[ליברליזם] 1.4 שוויון

אין מקום בו בולטים הבדלי החשיבה בין ליברליזם הוותיק לנאוליברליזם ברורים יותר וניתנים להדגמה מאשר בטיפולם בסוגיית השוויון. הליברלים של המאה השמונה עשרה, אשר הונחו על ידי הרעיונות על משפט הטבע וההשכלה, דרשו שוויון זכויות אזרחיות ופוליטיות, מאחר והם הניחו כי כל בני האדם שווים. האל ברא את כל בני האדם שווים, והעניק להם ברמת העיקרון את אותן הכישורים והכישרונות, בהפיחו בהם מרוחו שלו. כל ההבחנות בין בני האדם הם מלאכותיים, תוצאה של מוסדות חברתיים ואנושיים, דהיינו בני חלוף. הנצחי באדם - רוחו - זהה ללא ספק בעניים ובעשירים, אצילים ופשוטי עם, לבנים וצבעוניים. 

אבל אין דבר חסר שחר כהנחה של השוויון לכאורה בין כל נציגי המין האנושי. בני האדם כלל אינם שווים. גם בין אחים קיימים הבדלים ניכרים ביותר בתכונות פיזיות ונפשיות. הטבע לעולם אינו חוזר על עצמו ביצירותיו; הוא לא מייצר בסיטונאות,  ולא על פי תקן. כל אדם היוצא מבית מלאכתו נושא את חותם האינדיבידואל, הייחודי, ה"לעולם-לא-יחזור-שנית". בני האדם אינם שווים, והדרישה לשוויון תחת החוק אינה יכולה בשום אופן להיות מבוססת על הטענה כי השווים ראויים לטיפול שווה.

ישנן שתי סיבות מדוע כל בני האדם צריכים לקבל טיפול שווה במסגרת החוק. אחת כבר הוזכרה כאשר ניתחנו את ההתנגדויות לשיעבוד. בכדי שעבודת האדם תמצה את מיטב הפריון, העובד חייב להיות בן חורין, כי רק העובד החופשי, הנהנה מיגיעת כפיו בצורת שכר עבודתו, ימצה את מלוא יכולתיו. השיקול הנוסף לטובת השוויון של כל בני האדם תחת החוק הוא קיום הסדר הציבורי. כבר ציינו שיש להימנע מכל הפרעה להתפתחות רצונית של חלוקת העבודה. אבל כמעט ואין אפשרות לשמור על שלום מתמשך בחברה בה הזכויות והחובות של מעמדות שונים נבדלות אלו מאלו. השולל זכויות של חלק מהאוכלוסייה חייב להיות תמיד מוכן למתקפה מאוחדת של משוללי הזכויות על בעלי זכויות היתר. כדי שהעימותים יפסקו, פריבילגיות מעמדיות חייבות להיעלם.

 על כן אין זה צודק כלל לטעון לפגם באופן בו ליברליזם מיישם את עקרונות השוויון שלו, על בסיס זה שמה שנוצר הוא שוויון בפני החוק ולא שוויון אמתי. כל מאמץ אנושי לא יספיק כדי לגרום לאנשים להיות שווים באמת. בני האדם אינם שוום ויישארו כך תמיד. מה שמהווה את הטיעון בעד שוויון כל בני האדם במסגרת החוק הם השיקולים המפוכחים כמו אלה שהצגנו כאן. ליברליזם מעולם לא כיוון לשום דבר מעבר לכך, ואף לא היה יכול לבקש יותר מזה. אין זה בכוחם של בני האדם להפוך את הכושי ללבן. אבל ניתן להעניק לכושי את אותן הזכויות כמו ללבנים, ובכך להציע את האפשרות של הרווח אם ייצר בהתאם. 

אבל, אומרים הסוציאליסטים, אין זה מספיק להפוך את בני האדם לשווים בפני החוק.  כדי להפוך אותם לשווים באמת יש להקצות להם הכנסה שווה. אין זה מספיק לבטל את זכויות היתר מלידה או מעמד. יש לסיים את המלאכה  ולהיפטר מפריבילגיה הגדולה וחשובה מכל, והיא זו הניתנת על ידי הקניין הפרטי .רק אז תושלם התכנית הליברלית עד תומה, וכך מוביל הליברליזם באופן עקבי כלפי סוציאליזם, כלפי ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.  

זכות-היתר, הפריבילגיה, היא הסדר מוסדי המבכר פרטים מסוימים או קבצה מסוימת על חשבון שאר החברה. היא מתקיימת, גם כשהיא פוגעת במיעוט, ואולי אף ברוב, ואינה מיטיבה עם איש זולת אלה שלטובתם היא נוצרה. בסדר הפאודלי של ימי הביניים, לורדים מסוימים החזיקו בזכות מורשת לשפוט. הם היו לשופטים בגלל שהם ירשו את המשרה, בלי קשר לכך האם היו להם את היכולות והתכונות האופי הנדרשות מהשופט. בעיניהם לא היה הדבר אלא מקור הכנסה יוקרתי. במקרה זה היה המשפטי פריבילגיה של מי שנולד לאצולה.

אבל, אם במדינה מודרנית, השופטים נבחרים תמיד נבחרים מקבוצת בעלי ידע לגלי וניסיון בבתי המשפט, אין זו זכות יתר של עורכי הדין. עורכי הדין מקבלים העדפה לא לטובתם שלהם, אלא לטובת רווחת הציבור, מאחר והדעת הרווחת גורסת כי ידע של משפט הוא ללא עוררין תנאי מקדים הכרחי למחזיק במשרת השופט .את השאלה האם יש לראות בהסדר מוסדי מסוים פריבילגיה מוענקת לקבוצה, מעמד, או אדם מסוימים איו להכריע על ידי בחינה האם ההסדר מיטיב עם אותה הקבוצה, המעמד או הפרט, אלא לפי כמה ההסדר מיטיב עם כלל הציבור.  העובדה שבספינה המפליגה בים יש אדם אחד שהוא רב החובל וכל שאר הצוות נתונים למרותו בהחלטי מיטיבה עם אותו האיש. ואף על פי כן, אין זו פריבילגיה של רב החובל אם יש לו את היכולת לנווט את הספינה בין הסלעים בסופה ובכך להיות לתועלת לא רק לעצמו אלא לכלל הצוות.

בכדי לקבוע האם יש להתייחס להסדר מוסדי מסוים כפריבילגיה מיוחדת לפרט או למעמד, יש לשאול לא האם ההסדר מיטיב עם פרט או מעמד זה או אחר, אלא רק האם הוא מיטיב לציבור הכללי. אם נגיע למסקנה שרק הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור מאפשרת את פיתוחה ואת שגשוגה של החברה האנושית, הרי זה ברור כי משמעות הדבר הוא שהבעלות הפרטית אינה זכות יתר של בעלי הרכוש, אלא מוסד חברתי המיטיב והמועיל לכל, גם אם בו בעת הוא מיטיב ומועיל יותר לאנשים מסוימים.

ליברליזם תומך בשמירה על מוסד הרכוש הפרטי לא משמם של בעלי הרכוש. ולא בגלל שביטול מוסד זה יפר את זכויות הקניין הליברלים ידרשו לשמרו. לו הם היו חושבים שביטול המוסד הרכוש הפרטי יהיה לטובתם של הכלל, הם היו תומכים בביטולו, יהיה הצעד הזה מזיק לאינטרסים של בעלי הרכוש ככל שיהיה. אבל שימור המוסד הוא מעניינם של כל שכות האוכלוסייה. אפילו העני, שאין לו דבר לו יוכל לקרוא "שלו", חי טוב יותר לאין שיעור בחברה שלנו מאשר בחברה שלא הייתה מסוגלת לייצר ולו שבריר ממה שמיוצר אצלנו

.

[ליברליזם] 1.1 רכוש

החברה האנושית היא חיבור בין בני אדם לפעולה לצורך פעולה משותפת. לעומת פעולות אישיות של פרטים מבודדים, הפעולה המשותפת  על בסיס העיקרון של חלוקת העבודה נהנית מתפוקה גדולה יותר. אם מספר אנשים יעבדו בשיתוף פעולה על פי העיקרון של חלוקת העבודה, הם ייצרו (בהינתן שאר הדברים זהים) לא רק את אותה הכמות שהיו מייצירם לו פעלו כפרטים עצמאיים, אלא הרבה יותר מכך. כל הציביליזציה האנושית מושתת על עובדה זו. חלוקת העבודה היא המבדילה בין האדם לבעלי החיים. חלוקת העבודה היא שאפשרה לאדם החלש, הנחות לרוב בעלי החיים מבחינת כוחו הפיזי להפוך לאדון הארץ וליוצר פלאי הטכנולוגיה. בהעדר חלוקת העבודה, לא היינו מתקדמים היום יותר מאבות אבותינו לפני אלף או עשרת אלפים שנה.

העבודה האנושית לא יכולה כשלעצמה להגדיל את רווחתינו. כדי שהיא תישא פרי, יש להשתמש בה על החומרים והמשאבים שכדור הארץ והטבע העניקו לנו. האדמה, עם כל הרכיבים והכוחות השוכנים בה, והעבודה האנושית מרכיבים שני גורמי ייצור אשר חיבורם התכליתי הוא תנאי מקדים לכל הסחורות המשמשות את הצרכים החיצוניים שלנו. בכדי לייצר, יש להשתמש בעבודה ובגורמי הייצור החומריים, הכוללים לא רק את חומרי הגלם והמשאבים שהוענקו לנו בידי הטבע, ובמצויים לרוב בתוך האדמה, אלא גם במוצרי ביניים, אשר כבר נוצרו על ידי גורמי הייצור הראשונים הללו על ידי עבודה אנושית קודמת. בשפה של הכלכלה אנו מבחינים בהתאם בשלושה גורמי ייצור: עבודה, אדמה והון. "אדמה" כאן כוללת את כל מה שהטבע מעניק לנו, בצורה של חומרים וכוחות על פני הארץ, מתחת או מעל, ביבשה, במים ובאוויר. "הון" - את מוצרי הביניים המיוצרים מהאדמה בעזרת עבודת אדם, ומשמשים להמשך הייצור, כגון מכונות, כלים, מוצרים המיוצרים למחצה למיניהם וכו'.

כעת ברצונינו לשקל שתי מערכות שונות של שיתוף פעולה אנושי במסגרת חלוקת העבודה. אחת מבוססת על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, והשנייה מבוססת על בעלות שיתופית על אמצעי הייצור. זו האחרונה מכונה סוציאליזם או קומוניזם, הראשונה - ליברליזם, וגם (מאז שנוצרה במסגרתה במאה ה19 חלוקת העבודה המקיפה את העולם כולו) קפיטליזם. הליברלים גורסים שהמערכת העובדת היחידה של שיתוף פעולה אנושי בחברה המבוססת על חלוקת העבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הם טוענים שסוציאליזם כמערכת עקיבה המקיפה את כלל אמצעי הייצור אינו בר-קיימא ושהיישום של עקרונות סוציאליסטיים לחלק מאמצעיי הייצור, אף על פי שאינו בלתי אפשרי, מוביל לירידה ולא להגדלה של העושר.

התכנית של ליברליזם,לו תתומצת במילה אחת היא אפוא "רכוש", דהיינו הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (באשר לבעלות על מוצרים המוכנים לצריכה, בעלות פרטית היא דבר מובן מאליו, ואפילו הסוציאליסטים וקומוניסטים לא חלוקים על כך). כל שאר דרשותיו של ליברליזם נובעות מדרישה יסודית זו.

לצד המילה "רכוש" ניתן למקם בתכנית הליברליזם בצדק את המילים "חירות" ו"שלום". אין זה בגלל שהתכנית הוותיקה של הליברליזם מיקמה אותם שם. כבר אמרנו התכנית של הליברליזם של היום צמחה מתוך הליברליזם הוותיק, ושהיא מבוססת על תובנות עמוקות יותר וטובות יותר לתוך היחסים חברתיים, שכן היא יכולה ליהנות מהתפתחויות שהמדע עשה בעשורים האחרונים. חירות ושלום הוצבו בחזית התכנית של ליברליזם, לא בגלל שהרבים מהליברלים הוותיקים החשיבו אותם לתואמים עם עקרון היסוד של ליברליזם עצמו, ולא רק תוצאה נצרכת מהעיקרון היסוד היחיד של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הסיבה היחידה היא שהחירות והשלום נמצאים תחת מתקפה אלימה במיוחד מאויבי הליברליזם, והליברלים לא רצו ליצור רושם, מתוך השמטה של עקרונות אלה, שהם מכירים בצדקת הטענות המועלים נגדם.

[ליברליזם] 6 השורשים הפסיכולוגיים של אנטי-ליברליזם

לא ניתן לדון בספר זה בבעיות של שיתוף הפעולה החברתי אלא בטענות רציונליות. אבל לא ניתן לרדת לשורש ההתנגדות לליברליזם על ידי הפנייה אל ההגיון. ההתנגדות הזאת אינה נובעת מן השכל, אלא מן הפתולוגיות שונות של הנפש - מן הסלידה ומהצב הנוירוטי אשר ניתן לכנותו בשם תסביך פורייה, על שם הסוציאליסט הצרפתי.

אין צורך להרבות במילים באשר לסלידה וטינה הנובעת מקנאה. כאשר פלוני נוטר טינה לזולתו על כך שמצב הזולת טוב משלו, עד כדי שהוא יהיה מוכן לסובל הפסדים כבדים, ולא רק השנוא יפגע גם כן, הרי זו דוגמה מעשית לסלידה. רבים מהתוקפים את הקפיטליזם יודעים טוב מאוד שמצבם בכל מערכת כלכלית אחרת יהיה פחות טוב. ואף על פי שהם יודעים את זה היטב, הם בכל זאת מקדמים רפורמות, דהיינו סוציאליזם, מאחר והם מקווים שהעשירים, מושא קנאתם, יפגעו גם כן. שוב ושוב ניתן לשמוע את הסוציאליסטים אומרים שאפילו המחסור החומרי, לו יתקיים, יהיה יותר קל לסבול בקהילה הסוציאליסטית, שכן האנשים ידעו שאין אדם שמצבו טוב יותר מזה שלהם.

בכל מקרה, עדיין ניתן לטפל בסלידה בעזרת טענות הגיוניות. ככלות הכל, זה לא קשה מדי להראות לאדם המלא בסלידה, שהדבר החשוב בשבילו אינו להרע את המצב של אנשים שבמצבם טוב משלו, אלא לשפר את מצבו שלו.

הרבה יותר מסובך להלחם בתסביך פורייה. במקרה זה מדובר במחלה רצינית הפוגעת במערכת העצבים, נוירוזה, אשר ראוי שתהיה בתחום הסמכות של הפסיכולוג ולא של המחוקק. ובכל זאת לא ניתן להזניח אותה כשאני בוחנים את הבעיות של החברה המודרנית. למרבה הצער, אנשי הרפואה כמעט ולא נתנו את דעתם על הבעיות שנוצרות בגלל תסביך פורייה. אכן, אפילו פרויד, המאסטר הגדול של הפסיכולוגיה, וחסידיו, אשר פיתחו את התאוריה של הנוירוזות, כמעט ולא שמו לב לדבר, אף שאנחו חייבים לפסיכואנליזה את ההבנה הסיסטמתית ועקיבה של הפרעות נפשיות מסוג זה.

אין אדם אחד מתוך מיליון, אשר מצליח להגשים את כל משאלות ליבו. תוצאות עמלו של אדם, גם זה שהמזל מאיר לו פנים, נותרות זעומות מול החלומות הגדולים של בני העלומים. תכניות ושאיפות מתנפצות כנדג אלף מכשולים, והאדם מגלה שאין בכוחו להשיג את המטרות שעלו על ליבו. כישלון חלומותיו, סיכול תכניותיו, אי עמידתו שלו במטלות שהוא הציב לעצמו, כל אלה הם מהחוויות הכואבות ביותר של האדם, והם אכן נחלת הכלל.

יש שתי דרכים בהן האדם יכול להגיב לחוויות כאלה. האחת מופיעה בחכמתו המעשית של גתה:

וכי תחשוב שאת החיים אשנא,
ואמלט אל השממה,
כי לא כל חלומותי הניבו פרי?

קורא פרומטאוס שלו. ופאוסט מזהה את "הרגע הנאצל" בו "תכלית חכמה" היא:

אין האדם זכאי לחירותו או חייו
אשר אינו זוכה בהם יום יום מחדש

רצון שכזה ורוח שכזו לא ניתן לשבור על ידי איזו תקלה חומרית. המקבל את חייו באשר הם ואף פעם לא נותן לנסיבות להפיל אותו מהרגליים, לא מחפש מפלט לביטחון העצמי הרצוץ שלו באיזה "שקר מנחם". אם ההצלחה המיוחלת אינה מגיעה, אם תהפוכות הגורל הופכות בין רגע את מה שנבנה במשך שנים בעמל מפרך, אז אותו אדם פשוט מכפיל את מאמציו. הוא יכול הביט לאסון בעינייים בלי להתייאש.

האדם הנוירוטי לא יכול לסבול את החיים כמות שהם. הם גסים מדי בשבילו, המוניים מדי. כדי להפוך אותם לנסבלים יותר, הוא לא עוזר אומץ, כאדם הבריא, "להמשיך למרות הכל". הדבר אינו תואם את חולשותיו. במקום זאת הוא מוצא מפלט במחשבות שווא. מחשבת שווא, על פי פרויד, היא "משהו רצוי, סוג של נחמה", המאופיינת ב"עמידות בפני הגיון ומציאות". ולכן, לא די לנסות להציג למטופל את האבסורד שבמחשבות השווא שלו. כדי להחלים, המטופל חייב להתגבר בעצמו. עליו ללמוד להבין מודע הוא לא רוצה להתמודד עם האמת ומדוע הוא מחפש מפלט במחשבות שווא. 

רק תאוריית הנוירוזות יכולה להסביר את ההצלחה ממנה נהנה אותו תוצר של המוח הפגום, הפורייריזם. אין זה המקום להוכיח את הפסיכוזה של פורייה בעזרת ציטוט פסקאות מתוך כתביו. תאורים כאלה יעניינו רק את הפסיכיאטרים, ואולי גם את ה אלה המפיקים הנאה מסוימת מקריאת תוצרת הדימיון הוולגרי. אבל העובדה היא שכשאר מרקסיזם נאלץ לעזוב את את שדה האטוריקה הדיאלקטית המנופחת ואת ההשמצות וקריאות הזלזול במתנגדיו, ולתת כמה אמרות זעומות על הנושא, אף פעם אין לו להציע משהו שנבדל ממה שפורייה ה"אוטופיסט" הציע. כמו כן, אין המרקסיזם מסוגל להרכיב תמונה של החברה הסוציאליסטית בלי להניח את שתי ההנחות של פורייה, הנוגדות כל שכל וכל מציאות. מצד אחד הוא מניח כי "הרובד החומרי" של הייצור, אשר "כבר קיים בטבע ללא צורך במאמת יצירתי של האדם", עומד לרשותינו בשפע כה רב עד שאין צורך לכלכלו, ומכאן האמונה המרקסיסטית ב"עלייה אינסופית בייצור". מצד שני, הוא מניח שבקהילה הסוציאליסטית כל עמל יהפוך מ"נטל לעונג", ובעצם יהפוך ל"תורך בסיסי של החיים". במקום בו יש שפע של כל הטובין, וכל עבודה היא עונג, אין ספק כי קל לייסד את ארץ העוגיות.

המרקסיזם מאמין, ממרומי "סוציאליזם המדעי" שלו, כי זכותו להתנשא בבוז על רומנטיציזם ורומנטיקנים. אבל בפועל שיטתו אינו שונה מזו שלהם. במקום להעלים את העיכובים העומדים בדרך למימוש שאיפותיו, גם הוא מעדיך שהמכשולים פשוט יתפוגגו בערפילי הדמיון.

בחייו של האדם הנוירוטי ל"שקר מנחם" תפקיד כפול. לא רק שהוא מנחם אותו על כשלונות עבר, אלא גם מבטיח לו הצלחה עתידית. במקרה של כשל חברתי, שהוא לבדו מעניין אותנו כאן, הנחמה מורכבת מאמונה שחוסר יכולתו של אדם להשיג את המטרות הנעלות שלו לא נובעת מחוסר יכולתו שלו, אלא מפגמי הסדר החברתי. אותו הממורמר מצפה כי ההפיכה תביא לו את ההצלחה שהמערכת הנוכחית מנעה ממנו. לפיכך, אין שום טעם להבהיר לו שהאוטופה עליה הוא חולם אינה אפשרית, ושהתשתית האפשרית היחידה לחברה המבוססת על חלוקת עבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. האדם הנוירוטי נאחז ב“שקר המנחם” של, וכשהוא נאלץ לבחור את מה לדחות, אותו או את ההגיון, הוא מעדיף להקריב את ההגיון.  שכן החיים יהיו בלתי נסבלים בשבילו ללא הנחמה שהוא מוצא ברעיון של  סוציאליזם. הרי לא הוא עצמו אשם בכילשונותיו, אלא העולם החיצוני, ושכנוע זה מעלה את בטחונו העצמי הירוד ומשחרר אותו מהמועקה שבתחושת הנחיתות.

כשם שנוצרי אדוק יכול לסבול יותר בנקל את התלאות של חיי העולם הזה בגלל אמונתו בהמשך הקיום בעולם אחר, טוב יותר, שם אלה שהיו לזנב כאן יהיו לראש, כך לאדם המודרני סוציאליזם הפך לתורפת הפלא כנגד תלאות החיים. אבל בעוד שהאמונה בחיי נצח, בשכר בעולם הבא, ובתחיית המתים מייצרת תמריץ להתנהגות נאותה יותר בחיים, התוצאה של ההבטחה הסוציאליסטית שונה בתכלית. היא לא מטילה שום חובה זולת תמיכה פוליטית במפלגה המקדמת את הסוציאליזם, ובו בעת היא מעלה דרישות ובקשות.

היות וזהו טבעו של החלום הסוציאליסטי, מובן שכל תומכי הסוציאליזם מצפים ממנו את מה שנמנע מהם עד כה. ממש לאחרונה הצהיר טרוצקי באחד מכתביו שבחברה הסוציאליסטית "האדם הממוצע יעלה לגבהים של אריסטו, גתה או מרקס. מעל גבהים אלה יעלו פסגות חדשות” (1)  גן העדן הסוציאליסטי יהיה לממלכת השלמות, המאוכלסת על ידי יצורי-על מאושרים לגמרי. כל ספרות סוציאליסטית מלאה בשטויות מסוג זה. אבל אלה השטויות אשר זוכות ברוב התמיכה.

לא ניתן לשלוח כל אדם הסובל מתסבוכת פורייה לרופא לצורך טיפול פסיכואנליטי, שכן מספר החולים בה רב מדי. במקרה זה לא ייתכן שום טיפול אחר זולת זה שיתבצע על ידי החולה עצמו. דרך ההכרה העצמית הוא צריך ללמוד לקבל את גורלו, ולא לחפש אחר שעיר לעזאזל לתלות את כל האשם בו, וכן יש לו ללמוד את חוקי היסוד של שיתוף הפעולה החברתי.

1 Leon Trotsky, Literature and Revolution, trans. by R. Strunsky (London, 1925), p. 256.

[ליברליזם] 5 ליברליזם וקפיטליזם

החברה בה מיושמים עקרונות ליברליים נקראת בדרך כלל חברה קפיטליסטית, ואילו מצבה של אותה החברה מכונה קפיטליזם. מאחר והמדיניות הכלכלית של הליברליזם הופעלה במדינות העולם רק בערך, התנאים השוררים כיום בעולם לא מספקים לנו אלא רעיון בלתי שלם על המשמעות וההשיגים האפשריים של הקפיטליזם בשיא פריחתו. ואף על פי כן, יש הצדקה מלאה בכך שתקופתינו נקראת עידן הקפיטליזם, שכן ניתן להתחכות אחרי כל מה יצר את העושר של היום חזרה למוסדות קפיטליסטיים. רק בזכות מה שנותר בחברה שלנו מן הרעיונות הליברליים, בזכות מה שנותר מן המערכת הקפיטליסטית, שהרוב הגורף של בני זמנינו יכולים להנות מרמת החיים העולה לאין שיעור על זו שהיתה זמינה רק לפני מספר דורות לעשירים והמיוחסים ביותר.

אין ספק שברטוריקה הרגילה של הדמגוגים העובדות הללו מצגות בצורה שונה ביותר. אם נקשיב להם, הרי שכל הקידמה בכל אמצעי הייצור לא תורמת אלא לטובתו הבלעדית של המיעוט המיוחס, בעוד שההמונים הולכים ושוקעים בתוך המחסור. אבל די ברגע של מחשבה כדי לגלות שכל הפירות של כל הפיתוחים הטכנולוגיים והתעשייתיים משפרים את שביעות הרצון של ההמונים. כל התעשיות הגדולות שמייצרות מוצרי צריכה פועלים בכך לטובתם; כל התעשייה המייצרת את המכונות ואת חומרי הגלם המשמשים לייצור מוצרי צריכה פועלת לטובתם בצורה עקיפה. הפיתוחים התעשיתיים של העשורים האחרונים, כמו אלו של מה שזה לכינוי לא ממש מוצלח "המהפכה התעשייתית", יצרו יותר מכל דבר סיפוק רב יותר של צרכי ההמון. הפיתוחים בענף הביגוד, המכניזציה של ייצור הנעליים, והשיפורים בעיבוד וחלוקה של מוצרי המזון הביאו, מעצם טבעם, טובה לציבור רחב ביותר. הודות לתעשיות הללו ההמונים היום אוכלים ומתלבשים טוב יותר מאשר אי פעם. אבל הייצור ההמוני מספק לא רק את המזון, המחסה והביגוד, אלא אף דרישות אחרות של הציבור. תעשיית הדפוס משרתת את ההמונים לא פחות מתעשיית הסרטים, ואף התאטרון ומבצרי האמנות האחרים הופכים מדי יום ביומו יותר ויותר למקומות בידור המוניים.

ואף על פי כן, כתוצאה מפרופגנדה קנאית של המפלגות האנטי-ליברליות, אשר מעוותות את העובדות לכיוון השני, אנשים היום מקשרים את רעיונות הליברליזם של הקפיטליזם עם תמונת העולם ההולך ושוקע בעוני ובמחסור. לבטח שום כמות של פרופגנדה משמיצה לא היתה מצליחה, כפי שקיוו הדמגוגים, לתת למילים "ליברלי" ו"ליברליזם" הקשר שלילי לגמרי. על פי הניתוחיים האחרונים, לא ניתן להתעלם מכך, שלמרות כל המאמצים של הפרופגנדה האנטי-ליברלית, ישמשהו בביטויים הללו שמעורר את מה שכל אדם נורמלי מרגיש כשהוא שומע את המילה "חירות". התעמולה האנטי-ליברלית נמנעת בשל כך להזכיר את המילה ליברליזם לעתים קרובות מדי, ומעדיפה כי הפגעים המיוחסים למערכת הליברלית ישויכו למונח "קפיטליזם". המילה הזאת מזכירה את הקפיטליסט חסר הלב, אשר לא חושב על דבר זולת התעשרותו שלו, גם אם הדרך היחידה לעשות זאת היא דרך ניצול הזולת.

כמעט ואין איש שישים לב, בעודו מגבש את רעיונותיו אודות הקפיטליסטים,  כי הסדר החברתי מבוסס על עקרונות ליברליים אמיתיים בנוי כך שהוא מותיר ליזמים ולקפיטליסטים רק דרך אחת לעושר, והיא על ידי אספקת לזולת את מה שהם, הזולת, חושבים לנחוץ.  במקום לדבר על הקפיטליזם בהקשר לשיפור המופלא ברמת החיים של הציבור הרחב, הפרופגנדה האנטיליברלית מזכירה את הקפיטליזם אך ורק בהקשר לתופעות הצצות בעקבות המגבלות שהוטלו על הליברליזם. אין שום אזכור לכך שהקפיטלזים הפך את הסוכר ממעדן מותרות לזמין להמונים. קפיטלזים מוזכר בהקשר של הסוכר רק כאשר מחיר הסוכר במדינה במדינה עולה על זה שבשוק העולמי בשל קיומו של קרטל, משל התפתחות כזאת היתה יכולה אפילו לעלות על הדעת בסדר החברתי בו הושמו עקרונות ליברליים. במדינה עם משטר ליברלי, בה לא היו מכסי מגן שונים, קרטלים המסוגלים להעלות את מחירה של סחורה מסוימת מעל לרמת המחירים בשוק העולמי לא היו אפשריים.

השלבים בשרשרת הטענות בה הדמגוגים האנטי-ליברליים מצליחים להפיל על הליברליזם והקפיטליזם את האשמה לכל החריגות ותוצאות לוואי השליליות של המדיניות האנטי-ליברלית הם כדלקמן:מתחילים מההנחה כי העקרונות הליברליים מכוונים לקידום האינטרסים של הקפיטליסטים והיזמים על חשבון שאר האוכלוסיה, ושהליברליזם הוא מדיניות המפלה את העשירים על פני העניים.  מכאן מבחינים, כי קפיטליסטים ויזמים רבים נוטים, בנסיבות מסוימות, לתמוך במכסי מגן, ואילו אחרים, למשל יצרני נשק, לתמוך במדיניות של "כוננות  לאומית", וכך מסיקים כי אין אלא כי אם סוגים של מדיניות "קפיטלסיטית".

אין דבר רחוק יותר מן האמת. ליברליזם אינו מדיניות של האינטרסים של קבוצה אחת מסוימת, אלא מדיניות של אינטרס המין האנושי בכללותו. יהיה זה מוטעה אפוא לטעון כי ליזמים והקפיטליסטים יש אינטרס מיוחד לתמוך בליברליזם. האינטרס שלהם לתמוך במדיניות ליברלית זהה לאינטרס של כל אחד אחר. ייתכנו מקרים פרטיים בהם יזמם או קפיטליסטים מסוימים ישתמשו בתכנית הליברליזם כדי להסוות את האינטרסים המיוחדים שלהם; אבל כנגדם תמיד יופיעו אינטרסים מיוחדים של יזמים או קפיטליסטים אחרים. העניין לא פשוט כמו שאלה המריחים בכל מקום "אינטרסים" ו"קבוצות עניין" מדמיינים לעצמם. כאשר האומה מטילה, למשל, מכס על הברזל, לא ניתן להסביר את הדבר "פשוט" על ידי העובדה כי הדבר מיטיב עם טייקוני הברזל. יש אנשים עם אינטרסים מנוגדים במדינה, אפילו בין היזמים עצמם, ובכל מקרה, המוטבים מהמכס הם מיעוט הולך ופוחת. ואף השוחד לא יכול להוות הסבר, שכן האנשים המקבלים את השלמונים לא יכולים להיות אלא מיעוט בלבד'ופרט לכך, מדוע רק קבוצה אחת, הפרוטקציוניסטים היא זו שמשחדת, ואילו יריביהם, תומכי הסחר החופשי אינם עושים זאת?

למען האמת, האידאולוגיה אשר מאפשרת את מכסי המגן אינה נוצרת לא עד ידי "קבוצות אינטרס", ולא אלה המקבלים מהם שוחד, אלא על ידי האידאולוגים אשר נותנים לעולם את רעיונות המכוונים את כל התהנהלות האנושית. בתקופתינו, הנשלטת על ידי הרעינות האנטי-ליברליים, כמעט כולם חושבים במונחים כאלה, בדיוק כמו שלפני מאה שנה בני האדם חשבו במונחי הליברליזם שהיה אז האידאולוגיה הנפוצה. אם יזמים רבים מקדמים מכסי מגן, זהו לא יותר מאשר הצורה בה מופיע האנטי-ליברליזם במקרה שלהם. אין לזה דבר וחצי דבר עם הליברליזם.

[ליבררליזם] 4 תכלית הליברליזם

קיימת דעה נפוצה כי הליברליזם נבדל מתנועות פוליטיות בכך שהוא מעמיד את האינטרסים של חלקים מהחברה, של בעלי הנכסים, הקפיטליסטים, היזמים, מעל האינטרסים של שאר המעמדות. ההנחה הזאת שגויה מיסודה. ליברליזם תמיד דוגל בטובת הכלל, ולא של כל קבוצה מסוימת. זה הדבר אותו ביקשו  התועלתנים האנגליים להביע, גם אם לא בצורה מוצלחת למדי, כשהם טבעו את נוסחתם המפורסמת "מירב האושר למירב בניה אדם". באופן היסטורי ליברליזם הוא התנועה הפוליטית הראשונה ששמה לה למטרה קידם רווחת הכלל, ולא של קבוצות מסוימות. ליברליזם נבדל מסוציאליזם, אשר גם מביע את השאיפה לפעול לטובת הכלל, לא בתכלית אלא באמצעים הנבחרים להשיג אותה. 

אם עולה הטענה שההשלכות של מדיניות ליברלית מהוות או צפויות להיות הטבה עם אינרס מסוים של שכבה מסוימת, הרי שהדבר פתוח לדיון. אחת המטרות של החיבור הנוכחיאבל אי אפשר להאשים את האדם הטוען כך בחוסר הגינות  מלכתחילה, כי גם אם נחשוב כי הוא טועה, יתכן והוא עושה זאת בלב שלם.  היא להראות כי הגינוי הזה אינו מוצדק בשום אופן. בכל מקרה, מי שתוקף את הליברליזם באופן זה מודה כי ליברליזם עצמו הוא נטול כוונות אינטרסנטיות ושאין הוא רוצה אל את מה שהוא מצהיר שהוא רוצה.

שונים לגמרי הם אלה ממבקרי הליברליזם אשר מאשימים את הליברליזם בכך שאין רצונו לקדם את רווחת הכלל, אלא רק את האינטרסים המיוחדים של מעמדות מסוימים. המבקרים הללו בלתי הוגנים ובורים גם יחד. בבוחרם דרך תקיפה זו הם מראים כי הם מודעים היטב בינם לבין עצמם כמה חלש הטיעון שלהם. הם בוחרים בנשק רמיה, כי אין להם תקווה להצלחה בדרך אחרת.

אם הרופא מראה למטופל המתאווה למאכלים המזיקים לבריאותו, כמה פוגענית היא תאוותו, איש אינו טיפש דיו להגיד: "לרופא לא אכפת מטובת המטופל; הדורש בשלום המטופל אל לו להיות עוין להנאה שהמטופל מקבל ממאכלים כה ערבים לחיכו." כולם מבינים כי הרופא מייעץ למטופל לוותר על התענוג שבאכילת המזון המזיק כדי למנוע פגיעה בבריאותו. אבל בו ברגע שהדבר נוגע במדיניות חברתית, אנשים נוטים לחשוב בצורה שונה לגמרי. כאשר הליברל מייעץ כנגד צעדים פופולריים מסוימים, מאחר והוא צופה את ההשלכות השליליות של אותם הצעדים, הוא מיד נקרא "אוייב העם", ואילו הדמגוגים אשר ממליצים על מה שראה יעיל באותו הרגע, בלי לתת את הדעת על הנזק העתידי, זוכים לתלי תילים של שבחים.

פעולה מושכלת נבדלת מזו שאינה כזאת בכך שהיא כרוכה בוויתורים נחוצים. אלה הם וויתורים לכאורה, שכן משקלם קטן מול התוצאות הרצויות המגיעות בהמשך. אלה הם וויתורים לכאורה, שכן משקלם קטן מול התוצאות הרצויות המגיעות בהמשך. האדם הנמנע ממזון טעים שאינו בריא, מקריב קרבן לכאורה. התוצאה, העדר פגיעה בבריאותו, מראה כי הוא לא הפסיד אלא אף הרוויח. אבל פעולה מסוג זה דורשת ראית הנולד באשר לתוצאות מעשיו של אדם. הדמגוג מנצל את העובדה הזאת. הוא מתנגד לליברל אשר דורש וויתורים נחוצים וקורבנות לכאורה, ומשמיץ אותו כאויב הציבור חסר הלב, בעודו מציג את עצמו כידיד האנושות. הוא יודע טוב מאוד איך להגיע ללב שומעיו בעזרת תמיכה בצעדים מסוימים, ולגרום להם להזיל דמעות שליש בתאורים של עוני ומחסור.

המדיניות האנטי-ליברלית היא מדיניות של צריכת ההון. היא קוראת להגדיל את אספקת ההווה על חשבון העתיד. הדבר זהה לגמרי למקרה של החולה עליו דיברנו קודם. בשני המקרים חיסרון עתידי חמור עומד מול סיפוק מיידי זמין למדי. לדבר במקרה זה על חוסר לב מול אהבת האדם הוא פשוט חוסר יושר וחוטא לאמת. וזהו דבר שבשגרה לא רק אצל פוליטיקאים והביטאונים של המפלגות האנטי-ליברליות. כמעט כל סופרי אסכולת Sozialpolitik השתמשו בשיטת לחימה נבזית זו.

קיומו של העוני המחסור בעולם לא מהווה, כפי שקורא העיתונים הממוצע נוח, ברוב כסילותו להאמין, טיעון נגד הליברליזם. אלה הם בדיוק העוני והמחסור אותם מבקש הליברליזם להעלים, והוא רואה באמצעים אותם הוא מציע בלבד כמתאימים להשגת התכלית הזו. הבה ניתן למי שחושב שהוא מכיר אמצעי טוב יותר, או אפילו שונה מהמוצע להשגת התכלית להמציא את הראיה. הקביעה כי הליברלים לא שואפים לטובת כלל החברה, אלא רק של קבוצות מסוימות, לא יכולה בשום פנים ואופן להוות תחליף לראיה זו.

העובדה שיש בעולם מחסור ועוני לא היתה מהווה טיעון נגד הליברליזם גם לו העולם היה ממש מדיניות ליברלית. השאלה האם עוני ומחסור היו גוברים במקרה של מדיניות אחרת תמיד תישאר פתוחה. לאור כל הדרכים והשיטות בהן מוסד הקניין הפרטי מוגבל ומעוכב בכל פינה בעולם באמצעות מדיניות אנטי-ליברלית, יהיה זה אבסורדי בבירור להסיק דבר נגד נכונות העקרונות הליברליים מהעובדה שהתנאים הכלכליים כיום אינם כמו שהיינו רוצים. בכדי להעריך את מה שהליברליזם והקפיטליזם השיגו, כדאי להשוות את התנאים של היום לאלה של ימי הביניים, או של המאות הראשונות של העת החדשה. מה שהליברליזם והקפיטליזם היו יכולים להשיג לו הותרו ממוסרותיהם ניתן להסיק רק משיקולים תאורטיים.  

[ליברליזם] הקדמה -3- רציונליזם

ביקורת נוספת המוטלת על הליברליזם היא שהוא רציונאליסטי. ברצונו לפתור את הכל בצורה מושכלת, ובכך הוא לא מצליח להכיר בעובדה שבענייני אנוש מרחב תמרון רחב ניתן, ואכן חייב להינתן, לרגשות ולדברים שאינם רציונליים, דהיינו למה שאינו השכל.

כעת, זה לא שליברליזם לא מודע בשום אופן לעובדה שבני האדם פועלים לפעמים בצורה לא מושכלת. לו היו בני האדם פועלים בצורה מושכלת כל הזמן, היה זה מיותר להטיף להם לקבל הדרכה מן התבונה. ליברליזם אינו גורס כי בני האדם תמיד מתנהגים בצורה רציונלית, אלא שאם הם מבינים את האינטרסים שלהם נכונה, יש להם להתנהג כך. . ומהות הליברליזם היא בדיוק זה, רצונו לפעול בשכל בתחום המדיניות החברתית באותו אופן בו כולם מסכימים לפעול כך בתחומים אחרים של הפעילות אנושית.

אם פלוני אשר קיבל המלצה הגיונית, למשל כשרופאו אמר לו כי יש לשמור על הגיינה בחייו האישיים יענה על כך: "אני יודע כי עצתך היא מושכלת, אבל רגשותיי מונעים ממני לפעול כך. אני רוצה לעשות את המזיק לבריאותי, גם אם אין הדבר הגיוני כלל", ספק אם ימצא אדם אשר יחשוב כי זוהי התנהגות נאותה. בלי קשר לדבר אליו אנחנו שואפים בחיים, כדי להשיג את היעד שהצבנו לעצמינו עליו לשאוף לפעול בשכל. האדם המבקש לחצות את מסילת הברזל לא יבחר בדיוק את אותו הרגע בו הרכבת חוצה את הצומת. האדם שרוצה לתפור כפתור ישתדל שלא לדקור את אצבעו עם המחט. בכל תחום של הפעילות המעשית האדם פיתח שיטה או טכנולוגיה המורה לו כיצד עליו לנהוג אם אין ברצונו להתנהל בצורה לא מושכלת. הכל מודים שכדאי לו לאדם לרכוש את השיטות בהן הוא יוכל להשתמש בחייו, והאדם אשר נכנס לתחום שאת דרכיו הוא טרם למד, יקרא "למך". 

ורק בתחום המדיניות החברתית נהוג שהדברים יהיו אחרת. כאן לא השכל אלא הרגשות והדחפים הם אלה שמכריעים. השאלה כיצד לסדר את התאורה טובה בשעות החושך נידונה במונחים הגיוניים בדרך כלל. אבל ברגע שהדיון מגיע לנקודה בה מחליטים האם תאורה תסופק על ידי יזמים פרטיים או דרך הרשות המקומית, ההגיון כבר לא תופס. כאן  הרגש, השקפת עולם, בקיצור - האירציונלי, צריכים לקובע את התוצאה. לשווא נשאל: מדוע?

התארגנות החברה האנושית בצורה המתאימה ביותר להשגת תכליות המוצבות היא דבר פשוט ויומיומי, להבדיל למשל מסלילת מסילת הברזל או ייצור ביגור או ריהוט. נכון ששאלות של ממשל ומדינה חשובות יותר מכל סוגיות אחרות של הקיום האנושי, שכן הסדר החברתי מהווה תשתית לכל דבר אחר, ואין זה אפשרי לכל פרט ופרט לשגשג ולהשיג תכליותיו, אלא בחברה התומכת בהשגתן. אבל יהיה תחום השאלות פוליטיות וחברתיות נשגב ככל שיהיה, הן עדיין מתייחסות לדברים שבשליטת האדם, ולכן חייבות להפתר בהתאם לכללי השכל האנושי. בעניינים שכאלה, לא פחות מבכל עניינים שבשגרה, המיסטיציזם אינו אלא רוע.  כוחות ההבנה שלנו מוגבלים ביותר. אין אנו יכולים לקוות לחשוף אי פעם את הסודות הכמוסים והעמוקים של היקום. אבל העובדה שלעולם לא נצליח לתפוס את המשמעות ואת התכלית של קיומינו לא מונעת מאיתנו לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים כדי לא לחלות במחלות מדבקות או להתשמש באמצעיים הנדרשים כדי להאכיל ולהלביש את עצמינו, וכן אל לה להרתיע אותנו מהקדמת חברה בה כל התכליות החומריות אליהן נשאף יהיו בני השגה.  גם המדינה ומערכת החוקים, הממשל וניהולו אינם נשגבים מדי, טובים מדי, אדירים מדי משנוכל להביאם לעיון רציונלי. בעיות של המדיניות החברתית הן בעיות של טכנולוגיה חברתית, ויש לחפש את פתרונן באותה דרך ובאותם אמצעים אשר עומדים לרשותינו לפתרון בעיות טכניות אחרות:  על ידי חשיבה הגיונית ובחינה מדוקדקת של המצב הנתון. מהות האדם ומה שמעלה אותו מעל לבעלי החיים הוא בזכות שכלו. מדוע עליו לזנוח את השימוש בשכל בתחום המדיניות החברתית ולסמוך על רגשות ודחפים מעורפלים ולא ברורים?

[ליברליזם] הקדמה -2- רווחה חומרית

ליברליזם הוא דוקטרינה המכוונת בכללותה כלפי התנהגות בני האדם בעולם הזה. בסך הכל, אין בדעתו אלא קידום רווחתם החיצונית והחומרית, והוא לא מעסיק את עצמו ישירות עם צרכיהם הפנימיים, הרוחניים והמטאפיזיים. הוא לא מבטיח לבני האדם אושר ונחת, רק את הסיפוק האפשרי המלא ביותר של אלה מתשוקותיהם שניתנות לסיפוק על ידי דברים בעולם החיצוני.

ליברליזם זכה לעתים קרובות לביקורת על גישה חיצונית טהורה ומטריאליסטית כלפי חיי שעה הארציים. חיי האדם, כך נאמר, לא מורכבים מאכילה ושתייה. יש צרכים נעלים חשובים יותר מאשר אוכל ושתיה, מחסה וביגוד. כל העושר שבעולם לא יכול להקנות לבעליו אושר,אלא מזניח את האני הפנימי, ומשאיר את נשמתו של האדם חסרת סיפוק וריקנית. הטעות הגדולה של ליברליזם היתה כי לא היה לו מה להציע לשאיפות היותר עמוקות והנאצלות של האדם.

אבל המבקרים המדברים ברוח זו אינם אלא מראים עד כמה תפיסתם שלהם של השאיפות העמוקות והנאצלות הללו של האדם בלתי משולמת ומטריאליסטית.  מדיניות חברתית יכולה, בעזרת אמצעים הזמינים לה, להפוך את בני האדם לעניים או לעשירים, אבל היא לעולם לא תצליח להפוך אותם למאושרים או לספק את המאוויים הכי פנימיים שלהם. כאן כל אמצעי חיצוני יכשל. כל מה שמדיניות חברתית יכולה לעשות זה להסיר את הסיבות החיצוניות לכאב ולסבל; היא יכולה לקדם מערכת אשר מאכילה את הרעבים, מלבישה את הערומים, ומספקת מחסה לחסרי בית. אושר ונחת רוח לא תלויים במזון, ביגוד ומחסה אלא, מעל הכל, על מה שהאדם מטפח בתוך עצמו. ליברליזם אינו מתעסק בטובתו החומרית של האדם מתוך סלידה לדברים הרוחניים, אלא מתוך אמונה שלא ניתן לגעת בנעלה והעמוק שבנפש האנושית על ידי כל חקיקה חיצונית. הוא מחפש לייצר רק את הרווחה החיצונית, שכן הוא יודע שהאושר הפנימי, הרוחני, לא יכול להגיע לאדם מבחוץ, אלא מתוך ליבו שלו בלבד. אין תכלית ליברליזם אלא יצירת התנאים החיצוניים המקדימים לפיתוח החיים הפנימיים. ואין ספק כי האדם המשגשג יחסית במאה העשרים יכול למלא את צרכיו הרוחניים בקלות רבה יותר מאשר, הבה נאמר אדם במאה העשירית, שלא מצא מנוח מחרדות מציאת די כלכלתו או הסכנות האורבות לו מצד אויביו. 

וודאי שלא נוכל לענות לאלה, אשר כמו החסידים של כתות אסיאתיות נוצריות בימי הביניים, מקבלים עליהם את דוקטרינת הסגפנות המוחלטת ורואים בחיים של עוני וחירות מכל חפץ כציפורי היער וכדגי הים, כשהם מבקרים את הליברליזם בשל נטיותיו החומרניות. מהם נבקש רק לתת לנו ללכת בדרכינו באין מפריע, בדיוק כמו שלא נמנע מהם להשיג את מלכות השמיים בדרכם שלהם.  הבה ניתן להם להסתגר בתאיהם, הרחק מהעולם והאדם, בשלום.

הרוב הגורף של בני זמנינו לא יכול להבין את האידאל הסגפני. אבל מי שדוחה את העיקרון של חיי סגפנות, לא יכול יותר לבקר את ליברליזם על תכליתו של שיפור הרווחה החיצונית.

[ליברליזם] הקדמה - 1- ליברליזם

הפילוספים, הסוציאולוגים והכלכלנים של המאה ה18 ותחילת ההמאה ה19 ניסחו תכנית מדינית אשר הנחתה את המדיניות החברתית, תחילה באנגליה ובארה"ב, ואז ביבשת אירופה ובסופו של דבר בשאר העולם. בשום מקום התכנית לא יושמה במלואה.אפילו באנגליה, שנקראה מולדת הליברליזם ומדינה ליברלית לדוגמה, תומכי המדיניות הליברלית מעולם לא הצליחו להשיג את כל מבוקשם. בשאר העולם אימצו רק חלקים מהתכנית הליברלית, בעוד שחלקים אחרים, חשובים לא פחות, נדחו על הסף או בוטלו לאחר תקופה קצרה. רק אם נמתח ממש את גבולות ההגדרה נוכל להגיד שהעולם עבר תקופה ליברלית. ליברליזם מעולם לא הורשה לפרוח במלואו.

ואף על פי כן, למרות ששליטת הרעיונות הליברליים היתה קצרה ומוגבלת מדי, די היה בה לשנות את פני התבל. התרחשה התפתחות כלכלית מרהיבה. שחרור כוחותיו היצרניים של האדם הגדיל את אמצעי הקיום כפל-כפליים. ערב מלחמת העולם (שהיא עצמה היתה תולדה של מאבק ארוך ועיקש נגד הרוח הליברלית, ואשר הולידה תוקפה של התקפות עוד יותר אכזריות על העקרונות הליברליים), העולם היה מיושב בצפיפות רבה לאין שיעור משהיה אי פעם, וכל תושב היה יכול להנות מרמת חיים גבוהה משהיה אפשרי בכלל במאות שקדמו לכן. השגשוג שהביא הליברליזם הקטין באופן ניכר את מארת הדורות הקודמים, תמותת התינוקות, וכתוצאה מעלייה בתנאיי המחייה, אף העריך את תוחלת החיים הממוצעת.

והשגשוג הזה לא היה לנחלת מעמד מסוים של פרטים מועדפים. ערב מלחמת העולם הפועל במדינות המתועשות של אירופה, בארה"ב, ובשטחים בשיפוט האנגלי מעבר לים חי טוב יותר ובחן רב יותר מאשר האצילים של תקופה שקדמה לא בהרבה לכך. לא רק שהיה יכול לאכול ולשתות כאוות נפשו; הוא היה יכול הלעניק לילדיו השכלה; הוא היה יכול, לו חפצה נפשו בכך, להשתתף בחיי התרבות והרוח של ארצו; וכן, אם היה לו מספיק כישרון ומרץ, הוא היה מסוגל ללא קושי להעלות את מעמדו החברתי.האליטה של ההפירמידה החברתית בדיוק באותן הארצות, אשר התקדמו הכי הרבה באימוץ התכנית הליברלית, היתה מורכבת ברובה לא מאלה אשר נהנו מלידתם מעמדה מועדפת בשל העושר או העמדה של הוריהם, אלא מאלה אשר ניצלו את התנאים הללו ועשו את דרכם מעלה מהנסיבות המגבילות, בכחם שלהם. הגבולות של התקופות הקודמים, אשר הפרידו בין אדונים לעבדים נפלו. כעת כולם הפכו לאזרחים שווי זכויות. איש לא הוגבל או נרדף בשל לאומו, דעותיו או דתו. הרדיפות הפוליטיות והדתיות פסקו, והמלחמות בינלאומיות הפכו לנדירות יותר. האופטימיסטים כבר חזו את שחר עידן השלום הנצחי.

אבל המאורועות הוכיחו אחרת. במאה ה19 קמו לליברליזם מתנגדים חזקים ואלימים, והם הצליחו למחוק את החלק הנכבד מהישגי הליברלים. העולם היום לא רוצה לשמוע יותר על ליברליזם. מחוץ לאנגליה המונח "ליברליזם" נאסר בפירוש. באנגליה גופה נותרו בוודאי "ליברלים", אבל רובם כאלה מהפה ולחוץ. בפועל הם יותר סוציאלסטים מתונים מליברלים. בכל מקום הכח הפוליטי הוא בידי מפלגות אנטי-ליברליות. המדיניות של אנטי-ליברליזם שחררה את הכוחות אשר הביאו את המלחמת העולם, והפכו, דרך מכסות ייבוא וייצוא, חסמי הגירה ואמצעיים דומים, את אומות העולם למצב של בידוד הדדי. בכל אומה ואומה הדבר הוביל לניסויים סוציאליסטיים, שתוצאותיהם היו ירידה בפריון העבודה, ועלייה המתלווית במחסור ובסבל. מי שאינו עוצם את עיניו בכוונה תחילה חייב להכיר, כי בכל מקום רואים את הסימנים של האסון הממשמש ובא בכלכלה העולמית. האנטי-ליברליזם מוביל את הציביליזציה לקריסה.

אם מישהו רוצה לדעת מהו ליברליזם ומה מטרותיו, הוא לא יכול סתם לפנות להיסטוריה בשביל לקבל את המידע ולבדוק במה דגלו הפוליטיקאים הליברליים ומה הם השיגו. שכן בשום מקום בעולם לא עלה ביד הליברליזם להשלים את התכנית המיועדת.

וגם התכניות והפעולות של המפלגות של היום הקוראות לעצמן ליברליות לא יכולות לספק לנו שום הארה אודות אופיו של ליברליזם אמתי. כבר הזכרתי כי אף באנגליה מה שנקרא היום ליברליזם דומה הרבה יותר לעמדה של טורים וסוציאלסטים מאשר לתכנית הישנה של הפריטריידרים. אם קיימים ליברלים אשר חושבים שאין סתירה בין הליברליזם שלהם להלאמת מסילות ברזל, מכרות ועסקים אחרים, אף לתמיכה במכסי מגן, אפשר לראות בקלות כי לא נותר היום מהליברליזם אלא השם בלבד.

וכן היום כבר לא די בעיון בכתבי גדולי מייסדי הליברליזם כדי לגבש דעה בנושא. ליברליזם אינו דוקטרינה מושלמת או דוגמה קבועה. להיפך: זהו יישום של מחקרים מדעיים לחיי החברה של בני האדם. בדיוק כמו שהכלכלה, סוציאולוגיה ופילוסופיה לא שקדו על השמרים מאז ימי דוד יום, אדם סמית, דוד ריקארדו, ג'רמי בנת'ם ווילהלם הומבולט, כך גם דוקטרינת הליברליזם שונה היום ממה שהיה בזמנם, גם אם עקרונותיה היסודיים נשארו ללא שינוי.זה שנים רבות איש לא לקח על עצמו להציג הצהרה מתומצתת של משמעות הדוקטרינה הזאת.הדבר יכול לשמש הצדקה לנסיון שלנו להציג עבודה שכזאת. הדבר יכול לשמש הצדקה לנסיון שלנו להציג עבודה שכזאת.  

ליברליזם:המסורת הקלאסית מאת לודוויג פון מיזס

באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, פרסם לודוויג פון מיזס שורה של ספרים בגרמנית. מיזס, כלכלן אוסטרי ממוצא יהודי, היה באותה עת כלכלן בכיר בלשכת השסחר האוסטרית, ואחד האנשים בעלי תפקיד מפתח בשיקומה של אוסטריה אחרי הגזירות שנחתו עליה בתום מלחמת העולם הראשונה. הספרים שהוא פרסם עסקו בסוגיות הבוערות של התקופה - סוציאליזם, ביורוקרטיה, מקומה של ההתערבות הממשלתית במשק, וכיו"ב. הספרים הללו, שיצאו לאור בשפה הגרמנית, שבו את ליבם של מיטב המוחות הכלכליים הצעירים דוברי הגרמנית. הם הגיעו לוינה להשתתף בסמינר פרטי שלו. בין באי הסמינר היו עמיתו פרידריך פון האייק, שיקבל ב1976 פרס נובל על פיתוח רעיונות המאקרו כלכליים של המיזס, ליונל רובינס מהלונדון סקול אוף אקונומיקס ואחד האבות האסכולה הנאוקלאסית בכלכלה, אוסקר מורנשטרן אשר יפרמל מאוחר יותר את תובנות המיקרו של מיזס וכך תופיע תורת המשחקים, וילהלם רופקה האחראי על "הנס הגרמני" אחרי מלחמת העולם השניה, הפילוסוף אריק פוגלין ועוד. המפגשים נמשכו עד 1934, כאשר מיזס נאלץ לנוס לז'נבה מפני אימת הנאציזם, ואילו תלמידיו נפוצו לכל עבר ושינו את העולם.

 
  ולמרות כל זאת, הספרים הללו אינם מוכרים כלל. לכן עזרתי אומץ לתרגם לשפה העברית את המהדורה האנגלית של "ליברליסימוס", אשר יצא לאור במקור ב1927, בנושא ליברליזם, קפיטליזם ומבקריהם. אפרסם בבלוג שלי פרקים שהשלמתי את תרגומם. 

[ליברליזם] ההקדמה למהדורה האנגלית מאת לודוויג פון מיזס

  הסדר החברתי אשר נוצר על ידי פילוסופיית ההשכלה העביר את הריבונות לידי האדם הפשוט. בתפקידו כצרכן, "הברנש הרגיל" נקרא לקבוע מה צריך להיות מיוצר, באיזו כמות, על ידי מי, כיצד והיכן. בתפיקדו כבוחר הוא הפך להיות ריבון בהכוונת המדיניות של אומתו. בחברה טרום-קפיטליסטית אלה שהיו בעלי עוצמה לדכא את עמיתיהם החלשים, ידם היתה על העליונה. ה"מנגנון" המושמץ כל כך של השוק החופשי מניח רק דרך אחת להשגת העושר, והיא להצליח במתן שירות לצרכנים בדרך המיטבית והזולה ביותר. המקבילה ל"דמוקרטיית" השווקים הזאת בענייני ניהול המדינה היא המערכת של ממשל ייצוגי. גדולת התקופה שבין מלחמות נפוליאון למלחמת העולם הראשונה התמצתה בעובדה שהאידאל החברתי אליו שאפו רוב האישיים הבולטים היה הסחר החופשי בעולם  של שלום בין אומות שוחרות השלום. היה זה עידן של שיפור חסר תקדים באמת החיים של האוכלוסיה ההולכת וגדלה במהירות. היה זה עידן הליברליזם.

  היום הדעות של הפילוסופיה בת מאה ה19 הזאת כמעט ונשכחו. ביבשת אירופה רק מעטים זוכרים אותם. באנגליה המונח "ליברל" משמש לרוב לציין תכנית הנבדלת אך בפרטים זוטרים מהטוטליטריזם הסוציאליסטי(1).  בארה"ב "ליברלי" של היום מציין מערך של דעות ועקרונות פוליטיים ההפוך בכל דבר למה שציין הליברליזם בדורות עברו. הליברל מטעם-עצמו האמריקאי הדוגל בממשלה כל-יכולה, מתנגד מושבע ליזמות החופשית, ומקדם תכנון מקיף על ידי הרשויות, קרי סוציאליזם. ה"ליברלים" הללו תמיד דואגים להדגיש שאין הם סולדים מהמדיניות של הדיקטטור הרוסי בשל אופיה הסוציאליסטי או קומוניסטי, אלא בשל הנטייה האימפריאליסטית שלה. כל צעד שתכליתו להחרים חלק מהנכסים של המרוויחים מעל הממוצע, או של הגבלת זכויות של בעלי הרכוש על רכושם נחשב ליברלי ומתקדם. לסוכנויות ממשליות מוענקת סמכות כמעט בלתי מוגבלת של קבלת החלטות אשר אינן נתונות לביקורת משפטית. מעט האזרחים הישרים אשר מעיזים להטיל ביקורת על המגמה הזאת, אשר מובילה לרודנות הממשל זוכים לכינויי גנאי כגון קיצוניים, ראקציונרים, מלוכנים כלכליים ופשיסטים. נאמר כי אל לה למדינה חופשית לסבול פעילות פוליטית מצד "אויבי ציבור" שכאלה.

  באופן מפתיע למדי הרעיונות הללו נחשבים בארה"ב כאמריקאיים במיוחד, ההמשך הישיר של האבות המייסדים, חותמי הצהרת העצמאות, ומחברי החוקה וכתבי הפדרליסט. רק מעטים מבינים כי המדיניות המתקדמת לכאורה הזאת מקורה באירופה, ואלופם המבריק ביותר במאה ה19 היה ביסמרק, ששום אמריקאי לא היה מכנה את מדיניותו מתקדמת או ליברלית. ה"סוציאלפוליטיק" (2) של ביסמרק נחנכה ב1881, יותר מחמישים שנה לפני התעתיק שלה, ה"ניו דיל" של רוזוולט.כל האומות האירופאיות המתועשות, בעקבות הדוגמה של הרייך הגרמני, אז המעצמה המצליחה ביותר, אימצו פחות או יותר את המערכת שהתיימרה להיטיב עם ההמונים, על חשבון מספר "אינדיבידואליסטים עקשנים". הדור שהגיע לגיל ההצבעה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה לקח את האטטיזם כמובן מאליו, ולא חש אלא בוז כלפי "דעה בורגנית קדומה", החירות. 

כאשר ניסיתי, לפני שלושים וחמש שנה, לסכם את הרעיונות והעקרונות של הפילוסופיה החברתית שפעם כונתה ליברליזם, לא התמסרתי לתקוות שווא כי חיבורי ימנע את האסון המתממש אליו הובילה ההתנהלות המדינית שאומצה על ידי האומות האירופאיות. כל מה שקיוויתי להשיג היה להציע בפני המיעוט הקטן של האנשים החושבים את הזדצמנות ללמוד על מטרות של הליברליזם קלאסי ועל הצלחותיו, ובכך לסלול את הדרך לתחיית רוח החירות לאחר האסון הקרב ובא.

 ב28 לאוקטובר 1951, פרופסור ג.פ. המיליוס הזמין עותק של "ליברליסימוס" מההוצאה לאור של גוסטב פישר ביינה (בחלק הרוסי של גרמניה).

ההוצאה לאור ענתה לו, ב14 לנובמבר 1951, כי לא היו עותקים זמינים, והוסיפה:

“.Die Vorräte dieser Schrift mussten auf Anordnung behördlicher Stellen restlos makuliert werden” 

(כל העותקים של הספר הושמדו בפקודת הרשויות.) 

המכתב לא ציין האם "הרשויות" הללו היו של הגרמניה הנאצית או של הרפובליקה ה"דמוקרטית" של גרמניה המזרחית. 

בשנים שעברו מאז הפרסום של "ליברליסימוס" כתבתי רבות על הבעיות הקשורות בנושאים הללו.  טיפלתי בסוגיות רבות שלא יכולתי לגעת בספר, כדי שלא לנפח את גודלו והרתיע בכך את ציבור הקוראים הרחב. 

מאידך, התיחסתי בספר ההוא למספר נושאים אשר כבר לא חשובים כל כך היום.  בספר קיים דיון בבעיות שונות של מדיניות, שניתן להבין אותו רק אם הקורא לוקח בחשבון את המצב הפוליטי והכלכלי בזמן כתיבתו. 

לא שיניתי דבר בטקסט המקורי של הספר ולא נגעתו בשום דבר בתרגום שנעשה בידי ד"ר ראלף ראיקו והעריכה של מר ארתור גודאר. אני אסיר תודה לשני חוקרים הללו על המאמצים שלהם להפיכת ספר זה זמין לציבור דובר האנגלית.

לודוויג פון מיזס

ניו-יורק,  אפריל 1962

1 אבל יש להזכיר כמה וכמה אנגלים בעלי קומה שיצאו להגנת הליברליזם האמיתי.

2 מדיניות חברתית

[אמ"מ] 1.1 עיקרון הפעולה

המאפיין הבולט והחיוני של חקר האדם הוא עיקרון הפעולה. פעילות אנושית מוגדרת פשוט כהתנהגות תכליתית. בכך היא נבדלת בצורה חדה מכל אותם התנועות המתוצפתות, אשר, מנקודת מבטו של האדם אינן תכליתיות. הללו כוללים את התנועות של החומר האַנְאוֹרְגָּנִי, ואלה מבוגי ההתנהגות האנושית שהן רפלקס טהור, תגובות בלתי רצוניות לגירויים מסוימים. פעילות אנושית, לעומת זאת, ניתנת לפירוש משמעותי על ידי בני האדם האחרים, שכן היא נשלטת בידי תכלית מסוימת עליה חושב האדם הפועל. (2) המטרה של פעולת האדם היא תכליתו; הרצון להשיג תכלית זו הוא המניע של האדם לביצוע הפעולה.

כל בני האדם פועלים מעצם קיומם, וטבעם כבני האדם. (3) איננו יכולים להעלות על דעתינו יצור אנושי שאינו פועל בצורה תכליתית, שאין לו מטרות שהוא מחפש להשיג ועושה מאמצים לכך. דברים שאינם פועלים, ולא מתנהגים בצורה תכליתית, כבר לא יכולים להיכלל בהגדרה של "אנושי". 

האמת היסודית הזאת, האקסיומה הזאת של פעילות אנושית, יוצרת את המפתח למחקר שלנו. כל תחומה של פרקסאולוגיה, והחלק היותר מפותח שבה, הכלכלה, מבוסס על הניתוח של ההשלכות הלוגיות הנובעות מעיקרון זה (4). לא ניתן לערער או להפריך העובדה כי בני האדם פועלים מטבעם כיצורים האנושיים. להניח את ההיפך יהיה נונסנס. ההנחה ההפוכה, העדר התנהגות בעלת מניעים, תקפה רק לצמחים וחומר האַנְאוֹרְגָּנִי. 

--------------

2) ר' עיל, [עמ' 11 במהדורה המקורית]; F.A. Hayek, “The Facts of the Social Sciences,” in Individualism and Economic Order (Chicago: University of Chicago Press, 1948), pp. 57–76; Hayek, The Counter-Revolution of Science (Glencoe, Ill.: The Free Press, 1952), pp. 25–35; Edith T. Penrose, “Biological Analogies in the Theory of the Firm,” American Economic Review, December, 1952, pp. 804–19, בייחוד  818–19.

3)ר' אריסטו, אתיקה ניקומאכית, ספר ראשון, בייחוד פרק 7.

4) פרק זה מכיל רק את הפיתוח של ההשלכות הלוגיות מקיומה של פעילות אנושית. בפרקים הבאים, הפיתוח הנוסף יעשה עם מעט מאוד הנחות עזר נוספות. ר' נספח, וכן  Murray N. Rothbard, “Praxeology: Reply to Mr. Schuller,” American Economic Review, December, 1951, pp. 943–46; and “In Defense of ‘Extreme Apriorism,’” Southern Economic Journal, January, 1957, pp. 314–20

הנס-הרמן הופה "תאוריה של סוציאליזם וקפיטליזם" - פרק 1

מבוא

מחקר זה על כלכלה, פוליטיקה והמוסר של סוציאליזם וקפיטליזם הוא חיבור שיטתי על תאוריה פוליטית. תחומו הוא אינטר דיסציפלינרי, והוא ידון בבעיות המרכזיות של הכלכלה המדינית ושל הפילוסופיה של מדעי המדינה: כיצד לארגן את היברה באופן שיקדם את ייצור העושר ומיגור העוני, ואיך לדאוג כי הסדר הזה יהיה צודק. 

אבל כשנעשה זאת, ניגע גם באופן מתמיד בבעיות החברתיות והפוליטיות במובן הצר וההגיוני יותר של המושגים הללו וננסה להאיר אותם. בעצם, אחת מהמטרות המרכיות של החיבור הזה היא לפתח ולהסביר את הכלים הקונספטואליים והפולמוסיים, כלכליים ומוסריים כאחד, הנחוצים לניתוח והערכה של כל סוג של מערכת חברתית או פוליטית אמפירית, להבנה והערכה של כל תהליך נשינוי החברתי, ולהסבר ופרשנות של הדמיון כמו גם של השוני במבנה החברתי של כל שתי חברות שונות או יותר. 

עד סוף החיבור צריך להיות ברור, כי רק בעזרת תאוריה כלכלית או מוסרית, שהיא עצמה אינה נגזרת מן הניסיון, אלא מתבססת על טענה שאין עליה עוררין (שהיא דבר נבדל מ"אקסיומה הנקבעת באופן שרירותי"), ומתפתחת בדרך דדוקטיבית לגמרי (אולי תוך שימוש מפורש בהנחה אמפירית באופן מובהק, שגם ניתן לבחינה אמפירית) עד לקבלת מסקנות אשר לא ניתנות להפרכה (ובכך אינן דורשות שום בחינה אמפירית), ניתן יהיה לארגן או לפרש את המערך המורכב ביותר, הנראה כאוטי ללא התאוריה, של עובדות או דעות לא קשורות ומבודדות אודות המציאות החברתית לכדי מערכת כלכלית או מוסרית קונספטואלית קוהרנטית ואמיתית. אני מקווה להדגים, כי ללא תאוריה כזאת, לא ניתן לראות בכלכלה ובפילוסופיה המדינית, אלא גישושים באפלה, המייצרים, במקרה הטוב, דעות שרירותיות על הסיבות של דא ושל הא, או האם דבר פלוני טוב או גרוע מחברו; כלומר דעות שהפכיהן ניתנות באופן כללי להנמקה באותה קלות כמו הגישה המקורית (מה שאומר שלא ניתן לקבל אותן, במובן הצר של המילה, כלל ועיקר!)

נפתח, בייחוד, את התאוריה של הקניין ושל זכויות הקניין. נדגים כי יש לראות בסוציאליזם, שאינו המצאה של מרקסיסטים מן המאה התשע-עשרה אלא דבר קדום הרבה יותר, התערבות ממוסדת או כפייה נגד הקניין הפרטי ונגד הזכויות לקניין הפרטי. קפיטליזם, לעומתו, הוא מערכת חברתית המבוססת על הכרה מפורשת בקניין הפרטי, וביחסי חחליפין על בסיס חוזי נטולי הכפייה בין הבעלים של הקניין.  בהערה זו נרמזת, והדבר הולך לתבהר במהלך החיבור,  האמונה שמוכרחים אפוא להתקיים סוגים ודרגות משתנים של סוציאליזם וקפיטליזם, דהיינו דרגות שונות של הכרה בזכויות הקניין או התעלמות מהן. שום חברה אנושית לא מקיימת קפיטליזם או סוציאליזם כפשוטו. (אפילו ארה"ב, בה החברה היא בחלט יותר קפיטליסטית ממקומות אחרים, היא, כפי שהולך להיות ברור, סוציאליסטית להפליא והולכת ונהיית אף יותר סוציאליסטית עם הזמן.)

מטרה אחת אפוא, היא להדגים כי הרמה הכללית של הסוציאליזם, כלומר הרמה הכללית של התערבות בזכויות קניין, המתקיימת במדינה נתונה, מסבירה גם את העושר הכללי שלה. ככל שהמדינה סוציאליסטית יותר, תהליך יצור של העושר החדש ושימור הישן ילך וייפגע, והמדינה תישאר או תהפוך לעניה. (1) העובדה שארה"ב היא בסך הכל עשירה יותר ממערב אירופה, ושהגרמניה המערבית עשירה יותר מזו המזרחית, ניתנת להסבר של דרגת הסוציאליזם הנמוכה יותר, והדבר גם יסביר מדוע שוויץ עשירה יותר מאוסטריה, או כיצד אנגליה, שהיתה במאה התשע-עשרה המדינה העשירה בתבל, מתדרדרת כעת למה שנקרא, בצורה מדויקת למדי, "מדינה לא-מפותחת".

אבל העניין המרכזי פה לא יתרכז רק בהשפעות על העושר הכללי, ולא בצד הכלכלי של הבעיה בלבד. ראשית דבר, כאשר מנתחים סוגים שונים של סוציאליזם, שקיימות להם דוגמאות היסטוריות אמיתיות (דוגמאות שבהן, באופן לא מפתיע, הסוציאליזם לרוב לא נקרא כלל בשמו, אלא בשם אחר, אטרקטיבי יותר (2)), חשוב להסביר מדוע, ובאיזה אופן, כל התערבות בכל מקום, קטנה ככגדולה, משפיעה בצורה הרסנית על המבנה החברתי, שכן המתצפת השטחי וחסר הרקע התאורטי, שמסתנוור מהשפעה "חיובית" מיידית של אותה התערבות, עלול לפספס את ההשפעה ההרסנית. אבל היא קיימת בכל זאת, ואחרי זמן מה תגרום, במקום אחר במרקם החברתי, בעיות רבות והרסניות הרבה יותר מאלו שנפתרו בפעולת ההתערבות המקורית.  כך, למשל, ההשפעות הנראות ביותר לעין של מדיניות סוציאליסטית כגון "מחרי מזון נמוכים", "דמי שכירות נמוכים", זה "חינם" וההוא "חינם" אינם רק דברים חיוביים התלויים באוויר שאינם תלויים בשום דבר אחר, אלא תופעות עליהן מישהו יצטרך לשלם באיזה אופן: על ידי ירידת איכות וכמות המזון, על ידי מחסור בדיור, התפורוות והיווצרות שכונות מצוקה, על ידי  תורי המתנה ושחיתות, וכך בהמשך, על ידי ירידה ברמת החיים, צמצום בהיווצרות ההון ו/או צריכת הון מוגברת. וכמובן ההשפעה הפחות בולטת, אבל תמיד מוזכרת "לטובה" - תחושת הסולידריות המתגברת בין בני האדם, עליית ערכם של דברים כמו המשפחה, קרובים או חברים, כפי שמצוי, לדוגמה, בין תושבי הגרמניה המזרחית יחסית לשכניהם "אינדיבידואליסטים", האגואיסטיים במערב גרמניה - היא שוב לא עוד עובדה מנותקת שלא ניתנת לניתוח. תחושות הללו הן תוצאה של מערכת חברתית החיה במחסור תמידי, בה ההזדמנויות של אדם לשפר את מצבו בכוחות עצמו נרמסות חדשות לבקרים. במזרח גרמניה, כדי להשלים משימות שגרתיות ביותר, כמו שיפוץ הבית, שבשאר המדינות לא מצריך יותר משיחת טלפון זריזה, עליך להסתמך בצורה הרבה יותר כבדה על יחסים "אישיים" (להבדיל מיחסים העסקיים האימפרסונליים); ובכל מקום בו חייך ה"ציבוריים" נתונים למעכב מתמי דמצד ה"חברה", אין לך ברירה אלא לעבור לרמה הפרטית. 

ננתח פה מספר השפעות הרסניות שנוצרות על ידי:

1)מדיניות מרקסיסטית קלסית של הלאמה או העברה לידי הציבור של אמצעי הייצור, או ליתר דיוק, על ידי החרמת אמצעי היצור מבעליהם הפרטיים;

2) מדיניות רוויזיוניסטית סוציאל-דמוקרטית, שעניינה חלוקה מחדש אגליטרית של ההכנסות;

3) מדיניות שמרנית המנסה לשמר את הסטטוס-קוו על ידי רגולציה כלכלית  ופיקוח על המחירים וההתנהגויות; 

4) על ידי מערכת בעלת אופי טכנוקרטי של התערבות והנדסה חברתית נקודתיים ואקראיים. 

סוגי המדיניות הללו, שננתח בהמשך, אינם הומוגניים לגמרי, ואף לא שוללים זה את זה. ניתן לבצע כל מדיניות הרמה משתנה, יש מספר דרכי התנהלות במסגרת כל מדיניות ותכניות פוליטיות שונות ניתנות להרכבה במידה מסויימת. בעצם, כל חברה קיימת היא תערובת של כל הסוגים הללו, כתוצאה מפעולת כוחות פוליטיים שונים אשר לאורך התקופות שינו את תוקפם ואת השפעתם. הסיבה לניתוח הנפרד (מעבר לזו הפשוטה כי לא ניתן לדון בכל הבעיות בבת אחת) היא שהסוגים הללו מייצגים מדיניות המזוהה עם קבוצות חבתיות, תנועות ומפלגות וכיו"ב ברורות למדי, ושכל מדיניות משפיעה על העושר הכללי בצורה שונה מעט. 

והניתוח של הסוציליזם לא יהיה בשום פנים כלכלי בלבד. כמובן שהסוציאליזם, במיוחד הזן המרקסיסטי, המוכנה גם "מדעי", תמיד התיימר להיות צורת ארגון חברתי העליון מבחינה כלכלית (זאת בנוסף לשאר מעלותיו), להבדיל מה"אנרכיה בייצור" של הקפיטליזם (3).  אבל הסוציאליזם לא מתמוטט ברגע שמתגלה כי ההיפך הוא הנכון, ופירותיו הם עוני ולא עושר. אמת, הסוציאליזם מאבד הרבה מהאטרקטיבית בעיני הציבור הרחב כשעובדה זו נקלטת. אבל אין זה הסוף לטוענים בעדו, שכן הם יכולים לטעון, כי יהיו תוצאותיו הכלכליות ככל שיהיו, הוא עדיין מייצג מוסר גבוה יותר, צדק יותר, שהוא מתבסס על תשתית אתית יותר נעלה. 

אבל כולי תקווה, כי הניתוח המדוקדק של תאוריית הקניין המתגלמת בגרסאות השונות של הסוציאליזם, המוצג בחיבור זה, יראה בבירור כי אין דבר רחוק יותר מהאמת. נראה כי תאוריית הקניין המתגלמת בסוציאלים לא עוברת אפילו את המבחן הראשוני (שהוא תנאי הכרחי, אם לא מספיק) הדרוש מכללי ההתנהגות האנושית, המתיימרים להיות מוצדקים או ניתנים להצדקה מוסרית. המבחן, כפי שמנוסח במה שמכונה "כלל הזהב", או בפשטות, הצו הקטגורי הקאנטיאני, דורש שהחוק הצודק יהיה כללי וחל על כל בני האדם באותו אופן. החוק לא יכול לפרט זכויות שונות לקטגוריות שונות של בני האדם (אחד לג'ינג'ים, ואחד לשאר, או אחד לגברים ואחד לנשים), מאחר וחוקים "פרטיקולריסטיים" מאין אלה לא יכולים, באופן טבעי, ואף לא ברמת העיקרון, להתקבל כצודקים על ידי כולם. אבל חוקים פרטיקולריסטיים, במסוג "אני יכול להכות אותך, אבל לך אסור להכות אותי", עומדים , כפי שיתברר במהלך החיבור הזה, ממש בבסיס של כל צורות הסוציאליזם הנהוגות. ולא רק בתחום הכלכלי, אלא גם מבחינת המוסר,  סוציאליזם מתגלה כמערכת התארגנות חברתית כושלת. ושוב, למרות התדמית השלילית בציבור הרחב, זהו הקפיטליזם, המערכת החברתית מבוססת ישירות על ההכרה בקניין הפרטי, שזוכה לניצחון מוחץ. נראה, כי תאוריית הקניין המגולמת בקפיטליזם לא רק עוברת את המבחן הראשון של "אוניברסליזציה", אלא הופכת להיות תנאי מקדים לוגי  (die Bedingung der Moeglichkeit) לכל הצדקה ויכוחית: מי שטוען בזכות רעיון כלשהו, ובייחוד הגדרתן של נורמות מסוימות כהוגנות, חייב, לפחות בצורה סמויה, להניח מראש את תוקפן של הנורמות הקנייניות המגולמות בקפיטליזם. לשלול את תוקפן כנורמות המקובלות באופן אוניברסלי ולטעון בזכות הסוציאליזם הוא, אפוא, סתירה פנימית. 

שחזורה של האתיקה של הקניין הפרטי, והצדקתו המוסרית מובילה, אם כן, להערכה מחדש של הסוציאליזם, וכפי שמתברר, של מוסד המדינה, הנתמכת לצורך קיומה על מיסים וחברות כפויה (אזרחות), כהתגלמות של הרעיון הסוציאליסטי אודות הרכוש. הסוציאליזם והמדינה, נעדרי סיבה כלכלית ומוסרית לקיומם, מצטמצמים, ויוסברו כתופעות בעלות הקשר סוציו-פסיכולוגי בלבד. 

לאור השיקולים הללו, הדיון בסופו של דבר חוזר לכלכלה. פרקי הסיום עוסקים  במשימה הקונסטרוקטיבית של מתן הסבר על דרך פעולתו של  הסדר החברתי הקפיטליסטי הטהורף כחלופ ההנדרשת לסוציאליזם. ליתר דיוק, הם יוקדשו לניתוח כיצד המערכת החברתית המושתתת על אתיקת הקניין הפרטי תטפל בבעיית המונופולים וייצור של מה שמכונה "המוצר הציבורי", ובייחוד ייצור הביטחון, דהיינו שירותי משטרה ומערכת המשפט. נטען, כי בניגוד לרוב הדברים שנכתבו בספרות הכלכלית על המונופולים והמוצרים הציבוריים, שתי הבעיות אינן קיימות, או, לו היו קיימות, לא היו מספקות שום עדות משמעותית לאיזה חיסרון כלכלי של המערכת השוק הטהורה. להיפך, הסדר הקפיטליסטי מספק תמיד את רצונות הדחופים ביות רשל הלקוחות באופן יעיל ביותר, והדבר כולל גם את תחום השיטור והשיפוט. משתושלם המשימה הזאת, הדיון יושלם, והשמדת האמינות האינטלקטואלית, מבחינה מוסרית וכלכלית , של סוציאליזם צריכה להיות מוחלטת. 

-----------------

1) כדי למנוע מלכתחילה אי הבנות כלשהן: התיזה המוצגת כאן היא שאם הרמה הכללית של סוציאליזם בחברה עולה או יורד, העושר הכללי של כל חברה נתונה יגדל או יפחת בהתאם באופן יחסי, קרי יגדל יותר משהיה גדל במקרה אחר, או יפחת בהתאם. ארה"ב, למשל, היתה יכולה לשפר את רמת החיים על ידי אימוץ יותר קפיטליזם (גבוה מזו שהיתה מתקבלת אחרת), וכך גם גרמניה וכיו"ב. אבל המשימה להסביר את המיקום היחסי (בקשר לעושר הכללי) של חברות שונות בכל רגע נתון שונה במקצת, מאחר ושאר הגומים לא בהכרח זהים, אף שאין ספק שדברים נוספים זולת רמת הסוציאליזם משפיעם על אותה רמת העושר. למשל, להיסטוריה של חברה נתונה ישנה השפעה אדירה על  העושר הנכוחי שלה. כל חברה עשירה או עניה לא רק בשל התנאים הנוכחים, אלא גם בשל תנאי העבר; בגלל שהון נצבר או הושמד על ידי אבותינו ואבות אבותינו. וכך יכול לקרות בקלות, כי החברה אשר קפיטליסטית יותר היום, עדיין תהיה יותר עניה מזו הסוציאליסטית . ואותה התוצאה הפרדוקסלית יכולה להופיע, בגלל שחברות יכולות להבדל זו מזו (והן אכן נבדלות) באשר לגורמים המשפיעים על ייצור העושר בהווה או בעבר. יכולוים להתקיים, ואכן מתקיימים הבדלים במוסר העבודה ו/או בהשקפות עולם נפוצות ומנהגים בין חברות שונות, שיכולות להיות אחראיות לשוני (או לדמיון) בייצור העושר בחברות בדומות או הנבדלות בדרגת הסוציאליזם הנוכחית. לכן הדרך הישירה והטובה ביותר להדגים את תוקף התיזה כי דרגת הסוציאליזם קשורה קשר הפוך לעושר בחברה בכל ניתוח חברתי יחסי יהיה להשוות חברות, אשר פרט לרמת הסוציאליזם שלהן, זהותביחס להיסטוריה  והמאפיינים הסוציאו-פסיכולוגיים הנוכחים של האנשים המרכיבים אותן, או לפחות דומות מאוד, כגון מערב ומזרח גרמניה: וכאן ההשפעה המנובאת ניראת באופן חד ביותר, ונעסוק בכך בהמשך.

2) בדרך מקרה, "סוציאליזם" מכונה בארה"ב "ליברליזם", והסוציאליסטים והסוציאל-דמוקרטים, המכנים שם את עצמם "ליברלים", בדרך כלל סולדים מהשם  "סוציאליסטים".

3) זיכרו את ההצהרות החוזרות ונשנות מתחילת ימי הקומוניזם הרוסי-הסובייטי, שנמשכו עד ימי חרושצ'וב, על כך שבקרוב קפיטליזם יהיה מפגר כלכלית!

האבולוציה של הפרשטיין

"ותוסף ללדת את אחיו את הבל"
(בראשית ד:ב)
ומודיע הכתוב כי משני הילדים הראשונים עניין האחווה במין האדם"
("העמק דבר" על האתר

אני רוצה לדבר רגע על האבולוציה האנושית. התפתחנו כיצורים חברתיים. וזה אומר שיש לנו הבנה אינטואיטיבת של הזולת, יכולת להבין בני אדם אחרים, אותה אנונח משכללים לכיוונים שונים כל החיים שלנו. אדם אשר לוקה ביכולת זו או ביכולת לרכוש כלים להבנת הזולת (גיבור של "המקרה המוזר של כלב בשעת לילה", למשל), ספק אם נקרא לו נורמטיבי. 

היתרון הגדול של היכולת הזאת הוא, שהיא מאפשרת לנו חיי חברה וחיבור לאנשים מסביבינו. החסרון הגדול של אותה יכולת הוא שהיא אינטואיטיבית, וממילא כל נסיון לדבר עליה, לכתוב עליה או לנתח אותה הוא מלאכותי במידת מה. "כיצד אנחנו חושבים?", "כיצד אנחנו מקבלים החלטות?" בהרבה פעמים הנושאים הללו הם רציונליזציה. בגלל שזו רציונליזציה, אנו עלולים לקבל את הטיעון היותר יפה וסדור, גם אם הוא נוגד את חווית החיים שלנו עצמינו.