יום רביעי, 7 במרץ 2018

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 16

פרק 16
תקוע איתך
על תאוריית תלות בנתיב

עוד כשל שוק?
תלות בנתיב (path dependence) הוצג לאחרונה כדוגמה לכשל שוק. הרעיון הוא שהשווקים יכולים "להתקע" בנתיב אשר נחות בבירור על פני חלופות אחרות. אבל שום משתתף שוק בודד אינו יכול לשנות דבר, ובמובן זה השוק תקוע. לכל פרט ופרט, העלות של המעבר לנתיב טוב יותר גבוהה מדי. אבל אם הפרט היה יודע שכל השאר היו עושים את זה, הוא גם היה מעדיף לעשות זאת.
הדוגמה הפשוטה תהיה הבחירה באיזה צד כביש לנהוג. נניח שמתגלה שנהיגה בצד שמאל, כמקובל באנגליה, מלחיצה פחות באופן משמעותי מאשר נהיגה בצד ימין, מקובל בארה"ב. אם אני יודע זאת, אני אולי הייתי מעדיף לנהוג בצד שמאל. אבל בוודאות לא היתי רוצה להיות הראשון שעושה זאת! מאחר וכולם נוהגים בצד ימין, אנו ממשיכים לנהוג בצד ימין.
לכן, מסיקים כל נטוענים לכשל שוק, רק הממשלה היא המסוגלת להזיז את השוק מהמסלול הלא-יעיל. הספרות הפופולרית מציגה לראווה שלישיה של מקרים המדיגימים את התלות בנתיב.
שלושת כוכבי ההצגה הם:
* מקלדת דבוראק,  ה"עליונה" על תקן הQWERTY הנוכחי.
* פורמט קלטות הוידאו Betamax,  אשר הפסיד בשוק ל-VHS.
*מערכת ההפעלה של מקינטוש, העדיפה לכאורה על פלטפורמת חלונות/אינטל (וינטל) השולטת.
המונח "עליונות", במשמעות הכלכלית של הדבר, פירושו יכולת טובה יותר לספק את צרכי הצרכנים, בהינן מערך גורמי הייצור הנתון. מהנדס יכול לראות את "מרצדס" כעליונה על "הונדה", אבל העובדה כי המכירות של "מרצדס" אינן עולות על אלו של "הונדה" אינו כשל של השוק. הדבר משקף את יכול השוק לספק את צרכיהם של המוני הצרכנים. מנקודת מבט כלכלית, הטענה כי הטכנולוגיות "חסרות המזל" מרשימה שלעיל מתבררת ככוזבת. אין שום הוכחה כי הצלחת התקן המתחרה מהווה הפרה של ריבונות הצרכן. יתרה מכך, אין לנו שום סיבה לחשוב כי הפיקוח הממשלתי על פיתוחן של הטכנולוגיות הללו היה מביא לתוצאה טובה יותר.
הנה מספר דוגמאות המראות את תפוצת הרעיון כי מקלדת הדבוראק, ה-Betamax, והמקינטוש היו מוצרים איכותיים יותר שנדחו בשל גחמות השוק:
ג'ארד דיימונד (Diamond), מספר לנו במאמרו בגליון אפריל 1997 של "דיסקאבר מאגזין":
מקלדת הדבוראק הטובה לאין שיעור נקראת על שמו של אוגוסט דבוראק... פרשת QWERTY מדגימה תופעה רחבה הרבה יותר: עיצוב ההיסטוריה של טכנולוגיה ותרבות בשל מחויבויות, הקובעות לעתים מה נדחה ומה הופך לנכס-צאן-הברזל.
גליון אוגוסט 1998 של מגזין Wired מכיל את הטענה: "אבל כמובן, 'הכשירים' בטכנולוגיה לא תמיד זהים ל'הטובים ביותר' - ראו את מקינטוש וBetamax."
פול קדרוסקי (Kedrosky) מציג בפנינו את אלוף המציגים את הטענות הללו, שוב ב Wired, במילים הבאות:
בריאן ארתור (Arthur)... הוא המייסד של "כלכלת ההחזרים הגדלים", ענף חדש הבוחן איך שחקנים מובילים בשווקים המתעוררים יכולים לבלום את הקידמה על ידי קיבוע בני האדם בתקנים נחותים יותר. חישבו על הקרב העתיק בין VHS  וBetamax, ותתחילו להבין מדוע טכנולוגיות לא תמיד מצליחות לנגוס בנתח השוק.
השילוש שלנו מהווה ראיה מרכזית, המוצגת על ידי תומכי "תלות חזקה בנתיב", כגון ארתר, כאבן היסוד ל"כלכלת ההחזרים הגדלים". התאוריה הזאת גורסת כי בעולם ההיי-טק, להבדיל מהתעשיות הישנות, שולי הרווח של החברה גדלים לעתים קרובות עם כל לקוח נוסף. הדוגמה הטיפוסית לכך היא "מיקרוסופט", שם, לטענתם, כל מכירה נוספת כמעט ולא מגדילה את הוצאות החברה, אבל מוסיפה ערך רב ל"חלונות".(הטענה עצמה שנויה במחלוקת. היא לוקחת בחשבון רק את העלויות הפיזיות של המוצר, ומתעלמת מהעובדה כי המכירה לכל לקוח הבא תהיה קשה יותר ויותר, ותדרוש ככל הנראה יותר ויותר תמיכה טכנית.) כלכלת ההחזרים הגדלים טוענת כי בשל היתרון לגודל כביכול שנוצר, מובילי שוק המוקדמים יהיו מסוגלים למחוץ את אלה שמגיעים בהמשך. הדבר מחולל תלות חזקה בנתיב, בגלל שגם אם למאחרים מוצר טוב יותר, אין להם סיכוי בשוק.
כדאי להבחין בין טענות לתלות חלשה בנתיב לזו החזקה. הטענה החלשה לא אומרת דבר פרט לכך שהעתיד תלוי במידת מה בעבר. למשל, אם ההון הקיים במשק אינו בר-המרה, יתקבלו החלטות שמרניות יותר באמצעי הייצור. אבל הדבר הוא רק לטובה, שכן השימוש במשאבי החברה האנושית המוגבלים יהיה יעיל רק במידה וההשקעה בטכנולוגיות חדשות תניב הרבה מעבר להחזר עלות נטישת הטכנולוגיה הקיימת. מיזס מציין כי מנקודת מבט  שלנו בהווה, ייתכן והיינו רוצים כי יזמי העבר היו מקבלים החלטות שונות בקשר לייצור. אבל זה אינו אלא תוצאה בלתי נמנעת של העובדה כי העתיד הוא אינו וודאי, ושבני האדם טועים. אנו עומדים בפני החלטות כיצד נתקדם הלאה, כאשר העבר שהתקיים יצר את המצב הנוכחי, אותו אנו מקבלים כנתון. העתיד הוא שמשאיר את האופציה להחליף את מה שיש במה שצריך להיות פתוחה.
אבל טענת התלות החזקה הולכת הרבה מעבר לטענה החלשה, וגורסת כי לעתים אנו תקועים עם מוצרים נחותים יותר, גם כאשר "הציבור" היה יכולה להנות ממעבר מוצרים טובים יותר. המוצר הראשון שמגיע לשוק יכול לזכות כנגד מתחרים הרבה יותר טובים. סנגוריה של התאוריה טוענים כי התלות בנתיב יכולה להוביל למצב בו בממשלה יכולה להתערב בצורה יעילה כדי לנווט את השוק לתקנים טובים יותר.
הפגם הראשון בטענת התלות החזקה הוא כי אין קנה מידה אובייקטיבי לקבוע האם טכנולוגיה מסוימת "טובה יותר בשביל הציבור", זולת הרווח וההפסד של היזמים הבוחרים להשתמש בה. כפי שראינו כאשר בחננו את בעיית החישוב העומדת בפני סוציאליזם, איננו יכולים למדוד האם הצרכנים הרוויחו בנטו משינוי ברמת  מקרו בנוף הטכנולוגי. חלק ירוויחו, חלק יפסידו, אבל לא ניתן "לסכם" את השינויים הללו כדי להגיע לסך "הרווח של הציבור".
העובדה שאיננו יכולים לחשב או למדוד  האם הציבור יוצא נשכר מתקן זה או אחר, אין משמעותה כי לא ניתן להשתמש בהבנה אנושית שלנו לחקר הנושא. אנו יכולים, למשל לשפוט כי לכולם נשכרים מכך שבמסעדות מגישים לסועדים במנות הדורשות פריסה סכיני שולחן ולא גרזנים. אבל גם במסגרת תקנים רופפים הללו, אין הוכחה אמיתית כי התקנים הטובים יותר לכאורה היו אכן  יותר טובים. הבה נבחן את שלושת המקרים אותם מציגים אלופי התלות החזקה בנתיב, ונראה האם בחינה מדוקדת תאשר או תפריך את דבריהם.
BETAMAX נגד VHS
סוני (Sony), המפתחת של Betamax, ומאטסושיטה (Matsushita), אחת ממפתחות של VHS, בחרו להעניק משקל שונה לניידות (שמשמעותה קלטות קטנות יותר), ולאורך זמן הקלטה (שעולה יחד עם גודל הקלטת). סוני חשבו שהצרכנים ירצו קלטת בגודל ספר כיס, אף שזמן ההקלטה יוגבל לשעה אחת.מאטסושיטה הלכו על קלטת גדולה יותר וזמן הקלטה של שעתיים. פרט לכך היו שתי הטכנולוגיות זהות כמעט לחלוטין. בעצם כל צד הימר על מה יהיה חשוב יותר לצרכנים, כשסוני שמה את כספה על גודל הקלטת, ואילו צוות הVHS -על זמן הקלטה.
לסוני היה מונופול בשוק שנתיים קודם לפני ש-VHS הגיח לזירה. אבל מאחר וVHS איפשר הקלטות של סרטים באורך מלא, הוא החל במהרה לתפוס נתחי שוק. שני הפורמטים נכנסו למלחמת מחירים. בנוסף, סוני גם ניסתה לבלום את הסתערות ה-VHS על ידי הגדלת יכולת ההקלטה של Betamax לשעתיים. בתגובה, VHS הגדילו את הזמן לארבע שעות. Betamax הוגדלה לחמש שעות, ואילו VHS - לשמונה. (אם יתרון של גודל הקלטת, הצוות של VHS היה מסוגל תמיד להשיג יחס של זמן הקלטה מול איכות טוב יותר מזה של Sony.)
כפי שאנו יודעים, התוצאה הסופית היתה שליטתו של VHS בשוק הוידאו הביתי. Betamax נשאר כפורמט גומחה לשידורים, שם יתרונותיו בעריכה ואפקטים מיוחדים היו חשובים יותר מאשר בשוק הצרכנים. סטן ליבוביץ' (Liebowitz) וסטפן מרגוליס (Margolis), המחברים של "מנצחים, מפסידים ומייקרוסופט" (Winners, Losers & Microsoft), מציינים כי:
השוק לא נתקע בנתיב הBeta... שימו לב כי זה ההיפך מתלות חזקה בנתיב. למרות שBeta היה הראשון שם, VHS הצליח לעקוף אותו במהירות. וזה, כמובן, ההיפך הגמור מתחזיות התלות בנתיב.. בשביל רוב הצרכנים, VHS הציע מערך ביצועים טוב יותר. תוצאת השוק היתה... בדיוק מה שהם רצו.
QWERTY נגד דבוראק
כותבים רבים לוקחים את עלינותה של מקלדת דבוראק על תקן ה-QWERTY כמשהו מובן מאליו. אלא שכל המיתוס הזה נבנה סביב מחקר אחד ויחד, שנעשה על ידי הצי האמריקאי בזמן מלחמת העולם השניה. מתברר כי המחקר הזה בוצע על ידי לא אחר מאשר ממציא מקלדת הדבוראק, אוגוסט דובראק עצמו. הוא היה המומחה הבכיר של הצי בניתוח חֵקֶר זְמַן וּתְנוּעָה (analysis of time and motion studies ) בזמן המלחמה . המחקר שהוא ערך לקה במנגנוני בקרה, ולא התיר השוואה ממשית בין שתי קבוצות המתאמנות. המחקר של הצי התעלם מהעובדה כי תרגולת נוספת על מקלדת QWERTY גם הגדילה את מהירות ההדפסה.
מקלדות הQWERTY לא רק שלא עוצבו בכוונה תחילה כדי להאט את הקלדנים, כפי שגורס הסיפור האפוקריפלי, אלא אף נאלצו לזכות בהרבה תחרויות הדפסה כדי לזכות בסופו של דבר בשוק. ליבוביץ' ומרגוליס כותבים:
עיצובה שלמקלדת ה-QWERTY, מסתבר, טוב לא פחות מזה של מקלדת דבוראק. והוא אף עלה על רוב העיצובים המתחרים שהיו נפוצים בשלהי המאה ה-19, כשעיצובים רבים התחרו על מקומם בשוק.
אם נשאל האם עולמינו הנשלט על ידי QWERTY הוא תוצאה לא יעילה בהשוואה לעולם  בו הדבוראק זכה, הרי אנחנו צריכים לזכור כי לא ניתן לשנות את העבר: מה שהיה - היה. אנחנו לא עומדים בפני משימה של שחזור כלל התרבות האנושית מאפס. "החברה", כלומר או היזמים של השוק החופשי, או המתכננים המרכזיים של הסדר הסוציאליסטי, חייבים לקבל החלטה על השימוש המיטבי של המשאבים הזמינים כדי להקדם. לו היינו צריכים להתחיל את החברה מחדש, כשאנו נהנים מכל הידע שכבר קיים, היינו מקבלים החלטות שונות. המפעלים היו ממוקמים במקומות אחרים, אמצעי תחבורה אחרים  היו הופכים להיות זמינים, חומרי גלם אחרים היו נבחרים למיזמי בניה, וכיו"ב. אם לא נרצה להפיל את המין האנושי חזרה למשטר של ציידים ולקטים, אשר אפשר קיום של מיליונים בודדים על פני העולם כולו, אנחנו נצטרך לעשות שימוש יעיל במשאבים שלנו. כלומר לא נוכל להפסיק את הייצור בשיטות המיושנות, אלא כאשר ייתרונות המעבר יעלו על עלות המעבר.
תומכים  בתאוריית התלות החזקה בנתיב טוענים כי במקרים בהם אנו דנים, המעבר היה משתלם מעל ומעבר, אבל "נתקענו" בתקנים נחותים יותר.אם דבוראק אכן "עליון לאין שיעור", כפי שכותב ג'ארד דיימונד, מעבר לתקן זה אכן ייטיב עם כולם. אבל אם זה היה נכון, מדוע הדבר לא קרה? הרי לא לוקח זמן רב להחזיר השקעה המציאה החזר אינסופי!
העליונות לכאורה של מקלדת דבוראק הוצגה כגדולה עד כדי כך שתוספת בתפוקה תכסה תוך עשרה ימים את עלות הכשרת קלדנים על דבוראק. אבל אם זה היה נכון, לא היה כלל צורך בשביל כל העולם לבצע את המעבר. היזן הבודד אשר היה מעסיק כמות גדולה של קלדנים היה מוביל את השוק מתוך "מלכודת היעילות".
למען האמת, מחקרים עדכניים יותר מראים כי המעבר לדבוראק לא שווה את עלות האימון. אם החברה רוצה להגדיל את מהירויות ההקלדה, שווה לה יותר להוסיף אימונים על מקלדת QWERTY.
יש לנו סיבות טובות לחשוד כי בעולם תחרותי, בו היזמים תרים אחרי כל הזדמנות להרוויח, איש לא יוותר על ההזדמנות להשקעה שתחזיר את עצמה תוך עשרה ימים ותתן שנים של תשואה עודפת. ליבוביץ' ומרגוליס, אשר אינם אוסטריים מוצהרים, מציגים ביקורת ברוח אוסטרית של המודלים  הסטטיים המוצגים על ידי אנשי התלות החזקה:
במודל [ השווקים של פול דיוויד] סל מוצרים אקסוגני מוצע במחיר מסוים, קח או הנח. תפקיד של יזמים בו זעום או לא קיים כלל.
...בעולם הנוצר על ידי מודל יזמות כה עקר, אין פלא כי המקריות הופכת לדבר קבוע. (מנצחים, מפסידים ומיקרוסופט)
שימו לב כיצד המקלדות ה"ארגונומיות" החדשות, שמיוצרות על ידי  מיקרוסופט וחברות נוספות, מפריכות את הטענה כי אנחנו תקועים עם סוג אחד מסוים של מקלדות. הדגמים הארגונומיים אמנם מתשמות בפורמט הQWERTY המסורתי, אבל המבנה הכללי שלהם שונה למדי. ובכל זאת, למרות הצורך של הקלדנים להתרגל  למקלדות הללו, הן בהחלט ברות-קיימא בשוק.
מקינטוש נגד וינטל
לקרוא למקינטוש עליונה על פני מחשבי "וינטל", מציינת וירג'יניה פוסטרל (Postrel) במאמרה ב"ריזון", משמעו להתעלם ממדים רבים של מה שהמשתמשים רוצים ממחשביהם: אפשרויות שדרוג והרחבה, יחס עלות/ביצועים טוב, מבחר רחב של ציוד היקפי, תכנה עשירה וכיו"ב.
המקינטוש הראשון עבד על K128, ללא אפשרות להרחבת RAM חיצונית, ללא יציאה מקבילית (parallel port), כונן תקליטונים בודד, ללא אפשרות לכונן קשיח, תכנה זמינה מוגבלת, ומבחר מדפסות מצומצם. אפל אמנם שיפרה את המקינטוש בצורה ניכרת, אבל גם המשיכה לגבות מחירים גבוהים.
אפל גם טעתה בכך שלא הצליחה לזהות כי קבוצה גדולה של הראשונים לרכוש מחשב  רצו את האפשרות לנבור בתוך הרכישה שלהם, להתעסק איתה, לחבר איזה מכשיר מעבדה ללוח האם למשל. הדגמים הראשונים של "מק" פשוט לא נועדו למשחקים מעין אלה. המארז עוצב כך שהמשתמש לא היה מסוגל אפילו לפתוח אותו.
זו היתה טעות גורלית, שכן בשביל אלה שמפתחים ציוד היקפי ויישומים זהו צורך חיוני. תום שטיינרט-ת'רקלד (Steinert-Threlkeld) סיכם את כשלונה של אפל  ב"Inter@ctive Week Online": "פיתחו את הארכיטקטורה לכל הבאים - או תשמרו אותה סגורה כמו שמקינטוש עשו, ונכשלו."
האשמה נפוצה נגד מיקרוסופט היא שימוש במונופול שלהם על מערכת הפעלה כדי להשיג שליטה בשוק היישומים. ניתן להפריך האשמה זו על ידי העובדה כי מיקרוסופט שלטה בשוק גליונות העבודה ומעבדי התמלילים בשביל מחשבי מקינטוש, שם לא היתה לה שום שליטה במערכות הפעלה, מספר שנים לפני שהיא השיגה שליטה דומה במחשבי MS-DOS.
לא רק שמיקרוסופט לא מנעה חידושים, כפי שתומכי התלות החזקה טענו שיקרה, אלא היא נאלצה לחדש כל הזמן כדי לשמור על מקומה בשוק. תחשבו שרק לפני מספר שנים "מיקרוסופט בוב" היה, אליבא דרדמונד, ה"התכנה הידידותית שכולם ישתמשו בה". אבל סוף היה זה דפדפן האינטרנט אשר משך את כל המשתמשים, ומיקרוסופט שינתה בזריזות את האסטרטגיה שלה. תהלכי השוק אינם מסתמכים על מניעים אלטרואיסטיים מצד היזמים - מיקרוסופט אולי היתה רוצה למנוע חידושים, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות זאת.
בתחילת מהפכת המחשבים האישיים, הצרכנים התלוננו לעתים קרובות על המגוון המבלבל של תכנה וחמרה לא תואמת כלל שהיו בשוק. אני  עבדתי בתמיכה טכנית למוצר תכנה ב-1985. היה עלינו להחזיק רשימה ארוכה ומפורטת  של סוגי החמרה והתכנה הזמינים, שכן מצאנו שההפדסה לא היתה אפשרית על מחשב מתוצרת פלונית, הגרפיקה לא עבדה על כרטיס גרפי אלמוני וכו' וכו'. לביל גייטס היה את החזון הנדרש לראות כי הצרכנים יהיו הרבה יותר מרוצים עם מוצרים תקניים שיוכלו להתערבב ולהתממשק ללא בעיה. על ידי יצירת תקן ה"חלונות", מיקרוסופט היתה מסוגלת להפנים הרבה מהשפעות החיצוניות בשוק המחשבים האישיים, מה שהביא לה שנים של רווחים גבוהים.
שוב על בעית החישוב
גם אם אנחנו ממש לא אוהבים איזושהי תוצאת שוק, והרי זו היא תמצית של רוב הטענות בדבר כשל שוק, עלינו להבין שכל ניסיון שלנו לשנות את התוצאה הזאת יסתמך על ניחושים ודעות אישיות, ולא נוכל להתשמש בחישוב הכלכלי.
דמיינו שוב שאתם הדיקטטור הכלכלי במדינתכם. בדרך כלל אתם נותנים לשוק להתגלגל כאוות נפשו. אבל מדי פעם, תוצאות מסוימות ממש ממש מרגיזות אתכם, ואתם מחליטים לפעול. נגיד ואתם מרגישים שיש מעט מדי מערכות הפעלה למחשבים אישיים, ואתם הולכים לשנות את המצב.
מה תעשו? אולי תממנו פיתוח מערכת הפעלה נוספת. אבל כמה תקציב עליכם לספק? בין כמה חברות שונות יפוזר התקציב? אם המימון היה רווחי, היינו מצפים שמישהו היה כבר ממן את זה. לכן רוב הסיכויים שתפסידו כסף מהיוזמה.
אבל מהו הסכום שהגיוני להפסיד? עד כמה הציבור "סובל" מזה שיש "מעט מדי" מערכות הפעלה? ואת מי תממנו? הממצאים של אסוכלת הבחירה הציבורית מראים לנו כי קובעי המדיניות מושפעים באופן בלתי נמנע כמעט משיקולים החורגים מיעילות כלכלית במקרים מעין אלה.
אולי צריך לקנוס את יצרן המערכת ההפעלה השולטת בשוק, עד אשר חלקו בשוק יקטן. מה גובה הקנס הנכון שיפצה על מה שנראה לכן כעלות של אותה שליטה? מה נתח שוק המקסימלי המותר?
התשובה הפשוטה היא שזולת ניחושים בעלמא אין תשובות לשאלות הללו, אלא דרך חליפין על בסיס הרכוש הפרטי. רק כאשר אנחנו נאלצים לשלם את המחיר האמיתי של משהו, אנו מקבלים החלטות המשקפות את הערכים האמיתיים שלנו. יתרה מכך, אם התקנים שאומצו היו באמת לא יעילים, אז הדבר היה פותח בפני היזמים בשוק הזדמנות להרוויח על ידי העברת צרכנים לתקנים מעולים יותר.

אין תגובות:

Ludwig von Mises Institute on Facebook