החברה האנושית היא חיבור בין בני אדם לפעולה לצורך פעולה משותפת. לעומת פעולות אישיות של פרטים מבודדים, הפעולה המשותפת על בסיס העיקרון של חלוקת העבודה נהנית מתפוקה גדולה יותר. אם מספר אנשים יעבדו בשיתוף פעולה על פי העיקרון של חלוקת העבודה, הם ייצרו (בהינתן שאר הדברים זהים) לא רק את אותה הכמות שהיו מייצירם לו פעלו כפרטים עצמאיים, אלא הרבה יותר מכך. כל הציביליזציה האנושית מושתת על עובדה זו. חלוקת העבודה היא המבדילה בין האדם לבעלי החיים. חלוקת העבודה היא שאפשרה לאדם החלש, הנחות לרוב בעלי החיים מבחינת כוחו הפיזי להפוך לאדון הארץ וליוצר פלאי הטכנולוגיה. בהעדר חלוקת העבודה, לא היינו מתקדמים היום יותר מאבות אבותינו לפני אלף או עשרת אלפים שנה.
העבודה האנושית לא יכולה כשלעצמה להגדיל את רווחתינו. כדי שהיא תישא פרי, יש להשתמש בה על החומרים והמשאבים שכדור הארץ והטבע העניקו לנו. האדמה, עם כל הרכיבים והכוחות השוכנים בה, והעבודה האנושית מרכיבים שני גורמי ייצור אשר חיבורם התכליתי הוא תנאי מקדים לכל הסחורות המשמשות את הצרכים החיצוניים שלנו. בכדי לייצר, יש להשתמש בעבודה ובגורמי הייצור החומריים, הכוללים לא רק את חומרי הגלם והמשאבים שהוענקו לנו בידי הטבע, ובמצויים לרוב בתוך האדמה, אלא גם במוצרי ביניים, אשר כבר נוצרו על ידי גורמי הייצור הראשונים הללו על ידי עבודה אנושית קודמת. בשפה של הכלכלה אנו מבחינים בהתאם בשלושה גורמי ייצור: עבודה, אדמה והון. "אדמה" כאן כוללת את כל מה שהטבע מעניק לנו, בצורה של חומרים וכוחות על פני הארץ, מתחת או מעל, ביבשה, במים ובאוויר. "הון" - את מוצרי הביניים המיוצרים מהאדמה בעזרת עבודת אדם, ומשמשים להמשך הייצור, כגון מכונות, כלים, מוצרים המיוצרים למחצה למיניהם וכו'.
כעת ברצונינו לשקל שתי מערכות שונות של שיתוף פעולה אנושי במסגרת חלוקת העבודה. אחת מבוססת על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, והשנייה מבוססת על בעלות שיתופית על אמצעי הייצור. זו האחרונה מכונה סוציאליזם או קומוניזם, הראשונה - ליברליזם, וגם (מאז שנוצרה במסגרתה במאה ה19 חלוקת העבודה המקיפה את העולם כולו) קפיטליזם. הליברלים גורסים שהמערכת העובדת היחידה של שיתוף פעולה אנושי בחברה המבוססת על חלוקת העבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הם טוענים שסוציאליזם כמערכת עקיבה המקיפה את כלל אמצעי הייצור אינו בר-קיימא ושהיישום של עקרונות סוציאליסטיים לחלק מאמצעיי הייצור, אף על פי שאינו בלתי אפשרי, מוביל לירידה ולא להגדלה של העושר.
התכנית של ליברליזם,לו תתומצת במילה אחת היא אפוא "רכוש", דהיינו הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (באשר לבעלות על מוצרים המוכנים לצריכה, בעלות פרטית היא דבר מובן מאליו, ואפילו הסוציאליסטים וקומוניסטים לא חלוקים על כך). כל שאר דרשותיו של ליברליזם נובעות מדרישה יסודית זו.
לצד המילה "רכוש" ניתן למקם בתכנית הליברליזם בצדק את המילים "חירות" ו"שלום". אין זה בגלל שהתכנית הוותיקה של הליברליזם מיקמה אותם שם. כבר אמרנו התכנית של הליברליזם של היום צמחה מתוך הליברליזם הוותיק, ושהיא מבוססת על תובנות עמוקות יותר וטובות יותר לתוך היחסים חברתיים, שכן היא יכולה ליהנות מהתפתחויות שהמדע עשה בעשורים האחרונים. חירות ושלום הוצבו בחזית התכנית של ליברליזם, לא בגלל שהרבים מהליברלים הוותיקים החשיבו אותם לתואמים עם עקרון היסוד של ליברליזם עצמו, ולא רק תוצאה נצרכת מהעיקרון היסוד היחיד של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הסיבה היחידה היא שהחירות והשלום נמצאים תחת מתקפה אלימה במיוחד מאויבי הליברליזם, והליברלים לא רצו ליצור רושם, מתוך השמטה של עקרונות אלה, שהם מכירים בצדקת הטענות המועלים נגדם.
העבודה האנושית לא יכולה כשלעצמה להגדיל את רווחתינו. כדי שהיא תישא פרי, יש להשתמש בה על החומרים והמשאבים שכדור הארץ והטבע העניקו לנו. האדמה, עם כל הרכיבים והכוחות השוכנים בה, והעבודה האנושית מרכיבים שני גורמי ייצור אשר חיבורם התכליתי הוא תנאי מקדים לכל הסחורות המשמשות את הצרכים החיצוניים שלנו. בכדי לייצר, יש להשתמש בעבודה ובגורמי הייצור החומריים, הכוללים לא רק את חומרי הגלם והמשאבים שהוענקו לנו בידי הטבע, ובמצויים לרוב בתוך האדמה, אלא גם במוצרי ביניים, אשר כבר נוצרו על ידי גורמי הייצור הראשונים הללו על ידי עבודה אנושית קודמת. בשפה של הכלכלה אנו מבחינים בהתאם בשלושה גורמי ייצור: עבודה, אדמה והון. "אדמה" כאן כוללת את כל מה שהטבע מעניק לנו, בצורה של חומרים וכוחות על פני הארץ, מתחת או מעל, ביבשה, במים ובאוויר. "הון" - את מוצרי הביניים המיוצרים מהאדמה בעזרת עבודת אדם, ומשמשים להמשך הייצור, כגון מכונות, כלים, מוצרים המיוצרים למחצה למיניהם וכו'.
כעת ברצונינו לשקל שתי מערכות שונות של שיתוף פעולה אנושי במסגרת חלוקת העבודה. אחת מבוססת על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, והשנייה מבוססת על בעלות שיתופית על אמצעי הייצור. זו האחרונה מכונה סוציאליזם או קומוניזם, הראשונה - ליברליזם, וגם (מאז שנוצרה במסגרתה במאה ה19 חלוקת העבודה המקיפה את העולם כולו) קפיטליזם. הליברלים גורסים שהמערכת העובדת היחידה של שיתוף פעולה אנושי בחברה המבוססת על חלוקת העבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הם טוענים שסוציאליזם כמערכת עקיבה המקיפה את כלל אמצעי הייצור אינו בר-קיימא ושהיישום של עקרונות סוציאליסטיים לחלק מאמצעיי הייצור, אף על פי שאינו בלתי אפשרי, מוביל לירידה ולא להגדלה של העושר.
התכנית של ליברליזם,לו תתומצת במילה אחת היא אפוא "רכוש", דהיינו הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (באשר לבעלות על מוצרים המוכנים לצריכה, בעלות פרטית היא דבר מובן מאליו, ואפילו הסוציאליסטים וקומוניסטים לא חלוקים על כך). כל שאר דרשותיו של ליברליזם נובעות מדרישה יסודית זו.
לצד המילה "רכוש" ניתן למקם בתכנית הליברליזם בצדק את המילים "חירות" ו"שלום". אין זה בגלל שהתכנית הוותיקה של הליברליזם מיקמה אותם שם. כבר אמרנו התכנית של הליברליזם של היום צמחה מתוך הליברליזם הוותיק, ושהיא מבוססת על תובנות עמוקות יותר וטובות יותר לתוך היחסים חברתיים, שכן היא יכולה ליהנות מהתפתחויות שהמדע עשה בעשורים האחרונים. חירות ושלום הוצבו בחזית התכנית של ליברליזם, לא בגלל שהרבים מהליברלים הוותיקים החשיבו אותם לתואמים עם עקרון היסוד של ליברליזם עצמו, ולא רק תוצאה נצרכת מהעיקרון היסוד היחיד של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הסיבה היחידה היא שהחירות והשלום נמצאים תחת מתקפה אלימה במיוחד מאויבי הליברליזם, והליברלים לא רצו ליצור רושם, מתוך השמטה של עקרונות אלה, שהם מכירים בצדקת הטענות המועלים נגדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה