יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

Traffic Control and Bargaining in Self-Driving Vehicles

Upon reading "Walkaway" by Cory Doctorow (yes, he is still a smug lefty and the reading was NOT a pleasant experience), I've ran into the following passage:

“I don’t think I’ve ever traveled this fast in city traffic,” he said.
Jacob gave him a fatherly wink.
Natalie reached across the large internal compartment and gave her dad a sock in the thigh. “He’s showing off. There’s custom firmware in these, lets them cut the clearance envelope in half, which makes the other cars back off because we’re driving like unpredictable assholes.”
“Is that legal?” Hubert, Etc said.
“It’s a civil offense,” Jacob said. “The fines are paid by direct-debit.”
“What if you kill someone?” Seth got to the point.
“That’s a criminal matter, more serious. Won’t happen, though. There’s a lot of game theory stuff going on in the car’s lookahead, modeling likely outs and defectors and injecting a huge margin of safety. Really, we’re playing it safer than the stock firmware, but only because the car itself has got much better braking and acceleration and handling characteristics than a stock car.”
“And because you’re terrifying other cars’ systems into getting out of your way,” Seth said.
“Right,” Natalie said, before her dad could object. He shrugged and Hubert, Etc remembered what she’d said about his being “old rich,” unconcerned by the idea that anyone would resent his buying his way through traffic.

 This led me to several thoughts about self-driving vehicles.

Traffic Control

What does it mean to operate the self-driving vehicle (hence forth "s-car")? The operator sets for a car specific destination and specific route. In fact it is not different from what people do today with Waze or Google Maps. But assuming all the traffic is made of s-cars, it makes sense for the entity operating the road(s) to establish a Traffic Control Center (hence "TCC"). This way, as the operator gives order to s-car , he communicates not/not only with Google Maps for statistical projections of time and cost, but to the actual database of the status of the road. TCC in its turn can incorporate this data thus having noit only derct knowledge of all the s-cars already on the road, but all the cars that arte to be on the road, so it can advise or adjust prices accordingly.


But that is the first step. What happens if one s-car makes some drastic change? Since the s-cars are less prone to traffic accidents, consider the following scenario:

A passenger in s-car got cardiac arrest. Since people prone to such conditions are monitored, it is easy to transmit critical data, both to the car and the medical personal. Since it is known conditions, also makes sence that the s-car has in it's memory list of medical facilities to treat such a conditions, and list of people to contact with the data. But here is the question How does the car proceed with announcing it is no longer going at its leasure to declared destination but rather to medical center ASAP? 

One way is to inform TCC and let it clear the way. This will  make a lot of trouble for the TCC since every s-car ahead on the route should be not only rerouted, but also all incurring costs to be settled. But there is a second way - well known economical idea of barter over resources. Since the condition was known in advance, the use of the medical facilities as well as TRANSPORTATION is covered by the insurance. The s-car itself can, therefore, to participate with the TCC in settling and compensating other  s-cars on the road, by offering monetary incentives or compensations for the s-cars to move aside, using the insurance money.

Should such bartering protocol exist, it can be used not only in emergencies, but ALWAYS. as  a system of economising of the traffic by introduction of inner price system, where operators consider and come upon agreement of their time and money. Which they already do today, selecting the routs.

יום רביעי, 23 באוגוסט 2017

יוליה לטינינה "סטלין – האיש שכילה את רוסיה"

לקריאת המאמר

רשימת איורים:
 יוליה לטינינה By Darja Vorontsova - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34181177

  1. כרזה למלחמה בקולאקים, 1930 Автор: Кукрыниксы - Архив, Добросовестное использование, https://ru.wikipedia.org/w/index.php?curid=1296619
  2.  אלברט קאהן By Source, Fair use, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=48361137
  3. לאוניד מנדלשטאם By http://www.ras.ru/nappelbaum/02b906b4-4ae2-4c08-9c7f-03ceaee02518.aspx?hidetoc=0#, Fair use, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=54509819
  4. סרגיי קורוליוב מיד אחרי מעצרו By USSR - Soviet archives, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=29091778
  5. ג'ון וולטר כריסטיBy Unknown   - http://www.hemmings.com/hcc/stories/2010/12/01/hmn_feature13.html en:File:John Walter Christie, engineer, front wheel drive pioneer, and racecar driver, 1915 circa.jpg, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34355576
  6. לאוניד מינוב Автор: неизвестен - http://www.dautkom.lv/?lang=ru&id=22&year=2008&n=298&item=3045, Общественное достояние, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11652658
  7. גנרל פרנקו מאת לא ידוע - Biblioteca Virtual de Defensa: RETRATO DEL GRAL. FRANCISCO FRANCO BAHAMONDE (MUE-120973), CC0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=52841679
  8.  אדווארד בנש By Unknown. Transfer; United States. Office of War Information. Overseas Picture Division. Washington Division; 1944. - This image is available from the United States Library of Congress's Prints and Photographs division under the digital ID fsa.8e00866.This tag does not indicate the copyright status of the attached work. Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=462565
  9. הפלישה לפולין  https://www.ushmm.org/wlc/en/media_nm.php?ModuleId=10005070&MediaId=431
  10. קבר אחים בקאטין Автор: неизвестен - "Zbrodnia katyńska w świetle dokumentów / z przedm. Władysława Andersa", Общественное достояние, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3260890
  11.  טנק BT בייצור סובייטי נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=127980
  12. איליה סטארינוב Автор: USSR - http://maestro-biryukov.narod.ru/Starinov.html, Общественное достояние, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=8248644
  13. מרק סולונין –מהארכיון האישי של מרק סולונין
  14. טנק KV Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=127963
  15. גאורג הנס ריינהרדט מאת Bundesarchiv, / CC-BY-SA, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=22983620
  16. חיילים רוסיים שבויים, מינסק 1941 Автор: Bundesarchiv, Bild 146-1982-077-11 / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5419280
  17. פאנצר סימן 4 מאת Bundesarchiv, Bild 183-J08365 / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5364569
  18. איוון פדיונסקי Автор: в источнике не указан - http://10otb.ru/person/komdiv_fedjuninsky.html, Добросовестное использование, https://ru.wikipedia.org/w/index.php?curid=937141
  19. חיילי " צבא השחרור הרוסי" שנלחמו לצד הגרמנים Автор: Bundesarchiv, Bild 101I-297-1704-10 / Müller, Karl / CC-BY-SA 3.0, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=5476926

  20. ניקולאי ניקולין Автор: неизвестен - Н. Н. Никулин. Воспоминания о войне. СПб.: Издательство Государственного Эрмитажа, 2007., Добросовестное использование, https://ru.wikipedia.org/w/index.php?curid=2259289
  21. עמ' 18 אלקסנדר גלדקוב Автор: неизвестно - http://www.warheroes.ru/hero/hero.asp?Hero_id=7856, Добросовестное использование, https://ru.wikipedia.org/w/index.php?curid=4715206
  22. ז'וקוב וטימושנקו, 1940 Автор: неизвестен - http://megabook.ru/media/%D0%96%D1%83%D0%BA%D0%BE%D0%B2%20%D0%93%D0%B5%D0%BE%D1%80%D0%B3%D0%B8%D0%B9%20%D0%9A%D0%BE%D0%BD%D1%81%D1%82%D0%B0%D0%BD%D1%82%D0%B8%D0%BD%D0%BE%D0%B2%D0%B8%D1%87%20(%D1%81.%20%D1%81%20%D0%A2%D0%B8%D0%BC%D0%BE%D1%88%D0%B5%D0%BD%D0%BA%D0%BE), Общественное достояние, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=36829169
  23.  צ'ין שה חואנג די נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=88480
  24.  ויקטור אסטפייב http://www.epwr.ru/quotauthor/223/

יום רביעי, 7 ביוני 2017

יוליה לטינינה "הבוחרים – הטפילים והמדינות - הטפילות: מרומא עד ימינו אנו"

(פורסם ב"נובאיה גאזטה" ב30.4.12)

גם מדינות-טפילות וגם בוחרים-טפילים נראים לכאורה בלתי מזיקים, עד שמגלים את האידיאולוגיה שלהם. גם אלה וגם אלה, כמו ההונים של אטילה, מניחים שכולם חייבים להם. וזה לא היה נורא אם דעותיהם היו נתקלות בהתנגדות נחרצת. אבל למרבה הצער, שום פוליטיקאי במערכת של זכות הבחירה הכללית לא יעז לפצות את פיו נגד הטפילים הפנימיים; ושום מנהיג של מדינה, במיוחד זו שאינה מרוויחה ממלחמה, לא יעז לדבר נגד הטפילים הבינלאומיים.

Pax Romana
כאשר הארכאולוגים הבריטיים החלו, בתחילת המאה ה-20, לבצע חפירות בלוב, הם נדהמו לגלות עד כמה האזור שגשג לפני 1600 שנה. באזור שהוא היום כולו מדבר, רווח ייצור מסחרי של חיטה וזיתים. מתחת לשכבת החול נמצאו חורבות של וילות, ערים ונמלים. פרובינקיה אפריקה, לוב של היום, הייתה אחד ממחסני התבואה של האימפריה הרומית.
זה לא שהאקלים אז היה נוח יותר. פשוט באמצע המאה השלישית, העולם – במונחי הים התיכון – היה גלובלי, וזית שצמח בסהרה היה כדאי כלכלית לשיווק באיטליה, שהיו בה זיתים מקומיים לרוב. כלומר אפשר לדמיין כמה נמוכות היו עלויות העסקה והשינוע. המדבר נסוג לא מפני האקלים – הוא נסוג מפני האימפריה והשוק (אם כי יש לציין שהבסיס הכלכלי של אותם הימים לא היה מכונות אלא עבדים).
באמצע המאה ה5 לסה"נ השגשוג הכלכלי של צפון אפריקה הסתיים, ולא חזר לאיתנו עד עצם היום הזה. לאפריקה הגיע השבט הגרמנים של הוונדלים. הם כרתו את חורשות עצי הזית, הם השמידו את כל מה שנקרה בדרכם, ואם לא הצליחו לכבוש איזו עיר, היו מערימים סביב חומותיה גופות כדי לגרום למגיפות.
ואמנם גם אם הם לא היו עושים את כל זה, גורלה של צפון אפריקה נחרץ מעצם הופעתם, שכן חקלאות מוכוונת ייצוא תלויה בעלויות עסקה נמוכות, כמו באוויר.
הוונדלים לא צצו מהאוויר – הם חצו את מיצר הגיברלטר מספרד הרומאית, אחרי שרוקנו גם אותה, משל היו נחיל של ארבה. ייתכן שגאיזריק ומנהיגים אחרים שלהם הבינו כי אדנות טובה משוד, ועדיף להיות הבעלים מאשר הבוזזים. אבל ספק שהם יכלו לעשות משהו עם הלוחמים שלהם. אלה באותו זמן לא היו לא ברברים, לא אנשי צבא מאורגן, לא אנשי האדמה, אלא תצורה חברתית מאוד מאוד מסוימת: קבוצה ענקית של שודדים המתמחים על היטפלות לאימפריה הרומית.
לא רק הוונדלים אלא אף הגותים, ההונים, האלאנים והפרנקים היו קבוצות התמחות כאלה.
היום אפשר למצוא מקואלה לומפור ועד בואנוס איירס גורדי שחקים נוצצים, משרדי HSBC ו-Microsot; בכל עיר ועיר תוכלו לשחק גולף ולקנות לעצמכם "נוקיה" או BMW. "The world is flat!"  ("העולם הוא שטוח!") הכריז על כך פרידמן בספרו הנהדר.
באופן דומה, האימפריה הרומית של המאות ה-3 וה-4 לסה"נ הייתה אחידה תרבותית להפליא. בכל הפרובינקיות, מאפריקה ועד מואסיה, שכנו הערים הרומאיות, עם השלטון העצמי, התאטראות, בתי מרחץ, קירקסאות, וסביבם הווילות הכפריות (לאחר מכן, עד המאה 18, באותם אזורים בדיוק, רק יושבי מבצרים יחיו בביטחון). כמו שהיום בסין לומדים אנגלית, כך באיזו פאנוניה או בייטיקה הרטורים היו מרביצים לטינית של ורגיליוס בצאצאי האצולה המקומית.
העיר ניקופוליס אד איסטרום עד אמצע המאה החמישית היא עיר רומאית קלסית. לאחר מכן – שכבה של הרס מאסיבי, ומעליה – עוני מחפיר, ארמון הבישוף מוקף בקתות דלות. לשכבת ההרס יש תאריך מדויק: 447 לסה"נ, פלישת ההונים.
ההיסטוריונים דנים בסיבות הרבות לנפילת האימפריה הרומית. הנצרות, אשר לפי גיבון כרסמה את היסודות האידאולוגיה, ביורוקרטיה ושחיתות, שינוי האקלים אשר גרם לנדידת העמים. אבל הסיבה החשובה, הבסיסית ביותר לנפילת האימפריה הרומית, הייתה עצם קיומה. למה היא נפלה? כי היא קמה.
ככל שה- Pax Romana התרחב והפך לעשיר יותר, ככל שגאליה הלכה והתמלאה בווילות כפריות, ככל שמדבר הסהרה נסוג מפני עצי הזית, ככל שנמל אוסטיה קלט מאות אלפי טונות חיטה בשנה – פרס זה הלך והפך לנחשק יותר ויותר.
ההונים של אטילה כלל לא היו עם נודד רגיל. אלה בדרך כלל חיים להם חיים מדודים למדי, בעודם נודדים עם עדריהם כמו הציפורים, בקיץ בכיוון אחד ובחורף חזרה, בעודם סוחרים עם החקלאים ומחליפים חלב ובשר בחיטה. היה זה ערב רב של עמים אשר נכבשו על ידי ההונים ושניתנה להם ברירה פשוטה – או למות ברעב מאחר שכל רכושכם נבזז, או להצטרף להונים וללכת ולבזוז רכוש ומזון מאלה שעוד נותר באמתחתם דבר מה. וכל החמולה הזאת לא הייתה יכולה להתקיים אלמלא מחסן ענק מלא ברכוש ומזון, הלא היא האימפריה הרומית. באופן דומה לשודדי הבנקים שאינם יכולים להתקיים ללא כספות הבנקים.
הסיבה העיקרית לנפילתה של האימפריה הייתה בעצם קיומה. הרומא הפטריארכלית של הימים שגאלים צרו עליה לא יכלה לגרום לנדידת בוזזים ברחבי כלל המזרח התיכון והפיכת עמים שלמים לטורפים המומחים בשוד הכלכלה הגלובלית הראשונה. התנהגות הטורפים האלה לא מיקסמה את רווחת הכלל. אבל היא מיקסמה את רווחת הטורפים עצמם.
האימפריה הבריטית
ספק אם קוראי המאמר שמו לב לתכסיס שנקטתי במשפט הראשון. אבל אנא קראו אותו שוב. " כאשר הארכאולוגים הבריטיים החלו, בתחילת המאה ה-20, לבצע חפירות בלוב..."
תגידו, אתם מדמיינים לעצמיכם חפירות בלוב? של היום? או בימי מועמר קדאפי? בדיוק. החפירות נערכות בתחילת המאה ה-20. על ידי הבריטים. בימים שהאימפריה הבריטית – אחרי זו של רומא – שלטה בעולם והעולם שוב הפך גלובלי.
האימפריה הבריטית נטלה את הבכורה בעולם הגלובלי הזה בגלל גורם אבולוציוני אקראי, והוא: גובה המס נקבע על ידי הפרלמנט ולא על ידי המלך, והדבר הביא למצב ייחודי של צמצום המדינה לכדי מינימום.
חשוב להבין: למרות שהשמות הללו, ,"הממלכה המאוחדת" ו"ארצות הברית" נשמעים לנו מוכרים, המבנה שלהן במאות ה-18 וה-19 היה שונה מכל מדינה אחרת הרבה יותר מאשר, נגיד, הרפובליקה הרומית מן האימפריה הרומית.
תפקיד המדינה שם צומצם לכדי מימדים שלא ניתן לתאר או לדמיין אותם היום. האימפריה הבריטית ניצחה את ספרד בקרב על שהשליטה באוקיינוסים לא בעזרת צי ממלכתי. הניצחון בא לה דרך קורסרים ופריבטיירים[1].
וכמובן שלספינות פרטיות היה נשק פרטי. ייצור התותחים הבריטיים נעשה במפעלים פרטיים, וכשהדבר הביא לכריתה מוחלטת של היערות, חברי הפרלמנט הבריטיים העלו מדי פעם במועקה מסוימת לדיון את השאלה: האם זה טוב שהיערות נכרתים להפקת פחם ולייצור תותחים, שנמכרים אחר כך לאויב האסטרטגי, הספרדים? (התשובה: טוב מאוד. אמנם מחסני הנשק הממשלתיים לא מוכרים נשק לרוסיה או ספרד, אבל בהעדר תחרות לא בדיוק נחפזים להתייעל).
הבריטים כבשו את העולם בעזרת חברות פרטיות, ולא רק זו של ההודו המזרחית. גם בתחילת המאה ה-20 מי שפיתח את אפריקה היו החברות הפרטיות של ססיל רודז או פרדריק לוגרד.
האידאולוגיה המושלת בתקופת הזהב הזו של העסקים הפרטיים הייתה הדרוויניזם החברתי. באימפריה הבריטית לא רק שלא היתה כל מערכת הרווחה או פנסיה, באנגליה עד סוף המאה ה-18 לא הייתה אפילו משטרה, ובארה"ב משטרה פדרלית לא קמה עד סוף המאה ה-19, ואפילו הרצח של לינקולן נחקר על ידי סוכנות בילוש פרטית של פינקרטון. איש לא היה מעלה על דעתו שהמדינה צריכה להחזיק בבעלותה מסילת ברזל, חברת טלגרף או רשת חשמל. כתוצאה מכך העולם בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה היה בכמה מובנים גלובלי יותר מזה של היום.
בבורסה של לונדון נסחרו ניירות ערך של 57 מדינות מושבות. פחות משליש ההון הבריטי הושקע באנגליה עצמה. אם נבחן את התקופה בין השנים 1865-1914 אזי 45% הלך לארה"ב, קנדה ואוסטרליה, 20% - ל אמריקה הלטינית, 16% - לאסיה, 13% -לאפריקה ורק 6% - לאירופה.
יתרה מכך, ההון הושקע במדינות הרבה יותר עניות יחסית מאשר היום. ב-1913 25% מההון העולמי הושקע במדינות שהכנסה לנפש עמדה בהן על חמישית מזו שבארה"ב. ב-1997 רק 5% מההון הושקעו במדינות כאלה.
וכששם שרומא נראתה במאה הרביעית לסה"נ כנצחית, כך הקדמה והגלובליזציה נראו לפני מלחמת העולם הראשונה ככאלה שעברו את נקודת האל-חזור.
איוון בלוך, בנקאי רוסי, יהודי פולני אשר המיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית, תעשיין גדול ותומך של הרצל, חיבר ב-1898 ספר בשם "המלחמה העתידית והשלכותיה" . בהכנת הספר השתתפו קצינים מהמטה הכללי הרוסי וצבאות אירופאיים אחרים. מחברי הספר ניבאו הופעה של קווי חזית ארוכים עד אין קץ, צמיחה מטורפת של הוצאות הביטחון, והגיעו למסקנה שלאור הקדמה הטכנולוגית המלחמה בלתי אפשרית, שכן סופה להסתיים במהפכות ופשיטות רגל לאומיות. למסקנה דומה הגיעו האנגלים נורמן אג'נל והנרי נואל בראילספורד: ""In Europe the epoch of conquest is over (באירופה, תם עידן הכיבוש), שהרי,  the richest country has the most to lose by war" " העשירה שבמדינות היא המפסידה הגדולה מהמלחמה).
וכידוע המלחמה פרצה למרות הכל.
וזה קרה כי יחד עם מודל הפיתוח הבריטי הפרטי, המושתת על יזמות של בעלי קניין פרטי ועל מדינה אשר לא עושה דבר זולת להבטיח את כללי המשחק, התקיים מודל אחר – גרמני. במהותו היה זה state capitalism.
לרוב היה זה מודל של התכנסות כלכלית, כאשר המלך (לעתים נדירות יותר – הדיקטטור)  ניסה להחדיר בקצב מואץ שגשוג, כלכלת שוק והשכלה. כך עבדו פרוסיה של פרידריך הגדול, רוסיה של פטר הראשון, יפן בתקופת מייג'י.
במבט ראשון לא היה במודל זה כל רע, ולפעמים, כשנדרשו החלטות נחרצות מצד המדינה הוא אף עלה על זו הבריטית. אבל הבדל מהותי של המערכת היה שבעודה מגינה על קניין הפרט ומעודדת פעילות השווקים, המדינה השתדלה לשמור בידיה שלה כמה שיותר מנופי שליטה. וכך, בעוד שבאנגליה המשטרה ירתה על ההצ'רטיסטים, אשר דרשו את הביטול של דרישות הרכוש, ביסמרק הכניס בגרמניה את זכות ההצבעה הכללית לגברים ומערכת ראשונה של הביטוח הלאומי.
כמו עם רומא וההונים המערכת השנייה הייתה נחותה ביחס לראשונה – בכל פרט למלחמה. והיה זה רק טבעי שהמכונה המדינית הגרמנית תנסה להביס את הכלכלה הבריטית הפרטית באותו התחום בו היא יכלה לנצח.
גרמניה אמנם לא ניצחה, אבל הכלכלה הפרטית הפסידה. העולם המודרני הוא תוצאה ישירה של הקטסטרופה ושמה "1914". אחרי מלחמת העולם הראשונה המלחמה הפסיקה להיות פרטית: להבדיל מ-Golden Hind של סר פרנסיס דרייק, ספינת קרב מודרנית אינה מחזירה את ההשקעה בעצמה.
המלחמה עצרה את הגלובליזציה ואת הפיכת הספר הברברי לחברה מתורבתת.
המלחמה הכניסה את זכות ההצבעה הכללית, כי מי שנלחם הוא המצביע, ובמלחמת העולם הראשונה נלחמו כולם. זכות ההצבעה הכללית, בתורה, מביאה לסוציאליזם. כלכלת השוק החופשית, בה המדינה מגינה על הרכוש הפרטי, הפכה לwelfare state, מדינת רווחה, אשר עסוקה בחלוקת הרכוש מחדש.
המכונה המדינית הגרמנית, עם זכות ההצבעה הכללית, מערכת הביטוח הלאומי, ומיליטריזם יקר, הפסידה לאנגליה כמדינה, אבל ניצחה אותה כעיקרון מנחה.
 הגלובליזציה השלישית
מלחמת העולם הראשונה הביאה להיווצרות ברית המועצות – מדינה שהייתה כולה צבא ענק שתפקידו היה, כתפקיד אטילה, השמדת העולם שהוא נלחם נגדו.
אבל בריה"מ לא הצליחה להשמיד את כלכלת השוק. ב-1991 היא נפלה סופית, ובשנה שלאחר מכן, 1992, חלה ליברליזציה משמעותית של כלכלות סין והודו. ניתן בצדק לכנות את 1992 שנת הולדת הכלכלה הגלובלית החדשה. מה שנקרא 3.0.
ב-20 השנה שחלפו, הכלכלה הגלובלית התקדמה בצעדים שלא יאמנו. העולם הפך לאחד: אוקיינוס הכלכלה הגלובלית שוטף את כל המדינות, וכל מדינה יכולה בכל רגע לקבל גישה אליו: סינגפור הזעירה וסין הענקית, צ'ילה של פינושה והודו הדמוקרטית. ומרגע שהצטרפו, רווחת תושביהן עולה במהירות: ב-40 שנה האחרונות התוצר לנפש של סינגפור צמח פי 40, בסין המדיניות הנוכחית של המפלגה הקומוניסטית הוציאה מהעוני 400 מיליון בני אדם – ההתעשרות הכי גדולה בהיסטוריה בטווח זמן כה קצר.
בכל מקום בעולם אפשר לרכוש Nokia, בכל מטבח יכול לעמוד מכשיר של  Siemens, כל אחד יכול להשתמש ב-Facebook וב-Google, והגלובליזציה הגיעה עד כדי כך שצילום שנעשה במרפאה בשיקגו נשלח לפיענוח בהודו, ואילו ישיבות ההנהלה של תאגידים ובנקים נעשות באמצעות Conference call (שיחות ועידה).
זוהי תמונה מוכרת, מימי הווילות בלוב. ומימי הארכאולוגים הבריטיים 1600 שנה מאוחר יותר.
ולגלובליזציה הזאת, ולחופש העיסוק הבלתי יאמן הנלווה אליה יש כמה חסרונות.
כמו במקרה של האימפריה הרומית, החסרונות האלה הם תוצאה הישירה של המעלות. הסיבה העיקרית לנפילת האימפריה הרומית היה עצם קיומה. החסרון העיקרי של הפיתוח הכלכלי האדיר הוא שלראשונה בהיסטוריה כמות קטנה של עובדים יכולה לספק את צרכי הרוב הבטל.
בכל ההיסטוריה של האנושות ההפך תמיד היה הנכון: 80%-95% מהאוכלוסיה, כבשו את פניהם קרקע וחרשו אותה (כלשונו של פרואסאר, דומים יותר לבהמות מאשר לבני האדם), עודאחוז מסוים עסק במלאכה ובמסחר, ואילו קבוצה קטנה של בטלנים נלחמה, משלה, חיברה שירים, התפללה במיסות, והסבירה לכולם איזו זכות אלוהית או מורשת מאפשרת להם לחיות על חשבון אלה שעובדים.
מי שעמל ונותר עני היה הרוב. מי שהלך בטל והיה עשיר – המיעוט.
בעולם של היום הדבר הפוך, וזה נכון לשתי קטגוריות – גם לגבי הבוחרים וגם לגבי מדינות שלמות.
קל לראות שלא כל המדינות מבקשות להצטרף  לאוקיינוס הגלובלי. וונצואלה, בוליביה, סודן, אירן, רוסיה, קונגו, בכל אלה המושלים לא מבקשים ללכת בעקבות סין או גאורגיה, כשם שההונים של אטילה לא ביקשו ללמוד לגדל זיתים.
ובשביל מה להם? בעלי השררה חיים להם בנחת על ידי מכירה של משאבי הטבע למדינות העולם החופשי. בכסף הזה הם קונים להם מכוניות מרצדס ונשק אוטומטי (לפעמים הוא נחוץ להשגת המשאבים, כמו בקונגו או בסודן), ומעבר לכך אין להם צרכים. להבדיל מהמלכים האבסולוטיים של המאה ה-18, אשר חיו במרוץ חימוש קשיח ונאלצו לבצע מודרניזציה של הכלכלה ולעודד שווקים ואת מעמד הביניים, לכל אלה אין שום עניין בכך.
בעולם השפע אין שום סכנה של כיבוש: לעולם החופשי יותר זול לשלם כל סכום בעד נפט או קולטן מאשר לצאת למלחמה. הדבר היחיד המעניין את הנהגת המדינות הללו – זה השמדת מעמד הביניים אשר מקבל כסף לא מהמדינה ולא מייצוא המשאבים. אמנם צריך גם להסביר לאוכלוסייה מדוע העולם החופשי עשיר יותר, וההסבר הוא אותו הסבר בכל מקום: "הם, הכופרים, שדדו אותנו".
התנאי היחיד לקיום המדינות האלה הוא האוקיינוס הגדול של הכלכלה החופשית השנואה עליהם כל כך. מה רכיב הנפט בעלות של שבבים? תשובה: חסר משמעות. אם היה לו משמעות, לא היו מתירים לחולירות ואוכלי אדם לגזור קופון ממשאבים.
כשם שהשפע של Pax Romana הוליד מוטציות חברתיות – נחילים של ברברים המתמחים בשוד האימפריה, כך כלכלת השוק הולידה כמה עשרות משטרים חולניים, שהאליטה חיה בהן ממכירת משאבים, כמו רוסיה או ערב הסעודית, או מסתם סיוע הומניטרי כמו האיטי או פלסטין, וקיומן של המובלעות הטפילות האלה אינו בלתי מזיק כפי שיכולנו לחשוב.
קבוצת הטפילים השנייה יושבת על דמי רווחה בתוך הכלכלה החופשית עצמה. 20% מהאזרחים הבריטיים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר מרוויחים 79 אלף ליש"ט בשנה, ומקבלים ביד, לאחר ניכוי המסים 60 אלף ליש"ט. 20% מהאזרחים הבריטיים העניים ביותר מרוויחים 5 אלף ליש"ט בשנה ומקבלים, יחד עם כל הקצבאות 15 אלף ליש"ט. הבדל של פי 16 מצטמצם עד כדי פי ארבעה. בעולם השפע של זכות ההצבעה הכללית והרווחה הכללית לא העשירים ניזונים מעניים: אלה שלא עובדים ניזונים מאלה שכן.
שתי הקבוצות – המדינות הטפילות והמצביעים הטפילים - היו יכולות להיראות בלתי מזיקות אלמלא האידאולוגיה שלהן. גם אלה וגם אלה, כמו ההונים של אטילה, בטוחים שכולם חייבים להם.
וכל זה לא היה נורא אם ההשקפות של הטפילים היו מוצאיות התנגדות נחרצת. אך אבוי: שום פוליטיקאי במערכת שקיימת בה זכות ההצבעה הכללית לא יעז להתחצף לטפילים הפנימיים, ושום מנהיג של מדינה שאינה צפויה להרוויח ממלחמה לא יעז פנים כנגד הטפילים הבינלאומיים.
לא מזמן פרסם גינטר גראס  שיר נהדר על כך שבמקרה שישראל תתקוף את אירן, מי שיהיה אשם בכך היא ישראל. שיר זה הוא דוגמה נהדרת לרוח הנושבת בשמאל הליברלי המודרני (שהאידאולוגיה שלהם היא האידאולוגיה של הבירוקרטיה) בקשר לכל מה שמתרחש בעולם. "פושע הוא לא מי שעושה רע. מי שעושה את הרע הוא מסכן, צריך לפתוח איתו בשיחה, צריך לסייע לו. פושע הוא מי שנלחם ברע." האם צריך להסביר כיצד האידיאולוגיה הזאת מספקת את ההונים המודרניים?
ההיסטוריה האנושית כלל אינה חייבת לחזור על עצמה. אבל האימפריה הרומית קרסה, ווילות בעמקים התחלפו לאלף שנה במבצרים בראשי ההרים. והסיבה העיקרית לנפילתה היה השגשוג שלה, ואלה שהשמידו אותה.

תרגום מרוסית: י' קרוביצקי
הגהה: ה' גרשוני
תודה לע' קני על הסיוע

[1] פְּרַיבֶטִיר (באנגלית: privateer) או קורסר (בצרפתית: corsaire) היה כינויה של אונייה חמושה, בבעלות ובפיקוד פרטיים, שפעלה בזמן מלחמה נגד הספנות המסחרית של האויב.

פריבטירים היו קיימים כבר בימי הביניים, אך עיקר פעולתם במאות ה-16 עד ה-18. בעלי האונייה קיבלו משליט המדינה כתב הרשאה, המעניק להם את הזכות לתפוס אוניות סוחר של האויב ולמכור אותן או את מטענן על פי חוקי השלל הימי (prize). בכתב ההרשאה נקבע גם כיצד יחולק השלל. בדרך כלל החלוקה הייתה 10% למלך ו-90% לפריבטיר. בתחילה נקראה אונייה מעין זו בלשון הדיבור private man-of-war ("אוניית מלחמה פרטית"). (ויקיפדיה

יום שישי, 2 ביוני 2017

[ליברליזם] 8. דמוקרטיה

ליברליזם הוא אפוא רחוק מלהטיל ספק בנחיצותם של המנגנון המדיני, מערכת החוק ושל הממשל . תהיה זו טעות עצומה לקשר אותו באיזה אופן עם רעיון האנרכיזם.  בשביל הליברל, המדינה היא צורך מוחלט, שכן מטלות חשובות ביותר תלויות בה לגמרי: השמירה לא רק על הרכוש הפרטי, אלא גם על השלום, שכן בלעדי זה האחרון לא ניתן להשיג את מלוא התועלת מן הרכוש הפרטי.
שיקולים אלה לבדם יש בהם לקבוע את התנאים שהמדינה העומדת בהם תהיה תואמת את האידאל הליברלי. לא רק שהיא חייבת להיות מסוגלת להגן על רכוש הפרט, עליה להיות בנויה בצורה כזו שתאפשר התפתחות חלקה ושלווה, שאינה מופרת על ידי מלחמת אזרחים, מהפכה או מרד.
אנשים רבים רדופים עדיין על ידי הרעיון, שמקורו בעידן הטרום-ליברלי, כי ביצוע פעולות הממשל כרוך באצילות וכבוד מסוימים. עד לאחרונה, ואף בימים אלה ממש פקידי הממשל בגרמנייה נהנים מיוקרה אשר הפכה את מקצוע של משרת הציבור לנחשקת ביותר. ההערכה בה זוכים "אססור"[1] או קצין צעירים עולה בהרבה על זו של איש עסיקם או עורך דין אשר הזדקנו תוך כדי עבודה הוגנת. סופרים, מדענים ואמנים, ששמם יצא לתהילה הרחק מעבר לגבולות גרמניה זוכים במולדתם בלא יותר כבוד מאשר זה שדרגתם בהיררכיה הבירוקרטית, אשר לעתים קרובות צנועה למדי, מעניקה להם.
 אין  שום בסיס רציונלי להערכת היתר הזו לפעילות המבוצעת במשרדי הרשויות. זוהי צורה של אטביזם, שארית מהימים בהם הבורגני היה ירה מפני הנסיך ואביריו, שכן אלה יכלו בכל רגע לבזוז את רכושו. האדם המעביר את ימיו במשרדי הממשלה במילוי מסמכים שונים אינו אציל יותר, נעלה יותר או מכובד יותר, מאשר זה שלמשל מעביר את זמנו בחדר הסרטוטים של מפעל למכונות. גובה המס אינו מקצוע מכובד יותר מאלה העוסקים ביצירת העושר בצורה ישירה, אותו העושר שחלקו נחטף דרך מס כדי לממן את הוצאות המנגנון הממשלתי.
רעיון זה של ייחוס וכבוד מיוחדים הכרוכים בביצוע כלל תפקידי הממשל מהווה את הבסיס לתאוריה פסאודודמוקרטית של המדינה. על פי הדוקטרינה הזו,  המבקש לחיות תחת שלטונו של אחר צריך להתבייש. האידאל שלה הוא חוקה בה כלל הציבור הוא השולט והמושל. כמובן שהדבר מעולם לא היה ולעולם לא יהיה אפשרי, אף לא בתנאי מדינה קטנה מאוד. פעם נהגו לחשוב שאידאל זה מומש בערי המדינה של יוון העתיקה ובקנטונים של הרי שוויץ. גם זה הוא משגה. ביוון רק לחלק מהאוכלוסייה, האזרחים החופשיים, היה חלק כלשהו בממשל, המטויקוי (הגרים התושבים) והעבדים לא נטלו שום חלק. בקנטונים של שוויץ רק נושאים מסוימים בעלי אופי מקומי בלבד מיושבים על פי העיקרון החוקתי של הדמוקרטיה הישירה. כל הנושאים החורגים מהשטח המצומצם הזה מנוהלים על ידיד הפדרציה, שהממשל בה אינו תואם כלל את האידאל של הדמוקרטיה הישירה.
אין כל בושה לאדם כי אחרים ימשלו בו. ממשל ומנהל, אכיפה של תקנות וכיו"ב באלה דורשים גם כן אנשי מקצוע: משרתי ציבור מקצועיים ופוליטיקאים מקצועיים. עיקרון חלוקת העבודה והתמקצעות אינו נעצר אף בתפקידי הממשלה. איש לא יכול להיות גם מהנדס וגם שוטר בו בעת. וזה שאני אינני שוטר אינו גורע מכבודי, רווחתי וחרותי. זה שקבוצה קטנה של אנשים מספקת לגולם הגנה אינו פחות דמוקרטי מאשר קבוצה קטנה של אנשים שתספק לכולם נעליים. אין שום סיבה להתנגד לפוליטיקאים מקצועיים ומשרתי ציבור מקצועיים אם מוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אבל הדמוקרטיה היא דבר שונה לגמרי ממה שבעלי החזון הרומנטיקנים המקשקשים אודות הדמוקרטיה הישירה מדמיינים לעצמם.
ממשלה של קבוצה קטנה של אנשים - והשליטים הם תמיד המיעוט מול הנשלטים, כשם שיצרני הנעליים הם מיעוט מול ציבור הצרכנים – תלוי בהסכמת הנשלטים, דהיינו בקבלתם את המנהל הקיים. הם יכולים לראות אותו כרוע במיעוטו, או כרוע הבלתי נמנע, אבל עליהם להחזיק בדעה כי החלפת המצב הקיים לא תועיל כהוא זה. אבל ברגע שרוב הנשלטים משתכנע כי יש צורך להחליף את המשטר הישן בחדש, ואת הצוות הישן בצוות חדש, ימי הממשל הקודם ספורים. לרוב הנשלטים יהיה הכוח למלא את משאלותיו אפילו בכוח ובניגוד לרצונו של המשטר הקודם. בטווח הארוך שום ממשלה לא יכולה לשמור על כוחה אם אין מאחוריה את דעת הקהל, דהיינו אם אלה הנשלטים על ידה לא חושבים שהיא טובה. לא ניתן להפעיל את הכח, אותו נוהג הממשל להפעיל כדי לאכוף את רצונו על הסוררים אלא אם הרוב אינו מתנגד לכך נחרצות.
בכל צורת משטר קיים אפוא אמצעי להפוך את הממשל תלוי, לפחות בסופו של דבר, ברצון הבוחרים, דהיינו: מלחמת אזרחים, מהפכה, מרד. אבל ליברליזם מבקש להימנע בדיוק מאמצעים  קיצוניים כאלה. שיפור כלכלי מתמשך אינו אפשרי אם השלום מופר כל הזמן על ידי המאבקים הפנימיים. המצב הפוליטי דוגמת זה ששרר באנגליה בימי מלחמת השושנים היה מפיל את אנגליה המודרנית תוך שנים מספר למצב של שפל איום. אלמלא נמצא פתרון לבעיות מלחמות האזרחים, לא היינו משיגים כלל את רמת הפיתוח הכלכלי הנוכחי. מלחמות אחים כמו המהפכה הצרפתית של 1789 גובות מחיר כבד בחיי אדם וברכוש. הכלכלה המודרנית לא יכול לשאת התכווצויות כאלה. מרידה כזאת תביא על אוכלוסיית המטרופולין המודרנית סבל כה רב, עם אפשרותה לחסום כניסת מזון ופחם, ונתק את אספקת החשמל, הגז והמים, עד שדי בפחד מפני המרד כדי לשתק את חיי העיר.
וכאן הדמוקרטיה מוצאת את יישום תפקידה החברתי. דמוקרטיה היא סוג של מערכת פוליטית המאפשרת את התאמת הממשל לרצון הנשלטים ללא חיכוכים אלימים. כאשר הממשל אינו מתפקד כרצון רוב האוכלוסייה, במדינה דמוקרטית אין צורך במלחמת אזרחים כדי להכניס למשרדי הממשלה את אלה החפצים לפעול לפי רצון הרוב. בעזרת בחירות והסדרים פרלמנטריים, החלפת הממשל עוברת חלק וללא חיכוכים, אלימות או שפיכת דמים.  

[1] מי שעבר את המבחן הממשלתי השני (העורך של המהדורה האנגלית)

יום שלישי, 4 באפריל 2017

[ליברליזם] 7. המדינה והממשלה

השמירה על החוק המוסרי הוא אינטרס מוחלט של כל פרט ופרט, שכן כל הפרטים נהנים מקיום שיתוף הפעולה החברתי; אבל הדבר שדורש מכולם וויתורים, גם אם זמניים, אשר הרווח הכללי מפצה עליהם די והותר. ואמנם כדי לראות זאת נדרשת תובנה מסוימת בדבר הקשרים בין דברים, וכדי לעשות זאת נדרש כוח רצון מסוים. אלה החסרים את התובנה, או בעלי תובנה החסרים את כוח הרצון לפעול לפיה, לא  יהיו מסוגלים לציית לחוק המוסרי מרצון. אלה החסרים את התובנה, או בעלי תובנה החסרים את כוח הרצון לפעול לפיה, לא  יהיו מסוגלים לציית לחוק המוסרי מרצון. האדם יכול להתמסר להוללות לא בריאה, כגון צריכת סמים, בין אם הוא לא מודע להשלכות, או בגלל שהוא חושב אותן לפוגעות פחות מאשר וויתור על התענוג הרגעי, או בגלל שחסר לו כח הרצון הנדרש להתאים את התנהגותו לידיעותיו. יש אנשים שחושבים שיש הצדקה בהפעלת אמצעי כפייה על ידי החברה על אדם כזה כדי להביאו לדרך הישר, ובכלל לתקן כל אדם שהתנהגותו חסר האחריות פוגעת בחייו ובבריאותו. הם תומכים במניעה בכח מהאלכוהליסטים והמכורים לסמים להתמסר להרגליהם המגונים ובכפייה של שמירה על בריאותם.
את השאלה האם הכפייה היא אכן המענה במקרים כאלה אנו נשמור לדיון בהמשך. מה שמעניין אותנו כאן הוא משהו שונה בתכלית, והוא השאלה האם יש למנוע בכח מלפעול את אלה מבני האדם שפעולתם מסכנת את המשך קיומה של החברה. האלכוהוליסט והמכור לסמים פוגעים רק בעצמם, אך האדם המפר את חוקי המוסר המושלים בחיי האדם בחברה פוגע בכולם. חיים בחברה יהיו בלתי אפשריים למדי אם אלה מבני האדם החפצים בהמשכה ומתנהגים בהתאם היו נאלצים לוותר על השימוש בכח וכפייה נגד אלה המוכנים לחבל בה בהתנהגותם. מספר קטן של טיפוסים אנטי סוציאליים, דהיינו בני האדם אשר אינם רוצים או מסוגלים להקריב את. הקורבן הזמני שהחברה דורשת מהם, יכולה להפוך את החברה כולה לבלתי אפשרית. ללא השימוש בכפייה נגד אויבי החברה, לא יתכנו חיי חברה.
אנו קוראים למנגנון החברתי של כפייה האוכף על בני האדם את כללי החיים בחברה בשם "המדינה"; לכללים המנחים את התנהלות המדינה - "חוקים"; ולגופים האמונים על ניהול מנגנון הכפייה –"הממשל".
אין ספק שקיימת קבוצה המאמינה שניתן להפטר בבטחה מכל צורה של כפייה ולבסס את כלל החברה על ציות וולונטרי לחוקי המוסר. האנרכיסטים חושבים שהמדינה, החוקים והממשל הם מיותרים בסדר החברתי אשר באמת ישרת את טובת הכלל, ולא אינטרסים מיוחדים של המיעוט המיוחס. הצורך בכפייה לשם ההגנה על הסדר החברי הקיים נובע אך ורק מכך שסדר זה מבוסס על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. לו תבוטל הבעלות הזו, אזי כולם, יתחילו, באופן ספונטני, לציית לכללים הנדרשים לצורך שיתוף הפעולה החברתי.
כבר ציינו שדוקטרינה זו טועה באשר לאופי הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. אבל גם בלי כך היא אינה בת השגה בתכלית. האנרכיסט אינו מכחיש, ובצדק, שכל צורת שיתוף הפעולה בחברה המבוססת על חלוקת העבודה דורשת ציות לכללי התנהגות שלא תמיד מקובלים על הפרט, שכן הם דורשים ממנו קורבן, אמת כי רק זמני, אך באותו  רגע לא פחות כואב. אבל האנרכיסט טועה, בהניחו כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, יצייתו לכללים האלה באופן וולונטרי. ישנם הסובלים מבעיות עיכול חמורות, אשר על אף שידוע להם היטב כי צריכת מזון מסוים תגרום להם אחרי זמן מה לכאבים איומים, כמעט בלתי נסבלים, בכל זאת אינם מסוגלים לוותר על התענוג שבאכילת המעדן. כעת, מערכת היחסים ההדדית של החיים בחברה אינה קלה לתפיסה כמו ההשלכות הפיזיולוגיות של אכילת מזון, וההשלכות  אינן מגיעות במהירות רבה כל כך או, מעל הכל, כל כך בבירור לרשע. האם ניתן אפוא להניח שלמרות כל זה כל פרט ופרט בחברה האנרכיסטית יהיה ניחן ביותר ראיית נולד וכוח רצון מאותו חולה מערכת העיכול הגרגרן, בלי ליפול לגמרי למחוזות האבסורד? האם בחברה האנרכיסטית לא תתקיים כלל האפשרות שפלוני ישליך בהיסח דעת גפרור ותפרוץ דליקה, או שאלמוני, אחוז בלהט קנאה, כעס  או נקמנות יפצע את זולתו? האנרכיזם טועה בהבנת טבעו האמתי של האדם. הוא יישים רק בעולמם של קדושים ומלאכים.
ליברליזם אינו אנרכיזם, ואין לו דבר וחצי דבר עם אנרכיזם. הליברל מבין בבירור כי ללא פנייה לכפייה, קיומה של החברה יעמוד בסכנה, ושמאחורי כללי ההתנהגות הנחוצים כדי להבטיח שיתוף פעולה מרצון חייב לעמוד איום באלימות, בלעדיהם כלל החברה תהיה נתונה כל הזמן לרחמי כל אחד מחבריה. חייבת להיות אפשרות להכריח את זה שאינו מוכן לכבד את חייהם, בריאותם, חירותם הפרטית והרכוש הפרטי של הזולת להסכין עם כללי החיים בחברה. זהו התפקיד התורה הליברלית מעניקה למדינה: הגנה על הרכוש, החרות, והשלום.
הסוציאליסט הגרמני פרדיננד לסל ניסה להציג את הממשל המוגבל לתחום זה בלבד באופן מגוחך כשהוא קרא למדינה המושתתת על עקרונות ליברליים "מדינת שומר הלילה." אבל קשה לראות מודע מדינת שומר הלילה תהיה מגוחכת יותר מהמדינה המתערבת בהכנת כרוב כבוש, ייצור כפתורים למכנסיים או הוצאה לאור של עיתונים. כדי להבין את הרושם אותו ביקש לסל לייצר בחידוד הלשון שלו, יש לזכור כי הגרמנים בני זמנו טרם שכחו את המדינה של המלוכה הרודנית, על תפקידיה המנהלתיים והרגולטוריים הרבים עד אינסוף, שהם היו עדיין נתונים תחת השפעת הגותו של הגל, אשר העלה אתה מדינה לתפקיד ישות אלוהית. מי שרואה את  המדינה כמו הגל , כ"העצמות המוסרית המודעת לעצמה", כ"הרוח האתי בתור הרצון העצמותי"[1], ברור שכל ניסיון להגביל את תפקידי המדינה לכדי אלה של שומר הלילה ייראה כחילול הקודש.
רק כך ניתן להבין כיצד יכלו בני האדם להרחיק עד כדי גינוי הליברליזם על "עוינות" או שנאה כלפי המדינה. אם אני מחזק בדעה שאין זה יעיל לתת למדינה לנהל את הרכבות, בתי מלון או מכרות, אי אפשר לקרוא לי "אויב של המדינה" יותר משניתן לקרוא לי אויב של חומצה גופרתית רק בגלל שאני חושב שעל אף השימושים הרבים של החומצה אין היא מתאימה לשתייה או לשטיפת הידיים.
אין זה נכון להציג את גישתו של הליברליזם כלפי המדינה על ידי אמירה שברצונו להגביל את תחום פעילותה האפשרי, או שהוא מתעב, ברמת העיקרון, כל פעילות הממשלתית בתחום הכלכלי באשר היא.  פרשנות מאין זו לא באה בחשבון כלל וכלל. הגישה בה נוקט הליברליזם בשאלת תפקידי המדינה נובעת ישירות מקידום הרעיון של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. מי שתומך ברעיון זה , ברור כי אינו יכול לתמוך גם בבעלות שיתופית על אמצעי הייצור, דהיינו בהעברתם מידי הפרטים לידי הממשל. כך, התמיכה בבעלות הפרטית כבר כוללת בתוכה  הגבלה חמורה של תפקידי הממשל.
הסוציאליסטים נוהגים לעתים להאשים את הליברלים בחוסר עקביות. אין זה הגיוני, כך הם גורסים, להגביל את הפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי רק לשמירה על הרכוש. קשה לראות מדוע, אם הממשל אינו שומרתעל ניטרליות מוחלטת, יש להגביל את ההתערבות שלו רק לשמירה על זכויות בעלי הרכוש הפרטי.
הביקורת הזו הייתה יכולה להיות מוצדקת, אם התנגדות הליברליזם לפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי הייתה נובעת מסלידה עקרונית מכל פעילות ממשלתית באשר היא. אבל אין זה כלל המקרה. הסיבה להתנגדות הליברליזם להרחבת היקף הפעילות הממשלתית בתחום הכלכלי היא בדיוק בשל הפגיעה שתיווצר בבעלות הפרטית של אמצעי הייצור. ובעלות זו היא העיקרון התאים ביותר בעיני הליברליזם לארגון חיי האדם בחברה.

[1] על פי:  גיאורג וילהלם פרידריך הגל, " פילוסופיה של המשפט", הוצאת שלם, ירושלים, 2011

יום שני, 13 בפברואר 2017

ישראל קירזנר "טבעה וחשיבותה של ההשכלה הכלכלית"

במשך שנים רבות ריתק אותי המאפיין, הנראה במבט ראשון פרדוקסלי, בגישתו של לודוויג פון מיזס לכלכלה אותה לימד. אני מאמין שהפרדוקס לכאורה הזה בחייו ועבדותו של מורי הנערץ יכול לספק לנו מפתח להבנת תפקידה של ההשכלה הכלכלית.

מחד גיסא, אפילן קורא מזדמן של מיזס חש את להט התשוקה העצום איתו הוא הפיץ את מסר החברה החופשית, ותלותה בשווקים החופשיים. (ראו, לשמשל את הפסקה הדרמטית כמעט החותמת את יצירת הפאר שלו פעילות אנושית, המובאת להלן.) מאידך, אחד מיסודות המדע הכלכלי אצל מיזס היה wertfreiheit (*) קפדני, איתו חייב הכלכלן, כך גרס, לבצע את מחקרו הכלכלי. לעולם אל לו למדע , התעקש מיזס, להביע או לחשוף את ההעדפות האישיות או השיפוטי הערך של המדען עצמו. עבודתו של כלכלן דורשת אובייקטיביות ניתוק רגשי, וזאת כדי שהמסקנות אליהן הוא יגיע תתקבלנה על ידי אנשים האמונים על מערך שלם ומגוון של דעות אישיות.

חרותו של האדם לבחור ולפעול מוגבלת בשלוש דרכים. ראשית יש את החוקים הפיזיקליים שהאדם חייב להתאים את פעילותו למוחלטותם חסרת הרגש אם ברצונו לחיות. שנית יש את הנטיות והמאפיינים האישיים של הפרט כמו גם השפעת הגורמים הסביבתיים. ידוע לנו כי הם משפיעים הן על בחירת התכליות והן על בחירת האמצעיים אם הידיעות שלנו על דרך פעולתם מעורפלות למדי. ולבסוף יש את סדירות התופעות הקשורות לקשרי הגומלין בין התכליות והאמצעיים, קרי החוק הפרקסאולוגי, הנבדל הן מהחוק הפיזי והן מהפיזיולוגי.
ההבהרה והבחינה, הקטגורית והפורמלית, של סוג שלישי זה של החוקים היא המושא של פרקסולוגיה, ושל הענף המפותח ביותר שלה עד כה, הכלכלה. גוף הידע הכלכלי הינו רכיב חיוני במבנה הציביליזציה האנושית. הוא התשתית עליה נבנו התעשיינות המודרנית וכל ההישגים המוסריים, האינטלקטואליים, טכנולוגיים ורפואיים של המאות האחרונות. הגוף הזה מתקיים הין אם יבחרו בני האדם להשתמש נכונה באוצרות הרבים ששפע הידע שלו מעניק בין אם יניחו אותם ללא שימוש. אבל אם לא יעלה בידם לנצל בצורה מיטבית ויתעלמו מתורתו ואזהרותיו, אזי לא תהיה זו הכלכלה שתתבטל, כי אם החברה החברה והאנושות כולה.

רבים מהקוראים השטחיים של מיזס לא הצליחו להבין את האופן בו חייו ועובדתו הראו כיצד ניתן לשמור על שתי גישות הנוגדות לכאורה אלה, התשוקה והניתוק הרגשי המדעי, בו בעת בלי לסכן לא את טהרת הwertfreiheit או לאבד את להט השורף של התשוקה.

כלכלה היא מדע ואמת נבואתיה אינה תלויה בכך אם מוצאים אנו את האמיתות הללו נוחות לעיכול אם לאו. אבל נתון זה וודאי שאינו מבטל את הנוחות או אי-נוחות לעיכול של התוצאות הצפויות. מדע הכלכלה של מיזס מנבא, למען האמת, השלכות של התכנון המרכזי שלא סתם בלתי נוחות לעיכול, אלא הרות אסון באופן דרמטי לכלל הרווחה האנושית, ואף להשרדותינו. זה מה שהצית את להטו של מיזס, לא כאיש מדע אלא כיצור אנוש, המתייסר מה שהוא חזה (בצורה מדויקת להפליא!) כתוצאה האיומה והבלתי נמנעת של דיריז'יזם (**) של האמה העשרים.

בשביל מיזס, ההשכלה הכלכלית היא הכלי היחיד שיש לנו להזהיר איתו את האנושות מפני התוצאות הנוראות הללו. תוכנה של ההשכלה הזו הוא מדע. את התוכן הזה יש לקבוע ולהדגים באובייקטיביות מדוקדקת ונטולת פניות. אמנם התכלית של ההשכלה הזו היא לקדם תכליות אנושיות (הרי, ככלות הכל, כל פעילות אנושית, כולל זו המדעית, שמה לה למטרה איזו תכלית אנושית). במקרה של הכלכלה, לתכלית זו חשיבות כה עליונה למין האנושי, עד שדאגה משולהבת הופכת תופעה טבעית מוסרית כמעט בלתי-נמנעת. עירוב מרתק זה של אובייקטיביות דקדקנית עם דאגה לוהטת הוא מה שאפיין את חייו ואת פועלו של מיזס.

אבל מדוע ההשכלה הכלכלית נחוצה? מדוע שלא נסמוך על כך שאמיתות הכלכליות יזכו להכרה על ידי הציבור הנבון ללא מאמץ מכוון ומסודר של השכלת הציבור? ניתן לזות שתי סיבות קשורות זו בזו:

1. מסקנות הכלכלה נוגדות , באופן כללי, את האינטואיציה. ללא הדרכה קפדנית, האדם הפשוט ייטה לקבל כ"מובנת מעליה" מדיניות, שהכלכלה לעומת זאת תראה כי מובילה להשלכות לגמרי בלתי רצויות.

2. ההיקש בעזרתו הכלכלה מגיעה למסקנותיה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא אף כולל תובנות אשר נעדרי ההכשרה עלולים לפספס לחלוטין. ההשכלה הכלכלית לאחייבת לקחת הרבה זמן או לכלול פרטי פרטים, אבל היא כן נחוצה כדי להציב בפני הציבור המשכיל דרכים חדשות להסתכל ולהבין את העולם. הבה נבחן אחד-אחד את שתי הסיבות האלה לנחיצות ההשכלה הכלכלית.

מסקנות של הכלכלה נוגדות את האינטויאיציה

את החשובות שבמסקנות נוגדות האינטואיציה ניתן לתמצת כדלהלן:

ראשית, על אף שבכלכלה חופשית הפרט הוא בן חורין בקבלת החלטותיו, בכל זאת עולות סדירויות "דמויות חוק" בתופעות הכלכליות. החברה האנושית יכולה להתעלם או להתנגד לסדירויות האלה - על אחריותה בלבד.

שנית, הסדירויות הללו מופיעות בשווקים החופשיים כמגמות עוצמתיות של הכוונה של המשאבים הנמצאים במחסור:

לתוך אותם ענפי הייצור שהציבור הצרכנים רואה לנחוצים ובעלי ערך גבוהה יותר;

לתוך אותם שיטות היצור אשר ניתן לתאר אותם מנקודת מבט צרכנית כיעילות יותר;

כך שכתוצאה מפעולות השוק התגמול לו זוכים הבעלים של המשאבים הנמצאים במחסור מבטא את הערך היצרני היחסי של המשאבים הללו, כפי שמחליטים הצרכנים, מה שמתמרץ את אותם הבעלים להפעיל את המשאבים ואת הכשרונות שלהם בשירות יעיל לצרכנים. רבים זיהו את המסקנות האלה עם מה שמכונה לעתים קרובות בספרי הלימוד "דוקטרינת היד הנעלמה של אדם סמית".

המסקנות הללו נוגדות את האינטואיציה. במשך מאתיים שנה האחרונות אנשים רבים, חכמים ובעלי כוונות טובות, פשוט הניחו את ההיפך הגמור מהמסקנות הללו הוא האמת - והסיקו כי התכנון ושליטה ממשלתיים בפעולות השוק נחוצים באופן מכריע כדי להמנע מכאו כלכלי וחוסר יעילות כלכלית. אבל בימי השיא של הכלכלה הנאוקלסית (בין השנים, נגיד, 1890 ו1930) היה נכון להגיד שרוב המוחלט של המקצוענים תמכו במסקנות " היד הנעלמה". האסכולות הכלכליות העיקריות (זולת האסכולה ההיסטורית הגרמנית) הסכימו עם המסקנות הללו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עםירידת קרנה של האסכולה ההיסטורית הגרמנית, נדמה היה למיזס שכלכלני כל האסכולות מאוחדים בהבנתם את השווקים. נראה כי המכחיש את המסקנות היה פשוט חשף את הפערים בהשכלתו שלו.

אחדות דעים זו התפוררה במהרה באמצע המאה הנוכחית. הדעה השולטת בשין השנים, הבה נאמר, 1935 ו-1970 היתה לתמוך בהתערבות בכלכלת השוק דרך תכנון מרכזי (ואף ראתה בעין יפה את היעילות האפשרית במסגרת הסוציאליזם, אף בצורתו היותר טהורה), הן בכלכלת מיקרו והן במקרו. ברמת מקרו ההתערבות היתה נחוצה, כך לפי החכמה המקובלת, כדי למנוע את חוסר היציבות המנובא על ידי כלכלה קיינסיאנית; ברמת מיקרו - כדי למנוע עיוותים וחוסר יעילות המנובאים על ידי כלכלני התחרות הבלתי משוכללת ו/או השפעות חיצוניות.

האסכולה האוסטרית מעול םלא וויתרה על המסקנה המרגזית של הקונצנזוס המוקדם של הכלכלנים הנאוקלסיים. למען האמת, מיזס והאייק העמיקו במהלך ימי האפילה האלה את ההבנה הכלכלית (כיצד פועלים השווקים וכיצד הם מפעילים את המגמות החיוביות של התייעלות) באופן משמעותי. הם הדגימו (בפועל אם כי לפעמים לא בצורה הכי מפורשת) כיצד התובנות האוסטריות בנושא תפקיד היזמים, התחרות בשווקים, ותהליך גילוי המידע מגיבים בפועל בצורה יעילה גם ברמת המיקרו וגם ברמת מקרו למה שמדאיג את המוסכמה ההתערבותית החדשה של מקצוע הכלכלה. ומחקרתם ומלאכת ההראה שלהם בעשורים הגלמודים האלה של שנות החמישים והששים הניחו טת התשתית לתחיה, צנועה אבל חשובה, של האסכולה האוסטרית ברבע האחרון של המאה.

אין ספק שלהשכלה כלכלית, המכוונת להציג בפני הציבור שוחר הידע את ההשלכות החשובות, אם כי נוגדות את האינטואיציה הללו, תפקיד חשוב ביותר. ובכל זאת הבה נבחן כעת את הסיבה השניה מבין אלה שזיהינו (כמובילות לצורך בהשכלה כלכלית).

סוביקטיביזם ודקויות ההיקש הכלכלי

ההבנה הכלכלית אינה דורשת כישרון טכני מתוחכם. מה שהיא כן דורשת הוא הערכה של הסתכלות מסוימת על פעילות אנושית ועל אינטרקציה חברתית, אותה רבים מוצאים בהתחלה כזרה ולא מוכרת. ההבנה הכלכלית דורשת מאדם לראות את ה"דברים" בהם עוסקת הפעילות הכלכלית - כסף, משאבי הטבע, ציוד עתיר-הון, זרימה של מוצרים מוגמרים-למחצה, המוצרים הגמורים המוכנים להפצה לצרכנים - מנקודת מבט שונה מעט מה שרגיל האדם הרגיל.

קחו, למשל, עסקת חליפין פשוטה. לעין הבלתי מיומנת, מקרה של חליפין בשוק הוא כאשר חפצים בעל ערך זהה פחות או יותר מחליפים בעלים. כשאני קונה ערוכה ב20 דולר, ויתרתי על כסף בשווי 20 דולר לטובת מזון ושרות השווים בשוק 20 דולר. אבל כלכלן רואה את המקרה באור שונה לחלוטין. בשבילי, לארוחה היה ערך סובייקטיבי גדול מאשר לשטר של 20 דולר שהתבקשתי לוותר עליו לטובת הארוחה. בשביל הבעלים של העסק שמכר לי את הארוחה, הערך שלה היה נמוך יותר מ20 הדולר אותם הם קיוו לקבל ממני. וכך המשמעות מקרה החליפין הפשוט היא שלפי השיפוט הסובייקטיבי הן של הצרכן והן של הספק, התווסף ערך עודף בעזרת החליפין. התובנה הבסיסית הזו, כה יסודית להבנה ההיקש הכלכליים, מוזרה ובלתי מוכרת בעולם הרחב של פעילות יומיומית ושל מסחר.

בפועל, דקויות של תובנות "סובייקטיביסטיות" כאלה חומקות לעתים קרובות מאנליסטים המצוידים בכלים מתמטיים מתוחכמים. הכשרתם וטוח הכלים האנליטיים שלהם מביאים אותם להתרכז בחפצים המוחלפים במקרים אלה, במקום במניעים האנושיים המוצאים את ביטויים בפעולות תכליתיות המרכיבות את המקרים. ו"הנקודה העוורת" הזו בכלכלה המתמטית המודרנית אשר הפכה אותה, באופן כללי לבלתי רגישה באופן מפתיע לתפקידם של הציפיות ושל הידע בתהליך קבלת ההחלטות הכלכליות ובתהליכי השוק.

לא הדקויות העולות מתוך פרספקטיבה סובייקטיבית, תהליך השוק נדמה כשורה ארוכה ואינסופית של חליפין. אבל מנקודת מבט סובייקטיבית, אפשר (אם לא חובה ממש) להכיר כי תהליך השוק הוא תהליך של גילוי הדדי (כלשונו של האייק) מצד משתתפי השוק. הדבר מאפשר הכרה במרחב של החזון היזמי לתוך העתיד, וכי השלכות החזון ממשיכים לטלטל טת דפוסי הייצור וחליפין השוק הקיימים (בכיוונים המונחים על ידי הערכה מדויקת יותר, או לפחות מעודכנת יותר של בסיס המציאות).

הפרספקטיבה הנלמדת בהיקש הכלכלי מציעה לא רק הבנות חדשות ומעמיקות יותר בתהליכי השוק, היא אף מאפשרת לנו לשפוט את התופעות והתליכים האלה מנקודת מבט מעמיקה ומקיפה יותר. אחת השגיאות הנפוצות ביותר בדעה הציבורית היא ראיית הרווח שמשתתף אחד בחליפין משיג כנובע בהכרח מהפסד של שותפו לחליפין. ככלות הכל אם אני מרוויח מחליפין עם רעי, רווח זה יכול להגיע אך ורק מהפסד מקביל לכאורה של רעי.

תובנה כלכלית בסיסית, שלעתים מתפספסת לגמרי היא שהרווח שלי חייב, או לפחות צפוי, לבוא יחד לא עם הפסד לשותפי (כמו ב"משחק שסכום-אפס") אלא ברווח בשבילו ("משחק סכום חיובי"). ככלות הכל איש לא יעסוק בחליפין מרצון אלא אם הוא מצפה לראות ממנו רווח. כאשר היסודות הסובייקטיביים של ההיקש הכלכלי מציעים פרספקטיבה חדשה לגמרי מסוג זה, כלכלנים מתחילים מתרשמים (ובצדק) כי ביכולתה של הכלכלה להציע תובנות חדשות ומהפכניות. לא נדרשת הכשרה ארוכה כדי להציג בפני המתחילים פרספקטיבה שכזאת. אבל להשכלה כלכלית יש בבירור תפקיד "מהפכני" בתחום זה.

השכלה כלכלית ומדיניות כלכלית.
כלכלן בכיר הכריז פעם בצורה פרובוקטיבית כי אל לכלכלנים בתור מדענים להתעסק בהצהרות נורמטיביות באשר למדיניות כלכלית (ובעצם על שום דבר אחר בכלל). לצאת בהצהרות כאלה, רבע ג'ורג סטיגר במעט שובבות, הוא לעסוק ב"הטפה". הכלכלן רשאי, כאזרח מודאג, להביע אי שביעות רצון מתוצאות של מדיניות כלכלית, הוא יכול לסלוד מהן בתכלית הסלידה. אבל אלה האשר יזמו וביצעו את המדיניות, טען סטיגלר, רצו בלי ספר את התוצאות הללו (שאחרים סולדים מהן).

אין לנו שום סיבה להאמין כי מי שפעלו איזו פעולה או ביצעו מדיניות כלשהי אינם מודעים להשלכות של מה שהם עושים. אם כן, להתנגד לאותה המדיניות אינו אלא פשוט להכריז בקול על מה שאלה שבכוחם ליזום את המדיניות מסרבים להכיר בו, דהיינו, שהתוצאות מעשיהם אכן מעוררים סלידה. וכך גורס סטיגלר כי להתנגד למדיניות זה להטיף, ולא לעסוק בשיח מדעי. העמדה אותה הצגנו בהרצאה זו דוחה את טענתו של סטיגלר לחלוטין.

הטענה מסתמכת על הרעיון כי עלינו להניח שאלה הפועלים איזו פעולה או יוזמים מדיניות מבינים נכונה מראש מהן ההשלכות הצפויות של הפעולות ושל מדיניות. אבל, כפי שנטען כאן, האמת היא שבשל בורות כלכלית גרידא, יוזמי המדיניות הכלכלית בעלי כוונות טובות ביותר יכולים להיות שלא מודעים כלל שמה שהם עושים עלול להביא לתוצאות הפוכות בתכלית לאלה אותן הם מבקשים להשיג. מישהו תיאר פעם את תפקידו של כלכלן כזה המזהיר את בני האדם מתי ובאילו נסיבות הם מבקשים לרוץ בו בעת בשני כיוונים שונים.

מורי, מיזס, נהג להגיד בהרצאותיו בנושא פיקוח על המחירים משהו כגון זה: "החוקים האלה שמחוקקים מנסים להעביר אינם רעים כי אני, מיזס, אינני אוהב את השלכותיהם. החוקים האלה גרועים כי הם מביאים לתוצאות אשר הם, המחוקקים עצמם, לא היו אוהבים ובוודאי שלא התכוונו אליהן." במילים אחרות, הבורות הכלכלית פושה, ומובילה את המצביעים ואת הפוליטיקיאם לתמוך במדיניות שעל השלכותיה הם עצמם יכולים רק להצטער. יש לכלכלן תפקיד בהצעת עצות לגבי המדיניות, ותפקיד זה הוא לא של הטפה, אלא של הצגת תוצאות של חלופות שונות של מדיניות שהמצביעים והמחוקקים חייבם לבחור ביניהן. ההשכלה הכלכלית חיונית ואין לה תחליף בתפקיד זה. וזה מחזיר אותנו אל הפרדוקס איתו התחלנו את ההרצאה הזאת, הפרדוקס של להט התשובה והwertfreiheit הדקדקני, שכתביו של מיזס שופעים בשניהם. 

לימוד בחשק של השכלה כלכלית המוגדרת בקפידה

כאשר מכירים, כפי שעשה מיזס, בתוצאות הרסניות לאנושות שצפוי לייצר התכנון המרכזי על כל סוגיו, נהיה ברור הרעיון שיש צורך לוהט להפיץ את יסודות ההבנה הכלכלית המדעית בציבור אין בו שום סתירה כלל. הבורות הכלכלית היא תופעה כה נפוצה, והשלכותיה כה מפחידות, עד שצמצומה הופך לתכלית בעלת ערך מוסרי כשלעצמו. אבל ההשכלה הכלכלית הנדרשת לצמצום בורות שכזאת חייבת להתבסס על תוכן מדעי אובייקטיבי ומדוקדק, ללא תכנים אידאולוגיים או מוסריים כשלעצמם. בדיוק בשל הצורך "לשכנע" (דהיינו לחנך) את הציבור הרחב, חייבים להבטיח כי אותו הציבור יהיה משוכנע כי התובנות אותן הוא מקבל אובייקטיביות וחסרות פניות אידאולוגיות.

אין ספק, כי כדי להלחם בעומק וברוחב ההתערבות הממשלתית בשוק בהצלחה יש צורך דחוף בהרחבה של ההבנה הכלכלית בקרב הציבור. ואם נרצה להשיג את הדבר, נצטרך להכיר ולהשיג איזון ויחס גומלין עדין בין הלהט המוסרי והניתוק המדעי.

קיים, כפי שהצהרנו, הבדל עקרוני בין השכלה כלכלית ורטוריקה או אידאולוגיה "ליברטיראניים". הראשון אינו, ואל לו להיות, לא יותר צורת "יחסי ציבור" של האחרונים.

* גרמנית. מילולית "ללא ערכים", "חופשי מערכים". בפועל, נייטרלי באשר לכל שיפוטי ערך. כל מדעים כולל הכלכלה הם wertfreiheit.
(Mises Made Easier" by Percy L. Greaves, Jr")

** משק בעל אוריינטציה קפיטליסטית אבל שיש בו מעורבות ממשלתית גבוהה בתכנון ובבקרה הכלכליים (צרפתית (dirigisme דִירֶקְטוֹר
Ludwig von Mises Institute on Facebook