[ליברליזם] 7. המדינה והממשלה

השמירה על החוק המוסרי הוא אינטרס מוחלט של כל פרט ופרט, שכן כל הפרטים נהנים מקיום שיתוף הפעולה החברתי; אבל הדבר שדורש מכולם וויתורים, גם אם זמניים, אשר הרווח הכללי מפצה עליהם די והותר. ואמנם כדי לראות זאת נדרשת תובנה מסוימת בדבר הקשרים בין דברים, וכדי לעשות זאת נדרש כוח רצון מסוים. אלה החסרים את התובנה, או בעלי תובנה החסרים את כוח הרצון לפעול לפיה, לא  יהיו מסוגלים לציית לחוק המוסרי מרצון. אלה החסרים את התובנה, או בעלי תובנה החסרים את כוח הרצון לפעול לפיה, לא  יהיו מסוגלים לציית לחוק המוסרי מרצון. האדם יכול להתמסר להוללות לא בריאה, כגון צריכת סמים, בין אם הוא לא מודע להשלכות, או בגלל שהוא חושב אותן לפוגעות פחות מאשר וויתור על התענוג הרגעי, או בגלל שחסר לו כח הרצון הנדרש להתאים את התנהגותו לידיעותיו. יש אנשים שחושבים שיש הצדקה בהפעלת אמצעי כפייה על ידי החברה על אדם כזה כדי להביאו לדרך הישר, ובכלל לתקן כל אדם שהתנהגותו חסר האחריות פוגעת בחייו ובבריאותו. הם תומכים במניעה בכח מהאלכוהליסטים והמכורים לסמים להתמסר להרגליהם המגונים ובכפייה של שמירה על בריאותם.
את השאלה האם הכפייה היא אכן המענה במקרים כאלה אנו נשמור לדיון בהמשך. מה שמעניין אותנו כאן הוא משהו שונה בתכלית, והוא השאלה האם יש למנוע בכח מלפעול את אלה מבני האדם שפעולתם מסכנת את המשך קיומה של החברה. האלכוהוליסט והמכור לסמים פוגעים רק בעצמם, אך האדם המפר את חוקי המוסר המושלים בחיי האדם בחברה פוגע בכולם. חיים בחברה יהיו בלתי אפשריים למדי אם אלה מבני האדם החפצים בהמשכה ומתנהגים בהתאם היו נאלצים לוותר על השימוש בכח וכפייה נגד אלה המוכנים לחבל בה בהתנהגותם. מספר קטן של טיפוסים אנטי סוציאליים, דהיינו בני האדם אשר אינם רוצים או מסוגלים להקריב את. הקורבן הזמני שהחברה דורשת מהם, יכולה להפוך את החברה כולה לבלתי אפשרית. ללא השימוש בכפייה נגד אויבי החברה, לא יתכנו חיי חברה.

אנו קוראים למנגנון החברתי של כפייה האוכף על בני האדם את כללי החיים בחברה בשם "המדינה"; לכללים המנחים את התנהלות המדינה - "חוקים"; ולגופים האמונים על ניהול מנגנון הכפייה –"הממשל".

אין ספק שקיימת קבוצה המאמינה שניתן להפטר בבטחה מכל צורה של כפייה ולבסס את כלל החברה על ציות וולונטרי לחוקי המוסר. האנרכיסטים חושבים שהמדינה, החוקים והממשל הם מיותרים בסדר החברתי אשר באמת ישרת את טובת הכלל, ולא אינטרסים מיוחדים של המיעוט המיוחס. הצורך בכפייה לשם ההגנה על הסדר החברי הקיים נובע אך ורק מכך שסדר זה מבוסס על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. לו תבוטל הבעלות הזו, אזי כולם, יתחילו, באופן ספונטני, לציית לכללים הנדרשים לצורך שיתוף הפעולה החברתי.

כבר ציינו שדוקטרינה זו טועה באשר לאופי הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. אבל גם בלי כך היא אינה בת השגה בתכלית. האנרכיסט אינו מכחיש, ובצדק, שכל צורת שיתוף הפעולה בחברה המבוססת על חלוקת העבודה דורשת ציות לכללי התנהגות שלא תמיד מקובלים על הפרט, שכן הם דורשים ממנו קורבן, אמת כי רק זמני, אך באותו  רגע לא פחות כואב. אבל האנרכיסט טועה, בהניחו כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, יצייתו לכללים האלה באופן וולונטרי. ישנם הסובלים מבעיות עיכול חמורות, אשר על אף שידוע להם היטב כי צריכת מזון מסוים תגרום להם אחרי זמן מה לכאבים איומים, כמעט בלתי נסבלים, בכל זאת אינם מסוגלים לוותר על התענוג שבאכילת המעדן. כעת, מערכת היחסים ההדדית של החיים בחברה אינה קלה לתפיסה כמו ההשלכות הפיזיולוגיות של אכילת מזון, וההשלכות  אינן מגיעות במהירות רבה כל כך או, מעל הכל, כל כך בבירור לרשע. האם ניתן אפוא להניח שלמרות כל זה כל פרט ופרט בחברה האנרכיסטית יהיה ניחן ביותר ראיית נולד וכוח רצון מאותו חולה מערכת העיכול הגרגרן, בלי ליפול לגמרי למחוזות האבסורד? האם בחברה האנרכיסטית לא תתקיים כלל האפשרות שפלוני ישליך בהיסח דעת גפרור ותפרוץ דליקה, או שאלמוני, אחוז בלהט קנאה, כעס  או נקמנות יפצע את זולתו? האנרכיזם טועה בהבנת טבעו האמתי של האדם. הוא יישים רק בעולמם של קדושים ומלאכים.

ליברליזם אינו אנרכיזם, ואין לו דבר וחצי דבר עם אנרכיזם. הליברל מבין בבירור כי ללא פנייה לכפייה, קיומה של החברה יעמוד בסכנה, ושמאחורי כללי ההתנהגות הנחוצים כדי להבטיח שיתוף פעולה מרצון חייב לעמוד איום באלימות, בלעדיהם כלל החברה תהיה נתונה כל הזמן לרחמי כל אחד מחבריה. חייבת להיות אפשרות להכריח את זה שאינו מוכן לכבד את חייהם, בריאותם, חירותם הפרטית והרכוש הפרטי של הזולת להסכין עם כללי החיים בחברה. זהו התפקיד התורה הליברלית מעניקה למדינה: הגנה על הרכוש, החרות, והשלום.

הסוציאליסט הגרמני פרדיננד לסל ניסה להציג את הממשל המוגבל לתחום זה בלבד באופן מגוחך כשהוא קרא למדינה המושתתת על עקרונות ליברליים "מדינת שומר הלילה." אבל קשה לראות מודע מדינת שומר הלילה תהיה מגוחכת יותר מהמדינה המתערבת בהכנת כרוב כבוש, ייצור כפתורים למכנסיים או הוצאה לאור של עיתונים. כדי להבין את הרושם אותו ביקש לסל לייצר בחידוד הלשון שלו, יש לזכור כי הגרמנים בני זמנו טרם שכחו את המדינה של המלוכה הרודנית, על תפקידיה המנהלתיים והרגולטוריים הרבים עד אינסוף, שהם היו עדיין נתונים תחת השפעת הגותו של הגל, אשר העלה אתה מדינה לתפקיד ישות אלוהית. מי שרואה את  המדינה כמו הגל , כ"העצמות המוסרית המודעת לעצמה", כ"הרוח האתי בתור הרצון העצמותי"[1], ברור שכל ניסיון להגביל את תפקידי המדינה לכדי אלה של שומר הלילה ייראה כחילול הקודש.

רק כך ניתן להבין כיצד יכלו בני האדם להרחיק עד כדי גינוי הליברליזם על "עוינות" או שנאה כלפי המדינה. אם אני מחזק בדעה שאין זה יעיל לתת למדינה לנהל את הרכבות, בתי מלון או מכרות, אי אפשר לקרוא לי "אויב של המדינה" יותר משניתן לקרוא לי אויב של חומצה גופרתית רק בגלל שאני חושב שעל אף השימושים הרבים של החומצה אין היא מתאימה לשתייה או לשטיפת הידיים.

אין זה נכון להציג את גישתו של הליברליזם כלפי המדינה על ידי אמירה שברצונו להגביל את תחום פעילותה האפשרי, או שהוא מתעב, ברמת העיקרון, כל פעילות הממשלתית בתחום הכלכלי באשר היא.  פרשנות מאין זו לא באה בחשבון כלל וכלל. הגישה בה נוקט הליברליזם בשאלת תפקידי המדינה נובעת ישירות מקידום הרעיון של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. מי שתומך ברעיון זה , ברור כי אינו יכול לתמוך גם בבעלות שיתופית על אמצעי הייצור, דהיינו בהעברתם מידי הפרטים לידי הממשל. כך, התמיכה בבעלות הפרטית כבר כוללת בתוכה  הגבלה חמורה של תפקידי הממשל.

הסוציאליסטים נוהגים לעתים להאשים את הליברלים בחוסר עקביות. אין זה הגיוני, כך הם גורסים, להגביל את הפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי רק לשמירה על הרכוש. קשה לראות מדוע, אם הממשל אינו שומרתעל ניטרליות מוחלטת, יש להגביל את ההתערבות שלו רק לשמירה על זכויות בעלי הרכוש הפרטי.

הביקורת הזו הייתה יכולה להיות מוצדקת, אם התנגדות הליברליזם לפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי הייתה נובעת מסלידה עקרונית מכל פעילות ממשלתית באשר היא. אבל אין זה כלל המקרה. הסיבה להתנגדות הליברליזם להרחבת היקף הפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי היא בדיוק בשל הפגיעה שתיווצר בבעלות הפרטית של אמצעי הייצור. ובעלות זו היא העיקרון התאים ביותר בעיני הליברליזם לארגון חיי האדם בחברה.

---

[1] על פי:  גיאורג וילהלם פרידריך הגל, " פילוסופיה של המשפט", הוצאת שלם, ירושלים, 2011