בעולם המערבי מאז המאה ה17.

אנו נטען שהייצור הטבעי של הכסף יכול לעבוד, שהוא עבד כאשר נוסה, ושלא קיימים סיבות טכניות, כלכליות, לגליות או רוחניות תקפות לדכא את פעולתו. אדרבה, יש מספר רב של שיקולים המוכיחים באופן נחרץ את אופייה המזיק והמרושע של האינפלציה. ובזמנינו האינפלציה הפכה לכרונית ומחמירה בשל פטורים משפטיים אשר מגינים בפועל על המוסדות המוניטריים אשר מייצרים את האינפלציה.

ייצור הכסף הוא, אפוא, בעיית צדק בכפל מובנים. מצד אחד, מוסדות ייצור הכסף המודרניים תלויים בסדר המשפטי הנוכחי, ולכן נופלים בחלק הפנימי ביותר של מה שנקרא "צדק חברתי"[10]. מאידך הסדר המשפטי  הנוכחי הוא עצמו הבעיה היוצרת אינפלציה נצחית. מונופולים בחסות החוק, חוקי ההלך החוקי, ודחיית תשלומים בחסות החוק הפכו ,בלא יודעין, לכלים של חוסר צדק חברתי. הם הולידו אינפלציה,  העדר אחריות וחלוקה לא חוקית של הכנסות, בדרך כלל מן העניים אל העשירים. אין כל הצדקה למוסדות הללו ויש לבטלם לאלתר. ביטול זה קרוב למדי שיהיה כרוך בביטול המוסדות המוניטריים השולטים בימינו: הבנקים המרכזיים, כסף נייר ובנקאות יחס רזרבה[11]. אבל אדרבה, במקום לראות בכך לא יותר ממעשה הרס, צעד כזה יכול להתקבל בברכה כהחזרה של שפיות מוניטרית, וכתנאי הכרחי לכלכלה הומנית יותר.

אמת כי אלה מסקנות קיצוניות. אבל אסור לאי להירתע מלנקוט עמדה בפני רוע גדול, ורוע גדול הוא בדיוק מה שאנחנו עומדים מולו כאן. אבל אין תכליתנו לקדם איזו תכנית פוליטית. אנו רק מבקשים להכיר לקורא את העובדות הנחוצות להערכה מוסרית של המוסדות המוניטריים[12].

---

[1] Murray N. Rothbard, Economic Thought Before Adam Smith: An Austrian Perspective on the History of Economic Thought (Aldershot, England: Edward Elgar, 1995), p. 58

[2] Joseph A. Schumpeter, History of Economic Analysis (New York: Oxford University Press, 1954), p. 97

[3] ראו למשל:   Jack Guynn, “Ethical Challenges in a Market Economy” (speech delivered at Bridgewater College, Bridgewater, Virginia, April 11, 2005).  המחבר הוא נשיא ויו"ר של הפדרל ריזרב של אטלנטה.

[4] John Paul II, Centesimus Annus (1991), §§19, 48

[5] John XXIII, Mater et Magistra (1961), §129.  . וכן אין אזכור לנושא שלנו ברשימה עדכנית של מסמכים אודות הדוקטרינה חברתית של הכנסייה הקתולית; ראו Pontifical Council for Justice and Peace,Compendium of the Social Doctrine of the Church(Vatican: Libreria Editrice Vaticana, 2004).

[6] עבודות מעטות בספרות העכשווית מדגישות את הנקודה. ראו: Angela Redish, Bimetallism—An Economic and Historical Analysis (Cambridge: Cambridge University press, 2000); T.J. Sargent and F.R. Velde, The Big Problem of Small Change (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2002).

[7] לצורך סקירה ,ראו  Rousas J. Rushdoony, “Hard Money and Society in the Bible,” in Hans Sennholz, ed., Gold Is Money (Westport, Conn.: Greenwood, 1975).

[8] ראו Nicholas Oresme, “A Treatise on the Origin, Nature, Law, and Alterations of Money,” מתוך  Charles Johnson, ed.,The De Moneta of Nicholas Oresme and English Mint Documents (London: Thomas Nelson and Sons, 1956).

[9] הרעיון כי יש לכלול שיקולים כלכליים בדיון מוסרי אינו זר להגות נוצרית. בשביל דיון בדוקטרינה סכולסטית של "טובת הכלל" והבעיה הנלווית של השוואת ערכים ראו  Jacob Viner, “Religious Thought and Economic Society,” History of Political Economy 10, no. 1 (Spring 1978): 50–61.   ההשלכות המוסריות של מדעי החרבה, ובפרט של הכלכלה נידונו לאחרונה במשנה כוח ב Leland B. Yeager, Ethics as Social Science: The Moral Philosophy of Social Cooperation(Cheltenham, U.K.: Edward Elgar, 2001). קיומן של ההשלכות מאין אלה מוכר ואף מודגש בתורה החברתית של הכנסייה הקתולית. אם נפשט את המושגים, בעוד שהמשימה הכללית של הכנסייה (הבאת הבשורה) מדגישה עקרונות כלליים מסוימים של אמונה ומוסר, היישום של עקרונות אלה לבעיות ממשיות (כגון ייצור הכסף) חייב להסתמך גם על המידע המסופק על ידי מדעי החברה. ראו Second Vatican Council, Gaudium et Spes, No. 36 (1965); Hervé Carrier, Nouveau regard sur la doctrine sociale de l’église (Vatican: Pontifical Council “Justice and Peace,” 1990), pp. 42–44, 200–02; Pontifical Council for Justice and Peace, Compendium of the Social Doctrine of the Church, §9, pp. 4–5.

  [10] תפיסת הצדק החברתי פותחה על ידי Luigi Taparelli d’Azeglio, Saggio teoretico di diritto naturale appogiato sul fatto (5 vols., Palermo: Antonio Muratori, 1840–43). האפיפיור פיוס העשירי אימץ את הדבר לצורך האקספוזיציה של התורה החברתית של הכנסייה הקתולית ב Quadragesimo Anno . בייחוד הוא אמר:

המוסדות הציבוריים עצמם, של בני האדם... חייבים לגרום לכל החברה האנושית להתאים לצרכים של הטוב הכללי;  דהיינו לנורמת הצדק החברתי. אם הדבר אכן נעשה, החלק החשוב ביותר של החיי החברתיים, קרי הפעילות הכלכלית, לא יוכל שלא לחזור לסדרו הנכון והיציב. §110)

והאדם אשר חיבר את הטיוטה הראשונה של האנציקליקה השאת הדגיש שהצדק החברתי היה אמור להשפיע על המוסדות הכלכליים דרך מערכת החוק: "הדבר יחולל את הסדר החברתי המשפטי שיביא את הסדר הכלכלי הראוי". Oswald von Nell-Breuning, Reorganization of Social Economy: The Social Encyclical Developed and Explained (Milwaukee: Bruce, 1936), p. 250. בשביל דיון מעולה בנושא הצדק החברתי ראו:Matthew Habiger, Papal Teaching on Private Property, 1891 to 1991 (Lanham, Md.: University Press of America, 1990), pp. 103–29.

[11]  בנקים הפועלים בשיטת יחס רזרבה לא מחזיקים בכל כספי הלקוחות המופקדים אצלם, אלא מלווים חלק מההפקדות לאנשים אחרים. ברוב ספרי הלימוד זה נקרא "יצירת הכסף בידי הבנקים". חשבון הבנק של הלקוח מכוסה אפוא רק באופן חלקי על ידי כסף במקביל בשליטה ישירה של הבנק. בהמשך נעסוק בסוג זה של פעילות עסקית בהרחבה.

[12]  מספר הגון של כותבים אשר ניתחו את בעיות העכשוויות של ייצור הכסף בנקודת מבט של הנצרות הגיעו למסקנות דומות מאוד, ולא נמנעו מלפרסמם מתוך איזו תפיסה שגויה של איפוק. ד"ר דניס פאהי פתח את ספרו בציטוט ממכתבו שנכתב לשליח האפיפיור באנגליה. מחברי המכתב היו קבוצה של אנשים עסקים ומדענים, רובם קתוליים. הם הצהירו כי הם "חקרו את סיבות היסוד למתיחות העולמית הנוכחית" ו"זה  זמן רב נמשכו למסקנה כי הצעד ההכרחי הראשון.. הוא להחזיר באופן מידי לידי הקהילה בכל מדינה ומדינה את השליטה בהנפקת הכסף כולל תחליפיו המודרניים בצורת האשראי" Money Manipulation and Social Order (Dublin: Browne & Nolan, 1944). והכומר אנטוני הולם מסכם את דיונו המעולה באותה הרוח:

העבודה הזו נכתבה כדי להראות שישנה בעיה, להראות שהבעיה היא בעיקר ביצירת חוב נושא ריבית אשר משמש בהיתר בסיס לכסף, להראות את הדרך בה הדבר מתפשט על ידי הזכויות להחזר על הכסף שהולווה. (Morals and Money [London: St. Paul Publications, 1957], p. 160)

[האתיקה] הקדמה

הקדמה

אחד הפרויקטים הוותיקים שלי היה לתת אקספוזיציה תכליתית לתאוריה מוניטרית, עם דגש מיוחד על היבטים מוסריים ומוסדיים של הייצור המוניטרי. כסף ובנקאות זכו לכיסוי נרחב יותר מכל נושא אחר בכלכלה. אבל עדיין ניתן לקוות כי העמודים הבאים לא יהיו מיותרים, שכן הם מחברים יחד את שלושת המרכיבים שטרם שולבו לתוך חיבור יחיד.

ראשית, הספר מיישם את המסורת של הראליזם הפילוסופי בניתוח של כסף ובנקאות. החלוץ הגדול של הגישה הזו היה ניקול אורזם, מתמטיקאי, פיזיקאי, כלכלן ובישוף בן המאה ה14, אשר כתב את החיבור הראשון בעולם על האינפלציה, ובעצם את הספר הראשון על בעיה כלכלית. אורזם עסק אך ורק בפיחות של המטבע, צורת האינפלציה שאינה חשובה בימינו. אבל העקרונות אותם הוא חשף על הנושא עומדים במלוא תוקפם ואיש טרם התעלה עליהם. בזמנים מודרניים עבודתו של אורזם מצאה הצדקה בכתבי האסכולה האוסטרית.

התאוריה האוסטרית של בנקאות וכסף-צו היא המרכיב השני בניתוח שלנו. האסכולה האוסטרית מפורסמת, ובצדק, כנושא הדגל של המסורת הראליסטית בכלכלה, כמו גם המגינה על מדיניות השוק החופשי. שבעה דורות של כלכלנים אוסטריים הסבירו מדוע זכויות לקניין הפרטי מספקים את מסגרת היסוד לשיתוף פעולה חברתי בכלכלה המונית באמת. הם הדגישו את ההשלכות השליליות של הפרת זכיות הקניין על ידי הפרטים והממשלות. והם לא הוציאו מן הכלל את התחום של הכסף והבנקאות. הם הראו שללא יוזמה פרטית והאחריות האישית המתלווה אליה, ייצור הכסף מושחת והופך לכלי לניצול. רק היוזמה החופשית והאחראית של הפרטים ,איגודים וחברות יכולה לייצר מוסדות מונטריים מהסוג שאכן מועיל לחברה בכללה ולכל בני האדם המהווים חלק ממנה.

הרכיב השלישי המאפיין את הגישה שלנו הוא הניתוח של אתיקה של כסף ובנקאות הממשיכה את המסורת הסכולסטית של תומאס אקווינס וניקול אורזם. סכולסטיציזם ביקש לשלב את התובנות אריסטוטליות לתוך המסורת האינטלקטואלית של הנצרות, מתוך אמונה שמדע ואתיקה, כמו מיזמי השכל והאמונה באופן כללי, יכולים להיחשב כענפים מובהקים של מערכת המאוחדת של הידע האנושי. מארי רות'ברד מייחס לתומיזם התפתחות קריטית בתחום המוסר, שכן הוא:

הראה כי חוקי הטבע, כולל טבע האדם, מספקים את האמצעיים לשכל האנושי לגלות מוסר רציונלי. אין ספק כי האל יצר את חוקי הטבע של היקום, אבל הבנת חוקים אלה אפשרית בין אם האדם העושה זאת מאמין באל או לא. באופן זה מוסר אנושי רציונלי הושג על בסיס מדעי אמתי ולא על-טבעי[1].

קו המחשבה הסכולסטי הוא הביא לעליית הכלכלה כמדע. כפי שכתב יוזף שומפטר:

 היה זה במסגרת מערכות התאולוגיה המוסרית והחוק [של הסכולסטים] שהכלכלה השיגה קיום מובהק, גם אם לא עצמאי, והם היו אלה אשר הגיעו קרוב יותר מכל קבוצה אחרת להיות "המייסדים" של הכלכלה המדעית.[2]

על כן נראה שהגישה הסכולסטית נראית גם כנקודת התחלה מתאימה לבחינה של מוסר ייצור הכסף, הן מצד ההיסטוריה של הרעיונות הללו, והן מצד יישומם המודרני.

שלושת המרכיבים המוזכרים לעיל יכולים להראות תחילה כשותפים מוזרים. אבל רני מקווה להראות שישנה סיבה מודע שלושת צורות החשיבה הללו צמחו זו לצד זו. אנו נראה כיצד הם משמשים, אם ניישם אותם לתחום היחיד הזה, כצדדים משלימים של התאוריה הראליסטית האחידה של כסף, האונטולוגיה של כסף, אפשר לומר, ושצדדים אלה מובילים אל המסקנה שייצור הכסף בשוק החופשי הוא חלופה העליונה מוסרית על פני תחליפיה ההגיוניים: ייצור הכסף המבוסס על פריבילגיות ופטורים מחוק.

תודתי מיוחדת נתונה לפרופסור ג'פרי הרבנר ולד"ר עמנואל  פוליודאקיס על ההערות הנרחבות לטיוטה הראשונה של החיבור, ולמר ג'וזף פוטס על העריכה והערות לגרסה הסופית. אני גם חייב לפרופסור לארי סצ'רסט, פרופסור רודריק לונג, ד"ר ניקולרי גרצ'ב, ד"ר יאן הוול, ד"ר ארנו-פליסיה-טאנון, ד"ר לונרנס וונס, ומר רוברט גורזינגר על הערותיהם המועילות, ולפרופסורים תומאס וודס, ג'וזף סאלרנו, ווליאם ברנט, רורט היגס וקריסטוף סטרוהם, כמו גם לאדונים רינהארד שטיבלר, ברד בארלו ופיליפ באגוס על הסיוע הנדיב בחשיפת ספרות רלוונטית. לפני שנים רבות עורר מורי, הנס ה. לצ'נר, את ענייני במחקר של מדיניות מוניטרית, ואני מודה על כך במקרב לב. בעת כתיבת הספר הנוכחי התברכתי בעידודם של מר ליולין רוקוול, ועמיתיי הנס-הרמן הופה, מארק ת'ורנטון, חזוס חוארטה דה סוטו, מארקו בסאני, פאסקל סלין, ברטרן למנסייה ופילפ נמו. לבסוף, אני אסיר תודה למר ג'פרי טאקר על תמיכתו ללא לאות, כמו גם לאישתי היקרה, נטאלי, על האהבה והחברות בזמן כתיבת הספר.

יורג גווידו הולסמן

אנז'ה צרפת

אוגוסט 2007

---

[1] Murray N. Rothbard, Economic Thought Before Adam Smith: An Austrian Perspective on the History of Economic Thought (Aldershot, England: Edward Elgar, 1995), p. 58

[2] Joseph A. Schumpeter, History of Economic Analysis (New York: Oxford University Press, 1954), p. 97

פרדריק בסטייה "פריז משיכה לאכול"

מתורגם מ"סופיזמים כלכליים".

כאשר ביקרתי בפריז, אמרתי לעצמי: הנה חיים להם מליון בני אדם, אשר היו מתים תוך ימים מספר אמלא סחורות מכל הסוגים היו מפסיקות להגיע אל הכרך הגדול הזה. השכל אינו עומד בניסיון לדמיין את רוב הטובין החייבים לבוא בשעריו מחר, בכדי שתשובי המקום ינצלו מאימת הרעב, מלחמת האזרחים והביזה. ובכל זאת כולם ישנים על מיטותיהם בשלווה בלי שרעיון זה, שכה מפחיד לחשוב עליו, יטריד את מנוחתם. מאידך, שמונים מחלוקות שונות פעלו היום, ללא תכנית פעולה משותפת או הסכמים הדדיים, לספק לפריז את כל הנדרש. איך מדי יום ביומו מצליחים להביא לשוק ענק זה את כל הנחוץ - לא יותר מדי ולא פחות מדי? מהו, אפוא, הכוח הסודי ורב התושייה השולט בסדר המדהים שלפעולות מורכבות; סדר,בו כולם תולים אמון כה מוחלט על אף שחייהם ושלומם תלויים בו לחלוטין? כוח זה הוא העיקרון המוחלט, העיקרון של החליפין החופשי. אנו שמים את מבטחינו באור הפנימי, אשר ההשגחה העליונה שמה בלב כל בני האדם, והוא הממונה על השמירה ושיפור האינסופי של מצבינו בעולם, האור אותו אנו מכנים האינטרס העצמי, והוא כה מאיר, כה חסר מעצורים וכה חודר, כשמתירים לו לפעול ללא מכשולים. מה היה מצבכם, הו תושבי פריז, לו איזה שר בממשלה היה מחליט להחליף את הכוח הזה באיזו המצאת שכלו, עוצמתית ככל שתהיה; אם הוא היה מציע להכפיף על מנגנון גאוני זה לפקודתו שלו, לקחת את השליטה על המנגנון לידיו שלו, לקבוע בעצמו מי היכן וכיצד ייצר, ישנע, יחליף ויצרוך כל דבר ודבר? אעז ואומר שאם כעת יש ביניכם הסובלים מעוני, יאוש ואולי אף רעב, הגורמים ליותר דמעות משנדיבות לבכם החם יכולה למחות, ייתכן, או אף וודאי הדבר שהתערבות שרירותית זו תכפיל את הסבל הזה, בו נתון אך חלק קטן מכם, עד אינסוף.

מיכאיל ז'בנצקי -דפיציט

הערת המתרגם:

אחת המילים המרתקות שנכנסו ללקסיקון הרוסי בעקבות השיטה הסוציאליסטית היא "דפיציט" (מלטינית deficit - "חסר"). משמעות המילה היא מוצר הנמצא במחסור כרוני כך שלא ניתן להשיג אותו סתם כך. השחקן היהודי ארקדי ראיקין הציג אותה במערכון שנכנס לסרטו "אנשים ובובות" מ1974.

תשמע, ברמת העיקרון אתה צודק. העיקרון. אבל בעצם אתה טועה קשה. תשמע, יה חביבי! מה אני אומר לך. הכל הולך לקראת זה שבכל מקום יהיה הכל, יהיה השפע! אבל האם זה יהיה טוב? רגע ,אל תקפוץ, אתה צעיר, דם חם. גם אני הייתי אש להבה, עכשיו קצת פחות, אמנם לפעמים עדיין יוצא קצת עשן... אסור למהר עם השפע! למה?

נגיד אתה הולך ברחוב, פוגש אותי.

-יה סלאם, חביבי, בוא אלי הערב.

-למה?

-תבוא תראה.

אני בא אליך ואתה דרך אחראי מחסן, דרך מנהל החנות, דרך איש אספקה, השגת דפיציט! תשמע, אין אותו לאיש, אבל אצלך יש! אני טועם -נמס בפה! טעם - משהומיוחד! אני נותן לך כבוד.

יום למחרת אני הולך ברחוב, פוגש אותך.

-יה סלאם, חביבי, בוא אלי הערב.

-למה?

-תבוא תראה. 

אתה בא אלי ואני דרך אחראי מחסן, דרך מנהל החנות, דרך איש אספקה, מהכניסה האחורית השגתי דפיציט! תשמע, אין אותו לאיש, אבל אצלי יש! אתה טועם -נאלם דום! טעם - משהומיוחד! אתה נותן לי כבוד. אני נותן לך כבוד. שנינו עכשיו אנשים מכובדים. 

נגיד יש הצגת בכורה בתאטרון. מי יושב בשורה הראשונה? יושבים המכובדים, יושב אחראי המחסן, מנהל החנות יושב, מאחוריהם, איש אספקה. כל הבכירים בעיר אוהב את אחרי המחסן, מעריך את אחראי המחסן. למה? כי הוא מפקד על הדפיציט! הדפיציט הוא המנוע הגדול של היחסים החברתיים המשהומיוחדים!

עכשיו דמיין שאין דפיציט. אני בא לחנות, אתה בא לחנות, ההוא שאנחנו לא אוהבים - גם הלך לחנות.
-יש נעלים?
-יש!
-יש שחורות?
-יש!
-עם לקה?
יש!
לבן למעלה, שחור למטה יש?
-יש!
שחור למעלה לבן למטה יש?
-יש!
-מידה 42, הכי נדרשת, יש?
-יש!
-תשמע, מעולם לא היה עכשיו יש.
-של נשים מכוסות לקה בצבע בורדו עם רצועה וכבפתור יש?

יש!
אני קניתי, אתה קנית, ההוא שאנחנו לא אוהבים -גם הוא קנה. כולם קנו.
כולנו מסתובבים משועממים, חיוורים, מפהקים. בא אחראי המחסן - לא שמים לב אליו. בא מנהל החנות - אנו יורקים עליו!
איש אספקה- כמו איזה מהנדס פשוט! אז זה טוב זה? זה מגעיל! שיהיה שפע, שיהיה מהכל! אבל שיהיה משהו חסר!

(תרגום: יונתן קרוביצקי)

יוליה לטינינה - "מחשבות על שוק חופשי"

כאן יוליה לטינינה, ובשבוע שעבר הבטחתי לספר לא רק דברים עצובים. הבטחתי לדבר על הסדר החברתי האידאלי בעיני, מה גם שינואר הוא זמן מתאים לכך. ובתור התחלה אני יכולה להגיד, שאני חסידה טהורה של אדם סמית, וחושבת שהצורה האופטימלית של הסדר החברתי היא השוק, שבו, כידוע, האופה אופה את הלחם לצורך רווח אישי ומגדיל את טובת הכלל. עם עדכון יחידי, מאחר שבזמן שעבר מאז ימי אדם סמית נוכחנו לדעת שהשוק כלל אינו המצב הטבעי של החברה האנושית. שהוא מופיע כתוצאה של צירוף נדיר ביותר של גורמים חברתיים כמו למשל באנגליה של המאה ה18 או  כתוצאה של התערבות ממשלתית פעילה.

ולכאורה, אין דבר פשוט יותר מהנוסחה הזאת: האופה אופה את הלחם לצורך רווח אישי וכתוצאה מכך מגדיל את טובת הכלל. אבלהבה נדמיין לעצמנוכמה דברים יכולים להשתבש. קודם כל, מה יקרה אם ישדדו את האופה יום ויום?  כל יום יבוא אליו אדם נושא חרב שיגיד: "אתה חלאה עלובה העוסקת בדבר בזוי - עשיית רווחים, אני אדם אמיץ וגיבור וענייני - תהילה!" במשטר כזה לא כדאי להיות אופה, כדאי לשדוד את האופה. וזה המשטר שהתקיים באירופה בימי הביניים.

שנית, מה יקרה אם יטילו על האופה מסים עד כדי שיממון? מדי יום ביומו יבוא פקיד ויגיד: "אתה אדם שפל, הדואג לרווחים, לעומתך, אני אדם אציל ודואג לצדק." במשטר כזה לא כדאי להיות אופה, כדאי להיות פקיד/ משטר כזה התקיים, דרך אגב,בקיסרות הסינית. תמיד היה שם מעמד ביניים עצום ומשגשג, אבל כל סוחר ניסה לתת לבנו את החינוך כדי שזה יהפוך לפקיד.

גרסאות יותר אקזוטיות: דמיינו לכם שג'ון האופה נושא לאישה את בת המלך, ובפקודת המלך כל הנתינים חייבים כעת לקנות לחמניות רק אצל ג'ון. ברור שג'ון כבר לא ישתדל לאפות לחמניות הטובות ביותר במחיר הזול ביותר. להיפך, כעת כדאי לו  לאפות לחמניות גרועות במחיר הכי גבוה. הרי ממילא כולם יקנו אצלו.

דמיינו לכם חברה בה המס הוא פחות או יותר סביר, אין שודדים-פאודלים, אבל יש המוני ביוקרטים אשר באים לאופה ואומרים לו: "אנחנו צריכים לבדוק את התנורים שלך. הם פולטים יותר מדי פחמן דו-חמצני. אתה גורם להתחממות גלובלית. אתה אדם שפל המרעיל את הסביבה, ואילו אנחנו אנשי הרצון הטוב, אנחנו מצילים את העולם." או למשל: "אנחנו צריכים את החיטה ממנה אתה אופה את הלחמניות. אנו חושדים שהיא מהונדסת גנטית. אתה אדם שפל, המרעיל אנשים במטרה לעשות רווח, ואילו אנו אנשי הרצון הטוב, מצילים חיי אדם. ובכלל, אלמלא אנחנו, כהני הצדק, לא היינו מפקחים עליכם, אנשי הבצע, אז לא הייתם עושים דבר  חוץ מלרמות את כולם." ברור שבסדר חברתי כזה לא כדאי להיות האופה, על אף הבושה, כדאי להיות ממצילי האנושות. זהו בערך מה שמתקיים כיום באיחוד האירופי.

עוד גרסה: דמיינו שהתרבות שלכם בנויה כך שהאופה, אחרי שאפה את הלחמניה, חייב לתת אותה חינם. תגידו שאין דבר כזה? ואני אענה: יש ויש. זה נקרא "כלכלת מתנה", מושג שטבע קרל פולני, וזה בדיוק האופן בו מתפקד הרוב המכריע של החברות הפרימיטיביות. זה בעצם הוא הסיבה העיקרית, לכך שהן פרימיטיביות. במלנזיה, בתחילת המאה ה20, למשל, לא היו "ראשי שבטים" אלא "ביגמנים"  - "האנשים הגדולים", אשר תפקדו באופן הבא:  ביגמן" אוגר במשך זמן רב מזון, חזירים, בטטות, יאם, ולאחר מכן הוא עורך סעודה, במהלכה הכל נשחט, מטוגן ומחולק, ובכך מחזק את השלטונו. לא חילקת - אין אוטוריטה. ואם המערכת הזאת נראת לכם אקזוטית ולא בת קיימא, אוכל להגיד לכם שבמלנזיה הדמוקרטית של היום השיטה קיימת עד עצם היום הזה.אם תסעו לשם, נגיד, לצלול בים, תוכלו לגלות בתדהמה שככה עובדת הדמוקרטיה המלנזית. עם עדכונים קטנים והם שה"ביגמן" היום הוא חבר הפרלמנט אשר מחלק אורז. אורז הוא מאכל אהוב ,אף שהם עצמם אינם מגדלים אותו, כי למי יש כוח לזה. ה"ביגמן" מחלק את האורז וזוכה בקולות. את האורז הוא קונה מכספי השוחד שהוא מקבל מחברות סיניות תמורת הזכות למשל, לכרות את כל העצים באזור מסוים. כך שאם מונגוליה עברה בזמנה ממשטר פאודלי לקומוניזם, ולא הרגישה ממש בהבדל, כך איים רבים באוקיינוס השקט עברו מדמוקרטיה פרימיטיבית  למודרנית וגם לא שמו לב להבדל. 

הצורך לפזר את העושר מאפיין, אגב, לא רק חברות פרימיטיביות ביותר. מערכת המיסוי באתונה הדמוקרטית היתה בנויה באופן דומה. האזרחים החופשיים לא שילמו מיסים, אבל תרמו למדינה "ליטורגיות", שהיו "תרומות מרצון". בפועל היה זה
בדיוק אותו האופה שנאלץ לחלק את הלחמניות אם יש לו הרבה מהן. אם אתונאי עשיר לא היה נרתם לבניית ספינות קרב
,ולא היה עורך משתאות ובידור לעם הדבר נגמר לא טוב בשבילו. או באוסטרקיזם, מה שלמען האמת היה פחות סביר, שכן בסופו של דבר זה היה עונשם של היוצאים מגדר הרגיל. מה שהיה יותר סביר הוא שמישהו היה מתלונן עליו, ואילו בית הדין היה מחרים את רכושו. הרי באתונה היה חבר מושבעים, עד 500 איש בכל פעם, בדרך כלל מבין דלת העם, אשר קבלו
תשלום של שלושה אובולים לדיון. והכסף היה מצוי בקופה רק כשהמושבעים היו מרשיעים את הנאשם ומחרימים את רכושו. 

והאפשרות האחרונה, נפוצה גם כן בהיסטוריה האנושית. דמיינו לכן שלאופה שלנו נמאס לאפות את הלחמניות בעצמו. והוא קנה עבד שיעשה זאת בשבילו. העבד אופה, האופה מרוויח. אמנם בהינתן שאר המשתנים זהים, תפוקת עבדים רווחית פחות מזו של בני חורין. אבל  יש גם יתרונות לא-כלכליים. העבד יכול לא רק לאפות, הוא יכול גם לעסות את כפות הרגליים. ובכלל זו הרגשה נהדרת להיות אדון לעבד. כדי שהדבר לא יתרחש יש רק פתרון אחד - להוציא את העבדות מחוץ לחוק. אבל זה, למען הדיוק הוא מגבלה שהמדינה מטילה על השוק. עבדות היא אחד המוסדות החברתיים העתיקים ביותר הידועים לאנושות, אחת הסחורות העתיקות ביותר. האיסור לסחור בעבדים הוא התערבות בשוק השקולה לאיסור של סחר בסמים. 

ואחרון אחרון ברשימה שלנו, אחת הסכנות לאופה הוא האופה עצמו.דמיינו לכן שהוא אופה את הלחמניות שלו, מגדיל את טובת הכלל ברדיפת רווחים שלו. ואז מתאחד עם אופים אחרים לאיגוד מקצועי. האיגוד הזה קובע כי רק למי שאופה היום יש לו ולצאצאיו זכות לאפות מכאן ואילך.  או מי שיעבוד תחילה כשוליה אצל האופה. מיד הן עם רווחים והן עם טובת הכלל
מתחילים לקרות דברים לא ממש טובים. כך פעלו הגילדות בימי הביניים, כך באופן כללי יותר פעלה הרפובליקה של ונציה, כי בשלב מסוים הסוחרים היזמים קבעו לעצמם וצאצאיהם את השליטה הבלעדית במדינה. ותוך כמה מאות שנים הם הפכו מסוחרים יזמים לאצולה מקובעת. העניינים הגיעו לכך שעד סוף המאה ה16הצי המסחרי של ונציה היה שייך למדינה. האוניות נבנו במספנות של המדינה ושטו בשיירות מטעם המדינה. ורק הסחורות שהן הובילו היו פרטיות. מה שהיה פעם רפובליקת סחר הפך למשהו דומה מאוד לסוציאליזם מדיני, כמובן עם חלוקת הרווחים בין קבוצה קטנה של מוטבים. 

לסיכום הדברים, המצב בו האופה אופה את הלחמניות בשביל רווח ומגדיל בכך את טובת הכלל, למרבה הצער מופיע בהיסטוריה לעתים נדירות יותר, ונעלם מהר יותר משהיינו רוצים. האופה, למרבה הצער, אינו יכול להתקיים ללא המדינה, אחרת מיד יבואו שודד או המון העם וישדדו אותו. ועם זה המדינה היא חרב פיפיות, גי בכל רגע סביבה תומכת בלעדיה ,האופה לא יכול להתקיים היא הופכת לנשק העושק. והדבר המאפיין במיוחד את ימינו אנו הוא, שחוץ מהמדינה, הנוהגת לגדול ללא הפסק,  יש להגן על האופה גם מקבוצות עניין שונות ,הנעדרות מנגנון אלימות פיזית, וכתוצאה מכך נוטות במיוחד לאלימות אידאולוגית, במילים אחרות לשטיפת מוח. בתקופות הקדומות יותר קבוצות כאלה היו מיוצגות על ידי כוהנים, בחברה מונותאיסטית - על ידי הכנסייה, ואילו היום מייצגים אותן אנשי הרצון הטוב רבים, לוחמי איכות הסביבה, וכיו"ב. אבל כולם פועלים באותה התבנית המוכרת עוד מימי האינקוויזיציה. האדם אשר עושה רווחים מוכרז כחוטא בשל סיבה זו אחרת, וגאולתו היא רק אם יחלק את רווחיו הבזויים לאלה שלא עמלו בשבילם רגע, אלא עסקו במקום זאת בתפילות  או בהצלת הסביבה ובהטבה לכלל האנושות. 

ושוב, לאורך ההיסטוריה האנושית מדינות עם שוק פחות או יותר מתפקד הופיעו לעתים נדירות ביותר, ואילו מדינות הבנויות על טהרת הסוציאליזם גם הופיעו לעתים נדירות, אם כי פחות משהיה נוח לחשוב בברית המועצות. למשל, באימפריית האינקה התקיים סוציאליזם טהור. רכוש פרטי לא היה קיים. אחת ההתרשמויות החזקות שלי מביקור בחורבות של אינקה היא .שחלק הארי מהן אלה מחסנים. לא בתים, לא ארמונות, אפילו לא מקדשים - מחסנים. שורה הנמשכת ללא סוף של עיי חורבות ששימשו כמחסני המדינה.

וכשאותם משטרים סוציאליסטיים, כמו האינקה או ברית המועצות נפגשים בחברה הפתוחה, הם מתגלים כלא עומדים בתחרות ונכחדים. אבל משטרים מעורבים, כאלה שאינם לא שוק טהור ולא סוציאליזם טהור, מהווים את הרוב המוחלט בהיסטוריה האנושית.  בדרך כלל אלה משטרים בהם קיימת אליטה חברתית מיוחסת, אשר מרשה לאופים אי שם למטה לאפות ולסחור בלחמניות, ובו בעת מוצאת הצדקה אידאולגית לכנות את  האופים ואת הסוחרים "בני אדם נחותים", כי הם חושבים על רווח ולא על תהילה או על רווח ולא על צדק, הם חושבים על רווחים ולא על הצלת הסביבה. ועל סמך ההצדקה האליטה לוקחת לעצמה ללא כל תמורה את החלק הארי  מרווחיו של האופה הבזוי. 

באופן כללי יש לזכור דבר אחד חשוב ביותר, אשר התרחש בשחר ההיסטוריה. כאשר ערי-המדינה הראשונות בהיסטוריה החלו לקום באזור הסהר הפורה,לפני כשישה-שמונה אלפי שנים, באותן הערים לא היו ארמונות מלכים. לא היו באופן פיזי. אנחנו לא מוצאים שום זכר להם בחפירות ארכאולוגיות. המדינות הללו היו פחות או יותר בעלות שלטון עצמי, אף שאי אפשר להגיד שהשלטון היה אצל האופים. רוב הסיכויים שהשלטון היה אצל אלה שגרסו כי הם הם- נציגי האלים. ואף על פי כן השלטון היה עצמי ואילו צבאות ענק עם מלך בראשם לא התקיימו, כי ציידים-לקטים לא יכולים, בהגדרהלהתאסף לצבא גדול - יש מעט מדי מהם. ועיר בעלת שלטון עצמי לא צריכה, בהעדר איומים חיצוניים, לצבא גדול. כי הצבא לא מייצר דבר, אלא רק צורך. 

ובמאה ה24 לפנסה"נ הכל בעצם משתנה, כשמגיע סרגון הגדול. הראשון בהיסטוריה לאסוף צבא גדול, הראשון לכונן מדינה נרחבת. וכמובן זה שכבש והשמיד את הערים העצמאיות. וכל זה למה? כי השגשוג של הערים יצר לראשונה בהיסטוריה את הבסיס הכלכלי  המסוגל לתמוך בצבא גדול. אם הערים לא היו שם, לא היה לצבא מה לאכול. ומאז ועד היום, כל הכובשים בעולם מחקים את סרגון. מנבוכדנצר ועד כורש, מקרל הגדול עד נפוליון. 

וזו נקודה מאוד חשובה, שכן הטפיל לא מסוגל להתקיים ללא הפונדקאי. אבל ברגע שמופיע הפונדקאי, מופיעים  גם הטפילים. ידוע לנו ממחקרים על הביולוגיה של טפילים שטפיל מסוגל לדכא לגמרי את רצון הפונדקאי ולהפוך אותו למנגנון הרבייה של עוד טפילים. אביא כאן דוגמה נהדרת: יש סוג כזה של צרעות - צרעה יחידאית. היא מתרבה כך: היא מטילה ביצה אחת בקן תת קרקעי שם מונחים חרגולים משותקים. .וכשהזחל גדל הוא אוכל את החרגולים. לצרעה יש שתי דרכים להשיג את הקן לבנות קן משלה או להשתלט על קן אחר. ובספרו הנפלא "הפנוטיפ המורחב" מאת ריצ'רד דוקינס, המחבר מראה שלצרעה אין שתי אסטרטגיות נפרדות של או לחפור או להשתלט. יש רק אסטרטגיה אבלוציונית יציבה יחידה
הפוקדת על הצרעה לחפור או להשתלט לפי ריכוז אוכלוסיית הצרעות וכמות הקנים שכבר נחפרו. האסטרטגיה פשוטה ביותר: אם יש מעט קנים - לחפור; אחרת - להשתלט. אם לצרעות יחידאיות היו שפה, תרבות, זכרון ואידאולוגיה, וודאי שהיו להן מעמד המשתלטים, אשר היה מסביר למה החופרים הם הרעים, כיי הם חושבים על רווח ולא על תהילה, הם לא חושבים על אלוהים, ולמהה הקנים שנחפרו צריכים להיות שייכים למשתלטים. ובמצב זה אין טעם להלחם במשתלטים, שכן כל חופר יכול להפוך למשתלט  כשזה כדאי.


מקורות:
התכנית של  לטינינה:

http://echo.msk.ru/programs/code/1467102-echo/

Юлия Латынина. И на прошлой неделе я вам обещала рассказывать не только печальные вещи. Я вам пообещала говорить о моем идеале общественного устройства, тем более, что все-таки январь к этому располагает. И могу для начала сказать, что я в чистом виде последователь Адама Смита, и считаю, что лучший строй общества – это рынок, при котором булочник, как известно, печет булочки, стремясь к собственной прибыли и за счет этого увеличивает общественное благо. С одним единственным уточнением, потому что за то время, которое прошло со времени Адама Смита, мы имели возможность убедиться, что рынок – это отнюдь не естественное состояние общества; что оно появляется или в результате редчайшего стечения социальных факторов, как в Англии 18-го века или в результате активных действий государства.

Вот кажется, что ничего проще этой формулы нет: булочник печет булочки, стремясь к собственной прибыли, но в результате увеличивает общественное благо. Но представьте себе, сколько вещей может пойти не так. Во-первых, что будет, если булочника каждый день будут грабить? Вот каждый день к нему приходит человек с мечом и говорит: «Ты, трусливая сволочь! Ты занимаешься презренным делом извлечения прибыли, а я – человек храбрый и доблестный забочусь о славе». При таком строе невыгодно печь булочки, выгодно грабить булочника, и такой строй существовал в Европе в средние века.

Во-вторых, что будет, если булочника обложат налогами до полного изумления? Каждый день будет приходить чиновник и говорить: «Ты низкий человек, заботишься о выгоде, а я— благородный муж забочусь о справедливости». При таком строе невыгодно быть булочником, а выгодно быть чиновником. Такой строй, кстати, существовал в Китайской империи. В ней всегда существовал огромный, большой процветающий средний класс, но каждый торговец 

пытался дать сыну образование с тем, чтобы тот стал чиновником.

Более экзотические варианты. Представьте себе, что булочник Джон женился на дочке короля, и король издал указ о том, что все подданные отныне покупали булочки только у Джона. Очевидно, что Джон больше не будет печь, как можно более хорошие булочки, как можно по более низкой цене. Наоборот, ему станет выгодно печь как можно более плохие булочки, как можно по более высокой цене, потому что булочки-то все равно все покупают у него.

Представьте себе общество, в котором с налогами может быть в порядке, бандитов, феодалов нет, но есть куча чиновников, которые приходят к булочнику и говорят: «Мы должны проверить печку, в которой ты печешь булочки. Она выбрасывает слишком много диоксида углерода. Ты разогреваешь планету. Ты низкий человек – отравляешь биосферу. А вот мы – люди доброй воли. Мы планету спасаем». Или там: «Мы должны проверить зерно, из которого ты печешь булочки. Мы подозреваем, что это генномодифицированное зерно. Ты, низкий человек, ради прибыли отравляешь людей, а мы, люди доброй воли заботимся о спасении жизней. И вообще, если бы мы, жрецы справедливости не следили за вами, жрецами прибыли, то вы только и делали, что всех обманывали». Понятно, что при таком социальном строе булочником быть невыгодно, даже, когда стыдно. Выгоднее быть спасителем человечества. Приблизительно такой строй существует сейчас в Евросоюзе.

Еще один вариант. Представьте, что ваша культура устроена там, что булочник булочку выпеча, обязан раздать ее даром. Вы скажете, так не бывает. Отвечу: еще как бывает. Это называется даровая экономика, с ударением на первом слоге. Термин этот придуман Карлом Поланьи. И именно так функционирует значительное количество примитивных общин, что, собственно, и является главной причиной их примитивности.

В Меланезии начала 20-го века, например, вождей не было, а были бигмены – большие люди. И бигмены функционировали так: бигмен долгое время накапливает продовольствие: свиней, батат, ямс. Потом он устраивает пир. Во время пира все режет, зажаривает и раздает, укрепляя тем самым власть. Не раздал – не в авторитете. Если вам эта система кажется экзотической и нежизнеспособной, то я вам могу сказать, что в современной демократической Меланезии она существует до сих пор. Вот, если вы поедите туда нырять в море, то вы с изумлением обнаружите, что вот там так действует меланезийская демократия с небольшими модификациями. Они заключаются в том, что бигмен теперь – это депутат, который раздает рис. Рис меланезийцы очень любят. Сами не выращивают, потому что лень. Бигмен раздает рис – покупает голоса. Рис он покупает из тех взяток, которые ему дают китайские компании за возможность тотальной вырубки деревьев на той или иной территории.

То есть, если Монголия в свое время перешла от феодализма к коммунизму, и в общем, не заметила разницы, то многие острова Тихого океана перешли от первобытной демократии к современной и разницы не заметили тоже.

Необходимость, кстати, раздавать богатства, свойственно не только самым примитивным обществам. Налоговая система демократических Афин была устроена похожим образом. Налоги свободные граждане не платили, зато они служили государству литургиями – добровольными приношениями. Фактически это был тот же самый булочник, который вынужден раздавать булочки, если у него их много. Если богач в Афинах не строил корабли для военного флот, не устраивал для народа пиры и развлечения, то дело для него кончалось плохо: или остракизмом, что менее вероятно, потому что это было наказание для выдающихся; или более вероятно – на него кто-нибудь из доносчиков подавал жалобу. На судебном процессе состояние его было бы конфисковано, потому что судьями в афинском суде были присяжные, до 500 человек, обыкновенно беднейшие слои населения. За участие на заседании суда платили 3 обола. Деньги в казне находились только тогда, когда присяжные выносили обвинительный приговор с конфискацией.

Ну и последний вариант тоже в истории человечества достаточно распространенный. Представьте себе, что нашему булочнику надоело печь булочки, он купил себе для этой цели раба. Раб печет – булочник в прибыли. Правда, рабский труд при прочих равных не так выгоден, чем труд свободного. Но есть же внеэкономические преимущества. Раб, например, может не только печь булочки, но и чесать пятки. И, вообще, приятно чувствовать себя владельцем раба. Чтобы этого не произошло, способ есть только один – запретить рабство, а это, строго говоря, внерыночные ограничения, наложенные государством на рынок. Раб – один из древнейших государственный институтов, известных человечеству, один из древнейших товаров. Запрет на торговлю рабами – такое же вмешательство в свободный рынок, как и запрет на торговлю наркотиками.

Ну и последнее из нашего перечисления. Еще одно опасностью для булочника является сам булочник. Представим, что он печет свои булочки, в целях своей прибыли умножая общественное благо, а потом, кстати, объединяется с другими булочками в профессиональный союз. Это профсоюз постановляет, что булочки имеют право печь только нынешние булочники и их потомки или тот, кто сначала должен быть подмастерьем. Сразу и с прибыль и с общественным благом происходят разные нехорошие вещи. Там были устроены средневековые цеха.

Так в более широком смысле слова была устроена Венецианская республика, потому что в какой-то момент предприимчивые торговцы законодательно закрепили за собой и за своими потомками право эксклюзивного управления государством. За пару сотен лет из предприимчивых торговцев они превратились в закостеневших грандов. Дело дошло до того, что уже к концу 16-го века торговые флоты Венеции были государственные. Корабли строились в государственном арсенале, плавали в государственных каналах. Только товары на кораблях были частные. Некогда торговая республика превратилась в нечто, что сильно напоминало государственный социализм, но, конечно, с распределением заработанного между узким кругом бенефициаров.

Подытоживая сказанное, ситуация, при которой булочник печет булочки ради корысти, но  умножает общественное благо в истории, к сожалению, встречается редко, исчезает быстрее, чем хотелось бы. булочник, увы, не может существовать без государства, иначе к нему тут же придет бандит или народ и его ограбит. При этом государство – это обоюдоострое оружие, потому что в любой момент из защитной среды, без которой булочник не может существовать, оно превращается в орудие его удушения. И особенностью нынешнего нашего времени является то, что кроме, как от склонного к собственному умножению государства, булочника надо защищать еще и от разных групп интересов, которые не имеют физического аппарата насилия и в силу этого особенно склонные к идеологическому насилию, то есть, проще говоря, к промыванию мозгов.

В ранние эпохи истории человечества такие группы интересов были представлены жрецами, в монотеистическом обществе церковью. Теперь они представлены многочисленными людьми «доброй воли», борцами против загрязнения окружающей среды и так далее, которые действуют, впрочем, по весьма привычной еще со времен инквизиции схеме. Человек, который зарабатывает прибыль, объявляется по какой-то причине грешником. Спастись он может, только отдав презренные заработанные деньги тем, кто их не зарабатывает, а кто вместо того молится или спасает окружающую среду и занимается благом всего человечества.

Еще раз: в истории человечества государства, в которых более-менее функционировал рынок, встречались чрезвычайно редко. Государства, построенные целиком на принципах социализма, тоже встречались довольно редко, хотя гораздо чаще, чем было бы приятнее Советскому Союзу. Например, империя инков была в чистом виде социалистическое государство: частной собственности не было. Одним из самых моих больших впечатлений от инкских развалин заключается в том, что львиную долю представляют склады. Не дома, ни дворцы, ни храмы  — склады, тянущиеся вдаль ряды каменных развалин, которые служили государственными складами.

И вот, собственно, социалистические государства – те же инки или Советский союз при столкновении с открытым обществом  — оказывались неконкурентоспособными и погибали. Но вот гибридные режимы — не чистый рынок, и не частый социализм – представляют в истории абсолютное большинство.

Как правило, речь идет о режимах, в которых существует какая-то выделенная общественная верхушка, которая позволяет булочникам где-то внизу печь булочки и торговать ими. Но при этом находят идеологемы для того, чтобы признать булочника, торговца, ростовщика низшим подвидом человечества: он думает не о прибыли, а о славе; он думает о прибыли, а не о справедливости; он думает о прибыли, а не о сохранении окружающей среде. И на основании этих идеологем верхушка забирает себе бескорыстно львиную долю, заработанного презренным булочником.

Вообще, надо помнить одну важную вещь, случившуюся на заре человеческой истории. Когда, вообще, 6-8 тысяч лет назад в регионе Плодородного полумесяца стали образовываться первые в истории человечества города-государства, в эти городах-государствах не было царских дворцов, их физически не было. Мы не находим этих дворцов при раскопках. Эти государство более-менее самоуправлялись. Нельзя сказать, что они управлялись булочниками, потому что скорее они управлялись людьми, претендующими на то, что они представители богов, но, тем не менее, они самоуправлялись. А больших армий, в главе которые стояли цари, не было, потому что охотники-собиратели по определению не могут собраться в большую армию: их слишком мало. А самоуправляющемуся городу в отсутствии внешних врагов большая армия не нужна, потому что она только потребляет вместо того, чтобы производить.

И все изменилось, в общем, в 24-м веке до нашей ́эры, когда пришел Саргон Великий, который собрал первую в истории человечества большую армию; создал первое в истории человечества протяженное государство и, разумеется, завоевал и уничтожил самоуправляющиеся города. Почему? потому что процветание этих городов впервые в истории создало экономическую базу для прокормления большой армии. Не было бы городов — не было бы, чем кормиться. И с тех пор все завоеватели мира, собственно, подражали Саргону от Навуходоносора до Кира, Карла Великого и Наполеона.

И еще важный момент, потому что паразиты не могут существовать, когда нет хозяина. Но, когда есть хозяин, появляются и паразиты. Причем, как известно, из биологии, паразит может полностью парализовать волю хозяина и превратить его в механизм размножения паразита.

Приведу замечательный пример. Есть такая замечательная оса – оса-одиночка – она откладывает одно яйцо в подземное гнездо. В гнезде лежать парализованные кузнечики. Личинка растет, питается кузнечиками. У осы есть два способа обзавестись гнездом: выкопать свое и захватить чужое. И вот в замечательной книге «Расширенный фенотип» Ричарда Докинза показано, что осы не существует двух разных стратегий: выкапывания и захвата. Существует одна эволюционно стабильная стратегия, которая командовать осе или выкапывать или захватывать в зависимости от плотности популяции и количества уже выкопанных гнезд. Стратегия очень проста: если гнезд мало – копай, если много – захватывай.

Вот, если бы у осы-одиночки был язык, культура, память и идеология, то у нее, конечно, было бы сословие захватчиков, которое бы объясняло, почему копатели – плохие. Они думают о прибыли, а не о славе; они не заботятся о боге, и почему выкопанные гнезда должны доставаться захватчикам. При этом бороться с захватчиками революциями было бы бесполезно, потому что всякий копатель может стать захватчиком, если это выгодно.

"Latynina Yulia" by Darja Vorontsova - Own work. Licensed under CC BY-SA 4.0 via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Latynina_Yulia.jpg#/media/File:Latynina_Yulia.jpg

"AdamSmith" by Etching created by Cadell and Davies (1811), John Horsburgh (1828) or R.C. Bell (1872). The original depiction of Smith was created in 1787 by James Tassie in the form of an enamel paste medallion. Smith did not usually sit for his portrait, so a considerable number of engravings and busts of Smith were made not from observation but from the same enamel medallion produced by Tassie, an artist who could convince Smith to sit. - http://www.library.hbs.edu/hc/collections/kress/kress_img/adam_smith2.htm. Licensed under Public Domain via Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:AdamSmith.jpg#/media/File:AdamSmith.jpg

"Crystal Palace interior" by J. McNeven - collections.vam.ac.uk. Licensed under Public Domain via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Crystal_Palace_interior.jpg#/media/File:Crystal_Palace_interior.jpg

"Lankckorona piekarnia" by SebaeL - Own work. Licensed under GFDL via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Lankckorona_piekarnia.jpg#/media/File:Lankckorona_piekarnia.jpg

"Iliya of Murom and the Robber Nightingale (Rosciszewski)" מאת R. de Rosciszewski - http://openlibrary.org/books/OL7142395M/The_Russian_garland_of_fairy_tales. מתפרסם לפי רישיון נחלת הכלל דרך Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Iliya_of_Murom_and_the_Robber_Nightingale_(Rosciszewski).jpg#/media/File:Iliya_of_Murom_and_the_Robber_Nightingale_(Rosciszewski).jpg

"Reymerswaele Two tax collectors" מאת Marinus van Reymerswaele - img.naszemiasto.pl. מתפרסם לפי רישיון נחלת הכלל דרך Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Reymerswaele_Two_tax_collectors.jpg#/media/File:Reymerswaele_Two_tax_collectors.jpg

"Li Sung 001" by Li Sung - The Yorck Project: 10.000 Meisterwerke der Malerei. DVD-ROM, 2002. ISBN 3936122202. Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH.. Licensed under Public Domain via Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Li_Sung_001.jpg#/media/File:Li_Sung_001.jpg

"Administrative burden" מאת Pizarros - נוצר על ידי מעלה היצירה. מתפרסם לפי רישיון CC BY-SA 3.0 דרך Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Administrative_burden.JPG#/media/File:Administrative_burden.JPG

"Monsanto Protests in Washington DC - Stierch 02" by SarahStierch - Own work. Licensed under CC BY 3.0 via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Monsanto_Protests_in_Washington_DC_-_Stierch_02.JPG#/media/File:Monsanto_Protests_in_Washington_DC_-_Stierch_02.JPG

"Klallam people at Port Townsend" by James Gilchrist Swan (1818-1900) - Duke of York House, Jenny Lind at beinecke.library.yale.edu. Licensed under Public Domain via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Klallam_people_at_Port_Townsend.jpg#/media/File:Klallam_people_at_Port_Townsend.jpg

"Kastom Dancers (Imagicity 159)" by Graham Crumb/Imagicity.com. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Kastom_Dancers_(Imagicity_159).jpg#/media/File:Kastom_Dancers_(Imagicity_159).jpg

"Mamanuca island" by Isderion - Own work. Licensed under CC BY-SA 3.0 de via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Mamanuca_island.jpg#/media/File:Mamanuca_island.jpg

"Peplos scene BM EastV cropped" by Unknown, under the direction of Pheidias. - Twospoonfuls (2008). Licensed under CC BY 3.0 via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Peplos_scene_BM_EastV_cropped.JPG#/media/File:Peplos_scene_BM_EastV_cropped.JPG

"Athènes Acropole Caryatides" by No machine-readable author provided. Harrieta171 assumed (based on copyright claims). - No machine-readable source provided. Own work assumed (based on copyright claims).. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Ath%C3%A8nes_Acropole_Caryatides.JPG#/media/File:Ath%C3%A8nes_Acropole_Caryatides.JPG

"'Pedeapsa robilor' ('Foaia duminecii', ca. 1830) ILR 252" by Unknown - George Călinescu, Istoria literaturii române de la origini până în prezent, Editura Minerva, Bucharest, 1986, p.252. Licensed under Public Domain via Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:%27Pedeapsa_robilor%27_(%27Foaia_duminecii%27,_ca._1830)_ILR_252.jpeg#/media/File:%27Pedeapsa_robilor%27_(%27Foaia_duminecii%27,_ca._1830)_ILR_252.jpeg

"Venetian galley at Curzola-engraving" מאת לא ידוע - Encyclopedia Britannica. מתפרסם לפי רישיון נחלת הכלל דרך Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Venetian_galley_at_Curzola-engraving.jpg#/media/File:Venetian_galley_at_Curzola-engraving.jpg

"DSC04504 Istanbul - Museo archeol. - Prigionieri, sec. II-III dC - da Mileto - Foto G. Dall'Orto 28-5-2006" by G.dallorto - Self-published work by G.dallorto. Licensed under Attribution via Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:DSC04504_Istanbul_-_Museo_archeol._-_Prigionieri,_sec._II-III_dC_-_da_Mileto_-_Foto_G._Dall%27Orto_28-5-2006.jpg#/media/File:DSC04504_Istanbul_-_Museo_archeol._-_Prigionieri,_sec._II-III_dC_-_da_Mileto_-_Foto_G._Dall%27Orto_28-5-2006.jpg

"Israel Housing Protests Tel Aviv August 27 2011" by meowArt.com - 27/8/2011 מחאת האוהלים. Licensed under CC BY-SA 2.0 via Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Israel_Housing_Protests_Tel_Aviv_August_27_2011.jpg#/media/File:Israel_Housing_Protests_Tel_Aviv_August_27_2011.jpg

"US-Korea FTA protest 07" מאת Joe Mabel - Photo by Joe Mabel. מתפרסם לפי רישיון CC BY-SA 3.0 דרך Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:US-Korea_FTA_protest_07.jpg#/media/File:US-Korea_FTA_protest_07.jpg

"Tarahuasi Archaeological site - wall" מאת I, AgainErick. מתפרסם לפי רישיון CC BY-SA 3.0 דרך Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Tarahuasi_Archaeological_site_-_wall.jpg#/media/File:Tarahuasi_Archaeological_site_-_wall.jpg

"ممر في مملكة ماري" by Zukaa - Own work. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:%D9%85%D9%85%D8%B1_%D9%81%D9%8A_%D9%85%D9%85%D9%84%D9%83%D8%A9_%D9%85%D8%A7%D8%B1%D9%8A.JPG#/media/File:%D9%85%D9%85%D8%B1_%D9%81%D9%8A_%D9%85%D9%85%D9%84%D9%83%D8%A9_%D9%85%D8%A7%D8%B1%D9%8A.JPG

"Sargon of Akkad" מאת Photograph: Iraqi Directorate General of Antiquities - Encyclopedia Britannica Online.. מתפרסם לפי רישיון נחלת הכלל דרך ויקישיתוף - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Sargon_of_Akkad.jpg#/media/File:Sargon_of_Akkad.jpg

"Potter Wasp building mud nest near completion" by Ian Alexander - Own work. Licensed under CC BY-SA 4.0 via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Potter_Wasp_building_mud_nest_near_completion.JPG#/media/File:Potter_Wasp_building_mud_nest_near_completion.JPG

"The Extended Phenotype (first edition)" by Source. Licensed under Fair use via Wikipedia - https://en.wikipedia.org/wiki/File:The_Extended_Phenotype_(first_edition).jpg#/media/File:The_Extended_Phenotype_(first_edition).jpg