אין מקום בו בולטים הבדלי החשיבה בין ליברליזם הוותיק לנאוליברליזם ברורים יותר וניתנים להדגמה מאשר בטיפולם בסוגיית השוויון. הליברלים של המאה השמונה עשרה, אשר הונחו על ידי הרעיונות על משפט הטבע וההשכלה, דרשו שוויון זכויות אזרחיות ופוליטיות, מאחר והם הניחו כי כל בני האדם שווים. האל ברא את כל בני האדם שווים, והעניק להם ברמת העיקרון את אותן הכישורים והכישרונות, בהפיחו בהם מרוחו שלו. כל ההבחנות בין בני האדם הם מלאכותיים, תוצאה של מוסדות חברתיים ואנושיים, דהיינו בני חלוף. הנצחי באדם - רוחו - זהה ללא ספק בעניים ובעשירים, אצילים ופשוטי עם, לבנים וצבעוניים.
אבל אין דבר חסר שחר כהנחה של השוויון לכאורה בין כל נציגי המין האנושי. בני האדם כלל אינם שווים. גם בין אחים קיימים הבדלים ניכרים ביותר בתכונות פיזיות ונפשיות. הטבע לעולם אינו חוזר על עצמו ביצירותיו; הוא לא מייצר בסיטונאות, ולא על פי תקן. כל אדם היוצא מבית מלאכתו נושא את חותם האינדיבידואל, הייחודי, ה"לעולם-לא-יחזור-שנית". בני האדם אינם שווים, והדרישה לשוויון תחת החוק אינה יכולה בשום אופן להיות מבוססת על הטענה כי השווים ראויים לטיפול שווה.
ישנן שתי סיבות מדוע כל בני האדם צריכים לקבל טיפול שווה במסגרת החוק. אחת כבר הוזכרה כאשר ניתחנו את ההתנגדויות לשיעבוד. בכדי שעבודת האדם תמצה את מיטב הפריון, העובד חייב להיות בן חורין, כי רק העובד החופשי, הנהנה מיגיעת כפיו בצורת שכר עבודתו, ימצה את מלוא יכולתיו. השיקול הנוסף לטובת השוויון של כל בני האדם תחת החוק הוא קיום הסדר הציבורי. כבר ציינו שיש להימנע מכל הפרעה להתפתחות רצונית של חלוקת העבודה. אבל כמעט ואין אפשרות לשמור על שלום מתמשך בחברה בה הזכויות והחובות של מעמדות שונים נבדלות אלו מאלו. השולל זכויות של חלק מהאוכלוסייה חייב להיות תמיד מוכן למתקפה מאוחדת של משוללי הזכויות על בעלי זכויות היתר. כדי שהעימותים יפסקו, פריבילגיות מעמדיות חייבות להיעלם.
על כן אין זה צודק כלל לטעון לפגם באופן בו ליברליזם מיישם את עקרונות השוויון שלו, על בסיס זה שמה שנוצר הוא שוויון בפני החוק ולא שוויון אמתי. כל מאמץ אנושי לא יספיק כדי לגרום לאנשים להיות שווים באמת. בני האדם אינם שוום ויישארו כך תמיד. מה שמהווה את הטיעון בעד שוויון כל בני האדם במסגרת החוק הם השיקולים המפוכחים כמו אלה שהצגנו כאן. ליברליזם מעולם לא כיוון לשום דבר מעבר לכך, ואף לא היה יכול לבקש יותר מזה. אין זה בכוחם של בני האדם להפוך את הכושי ללבן. אבל ניתן להעניק לכושי את אותן הזכויות כמו ללבנים, ובכך להציע את האפשרות של הרווח אם ייצר בהתאם.
אבל, אומרים הסוציאליסטים, אין זה מספיק להפוך את בני האדם לשווים בפני החוק. כדי להפוך אותם לשווים באמת יש להקצות להם הכנסה שווה. אין זה מספיק לבטל את זכויות היתר מלידה או מעמד. יש לסיים את המלאכה ולהיפטר מפריבילגיה הגדולה וחשובה מכל, והיא זו הניתנת על ידי הקניין הפרטי .רק אז תושלם התכנית הליברלית עד תומה, וכך מוביל הליברליזם באופן עקבי כלפי סוציאליזם, כלפי ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.
זכות-היתר, הפריבילגיה, היא הסדר מוסדי המבכר פרטים מסוימים או קבצה מסוימת על חשבון שאר החברה. היא מתקיימת, גם כשהיא פוגעת במיעוט, ואולי אף ברוב, ואינה מיטיבה עם איש זולת אלה שלטובתם היא נוצרה. בסדר הפאודלי של ימי הביניים, לורדים מסוימים החזיקו בזכות מורשת לשפוט. הם היו לשופטים בגלל שהם ירשו את המשרה, בלי קשר לכך האם היו להם את היכולות והתכונות האופי הנדרשות מהשופט. בעיניהם לא היה הדבר אלא מקור הכנסה יוקרתי. במקרה זה היה המשפטי פריבילגיה של מי שנולד לאצולה.
אבל, אם במדינה מודרנית, השופטים נבחרים תמיד נבחרים מקבוצת בעלי ידע לגלי וניסיון בבתי המשפט, אין זו זכות יתר של עורכי הדין. עורכי הדין מקבלים העדפה לא לטובתם שלהם, אלא לטובת רווחת הציבור, מאחר והדעת הרווחת גורסת כי ידע של משפט הוא ללא עוררין תנאי מקדים הכרחי למחזיק במשרת השופט .את השאלה האם יש לראות בהסדר מוסדי מסוים פריבילגיה מוענקת לקבוצה, מעמד, או אדם מסוימים איו להכריע על ידי בחינה האם ההסדר מיטיב עם אותה הקבוצה, המעמד או הפרט, אלא לפי כמה ההסדר מיטיב עם כלל הציבור. העובדה שבספינה המפליגה בים יש אדם אחד שהוא רב החובל וכל שאר הצוות נתונים למרותו בהחלטי מיטיבה עם אותו האיש. ואף על פי כן, אין זו פריבילגיה של רב החובל אם יש לו את היכולת לנווט את הספינה בין הסלעים בסופה ובכך להיות לתועלת לא רק לעצמו אלא לכלל הצוות.
בכדי לקבוע האם יש להתייחס להסדר מוסדי מסוים כפריבילגיה מיוחדת לפרט או למעמד, יש לשאול לא האם ההסדר מיטיב עם פרט או מעמד זה או אחר, אלא רק האם הוא מיטיב לציבור הכללי. אם נגיע למסקנה שרק הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור מאפשרת את פיתוחה ואת שגשוגה של החברה האנושית, הרי זה ברור כי משמעות הדבר הוא שהבעלות הפרטית אינה זכות יתר של בעלי הרכוש, אלא מוסד חברתי המיטיב והמועיל לכל, גם אם בו בעת הוא מיטיב ומועיל יותר לאנשים מסוימים.
ליברליזם תומך בשמירה על מוסד הרכוש הפרטי לא משמם של בעלי הרכוש. ולא בגלל שביטול מוסד זה יפר את זכויות הקניין הליברלים ידרשו לשמרו. לו הם היו חושבים שביטול המוסד הרכוש הפרטי יהיה לטובתם של הכלל, הם היו תומכים בביטולו, יהיה הצעד הזה מזיק לאינטרסים של בעלי הרכוש ככל שיהיה. אבל שימור המוסד הוא מעניינם של כל שכות האוכלוסייה. אפילו העני, שאין לו דבר לו יוכל לקרוא "שלו", חי טוב יותר לאין שיעור בחברה שלנו מאשר בחברה שלא הייתה מסוגלת לייצר ולו שבריר ממה שמיוצר אצלנו
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה