[ליברליזם] 1.6 הרכוש הפרטי והמוסר

כאשר אנו מציגים את החיוניות ואת התפקיד החברתי של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור , ואת חוסר השוויון בהכנסה ובעושר הנלווה אליה, אנחנו מספים בו בעת את ההצדקה המוסרית לרכוש הפרטי ולסדר החברתי הקפיטליסטי המושתת עליו.

התנהגות מוסרית היא התייחסות נאותה לדרישות החיוניות לקיום החברה, שיש לדורש מכל הפרט החי בה. לאדם החי בבידוד אין חוקי מוסר שהוא חייב לציית להם. אין לו שום עכבות לעושת את כל דבר שלדעתו ישפר את מצבו, ואין לו צורך לחושב האם יש במעשיו משום נזק לזולת. אבל כחלק מהחברה, חייב האדם להתחשב, בכל מעשיו, לא רק בתועלתו המידית אלא בצורך לקיים את חברה. שכן החיים של הפרט בחברה אפשרי רק בעזרת שיתוף הפעולה החברתי, וכל פרט יפגע קשות ביותר אם הסדר של החברה והיצור יתמוטטו. כאשר נדרש מהפרט להתחשב בחברה בכל פעולותיו, ולזנוח את הפעולות אשר יועילו לו באופן אישי אבל יפגעו בחיי החברה, אין משמעות הדבר שהפרט יידרש להקריב את עצמו לטובת הזולת. שכן כל קרבן שיידרש ממנו הוא זמני: וויתור על תועלת מידית זניחה לטובת תועלת הרבה יותר גדולה בסופו של דבר. המשך קיומה של החברה כחיבור בין בני האדם המשתפים פעולה וחולקים דרך חיים משותפת הוא מעניינו של כל פרט ופרט. מי שמקריב איזה יתרון רגעי כדי לא לסכן את המשך קיומה של החברה מוותר על רווח שולי לטובת רווח ענק.

 פן זה של האינטרס הציבורי הכללי מובן לעתים קרובות שלא כהלכה. ערכו המוסרי נבחן במעשה הקרבה עצמו, בוויתור על טובה מידית. אנשים סרבו לראות כי הדבר בעל הערך המוסרי אינו ההקרבה, אלא תכליתה. הם התעקשו להעניק ערך מוסרי לקרבן, ולוויתור כשלעצמו. אבל הקרבה היא מוסרית רק אם היא משרתת תכלית מוסרית. עולם ומלאו מדבילים בין האדם המסכן את חייו ואת רכושו לתכלית טובה לזה אשר עושה זאת ללא כל תועלת לחברה כלל.

כל דבר העוזר לשמור על הסדר החברתי הוא מוסרי; כל דבר הפוגע בו אינו מוסרי. ולכן, אם נגיע למסקנה שמוסד מסוים מיטיב עם החברה, כבר לא ניתן יהיה לטעון כי הוא אינו מוסרי. יכולים להיות חילוקי דעות האם מוסד מסוים הוא מועיל או מזיק לחברה. אבל משהוחלט כי הוא מועיל, איש כבר לא יוכל לטעון מאיזו סיבה בלתי מובנת, שהוא אינו מוסרי.