[ליברליזם] 8. דמוקרטיה

ליברליזם הוא אפוא רחוק מלהטיל ספק בנחיצותם של המנגנון המדיני, מערכת החוק ושל הממשל . תהיה זו טעות עצומה לקשר אותו באיזה אופן עם רעיון האנרכיזם.  בשביל הליברל, המדינה היא צורך מוחלט, שכן מטלות חשובות ביותר תלויות בה לגמרי: השמירה לא רק על הרכוש הפרטי, אלא גם על השלום, שכן בלעדי זה האחרון לא ניתן להשיג את מלוא התועלת מן הרכוש הפרטי.

שיקולים אלה לבדם יש בהם לקבוע את התנאים שהמדינה העומדת בהם תהיה תואמת את האידאל הליברלי. לא רק שהיא חייבת להיות מסוגלת להגן על רכוש הפרט, עליה להיות בנויה בצורה כזו שתאפשר התפתחות חלקה ושלווה, שאינה מופרת על ידי מלחמת אזרחים, מהפכה או מרד.

אנשים רבים רדופים עדיין על ידי הרעיון, שמקורו בעידן הטרום-ליברלי, כי ביצוע פעולות הממשל כרוך באצילות וכבוד מסוימים. עד לאחרונה, ואף בימים אלה ממש פקידי הממשל בגרמנייה נהנים מיוקרה אשר הפכה את מקצוע של משרת הציבור לנחשקת ביותר. ההערכה בה זוכים "אססור"[1] או קצין צעירים עולה בהרבה על זו של איש עסיקם או עורך דין אשר הזדקנו תוך כדי עבודה הוגנת. סופרים, מדענים ואמנים, ששמם יצא לתהילה הרחק מעבר לגבולות גרמניה זוכים במולדתם בלא יותר כבוד מאשר זה שדרגתם בהיררכיה הבירוקרטית, אשר לעתים קרובות צנועה למדי, מעניקה להם.

 אין  שום בסיס רציונלי להערכת היתר הזו לפעילות המבוצעת במשרדי הרשויות. זוהי צורה של אטביזם, שארית מהימים בהם הבורגני היה ירה מפני הנסיך ואביריו, שכן אלה יכלו בכל רגע לבזוז את רכושו. האדם המעביר את ימיו במשרדי הממשלה במילוי מסמכים שונים אינו אציל יותר, נעלה יותר או מכובד יותר, מאשר זה שלמשל מעביר את זמנו בחדר הסרטוטים של מפעל למכונות. גובה המס אינו מקצוע מכובד יותר מאלה העוסקים ביצירת העושר בצורה ישירה, אותו העושר שחלקו נחטף דרך מס כדי לממן את הוצאות המנגנון הממשלתי.

רעיון זה של ייחוס וכבוד מיוחדים הכרוכים בביצוע כלל תפקידי הממשל מהווה את הבסיס לתאוריה פסאודודמוקרטית של המדינה. על פי הדוקטרינה הזו,  המבקש לחיות תחת שלטונו של אחר צריך להתבייש. האידאל שלה הוא חוקה בה כלל הציבור הוא השולט והמושל. כמובן שהדבר מעולם לא היה ולעולם לא יהיה אפשרי, אף לא בתנאי מדינה קטנה מאוד. פעם נהגו לחשוב שאידאל זה מומש בערי המדינה של יוון העתיקה ובקנטונים של הרי שוויץ. גם זה הוא משגה. ביוון רק לחלק מהאוכלוסייה, האזרחים החופשיים, היה חלק כלשהו בממשל, המטויקוי (הגרים התושבים) והעבדים לא נטלו שום חלק. בקנטונים של שוויץ רק נושאים מסוימים בעלי אופי מקומי בלבד מיושבים על פי העיקרון החוקתי של הדמוקרטיה הישירה. כל הנושאים החורגים מהשטח המצומצם הזה מנוהלים על ידיד הפדרציה, שהממשל בה אינו תואם כלל את האידאל של הדמוקרטיה הישירה.

אין כל בושה לאדם כי אחרים ימשלו בו. ממשל ומנהל, אכיפה של תקנות וכיו"ב באלה דורשים גם כן אנשי מקצוע: משרתי ציבור מקצועיים ופוליטיקאים מקצועיים. עיקרון חלוקת העבודה והתמקצעות אינו נעצר אף בתפקידי הממשלה. איש לא יכול להיות גם מהנדס וגם שוטר בו בעת. וזה שאני אינני שוטר אינו גורע מכבודי, רווחתי וחרותי. זה שקבוצה קטנה של אנשים מספקת לגולם הגנה אינו פחות דמוקרטי מאשר קבוצה קטנה של אנשים שתספק לכולם נעליים. אין שום סיבה להתנגד לפוליטיקאים מקצועיים ומשרתי ציבור מקצועיים אם מוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אבל הדמוקרטיה היא דבר שונה לגמרי ממה שבעלי החזון הרומנטיקנים המקשקשים אודות הדמוקרטיה הישירה מדמיינים לעצמם.

ממשלה של קבוצה קטנה של אנשים - והשליטים הם תמיד המיעוט מול הנשלטים, כשם שיצרני הנעליים הם מיעוט מול ציבור הצרכנים – תלוי בהסכמת הנשלטים, דהיינו בקבלתם את המנהל הקיים. הם יכולים לראות אותו כרוע במיעוטו, או כרוע הבלתי נמנע, אבל עליהם להחזיק בדעה כי החלפת המצב הקיים לא תועיל כהוא זה. אבל ברגע שרוב הנשלטים משתכנע כי יש צורך להחליף את המשטר הישן בחדש, ואת הצוות הישן בצוות חדש, ימי הממשל הקודם ספורים. לרוב הנשלטים יהיה הכוח למלא את משאלותיו אפילו בכוח ובניגוד לרצונו של המשטר הקודם. בטווח הארוך שום ממשלה לא יכולה לשמור על כוחה אם אין מאחוריה את דעת הקהל, דהיינו אם אלה הנשלטים על ידה לא חושבים שהיא טובה. לא ניתן להפעיל את הכח, אותו נוהג הממשל להפעיל כדי לאכוף את רצונו על הסוררים אלא אם הרוב אינו מתנגד לכך נחרצות.

בכל צורת משטר קיים אפוא אמצעי להפוך את הממשל תלוי, לפחות בסופו של דבר, ברצון הבוחרים, דהיינו: מלחמת אזרחים, מהפכה, מרד. אבל ליברליזם מבקש להימנע בדיוק מאמצעים  קיצוניים כאלה. שיפור כלכלי מתמשך אינו אפשרי אם השלום מופר כל הזמן על ידי המאבקים הפנימיים. המצב הפוליטי דוגמת זה ששרר באנגליה בימי מלחמת השושנים היה מפיל את אנגליה המודרנית תוך שנים מספר למצב של שפל איום. אלמלא נמצא פתרון לבעיות מלחמות האזרחים, לא היינו משיגים כלל את רמת הפיתוח הכלכלי הנוכחי. מלחמות אחים כמו המהפכה הצרפתית של 1789 גובות מחיר כבד בחיי אדם וברכוש. הכלכלה המודרנית לא יכול לשאת התכווצויות כאלה. מרידה כזאת תביא על אוכלוסיית המטרופולין המודרנית סבל כה רב, עם אפשרותה לחסום כניסת מזון ופחם, ונתק את אספקת החשמל, הגז והמים, עד שדי בפחד מפני המרד כדי לשתק את חיי העיר.

וכאן הדמוקרטיה מוצאת את יישום תפקידה החברתי. דמוקרטיה היא סוג של מערכת פוליטית המאפשרת את התאמת הממשל לרצון הנשלטים ללא חיכוכים אלימים. כאשר הממשל אינו מתפקד כרצון רוב האוכלוסייה, במדינה דמוקרטית אין צורך במלחמת אזרחים כדי להכניס למשרדי הממשלה את אלה החפצים לפעול לפי רצון הרוב. בעזרת בחירות והסדרים פרלמנטריים, החלפת הממשל עוברת חלק וללא חיכוכים, אלימות או שפיכת דמים.  

---

[1] מי שעבר את המבחן הממשלתי השני (העורך של המהדורה האנגלית)

[ליברליזם] 7. המדינה והממשלה

השמירה על החוק המוסרי הוא אינטרס מוחלט של כל פרט ופרט, שכן כל הפרטים נהנים מקיום שיתוף הפעולה החברתי; אבל הדבר שדורש מכולם וויתורים, גם אם זמניים, אשר הרווח הכללי מפצה עליהם די והותר. ואמנם כדי לראות זאת נדרשת תובנה מסוימת בדבר הקשרים בין דברים, וכדי לעשות זאת נדרש כוח רצון מסוים. אלה החסרים את התובנה, או בעלי תובנה החסרים את כוח הרצון לפעול לפיה, לא  יהיו מסוגלים לציית לחוק המוסרי מרצון. אלה החסרים את התובנה, או בעלי תובנה החסרים את כוח הרצון לפעול לפיה, לא  יהיו מסוגלים לציית לחוק המוסרי מרצון. האדם יכול להתמסר להוללות לא בריאה, כגון צריכת סמים, בין אם הוא לא מודע להשלכות, או בגלל שהוא חושב אותן לפוגעות פחות מאשר וויתור על התענוג הרגעי, או בגלל שחסר לו כח הרצון הנדרש להתאים את התנהגותו לידיעותיו. יש אנשים שחושבים שיש הצדקה בהפעלת אמצעי כפייה על ידי החברה על אדם כזה כדי להביאו לדרך הישר, ובכלל לתקן כל אדם שהתנהגותו חסר האחריות פוגעת בחייו ובבריאותו. הם תומכים במניעה בכח מהאלכוהליסטים והמכורים לסמים להתמסר להרגליהם המגונים ובכפייה של שמירה על בריאותם.
את השאלה האם הכפייה היא אכן המענה במקרים כאלה אנו נשמור לדיון בהמשך. מה שמעניין אותנו כאן הוא משהו שונה בתכלית, והוא השאלה האם יש למנוע בכח מלפעול את אלה מבני האדם שפעולתם מסכנת את המשך קיומה של החברה. האלכוהוליסט והמכור לסמים פוגעים רק בעצמם, אך האדם המפר את חוקי המוסר המושלים בחיי האדם בחברה פוגע בכולם. חיים בחברה יהיו בלתי אפשריים למדי אם אלה מבני האדם החפצים בהמשכה ומתנהגים בהתאם היו נאלצים לוותר על השימוש בכח וכפייה נגד אלה המוכנים לחבל בה בהתנהגותם. מספר קטן של טיפוסים אנטי סוציאליים, דהיינו בני האדם אשר אינם רוצים או מסוגלים להקריב את. הקורבן הזמני שהחברה דורשת מהם, יכולה להפוך את החברה כולה לבלתי אפשרית. ללא השימוש בכפייה נגד אויבי החברה, לא יתכנו חיי חברה.

אנו קוראים למנגנון החברתי של כפייה האוכף על בני האדם את כללי החיים בחברה בשם "המדינה"; לכללים המנחים את התנהלות המדינה - "חוקים"; ולגופים האמונים על ניהול מנגנון הכפייה –"הממשל".

אין ספק שקיימת קבוצה המאמינה שניתן להפטר בבטחה מכל צורה של כפייה ולבסס את כלל החברה על ציות וולונטרי לחוקי המוסר. האנרכיסטים חושבים שהמדינה, החוקים והממשל הם מיותרים בסדר החברתי אשר באמת ישרת את טובת הכלל, ולא אינטרסים מיוחדים של המיעוט המיוחס. הצורך בכפייה לשם ההגנה על הסדר החברי הקיים נובע אך ורק מכך שסדר זה מבוסס על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. לו תבוטל הבעלות הזו, אזי כולם, יתחילו, באופן ספונטני, לציית לכללים הנדרשים לצורך שיתוף הפעולה החברתי.

כבר ציינו שדוקטרינה זו טועה באשר לאופי הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. אבל גם בלי כך היא אינה בת השגה בתכלית. האנרכיסט אינו מכחיש, ובצדק, שכל צורת שיתוף הפעולה בחברה המבוססת על חלוקת העבודה דורשת ציות לכללי התנהגות שלא תמיד מקובלים על הפרט, שכן הם דורשים ממנו קורבן, אמת כי רק זמני, אך באותו  רגע לא פחות כואב. אבל האנרכיסט טועה, בהניחו כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, יצייתו לכללים האלה באופן וולונטרי. ישנם הסובלים מבעיות עיכול חמורות, אשר על אף שידוע להם היטב כי צריכת מזון מסוים תגרום להם אחרי זמן מה לכאבים איומים, כמעט בלתי נסבלים, בכל זאת אינם מסוגלים לוותר על התענוג שבאכילת המעדן. כעת, מערכת היחסים ההדדית של החיים בחברה אינה קלה לתפיסה כמו ההשלכות הפיזיולוגיות של אכילת מזון, וההשלכות  אינן מגיעות במהירות רבה כל כך או, מעל הכל, כל כך בבירור לרשע. האם ניתן אפוא להניח שלמרות כל זה כל פרט ופרט בחברה האנרכיסטית יהיה ניחן ביותר ראיית נולד וכוח רצון מאותו חולה מערכת העיכול הגרגרן, בלי ליפול לגמרי למחוזות האבסורד? האם בחברה האנרכיסטית לא תתקיים כלל האפשרות שפלוני ישליך בהיסח דעת גפרור ותפרוץ דליקה, או שאלמוני, אחוז בלהט קנאה, כעס  או נקמנות יפצע את זולתו? האנרכיזם טועה בהבנת טבעו האמתי של האדם. הוא יישים רק בעולמם של קדושים ומלאכים.

ליברליזם אינו אנרכיזם, ואין לו דבר וחצי דבר עם אנרכיזם. הליברל מבין בבירור כי ללא פנייה לכפייה, קיומה של החברה יעמוד בסכנה, ושמאחורי כללי ההתנהגות הנחוצים כדי להבטיח שיתוף פעולה מרצון חייב לעמוד איום באלימות, בלעדיהם כלל החברה תהיה נתונה כל הזמן לרחמי כל אחד מחבריה. חייבת להיות אפשרות להכריח את זה שאינו מוכן לכבד את חייהם, בריאותם, חירותם הפרטית והרכוש הפרטי של הזולת להסכין עם כללי החיים בחברה. זהו התפקיד התורה הליברלית מעניקה למדינה: הגנה על הרכוש, החרות, והשלום.

הסוציאליסט הגרמני פרדיננד לסל ניסה להציג את הממשל המוגבל לתחום זה בלבד באופן מגוחך כשהוא קרא למדינה המושתתת על עקרונות ליברליים "מדינת שומר הלילה." אבל קשה לראות מודע מדינת שומר הלילה תהיה מגוחכת יותר מהמדינה המתערבת בהכנת כרוב כבוש, ייצור כפתורים למכנסיים או הוצאה לאור של עיתונים. כדי להבין את הרושם אותו ביקש לסל לייצר בחידוד הלשון שלו, יש לזכור כי הגרמנים בני זמנו טרם שכחו את המדינה של המלוכה הרודנית, על תפקידיה המנהלתיים והרגולטוריים הרבים עד אינסוף, שהם היו עדיין נתונים תחת השפעת הגותו של הגל, אשר העלה אתה מדינה לתפקיד ישות אלוהית. מי שרואה את  המדינה כמו הגל , כ"העצמות המוסרית המודעת לעצמה", כ"הרוח האתי בתור הרצון העצמותי"[1], ברור שכל ניסיון להגביל את תפקידי המדינה לכדי אלה של שומר הלילה ייראה כחילול הקודש.

רק כך ניתן להבין כיצד יכלו בני האדם להרחיק עד כדי גינוי הליברליזם על "עוינות" או שנאה כלפי המדינה. אם אני מחזק בדעה שאין זה יעיל לתת למדינה לנהל את הרכבות, בתי מלון או מכרות, אי אפשר לקרוא לי "אויב של המדינה" יותר משניתן לקרוא לי אויב של חומצה גופרתית רק בגלל שאני חושב שעל אף השימושים הרבים של החומצה אין היא מתאימה לשתייה או לשטיפת הידיים.

אין זה נכון להציג את גישתו של הליברליזם כלפי המדינה על ידי אמירה שברצונו להגביל את תחום פעילותה האפשרי, או שהוא מתעב, ברמת העיקרון, כל פעילות הממשלתית בתחום הכלכלי באשר היא.  פרשנות מאין זו לא באה בחשבון כלל וכלל. הגישה בה נוקט הליברליזם בשאלת תפקידי המדינה נובעת ישירות מקידום הרעיון של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. מי שתומך ברעיון זה , ברור כי אינו יכול לתמוך גם בבעלות שיתופית על אמצעי הייצור, דהיינו בהעברתם מידי הפרטים לידי הממשל. כך, התמיכה בבעלות הפרטית כבר כוללת בתוכה  הגבלה חמורה של תפקידי הממשל.

הסוציאליסטים נוהגים לעתים להאשים את הליברלים בחוסר עקביות. אין זה הגיוני, כך הם גורסים, להגביל את הפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי רק לשמירה על הרכוש. קשה לראות מדוע, אם הממשל אינו שומרתעל ניטרליות מוחלטת, יש להגביל את ההתערבות שלו רק לשמירה על זכויות בעלי הרכוש הפרטי.

הביקורת הזו הייתה יכולה להיות מוצדקת, אם התנגדות הליברליזם לפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי הייתה נובעת מסלידה עקרונית מכל פעילות ממשלתית באשר היא. אבל אין זה כלל המקרה. הסיבה להתנגדות הליברליזם להרחבת היקף הפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי היא בדיוק בשל הפגיעה שתיווצר בבעלות הפרטית של אמצעי הייצור. ובעלות זו היא העיקרון התאים ביותר בעיני הליברליזם לארגון חיי האדם בחברה.

---

[1] על פי:  גיאורג וילהלם פרידריך הגל, " פילוסופיה של המשפט", הוצאת שלם, ירושלים, 2011

[ליברליזם] 1.6 הרכוש הפרטי והמוסר

כאשר אנו מציגים את החיוניות ואת התפקיד החברתי של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור , ואת חוסר השוויון בהכנסה ובעושר הנלווה אליה, אנחנו מספים בו בעת את ההצדקה המוסרית לרכוש הפרטי ולסדר החברתי הקפיטליסטי המושתת עליו.

התנהגות מוסרית היא התייחסות נאותה לדרישות החיוניות לקיום החברה, שיש לדורש מכל הפרט החי בה. לאדם החי בבידוד אין חוקי מוסר שהוא חייב לציית להם. אין לו שום עכבות לעושת את כל דבר שלדעתו ישפר את מצבו, ואין לו צורך לחושב האם יש במעשיו משום נזק לזולת. אבל כחלק מהחברה, חייב האדם להתחשב, בכל מעשיו, לא רק בתועלתו המידית אלא בצורך לקיים את חברה. שכן החיים של הפרט בחברה אפשרי רק בעזרת שיתוף הפעולה החברתי, וכל פרט יפגע קשות ביותר אם הסדר של החברה והיצור יתמוטטו. כאשר נדרש מהפרט להתחשב בחברה בכל פעולותיו, ולזנוח את הפעולות אשר יועילו לו באופן אישי אבל יפגעו בחיי החברה, אין משמעות הדבר שהפרט יידרש להקריב את עצמו לטובת הזולת. שכן כל קרבן שיידרש ממנו הוא זמני: וויתור על תועלת מידית זניחה לטובת תועלת הרבה יותר גדולה בסופו של דבר. המשך קיומה של החברה כחיבור בין בני האדם המשתפים פעולה וחולקים דרך חיים משותפת הוא מעניינו של כל פרט ופרט. מי שמקריב איזה יתרון רגעי כדי לא לסכן את המשך קיומה של החברה מוותר על רווח שולי לטובת רווח ענק.

 פן זה של האינטרס הציבורי הכללי מובן לעתים קרובות שלא כהלכה. ערכו המוסרי נבחן במעשה הקרבה עצמו, בוויתור על טובה מידית. אנשים סרבו לראות כי הדבר בעל הערך המוסרי אינו ההקרבה, אלא תכליתה. הם התעקשו להעניק ערך מוסרי לקרבן, ולוויתור כשלעצמו. אבל הקרבה היא מוסרית רק אם היא משרתת תכלית מוסרית. עולם ומלאו מדבילים בין האדם המסכן את חייו ואת רכושו לתכלית טובה לזה אשר עושה זאת ללא כל תועלת לחברה כלל.

כל דבר העוזר לשמור על הסדר החברתי הוא מוסרי; כל דבר הפוגע בו אינו מוסרי. ולכן, אם נגיע למסקנה שמוסד מסוים מיטיב עם החברה, כבר לא ניתן יהיה לטעון כי הוא אינו מוסרי. יכולים להיות חילוקי דעות האם מוסד מסוים הוא מועיל או מזיק לחברה. אבל משהוחלט כי הוא מועיל, איש כבר לא יוכל לטעון מאיזו סיבה בלתי מובנת, שהוא אינו מוסרי.

[ליברליזם] 1.5 חוסר שוויון בעושר ובהכנסה

הדבר שזוכה להכי הרבה ביקורת בסדר החברתי שלנו הוא חוסר השוויון בחלוקת העור וההכנסות.  ישנם אנשים עשירים ואשים עניים, אנשים עשירים מאוד ואנשים עניים מאוד. הפתרון נמצא בהישג יד: חלוק שווה של העושר.

ההתנגדות הראשונה להצעה זו היא שהדבר לא ישפר את המצב יותר מדי, שן בעלי ההכנסה הנמוכה עולים בהרבה במספרם על העשירים, כך שכל אדם כזה יזכה לעליה זעירה ביותר ברמת החיים שלו. הדבר הוא נכון בהחלט, אבל הטיעון אינו שלם. אלה המקדמים את השוויון בחלוקת ההכנסות מתעלמים מהנקודה החשובה ביותר, והיא שסך העושר העומד לחלוקה, התוצר השנתי של העמל החברתי, אינו בלתי תלוי באופן בו הוא מחולק. זה שהתוצר של היום מגיע לרמתו הגבוה אינו תופעה טבעית או טכנולוגית גרידא, אלא תוצאה מוחלטת של המוסדות החברתיים שלנו. רק בזכות העובדה שבסדר החברתי שלנו מתקיים חוסר השוויון, רק בזכות העובדה שהדבר מדרבן את כולם לייצר כמה שיותר ובמחיר נמוך ככל שניתן, יש ברשות האנושות את סך התוצרת הזמין כעת לצריכה. אם התמריץ הזה יושמד, הייתור במשק יצטמצם כל כך עד שהחלק השווה שכל אחד יקבל יהיה קטן ממה שהעניים ביותר זוכים לו היום.

אבל לחוסר שוויון בהכנסות יש תפקיד נוסף, חשוב לא פחות מזה שהוזכר לעיל: היא מאפשרת לעשירים לצרוך מותרות.

הרבה שטויות נאמרו ונכתבו אודות המותרות. עלתה ההתנגדות כי אין זה צודק שיהיו כאלה שייהנו משפע רב בעוד שאחרים מצויים במחסור. נראה שיש משהו בגו. אבל רק לכאורה. שכן אם ניתן להראות שלצריכת מותרות יש תפקיד חיוני במערכת שיתוף הפעולה החברתי, הטיעון יאבד את תוקפו. וזה הדבר אותו נבקש להראות.

ההגנה שלנו על צריכת מותרות היא כמובן אינה הטענה שלפעמים ניתן לשמוע, והיא שהצריכה מפזרת את הכף בין בני האדם. אם העשירים לא היו מפנקים את עצמם במותרות, כך נאמר, לעניים לא הייתה פרנסה. זהו פשוט קשקוש. אם לא היתה צריכת מותרות, ההון והעבודה שהושקעו בהפקתם היו הולכים ליצירת מוצרים אחרים. במקום לייצר מותרות היו מיוצרים מוצרי יסוד ומוצרים לצריכה המונית.

כדי ליצור את התפיסה הנכונה בדבר חשיבות צריכת מותרות, יש להבין תחילה ש"מותרות" הוא מושג ייחסי. האדם חיי מותרות אם רבת החיים שלו  הגבוהה באופן קיצוני לזה של רוב בני זמנו. לכן מושג המותרות הוא בעיקרון מושג היסטורי. דברים רבים שנראים לנו היום כמוצרי יסוד, נחשבו פעם למותרות. כאשר בימי הביניים גבירה אצילית מביזנטיון, אשר נישאה לדוג'ה וונציאני, השתמשה הכלי מוזהב שנוכל לקרוא לו היום אבי-המזלג כפי שאנו מכירים אותו היום, ולא באצבעותיה בזמן הארוחה, אנשי וונציה ראו בכך מותרות חסרות בושה. כשאותה גבירה חלתה במחלה נוראה, הוונציאנים חשוב את הדבר לעונש צודק על רהבתנות בלתי  טבעית שכזאת. לפני שניים או שלוש דורות אפילו באנגליה שירותים בתוך הבית היה למותרות; היום כל בית רגיל של כל פועל מכיל אותם. לפני 35 שנה לא היו מכוניות כלל; לפני עשרים שנה בעלות על רכב היה סימן של חיים רהבתניים במיוחד; בארה"בשל היום לכל פועל יש מכונית פורד. זהו המהלך של ההיסטוריה הכלכלית. המותרות של היום הוא מצרך בסיסי של מחר. כל חידוש בא לעולם כמותרות לעשירים, ואז הופך למוצר חיוני שהציבור הרחב מקבל אותו כמובן מאליו. צריכת מותרות נותנת לתעשייה את התמריץ לגלות ולהכניס לשוק דברים חדשים. זהו אחד הגורמים הדינמיים בכלכלה שלנו. לו אנו חייבים את החידושים המתקדמים אשר העלו בהדרגה את רמת החיים לכל שכבות האוכלוסייה.

לרובינו אין כל סימפטיה לעשיר בטלן המבזבז את חייו בתענוגים בלי לעבוד כלל. אבל גם הוא ממלא תפקיד בגוף החברתי. הוא נותן את הדוגמה של רהבתנות המעוררת בהמונים את המודעות לצרכים חדשים ונותן ליצרנים תמריץ למלא אותם. פעם הייתה תקופה בה רק העשירם יכלו לבקר בארצות זרות. שילר מעלום לא ראה את הרי שוויץ אותם הוא הילל ב"וילהם טל" , למרות שהם גובלים בשוואביה מולדתו גתה מעולם לא ראה לא את פריז, לא את וינה ולא את לונדון. אבל היום אלפים על גבי אלפים מבקרים בחו"ל, ובקרוב מיליונים יעשו זאת.

[ליברליזם] 1.3 שלום

ישנם אנשים נאצלים המתעבים את המלחמה כי היא מביאה מוות וסבל .אבל עד כמה שניתן להעריץ את ההומניטריות שלהם, נראה שהטיעון שלהם נגד המלחמה, בהיותו מבוסס על מניעים פילנתרופיים, מאבד הרבה או אפילו את רוב כוחו כנגד הטענות של תומכי המלחמה. אלה האחרונים לא מכחישים בשום אופן כי המלחמה מביאה כאב וצער. ואף על פי כן, הם מאמינים שדרך מלחמה, ודר מלחמה בלבד האנושות מצליחה להשיג את הקידמה. המלחמה היא אם כל הדברים, אמר הפילוסוף היווני, ואלפים חוזרים על כך אחריו. האדם מתנוון בעת שלום. רק מלחמה מעירה בו את הכוחות והכישרונות הרדומים ומחדירה בו עקרונות נאצלים. לו תתבטל המלחמה, האנושות תתרקב למצב של בטלה וסטגנציה.

קשה ואף בלתי אפשרי להפריך את קו הטיעונים הזה מצד תומכי המלחמה, אם ההתנגדות היחידה למלחמה שאפשר לחשוב עליה היא שהמלחמה דורשת קורבנות. תומכי המלחמה הרי מחזיקים בדעה שהקורבנות הללו אינם לשווא, וששווה להקריבם. אם היה אמת בכך שמלחמה היא אם כל הדברים, אז קורבנות אדם הנדרשים היו נחוצים לקדם את רווחת הכלל ואת הקידמה של האנושות. היה אפשר לבכות את הקורבנות, ואף לשאוף לצמצם את מספרם, אך לא ניתן היה להצדיק את הרצון לסיים עם המלחמות ולהביא לעולם שלום נצחי.

הביקורת הליברלית של הטענה בעד המלחמה שונה בתכלית מזו של ההומניסטים. היא מתחילה מההנחה כי אבי כל הדברים הוא השלום ולא המלחמה. הדבר היחיד שמאפשר לאנושות להתקדם ומבדיל בין האדם לבעלי החיים הוא  שיתוף הפעולה החברתי. הדבר היחיד שיצרני הוא עבודת האדם, היוצרת את העושר ובכך מניחה את היסודות החיצוניים לשגשוג הפנימי של האדם. המלחמה רק הורסת; היא לא יכולה לייצר. מלחמה, טבח, הרס והשמדה משותפים לנו ולחיות הג'ונגל, אילו עבודה יצרנית היא מאפיין אנושי ייחודי. הליברל מתעב את המלחמה לא כהומניסט - למרות ההשפעות החיוביות שלה, אלא בגלל שאין לה אלא השפעות שליליות.

הומניסט אוהב השלום ניגש שליט בעל שררה ופונה אליו בזו הלשון: “אל לך לעשות מלחמה, גם אם אתה מצפה שהניצחון יגדיל את רווחתך. היה נא אציל ורחב-לב, ווותר על הניצחון המפתה גם אם הדבר ידורש ממך להקריב את יתרונותיך". הליברל חושב אחרת. הוא בטוח שהמלחמה שנגמרת בניצחון היא רוע אף למנצח עצמו, ושהשלום עדיף על המלחמה. הוא אינו דורש מהחזק כל וויתור, אלא רק את ההכרה באינטרסים האמתיים שלו ואת ההבנה שהשלום בשבילו, החזק, יספק יתרונות כמו לזה החלש.

כאשר אומה שוחרת שלום מותקפת על ידי אויב מחרחר מלחמה, עליה להתנגד ולעשות הכל כדי למנוע את ההרג. מעשי הגבורה של הלוחמים במלחמה כזאת, הנלחמים על חירותם וחייהם, ראויים לשבח ואפשר בצדק להלל את האומץ והגבורה של הלוחמים האלה. כאן האומץ, התעוזה, והבוז לסכנת מוות ראויים לשבח בגלל שהם משרתים מטרה טובה. אבל אנשים עשו טעות כאשר הציגו את מעלות החיילים כמעלות המוחלטות, כתכונות הטובות מצד עצמן, ללא קשר לתכלית אותה הן משמשות. המחזיק בדעה זו חייב, בכדי להיות עקבי, להכיר במעלותיו של שודד, אשר גם הוא אמיץ נועז ובז לסכנת המוות. אבל בפעול אין דבר שהוא טוב או רע כשלעצמו. פעולות אנושיות הופכות לטובות או רעות רק דרך התכליות אותן הן משמשות, והשלכותיהן. אפילו לאונידס לא היה ראוי לכבוד שאנו מענקים לו לו היה נופל לא כמגן על מולדתו, אלא כמנהיג של צבא פולש בכוונה לבזוז את האנשים שוחרי השלום מחירותם ורכושם.

עד כמה המלחמה מזיקה מתברר לגמרי ברגע שמבינים את היתרונות הנובעים מחלוקת העבודה. חלוקת העבודה הופכת את הפרט העצמאי לתלוי בבני אדם אחרים, הייצור החברתי עליו דיבר אריסטו. פעולות איבה בין בעל חיים אחד לאחר, או בין פראי אחד למשנהו, לא משנים כהוא זה את הבסיס הכלכלי לקיומם. הדברים שונים מאוד כאשר הסכסוך המביא לקריאה לנשק פורץ בין חברים בקהילה בה מתקיימת חלוקת עבודה. בחברה כזאת לכל פרט יש תפקיד מיוחד; איש גבר לא יכול לחיות חיים עצמאיים, כי כולם זקוקים לעזרה ותמיכה של הזולת. חקלאיים עצמאיים, המייצרים במשק שלהם כל דבר שהם ומשפחותיהם זקוקים לו, יכולים להלחם אחד בשני. אבל כשהכפר מתפצל לשתי מחנות, עם הנפח במחנה האחד והסנדלר במחנה השני, קבוצה אחת תסבול ממחסור בנעליים, ואיו השנייה- ממחסור בכלים וכלי נשק. מלחמת אחים הורסת את חלוקת העבודה, שכן היא גורמת לכל קבוצה להסתמך על עמל חבריה שלה בלבד.

לו אפשרות של מלחמה כזו נראתה כסבירה מלכתחילה, איש לא היה מפתח את חלוקת העבודה מעבר נקודה בה מישהו היה נפגע מהיעלמותה במקרה של מלחמה אמתית. התעצמות מתקדמת של חלוקת העבודה אפשרית רק בחברה בה מובטח שלום משתמשך. רק בחסות ביטחון שכזה יכולה חלוקת העבודה להתפתח. בהעדרו של תנאי מקדים זה, חלוקת העבודה לא תתרחב מעבר לגבולות של הכפר, או אף של המשק הפרטי. חלוקת העבודה בין העיר והכפר, כאשר החקלאים מהכפרים המקיפים את העיר מספקים תבואה, בשר, חלב וחמאה לעיר בתמורה לתוצרת בתי המלאכה של העירוניים, מניחה מראש כי השלום שורר לכל הפחות בחבל הארץ הנתון. כדי חלוקת העבודה תשרור בתוך המדינה, על מלחמת האזרחים לשכון מחוץ לטווח האפשרויות; כדי שהיא תקיף את העולם ומלאו, יש להטיח שלום מתמשך בין האומות.

אין היום אדם שלא יראה ברעיון של כרך מודרני כמו לונדון או ברלין נערך למלחמה עם הכפרים הסמוכים כקשקוש גמור. אבל במשך מאות שנים ערי אירופה שקלו אפשרות זו בדיוק, נערכו אליה כלכלית. היו ערים שביצוריהם נבנו בכוונה תחילה כדי שהן תוכלנה לשרוד על ידי גידול תבואה ורעיית צאן בתוך החומות פנימה. גם בחלקים היותר מפותחים של אירופה, רוב צרכי המחוז סופקו על ידי התוצרת של המחוז עצמו.  המסחר אשר חרג מהגבולות הצרים של הטווח המידי היה זניח למדי, ונעשה בעיקר בסחורות אשר לא היה ניתן לייצר באותו אזור בשל נתוני האקלים. אבל ברוב רובו של  העולם תוצרת הכפר עצמו סיפקה כמעט את כל צרכי תושביו. בשביל כפרים אלה, ההפרעה במסחר הנובעת ממלחמה אינה גוררת איזו פגיעה ברווחתם הכלכלית. אבל אפילו תושביהם של המדינות היותר מפותחות לא סבלו יתר על מידה בימי מלחמה. גם לו "המערכה היבשתית" אשר נפוליאון החיל על אירופה כדי למנוע כניסה ויציאה של הסחורות הבריטיות ליבשת הייתה נאכפת בצורה הרבה יותר אדוקה, לא היה נגרם בשל כך מחסור כלשהו לתושבי היבשת. הם היו נאלצים, כמובן, להסתדר ללא הקפה, הסוכר, כותנה ומוצרי הכותנה, תבלינים וסוגים רבים של עצים נדירים; אבל לכל אלה היה תפקיד שולי ביותר במשקי הבית של ההמונים.

 פיתוחה של הרשת המורכבת של יחסי המסחר בין-לאומיים הוא תוצאה של הליברליזם והקפיטליזם של המאה התשע-עשרה. רק הם אפשרו את ההתמחות הנרחבת של הייצור המודרני והשיפור הנלווה בטכנולוגיות. כדי ספק כל צרכיה ורצונותיה של משפחתו של פועל בריטי, כל האומות על פני חמשת היבשות משתפות פעולה. תה לארוחת הבוקק מגיע מיפן או סרי לנקה, קפה מברזיל או מיאווה, סוכר מהודו המערבית, בקר מאוסטרליה או ארגנטינה, כותנה מארה"ב או מצרים, עורות מהודו או רוסיה וכן הלאה. ובתמורה לכל הדברים הללו, סחורות בריטיות הולכות לכל רחבי העולם, ואף לכפרים ולמשקים הנידחים והמרוחקים ביותר. ההתפתחות הזאת הפכה לאפשרית וסבירה רק כאשר, עם ניצחון העקרונות הליברליים, אנשים הפסיקו להאמין ברצינות באפשרות  של מלחמה כוללת חדשה. בתור הזהב של הליברליזם, מלחמה בין בני המערב נחשבה לנחלת העבר.

אבל  האירועים הוכיחו אחרת לגמרי. הרעיונות הליברליים הוחלפו באלה של סוציאליזם, לאומנות, פרוטקציוניזם, איפריאליזם, סטטיזם ומיליטריזם. בעוד שקאנט, פון הומבולדט, בנתם וקובדן שרו שירי הלל לשלום הנצחי, דוברי התקופה היותר מאוחרת לא עייפו מלשבח את המלחמה, הן במדינה והן בין המדינות. וכלל לא עבר זמן רב עד שצלחה דרכם. התוצאה היתה מלחמת עולם, אשר לימדה את בני זמנינו שיעור מעשי באי התאמה בין מלחמה לחלוקת עבודה. 

[ליברליזם] 1.2 חירות

רעיון של החירות הוא כה מוטבע בכולנו עד שבמשך זמן רב איש לא העז לקרוא עליו תגר. אנשים היו רגילים לדבר על החירות אך ורק עם כבוד מירבי. היה צורך בלנין כדי לקרוא לה "דעה בורגנית קדומה". למרות שהעובדה הזאת נשכחת היום לעתים קרובות, כל זה הוא הישג של ליברליזם. עצם השם של ליברליזם נגזר ממילה חירות, ואילו שמה של המפלגה המתנגדת לליברלים (שני הכינויים מקורם במאבקים החוקתיים של ספרד בעשורים הראשונים של המאה התשע עשרה) היה במקור "המשרתים".

פני עלייתו של ליברליזם הפילוסופים הנאצלים ביותר, מייסדי הדתות, כמרים המונעים על ידי מיטב הכוונות, ומדינאים אשר אהבו את עמם אהבה כנה, ראו בשעבוד המין האנושי מוסד צודק, שימושי ויעיל באופן כללי. יש אנשים, גרסה הדעה הרווחת, נועדו בידי הטבע לחירות, ואילו האחרים לשעבוד. ולא הייתה זו דעתם של האדונים בלבד, אלא גם של הרוב הגורף של העבדים. הם השלימו עם שעבודם לא רק בגלל שנאלצו להיכנע לכוחם של האדונים, אלא גם בגלל שהם מצאו בשעבוד טובה לעצמם, שהרי העבד חופשי מהדאגות לגבי פרנסתו, שכן אדוניו מספק לו את הדברים הנצרכים. כאשר ליברליזם יצא לבטל את מוסד הצמיתות ושיעבוד של אוכלוסיית האיכרים באירופה במאה השמונה עשרה ומחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, ואת שיעבוד השחורים במושבות שמעבר לים, לא מעט הומניסטים כנים מצאו את עצמם מתנגדים לכך. פועלים שאינם בני חורין רגילים לשעבודם ולא רואים בכך רעה. הם אינם רגילים להיות בני חורין, ולא יידעו מה לעשות עם חירותם. הסרת הדאגה של האדונים תפגע בהם קשות. הם לא יהיו מסוגלים לנהל את העניינים שלהם ברמה העולה על אספקת צרכים בסיסיים בלבד, ותוך זמן קצר ישקעו בעוני ובמחסור. השחרור לא יספק להם אפוא כל ערך, אלא יפגע בצורה ממשית ברווחתם. 

הדבר המדהים הוא, שדעות כאלה היה אפשר לשמוע גם מפי עבדים רבים לו היו נשאלים על כך. ליברלים רבים האמינו שבשביל לסתור דעות כאלה יש צורך להציג, או אף להגזים בכוונה בהצגת המקרים יוצאי הדופן בהם הצמיתים והעבדים זכו להתעללות איומה כאירועים שבשגרה. אבל דברים כאלה לא היו בשום אופן הכלל. כמובן שהתרחשו מקרים מבודדים של התעללות, ואכן מקרים כאלה היו עוד סיבה לבטל את המוסד העבדות. אבל כלל, הטיפול של האדונים בצמיתיהם היה הומני ומתון.

כאשר נאמר לאלה אשר ביקשו לבטל את השעבוד הכפוי על על רקע הומניטרי כללי כי שימור המערכת הוא אינטרס של המשועבדים עצמם, הם לא ידעו כיצד להשיב על כך. שכן נגד הטענה זו בזכות השעבוד יש רק טיעון אחד אשר יכול להביס את כל השאר, והוא שהעבודה של בני חורין יצרנית לאין שיעור מאשר עבודת עבדים. לעבד אין אינטרס להשקיע את מלוא מאמציו. הוא עובד אך ורק באותו המרץ הנחוץ להימנע מהעונש הנובע מאי מילוי המינימום. העובד החופשי, לעומתו, יודע שככל שעבודתו תתרום יותר, הוא יקבל יותר שכר. הוא משקיע את מלוא מאמציו כדי להגדיל את הכנסתו. די להשוות את הדרישות מהעובד המפעיל את הטרקטור המודרני למיצוי הזעום של השכל, הכוח והתושייה שרק לפני שתי דורות נחשבו למספקים בשביל האיכרים הצמיתים ברוסיה. רק עבודה של בני חורין יכולה להשיד את מה שנדרש מהפועל בתעשייה המודרנית.

על כן, ברברנים קלי הדעת יכולים לvתווכח עד אינסוף האם כל בני אדם נועדו להיות בני חורין, או מוכנים להיות כאלה.  הם יכולים להמשיך ולטעון כי ישנם גזעים ואנשים להם ייעד הטבע חיים של שיעבוד וכי מוטל על הגזעים השולטים להמשיך ולשעבד את שער האנושות. הליברל  לא יתנגד לטענות שלהם בשום אופן, בגלל שהטענות שלו לטובת החירות לכל, ללא הבחנה, הן מסוג שונה לגמרי. אנו הליברלים לא טוענים שהאל או הטבע ייעד לכל בני האדם להיות בני חורין, בגלל שאין לנו ידיעה באשר לתכניותיהם של האל או של הטבע, ואנו נמנעים, מתוך עקרונותינו, לגרור את האל ואת הטבע לתוך שאלות ארציות. מה שאנו גורסים הוא שרק המערכת המבוססת על חירות לכל העובדים תבטיח את מירב הפוריות של העבודה האנושית, ולכן משרתת את האינטרס של כלל תושבי העולם. אנחנו תוקפים את השעבוד הכפוי, לא למרות העובדה כי הוא מיטיב עם "האדונים", אלא בגלל שאנחנו משוכנעים שעל פי כל הניתוחים, הוא פוגע באינטרסים של כלל חברה האנושית, כולל  “האדונים.” לו המין האנושי היה דבק בשעבוד של כלל או אפילו של חלק מכוח העבודה, הפיתוח הכלכלי המרהיב של מאה וחמישים שנה האחרונות לא היה אפשרי. לא היו לו לא רכבות, לא מכוניות, לא מטוסים, לא ספינות קיטור, לא אור חשמלי ולא אנרגיה חשמלית ולא תעשייה כימית, כשם שליוונים ולרומאים העתיקים, עם כל גאונותם, לא היו הדברים הללו. די להזכיר זאת לכולם כדי להבין שאף לאדונים ולעבדים לשעבר יש את כל הסיבות להיות מרוצים עם התפתחות הדברים לאחר ביטול השעבוד. העובד האירופאי היום חי בתנאי טובים ונוחים יותר מאלה מהם נהנה פעם הפרעה של מצרים, למרות שפרעה פיקד על אלפי עבדים, בעוד שלעובד אין דבר פרט לכוח ידיו ומיומנותו.  אם איש מאיילי העבר היה מוצא את עצמו בתנאי החיים בהם חי האדם הפשוט היום, הוא היה מצהיר ללא היסוס שחייו אז היו חיי עוני יחסית למה שהאדם בעל אמצעים רגילים יכול לחיות היום.

אילו הם פירות עבודת בני חורין. היא מסוגלת ליצור יותר עושר לכולם מאשר עבדות עבדים של פעם סיפקה לאדונים.

[ליברליזם] 1.4 שוויון

אין מקום בו בולטים הבדלי החשיבה בין ליברליזם הוותיק לנאוליברליזם ברורים יותר וניתנים להדגמה מאשר בטיפולם בסוגיית השוויון. הליברלים של המאה השמונה עשרה, אשר הונחו על ידי הרעיונות על משפט הטבע וההשכלה, דרשו שוויון זכויות אזרחיות ופוליטיות, מאחר והם הניחו כי כל בני האדם שווים. האל ברא את כל בני האדם שווים, והעניק להם ברמת העיקרון את אותן הכישורים והכישרונות, בהפיחו בהם מרוחו שלו. כל ההבחנות בין בני האדם הם מלאכותיים, תוצאה של מוסדות חברתיים ואנושיים, דהיינו בני חלוף. הנצחי באדם - רוחו - זהה ללא ספק בעניים ובעשירים, אצילים ופשוטי עם, לבנים וצבעוניים. 

אבל אין דבר חסר שחר כהנחה של השוויון לכאורה בין כל נציגי המין האנושי. בני האדם כלל אינם שווים. גם בין אחים קיימים הבדלים ניכרים ביותר בתכונות פיזיות ונפשיות. הטבע לעולם אינו חוזר על עצמו ביצירותיו; הוא לא מייצר בסיטונאות,  ולא על פי תקן. כל אדם היוצא מבית מלאכתו נושא את חותם האינדיבידואל, הייחודי, ה"לעולם-לא-יחזור-שנית". בני האדם אינם שווים, והדרישה לשוויון תחת החוק אינה יכולה בשום אופן להיות מבוססת על הטענה כי השווים ראויים לטיפול שווה.

ישנן שתי סיבות מדוע כל בני האדם צריכים לקבל טיפול שווה במסגרת החוק. אחת כבר הוזכרה כאשר ניתחנו את ההתנגדויות לשיעבוד. בכדי שעבודת האדם תמצה את מיטב הפריון, העובד חייב להיות בן חורין, כי רק העובד החופשי, הנהנה מיגיעת כפיו בצורת שכר עבודתו, ימצה את מלוא יכולתיו. השיקול הנוסף לטובת השוויון של כל בני האדם תחת החוק הוא קיום הסדר הציבורי. כבר ציינו שיש להימנע מכל הפרעה להתפתחות רצונית של חלוקת העבודה. אבל כמעט ואין אפשרות לשמור על שלום מתמשך בחברה בה הזכויות והחובות של מעמדות שונים נבדלות אלו מאלו. השולל זכויות של חלק מהאוכלוסייה חייב להיות תמיד מוכן למתקפה מאוחדת של משוללי הזכויות על בעלי זכויות היתר. כדי שהעימותים יפסקו, פריבילגיות מעמדיות חייבות להיעלם.

 על כן אין זה צודק כלל לטעון לפגם באופן בו ליברליזם מיישם את עקרונות השוויון שלו, על בסיס זה שמה שנוצר הוא שוויון בפני החוק ולא שוויון אמתי. כל מאמץ אנושי לא יספיק כדי לגרום לאנשים להיות שווים באמת. בני האדם אינם שוום ויישארו כך תמיד. מה שמהווה את הטיעון בעד שוויון כל בני האדם במסגרת החוק הם השיקולים המפוכחים כמו אלה שהצגנו כאן. ליברליזם מעולם לא כיוון לשום דבר מעבר לכך, ואף לא היה יכול לבקש יותר מזה. אין זה בכוחם של בני האדם להפוך את הכושי ללבן. אבל ניתן להעניק לכושי את אותן הזכויות כמו ללבנים, ובכך להציע את האפשרות של הרווח אם ייצר בהתאם. 

אבל, אומרים הסוציאליסטים, אין זה מספיק להפוך את בני האדם לשווים בפני החוק.  כדי להפוך אותם לשווים באמת יש להקצות להם הכנסה שווה. אין זה מספיק לבטל את זכויות היתר מלידה או מעמד. יש לסיים את המלאכה  ולהיפטר מפריבילגיה הגדולה וחשובה מכל, והיא זו הניתנת על ידי הקניין הפרטי .רק אז תושלם התכנית הליברלית עד תומה, וכך מוביל הליברליזם באופן עקבי כלפי סוציאליזם, כלפי ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.  

זכות-היתר, הפריבילגיה, היא הסדר מוסדי המבכר פרטים מסוימים או קבצה מסוימת על חשבון שאר החברה. היא מתקיימת, גם כשהיא פוגעת במיעוט, ואולי אף ברוב, ואינה מיטיבה עם איש זולת אלה שלטובתם היא נוצרה. בסדר הפאודלי של ימי הביניים, לורדים מסוימים החזיקו בזכות מורשת לשפוט. הם היו לשופטים בגלל שהם ירשו את המשרה, בלי קשר לכך האם היו להם את היכולות והתכונות האופי הנדרשות מהשופט. בעיניהם לא היה הדבר אלא מקור הכנסה יוקרתי. במקרה זה היה המשפטי פריבילגיה של מי שנולד לאצולה.

אבל, אם במדינה מודרנית, השופטים נבחרים תמיד נבחרים מקבוצת בעלי ידע לגלי וניסיון בבתי המשפט, אין זו זכות יתר של עורכי הדין. עורכי הדין מקבלים העדפה לא לטובתם שלהם, אלא לטובת רווחת הציבור, מאחר והדעת הרווחת גורסת כי ידע של משפט הוא ללא עוררין תנאי מקדים הכרחי למחזיק במשרת השופט .את השאלה האם יש לראות בהסדר מוסדי מסוים פריבילגיה מוענקת לקבוצה, מעמד, או אדם מסוימים איו להכריע על ידי בחינה האם ההסדר מיטיב עם אותה הקבוצה, המעמד או הפרט, אלא לפי כמה ההסדר מיטיב עם כלל הציבור.  העובדה שבספינה המפליגה בים יש אדם אחד שהוא רב החובל וכל שאר הצוות נתונים למרותו בהחלטי מיטיבה עם אותו האיש. ואף על פי כן, אין זו פריבילגיה של רב החובל אם יש לו את היכולת לנווט את הספינה בין הסלעים בסופה ובכך להיות לתועלת לא רק לעצמו אלא לכלל הצוות.

בכדי לקבוע האם יש להתייחס להסדר מוסדי מסוים כפריבילגיה מיוחדת לפרט או למעמד, יש לשאול לא האם ההסדר מיטיב עם פרט או מעמד זה או אחר, אלא רק האם הוא מיטיב לציבור הכללי. אם נגיע למסקנה שרק הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור מאפשרת את פיתוחה ואת שגשוגה של החברה האנושית, הרי זה ברור כי משמעות הדבר הוא שהבעלות הפרטית אינה זכות יתר של בעלי הרכוש, אלא מוסד חברתי המיטיב והמועיל לכל, גם אם בו בעת הוא מיטיב ומועיל יותר לאנשים מסוימים.

ליברליזם תומך בשמירה על מוסד הרכוש הפרטי לא משמם של בעלי הרכוש. ולא בגלל שביטול מוסד זה יפר את זכויות הקניין הליברלים ידרשו לשמרו. לו הם היו חושבים שביטול המוסד הרכוש הפרטי יהיה לטובתם של הכלל, הם היו תומכים בביטולו, יהיה הצעד הזה מזיק לאינטרסים של בעלי הרכוש ככל שיהיה. אבל שימור המוסד הוא מעניינם של כל שכות האוכלוסייה. אפילו העני, שאין לו דבר לו יוכל לקרוא "שלו", חי טוב יותר לאין שיעור בחברה שלנו מאשר בחברה שלא הייתה מסוגלת לייצר ולו שבריר ממה שמיוצר אצלנו

.

[ליברליזם] 1.1 רכוש

החברה האנושית היא חיבור בין בני אדם לפעולה לצורך פעולה משותפת. לעומת פעולות אישיות של פרטים מבודדים, הפעולה המשותפת  על בסיס העיקרון של חלוקת העבודה נהנית מתפוקה גדולה יותר. אם מספר אנשים יעבדו בשיתוף פעולה על פי העיקרון של חלוקת העבודה, הם ייצרו (בהינתן שאר הדברים זהים) לא רק את אותה הכמות שהיו מייצירם לו פעלו כפרטים עצמאיים, אלא הרבה יותר מכך. כל הציביליזציה האנושית מושתת על עובדה זו. חלוקת העבודה היא המבדילה בין האדם לבעלי החיים. חלוקת העבודה היא שאפשרה לאדם החלש, הנחות לרוב בעלי החיים מבחינת כוחו הפיזי להפוך לאדון הארץ וליוצר פלאי הטכנולוגיה. בהעדר חלוקת העבודה, לא היינו מתקדמים היום יותר מאבות אבותינו לפני אלף או עשרת אלפים שנה.

העבודה האנושית לא יכולה כשלעצמה להגדיל את רווחתינו. כדי שהיא תישא פרי, יש להשתמש בה על החומרים והמשאבים שכדור הארץ והטבע העניקו לנו. האדמה, עם כל הרכיבים והכוחות השוכנים בה, והעבודה האנושית מרכיבים שני גורמי ייצור אשר חיבורם התכליתי הוא תנאי מקדים לכל הסחורות המשמשות את הצרכים החיצוניים שלנו. בכדי לייצר, יש להשתמש בעבודה ובגורמי הייצור החומריים, הכוללים לא רק את חומרי הגלם והמשאבים שהוענקו לנו בידי הטבע, ובמצויים לרוב בתוך האדמה, אלא גם במוצרי ביניים, אשר כבר נוצרו על ידי גורמי הייצור הראשונים הללו על ידי עבודה אנושית קודמת. בשפה של הכלכלה אנו מבחינים בהתאם בשלושה גורמי ייצור: עבודה, אדמה והון. "אדמה" כאן כוללת את כל מה שהטבע מעניק לנו, בצורה של חומרים וכוחות על פני הארץ, מתחת או מעל, ביבשה, במים ובאוויר. "הון" - את מוצרי הביניים המיוצרים מהאדמה בעזרת עבודת אדם, ומשמשים להמשך הייצור, כגון מכונות, כלים, מוצרים המיוצרים למחצה למיניהם וכו'.

כעת ברצונינו לשקל שתי מערכות שונות של שיתוף פעולה אנושי במסגרת חלוקת העבודה. אחת מבוססת על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, והשנייה מבוססת על בעלות שיתופית על אמצעי הייצור. זו האחרונה מכונה סוציאליזם או קומוניזם, הראשונה - ליברליזם, וגם (מאז שנוצרה במסגרתה במאה ה19 חלוקת העבודה המקיפה את העולם כולו) קפיטליזם. הליברלים גורסים שהמערכת העובדת היחידה של שיתוף פעולה אנושי בחברה המבוססת על חלוקת העבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הם טוענים שסוציאליזם כמערכת עקיבה המקיפה את כלל אמצעי הייצור אינו בר-קיימא ושהיישום של עקרונות סוציאליסטיים לחלק מאמצעיי הייצור, אף על פי שאינו בלתי אפשרי, מוביל לירידה ולא להגדלה של העושר.

התכנית של ליברליזם,לו תתומצת במילה אחת היא אפוא "רכוש", דהיינו הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (באשר לבעלות על מוצרים המוכנים לצריכה, בעלות פרטית היא דבר מובן מאליו, ואפילו הסוציאליסטים וקומוניסטים לא חלוקים על כך). כל שאר דרשותיו של ליברליזם נובעות מדרישה יסודית זו.

לצד המילה "רכוש" ניתן למקם בתכנית הליברליזם בצדק את המילים "חירות" ו"שלום". אין זה בגלל שהתכנית הוותיקה של הליברליזם מיקמה אותם שם. כבר אמרנו התכנית של הליברליזם של היום צמחה מתוך הליברליזם הוותיק, ושהיא מבוססת על תובנות עמוקות יותר וטובות יותר לתוך היחסים חברתיים, שכן היא יכולה ליהנות מהתפתחויות שהמדע עשה בעשורים האחרונים. חירות ושלום הוצבו בחזית התכנית של ליברליזם, לא בגלל שהרבים מהליברלים הוותיקים החשיבו אותם לתואמים עם עקרון היסוד של ליברליזם עצמו, ולא רק תוצאה נצרכת מהעיקרון היסוד היחיד של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הסיבה היחידה היא שהחירות והשלום נמצאים תחת מתקפה אלימה במיוחד מאויבי הליברליזם, והליברלים לא רצו ליצור רושם, מתוך השמטה של עקרונות אלה, שהם מכירים בצדקת הטענות המועלים נגדם.

[ליברליזם] 6 השורשים הפסיכולוגיים של אנטי-ליברליזם

לא ניתן לדון בספר זה בבעיות של שיתוף הפעולה החברתי אלא בטענות רציונליות. אבל לא ניתן לרדת לשורש ההתנגדות לליברליזם על ידי הפנייה אל ההגיון. ההתנגדות הזאת אינה נובעת מן השכל, אלא מן הפתולוגיות שונות של הנפש - מן הסלידה ומהצב הנוירוטי אשר ניתן לכנותו בשם תסביך פורייה, על שם הסוציאליסט הצרפתי.

אין צורך להרבות במילים באשר לסלידה וטינה הנובעת מקנאה. כאשר פלוני נוטר טינה לזולתו על כך שמצב הזולת טוב משלו, עד כדי שהוא יהיה מוכן לסובל הפסדים כבדים, ולא רק השנוא יפגע גם כן, הרי זו דוגמה מעשית לסלידה. רבים מהתוקפים את הקפיטליזם יודעים טוב מאוד שמצבם בכל מערכת כלכלית אחרת יהיה פחות טוב. ואף על פי שהם יודעים את זה היטב, הם בכל זאת מקדמים רפורמות, דהיינו סוציאליזם, מאחר והם מקווים שהעשירים, מושא קנאתם, יפגעו גם כן. שוב ושוב ניתן לשמוע את הסוציאליסטים אומרים שאפילו המחסור החומרי, לו יתקיים, יהיה יותר קל לסבול בקהילה הסוציאליסטית, שכן האנשים ידעו שאין אדם שמצבו טוב יותר מזה שלהם.

בכל מקרה, עדיין ניתן לטפל בסלידה בעזרת טענות הגיוניות. ככלות הכל, זה לא קשה מדי להראות לאדם המלא בסלידה, שהדבר החשוב בשבילו אינו להרע את המצב של אנשים שבמצבם טוב משלו, אלא לשפר את מצבו שלו.

הרבה יותר מסובך להלחם בתסביך פורייה. במקרה זה מדובר במחלה רצינית הפוגעת במערכת העצבים, נוירוזה, אשר ראוי שתהיה בתחום הסמכות של הפסיכולוג ולא של המחוקק. ובכל זאת לא ניתן להזניח אותה כשאני בוחנים את הבעיות של החברה המודרנית. למרבה הצער, אנשי הרפואה כמעט ולא נתנו את דעתם על הבעיות שנוצרות בגלל תסביך פורייה. אכן, אפילו פרויד, המאסטר הגדול של הפסיכולוגיה, וחסידיו, אשר פיתחו את התאוריה של הנוירוזות, כמעט ולא שמו לב לדבר, אף שאנחו חייבים לפסיכואנליזה את ההבנה הסיסטמתית ועקיבה של הפרעות נפשיות מסוג זה.

אין אדם אחד מתוך מיליון, אשר מצליח להגשים את כל משאלות ליבו. תוצאות עמלו של אדם, גם זה שהמזל מאיר לו פנים, נותרות זעומות מול החלומות הגדולים של בני העלומים. תכניות ושאיפות מתנפצות כנדג אלף מכשולים, והאדם מגלה שאין בכוחו להשיג את המטרות שעלו על ליבו. כישלון חלומותיו, סיכול תכניותיו, אי עמידתו שלו במטלות שהוא הציב לעצמו, כל אלה הם מהחוויות הכואבות ביותר של האדם, והם אכן נחלת הכלל.

יש שתי דרכים בהן האדם יכול להגיב לחוויות כאלה. האחת מופיעה בחכמתו המעשית של גתה:

וכי תחשוב שאת החיים אשנא,
ואמלט אל השממה,
כי לא כל חלומותי הניבו פרי?

קורא פרומטאוס שלו. ופאוסט מזהה את "הרגע הנאצל" בו "תכלית חכמה" היא:

אין האדם זכאי לחירותו או חייו
אשר אינו זוכה בהם יום יום מחדש

רצון שכזה ורוח שכזו לא ניתן לשבור על ידי איזו תקלה חומרית. המקבל את חייו באשר הם ואף פעם לא נותן לנסיבות להפיל אותו מהרגליים, לא מחפש מפלט לביטחון העצמי הרצוץ שלו באיזה "שקר מנחם". אם ההצלחה המיוחלת אינה מגיעה, אם תהפוכות הגורל הופכות בין רגע את מה שנבנה במשך שנים בעמל מפרך, אז אותו אדם פשוט מכפיל את מאמציו. הוא יכול הביט לאסון בעינייים בלי להתייאש.

האדם הנוירוטי לא יכול לסבול את החיים כמות שהם. הם גסים מדי בשבילו, המוניים מדי. כדי להפוך אותם לנסבלים יותר, הוא לא עוזר אומץ, כאדם הבריא, "להמשיך למרות הכל". הדבר אינו תואם את חולשותיו. במקום זאת הוא מוצא מפלט במחשבות שווא. מחשבת שווא, על פי פרויד, היא "משהו רצוי, סוג של נחמה", המאופיינת ב"עמידות בפני הגיון ומציאות". ולכן, לא די לנסות להציג למטופל את האבסורד שבמחשבות השווא שלו. כדי להחלים, המטופל חייב להתגבר בעצמו. עליו ללמוד להבין מודע הוא לא רוצה להתמודד עם האמת ומדוע הוא מחפש מפלט במחשבות שווא. 

רק תאוריית הנוירוזות יכולה להסביר את ההצלחה ממנה נהנה אותו תוצר של המוח הפגום, הפורייריזם. אין זה המקום להוכיח את הפסיכוזה של פורייה בעזרת ציטוט פסקאות מתוך כתביו. תאורים כאלה יעניינו רק את הפסיכיאטרים, ואולי גם את ה אלה המפיקים הנאה מסוימת מקריאת תוצרת הדימיון הוולגרי. אבל העובדה היא שכשאר מרקסיזם נאלץ לעזוב את את שדה האטוריקה הדיאלקטית המנופחת ואת ההשמצות וקריאות הזלזול במתנגדיו, ולתת כמה אמרות זעומות על הנושא, אף פעם אין לו להציע משהו שנבדל ממה שפורייה ה"אוטופיסט" הציע. כמו כן, אין המרקסיזם מסוגל להרכיב תמונה של החברה הסוציאליסטית בלי להניח את שתי ההנחות של פורייה, הנוגדות כל שכל וכל מציאות. מצד אחד הוא מניח כי "הרובד החומרי" של הייצור, אשר "כבר קיים בטבע ללא צורך במאמת יצירתי של האדם", עומד לרשותינו בשפע כה רב עד שאין צורך לכלכלו, ומכאן האמונה המרקסיסטית ב"עלייה אינסופית בייצור". מצד שני, הוא מניח שבקהילה הסוציאליסטית כל עמל יהפוך מ"נטל לעונג", ובעצם יהפוך ל"תורך בסיסי של החיים". במקום בו יש שפע של כל הטובין, וכל עבודה היא עונג, אין ספק כי קל לייסד את ארץ העוגיות.

המרקסיזם מאמין, ממרומי "סוציאליזם המדעי" שלו, כי זכותו להתנשא בבוז על רומנטיציזם ורומנטיקנים. אבל בפועל שיטתו אינו שונה מזו שלהם. במקום להעלים את העיכובים העומדים בדרך למימוש שאיפותיו, גם הוא מעדיך שהמכשולים פשוט יתפוגגו בערפילי הדמיון.

בחייו של האדם הנוירוטי ל"שקר מנחם" תפקיד כפול. לא רק שהוא מנחם אותו על כשלונות עבר, אלא גם מבטיח לו הצלחה עתידית. במקרה של כשל חברתי, שהוא לבדו מעניין אותנו כאן, הנחמה מורכבת מאמונה שחוסר יכולתו של אדם להשיג את המטרות הנעלות שלו לא נובעת מחוסר יכולתו שלו, אלא מפגמי הסדר החברתי. אותו הממורמר מצפה כי ההפיכה תביא לו את ההצלחה שהמערכת הנוכחית מנעה ממנו. לפיכך, אין שום טעם להבהיר לו שהאוטופה עליה הוא חולם אינה אפשרית, ושהתשתית האפשרית היחידה לחברה המבוססת על חלוקת עבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. האדם הנוירוטי נאחז ב“שקר המנחם” של, וכשהוא נאלץ לבחור את מה לדחות, אותו או את ההגיון, הוא מעדיף להקריב את ההגיון.  שכן החיים יהיו בלתי נסבלים בשבילו ללא הנחמה שהוא מוצא ברעיון של  סוציאליזם. הרי לא הוא עצמו אשם בכילשונותיו, אלא העולם החיצוני, ושכנוע זה מעלה את בטחונו העצמי הירוד ומשחרר אותו מהמועקה שבתחושת הנחיתות.

כשם שנוצרי אדוק יכול לסבול יותר בנקל את התלאות של חיי העולם הזה בגלל אמונתו בהמשך הקיום בעולם אחר, טוב יותר, שם אלה שהיו לזנב כאן יהיו לראש, כך לאדם המודרני סוציאליזם הפך לתורפת הפלא כנגד תלאות החיים. אבל בעוד שהאמונה בחיי נצח, בשכר בעולם הבא, ובתחיית המתים מייצרת תמריץ להתנהגות נאותה יותר בחיים, התוצאה של ההבטחה הסוציאליסטית שונה בתכלית. היא לא מטילה שום חובה זולת תמיכה פוליטית במפלגה המקדמת את הסוציאליזם, ובו בעת היא מעלה דרישות ובקשות.

היות וזהו טבעו של החלום הסוציאליסטי, מובן שכל תומכי הסוציאליזם מצפים ממנו את מה שנמנע מהם עד כה. ממש לאחרונה הצהיר טרוצקי באחד מכתביו שבחברה הסוציאליסטית "האדם הממוצע יעלה לגבהים של אריסטו, גתה או מרקס. מעל גבהים אלה יעלו פסגות חדשות” (1)  גן העדן הסוציאליסטי יהיה לממלכת השלמות, המאוכלסת על ידי יצורי-על מאושרים לגמרי. כל ספרות סוציאליסטית מלאה בשטויות מסוג זה. אבל אלה השטויות אשר זוכות ברוב התמיכה.

לא ניתן לשלוח כל אדם הסובל מתסבוכת פורייה לרופא לצורך טיפול פסיכואנליטי, שכן מספר החולים בה רב מדי. במקרה זה לא ייתכן שום טיפול אחר זולת זה שיתבצע על ידי החולה עצמו. דרך ההכרה העצמית הוא צריך ללמוד לקבל את גורלו, ולא לחפש אחר שעיר לעזאזל לתלות את כל האשם בו, וכן יש לו ללמוד את חוקי היסוד של שיתוף הפעולה החברתי.

1 Leon Trotsky, Literature and Revolution, trans. by R. Strunsky (London, 1925), p. 256.

[ליברליזם] 5 ליברליזם וקפיטליזם

החברה בה מיושמים עקרונות ליברליים נקראת בדרך כלל חברה קפיטליסטית, ואילו מצבה של אותה החברה מכונה קפיטליזם. מאחר והמדיניות הכלכלית של הליברליזם הופעלה במדינות העולם רק בערך, התנאים השוררים כיום בעולם לא מספקים לנו אלא רעיון בלתי שלם על המשמעות וההשיגים האפשריים של הקפיטליזם בשיא פריחתו. ואף על פי כן, יש הצדקה מלאה בכך שתקופתינו נקראת עידן הקפיטליזם, שכן ניתן להתחכות אחרי כל מה יצר את העושר של היום חזרה למוסדות קפיטליסטיים. רק בזכות מה שנותר בחברה שלנו מן הרעיונות הליברליים, בזכות מה שנותר מן המערכת הקפיטליסטית, שהרוב הגורף של בני זמנינו יכולים להנות מרמת החיים העולה לאין שיעור על זו שהיתה זמינה רק לפני מספר דורות לעשירים והמיוחסים ביותר.

אין ספק שברטוריקה הרגילה של הדמגוגים העובדות הללו מצגות בצורה שונה ביותר. אם נקשיב להם, הרי שכל הקידמה בכל אמצעי הייצור לא תורמת אלא לטובתו הבלעדית של המיעוט המיוחס, בעוד שההמונים הולכים ושוקעים בתוך המחסור. אבל די ברגע של מחשבה כדי לגלות שכל הפירות של כל הפיתוחים הטכנולוגיים והתעשייתיים משפרים את שביעות הרצון של ההמונים. כל התעשיות הגדולות שמייצרות מוצרי צריכה פועלים בכך לטובתם; כל התעשייה המייצרת את המכונות ואת חומרי הגלם המשמשים לייצור מוצרי צריכה פועלת לטובתם בצורה עקיפה. הפיתוחים התעשיתיים של העשורים האחרונים, כמו אלו של מה שזה לכינוי לא ממש מוצלח "המהפכה התעשייתית", יצרו יותר מכל דבר סיפוק רב יותר של צרכי ההמון. הפיתוחים בענף הביגוד, המכניזציה של ייצור הנעליים, והשיפורים בעיבוד וחלוקה של מוצרי המזון הביאו, מעצם טבעם, טובה לציבור רחב ביותר. הודות לתעשיות הללו ההמונים היום אוכלים ומתלבשים טוב יותר מאשר אי פעם. אבל הייצור ההמוני מספק לא רק את המזון, המחסה והביגוד, אלא אף דרישות אחרות של הציבור. תעשיית הדפוס משרתת את ההמונים לא פחות מתעשיית הסרטים, ואף התאטרון ומבצרי האמנות האחרים הופכים מדי יום ביומו יותר ויותר למקומות בידור המוניים.

ואף על פי כן, כתוצאה מפרופגנדה קנאית של המפלגות האנטי-ליברליות, אשר מעוותות את העובדות לכיוון השני, אנשים היום מקשרים את רעיונות הליברליזם של הקפיטליזם עם תמונת העולם ההולך ושוקע בעוני ובמחסור. לבטח שום כמות של פרופגנדה משמיצה לא היתה מצליחה, כפי שקיוו הדמגוגים, לתת למילים "ליברלי" ו"ליברליזם" הקשר שלילי לגמרי. על פי הניתוחיים האחרונים, לא ניתן להתעלם מכך, שלמרות כל המאמצים של הפרופגנדה האנטי-ליברלית, ישמשהו בביטויים הללו שמעורר את מה שכל אדם נורמלי מרגיש כשהוא שומע את המילה "חירות". התעמולה האנטי-ליברלית נמנעת בשל כך להזכיר את המילה ליברליזם לעתים קרובות מדי, ומעדיפה כי הפגעים המיוחסים למערכת הליברלית ישויכו למונח "קפיטליזם". המילה הזאת מזכירה את הקפיטליסט חסר הלב, אשר לא חושב על דבר זולת התעשרותו שלו, גם אם הדרך היחידה לעשות זאת היא דרך ניצול הזולת.

כמעט ואין איש שישים לב, בעודו מגבש את רעיונותיו אודות הקפיטליסטים,  כי הסדר החברתי מבוסס על עקרונות ליברליים אמיתיים בנוי כך שהוא מותיר ליזמים ולקפיטליסטים רק דרך אחת לעושר, והיא על ידי אספקת לזולת את מה שהם, הזולת, חושבים לנחוץ.  במקום לדבר על הקפיטליזם בהקשר לשיפור המופלא ברמת החיים של הציבור הרחב, הפרופגנדה האנטיליברלית מזכירה את הקפיטליזם אך ורק בהקשר לתופעות הצצות בעקבות המגבלות שהוטלו על הליברליזם. אין שום אזכור לכך שהקפיטלזים הפך את הסוכר ממעדן מותרות לזמין להמונים. קפיטלזים מוזכר בהקשר של הסוכר רק כאשר מחיר הסוכר במדינה במדינה עולה על זה שבשוק העולמי בשל קיומו של קרטל, משל התפתחות כזאת היתה יכולה אפילו לעלות על הדעת בסדר החברתי בו הושמו עקרונות ליברליים. במדינה עם משטר ליברלי, בה לא היו מכסי מגן שונים, קרטלים המסוגלים להעלות את מחירה של סחורה מסוימת מעל לרמת המחירים בשוק העולמי לא היו אפשריים.

השלבים בשרשרת הטענות בה הדמגוגים האנטי-ליברליים מצליחים להפיל על הליברליזם והקפיטליזם את האשמה לכל החריגות ותוצאות לוואי השליליות של המדיניות האנטי-ליברלית הם כדלקמן:מתחילים מההנחה כי העקרונות הליברליים מכוונים לקידום האינטרסים של הקפיטליסטים והיזמים על חשבון שאר האוכלוסיה, ושהליברליזם הוא מדיניות המפלה את העשירים על פני העניים.  מכאן מבחינים, כי קפיטליסטים ויזמים רבים נוטים, בנסיבות מסוימות, לתמוך במכסי מגן, ואילו אחרים, למשל יצרני נשק, לתמוך במדיניות של "כוננות  לאומית", וכך מסיקים כי אין אלא כי אם סוגים של מדיניות "קפיטלסיטית".

אין דבר רחוק יותר מן האמת. ליברליזם אינו מדיניות של האינטרסים של קבוצה אחת מסוימת, אלא מדיניות של אינטרס המין האנושי בכללותו. יהיה זה מוטעה אפוא לטעון כי ליזמים והקפיטליסטים יש אינטרס מיוחד לתמוך בליברליזם. האינטרס שלהם לתמוך במדיניות ליברלית זהה לאינטרס של כל אחד אחר. ייתכנו מקרים פרטיים בהם יזמם או קפיטליסטים מסוימים ישתמשו בתכנית הליברליזם כדי להסוות את האינטרסים המיוחדים שלהם; אבל כנגדם תמיד יופיעו אינטרסים מיוחדים של יזמים או קפיטליסטים אחרים. העניין לא פשוט כמו שאלה המריחים בכל מקום "אינטרסים" ו"קבוצות עניין" מדמיינים לעצמם. כאשר האומה מטילה, למשל, מכס על הברזל, לא ניתן להסביר את הדבר "פשוט" על ידי העובדה כי הדבר מיטיב עם טייקוני הברזל. יש אנשים עם אינטרסים מנוגדים במדינה, אפילו בין היזמים עצמם, ובכל מקרה, המוטבים מהמכס הם מיעוט הולך ופוחת. ואף השוחד לא יכול להוות הסבר, שכן האנשים המקבלים את השלמונים לא יכולים להיות אלא מיעוט בלבד'ופרט לכך, מדוע רק קבוצה אחת, הפרוטקציוניסטים היא זו שמשחדת, ואילו יריביהם, תומכי הסחר החופשי אינם עושים זאת?

למען האמת, האידאולוגיה אשר מאפשרת את מכסי המגן אינה נוצרת לא עד ידי "קבוצות אינטרס", ולא אלה המקבלים מהם שוחד, אלא על ידי האידאולוגים אשר נותנים לעולם את רעיונות המכוונים את כל התהנהלות האנושית. בתקופתינו, הנשלטת על ידי הרעינות האנטי-ליברליים, כמעט כולם חושבים במונחים כאלה, בדיוק כמו שלפני מאה שנה בני האדם חשבו במונחי הליברליזם שהיה אז האידאולוגיה הנפוצה. אם יזמים רבים מקדמים מכסי מגן, זהו לא יותר מאשר הצורה בה מופיע האנטי-ליברליזם במקרה שלהם. אין לזה דבר וחצי דבר עם הליברליזם.

[ליבררליזם] 4 תכלית הליברליזם

קיימת דעה נפוצה כי הליברליזם נבדל מתנועות פוליטיות בכך שהוא מעמיד את האינטרסים של חלקים מהחברה, של בעלי הנכסים, הקפיטליסטים, היזמים, מעל האינטרסים של שאר המעמדות. ההנחה הזאת שגויה מיסודה. ליברליזם תמיד דוגל בטובת הכלל, ולא של כל קבוצה מסוימת. זה הדבר אותו ביקשו  התועלתנים האנגליים להביע, גם אם לא בצורה מוצלחת למדי, כשהם טבעו את נוסחתם המפורסמת "מירב האושר למירב בניה אדם". באופן היסטורי ליברליזם הוא התנועה הפוליטית הראשונה ששמה לה למטרה קידם רווחת הכלל, ולא של קבוצות מסוימות. ליברליזם נבדל מסוציאליזם, אשר גם מביע את השאיפה לפעול לטובת הכלל, לא בתכלית אלא באמצעים הנבחרים להשיג אותה. 

אם עולה הטענה שההשלכות של מדיניות ליברלית מהוות או צפויות להיות הטבה עם אינרס מסוים של שכבה מסוימת, הרי שהדבר פתוח לדיון. אחת המטרות של החיבור הנוכחיאבל אי אפשר להאשים את האדם הטוען כך בחוסר הגינות  מלכתחילה, כי גם אם נחשוב כי הוא טועה, יתכן והוא עושה זאת בלב שלם.  היא להראות כי הגינוי הזה אינו מוצדק בשום אופן. בכל מקרה, מי שתוקף את הליברליזם באופן זה מודה כי ליברליזם עצמו הוא נטול כוונות אינטרסנטיות ושאין הוא רוצה אל את מה שהוא מצהיר שהוא רוצה.

שונים לגמרי הם אלה ממבקרי הליברליזם אשר מאשימים את הליברליזם בכך שאין רצונו לקדם את רווחת הכלל, אלא רק את האינטרסים המיוחדים של מעמדות מסוימים. המבקרים הללו בלתי הוגנים ובורים גם יחד. בבוחרם דרך תקיפה זו הם מראים כי הם מודעים היטב בינם לבין עצמם כמה חלש הטיעון שלהם. הם בוחרים בנשק רמיה, כי אין להם תקווה להצלחה בדרך אחרת.

אם הרופא מראה למטופל המתאווה למאכלים המזיקים לבריאותו, כמה פוגענית היא תאוותו, איש אינו טיפש דיו להגיד: "לרופא לא אכפת מטובת המטופל; הדורש בשלום המטופל אל לו להיות עוין להנאה שהמטופל מקבל ממאכלים כה ערבים לחיכו." כולם מבינים כי הרופא מייעץ למטופל לוותר על התענוג שבאכילת המזון המזיק כדי למנוע פגיעה בבריאותו. אבל בו ברגע שהדבר נוגע במדיניות חברתית, אנשים נוטים לחשוב בצורה שונה לגמרי. כאשר הליברל מייעץ כנגד צעדים פופולריים מסוימים, מאחר והוא צופה את ההשלכות השליליות של אותם הצעדים, הוא מיד נקרא "אוייב העם", ואילו הדמגוגים אשר ממליצים על מה שראה יעיל באותו הרגע, בלי לתת את הדעת על הנזק העתידי, זוכים לתלי תילים של שבחים.

פעולה מושכלת נבדלת מזו שאינה כזאת בכך שהיא כרוכה בוויתורים נחוצים. אלה הם וויתורים לכאורה, שכן משקלם קטן מול התוצאות הרצויות המגיעות בהמשך. אלה הם וויתורים לכאורה, שכן משקלם קטן מול התוצאות הרצויות המגיעות בהמשך. האדם הנמנע ממזון טעים שאינו בריא, מקריב קרבן לכאורה. התוצאה, העדר פגיעה בבריאותו, מראה כי הוא לא הפסיד אלא אף הרוויח. אבל פעולה מסוג זה דורשת ראית הנולד באשר לתוצאות מעשיו של אדם. הדמגוג מנצל את העובדה הזאת. הוא מתנגד לליברל אשר דורש וויתורים נחוצים וקורבנות לכאורה, ומשמיץ אותו כאויב הציבור חסר הלב, בעודו מציג את עצמו כידיד האנושות. הוא יודע טוב מאוד איך להגיע ללב שומעיו בעזרת תמיכה בצעדים מסוימים, ולגרום להם להזיל דמעות שליש בתאורים של עוני ומחסור.

המדיניות האנטי-ליברלית היא מדיניות של צריכת ההון. היא קוראת להגדיל את אספקת ההווה על חשבון העתיד. הדבר זהה לגמרי למקרה של החולה עליו דיברנו קודם. בשני המקרים חיסרון עתידי חמור עומד מול סיפוק מיידי זמין למדי. לדבר במקרה זה על חוסר לב מול אהבת האדם הוא פשוט חוסר יושר וחוטא לאמת. וזהו דבר שבשגרה לא רק אצל פוליטיקאים והביטאונים של המפלגות האנטי-ליברליות. כמעט כל סופרי אסכולת Sozialpolitik השתמשו בשיטת לחימה נבזית זו.

קיומו של העוני המחסור בעולם לא מהווה, כפי שקורא העיתונים הממוצע נוח, ברוב כסילותו להאמין, טיעון נגד הליברליזם. אלה הם בדיוק העוני והמחסור אותם מבקש הליברליזם להעלים, והוא רואה באמצעים אותם הוא מציע בלבד כמתאימים להשגת התכלית הזו. הבה ניתן למי שחושב שהוא מכיר אמצעי טוב יותר, או אפילו שונה מהמוצע להשגת התכלית להמציא את הראיה. הקביעה כי הליברלים לא שואפים לטובת כלל החברה, אלא רק של קבוצות מסוימות, לא יכולה בשום פנים ואופן להוות תחליף לראיה זו.

העובדה שיש בעולם מחסור ועוני לא היתה מהווה טיעון נגד הליברליזם גם לו העולם היה ממש מדיניות ליברלית. השאלה האם עוני ומחסור היו גוברים במקרה של מדיניות אחרת תמיד תישאר פתוחה. לאור כל הדרכים והשיטות בהן מוסד הקניין הפרטי מוגבל ומעוכב בכל פינה בעולם באמצעות מדיניות אנטי-ליברלית, יהיה זה אבסורדי בבירור להסיק דבר נגד נכונות העקרונות הליברליים מהעובדה שהתנאים הכלכליים כיום אינם כמו שהיינו רוצים. בכדי להעריך את מה שהליברליזם והקפיטליזם השיגו, כדאי להשוות את התנאים של היום לאלה של ימי הביניים, או של המאות הראשונות של העת החדשה. מה שהליברליזם והקפיטליזם היו יכולים להשיג לו הותרו ממוסרותיהם ניתן להסיק רק משיקולים תאורטיים.  

[ליברליזם] הקדמה -3- רציונליזם

ביקורת נוספת המוטלת על הליברליזם היא שהוא רציונאליסטי. ברצונו לפתור את הכל בצורה מושכלת, ובכך הוא לא מצליח להכיר בעובדה שבענייני אנוש מרחב תמרון רחב ניתן, ואכן חייב להינתן, לרגשות ולדברים שאינם רציונליים, דהיינו למה שאינו השכל.

כעת, זה לא שליברליזם לא מודע בשום אופן לעובדה שבני האדם פועלים לפעמים בצורה לא מושכלת. לו היו בני האדם פועלים בצורה מושכלת כל הזמן, היה זה מיותר להטיף להם לקבל הדרכה מן התבונה. ליברליזם אינו גורס כי בני האדם תמיד מתנהגים בצורה רציונלית, אלא שאם הם מבינים את האינטרסים שלהם נכונה, יש להם להתנהג כך. . ומהות הליברליזם היא בדיוק זה, רצונו לפעול בשכל בתחום המדיניות החברתית באותו אופן בו כולם מסכימים לפעול כך בתחומים אחרים של הפעילות אנושית.

אם פלוני אשר קיבל המלצה הגיונית, למשל כשרופאו אמר לו כי יש לשמור על הגיינה בחייו האישיים יענה על כך: "אני יודע כי עצתך היא מושכלת, אבל רגשותיי מונעים ממני לפעול כך. אני רוצה לעשות את המזיק לבריאותי, גם אם אין הדבר הגיוני כלל", ספק אם ימצא אדם אשר יחשוב כי זוהי התנהגות נאותה. בלי קשר לדבר אליו אנחנו שואפים בחיים, כדי להשיג את היעד שהצבנו לעצמינו עליו לשאוף לפעול בשכל. האדם המבקש לחצות את מסילת הברזל לא יבחר בדיוק את אותו הרגע בו הרכבת חוצה את הצומת. האדם שרוצה לתפור כפתור ישתדל שלא לדקור את אצבעו עם המחט. בכל תחום של הפעילות המעשית האדם פיתח שיטה או טכנולוגיה המורה לו כיצד עליו לנהוג אם אין ברצונו להתנהל בצורה לא מושכלת. הכל מודים שכדאי לו לאדם לרכוש את השיטות בהן הוא יוכל להשתמש בחייו, והאדם אשר נכנס לתחום שאת דרכיו הוא טרם למד, יקרא "למך". 

ורק בתחום המדיניות החברתית נהוג שהדברים יהיו אחרת. כאן לא השכל אלא הרגשות והדחפים הם אלה שמכריעים. השאלה כיצד לסדר את התאורה טובה בשעות החושך נידונה במונחים הגיוניים בדרך כלל. אבל ברגע שהדיון מגיע לנקודה בה מחליטים האם תאורה תסופק על ידי יזמים פרטיים או דרך הרשות המקומית, ההגיון כבר לא תופס. כאן  הרגש, השקפת עולם, בקיצור - האירציונלי, צריכים לקובע את התוצאה. לשווא נשאל: מדוע?

התארגנות החברה האנושית בצורה המתאימה ביותר להשגת תכליות המוצבות היא דבר פשוט ויומיומי, להבדיל למשל מסלילת מסילת הברזל או ייצור ביגור או ריהוט. נכון ששאלות של ממשל ומדינה חשובות יותר מכל סוגיות אחרות של הקיום האנושי, שכן הסדר החברתי מהווה תשתית לכל דבר אחר, ואין זה אפשרי לכל פרט ופרט לשגשג ולהשיג תכליותיו, אלא בחברה התומכת בהשגתן. אבל יהיה תחום השאלות פוליטיות וחברתיות נשגב ככל שיהיה, הן עדיין מתייחסות לדברים שבשליטת האדם, ולכן חייבות להפתר בהתאם לכללי השכל האנושי. בעניינים שכאלה, לא פחות מבכל עניינים שבשגרה, המיסטיציזם אינו אלא רוע.  כוחות ההבנה שלנו מוגבלים ביותר. אין אנו יכולים לקוות לחשוף אי פעם את הסודות הכמוסים והעמוקים של היקום. אבל העובדה שלעולם לא נצליח לתפוס את המשמעות ואת התכלית של קיומינו לא מונעת מאיתנו לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים כדי לא לחלות במחלות מדבקות או להתשמש באמצעיים הנדרשים כדי להאכיל ולהלביש את עצמינו, וכן אל לה להרתיע אותנו מהקדמת חברה בה כל התכליות החומריות אליהן נשאף יהיו בני השגה.  גם המדינה ומערכת החוקים, הממשל וניהולו אינם נשגבים מדי, טובים מדי, אדירים מדי משנוכל להביאם לעיון רציונלי. בעיות של המדיניות החברתית הן בעיות של טכנולוגיה חברתית, ויש לחפש את פתרונן באותה דרך ובאותם אמצעים אשר עומדים לרשותינו לפתרון בעיות טכניות אחרות:  על ידי חשיבה הגיונית ובחינה מדוקדקת של המצב הנתון. מהות האדם ומה שמעלה אותו מעל לבעלי החיים הוא בזכות שכלו. מדוע עליו לזנוח את השימוש בשכל בתחום המדיניות החברתית ולסמוך על רגשות ודחפים מעורפלים ולא ברורים?

[ליברליזם] הקדמה -2- רווחה חומרית

ליברליזם הוא דוקטרינה המכוונת בכללותה כלפי התנהגות בני האדם בעולם הזה. בסך הכל, אין בדעתו אלא קידום רווחתם החיצונית והחומרית, והוא לא מעסיק את עצמו ישירות עם צרכיהם הפנימיים, הרוחניים והמטאפיזיים. הוא לא מבטיח לבני האדם אושר ונחת, רק את הסיפוק האפשרי המלא ביותר של אלה מתשוקותיהם שניתנות לסיפוק על ידי דברים בעולם החיצוני.

ליברליזם זכה לעתים קרובות לביקורת על גישה חיצונית טהורה ומטריאליסטית כלפי חיי שעה הארציים. חיי האדם, כך נאמר, לא מורכבים מאכילה ושתייה. יש צרכים נעלים חשובים יותר מאשר אוכל ושתיה, מחסה וביגוד. כל העושר שבעולם לא יכול להקנות לבעליו אושר,אלא מזניח את האני הפנימי, ומשאיר את נשמתו של האדם חסרת סיפוק וריקנית. הטעות הגדולה של ליברליזם היתה כי לא היה לו מה להציע לשאיפות היותר עמוקות והנאצלות של האדם.

אבל המבקרים המדברים ברוח זו אינם אלא מראים עד כמה תפיסתם שלהם של השאיפות העמוקות והנאצלות הללו של האדם בלתי משולמת ומטריאליסטית.  מדיניות חברתית יכולה, בעזרת אמצעים הזמינים לה, להפוך את בני האדם לעניים או לעשירים, אבל היא לעולם לא תצליח להפוך אותם למאושרים או לספק את המאוויים הכי פנימיים שלהם. כאן כל אמצעי חיצוני יכשל. כל מה שמדיניות חברתית יכולה לעשות זה להסיר את הסיבות החיצוניות לכאב ולסבל; היא יכולה לקדם מערכת אשר מאכילה את הרעבים, מלבישה את הערומים, ומספקת מחסה לחסרי בית. אושר ונחת רוח לא תלויים במזון, ביגוד ומחסה אלא, מעל הכל, על מה שהאדם מטפח בתוך עצמו. ליברליזם אינו מתעסק בטובתו החומרית של האדם מתוך סלידה לדברים הרוחניים, אלא מתוך אמונה שלא ניתן לגעת בנעלה והעמוק שבנפש האנושית על ידי כל חקיקה חיצונית. הוא מחפש לייצר רק את הרווחה החיצונית, שכן הוא יודע שהאושר הפנימי, הרוחני, לא יכול להגיע לאדם מבחוץ, אלא מתוך ליבו שלו בלבד. אין תכלית ליברליזם אלא יצירת התנאים החיצוניים המקדימים לפיתוח החיים הפנימיים. ואין ספק כי האדם המשגשג יחסית במאה העשרים יכול למלא את צרכיו הרוחניים בקלות רבה יותר מאשר, הבה נאמר אדם במאה העשירית, שלא מצא מנוח מחרדות מציאת די כלכלתו או הסכנות האורבות לו מצד אויביו. 

וודאי שלא נוכל לענות לאלה, אשר כמו החסידים של כתות אסיאתיות נוצריות בימי הביניים, מקבלים עליהם את דוקטרינת הסגפנות המוחלטת ורואים בחיים של עוני וחירות מכל חפץ כציפורי היער וכדגי הים, כשהם מבקרים את הליברליזם בשל נטיותיו החומרניות. מהם נבקש רק לתת לנו ללכת בדרכינו באין מפריע, בדיוק כמו שלא נמנע מהם להשיג את מלכות השמיים בדרכם שלהם.  הבה ניתן להם להסתגר בתאיהם, הרחק מהעולם והאדם, בשלום.

הרוב הגורף של בני זמנינו לא יכול להבין את האידאל הסגפני. אבל מי שדוחה את העיקרון של חיי סגפנות, לא יכול יותר לבקר את ליברליזם על תכליתו של שיפור הרווחה החיצונית.