ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 13

פרק 13

הזמנים קשים

על הסיבות של המחזור העיסקי

בכלכלות של האומות התעשיתיות הכי מתקדמות, היצע הכסף מנוהל בידי הבנק המרכזי. הבנק המרכזי מנסה לשלוט, עד כמה שניתן, בערך הריבית במשק. (בארה"ב, הבנק המרכזי נקרא "פרדל ריזרב". מאחר וזה הבנק המרכזי החשוב והמוכר ביותר בעולם, נתמקד בדיון שלו על "הפד"). קיימים הסברים שונים  בזכות ההתערבות של הבנק המרכזי בשוק: לדאוג לכמות מספקת של כסף ואשראי "כדי לעמוד בצרכי המסחר", להבטיח "ערך יציב" למטבע המקומי, "להלחם באינפלציה", לרכך את התנודות בכלכלה, וכו'.

לאור הדיון שלנו בנושא הכסף והאשראי עד כה, כל ההסברים האלה נראים לא אמינים. ראינו כי המחירים יכולים להתאים את עצמם לכל כמות של כסף במשק. אין ספק כי תהליך ההסתגלות לוקח זמן ויש לו עלויות נלוות. לכן היינו מעדיפים את השינוי האיטי, שיתן יותר זמן לכולם להסתגל, על פני השנוי המהיר. הצורך להפיק זהב מהאדמה כדי להפכו לכסף שימש כבקרה על גידול היצע הכסף בימי תקן הזהב. בקרה זו הביאה לתקופה של כמאה שנה בה תנודתיות המחירים היתה נמוכה באופן יוצא דופן. אין ספק כי האפשרות לייצר כסף חדש כפי שבנקים מרכזיים יכולים - כל עת שיחפצו - הפכה את שינויים המהירים בהיצע הכסף לאפשרים. היפראינפלציות שונות אשר התרחשו במאה האחרונה הן עדות לכך.

באופן דומה, יש לנו את כל הסיבות להאמין, שהמנגנון הכי טוב להתאמה בין האשראי הנחוץ לדעת העסקים לחסכונות הזמינים הוא ריבית השוק. מה שחשוב באמת לעסקים זה היכולת לרכוש את המוצרים, הידע והשירותים הנחוצים להם להשלמת תכניותיהם בדרך ליצירת מוצר צריכה. הכסף שהעסק לווה חשוב רק כאמצעי לרכישת גורמי הייצור הללו. אם הגורמים הראליים אינם זמינים, כי אנשים לא חסכו מספיק מתוצרת העבר כדי לקיים אותם, אז לא הגדלת כמות הדולרים שבמחזור, ולא הנמכת הריבית באופן מלאכותי לא יגרמו להם לצוץ יש מאין כבדרך קסם.

וכבר הסברנו מדוע חיפוש אחרי מטבע יציב הוא חסר תוחלת: הערכה היא מימד של הפעילות האנושית, ובפעילות אנושית אין ערכים מספריים קבועים. כל ערך שנבחר מרצון כולל אפשרות של שינוי בהערכה. וכך, הפד אינו רק שלא נלחם באינפלציה, הוא הסיבה העיקרית לה.

בפרק זה אנו נבחן את הסיבה בסופית מהרשימה, "לרכך את זעזועים", לעומק. במהלך הפרק ניראה, כי הבנק המרכזי הוא בדרך הכלל היוצר ולא הבולם של תנודות הכלכליות. גם כהוא  לוחץ על בלמים ומוציא אוויר מהבועה, בדרך כלל הוא זה ניפח אותה מלכתחילה.

כשהדלק נגמר

דמיינו לכם שאתם נוהגים באוטובוס.  אתם עומדים לקחת אוטובוס מלא נוסעים דרך מדבר. כל תחנות הדלק נשארו מאחור. היעד שלכם - עיר בקצה השני של המדבר. אתם עומדים בפני דילמה: אם תנסו להגיע לעיר יותר מהר, הנוסעים לא יוכלו להפעיל מזגנים כדי להתגבר על חום המדבר. המהירות הגבוהה וקירור יגמרו את הדלק מהר יותר, ובגלל שהאוטובוס שלנו הוא יוקרתי, לכל נוסע יש בקרת מזגן נפרדת, שלא נתונה לשליטת הנהג, בכיסאו.

כדי לקבל החלטה אתם מסתכלים על מד הדלק שלכם וקובעים כמה דלק יש לכם. תספרו לנוסעים על השיקול בין נוחות למהירות, שכן ככל שהם יפעילו יותר את מיזוג ככה הדלק יגמר יותר מהר. אז תאספו הצהרות כתובות מהנוסעים על רמת  המיזוג עליה הם ישמרו במהלך הנסיעה, איש איש במקומות. תבצעו מספר חישובים על המרחק, מהירות, צריכת הדלק, ותבחרו את המהירות המירבית בה ניתן לנסוע בהינתן כמות הדלק שנשאר והצהרות הנוסעים בדבר שימוש במיזוג.

על הנוסעים להחליט האם לנסוע בנוחות, אך להגיע ליעדם בעיכוב, או בפחות נוחות אך להגיע מוקדם יותר. למדע הכלכלה אין הרבה מה להגיד על הצירוף שיבחר,פרט לכך שכניראה הצירוך היה עדיף בעיניהם כאשר נבחר.

וכעת דמיינו לכם, כי לפני שהתחלתם לבצע את החישובים שלכם מישהו התגנב אל האוטובוס והחליף את הבחירות האמיתיות של הנוסעים עם חבילה של תצהירים כוזבים, המעידים כי הם בוחרים בחום גבוה. במילים אחרות אתם חושבים שהם יצרכו פחות דלק משהם הולכים לעשות בפועל.  אתם מחשבים על פי הנחה, כי הנוסעים מתכוונים לשמור על חום ממוצע של 26 מעלות, כשבפועל הם ינסו להגיע לממוצע של 22 מעלות. בלי ספק החישוב שלכם יתגלה כמוטעה, והנסיעה לא תתרחש כמתוכנן. תצאו לדרך כשאתם בטוחים שיש ברשותכם יותר משאבים מאשר במצאיות. בסוף תצטרכו להזמיןם צוות חילוץ, כשרעש המנוע יבשר לכם כי הוטעתם.

אני מציע את הסיפור הזה כמטאפורה לתורת המחזור העסקי האוסטרית - תמע"א  (Austrian (business cycle theory - ABCT, אשר מסבירה מדוע במדינות המפותחות הכלכלה נוטה לנוע במסלול של גאות ושפל. אתם, הנהג, מייצגים את היזמים. הדלק הוא סך המשאבים הזמינים במשק. מסע דרך המשבר הוא תקופת ייצור מסוימת. הנוסעים הם הצרכנים. הבחירה שלהם ברמת המיזוג היא כמה הצרכנים רוצים לצרוך ביחס לכמה הם רוצים לחסוך (כלומר העדפת הזמן שלהם). מהירות האוטובוס היא כמות ההקעה שיוציאו היזמים. יעד הסופי הוא סיפוק רצונות צרכנים רבים ככל שאפשר. ובאשר לבנק המרכזי - למשל הפדרל ריזרב - זה היה הוא שהתגנב וחבל בהעדפות הצרכנים.

מה שבנק המרכזי מבלבל הוא כיצד השוק מבין את העדפת הזמן הממוצעת של הצרכנים, שהיא ריבית המקור (originary interest) העדפת הזמן הזו מספרת לנו כמה הון יהיה זמין דרך חסכונות הצרכנים, או, בסיפור שלנו, דרך ויתור על מיזוג אוויר. כאשר הבנק המרכזי מוריד באופן מלאכותי את הריבית - אנו שומעים בחדשות שהפד מוריד את הריבית "לתמרץ את השוק" - היזמים נערכים למצב כאילו שהצרכנים יהיו מוכנים לדחות צריכה ולחסוך יותר משהם יעשו זאת בפועל. כנהג האוטובוס, אתם פועלים כאילו הנוסעים הסכימו לסבול את החום כדי לאפשר לכם להאיץ ל110 קמ"ש. אבל במציאות הם יבזבזו דלק כה מהר, שהייתם צריכים להערך לנסיעה במהירות 90 קמ"ש בלבד. הנסיון שלכם לחצות את המדבר יכשל כשיגמר הדלק.

כמובן שבכלכלה האמיתית הדברים לא נעצרים סתם. בנקודה מסוימת במסע, מתברר שהדלק נעלם במהירות גדולה מדי. הפד, מתוך דאגה ל"התחממות יתר של השווקים" יעלה את הריבית. היזמים לא סתם יאטו את האוטובוס -  הם יפטרו עובדים, יבטלו פרוייקטים, ויקצצו בהוצאות בדרכים אחרות. המשק, לאחר גאות בהתחלה, נופל לתוך מיתון[1].

המטאפורה שלנו מאפשרת לנו גם להבדיל בין "נחיתה רכה", "נחיתה קשה" והתרסקות מלאה.  ככל שהנסיעה תימשך זמן רב יותר בטרם יתגלה ההבדל בין ריבית השוק להעדפות זמן אמיתיות רכנים, כך תהיה ה"נחיתה" שתעבור על המשק קשה יותר. אם היזמים מקדימים לזהות את הטעותה (או שהבנק המרכזי מקצץ את ההתרחבות מהר), ייתכן והאוטובוס יצטרך להאיט ל-80 קמ"ש בלבד. אם התרחבות האשראי נמשכת זמן רב, האוטובוס יצטרך לנסוע בירידות עם מנוע מכובה לגמרי -ואנחננו נקבל שפל כלכלי מלא, התרסקות.

כפי שראינו בפרקים הקודמים, שער הריבית משקף את העדפות הזמן של הצרכנים בגלל שזה מה שהלווים צריכים לשלם למלווים כדי לשכנע אותם לדחות את הצריכה שלהם. אם יש לי 100$, אני יכול להוציא אותם היום על ארוחת ערב נחמדה עם אישתי. או אני יכול להלוות אותם לשנה, שבסופה אני ואישתי נאכל סעודה יותר טובה. עד כמה צריכה הסעודה טובה יותר כדי שאסכים להלוות את הכסף הינו ביטוי להעדפה שלי את הצריכה הנוכחית על פני הצריכה בעתיד. אם אני דורש ריבית בשער של 5% לפחות, משמעות הדבר שלארוחה בשווי 105$ יש ערך שולי גבוה יותר בשנה הבאה מארוחה של 100$ השנה. מאידך, אם חבר שלי רוב דורש ריבית של 10%, הוא דורש בעצם ארוחה של 110$. הוא מעריך את הצריכה הנוכחית שלו ביחס לעתידית יותר ממני.

התוצאה הסופית של כל הלווים והמלווים המבטאים את העדפות הזמן שלהם דרך הצעות וביקוש להלוואות בשוק הוא שער הריבית של השוק. בכל שוק עם ריבית אמיתית, שער זה יכלול בנוסף לריבית המקורית את תוספת לשער בגין האינפלציה (או הפחתה לשער בגין הדפלציה) כמו גם את פרמיית סיכונים (risk premium) במידה ומיזם בו הושקע הכסף או הלווה לא תצלח דרכם.

שער הריבית מראה ליזמים האם השקעה מסוימת כדאית או לא. בשוק חופשי, שאין בו לא אינפלציה ולא דפלציה, השער הזה יהי שווה בערך למה שמכונה "שער ריבית חסר סיכון" (risk-free rate of interest). מאחר והיזמים יכולים לקבל החזר מעין זה על ידי רכישה של אג"ח בעלות דירוג גבוהה, הם לא יכנסו לפרוייקטים עתירי-הון אם התשואה מהם תהיה נמוכה משער ריבית זה.

במונחי האוטובוס שלנו, אין טעם לתכנן נסיעה במהירות 110 קמ"ש אם הצרכנים מוכנים להנמיך את המיזוג (לדחות את הצריכה) לרמה שתספיק לנו רק ל-80 קמ"ש. כאשר התשואה למיזם נמוכה מריבית חסרת הסיכון,  הצרכנים בעצם  מאותתים כי הם יעדיפו  לצרוך את המשאבים הנחוצים כעת במקום להשקיע אותם באותו מיזם.

החגיגה של הפד[2]

הבה נבחן בקצרה את משבר ההי-טק שהתרחש לאחרונה כדוגמה להסבר אוסטרי לפרק בהיסטוריה כלכלית.

נאמר כי תפקיד הפד להעלים את קערת הפונש ברגע שהחגיגה התחילה. האפוריזם לא מזכיר שהפד הוא זה שמילא את הקערה מלכתחילה. יש המכנים את תמע"א כ"תאורית החמרמורת" (hangover theory). למען האמת, הדימוי הזה די מדויק. הפד מתדלק את המסיבה עם אשראי זול, ואז נאלץ לחסום אותו לפני שקורה אסון.

MZM (מכשירים פיננסיים לטווח קצר ביותר, אחד ממדדי היצע הכסף) עלה בפחות מ-%2.5 לשנה בין 1993 ל-1995. אבל בשלושת השנים הבאות שיעור הצמיחה זינק ל-10%, ובמחצית השניה של 1998 - לכמעט 15%.

שון קוריגן (Corrigan), מנהל Capital Insight, חברת יעוץ פיננסי בריטית, מפרט במאמרו "נורמן, סטרונג וגרינספאן" את התוצאות של הרחבה של

 סתיו 1998, בזמן שהכלכלה העולמית עדיין התאוששה ממפולת האשראי האסייתי בשנה שקדמה לה, ואז היתה צריכה להתמודד אם חדלות הפרעון של רוסיה, והתרסקותה של הענקית LTCM .

קוריגן ממשיך וכותב:

במשך שמונה עשרה החודשים הבאים, הפד הוסיף 55$ מליארד לאחזקות שלו באג"ח ממשלתי, רכישות חוזרות (repo) טפחו מ6.5 מיליארד דולר ל-22 מיליארד... כל זה הפך לעליה מצטברת בקרנות נאמנות המשקיעות בשוק הכסף ונכסי הבנקים המרכזיים ב-870 מיליארד דולר בשיא השוק, של 1.2 טריליון דולר בשיא התפוקה התעשייתית, ושל 1.8 טריליון דולר נכון להיום [אוגוסט 2001] - כפליים מעליה בתמ"ג באותו זמן.

החגיגה היתה בעיצומה. הפד דאג לכך שהזמנים הטובים לא יגמרו וקיצץ את ריבית הבנק המרכזי באחוז שלם בין יוני 1998 וינואר 1999. התשואה על אג"ח ממשלתי של 30 שנה צנח ממעל 7% לשפל של 5%.

שוק ההון המריא. ממוצע הנאסד"ק (NASDAQ composite) עלה בין 1996 ל-2000 מכמעט 1000 נק' ללמעלה מ-5000 עם עליה של 80% ב-1999 לבדה. עם אשראי זמין מוענק בחפשיות לחברות סטרט-אפ אינטרנטיות, עדרים של שמנכ"לים תאגידיים, שעד כה נראה כי נישאו נישואים קתוליים למניות היציבות והמשעממות של תאגידים, החלו לפתע לפלרטט עם מניות הדוט-קום הצעירות והסקסיות.

בינתיים, הצריכה נשארה איתנה, עם חיסכון מועט בלבד (ולפעמים שלילי). הצמיחה לא באה מהשקעה אמיתית, הדורשת דחיה של צריכה נוכחית לטובת העתיד. מקורה היה מכבש הדפוס המוניטרי.

מעודדים על ידי תשואות שוק ההון המרקעיות שחקים, הצרכנים בנו תוספות ענק לבתים שלהם ונסעו לטייל במקומות שלא היו חושבים עליהם קודם. מחירי הנדל"ן, בייחוד ב"אזורי הדוט-קום" כמו עמק הסיליקון, זינקו מעלה מעלה.

כפי שקורה לעתים קרובות במסיבות היותר פרועות, כשהחגיגה התקדמה אל השעות הקטנות, כמה בחורים גילו כי הם מתכננים לקחת הביתה את אותה הבחורה. היו מעט מדי משאבים מכדי שהתכניות שלהם יצליחו. הגורם הקריטי,והכללי מבין כולם , המשך זרימת הון השקעות, הפך בלתי זמין. (כמובן שאם הפד היה ממשיך ומספק אותו, זה היה רק מחמיר את ההתרסקות). כמו כן התגלה מחסור במתכנתים, מהנדסי רשת, מנהלים טכניים, וגורמי ייצור אחרים. חברות הסטארט אפ האינטרנטיות, אשר התכוונו לפעול בשנים הראשונות בהפסד דרך גיוסי הון גילו שלא רק שיש פחות הון להשקעות משהן קיוו, אלא גם עלות של הפעלת העסק עלתה גם כן!

תכניות עסקיות של חברות סטארט אפ רבות כללו תזרים מזומנים שלילי ב-10-15 שנים ראשונות לפעילות, בזמן שהם "בונים את נתח השוק". כדי להמשיך בחגיגה הם הזדקוו לבעל הבית שימשיך למזוג.

אבל הפד יודע שגאות כזאת לא יכולה להמשך בלי שגם המחירים יתחילו לטפס. בסופו של דבר, אם הרחבת האשראי תימשך, הדבר יוביל לגאות מתפרצת (crack-up boom), בה המשק נכנס לתקופה של אינפלציה משתוללת. פחד האינפלציה הוביל את הפד למדיניות של צמצום בשלהי 1999.

הדבר סייע להחזיר את עליה בMZM ל לסדר גודל חד ספרתי (8.5% בשנים 1999-2000). כאשר קערת הפונץ' התרוקנה, החמרמורת - ומרחץ הדמים של הדוט-קום - החלה. על פי סקר של Webmergers.com, לפחות 582 חברות אינטרנט סגרו את דלתיהן בין מאי 2000 ליולי 2001. צלילה במחירי המניות ששרדו היתה קורעת לב. למשל מניות של Beyond.com, בהתאמה לאחר איחוד, ירדו מ619$ ל0.79$ למניה. הנאסד"ק צנח לרמה מלפני שנתיים תוך פחות משנה. האבטלה זינקה וכלכלת המדינה נכנסה למיתון.

בסתיו 2001 התפוצצה פרשת אנרון כפשיטת הרגל התאגידית הגדולה ביותר עד כה בהסטוריה של ארה"ב. בזמן כתיבת שורות אלה ניראה כי חלק מהנהלת אנרון היו אשמים בכך לפחות במובן המוסרי, וייתכן אף בפלילים. אבל עלייתה של התרחשה בזמן האשראי החופשי, והתרסקותה באה כשדרישה לפדיון (call) אחרונה נעשתה. גם הונאות פונזי משגשגות כהאשראי קל להשגה.

הסבר נפוץ נוסף למחזור העסקי אשר ניתן גם לבועת האינטרנט הוא "תאוריית המאניה". המשקיעים נשבים על ידי סוג מסוים של השקעה - פקעות צבעונים, מיזמי מסחר במושבות של צרפת, נדל"ן בפלורידה, "החמישים המגניבים" או חברות אינטרנטיות[3] - ומתחילים בתהליך בעל משוב חוזר של הצעות מחיר הולכות וגדלות. כמו חולה מאניה דיפרסיה, שיכול לחיות במצב הרוח המרומם רק תקופת מה לפני שהוא נופל למעמקי הדיכאון, כך מתחילים בני האדם אחרי זמן מה להטיל ספק במאניה וכל העסק מתפוצץ.

לא כאן המקום לדון בניתוח הפסיכולוגי של תאוריה זו. ובכל זאת, אנו יכולים לומר שאין בה דבר הסותר את הגישה האוסטרית. הם בוחנים את אותה תופעה מנקודת מבט של שני מדעי חברה שונים: פסיכולוגיה חברתית וכלכלה. ייתכן והם אף משלימים. התאוריה האוסטרית מסבירה הסבר עקבי על מה שמתחיל את המאניה - התרחבות האשראי - ומה שמתחיל את הדיפרסיה - סוף ההתרחבות. ככלות הכל, העובדה שאנשים מתלהבים המאינטרנט לא יכולה כשלעצמה לייצר בועה ספקולטיבית. המימון לפעולות הספקולציה חייבות להגיע מהיכנשהו, והאוסטרים מזהים את מקורו של המימון הזה. מאידך תאוריית המאניה יכולה אולי לעזור להסביר את הסיבה מדוע ההשקעות מתועלות בגאות לכלים אופנתיים.

גאות, שפל, ומבנה ההון

התאוריה האוסטרית עוסקת בעיקר בהשקעות נפל (malinvestment), לא בהשקעות יתר (overinvestment). היזמים בזבזו זמן ומשאבים על פרוייקטים שהם לא באמת יכולים להשלים, ושהם לא היו תמחילים כלל לו קריאה מדויקת של העדפות הזמן של צרכנים היתה זמינה להם. כפי שניסח מיזס ב"פעילות אנושית",

המשך התרחבות של היצור אפשרי רק אם כמות מוצרי ההון גדלה בעזרת חיסכון נוסף, דהיינו עודפים שמיוצרים אך לא נצרכים. המאפיין הבולט של גאות הרחבת האשראי היא שמוצרי ההון הנוספים לא הופכים לזמינים.

הבחנה בין השקעות יתר להשקעות נפל אפשרית רק בזכות התובנה האוסטורית המרכזית כי להון יש מבנה, כפי שראינו בפרק 8. יוזמות רבות סומכות על זמינות של מוצרי הון משלימים אי שם בעתיד. למשל, כשאני פותח עסק למסחר באינטרנט, בתכנית שלי יש סעיף האומר: "חצי שנה מתחילת העסקים: העסק 100 מתכנתי רשת בשכר 100,000$ כל אחד". אבל בינתיים מתחילה הגאות. חברות נוספות פרט לשלי זוכות לנתח של מזומנים בזכות הרחבת האשראי. כשאנו מתחילים לשכור את צוות המתכנתים שלנו, לפתע מתגלה כי הם אינם זמינים בכמויות ובשכר שחשבנו עליו. וכל חברה שאינה יכולה להשהות את תכניותיה חייבת להציע מחיר יותר גבוה על אותם שירותים.

האשראי החדש זורם תחילה בדרך כלל למוצרי הון מסדר גבוה, כגון תכניות עסקיות, בניינים חדשים, מפעלים חדשים וכיו"ב. רק  כאשר מוצרי ההון הללו מתחילים לדרוש מוצרים משלימים מתגלה האופי החולף של הגאות. אם היה מתקיים חיסכון אמיתי, הסיכוי להשיג מוצרים משלימים היה הרבה יותר גדולים. קחו לדוגמה את העסק האינטרנטי שלי: אם מספיק אנשים היו שמים הצידה מספיק זמן כדי ללמוד תכנות (זו צורה של חיסכון), היו מספיק מתכנתי הרשת זמינים הן בשביל התכנית שלי והן בשביל המתחרים שלי.

עוד דימוי ל"ניהול" הכלכלה על ידי הפד הוא של רופא ילידים היפראקטיבי שתמיד מרגיש שהילדים המטופלים אצלו לא גדלים ב"קצב הנכון".

הגוף גדל בתהליך שאנחנו לא שולטים בו באופן מודע, המבוסס, בדרכים שאנחנו מבינים רק באופן חלקי, על רקע גנטי, תזונה, מנוחה, מאמץ, וכיו"ב. כל תא ותא מגיב לתנאים מקומיים שלו, והתוצאה הסופית של כל התגובות הללו היא קצב הגדילה של הגוף. כך, כל פרט במשק מקבל החלטות על סמך הנסיבות המיוחדות שלו, אשר ביחד נותנות את המצב הכללי של הכלכלה. כשאני מתשמש בדיון זה, אני לא טוען שהמשק הוא "באמת" סוג של אורגניזם, רק שהצמיחה הכלכלית דומה במידת מה לצמיחה אורגנית.

הפד, רופא הילדים בדימוי שלנו, מרגיש שהוא יכול לשפר את מצבו הטבעי של המטופל. הוא אינו משנה שום נתון ממשי בתהליך, כמו כמות או אופי של מוצרי ההון הזמינים, או את הרצון לחסוך. במקום זה הוא מתעסק ב"רמה ההורמונלית" של המשק על ידי שינויי שער הריבית. כשהאשראי הופך לזמין יותר, נדמה כי הצמיחה במשק מואצת. מה שקרה בפועל הוא שמימדים מסויימים, הנראים לעין,של גדילה צברו תאוצה, בעוד שמימדים אחרים, חיוניים באותה מידה אבל גלוים פחות, דווקא סבלו מנסיגה. ללא קיום "תזונה" מתאוימה, ה"צמיחה" היא חסרת בסיס ממשי. ה"עצמות" נחלשות ולא יכולות להחזיק את הגוף. הבנק המרכזי מנסה אז, מאימת ההתרסקות, למתן את הצמיחה על ידי הידוק האשראי. הדבר כלל לא מבטל את הנזק שנעשה בתקופת ההרחבה, אלא מוסיף מערך חדש של הפרעות לאלה שכבר קיימות. כמובן שברגע שהבנק המרכזי ניפח את הבועה, די טיפשי להאשים אותה בניפוצה. האלטרנטיבה היחידה להתנפצות היא  היפראינפלציה ופירוק יחסי החליפין הבלתי-ישיר.

תומכי תורת המחזור העסקי האוסטרי אינם גורסים שהתרחבות האשראי שאינו מגובה בחסכונות היא הדרך היחידה בה המשק יכול להקלע לקשיים. כמו כן, גם כאשר תמע"א תקפה, אין הדבר אומר שההתרחבות  היא הגורם היחיד לכל הבעיות בעת המיתון. למשל, בעוד שרבים מאשני האסכולה האוסטרית טוענים שהדרך לשפל הגדולThe Great) Depression) נסללה על ידי מדיניות מרחיבה של הבנק המרכזי בשנות העשרים, הם מכירים באופן כללי כי תמע"א אינה האחראית היחידה לעומק ההתרסקות.

כך למשל בארה"ב, הן הממשל של הובר והן הממשל של רוזוולט ניסו בצעד הרה אסון לשמור את רמת המחירים לאחר ההתרסקות ברמתם הקודמת. זה עצר את תהליך ההסתגלות של המיתון ויצר את האבטלה ההמונית הזכורה לשמצה של השפל הגדול. (ו.ה. האט ביצע מחקר נרחב על מימד זה של השפל). מילטון פרידמן הדגיש כי טעויות של הפד הובילו לקריסת היצע הכסף. האוסטרים מכירים בכך שטעויות נוספות מצד הפד היו מחמירות את המצב. וכן, בזמן התרסקות הבורסה, מערכת חלוקת העבודה הבינלאומית, אשר התאפשרה בזכות מדיניות הסחר החופשי של שלהי המאה ה-19, התמוטטה את תוךמלחמת סחר בין הממשלים האינטרוונציוניסטים של שנות השלושים. חוק המכסים סמוט-האולי (Smoot-Hawley tariff) היה המטח האמריקאי במלחמה זו.

וכן אין תמע"א דטירמיניסטית, בכך שאינה מתיימרת לגלות מלכתחילה היכן בדיוק יופיעו ההפרעות הנגרמות  על ידי שער הריבית המלאכתי. הסיפור שהבאנו הוא טיפוסי, אבל הוא אינו האפשרות היחידה. כשהממשלה קובעת את מחיר הביצים נמוך מדי, לא נוכל להגיד היכן תופיענה ההפרעות, אבל נוכל לומר בוודאות שהן תתרחשנה. פיירו סראפה (Sraffa) התנגד לתמע"א כפי שהוצגה על ידי האייק. מדוע, הוא שאל, ששינויים היחסיים בעושר מירידה בשער הריבית לא יגרמו להעדפות זמן שוליות להיות בדיוק ברמה בה קבע הבנק המרכזי את הריבית? טוב, אנחנו מניחים שהם אכן יוכלו להיות כאלה. אבל גם שינויי השוק מקביעת מחיר הביצים יכולים להביא במקרה את השוק בדיוק לשיווי משקל של היצע וביקוש. אבל הדבר יתרחש במקרה בלבד, ולעתים נדירות ביותר.

אבל מה בדבר הציפיות?

כפי שאומר הכלכלן ריצ'רד אי. ווגנר (Wagner) מאוניברסיטת ג'ורג מייסון במאמר "תמע"א: מפרידים את הבר מתבן" שפורסם ב"Review of Austrian Economics": "הביקורת העיקרית על תמע"א שהוצגה... היא שהתאוריה האוסטרית מניחה שאנשי העסקים הם טיפשים ולא פועלים בצורה רציונלית בגיבוש הציפיות".

וגנר ממשיך ומציין כי "הופיע מגוון של מקצועות ועסקים המתמחים בחיזוי התזמון וההיקף של פעולות ממשלתיות שונות, כולל אלו של הבנק המרכזי". ניתן להניח שכעת יש ליזמים מידע טוב יותר כיצד לגבש את הציפיות.

רעיון הציפיות הרציונליות נכנס לתאוריה כלכלית בעיקר דרך עבודותו של רוברט לוקאס (Lucas). ג'אסטין פוקס (Fox), במאמרו "מה לכל הרוחות קרה לכלכלה?" במגזין "פורצ'ון" מסביר את התאוריה של לוקאס כדלקמן:

הוא טען שאם בני האדם הם רציונליים... הם יכולים לגבש ציפיות רציונליות אודות אירועי העתיד הניתנים לחיזוי. כך שאם הממשלה נכנסת לשגרה של הגדלת ההוצאות, או הגדלת היצע הכסף בכל פעם שהכלכלה נכנסת למיתון, אז בסופו של דבר כולם ילמדו זאת וישנו את ההתנהגות שלהם בהתאם... אבל ההגיון של לוקאס ושאר הלכלכלנים  ה"נאו קלסיים" הוביל אותם למסקנה הבוטה כי למדיניות המוניטרית והפיסקלית של הממשלה אין שום השפעה על הכלכלה הריאלית.

קל לראת כיצד ההסכמה הגורפת של רעיון הציפיות הרציונליות גוררת אחריה דחיה של התאוריה האוסטרית, הרואה בבנק המרכזי את הסיבה העיקרית למחזורי הגאות והשפל. כך ,למשל, גורדון טאלוק (Tullock), במאמרו "מדוע האוסטרים טועים בקשר לתקופות המיתון" אומר:

הנקודה השניה היא בקשר לאמונה [של האוסטרים] כי אנשי העסקים אף פעם לא לומדים. היה אפשר לחשוב שאנשי העסקים שהלכו שולל בהרצות הראשונות  של המחזור [האוסטרי], ולא צפו שהריבית הנמוכה סופה לעלות. אבל זה שהם ימשיכו לא לזהות את הדבר הוא מאוד לא סביר.

מה יכולה תאוריה אוסטרית לענות להתנגדות זו? אילו אנשי העסקים היו מסוגלים, בעזרת צבא של "תצפיתני הפד" ומומחים לאקונומטריקה, לנחש בדיוק מה הפד (או כל בנק מרכזי אחר) יעשה, האם היינו עדים להעלמות המחזור העסקי?

כדי להתחיל לבחון את השאלה, הייתי רוצה להזכיר את דימוי רוא הילדים ההיפראקטיבי. כשהיה לא מרוצה מקצב הגדילה של מטופליו, הדוקטור כל הזמן נתן להם מנות של הורמונים אשר האיצו או האיטו לסרוגין את התהליך. הבה נדמיין שאנו קופצים לביקור אצל אחד המטופלים עשר שנים לאחר ה"טיפול".

מה אנחנו יודעים על גובהו של הילד ביחס למה שהוא היה צריך להיות ללא הטיפול? לדעתי, מעט מאוד. ללא הטיפול הילד היה יכול להיות גבוה יותר, נמוך יותר, או בדרך מקרה בדיוק באותו גובה. אולי אנחנו יודעים שכעת הרופא מטפל בהורמונים המעוודים גדילה. אבל האם הם רק מזרזים את התהליך שהיה מתרחש גם בלעדיהם, או שהם דוחקים את הגדילה מעבר לכך?

היזמים מתמודדים עם מצב דומה מול הבנק המרכזי ושער הריבית. מתי בדיוק הריבית במשק היתה ריבית השוק? הפד תמיד מתערב במטרה לקבוע איזשהו שער. אנו יכולים לשער כי לפחות חלק מהזמן הריבית קרובה לשער השוק, אבל איך נדע מתי? גם אם מישהו אכן היה יודע שלמשל ב-12 ליולי 1995 הרביבת במשק היתה ברמתה הטבעית, איך נוכל להבין בכך מה הריבית צריכה להיות היום? תצפיתני הפד יכולים להגיד ליזמים כי הפד מרחיב את האשראי. אבל האם זוהי הרחבה לקראת שער השוק משער קודם גבוה, או המשך הורדת הריבית משער שכבר היה נמוך מהשער הטבעי? להגיד כי טעויות היזמים נובעות מכך שאינם חוזים באיזו דרך מה השער אמור להיות, משמעו להאשים אותם בכך שאין להם יכולות על-אנושיות.

היזמים כן יודעים האם הפד מרחיב כרגע או מצמצם. אבל כאן הידע החשוב ביותר בשבילם הוא כמה זמן זו תהיה המדיניות. לפד יש תמריץ לפעול בניגוד לציפיות של  הקהילה העסקית. אם אנשי העסקים מרגישים שהפד יעלה ריביות, והם נמנעים מלהעסיק, להתחיל פרוייקטים חדשים, לייצר מוצרי הון וכיו"ב, אז הפד, העוקב אחרי סטטיסטיקות על התעסוקה, הפרוייקטים החדשים וכו', לא יהיה צפוי להעלות את הריבית. כמובן שההיפך נכון גם כן. אם הפד חושב שהעסקים שוכרים עובדים חדשים, פותחים מיזמים וכו', והם אינם מצפים עליה בשער הריבית, הוא יהיה צפוי להעלות ריבית הרבה יותר - כדי למנוע "התחממות יתר".

 הנקדה של וגנר, שהזכנו קודם, היא שכנגד העובדה כי העסקים התשפרו בתצית על הפד, הפד השתפר בתצפית על עסקים. היזמים והפד נכנסו למעין משחק פוקר, וקשה לראות כיצד ניתן להאשים את היזמים בכך שהם לא ניחשו נכון מה יהיה הקלף אותו ישלוף הפד.

עלינו לבדוק, לאילו מהיזמים יש את התמריץ הכי חזק להיות הראשונים לנצל את האשראי הזול, ובאיזה מצב זה יעמיד את היזמים האחרים.

הבה נחלק את היזמים לסוג א' וסוג ב' (כפי שעוד נראה, ככל אין צורך בחלוקה כל כך חדה. זה בסך הכל נסיון לפשט את התמונה). יזמי סוג א' הם כאלה שרווחיים כרגע, דהיינו אלה שהכי כשירים לפרש נכונה את מצב השוק ולנחש את המצב העתידי. יזמי סוג ב' הם הנאבקים, המפסידים את הכסף, או בכלל "מתים להיות" יזמים חסרי המימון. כל אלה הם הכשירים פחות לצפות את המצב העתידי של השוק.

כעת, הבה נלך לתחילת הגאות. השנה היא 1996, והפד מתחיל להרחיב את האשראי. לאן יזרום הכסף החדש? סוג א' לא בהכרח זקוקים לאשראי נוסף. לו היו רוצים להתרחב, כבר יש ברשותם תזרים מזומנים זמין. בשוק שלפני ההרחבה, הם היו אלה עם האשראי הכי זמין. ייתכן וכבר עברו עליהם מספר מחזורים, ובגלל שהם יודעים לזהות את המתרחש, הם חושדים שעוד אחד מתחיל. הם נזהרים מפני צעדי התרחבות במצב שכזה.

המצב של סוג ב' הוא שונה לגמרי. העסקים שלהם שוליים, או אולי כלל לא קיימים. בתקופה הקודמת לא אישרו להם את האשראי.  גם אם הם היו מצליחים לזהות שהגאות היא מלאכותית, אולי היה נראה להם הגיוני "לתפוס את הגל" בכל זאת. הם כרגע ללא הון, וגם ללא סיכון להתרסק. אם הם ירכבו על הגאות, יהיו להם שנה-שנתיים של חיים טובים. ומי יודע, אולי העסק גם יצליח לשרוד אחרי הכל! אולי הם יבנו בסיס לקוחות רחב דיו כדי שמישהו ירכוש אותם, או אפילו יעשו מספיק כסף כדי לפרוש. במקרה כזה כלל לא אכפת להם אם החברה שלהם תקרוס בסופו של דבר.

הם משתמשים באשראי הקל כדי להתרחב או לפתוח עסקים חדשים. אנו צריכים לשים לב שהפיתוי לסוג א' הוא יותר נמוך - הם מצפים ל"חיים טובים" בכל מקרה, כי העסקים שהם כבר הולכים לא רע.

ככל שיזמי סוג ב' יוצרים ומרחיבים עסקים, מתחילה להתוות גאות. בכל אופן נוכל לראות כי מצבים של יזמי סוג א' משתנה:

כמובן שכדי להמשיך את הייצור במימדים הרחבים יותר שנוצרו כתוצאה מהרחבת האשראי, כל היזמים, אלה שפועלים בגבולות הישנים לא פחות מאלה שהרחיבו את הייצור, זקוקים לממון נוסף, שכן עלויות הייצור כעת גבוהות יותר. (מיזס, "פעילות אנושית")

גם כשהיזמים היותר מיומנים חושדים שההתרחבות היא מלאכותית, רובם אינם יכולים לסגור את העסקים בזמן הגאות. אבל זה מצריך מהם להתחרות יותר ויותר עם סוג ב' על גורמי הייצור. קחו לדוגמה חברה סוג א' "תכנה מחושבת בע"מ", וחברה סוג ב' "דוטי  דוטקום".

"דוטי דוטקום", השופעת בהון-סיכון ומחזיקה ב"תכנית עסקית גדולה מהחיים", מפתה את מיטב מומחי הג'אווה עם שכר ברמה של "תכנה מחושבת", תוך הצעת אופציות שיכולות להיות שוות מליונים אחרי ההנפקה בבורסה. (זוהי השקעה במוצר מסדר גבוה, שכן המומחים נדרשים  בעיקר לפיתוח מוצרים מורכבים שיקח מספר שנים להשלים). "מחושבת" פשוט לא יכולה לאבד את המתכנתים הטובים שלה לטובת "דוטי". היא חייבת להעלות את שכרם כדי להעמוד בתחרות.

אבל כדי לעשות זאת, על "מחושבת" לנצל את אותו האשראי הקל ש"דוטי" מנצלת כדי לגבות את הצעותיה. בתחילת הגאות, "מחושבת" כבר ניצלה את שער הריבית דאז כדי להציע את מה שנראה רווחי בצורה שולית עבור מוצרי הון. וכך יזמי סוג א' נאלצים בלית ברירה להשתתף בחגיגה גם כן. הם מקווים שכאשר הגאות תסתיים, היסודות המוצקים של העסק, והעובדה שהם התרחבו בצורה יותר שקולה מזו של סוג ב', הם יוכלו לשרוד, אולי כמעט ללא פיטורין.

או קחו את המקרה של מנהל קרן נאמנות סוג א', אשר חושד שמחירי המניות גבוהים מלאכותית. אם הוא פשוט הופך את כל האחזקות למוזמנים ומנסה לשבת בצד בזמן הגאות, הוא צפוי לפשוט רגל. כל לקוחותיו ינשטו אותו, והוא פשוט לא ישרוד עד להתרסקות שתוכיח את צדקתו. כדי להשאר בעסקים, הוא יצטרך להמשיך להשקיע במניות, אולי עם יותר אחזקות של מזומן, ולעקוב בדריכות אחרי סימנים לשינוי המגמה.

הניתוח הפעילות הבנקאית שלנו יהיה באותו אופן. המלווים השוליים, אלה עם הכי פחות יכולת להעריך סיכוני אשראי הם אלה שיש להם הכי פחות להפסיד והכי הרבה להרוויח מהשתתפות נלהבת בגאות. יש להם את התמריץ החזק ביותר להרחיב את האשראי. המלווים היותר זהירים בסופו של דבר נגררים פנימה כדי לעמוד בתחרות. הנטיה של קרן המטבע הבינלאומית (International Monetary Fund), הבנקים המרכזים, וגופים ממשלתיים שונים לקפוץ לעזרת משקיעים גדולים כשהללו נכנסים לצרות רק מחמירה את הבעיה. החילוץ (bailout)  המקסיקני ב-1994 ו-1995, ותכנית החילוץ שיושמה לבקשת הפד אחרי קריסת LTCM הן שתי דוגמאות עדכניות של יצירת הסיכון המוסרי. אם מובטח לכם כל הרווח מהלוואה מסוכנת במידה והלווה יעמוד בהחזר, אבל אתם מוגנים ממלה על ידי צפי לחילוץ, הסיכוי שכן תלוו את ההלאוה המסוכנת הוא הרבה יותר גדול!

החלוקה של יזמים לסוגים שביצענו מוסיפה להסבר על ההבדלים בין גאות מלאכותית לצמיחה מבוססת חסכונות. בזו האחרונה, יזמי סוג א' מצליחים לזהות שהצרכנים מעוניינים בהערכת תהליך הייצור ובהשקעה נוספת במוצרי ההון, כפי שנראה מהגדלת החסכונות. לכן במקרה זה הם יהיו ששים לנצל את האשראי. למוסדות פיננסיים לא יהיה צורך לפנות לסוג ב' כדי למצוא לווים חדשים.

כמובן שביכולות יזמים אין חלוקה כזאת ברורה  לסוגים. הצגנו אותה כדי לפשט את הדיון לעיל, אבל היסודות של הניתוח נשארים ללא שינוי גם תחת הנחות מציאותיות יותר.

מקור נוסף של התאמת השקעות לקויה בזמן הגאות, מנוסף לזו הבינזמנית, היא בינאישית - חברות סוג ב' הן אלה שהצרכנים רוצים להוון הכי פחות! אחד הגורמים האוכפים את השפל הוא העובדה שההון חייב לצאת מידי סוג ב', ולחזור לסוג א' המתאימים הרבה יותר לספק את רצון הצרכנים.

ההסבר האוסטרי תואם היטב את הנסיון הממשי של גאות ושפל. כך למשל, אדריכל אחד שעבדתי איתו לפני מספר שנים היה מודע בהחלט שהיינו באותו זמן בשלב הגאות. הוא סיפר לי כיצד היה עד למחיקת הנדל"ן בקונטיקט בשלהי שנות השמונים. הוא חיכה להתרסקות, ובכל זאת נאלץ להרחיב את עסקיו. היו עבודות אותן הוא פשוט לא יכל לא לקבל.

בנתיים, כשחברות הבניין המבוססות עסוקות כל כך, מבנים חדשים צצו בכל מקום. כשהשפל הגיע ב-2001, אחד מהקבלנים המקומיים אמר לי "חלק מהחברה פושטים את הרגל, אבל אלה הם בעיקר אלה שלא היו צריכים להכנס לענף מלכתחילה". כפי שכלכלן מאוניברסיטת אובורן רוג'ר גאריסון אמר, בהעירו על פרק זה:

לעתים קרובות בהרצאותי, אם לא בכתבי, התיחסתי ל"מבקש אשראי שולי" בתור הסבר לכל (וזה יזם סוג ב' שלכם). ברמה המעשית, השוליים עליהם מדובר הם יכולת העמידה בתנאי האשראי של הלווה, ולא הבדל של עשירית האחוז בשער ריבית זה או אחר.

משחק עם ריבית

הרעיון שהמחזור האוסטרי תלוי בטעויות מערכתיות הניתנות לחיזוי נובע, כפי שמציין וגנר, מבלבול בין תוצאות אישיות לאלו המצרפיות. אין ספק, כי השליט הסוציאליסט הכל-יודע, השולט שליטה מלאה במשק, אשר הצליח בדרך נס לפתור את בעיית החישוב הכלכלי בהעדר השוק להון, לא היה בוחר לעוות את מבנה הייצור. אבל בכלכלת השוק, כפי שאומר וגנר, "המשתנים הרגילים של כלכלת המקרו, קצב הצמיחה, רמת האבטלה ורמת האינפלציה אינם מושא החלטתו של איש, אלא תוצאות הנוצרות במהלך תהליכים כלכליים מורכבים."

הייתי רוצה להציג דימוי נוסף, אחרון, להסביר את הנקודה של וגנר. דמיינו עיר קטנה עם פארק במרכזה. זוהי עיר רגילה לגמרי, פרט לכך שמועצת העיר רכשה לה יכולת מיוחדת, ובוחרת להתשמש בה באופן משונה ביותר. איכשהו, המועצה מצאה דרך להעלים חצי מהמלאי של כל תושב, כולל כספו, כל לילה בחצות. שום נסיון להסתיר דבר מהמועצה לא עולה בהצלחה. בהחלטה שהיא חלום ורוד של כל תומך בחלוקה מחדש, המועצה החליטה כי היא שמה את כל השלל במרכז הפארק כל בוקר בשעה שש, וכל הקודם - זוכה.

די ברור כי העיר לא יוצאת נשכרת מהדבר. בעצם, ככל שתושבי העיר יבזבזו יותר זמן בנסיון לתפוס כמה שיותר דברים, מצב העיר יורע. (הרי היו להם דברים אחרים לעשות לפני שהמועצה החלה במהלך זה, שהרי לא כולם הסתובבו בפארק בשש בבוקר.) כמה מהתושבים הפחות מבוססים יהיו אולי "בסדר" מדי פעם, אבל ההשפעה המתצברת של אבדן העבודה בסופו של דבר תפגע גם בהם. התהליך הזה ישנה את חלוקת העושר, כך שכעת המשאבים ינועו מאלה שהכי כשירים לענות על צרכי הלקוחות לאלה שהכי כשירים לחטוף דברים בפארק.

ועדיין, אם התושבים יסתובבו בפרק ב-5:55 כל בוקר, זו לא תהיה טעות כלכלית. הם חלק מתופעה עליה אין להם שליטה. כל החלטה ברמת מיקרו גורמת להם להשתתף, למרות שברמת מקרו הפעילות היא בזבזנית. יש צורך בטעות אחת בלבד כדי לחולל את הבזבוז, והיא המדיניות הטיפשית של מועצת העיר.

בזמן הרחבת האשראי, היזמים נמצאים מצב דומה. מצד אחד, הם חושדים כי כל ההתרוצצות הזאת בפארק אינה מועילה בטווח הארוך. מצד שני, הם לא יכולים לייצר ללא המשאבים, בלי שיהיו מסוגלים להבטיח גישה לגורמי הייצור. כל עוד גורמי הייצור הללו יועברו לפארק, היזמים יצטרכו ללכת ולהשתתף בתחרות עליהם בכדי להמשיך לייצר. יש הרבה תכניות ארוכות טווח שנמצאות באמצע ביצוע, הדורשות גישה לגורמים הללו. במקרים רבים זה לא אפשרי כלכלית לעצור את התכניות הללו עד סוף ההרחבה של הבנק המרכזי.

אנתוני אמ. קרילי (Carilli) וגרגורי אמ. דמפסטר (Dempster) בוחנים במאמר שפורסם ב Review of Austrian Economicsאת תמע"א מנקודת מבט של תורת המשחקים. כפי שהזכרתי כבר, האוסטרים נוטים לראות את תורת המשחקים כבעלת תוקף מוגבל בלבד לחליפין בשוק. אבל היחסים בין משקיעים לפד דומים בהרבה מובנים למשחק.

קרילי ודמפסטר משתמשים במודל פשוט מתורת המשחקים שמסייע להבין את התיפיות ואת תמע"א. הפד משחק את "הבית". המשקיעים הם השחקנים. התוצאה הסופית הטובה ביותר לכולם היא כאשר אף אחד לא מנצל את שער הריבית הנמוך מלאכותית. אבל לכל שחקן בודד, התוצאה הכי גרועה היא כאשר הוא אינו מנצל את שער הריבית, בעוד ששאר מתחריו כן עושים זאת. והתוצאה הכי טובה לכל שחקן היא כאשר הוא מנצל את הריבית הנמוכה בעוד מתחריו- לא. מאחר ושום יזם לא יכול לסמוך על מתחריו ישמנעו מאשראי זמין, הצעד הכי טוב בשבילו זה להיות הראשון ש"נוסע דרך המדבר".

הצגנו קודם לכן אוטובוס בודד, המייצג את היזמים, הנוהגים באוטובוס בודד, המייצג את המשק. הנוסעים (הצרכנים) הצביעו על רמת המיזוג למסע, אבל הפד החליף את תוצאות הצבעתם בנתונים משלו.

כדי לשלב את נקודת המבט של תורת המשחקים, נצטרך הרבה אוטובוסים החוצים את המדבר, כל אחד עם נהג אחר. כמו כן, ברחבי המדבר פזורות מספר תחנות דלק, כל אחת עם מלאי דלק מוגבל, בהן ניתן לתדלק את האוטובוסים. הנהגים מתחרים ביניהם על הנוסעים, אשר בוחרים אוטובוס על סמך צירוף של נוחות ומהירות הנסיעה המוצעת. הנהגים אמנם יודעים שמה שיש להם אלה לא ההעדפות האמיתיות של הנוסעים , אבל אין להם מושג מהן ההעדפות האמיתיות , או מה הקשר ביניהן ולנתונים שבידם.

ניראה כי הנהגים אשר יהיו הראשונים לקפוץ על ההעדפה הנמוכה לכאורה של הנוסעים יקבלו את הסיכוי הכי טוב לחצות. הם יהיו הראשונים להגיע לתחנות הדלק, ויהיו הראשונים להנות ממלאי הדלק המוגבל כדי להשלים את חציית המדבר. בינתיים,הנהגים אשר יהססו לנצל את ההעדפה הנמוכה לכאורה לא ימשכו שום נוסע. 

בנוסף, ככל שהעדפת המיזוג (שער הריבית) לכאורה נמוך יותר, יותר נהגים מתפתים לחצות .רבים מהם לא ממש כשירים לכך, אבל אין להם אפשרות "לעשות את זה" פרט ללנסות לחצות. אולי, ככלות הכל, הדבר יעלה בידם!

ברור שהמצב רחוק מלהיות אופטימלי. כאשר הפד מציב את הביקוש לכאורה למיזוג האוויר (צריכה נוכחית) למטה יותר מדי מהאמיתי, אוטובוסים רבים לא יצליחו לחצות. השיקום (סילוק השקעות לא נחוצות, או שנוכל לומר הזמנת משאיות גרר) מוסיף עלויות בלתי נחוצות לייצור, ויוצר את ההספדים של השפל. אבל קשה לראות מדוע יש להאשים את הנהגים.

אחת מהתאוריות הכלכליות היותר מפורסמות היא "חוק סיי"(Say’s Law), אשר נוסח לראשונה על ידי ז'אן בטיסט סיי: היצע של מוצר בשוק תמיד מייצג ביקוש למוצרים אחרים. אם אני מוכר תפוחים, זה בגלל שאני מתכוון להשתמש בפדיון כדי לרכוש בננות. כמובן שייתכן ויש יותר מדי או מעט מדי מסחורה מסוימת בשוק ברגע נתון, בהינתן המחיר שלו. אבל כפי שראינו בשוק החופשי המצבים הללו נטים לתקן את עצמם: אם המחיר גבוהה מדי, המוכרים יתייאשו מלמכור במחיר זה ויהיה להם תמריץ להוריד אותו. אם המחיר נמוך מדי, חלק מהקונים יתייאשו מלהסיג אותו במחיר הנתון, ויהיה להם תמריץ להציע מחיר גבוהה יותר.

בהיעדר התערבות בשוק,  כמו חוקי מחיר מינימום או מקסימום, עודפים וחוסרים ממושכים לא יתרחשו. אבל, כפי שראינו בפרק הקודם, קביעת מחירים יכולה לשנות את המצב. קביעת שכר מינימום והעובדה שהממשלה מתירה לאיגודים להפעיל כפיה כדי להשיג שכר שונה משכר השוק יוצר עודף עבודה בשוק,  או כפי שאנו קוראים בדרך כלל לעודף כזה, אבטלה.

אמנם נכון שכל הסחורה המוצעת מייצגת ביקוש לסחורה אחרת, אבל לא כל הסחורות מבוקשות באופן מיידי. חלק מההיצע מהווה ביקוש למוצרים נוכחים, וחלק - למוצרים שהמציע מקווה שיהפכו לזמינים בעתיד. משהחליף המציע (כלומר הפועל, הקפיטליסט או היזם) את סחורתו בהצלחה בכסף, מבטא ביקוש עתידי בכך שחוסך חלק מהפדיון. דחיה זו של ביקוש מידי היא היא זאת שהופכת לזמינים את המשאבים הנחוצים ליצירת מוצרי הון שישמשו לייצור מוצרי צריכה עתידיים שיספקו ביקוש עתידי.

להון יש מבנה בגלל שלתכניות שלנו יש מבנה. כל תכניות יוצאות לפועל במהלך זמן. מוצר הון מסוים נכנס לכתנית בשלב מסוים בדרך לייצור מוצר צריכה. אנו יכולים לקרוא לזה מבנה הזמן של ההיצע. לביקוש יש מבנה דומה. חלק מהמוצרים יצרכו במשך תקופה ארוכה, חלק ישמרו לשימוש מאוחר יותר, וכסף יונח בצד על ידי בני האדם המתכננים להשתמש בו לרכישת מוצרי צריכה בעתיד. ככל שמבנה הזמן של ההיצע ומבנה הזמן של הביקוש מתואמים טוב יותר, כל המשק מתפקד בצורה חלקה יותר.

המחיר שמייצר את ההתאמה הזאת הוא שער הריבית: מחיר הזמן. כאשר הבנק המרכזי קובע את שער הריבית, הוא בעצם קובע את מחיר הזמן בשוק. מצב זה אינו שונה מעיקרו מכל סוג אחר של קביעת מחיר. אבל בגלל שהושק הוא של הזמן, לוקח להשפעות השליליות של קביעת המחיר המלאכותית זמן להופיע.  (הממשלה לא  צפויה לנקות באופן יזום במדיניות התערבות בשוק הזמן, אם ההשפעות שליליות שלה יהיו ניכרות באופן מידי,  ואילו החיוביות רק בתקופה הרבה יותר מאוחרת!) ובגלל פער בין זמנים זה, קשה יותר לקשר את הבעיות המאוחרות עם ההתערבות המוקדמת - ככלות הכל ההפעות הראשוניות של שער הריבית הנמוך מלאכותית נראות מאוד טוב.

תורת המחזור העסקי האוסטרית לא תלויה בכך שאנשי העסקים הםאולי לא הכי חכמים או מתקשים בלמידה. כמובן שלטעות יש כאן חלק נכבד - טעותו של הבנק המרכזי באמונה כי הוא מסוגל לנחש את שער הריבית ה"נכון" יותר טוב מאשר האלה המלווים ולווים מרצונם החופשי.

---

[1]הצגת הדברים של רוג'ר גאריסון יכולה לסייע לאלה המכירים את כלכלת המיינסטרים. בספרו על כלכלת המאקרו של האסכולה האוסטרית "זמן וכסף", הוא אומר שהכלכלה נדחפה את מחוץ לעקומת התמורה ( production possibilities frontier) בזמן הגאות, וקורסת פנימה בזמן השפל.

[2]חלקים מ"החגיגה של הפד" נכתבו ביחד עם רוג'ר גאריסון, והופיעו לראשונה במאמר שלנו "חמרמורת האייקיאנית קלסית"  במהדורת ינואר 2002 של "רעינות על חירות".

[3]זוהי רשימה של בועות ידועות. צבעונים בהולנד 1636-7, בועת מניות של חברת מיסיסיפי הצרפתית 1719-1720, נדלן בפלורידה -שנות ה-20 של המאה ה-20 , "החמישים המגניבים"- 50 המניות הסולידיות של בורסת ניו-יורק שנחשבו להקעה בטוחה בשנות ה-60 ותחילת ה70 של המאה ה-20 והתרסקו בסוף.(המתרגם)