יום שני, 15 ביולי 2019

הרברט ספנסר - מחרות לעבדות (1891)


רוברט קוהלר "הסוציאליסט" (1885)
פורסם לראשונה כמבוא לאסופת המאמרים אשר נערכה על ידי תומאס מקאי (Mackay) בשם "בקשת החרות: טענות נגד סוציאליזם וחקיקה סוציאליסטית" (לונדון וניו יורק, 1891).
מבין הדרכים הרבות בהן האירועים סותרים לגמרי את ההיקש של השכל הישר אודות האירועים החברתיים (כמו במקרה בו ניסיון לדכא פרסום של ספר מסוים מגדיל בפועל את תפוצתו, כשניסיון למנוע  ריבית-עושק גורמת לכך שהלווה לא מסוגל לקבל את ההלוואה כלל, או  כאשר דווקא במקומות הייצור מכל המקומות, לא ניתן להשיג דבר), אחת המעניינות היא האופן בו ככל שהדברים הולכים ומשתפרים, כך הולכות וגוברות הצעקות כמה הם גרועים.
בימים בהם לא היה לציבור הרחב כל כוח פוליטי כלל, לעתים נדירות בלבד מישהו התלונן על שיעבוד זה.  אבל אחרי שמוסדות החרות התקדמו כל כך באנגליה עד שהסדר המדיני שלנו הפך למושא קנאה בכל יבשת אירופה, הגינויים נגד שלטון האצילים החלו להתגבר, עד שזכות הבחירה הורחבה ביותר, מה שהביא לתלונות כי המצב גרוע כי היא לא הורחבה עוד יותר. אם נתחקה אחרי היחס לנשים מאז התקופה הפראית, כשהן נשאו במלוא הנטל, ולא קבלו מזון עד אשר הגבר סיים לאכול, דרך ימי הביניים שם הן שרתו את הגברים בזמן הארוחות, לימינו אנו כשבסדר החברתי שלנו צרכי הנשים באים בראש, נראה שככל שהיחס היה גרוע יותר כך המודעות לכך שהיחס גרוע הייתה קטנה יותר; ואילו היום, כשמצבן הוא טוב מאי פעם, רשימת התלונות שלהן הולכת וגדלה מדי יום ביומו, והצעקות הכי קולניות מגיעות מאותו "גן עדן לנשים", הלא היא אמריקה. לפני מאה שנים, כשלא היה נמצא אדם שלא השתכר מעת לעת, וכשחוסר יכולת לגמוע בקבוק או שניים זכה לבוז, לא מצאנו כל תעמולה נגד פגע השכרות. אבל היום, כאשר במשך חמישים שנה המאמצים הוולונטריים של האגודות להתנזרות, יחד עם שלל סיבות  נוספות הולידו מצב של פקחות יחסית, עולות דרישות קולניות לחוקים, אשר ימנעו את השלכות הרות האסון של הסחר במשקאות חריפים. הוא הדין לגבי חינוך. לפני מספר דורות היכולת לקרוא ולכתוב הוגבלה למעמד הביניים והאליטות, ואיש לא הציע להעניק לציבור הפועלים ולו מעט מזעיר מתרבות, וגם אם הייתה עולה הצעה כזאת, היא הייתה זוכה לקיתונות של לעג. אבל, כאשר בזמן הסבים שלנו מספר נדבנים יזמו את מערכת בתי ספר של יום ראשון, ומשזו תפסה תאוצה התחילו לקום בעקבותיה בתי ספר, וכתוצאה מכך ויודעי קרוא וכתוב מבין ההמונים הפסיקו להיות דבר יוצא דופן, והביקוש לספרות נגישה עלה במהירות, אז עלתה הצעקה שבני האדם גוועים בשל מחסור בידע ושחובת ההמשלה לא סתם לספק השכלה אלא להשכיל אנשים בכוח.
והוא הדבר עם המצב הכללי של אוכלוסייה בקשר למזון, ביגוד, מחסה ושאר מצרכי החיים. גם ללא השוואה לתקופות קדומות פרימיטיביות, קיימת התקדמות מרהיבה מהימים בהם רוב הכפריים ניזונו מלחם שעורה, לחם שיפון ודייסת שיבלות שועל, לימינו אנו, בהם הצריכה של הלחם הלבן היא  אוניברסלית; מהימים של מעילים גסים, אשר הגיעו עד ברכיים והשאירו את הרגליים חשופות עד להווה, כשהפועלים, כמו מעסיקיהם, מכסים את כל גופם בשתי שכבות של ביגוד לפחות; מהעדין של בקתות בנות חדר אחד וללא ארובה,  או מין המאה ה-15, כשאפילו בבתי האצולה הרגילים לא היה ציפוי עץ או טיח על הקירות, עד למאה הנוכחית, בה אף בתי הכפריים מכילים לרוב יותר מחדר אחד, ואילו בתי בעלי המלאכה – מספר חדרים, ובכולם אחים לחימום, ארובות וחלונות מזוגגים, כמו גם טפטים ודלתות צבעוניות.  קידמה מרהיבה, הייתי אומר. והיא עוד יותר מובחנת בזמנינו אנו. כל מי שיכול להתבונן ששים שנה אחורה בזמן, בימים בהם הדלות הייתה רבה מאשר היום וקבצנים היו בשפע מוכה בתדהמה לנוכח הגודל היחסי והגימור של הבתים החדשים בהם גרים הפועלים, לנוכח השיפור בביגוד הפועלים, הלובשים בימי ראשון בגדי בד, ושל הנערות המשרתות המתחרות בטיב הלבוש עם גבירותיהן, נוכח העלייה ברמת החיים המובילה לביקוש של מעמד הפועלים למזון היותר משובח. כל אלה הם התוצאה של שתי הסיבות – עלייה בשכר וירידה במחיר הסחורות, כמו גם שינוי בנטל המיסים, אשר הקלו על המעמדות  הנמוכים על חשבונם של העלונים. הוא גם מתפעל נוכח השינוי בין המעט שרווחת הכלל תפסה בשיח הציבורי אז, לנוכחות חודרת כל שלה היום, כך שבתוך הפרלמנט ומחוצה לו, נהגות תכניות שיטיבו עם המיליונים, וכל בעל אמצעים מצופה ליטול חלק באיזה מאמץ פילנטרופי. ואף על פי שהצמיחה השכלית והפיזית של ההמונים מתרחשת מהר היותר מאי פעם, שהירידה בשיעורי התמותה מראה כי בממוצע החיים קשים פחות, הולכת ומתגברת הקריאה שהרוע הוא כה עצום עד שאין דבר זולת מהפכה חברתית מלאה שיכול לתקנו. לנוכח קידמה ניכרת, כמו גם העלייה בתוחלת החיים, שיש בה לבדה להוכיח שיפור בחיי הכלל, עולות קריאות עזות יותר ויותר, שמצב החברה התדרדר עד כדי כך שיש לפרקה עד היסוד ולבנותה מחדש על פי תבנית אחרת. וגם במקרה זה, כמו הקודמים, ככל שהמצב טוב יותר, הגינוי הופך קולני יותר בהתאם, וככל שהסיבות הטביעות מוכיחות את עצמן מתגברת האמונה כי הן חסרות עונים.
אין זה שהמפגעים הדורשים טיפול הם זניחים. אל נא תניחו שכשהדגשתי את הפרדוקס האמור הכוונתי לזלזל בסבל שבני האדם נאלצים לעבור. גורלם של ההמון הרב תמיד היה, ובלי ספק גם כעת, כה מר עד שכואב לחשוב על כך. כמו כן, אין ספק שכל אדם שאכפת לו מהזולת לא יכול לחשוב על הסדר החברתי הקיים בסיפוק. ואין ספק שפעולות בני האדם המלוות את הסדר הזה רחוקות מלהיות ראויות להערצה. החלוקה הנחרצת למעמדות ופערים משוועים באמצעים עומדים בסתירה ליחסים האידאליים בין בני האדם שהשכל חובב האדם אוהב לדמיין. וההתנהגות הרגילה במכבש הלחצים של חיי החברה היום יכולה להיות דוחה במקרים מסוימים. על אף שרבים הסולדים מהתחרות מתעלמים למרבה הפלא מהטובה הענקים הצומחת ממנה, למרות שהם שוכחים שרוב הכלים והמוצרים המבדילים את הציוויליזציה מן הברבריות ומאפשרים חיים  של אוכלוסייה גדולה בשטח קטן פותחו במאבק על הקיום, למרות שהם מתעלמים מהעובדה שבעוד שכל אדם בתור יצרן סובל מכך שמתחריו חותכים את המחירים, בו בעת כצרכן הוא זוכה ליתרון ענק כשכל מה שהוא חייב לרכוש יורד במחיר, למרות שהם מתעקשים להתמקד בחסרונות התחרות ולא לומר דבר על יתרונותיה, למרות כל אלה אין להכחיש שהמפגעים רבים ומהווים משקל נגד רציני ליתרונות. המערכת בה אנו חיים היום מקדמת חוסר יושרה ושקר. היא מעודדת זיופים מאינספור סוגים, היא האחראית לחיקוים הזולים אשר במקרים רבים בסופו של דבר דוחקים את הפריטים המקוריים מהשוק. היא מובילה לשימוש במשקולות מקוצצות ומידות מזויפות, היא גורמת לשחיתות, הפושה ברוב יחסי המסחר, מאלה של העל המפעל והקונים כלה בבעל חנות ומשרתים. היא מעודדת מרמה בקנה מידה כזה עד שאיש צוות שאינו מסוגל לשקר בפנים חוטף את האשמה, ומותירה את הסוחר ההגון עם הבחירה בין שימוש בשיטות המושחתות של מתחריו או לפגוע בכל נושיו בשל פשיטת רגל כללית.  יתרה מכך, מעשה המרמה רחבי ההיקף הנפוצים בעולם המסחר והנחשפים מדי יום בבתי המשפט ובעיתונים נוצרים בשל הלחץ אשר מייצרת התחרות בין האליטה התעשייתית, וכן בשל ההוצאות הרהבתניות אשר, בשל הקשרם להצלחה במאבק המסחרי, מייצרים כבוד. למפגעים קטנים אלה יש להוסיף את המפגע הגדול, והוא שחלוקת התוצר שהמערכת מחוללת מעניקה לאלה המפקחים ומטילים רגולציה נתח גדול מיד ביחס לחלק שמקבלים העובדים עצמם. הבה לא נחשוב, אפוא, שכאשר אמרתי את מה שאמרתי לעיל, אני הקלתי ראש באותם פגמים אשר מערכת התחרותית שלנו מייצרת, ואשר תיארתי וגיניתי לפני שלושים שנה[i]. אבל אין זו שאלה של רוע מוחלט, אלא של רוע יחסי – האם מה שאנו סובלים ממנו כעת הוא הוא, או לכל הפחות, מה שהיינו סובלים במערכת אחרת. האם למאמצים להקלת המצב הנערכים בתווי שעקבנו אחריו עד כה סיכוי הצלחה גדול יותר ממאמצים אחרים לגמרי.
זוהי השאלה בה נדון כאן. סלחו לי על כך שפתחתי במספר אמיתות אשר מוגרות ביותר, לפחות לכמה קוראים, בטרם אמשיך להסיק מסקנות הפחות מוכרות.
באופן כללי, כל אדם עמל על מנת להימנע הסבל. פה מדרבן אותו זיכרון של רעב, ושם – מראה של שוט נוגס העבדים.  הפחד המידי שלו יכול להגיע מנסיבות פיזיות או שעונשו יכול להגיע לפעולה אנושית. חייב להיות לו אדון, אבל האדון הזה יכול להיות הטבע או בן אדם רעהו. כאשר הוא נתון לכפייה הבלתי אישית של הטבע אנו אומרים שהוא בן חורין, וכאשר הוא נתון לכפייה אישית של אדם הנמצא מעליו, אנו קרואים לו, בהתאם לדרגת התלות שלו עבד, צמית או וסל. אני משמיט, כמובן, את המיעוט הקטן של אלה אשר ירשו את האמצעים שלהם, זהו גורם חברתי מקרי ולאו דווקא חיוני. אני מדבר רק על ההמון הגורף, המשכיל ושאינו משכיל, אשר מקיימים את עצמם על ידי עמל, גופני או שכלי, וחייבים או להתאמץ מתוך רצונם החופשי, כשהדבר היחיד המדרבן אותם  הוא המחשבות על איזו רעה או טובה המתרחשת באופן טבעי, או מתוך רצון שאינו חופשי, כשמה שמדרבן אותם הוא המחשבה על איזו רעה או טובה מקור מלאכותי.
בני האדם הפועלים יחד במסגרת החברה עושים זאת במסגרת שתי הצורות האלה של שליטה, ולמרות שבמקרים רבים הן מתערבבות אחת בשנייה, במהות מנוגדות זו לזו. אם נשתמש במונח "שיתוף הפעולה" במובנו היותר רחב, ולא הצר כמקובל בדרך כלל, נוכל להגיד שהחיים החברתיים מתנהלים דרך שיתוף פעולה וולונטרי או כפוי. או, אם נשתמש במילותיו של סר הנרי מיין[1], המערכת חייבת להיות של חוזה או של מעמד, דהיינו זו שבה  הפרט חופשי לפיק את המיטב ממאמציו הספונטניים, ולהשיג הצלחה או לנחול כישלון בהתאם ליעילותו, או זו שבה מקומו מוגדר לו, והוא פועל חוקים נוקשים ומקבל את מכסת המזון, ביגוד והמכסה שלו.
בארצות המתורבתות, הייצור מתנהל היום כמערכת של שיתוף פעולה וולונטרי. בצורתה הפשוטה, שאנו מוצאים בכל חווה חקלאית, הפועלים אשר מקבלים שכר מהחקלאי עצמו רשאים להישאר לעבוד או לעזוב ככל העולה על רוחם. צורתה היותר מורכבת מצויה בכל מפעל ייצרני, שם השותפים מעסיקים תחתם מנהלים ופקידים, ותחתם משגיחים ושומרי הזמן ומתחתם את הפועלים מהסוגים השונים.  בכל המקרים האלה זהו מעשה משותף, או שיתוף הפעולה, בין המעסיק למועסק, במטרה לגדל דגן במקרה הראשון או לייצר מעשה חרושת במקרה האחר.  ואז מתקיים , בו בעת, שיתוף פעולה רחב הרבה יותר בין כל העובדים בכל רחבי החברה, אם כי הם לא מודעים אליו. שכן בעוד שהפועלים והמעסיקים המסוימים האלה עוסקים במלאכתם המיוחדת להם, מעסיקים ומועסקים אחרים מייצרים את כל הדברים הנחוצים למחייתם ולמחיית זולתם. יש מאפיין משותף לכל שיתוף הפעולה הוולונטרי זה, מצורותיו הפשוטות ועד המסובכות ביותר, והוא שכל הקשורים פועלים יחד מהסכמה. אין מי שיכפה תנאים או יכריח להסכים. אמת לאמיתה היא שבמקרים רבים המעסיק פועל או המועסק יכול לקבל בהסתייגות כי הנסיבות מכריחות אותו. אבל מהן אותם הנסיבות? במקרה הראשון יש הזמנה של סחורה או חתימה של חוזה שלא ניתן לממש ללא וויתורים. במקרה האחר הוא מסכים לשכר נמוך משהיה רוצה, שאלמלא כן לא יהיה לו כסף למזון או חימום. הנוסחה הכללית היא לא "עשה זאת או שאכריח אותך", אלא זו: "עשה זו, או פנה את המקום ושא בתוצאות".
מצד שני, דוגמה לשיתוף הפעולה בכפייה הוא הצבא, ולא בדיוק הצבא שלנו, שם השרות הוא בהסכמה ולתקופה קצובה, אלא צבאות אירופה היבשתית. המקיימות גיוס  חובה. בצבא, המטלות היומיום העת השלום כגון ניקוי הציוד, המסדרים, האימונים, מטלת השמירה והשאר, ובעת מלחמה פעולות שונות בשדה הקרב, נעשות תחת הפקודות וללא כל מקום למימוש רצון החופשי.  מהטוראים דרך הסמלים וחצי תריסר דרגות הקצונה, החוק הכללי הוא שהדרגות הנמוכות מצייתות לדרגות הגבוהות יותר. התחום הפרטי אינו אלא מה שקובע רצון הממונה. מקרים של חוסר ציות מטופלים, לפי דרגת חומרתם בשלילת חופשות, אימונים נוספים, כליאה, עונשים גופניים, וכמוצא אחרון, הוצאה להורג. במקום ההבנה שיש לציית לחובות מסוימות או להסתכן בפיטורין, ההבנה היא: "ציית לכל פקודה או תיענש ואולי אף תמות".
צורה זו של שיתוף פעולה, אשר עדיין קיימת בצבא, הייתה בימים עברו הצורה של שיתוף הפעולה בחברה האזרחית. בכל מקום ובכל הזמנים, מלחמה בלתי פוסקת מייצרת מבנים מיליטריסטיים, לא רק בין החיילים אלא בחברה כולה. למעשה, כל עוד נמשך העימות בין חברות, והלחימה היא העיסוק היחיד שנחשב לגברי, החברה היא צבא במנוחה והצבא הוא החברה הפועלת. החלק שאינו נוטל חלק בלחימה, ומורכב מעבדים, צמיתים, נשים וכיו"ב מהוה את מחלקת האספקה.  המשמעת המתקיימת בחברה זהה בטבעה לזו הצבאית, אם כי מורכבת פחות. בתנאים אלה הגוף הלוחם הוא הגוף השולט. יתר הקהילה אינם מסוגלים להתנגד, כמובן שנופלים תחת מרות של השולטים בגוף הלוחם. משטר כפייה זה מיושם על הקהילה עם מעט השינויים שהנסיבות דורשות. שבויי המלחמה הופכים לעבדים. מי שהיו חקלאים חופשיים בטרם נכבשה ארצם, הופכים לצמיתים הצמודים לקרקע. מנהיגים זוטרים הופכים לנתינים למנהיגים בכירים, האדונים הללו, הופכים בתורם לווסאלים ללורדים עליונים, וכן הלאה כל הדרך למעלה. הסדר והמדרג החברתי דומים במהותם לדרגות וכוח בארגון צבאי. בעוד שלעבדים זוהי מערכת שיתוף הפעולה שאין בה אלא כפייה, כל השכבות מעליהם משתפים פעולה מתוך כפייה חלקית. שבועת האמונים של כל אדם בה לריבונו היא- "אני שייך לך".
ברחבי אירופה, ובייחוד בארצנו, המערכת הזאת של שיתוף הפעולה בכפייה הפכה בהדרגה נוקשה פחות ופחות, והוחלפה לאט לאט במערכת של שיתוף פעולה וולונטרי. ברגע שהמלחמה הפכה להיות העיסוק המרכזי בחיים, המבנה החברתי שהמלחמה יצרה ושתאם +6לצרכיה הפך לאיטו לסדר החברתי הנוצר על ידי חיי הייצור ומתאים להם. ככל שפחות ופחות מהקהילה עסקה במתקפה ובמגננה, יותר ויותר אנשים החלו לעסוק בייצור והפצה. האוכלוסייה היצרנית, אשר גדלה, צברה עצמה, ומצאה מקלט בערים, שם כוחם של המעמד הלוחם היה קטן יותר, ניהלה את חייה במסגרת של שיתוף פעולה וולונטרי. אמנם הממשל העירוני ותקנות של הגילדות נשלטו בחלקם על ידי רעיונות ומנהגים השאולים ממבנה החברה המיליטריסטי, וכך נהגו במידת מה של כפייה. אבל הייצור וההפצה נעשו לרקוב במסגרת הסכמית, הן בין מוכרים ולקוחות, והן בין אמנים ופועלים. וברגע שהיחסים החברתיים וצורות הפעילות האלה הפכו לדומיננטיים באוכלוסייה העירונית,  הם השפיעו על כלל הציבור. שיתוף הפעולה הכפוי הלך ונעלם, כשהוא מוחלף בתשלום מוניטרי על מתן שירותים, צבאיים ואזרחיים כאחד. המדרג החברתי הפך לנוקשה פחות ופחות והכוח המעמדי הלך והצטמצם. עד שלבסוף, המגבלות אשר הוטלו על ידי ההתאגדות בגילדות  קרסו, כמו השליטה המעמדית, ושיתוף הפעולה הוולונטרי הפך לעיקרון אוניברסלי. קניה ומכירה הפכו לחוק לכל השירותים כמו לכל הסחורות.
חוסר הנוחות הנוצר בשל הלחץ של תנאי הקיום הקיימים, מחולל ללא הרף את הרצון לנסות דברים חדשים. כולם מכירים שמנוחה מתמשכת בתנוחה יחידה הופכת למתישה. כולם גילו איך הטובה שבכורסאות, שכה שמחו להתיישב בה בהתחלה, אחרי שעות רבות הופכת לבלתי נסבלת, ואיך מעבר לכיסא קשיח, בו ישבו לפני כן וויתרו עליו, נראה לזמן מה כהקלה אדירה. הוא הדבר בהתארגנות חברתית. אחרי שבתום מאבק קשה השתחררו בני האדם מן המשמעת הקשה של המשטר העתיק, ואחרי שגילו שהמשטר החדש, גם אם נוח יחסית, אינו משולל לחצים וכאב משלו, חוסר הסבלנות שלהם דוחף אותם כעת לרצות לנסות מערכת אחרת. המערכת הזו, בעקרונותיה גם אם לא בהופעתה החיצונית, זהה לזו שדורות עברו ברחו ממנה בששון.   
שכן, ככל שנפרדים ממשטר המבוסס על חוזים, כך בהכרח מאמצים משטר של מעמדות. ככל שזונחים שיתוף פעולה וולונטרי, כך חייבים לאמץ שיתוף פעולה בכפייה. העבודה חייבת להיות מאורגנת באיזה אופן, ואם זה לא יהיה במסגרת הסכמית בתחרות החופשית, זה יהיה בכפייה על ידי הרשויות. על אף שהסדר החדש לא היה רוצה להידמות  בהופעתו וכינוייו לזה הישן, של עבדים וצמיתים ברשות אדוניהם, שהם עצמם מקבלים את מרות הברונים, שבתורם הם וסלים של דוכסים או מלכים, הרי בכל זאת הוא מורכב מפועלים העובדים תחת מנהלי המשמר בקבוצות קטנות, שמעליהם המשגיחים, הנתונים למרות המנהל המקומי, שהם עצמם סרים למשמעת המנהל האזורי, ואלה מקבלים הוראות מהממשלה, ובכך שני המשטרים זהים ברמת העיקרון. בשי המקרים חייבים לבסס מדרג, ולאכוף ציות של כל דרגה לעליונים ממנה. זוהי האמת שהסוציאליסט או הקומוניסט לא מהרהר בה. הוא כועס על המערכת הקיימת בה כל אחד מאיתנו דואג לעצמו, וכולנו יחד דואגים שכל אחד יקבל טיפול הוגן. הוא חושב כמה טובה תהיה המערכת בה כולם ידאגו אם כולם ידאגו לכל אחד מאיתנו, ונמנע מלחשוב על המנגנון האמור לספק את הדבר. באופן בלתי נמנע אם צרכי הפרט מוטלים על הכלל, אזי כל הפרטים חייבים לקבל מהכלל את אמצעי הקיום – המצרכים החיוניים. מה שהכלל מעניק חייב להגיע מההשתתפות המצטברת, והדבר יחייב שכל אחד יתרום את חלקו, ולכן יש להורות לו כמה הוא חייב להעביר אל המאגר הכללי בצורת ייצור כדי שיוכל לקבל את הכמות הנדרשת לקיומו. לכן בטרם שיזכה לאותו הטיפול המיוחל הוא חייב לקבל את המרות ולשמוע ופקודותיהם של  אלה המורים לו מה לעשות, מתי לעשות והיכן לעשות זאת. הרי אלה הם האנשים מהם הוא מקבל את חלקו במזון, ביגוד ומחסה. אם התחרות נמנעת, ואיתה אפוא קנייה ומכירה, לא יכול להתקיים חליפין וולונטרי של כך וכך סחורה תמורת כך וכך עבודה, אלא תתקיים התאמה של אחד לשני בידי האחראיים הממונים. ההתאמה הזאת תיאכף בכוח. אם אין חלופות, חייבים לבצע את העבודה, ואם אין חלופות , חייבים לקבל את התמורה, תהיה אשר תהיה. הפועל לא יוכל לעזוב את מקום עבודתו ולהציע את שרותיו במקום אחר. במערכת כזו הוא לא יכול להתקבל במקום אחר אלא בפקודה של הרשויות. וכן ברור שהנוהל יהיה לאסור העסקה של עובד סורר ממקום אחד במקום אחר, שהרי אם העובדים יורשו ללכת הביתה על דעתם או לעשות כעולה על נפשם המערכת פשוט לא תעבוד.  בעזרת חובלים ונערי סיפון הכפופים להם, על קברניטי התעשייה למלא את פקודות האדמירלים ומפקדי הציים, עד למטה הכללי עצמו. והציות בצי התעשייתי הזה חייב להיות נוקשה כבצבא הלוחם. "עשה את החובות המוטלות עליך וטול את מנתך הקצובה" צריך להית הכלל באחד כמו בשני.
"אז זה יהיה נכון", עונה הסוציאליסט, "העובדים מנו את האחראים עליהם בעצמם, ואלה תמיד יהיו תחת הביקורת של ההמונים עליהם הם ממונים. כך, מתוך פחד מדעה הציבורית הם וודאי יפעלו בצדק ובהוגנות, ואם לאו, יודחו בהצבעה ציבורית, מקומית או כללית. האם יהיה זה נורא להיות נתונים חת מרות, אם בעלי המרות נתונים בעצמםתחת שליטה דמוקרטית?" והסוציאליסט מאמין אמונה שלמה בחזון מושך זה. 

ברזל ונחושת הם דברים פשוטים יותר מבשר ודם, ועץ מעובד – מאשר רקמה חיה. מכונה עשויה מהראשונים עובדת בוצרה מוגדרת יותר מאשר אורגניזם המורכב מהאחרונים, במיוחד כשהמכונה מופעלת על ידי הכוחות הלא-אורגניים של קיטור או מים, ואילו האורגניזם המופעל על ידי כוחות מרכזי העצבים החיים. ברור אפוא, שהדרכים שבהן המכונה צפויה לפעול קלים יותר לחישוב מדרכי האורגניזם. ואף על פי כן, כמה מעטים הם המקרים בהם הממציא חוזה נכונה את פעולת מכונתו! ראו את רשומות הפטנטים, ותמצאו שרק מכשיר אחד מכל חמישים מוצא לו שימוש כלשהו. ככל שהתכנית נראתה סבירה לממציא, תקלה זו או אחרת מונעת את הפעולה הנכספת, ומביאה לתוצאה שונה בהרבה מהמצופה.
ומה נאמר, אם כן, על התכניות העוסקות לא בחומרים וכחות מתים אלא עם אורגניזמים חיים ומורכבים,  הפועלים בדרכים קשות יותר לחיזוי, הכוללות שיתופי פעןלה של רבבות אורגניזמים כאלה? אפילו היחידות מהן אמור להיות מורכב מחדש הגוף הפוליטי הזה לעתים מזומנות בלתי ניתנות להבנה. כל אחד מופתע מפעם לפעם מהתנהגות הזולת, ואפילו ממעשי קרוביו, אותם הוא מכיר הכי טוב. ולאור חוסר הוודאות שבחיזוי הפרט, איך  יוכל האדם לנבא באיזו וודאות את פעולת המבנה החברתי? הוא פועל על סמך ההנחה שכולם יפעילו שיקול דעת נבון ויפעלו בהוגנות -  יחשבו את מה שראוי להם לחשוב ויפעלו את מה שראוי להם לפעול. והוא מניח כל אלה על אף שהניסיון היומיומי המורה לו שבני האדם לא עושים לא את זה ולא את זה, ושוכח שהתלונות הוא עצמו מעלה נגד המערכת הקיימת מצביעים על כך שאין הוא מאמין שיש לבני האדם את החוכמה ואת היושרה הנדרשת לפי תכניותיו שלו.
תכניות על נייר גורמות לכל מי שראה את תוצאותיהן לחייך, וכך גם מערכות חברתיות שעל הנייר לכל מי שבחן את הראיות הקיימות. האם מי שחולל את המהפכה הצרפתית והשקיעו את מלוא המרץ בהקמת הממשל החדש חשבו, ולו לרגע, שאחת הפעולות הראשונות שהממשל תהיה לערוף את ראשם? האם מחברי הכרזת העצמאות ומעצבי הרפובליקה העלו על דעתם שמקץ מספר דורות  הרשות המחוקקת תיפול בידי תככנים, שפעולותיה יקבעו על ידי מאבקים בין שוחרי התפקידים הציבוריים, שהפעילות הפוליטית תושחת על ידי גורם זר המחזיק באיזון בין המפלגות, שהבוחרים לא יפעילו את שיקול הדעת האישי אלא יובלו באלפיהם אל הקלפיות על ידי ה"בוסים" שלהם ושאנשים מכובדים יצטרכו לפרוש מהחיים הציבוריים בשל עלבונות ודיבה מצד פוליטיקאים מקצועיים? גם אלה אשר כוננו את חוקות של מדינות שונות בעולם החדש לא הראו יכולת נבואית. אינספור המהפכות שחוו המדינות האלה הציגו בחדות נפלאה את הניגוד בין התוצאות המצופות מהמערכת הפוליטי ואלה שמושגות בפועל. והוא הדין עם מערכות מוצאות של שינויי הסדר החברתי, ככל שהללו נוסו במציאות. בכל מקום, זולת זה שאכף הינזרות מיחסי אישות, קורותם של אלה לא היו אלא אסון אחד ענק. האחרון שבהם הוא סיפורה של מושבת האיקאריאנים  של קבה[2], אשר הוצג לאחרונה על ידי אחת מבנות הקהילה, גב' פלורי רובינסון ב-"The Open Court"[3]. זהו סיפור של פיצולים, פיצולים חדשים, פיצולים שאחרי הפיצולים החדשים, עם נשירה פרטית מתמדת עד ההתפרקות הסופית. ולכישלון התכניות החברתיות, כמו גם אלה הפוליטיות יש סיבה כללית אחת.
השינוי הוא החוק האוניברסלי, ודוגמאות לו בשמים ובארץ, ובייחוד בעולם האורגני, ומעל הכל במחלקת בעלי החיים שבו. אין יצור, זולת הפשוטים והזעירים ביותר, אשר חי כל חייו באותה צורה שבה הוא מסיים אותן. לעתים קרובות הצורות שונות כל כך, עד שאיש לא היה מאמין כי הצורה ההתחלתית והצורה הסופית שייכות לאותו היצור, אלמלא  הדוגמאות היומיומיות מכל מדגרה ומכל גינה. ואף יותר מכך. השינוי בדרך כלל אינו בודד, וכל אחד מהם נראה כמו תמורה מוחלטת, למשל ביצה לזחל, ואז לגולם ולאימאגו[4]. וכך היא התמורה האוניברסלית, המופיעה הן בהתהוות של כוכב הלכת והן בכל זרע הנובט על פניו, חלה גם על החברה האנושית, בכללותה או במוסדותיה הפרטניים. אף לא אחד מהם אינו מסיים באותה צורה בו התחיל, וההבדל בין צורתם ההתחלתית לזה הסופית הוא כזה, שהפיכת אחד לשני לא הייתה עולה על הדעת מלכתחילה. הצ'יף של השבט הפרימיטיבי ביותר זוכה לעמת כוח רק בזמן מלחמה ומאבד אותה בסופה. גם במקומות בהם המלחמות המתמשכות יצרו מנהיגות קבועה, הצ'יף עדיין בנה את הבקתה שלו במו ידיו, השיג את מזונו בעצמו ויצר לעצמו את הכלים הנחוצים לו, וההבדל היחידי בינו לבין האחרים היה הסמכות שניתנה לו. לא היה אז כל סימן שבמהלך השנים, אחרי כיבושים ואיחודים בין שבטים, וקונסולידציה של איחודים כאלה עם איחודים אחרים עד התהוות האומה, מאותו הצ'יף הפרימיטיבי יצמח איזה צאר או קיסר, המוקף בפאר והדר, ומחזיק  מיליונים תחת שררתו הרודנית, הנאכפת בעזרת מאות אלפי חיילים ומאות אלפי פקידים. כאשר המיסיונרים הנוצריים הראשונים, במראה הצנוע וחיים משוללי מותרות,  פשטו על יבשת אירופה בהטיפם לסליחת עלבונות ולגמילת טוב על רע, איש לא חלם שבמשך הזמן נציגיהם ייצרו היררכיה עצומה, השולטת על חלקות אדמה רבות בכל מקום, נציגיה הופכים רהבתנים מדרגה לדרגה, הנשלטת על ידי בישופים לוחמים[5] המובילים את חייליהם בקרב, ובראשה האפיפיור הרודה במלכים בסמכותו הנעלה. וכך היה גם באותה המערכת התעשייתית אותה כה רבים ששים היום להחליף.  דבר לא ניבא, בצורתה המקורית, את הקמת מערכת בתי החרושת או התארגנויות של עובדים. הבעלים עבד יחד עם השוליות, ואולי שכיר אחד או שניים, ונבדל מהם רק בזה שהיה הבעלים הרשמי של הבית. הוא חלק איתם את שולחנו ואת המגורים, ומכר בעצמו את התוצרת המשותפת. רק לאחר צמיחה תעשייתית ניכרת, התחילה ההעסקה של מספר רב של עוזרים וזניחת העבודה עצמה על ידי הבעלים לטובת תפקידי הניהול. ורק בזמן האחרון החלו להתפתח ארגונים בהם עמלים מאות ואלפים של פועלים בשכר אשר נשלטים בפקודות של פקידים בשכר בראשות  של אדם בודד או של קבוצה של אנשים. קבוצות היצרנים הקטנות המקוריות, אשר היו סמי-סוציאליסטיות ודמו למשפחות מורכבות או לבתים קהילתיים[6], התפרקות לאיטן כי לא יכלו להחזיק מעמד. המוסדות הגדולים, אשר הפיקו חלוקת עבודה טובה יותר, הצליחו כי הם סיפקו את צרכי הציבור בצורה יעילה יותר. אבל אין צורך להתחקות אחרי מאות שנים של היסטוריה כדי לגלות שינוים אדירי מימדים שהיו בלתי צפויים. כאשר הוחלט בהצבעה כי סיוע ניסיוני למערכת החינוך יעמוד על 30 אלף ליש"ט בשנה, לו היה קם מתנגד להצעה ומנבא כי תוך 50 שנה הסכום שיתבזבז על הסיוע, הן דרך המיסוי הממלכתי והן דרך המסים המקומיים יעמוד על 10 מיליון ליש"ט, או שאחרי הסיוע לחינוך יבוא הסיוע לתזונה והלבשה, או שהיה חוזה כי יכפו על ההורים ועל הילדים כאחד, תוך שלילת כל אופציה ואחרת, ותחת איום של קנסות או של כלא, יקבל את מה שהמדינה, בהתנשאות ראויה לאפיפיור, תכריז עליו כחינוך, הרי אותו המתנגד היה מוכרז ככסיל גמור. איש לא היה חולם, אני חוזר ואומר, שמתוך זרע כה תמים תצמח במהרה המערכת  הרודנית הזו, ואנשים החשובים את עצמם בני חורין ייכנעו לה בשקט.
על כן, בסדר החברתי, כמו בכל דברים אחרים, השינוי הוא בלתי נמנע. יהיה זה טיפשי לחשוב שכשמוקמים מוסדות חדשים, הם ישמרו לאורך זמן על האופי שנתנו להם המייסדים. במוקדם או במאוחר, הם יהפכו למשהו שונה ממה שחשבו עליו, עד שאף היוזמים לא יזהו את פרי ידיהם. ומה יהיה השינוי במקרה דנן? התשובה, כפי שעולה מהדוגמאות שהוצגו לעיל, ומקרים רבים מקבילים, ברורה למדי.
המאפיין המרכזי בכל ארגון מתקדם הוא פיתוח של המנגנון הרגולטורי. אם על החלקים שונים של השלם לפעול יחד, חייבים להיות מכשירים המכוונים את פעולתם, וככל שהכלל הוא גדול ומורכב יותר, ובעל דרישות רבות מסוכנויות רבות, כך חייב אותו המנגנון המכוון להיות נרחב, מורכב ועוצמתי יותר. אין צורך להגיד שכך הוא באורגניזמים מבודדים, וברור שכך חייב להיות גם עם האורגניזמים החברתיים. במשטר הסוציאליסטי חייב להיות, מעבר למנגנון הנדרש לשמירה על הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי והביטחון האישי שלנו, גם מנגנון רגולטורי השולט בכל מיני סוגי ייצור והחלוקה, ומחלק לכל מקום את הנתח במוצרים שאותו מקום, מוסד ופרט אמורים לקבל. במערכת הקיימת של שיתוף הפעולה הוולנטרי, הכוללת התקשרות מרצון בחוזים ותחרות, אין כל צורך בפיקוח רשמי על הייצור וההפצה. ההיצע והביקוש, והרצון של כל אדם להתפרנס ממילוי צרכי הזולת מחוללים באופן ספונטני את המערכת המופלאה הזו בה בעיר הגדולה המזון הנחוץ לה מובא מדי יום לכל דלת ודלת או מאוחסן בחנויות הסמוכות, הביגוד הנחוץ לתושבים זמין, בהמוני סוגיו השונים,  בכל מקום, הבתים והריהוט והדלק הנחוץ זמינים או צבורים יפה בכל מקום ומקום, וכך גם המזון לשכל, החל מעיתונים במחיר חצי פני המועפים ביעף מדי שעה וכלה במטר שבועי של  רומנים,  וספרי ההדרכה הפחות נפוצים המודפסים בנדיבות תמורת תשלום קטן. ובכל רחבי הממלכה, הייצור וההפצה נעשים בכמות הקטנה ביותר של פיקוח מלמעלה שמתגלה כיעילה, בעוד שהכמויות של הסחורות הרבות הנדרשות על בסיס יומי בכל מקום ומקום אינן מוגדרות אלא על ידי הרצון להרוויח. נניח כעת שהמשטר התעשייתי הזה של שיתוף פעולה מרצון ושל הפעולה הספונטנית מוחלף במשטר של ציות תעשייתי הנאכף על ידי פקידים רשמיים. דמיינו את מערך ההנהלה הנרחב שנדרש לאספקת של כל הטובין לכל בני האדם בכל עיר, עיירה או כפר, מה שמבוצע היום על ידי הסוחרים! שוב, דמיינו מערך הנהלה עוד יותר רחב שיידרש לבצע את מה שעושים היום חקלאים, יצרנים והסוחרים. מערך כזה יצטרך לא רק מדרג של מפקחים שונים, אלא אף מרכזי משנה ומרכזים ראשיים הדרושים לקביעה הכמות של כל דבר בכל מקום שהוא נצרך, והתאמתם לפי התקופות הנדרשות. תוסיפו לזה את הצוות הנדרש להפעלת המכרות, הרכבות, הכבישים, התעלות, הצוות הנדרש לפיקוח על עסקי ייבוא וייצוא והפעלת הצי המסחרי, הצוות הנדרש לספר לעיירות לא רק מים ודלק, אלא אף תחבורה בצורה של ברכבות הקלות, האוטובוסים ושאר כלי הרכב, הצוות הנדרש לחלוקה של כח החשמל ואחרים. תוסיפו על אלה את המנהלה הקיימת של הדואר, הטלגרף והטלפון, ולבסוף אלה של הצבא והמשטרה. כל אלה ידרשו לאכוף את הצווים של המערכת הרגולטורית המאוחדת העצומה הזו. דמיינו כל אלה, ושאלו מה יהיה גורלם של הפועלים עצמם! אנו כבר רואים כיצד באירופה היבשתית, במקומות בהם הארגונים הממשלתיים מורכבים יותר וכופים את עצמם יותר מאשר אצלנו, עולות תלונות בלתי פוסקות על הרודנות של הביורוקרטיות, ועל התנשאות וברוטליות של חבריהן. מה יקרה אפוא כשלא רק הפעולות הציבוריות של האזרחים נתונות לפיקוח, אלא קיים מערך רחב הרבה יותר על כל הפעילות היומיומית שלהם? מה יקרה כאשר המחלקות השונות של צבא הפקידים הענק הזה, המאוחדות על ידי האינטרס המאפיין את המערכת הבירוקרטית, הלא הוא האינטרס של הרגולטורים נגד האינטרס של הנתונים לרגולציה, תקבלנה לידיהן כל כוח שרק יידרש כדי לדכא את האי-ציות ולפעול כ"מושיעי החברה"? מה יהיה מצבם של החוצבים והכורים והמתיכים והאורגים, כשכל המפקחים ומחלקים הוראות, המסודרים במעמדות אחד מעל השני יתחילו, מקץ כמה דורות, להתחתן עם בני המעמדות הדומים, מתוך הרגשה שכך פועלים בני כל המעמדות, ובך תיווצרנה קסטות עולות אחת על השנייה, כשכל הכח מרוכז בידיהן והן מארגנות את החיים לטובתן, וכך תיווצר אצולה חדשה, מורכבת ומסודרת יותר מזו העתיקה? מה יעשה הפועל הבודד אם הוא אינו מרוצה מהדרך שמטפלים בו, שחושב שהוא אינו מקבל את החלק הראוי לו מהתוצרת, או שמוטלות עליו יותר משימות משניתן לדרוש, או שברצונו לקבל תפקיד שהוא עצמו מרגיש שיותר מתאים לכישרונותיו בעוד שהממונים עליו אינם סוברים כך, או שרוצה לפתוח בקריירה עצמאית? היחידה הסוררת במנגנון הענק תקבל תשובה שעליה להסכין עם גורלה או ללכת. העונש הקל יהיה ניודי תעשייתי. ואם, כפי שמוצא, יוקם ארגון עובדים בינלאומי, ניתוק במדינה אחת משמעותו יהיה ניתוק בכל המדינות – ונידוי כזה משמעו יהיה מוות ברעב.
המסקנה כי הדברים יתפתחו בהכרח בדרך מגיעה לא רק מהיקש לוגי, ולא רק מהסקה על פי ניסיון עבר שצויינו לעיל, ולא רק מההקבלה מאורגניזמים מכל הסוגים. היא מגיעה גם מבחינה של מקרים המצויים מול עינינו מדי יום ביומו. כל גוף שהוקם על ידי בני האדם מדגים את העובדה שהמבנה הרגולטורי נוטה תמיד להגדיל את כוחו. היסטוריה של כל חברה מלומדת, או חברה לכל צורך אחר, מראה כיצד הצוות, הקבוע או קבוע חלקית, מטה את ההתנהלות וקובע את פעולות החברה עם אך התנגדות מועטה, גם כשרוב החברים בחברה דעתם אינה נוחה מכך – הסלידה מכל צעד שיראה מהפכני מספקת בדרך כלל הרתעה מספקת. כך הוא בחברות בורסאיות, אלה המפעילות את הרכבות למשל. התכניות של הדירקטוריון זוכות בדרך כלל לאישור עם מעט מאוד דיונים או ללא דיון כלל. ואם קיימת התנגדות משמעותית, היא נדרסת מיד על ידי כמות מוחצת של מיופי כח שנשלחים על ידי אלה התומכים תמיד בהנהלה הקיימת. רק כאשר התנהלות בלתי הולמת הופכת קיצונית התנגדות בעלי המניות תצליח להחליף את הגוף המנהל. והמצב אינו שונה בחברה המורכבת מציבור הפועלים, שהאינטרס של הפועלים קרוב לליבה – איגודי העובדים. גם באלה הסוכנות הרגולטורית הופכת לכל-יכולה. החברים בהם סרים בשגרה לשררת המוסד, גם כשהם חולקים עליה. מאחר ואין להם דרך לפרוש בלי לזכות באיבת עמיתיהם הפועלים ולעתים קרובות לאבד בכך כל סיכוי לתעסוקה, הם נכנעים. אנו רואים גם, לאור האסיפה האחרונה, שעל אף שהארגון הכללי של האיגודים הוקם רק לאחרונה, כבר נשמעות תלונות על "מושכים בחוטים", "בוסים", "פקידים בקביעות". לכן, אם השתלטות הרגולטורים הזו מופיעה גם בגופים ממוצא מודרני יחסית, המורכבים מבני האדם אשר בדוגמאות הרבות מחזיקים ביכולת לעמוד על עצמאותם, מה תהיה אפוא השררה של הרגולטורים בגופים וותיקים, אשר הפכו לעצומים ומורכבים ביותר, ובגופים אשר במקום לשלוט על חלק קטן מחיי היחידה החברתית, ישלטו בכל מכלול חייה?
ושוב המענה יהיה: "אנו נשמר מנכל משמר מפני כל אלה. כולם יקבלו השכלה, וכולם יפקחו עיניים ללא הפסק למקרה של ניצול השררה, וכך מקרים כאלה ימנעו במהרה." לציפיות האלה יש אך מעט ערך גם אלמלא היינו מזהים את סיבות אשר יביאו למפח נפש. הרי בתכניות האנושיות, המבטיחה שבהן משתבשת בדרך שאיש לא חשב עליה. אבל במקרה זה השיבוש יבוא מסיבות גלויות הרבה יותר. פעולת המוסדות נקבעת על ידי אופיים של בני האדם, והפגמים באופי יביאו בהכרח לתוצאות שהבאנו לעיל. שום כמות של רגשות לא תספיק למניעת צמיחת הביורוקרטיה הרודנית.
לו היה צורך לדון בראיות עקיפות, אפשר היה לדבר רבות על מה שסיפקה לנו המפלגה המכונה "ליברלית".  מפלגה זו, אשר בעקבות נטישתה את הרעיון המקורי של  המנהיג כשופר של מדיניות מוכרת ומקובלת,  חושבת כעת כי יש לאמץ כל מדיניות אשר המנהיג שלה קופץ עליה, בלא כל התראה או קבלת הסכמה. מפלגה זו רחוקה כל כך מכל רעון או רגש המוכל בליברליזם, עד אין היא סולדת מרמיסת השיפוט האישי, המהווה את שורש הליברליזם, ואף קוראת בשם "בוגדים בליברליזם" לאלה מחבריה אשר מסרבים לוותר על עצמאותם! אבל אל נא נבזבז במקום להוכחות עקיפות כי המוני בני האדם חסרים את האופי הנדרש לבלום את הביורוקרטיה הרודנית. נסתפק בבחינה של ראיות ישירות אשר מספקים לנו אותם המעמדות בהם הרעיונות הסוציאליסטיים נפוצים ביותר, ושחושבים את עצמם למעוניינים ביותר בהפצתו – מעמדות הפועלים. אלה ירכיבו את המבנה העצום של הארגון הסוציאליסטי, ואופיים יקבע את טבע הארגון. מה הם, אפוא, המאפיינים של ארגונים כאלה שכבר נוסדו על ידם?
המערכת האנוכית של המעסיקים ושל התחרות תוחלף באלטרואיזם של מערכת העזרה ההדדית. כיצד נראה אותו האלטרואיזם ביחסי הפועלים, אדם לזולתו? מה נאמר על הכללים המגבילים קבלה של עובדים חדשים בענפים השונים, או לכללים המונעים התקדמות של הפועלים מהמעמדות הנמוכים לאלה העליונים? לא ניתן לראות בכללים אלה שמץ של אותו האלטרואיזם שבו אמור להיות חדור הסוציאליזם. אדרבה, אפשר לראות שם מרדף אחרי אינטרס העצמי לא פחות מזה של הסוחרים. על כן, אלא אם נניח שתחול התרוממות פתאומית של האופי האנושי, יש לנו להסיק שמרדף אחרי האינטרס האישי יתווה את דרכם של המעמדות המרכיבים את החברה הסוציאליסטית גם כן.
התעלמות פסיבית מתביעות הזולת מתלווה רמיסת האקטיבית. "היה חלק מאיתנו או שננתק אותך מפרנסתך" הוא האיום המקובל של האיגודים המקצועיים כלפי הזרים בני אותו המקצוע. בעוד שחברי האיגוד שומרים בעקשנות על חירותם לקבוע את תעריפי העבודה (וזו זכותם המלאה), החירות של אלה החולקים עליהם לא רק נשללת אלא אף נחשבת כפשע בפועל. הפרטים העומדים על זכותם להתקשר בחוזים עצמאיים זוכים לכינויים כגון "חאפרים"  או "בוגדים", והיו נתקלים באלימות חסרת רחמים אלמלא המשטרה ועונשים בקבועים בחוק להתנהגות כזאת. יחד עם רמיסת החירות של בני המעמד שלהם, ישנו גם תכתיב נמרץ למעמד המעסיקים. לא רק שיש להסכין עם תנאים נקובים וסידורי העבודה, אלא איש זולת החברים באיגוד לא יועסק. במקרים מסוימים, אם המעסיק יבוא בקשרי מסחר עם גופים המעסיקים עובדים שאינם באיגוד הדבר יגרור השבתה של העסק. הנה, על כן, אנו רואים אצל האיגודים המקצועיים, או בכל מקרה האיגודים היותר חדשים,  את הנחישות לכפות את הרגולציה שלהם בלי כל התחשבות בזכויות של אלה עליהם היא נכפית. ההיפוך הרעיוני והרגשי הוא כה מוחלט עד ששמירת הזכויות נחשבת לפשע ואילו הפרטתם – כמעלה[ii].
יחד עם כל האגרסיביות הזו בכיוון אחד, באה פאסיבית בכיוון אחר. הכפייה של חברי האיגוד על הזולת משתווה רק לכניעתם למנהיגים שלהם. עם כל הישגי המאבקים שלהם הם מוותרים על חירותם האישית ועל השיפוט האישי שלהם, ולא סולדים מהממונים עליהם, יהיו אלה דיקטטורים ככל שיהיו. בכל מקום אנו רואים ציות כזה, כשקבוצות שלמות של פועלים עוזבים כאיש אחד את מקום העבודה ושווים אליו בפקודה מלמעלה. והם אף לא מתנגדים כשמוטלות עליהם אגרות שונות ומשונות שנועדו לתמוך בשביתות איתן הם לאו דווקא מזדהים, ובמקום זאת מתעללים בחבריהם הסרבנים שאינם רוצים לשלם.
המאפיינים האלה חייבים אפוא להתקיים בכל ארגון חברתי חדש, והשאלה שיש לשאול היא: מה תהיה התוצאה של פעולתם, אם נשחרר אותם מכל מגבלה? היו מאפיינים האלה מתקיימים בגופים נפרדים המתקיימים בחברה שחלקה אדישה וחלקה עוינת, ונתונים לביקורת ותוכחה מצד תקשורת עצמאית, ונתונים תחת החוק הנאכף על ידי המשטרה. אם בנסיבות הללו הגופים האלה בוחרים כבשגרה בדרכים הרומסות את חופש הפרט, מה יקרה אם במקם להיות חלקים מפוזרים בחברה, הנשלטים על ידי בקרה נפרדת , הם יהיו הקהילה, וישלטו על ידי מערכת מאוחדת של בקרה, כאשר כל הפקידים מכל הסוגים, כולל אלה הממונים על תקשורת הם הם הגוף המבקר, אשר גם קובע וגם אוכף את החוקים?  החסידים הקנאיים של תאוריה חברתית מסוימת מסוגלים לעשות כל דבר, כשהם גורסים, ככוהני העבר חסרי הרחמים, כי התכלית מקדשת כל אמצעי. וכאשר מוקם ארגון הסוציאליסטי, הגוף הענק, המסועף והמאוחד של אלה השולטים בפעולתו, המשמש בכפייה בלתי מרוסנת לפי כל צורך של המערכת הנראה לנכון בעיניהם (אשר יהפוך בפועל לאינטרס שלהם) לא יהסס לכפות את שלטונו הקשוח על כלל החיים של העובדים עצמם, עד שבסופו של דבר לא תיווצר אוליגרכיה רשמית, על דרגותיה השונות, אשר תפעיל רודנות ענקים ואיומה מכל מה העולם הכיר עד כה.

תנו לי בפעם נוספת להפריך מסקנה כוזבת. כל מי שמניח שהטיעון לעיל מרמז על השלמה עם המצב כמו שהוא כיום, עושה טעות יסודית. המצב החברתי הנוכחי הוא חולף, כשם שהמצבים החברתיים של העבר חלפו מן העולם. אני מאמין ומקווה שביום מן הימים יקום סדר חברתי חדש, השונה מן הנוכחי כשם שהנוכחי שונה מהעבר של אצילים עטויי שריון וצמיתים חסרי ישע. הראתי בבירור ב"סטטיקה חברתית", כמו גם ב"חקר הסוציולוגיה" וב-"מוסדות פוליטיים" כי כל ארגון שואף ליותר אושר לבני האדם מאשר קיים כרגע. ההתנגדות שלי לסוציאליזם נובעת מהאמונה שהדבר יעצור את התקדמות למצב טוב יותר ותחזיר מצב קודם גרוע יותר. שום דבר לא יחולל שינוי חיובי וקבוע פרט לשיפור איטי של טבע האדם דרך משטר החיים החברתיים.

החשיבה של כמעט כל קבוצות, פוליטיות וחברתיות, חדורה בטעות יסודית , והיא שרוע ניתן לטיפול על ידי צעדים מיידיים ורדיקליים. "אם רק תעשו את הדבר הזה, המפגע ההוא ימנע", "אמצו את תכניתי, והסבל יעלם", אין ספק שהשחיתות תיעלם לאלתר אם רק נאכוף צעד זה". דעות כאלה מקבלות ביטוי ישיר או עקיף בכל מקום. והן חסרות שחר. ניתן להסיר את הסיבות המגבירות את המפגעים, אפשר להחליף רוע מסוים ברוע אחר, ואפשר, ואף נפוץ ביותר, להחמיר את המפגעים על ידי המאמצים למנוע אותם. אבל משהו מסוג פתרון מידי ומוחלט אינו אפשרי. מהלך אלפי שנות ההיסטוריה, הריבוי דחק את האנושות ממבה הפראי המקורי בו ניתן היה להתקיים על ידי המזון המצוי בטבע, אל המצב התרבותי, בו לא ניתן להשיג מזון להמונים, אלא בעמל המתמשך. האופי הנחוץ למצב חיים זה שונה בתכלית האופי הנחוץ למצב הראשוני, וסבל רב עבר על האנושות עד שאחד הומר בשני. סבל זה הוא תוצאה הכרחית של חוסר התאמה בין תכונות המולדות של האדם לסביבתו,  והתכונות אשר ירשנו מהאדם הפרימיטיבי אינן תואמות כלל את התנאים בהם חיים בני האדם כיום. לכן אין כל אפשרות לקיים בן לילה סדר חברתי מספק. טבעם של אלה אשר מילאו את אירופה במיליוני אנשים חמושים, הששים פה לכיבוש ושם לנקם, טבעם של אלה אשר דחפו את האומות המכנות את עצמן נוצריות להתחרות אחת בשנייה במסעות פרועים מסביב לעולם, תוך דריסת הילידים, כשעשרות אלפי כהני דת האהבה והשלום תומכים בדבר, טבעם של אלה אשר בבואם במגע עם הגזעים החלשים חורגים מהכלל הראשוני של חיים תחת חיים ונוטלים תמורת חיים בודדים הרבה נפשות, טבעם של אלה לא ניתן, אני אומר, לעיצוב לכדי קהילייה הרמונית. בשורש כל פעולה חברתית מסודרת כהלכה עומד רגש הצדק, אשר בו בעת במקש את החירות האישית, ודורש חירות דומה לזולת, ורגש זה מצוי כיום בכמויות בלתי מספקות ביותר.

מכאן נובע הצורך בהמשך המשמעת החברתית, הדורשת מכל אדם לפעול כרצונו עם הכבוד הראוי לדרישות הזולת לעול כרצונם, ואשר בעודה מבקשת כי כל טובה מפעולתו תגיע לידיו, דורשת שהוא לא יעביר על כתפי אחרים את המפגעים הנוצרים באופן טבעי מפעולתו, אלא אם הסכימו לדבר מרצונם החופשי. ומכאן האמונה כי המאמצים להימנע ממשמעת זו לא רק שנידונו לכישלון אלא אף עלולים להביע למפגעים קשים מאלה מהם ניסו לברוח.

על כן האינטרס להתנגד לסוציאליזם הוא לא האינטרס העיקרי של המעסיקים אלא של מעמד הפועלים. חייבת להתקיים רגולציה כזו או אחרת על הייצור. והרגולטורים, באופן טבעי, יהוו קבוצה קטנה ביחס לאלה שמיצרים בפועל. במסגרת שיתוף הפעולה מרצון כפי שמתרחש עכשיו, אותם הרגולטורים מנסים להשיג, מתוך האינטרס האישי, נתח גדול ככל האפשר מן התוצרת. אבל הם מוגבלים במרדף האנוכי אחרי האינטרס העצמי, בכפי שאנו רואים יום יום בהצלחות איגודי העובדים. במערכת של שיתוף פעולה כפוי, כפי שתתקיים בהכרח בסוציאליזם, הרגולטורים, אשר ירדפו אחרי האינטרס שלהם באנוכיות לא פחותה מזו של היום, לא יתקלו בהתנגדות המצטברת מצד פועלים עצמאיים. וכך כוחם, שאינו מוגבל כמו היום על ידי סירוב לעבוד תחת התנאים המוכתבים מלמעלה, ילך ויגדל, יסתעף ויתעצם עד שאיש לא יוכל לעמוד בפניו. התוצאה הסופית תהיה\ כפי שציינתי לעיל, איומה מלחשוב עליה: חברה דומה לזו של פרו העתיקה, שם ההמונים סודרו במכוון לקבוצות של 10, 50, 100, 500 ו-1000, נשלטו על ידי פקידים מדורגים בהתאם, וכבולים למחוזותיהם, כשחייהם פרטיים כמו גם חיי הייצור שלהם מושגחים מלמעלה והם עמלים ללא כל תקווה לטובת ארגון ממשלתי.


[1]  סר הנרי ג'יימס סאמנר מיין (1822-1888), היסטוריון וחוקר משפט השוואתי נודע. הוא התפרסם בזכות הרעיון המרגיז של ספרו  Ancient Law, כי החוק והחברה מתקדמים  "ממעמד לחוזה". (ויקיפדיה) (יתר הערות השוליים הן של המתרגם אלא אם יצויין אחרת) 
[2] איקריאנים –תנועה אוטופיסטית אשר דגלה בשוויון קיצוני בהשראתו ובמנהיגותו של הוגה הדעות הצרפתי אטיין קבה (1788-1854). במחצית השנייה של המאה ה-19 הם הקימו מספר ישובים בארה"ב. (ויקיפדיה)
[3] The Open Court – שבועון לענייני חברה ודת אשר ראה אור בשיקגו החל מ-1887. הסיפור של גב' רובינסון פורסם בגיליונות 158-159, בספטמבר 1890
[4] אימאגו - חרק שעבר מטמורפוזה והפך לחרק בוגר מינית.
[5] Military bishop
[6]  House-communities
[i] ראו את המאמר "המוסר של המסחר" , שלא נכלל בקובץ זה
[ii] מופלאות ביותר הן המסקנות אליהן מגיעים בני האדם ברגע שהם נוטשים את הרעיון הבסיסי שלכל אחד מגיע לחפש את אושרו בחיים, כשהמגבלה היחידה היא המוטלת על ידי חיפוש האושר על ידי הזולת. בדור שעבר שמענו קריאות רמות על "הזכות לעבודה", דהיינו הזכות שהעבודה תסופק. גם היום לא מעט חושבים שהקהילה חייבת למצוא תעסוקה לכל אחד ואחד. השוו זאת לדוקטרינה שהתקיימה בצרפת כשהמלוכה הייתה שם בשיאה, ומהותה היא "זכות לעבוד היא זכות מלכותית אשר הנסיך רשאי למכור והנתינים חייבם לרכוש".  ההקבלה מפתיעה למדי, אבל לנו יש הקבלה מפתיעה עוד יותר. אנו רואים היום את תחייתה של הדוקטרינה הרודנית, שההבדל היחיד הוא שהאיגודים המקצועיים הם התחליף למלכים. היום, אחרי שהאיגודים שפטו בכל מקום וכל בעל מלאכה חייב לשלם את האגרה הנדרשת לאחד או לאחר, כשהחלופה היא להיות לא מאוגד ומאלה התעסוקה נמנעת בכוח, הרי שכיום הזכות לעובד היא זכות האיגוד, אשר האיגוד רשאי למכור, והפרט העובד חייב לרכוש!

יום ראשון, 14 ביולי 2019

דיוויד וקסלר - מדוע עליכם להתעלם מהחדשות ולהתמקד בהצלחה האישית שלכם


פוליטיקה היא עניין מורכב בצורה בלתי אפשרית, המסיח את הדעת מהמשימה היומיומית של להצליח בחיים. היא גם ממכרת בכוונה תחילה.
הרעיון שהציבור צריך להיות מיודע היטב לגבי אירועים מקומיים, מחוזיים, לאומיים וגלובליים הוא רעיון מוטעה ומזיק. 
הוא נובע מהעובדה שבדמוקרטיה כל אזרח יכול באופן תאורטי להשפיע בעזרת ההצבעה שלו על אירועים בקנה מידה גלובלי. נגזרת מזה מחויבות מוסרית של כל אזרח להישאר מעודכן בכל הנושאים, כדי לבצע הצבעה מושכלת.
אזרח מיודע” הוא אידיאל בלתי אפשרי
אבל האידיאל הזה הוא גם בלתי אפשרי וגם מזיק. הרוב הגורף של בני האדם עסוקים בחייהם האישיים, וכבר נאלצים לצרוך ולעבד כמות עצומה של מידע כדי להישאר תחרותיים בעולם המודרני. זה פשוט בלתי אפשרי לאלה שאינם אינטלקטואלים לשמור על הקצב.
האידיאל הבלתי אפשרי של "האזרח המיודע" מוביל לאכזבה המתמדת של האינטלקטואלים מהציבור. הפוליטיקה היא עניין מסובך בצורה בלתי אפשרית, ומהווה הסחת דעת מהמשימה השוטפת של להצליח בחיים. והיא גם ממכרת בכוונה תחילה.
התוצאה היא תפיסה של פער בין האליטה האינטלקטואלית "המשכילה" והמוני הפועלים "הבורים", שהאליטה מרגישה שיש למשול בהם למען טובתם שלהם, בעזרת שרשרת משברים מומצאים ההולכים ומתגברים שנובעים ממהגרים, מדינות פושעות, רופאים מבצעי הפלות, משכירי דירות תאבי בצע, מנכ"לים מושחתים וכיו"ב.
אין זה אפשרי בשביל האזרחי הממוצע לקבל החלטה מושכלת באמת על מועמד מקומי בודד, קל וחומר על סבך המועמדים ברמה הלאומית, עם הנושאים המסובכים שלהם.
במהלך סבב הבחירות האחרונות פגשתי בגן השעשועים אבא אחר, אשר נתן לי עלון בחירות, שכן הוא התמודד על משרת שופט המקומית. הלכתי לקישור שבעלון וניסיתי להכין רשימה של נימוקים בעד ונגד:
בעד: הוא בחור נחמד, ידידותי, אבא מסור.
נגד: הוא איש המפלגה הדמוקרטית עם כל העמדות הגרועות של הדמוקרטים.
בעד: הוא יהודי חילוני כמוני, וזה אומר שכנראה יש לנו הרבה דעות משותפות
נגד: הוא יהודי חילוני, וזה אומר שהוא כנראה תומך ב"צדק חברתי" ועוד הרבה דברים אחרים שאני מתנגד להם.
אני לא זוכר את העמדות המסוימות באתר הבחירות שלו, אבל אחרי שעיינתי בהם עדיין הרגשתי בלתי כשיר לגמרי לתמוך או להתנגד למועמדותו.
בורות בבחירות
אני מודע לבורות שלי ויודע היטב שלא משנה כמה תשומת לב הענקתי לחדשות, לא יכולתי לקבל החלטה מושכלת לדבי בחירות מקומיות מסוימות, קל וחומר לגבי הרמה הלאומית. הייתה לי רשימה ארוכה למדי של סיבות מדוע הן טראמפ והן הילארי יהיו נשיאים איומים, אבל לא יכולתי אלא לתת ניחוש פרוע מי מהם יהיה גרוע יותר.
במערכת פוליטית בה יש לנציגים הנבחרים כח שרירותי להתעלם מהעקרונות החוקתיים אחרי שהם נכנסים לתפקיד, הצבעה מושכלת אינה אפשרית כלל.
פוליטיקה היא עניין מורכב בצורה בלתי אפשרית, המסיח את הדעת מהמשימה היומיומית של להצליח בחיים. היא גם ממכרת בכוונה תחילה, שכן הפוליטיקאים מתחרים אחד בשני להמציא מקרי חירום חדשים ודחופים יותר ויותר למשוך את לב הציבור. הפוליטיקאים והאליטה האינטלקטואלית עובדים עם חברות התקשורת כדי להטות את מחזור החדשות כדי למשוך את תשומת הלב הציבורית לנושאי המחמד שלהם, כך שכל החדשות הופכים להקצנות פוליטיות. שמתי לב שהאנשים אשר שוקעים בעומק המשחק על הבמה הפוליטית מתקשים להתרכז במשימה הקשה של הצלחה בחייהם האישיים ולהתרכז באירועים אשר משפיעים בפועל על חייהם במקום אלה של הבהלה הפוליטית. הרבה יותר קל להם להאשים בכישלונם את השעיר לעזאזל הפוליטי המועדף.
איך לעסוק בפוליטיקה מבלי להישאב פנימה
אין זה אומר שאני תומך בבורות מוחלטת בענייני המדינה. אני מאמין בחובות  אזרחיות מסוימות, לא משום שאני גר במדינה מסוימת אלא מתוך המניע האנוכי של השאיפה לחיים טובים יותר בשבילי ומאלה שאכפת לי מהם. בין אלה נמצאת החובה לעזור בעת חירום, להעיד נגד פושעים, לשרת בחבר המושבעים כשאתבקש, ולדבר בשם העקרונות אשר הפכו את הציוויליזציה שלנו לאפשרית, ונגד אלה המבקשים לפגוע בהם.
אני עוקב ולוקח חלק בעניינים פוליטיים רק במקומות בהם עקרונות יסוד חברתיים עומדים על הפרק. למשל אני מאמין שכל מי מעריך את הערכים האמריקאים ואת הציוויליזציה, צריך לגנות את הקמפיין הנבזה נגד המהגרים.
פרט למקרים אלה, אני מאמין שאלא אם פוליטיקה היא הקריירה או התחביב הראשי שלכם, עליכם להתעלם ממחזור החדשות עד כמה שהחיים שלכם מאפשרים זאת, ובמקום זה להתמקד בהשגת השכלה בתחומים אשר רלבנטיים להצלחה במיזמים האישיים שלכם. 


יום רביעי, 3 ביולי 2019

הרברט ספנסר "התחום הראוי לממשל"

ג'ורג' הייטר, "הכתרת המלכה ויקטוריה" (1838)

סדרה של שתיים עשר אגרות פורסמה בשנים 1842-43 ב-" "The Nonconformist. ב-1843 האגרות יצאו לאור מחדש תחת הכותרת הנוכחית על ידי וו. בריטיין בלונדון ונמכרו תמורת מטבע של ארבע פני.

אגרת א'

דברים בעלי חשיבות עליונה – העקרונות המשפיעים על כל הפעולות של המדינה – העקרונות סביב שגשוג או מפלה של אומות, האופן כללי נתפסים על ידי החברה כמובנים מעליהם. כאשר הדברים נעשים בצורה מסוימת על ידי אבותינו מימים ימימה, תהיה המדיניות מפוקפקת ככל שתהיה, יהיו ההשלכות של ההתנהלות הרות גורל לטוב או לרע ככל שיהיו, המוני בני האדם ימשיכו בדרך כלל להתנהל באותו האופן בלי שישאלו את עצמם אי פעם: האם זו הדרך הנכונה? למנהגים יש כוח מעורר-קנאה להגיע למסקנות בנושאים שנויים ביותר בלי להרהר לרגע, להפוך טענות מן הסוג המפוקפק ביותר לאקסיומות, ולדחות אמת כמעט ברורה מעליה כלא ראויה למחשבה נוספת. 

מכל הנושאים הזוכים לטיפול המזלזל הזה, עקרונות יסוד של החקיקה הן אולי החשובות ביותר. הפוליטיקאים, כולם כאחד חברי הקהילה שרווחת הזולת במרכז עניינם, תולים את תקוותיהם, את דעותיהם ואת שאיפותיהם בפעילות הממשל. על כן ראוי להם להבין לעומק את הטבע, את החשיבות ואת התחום הראוי לפעילות הממשל. לפני שמגבשים דעות אודות הצעדים הטובים ביותר שהגוף המחוקק צריך לאמץ, חייבים לגבש השקפה מסודרת אודות כוחו של הגוף הזה, להבין כמה רחוק ניתן ללכת כדי להשאיר עקביים במסגרת חוקתית, ולהחליט מה הוא רשאי ומה הוא אינו רשאי לעשות. ואף על פי כן, אך מעטים שבבני האדם שקלו את הדבר באופן רציני ומעמיק, ומעטים אף יותר, אפילו מאלה המביאים עניין בענייני החברה, שאלו את עצמם – האם קיים גבול כלשהו להתערבות ממשלתית? ואם כן, מהו אותו הגבול? 

אנו שומעים כי פלוני מדבר על רוב הטובה אשר תצמח אם המדינה תתחזק את כל הכבישים המהירים בממלכה. אלמוני היה מעמיס על האומה את הממסד הרפואי ושומר על בריאות הציבור בעזרת חקיקה. קבוצה שלישית גורסת כי הממשלה צריכה לסלול מסילות ברזל באירלנד על חשבון הציבור. האפשרות שהתעסקות בדברים האלה יכולה להיות בלתי ראויה לא עולה כלל. הממשלה תמיד ניצלה את החירות להתערב בכל דבר ואיש מעולם לא ערער על הזכות הזו. אבותינו, אנשים טובים, חשבו לסביר למדי שההנהגה תחזיק בידה כוח בלתי מוגבל (או ייתכן והם אף פעם לא הטריחו את עצמם לחשוב על הנושא כלל). ומאחר והם מעולם לא העלו כל התנגדות, אנו מניחים, מתוך הכבוד שאנו רוחשים ל"זמנים הטובים של פעם", שכך הדברים צריכים להיות. אבל מעט אנשים שמפעמת בהם רוח בריאה של הרצון לחקור דברים לאשורם, אינם מסתפקים בדרך כה פשוטה לענות על שאלות, והיו מעדיפים לבסס את דעותיהם על שכל, ולא על מנהג. לאלה אחרונים אני מכוון את הטענות דלהלן. 

לכל דבר בטבע חוקים משלו. לחומר האי-אורגני יש את תכונותיו הדינמיות וקשריו הכימיים. לחומר האורגני, המורכב יותר ונהרס ביתר קלות, עקרונות מושלים משלו. ומה שנכון לחומר הגולמי נכון להרכבותיו. ליצורים החיים יש, בנוסף לחוקי החומר ממנו הם מורכבים, חוקים משלהם. לאדם, בהיותו יצור חי, תפקודים שונים ואיברים המתאימים לתפקודים האלה, אינסטינקטים ואמצעיים לציות לאינסטינקטים. כל עוד הוא מבצע את התפקודים ומציית לאינסטינקטים, הוא שומר על בריאותו בעודו מציית לחוקי הטבע. כל סטייה מהצווים האלה, כל עבירה באשר היא מפיקה את עונשה שלה. לטבע חייבם לציית. 

וכן מה שבגוף הוא שבנפש. לשכל האדם חוקים משלו בדומה לחומר האדם. לכישורים השכליים יש את תחומי הפעולה הפרטניים שלהם במערך הגדול של החיים. היושר המוסרי והבריאות השכלית של האדם תלויים בפיתוחם הראוי וביצוע נאות של אותם הכישורים. יש לציית לחוקים פסיכולוגיים כמו לפיזיולוגיים, וחוסר ציות יביא בוודאות את העונש במקרה זה כמו בקודם. 

ומה שנכון לאדם הפרטי נכון לאדם בחברה. אין ספק שלחברה חוקים המושלים בה כשם שלפרט החוקים המושלים בו. ייתכן שלא קל להתחקות אחריהם או להגדירם בקלות. פעולתם יכולה להיות מורכבת יותר, ויתכן ויותר קשה לציית להם. אבל ההקבלה מורה לנו כי הם חייבים להתקיים. אין לנו בעולם דבר שאינו נתון לכללים הבלתי משתנים שנקבעו על ידי הבורא, ומדוע שהחברה האנושית תהיה יוצאת דופן? כמו כן, אנו רואים כי יצורים בעלי רצון בריאים ושמחים כל עוד הם מצייתים לכללים הללו, ולמה שזה לא יהיה נכון לבני האדם בכללותם? 

מאחר והסכמנו על הנקודה הזאת, הרי שנובע ממנה כי רווחת הקהילה תלויה בידע מעמיק של העקרונות החברתיים וציות מוחלט לעקרונות הללו. הידיעה מהם המוסדות הנחוצים לשגשוג האומה, הגילוי מהם חובותיהם של המוסדות האלה, התווית הגבולות של פעולתם, הדאגה כי הם ימלאו את תפקידם כראוי, ובייחוד הפיקוח עליהם, פן יפנו למשימות שלא מתאימות להם והם לא כשירים למלא, הרי כל אלה הופכים להיות בעלי חשיבות עליונה. 

הגוף המחוקק הוא החשוב שבמוסדות הלאומיים, וככזה הוא הראשון למשוך את תשומת הלב שלנו כשאנו חוקרים את החוקים החברתיים. הניסון להגיע לעקרונות המנחים אותו על סמך הניתוח של הממשלות הקיימות, על כל ההתארגנות המסובכת והבלתי-טבעית שלהן יהי מעשה של מורכבות אינסופית, ויהיה קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי כלל, להפיק ממנו תוצאה מספקת. כדי להשיג הבנה צלולה, יש לבדוק את השאלה בצורתה המופשטת. הבה נניח את החברה במצבה הפרימיטיבי, נבחן את הנסיבות ואת הדרישות כפי שתעלינה באופן טבעי, ואז נוכל לשפוט כהלכה את היחס שצריך להתקיים בין הציבור לממשלה. 

הבה נדמיין אפוא מספר אנשים החיים יחד ללא כל חוקים מוכרים, ללא כל דבר שיגביל את פעולתם, פרט לפחד שלהם עצמם מתוצאות מעשיהם, כשאין דבר המכווין את עשייתם זולת דחפים והתשוקות האישיות שלהם. מה תהיה התוצאה? החלשים – אלה מהם בעלי הכח או לפחות ההשפעה הפחותים יהי נתונים לדיכוי מצד החזקים יותר כשאלה עצמם יהיו נתונים למרות החזקים מהם, ואפילו אלה עם הכי הרבה עוצמה והשפעה ירוסנו על הפחד של הנקמה המשותפת מצד כל אלה שנפגעו מהם. ולכן תוך זמן קצר כל אדם מגיע למסקנה שהאינטרס האישי שלו, כמו גם זה של הקהילה כולה, יהיה ליצור איזה הסכם משותף של הגנה הדדית, כשכולם מקבלים עליהם את ההחלטות שמתקבלות על ידי חבריהם לקהילה, וכן מקבלים עליהם לציית לאיזה הסדר כללי. האוכלוסייה גדלה בהדרגה, סכסוכיהם הולכים ומתרבים, והם מגלים שיהיה זה נוח יותר להסמיך פרט אחד או יותר בכח שיפוטי. פרטים אלה יקבלו את צרכיהם מהציבור, שכן כל הזמן הפנוי שלהם יוקדש לטובת הקהילה. הנה לנו ממשלה שקמה באופן ספונטני מתוך צרכי הקהילה. אך מהם הצרכים האלה? האם הממשלה קמה על מנת לבצע רגולציה על המסחר, ולהורות לכל אדם היכן הוא ירכוש והיכן הוא ימכור? האם בני האדם חפצים שיגידו להם באיזו דת עליהם להאמין, אילו מנהגים וטקסים עליהם לקיים או כמה פעמים עליהם לבקר בכנסייה בכל יום ראשון?[i] האם החינוך עולה על פרק? האם הם מבקשים הנחיות במתן הצדקה, כדי שיורו להם למי הם צריכים לתת, כמה הם צריכים לתת ובאיזה אופן? האם הם צריכים שאמצעי תקשורת והתחבורה שלהם, הכבישים ומסילות הברזל, יבנו על ידי הממשלה בשבילם? האם הם מקימים כוח עליון שיכוון את הפעילות של משקי הבית, וינחה אותם באיזו עונה יש לשחוט את השוורים, וכמה מנות יש להגיש בכל ארוחה?[ii] בקיצור, האם הם רוצים ממשלה כי הם רואים שבורא העולם התרשל כל כך בעיצובו את המנגנונים החברתיים, עד שאלמלא ההתערבות המתמדת של המחוקקים הכל היה יורד לטמיון? לא ולא. הם יודעים, או אמורים לדעת, שחוקי החברה הם כאלה שמפגע טבעי יטפל בעצמו. בחברה ,כמו בשאר חלקי הבריאה, פעל אותו העיקרון היפיפה של הוויסות העצמי, אשר שומר על כל היסודות בשיווי המשקל, ויתרה מכך, לרוב זו בדיוק ההתערבות האנושית בטבע הסובב אותו, אשר הורסת את המאזן הצודק הזה, ויוצרת מפגעים איומים לאין שיעור מאלה היא ביקשה לתקן, וכך כל ניסיון לשלוט על כל הפעולות בקהילה על ידי חקיקה לא יביא דבר זולת סבל ובלבול. 

לאיזה צורך, אם כן, הם מבקשים ממשלה? לא בשביל לשלוט בסחר, לא כדי לחנוך את בני האדם, לא ללמד דת, לא להניק כספי צדקה, לא לסלול כבישים ומסילות הברזל, אלא פשוט כדי להגן על הזכויות הטבעיות של האדם, להגן על החיים ועל הרכוש, ולמנוע מהחזק לשעבד את החלש, ובקיצור בשביל להשליט צדק[1]. זה התפקיד הטבעי המקורי של הממשלה. היא לא נועדה לעשות פחות, ואין להתיר לה לעשות יותר.
 

אגרת ב'
 

הפילוסופים הפוליטיים מגדירים בדרך כלל את הממשלה כגוף האמון על "טובת הכלל". אבל בפועל אין זו הגדרה כלל, אם הגדרה היא הדבר המתאר את גבולותיו של הדבר. חיוני ביותר לעצם טבע ההגדרה שהמילים המרכיבות אותה יביעו איזו משמעות קבועה. אבל הביטוי "טובת הכלל" הוא בעל אופי כל כך מטושטש, דבר שהוא כל כך עניין של דעה אישית, עד שאין פעולה שהממשלה תבצע שלא ניתן לטעון כי בה היא ממלאת את תפקידה. כלום לא נחקקו כל החוקים שלנו, בין אם הם מיטיבים עם הכלל ובין אם הם מעצימים קבוצה אחת מסוימת, בטענה של קידום "טובת הכלל"?  והאם ייתכן שכל ממשלה, אנוכית ורודנית ככל שתהיה עזת פנים להעביר חוקים לכל תכלית מוצהרת אחרת? על כן, אם המונח "הגדרה" מציין משהו שמטרתו לסמן את גבולות הדבר המוגדר, הרי שזה המניח לממשלה לעשות כל דבר לא יכול לשמש להגדרה.

באגרת הקודמת נטען שהתפקיד היחיד של המדינה הוא "השלטת הצדק". ייתכן וניתן יהיה מיד להסתייג ולומר שהגדרה זו אינה מוקפדת יותר מהאחרת. מה מציינת המילה "צדק" מעורפל כמעט באותה מידה כמו "טובת הכלל". פלוני יכול למשל לחשוב שזה "צדק" כלפי בעלי קרקעות, אם המדינה תגן עליו מפני התחרות מול מגדלי דגן זרים. אלמוני טוען ש"צדק" מחייב ששכר הפועלים יהיה קבוע בחוק. מאחר והמושג זוכה למגוון כה רחב של פרושים, ההגדרה נופלת. התשובה לכך פשוטה. אין זה שימוש לגיטימי של המילה. "צדק" כולל אך ורק השימור של הזכויות הטבעיות של האדם. אי-צדק משמעו הפרה של הזכויות האלה. איש אינו חושב לדרוש "צדק", אלא אם הוא מוכן להוכיח כי התקיימה ההפרה הנזכרת לעיל, ושום גוף לכול להעמיד פנים ש"צדק" מחייב חקיקה כלשהי, אלא אם הם מצליחים להראות כי בלעדי החוק יופרו הזכויות הטבעיות. אם נסכים שזו היא המשמעות האמתית של המילה, הרי שההסתייגות מאבדת את תוקפה, שכן לא ניתן להשתמש במונח זה במקרים שהוזכרו לעיל או הדומים להם.

אחרי שבחנו את המשמעות המדויקת של ההגדרה החדשה, ואחרי שראינו כי היא תואמת לגמרי עם הצרכים המקוריים של החברה, אנו יכולים להמשיך לרעיונות אודות יישומה המעשי. ובמספר מקרים ראשונים מוטב שנציין, על מנת להראות את ההבדל בין שני העקרונות, את התוצאות של דוקטרינת "טובת הכלל". ראשית כל, השאלה הגדולה על הפרק – חוקי הדגן[2]. המחוקקים שלנו מספרים לנו שיש לנו חוב לאומי עצום, שאנו חייבים לשלם עליו ריבית, ושהסחר החופשי ישנה כל כך את ערך הכסף עד שלא נוכל להעלות את המסים, ויתרה מכך, לו נאפשר תחרות בין תוצרת מקומית לתוצרת זרה, נצטרך להוביר קרקע חקלאית, ואילו ציבור עובדי האדמה יעבד את תעסוקתו, והתוצאה תהיה מצוקה איומה. כל אלה ועוד מספר סיבות מוצגות כסיבה מדוע הגבלת ייבוא הדגן הכרחית ל"טובת הכלל". מאידך, נניח שיהיה לנו סחר חופשי. האם החקלאי שלנו יוכל להתלונן שלהתיר לצרכן לרכוש את מזונו מכל מקור אחר שמחיריו נמוכים יותר מהווה הפרה של זכויותיו הטבעיות? לא ולא. ה"צדק" ידרוש שלא תתקיים שום התערבות כזו. ברור אפוא, שאילו "השלטת הצדק" הייתה התכלית המוכרת היחידה של הממשלה, מעולם לא היו מתקבלים אצלנו שום חוקי דגן. ומאחר וניתן ליישם את המבחן הזה למגבלות אחרות על המסחר, ולקבל תוצאה דומה, הרי זה ברור גם שעל סמך אותן ההנחות לעולם היינו מקבלים את חופש המסחר.

עוד, האצולה והכמורה שלנו טוענים שחיוני ביותר ל"טובת הכלל" שתהיה לנו כנסייה רשמית. הם היו רוצים שנאמין שהדת הנוצרית כשלעצמה חסרת עונים, לא הייתה מתפשטת אלמלא ידה הטהורה והצודקת של המדינה, שהאמת חלשה מדי לשרוד ללא הסיוע של חוקי הפרלמנט, ושהמין האנושי כל כולו כה אנוכי וחומרני, שאין סיכוי שמישהו היה מלמד את הבשורה אם לא היה מוצע שכר נוח למלמדים, ומודים בפועל שאלמלא ההכנסות הכנסייה שלהם הייתה מפסיקה להתקיים, ובכל מודים בלא כוונה שהאינטרס שלהם ברווחתם הרוחנית של אחיהם בני האדם מתקיימת בד בבד עם הציפיות הכספיות שלהם. אבל מה אומרת לנו ההגדרה השנייה? האם ניתן לטעון שאין זה מן הצדק שהקהילה תאפשר לכל פרט למצוא את הפירוש הטוב בעיניו לכתבי הקודש? האם ניתן להאשים את האדם החולק על הכמרים המלומדים ומעז לחושב בעצמו בדיכוי? האם אפשר בכלל להגיד שמי מרחיק עד כדי לא להאמין בדת הנוצרית כלל פוגע בזכויות הזולת? לא ולא. יוצא מכך שהכנסייה הרשמית לא רק שאינה הכרחית לשמירה על הזכויות הטבעיות של האדם, אלא אף מונעת בקיומה מהאזרח את "חופש המצפון", ומכריחה אותו לתמוך בהפצת דוקטרינות שהוא לא תומך בהן, ועל כן קיומה עוין בתכלית לזכויות הטבעיות. לכן כאשר המדינה מכוננת דת לאומית, היא מעמידה את עצמה במצב החריג של מי שמפר את אותן הזכויות שלצורך שמירתן היא הוקמה מלכתחילה. ברור אפוא שהעיקרון המגביל מעולם לא היה מתיר הקמה של הכנסייה הממלכתית.

וכעת, הבה נשתמש במבחן זה לסוגיה שהתחבטו בה רבות – חוקי הרווחה. האם הפרט, אשר מידותיו הרעות או חוסר ראיית הנולד שלו הביאו אותו לכיכר הלחם, יכול לדרוש מהזולת לכלכלו כמעשה של צדק? האם אפילו פועל חרוץ, שמצוקתו לא נובעת ממעשיו שלו, מסוגל להתלונן כי זכויותיו הטבעיות מופרות אלא אם המחוקק מכריח את שכניו לשלם לו כלכלה? בוודאי שלא. חוסר צדק משמעו מעשה אקטיבי של דיכוי, ולא ניתן להאשים בכך אדם שכל עשייתו הייתה להימנע מפעולה. כדי לראות את הדברים בצורה ברורה יותר, הנה נתייחס שוב למצב הפרימיטיבי של החברה, שם כולם מתחילים באותו המצב. חלק אחד מהקהילה מפגין חריצות וחסכנות וצובר רכוש. חלק אחר הוא עצל, חסר ראיית הנולד, ולפעמים סתם לא מאיר לו מזל. האם יש לקבוצה אחת זכות לדרוש מימון מהאחר? לא ולא. האם יכולים לבקש את רחמיהם, הם יכולים לקוות לעזרה, אבל הם לא יכולים נקוט בעמדה המבוססת על דרישת צדק. ומה שנכון לקבוצות הללו נכון לצאצאיהם. ילדיהם של קבוצה אחת נמצאים באותו יחס עם ילדי הקבוצה האחרת כמו שהיה אצל אבותיהם, ואין שום הבדל בין דור חמישי או שישי לזה של הדור הראשון.

ייתכן וניתן להתנגד להנחה כי המעמדות השונים החלו בתנאים שווים, שהרי היא לא סתם חסרת בסיסי אלא מנוגדת לעובדות בפועל, שכן כפי שידוע לנו הרכוש נבזז על ידי המיעוט, בעוד שרבים נותרו חסרי כל בלא כל אשמה מצידם, ונסיבות האלה מולידות את הזכות המדוברת. אני אענה על כך, שכאשר תצליחו להראות ששני המעמדות היום הם צאצאים ישירים של המעמדות הנ"ל, כשיוכח בבירור שהעניים שלנו הם צאצאי המדוכאים ההם ואלה שחייבים בתשלום הם צאצאי המדכאים, אז נוכל להודות שההתנגדות תקפה. אבל עד שהדברים יוכחו כנכונים, יש להתעלם מההתנגדות. ויוצא מכך שההגדרה המוצעת של תפקיד המדינה מעולם לא הייתה מאפשרת את קיומם של חוקי הרווחה.

 

אגרת ג'

 
מהטיעונים הקודמים הסקנו, שאם השלטת הצדק הייתה מוכרת כתפקיד היחיד של המדינה, לא היו מתקיימים לא כנסיה ממלכתית, לא הגבלות על סחר ולא חוקי הרווחה. מאחר והמסקנה האחרונה לא תתקל באהדה כללית כמו קודמותיה, כנראה נצטרך להיכנס יותר לעומק הראיות שיכולות לאשר אותה. היות וה" Nonconformist" הוא שופר של גוף פוליטי, הטוען לפעול על פי עקרונות ולא לפי תועלת הרגעית, והמצהיר על הכוונה ללכת אחרי דוקטרינה עקבית, בין אם זו תוביל לאיבה או לפופולריות, הרי שכולי תקווה שהטענות העולות כאן יזכו לבחינה כנה, ללא כל הטיה אישית או פוליטית.

התקציב המיועד לחוקי הרווחה נתפס בדרך כלל כתרומה מהחלקים היותר עשירים של הקהילה לצורך התמיכה בחסרי כל.  מאחר והכסף מגיע מכיסם של אלה ששפר עליהם מזלם, הוא נחשב לטובה גדולה לשכניהם העניים. אבל אין זו הדרך הנכונה לראות את הדברים. הכלכלן הפוליטי היה מנתח את המצב באופן הבא. הנה לנו מוסד חברתי אשר מחלק בפועל את הקהילה לשני מעמדות גדולים – הפועלים והקבצנים. מעמד אחד אינו עושה דבר בשביל לייצר את המלאי הכללי של הביגוד והמזון, ואילו האחר חייב לספק את הצריכה של כל המעמדות. מכאן זה ברור שכל בן המעמד היצרני נפגע כשחלק מהמלאי הכללי מוחרם על ידי המעמד הבלתי יצרני. אבל מי מהווה את הרוב המכריע של המעמד היצרני הזה? ציבור הפועלים. עמלם הוא הרכיב המרכזי בעושרה של האומה, בלעדיהם גם קרקע וגם הון  יהיו חסרי ערך. יוצא מכך שהאספקה הזאת המיועדת לעניים מסופקת בעיקר על ידי ציבור הפועלים, ולכן הם אלה שנושאים את רוב הנטל.

כדי שהסגנון המכליל הזה של טיעונים לא יתגלה כבלתי מספק, כדאי לאמץ דרך הוכחה נוספת. אנו יודעים כי עלותו הממוצעת של כל פריט נקבעת על ידי ההוצאות הכרוכות בייצורו, שהמחיר שהיצרן מוכר בו את בד הכותנה תלוי בכמות העמל שהושקעה בו, עלות המיכון, שווים של חומרי הגלם וכיו"ב. וכן המחיר בו החקלאי יכול להרשות לעצמו למכור את הדגן תלוי בגדול דמי החכירה שלו, עלות הגידול וכן הלאה. כמו כן ידוע לנו שבעקבות עליה באחת ההוצאות האלה חייבת לבוא עליה במחירי התוצרת. אם בעלי הקרקעות מכפילים את דמי החכירה, חקלאים חייבים לדרוש יותר על הדגן. כעת, במסגרת החוק הנוכחי היטלי הרווחה[3] בחלק מהאיגודים עומד על 40 אחוז מדמי החכירה, ובמסגרת החוק הישן בחלק המקרים עמדו על 75 עד 100 אחוז. ומה זה אם לא הכפלת דמי החכירה? אין זה משנה כלל אם כל הסכום הכפול הולך לבעל הקרקעות, או רק חציו והחצי השני – לכנסייה. התוצאה לגבי עלות הייצור היא אותה תוצאה – הצרכנים של התוצרת נאלצים לשלם מחיר גבוה משהיו משלמים ללא ההיטל. אבל מי מהווה את הרוב הגורף של ציבור הצרכנים? אוכלוסיית הפועלים. אם כן זוהי הקבוצה ממנה נגבה רוב המס הנוסף הזה. וכל הגענו לאותה מסקנה כמו קודם, שלא רק שמעמד הפועלים משלמים ישירות חלק נכבד מהיטלי הרווחה, אלא גם מה שניראה לכאורה כמגיע מהמעמדות היותר גבוהים מגיע בפועל מהפועלים.

רבים מתומכי חוקי הרווחה בונים את טיעוניהם על בסיס קיומם של חוקי הדגן. הם אומרים שאלמלא חסימת הייבוא של תוצרת זרה, וכתוצאה מכך הסרת המחסום הטבעי לדרישות היצרנים שלנו בבית, הם לא היו מתנגדים לכך שהפועל הפשוט יסתפק במה שידו משגת. אבל כל עוד מחירי המזון גבוהים באופן בלתי טבעי, והביקוש לעבודה אינו מובטח, חובה להחזיק את קופת הצדקה הציבורית. יש שתי תשובות לטענה זו.

ראשית כל, הטיעון מתבסס על ההשערה הכוזבת שהכספים המיועדים לעניים מגיעים מכיסי העשירים, בעוד שבמציאות, כפי שראינו לעיל, רוב הכסף מגיע מהעמל של מעמד הפועלים. אותם הקבוצות, לטובתם מגייסים את הממון הם עצמם, בהיותם יצרנים יעילים, המקור למימון. העובדה שאוכלוסיית הפועלים כבר סובלת בשל חוקי הדגן לא מהווה הצדקה מדוע יש להכביד על חלק מהם עוד יותר בדרישה לספק מזון וביגוד לאחרים.

שנית, היות וההגדרה החדשה של הממשלה לא מושפעת ולו במעט מהטיעונים האלה, היות וההגדרה החדשה של הממשלה לא מושפעת ולו במעט מהטיעונים האלה , הדרישה לסחר חופשי היא תוצאה מוכרחת מאותם העקרונות השוללים את חוקי הרווחה. ועל כן, יוצא מכך שלא ניתן להביא את ההתנגדות המבוססת על הגבלות המסחר.

אבל גם אם נודה שחוקי הרווחה מקלים את מצב בפועלים בזמנים של מצוקה לאומית, עדיין לא נובע נכך שאלה חוקים חכמים או טובים. כל עוד הארץ נותנת את יבולה, ובני האדם מוכנים לעמול, מוצקה רחבת היקף היא סממן שמשהו בסדר החברתי הוא בלתי טבעי. זהו המצב באנגליה היום. אירופה ואמריקה מפיקות יותר מזון משתוכלנה לצורך, בעלי המלאכה שלנו מתאווים לעבודה, ועדיין הם חיים על גבול הרעב. על כן משהו צריך להיות פגום באופן יסודי במוסדות הפוליטיים שלנו. מה עדיף, למתן את המפגע או לעקור אותו לגמרי? האם עדיף להקל על המצוקה על ידי חלוקה של כספי הרווחה הציבוריים, או שמא עדיף לאפשר את המצוקה, כך שתעלה הדרישה לזהות ולטפל בסיבותיה? מי יחשב בעינינו  כרופא הרחמן, זה המעלים את כאב המחלה על ידי מתן בלתי פוסק של משככי הכאב למטופל, או זה שמאפשר מעט סבל בהופעת הסימפטומים במטרה לגלות את שורש המחלה ואז לטפל תרופה מידית? אין מה להרהר בחלופות.

מפתיע שמחברים, אשר מתחו לאחרונה ביקורת על תכנית הגבייה הלאומית, שהראו כמה נלעגת היא ההצעה לחלק כספי רווחה כמענה לדרישת הצדק, לא מבינים שמקרה זה הוא אינו אלא סוג של חוק הרווחה. שניהם מהווים ניסיון למתן את המפגע ולא לטפל בו, שניהם אינם אלא אמצעים להשתיק את תלונות הציבור, ושניהם נוטים לעכב את השגת הזכויות שהאנשים דורשים. במאמר על העתירה לאומית ב"טיימס", נכתב שבעוד שתוכן המסמך עצמו לא היה ראוי לציון כלל, עובדת ההגשה של העתירה הוכיחה בבירור את הצורך ב" חוקי רווחה נדיבים יותר" כדי לרצות את העותרים. זוהי חשיפה ברורה של המדיניות: עלינו לסתום את פיותיהם של האנשים על ידי דמי רווחה.  אין לנו צורך להיכנס לשאלות של הזכויות שלהם, רק להקצות להם יותר כסף!

אבל חוקי הרווחה לא רק שאינם יעילים פרקטית, אלא פגומים ברמת העיקרון. ניתן להשתמש באותה מידה בטענות העיקריות נגד דת ממוסדת גם נגד הרווחה הממוסדת. הדיסנטר[4] טוען שאין לשום קבוצה את הזכות להכריח אותו לתמוך בדוקטרינות דתיות שהוא לא מסכים להן. משלם המס יכול לטעון, כי באותה המידה איש אינו רשאי להכריח אותו לתרום לאותם האנשים שהוא באופן אישי לא חושב שראויים לכספי הצדקה. התומך בחופש-דת לא מכיר בזכות של כל מעוצה או אפיפיור לבחור בשבילו במה הוא צריך או לא צריך להאמין. כך גם המתנגד לחוקי הרווחה, אשר אינו מכיר בזכות כל ממשלה או פקיד לבחור בשבילו מי ראויים לקבל את כספי הצדקה שלו ומי לא. אדם הפורש מהכנסייה הממוסדת גורס, שהדת תמיד תהיה רחבה יותר, ואף אמתית יותר, כאשר התמיכה במוסדותיה לא תעשה מתוך כפיה. אדם החולק על חוקי הרווחה גורס, שהצדקה תהיה רחבה יותר ומיטיבה יותר, כאשר היא ניתנת מרצון. הבדלן הדתי יכול להדגים שכל היתרונות של הכנסייה הממוסדת תמיד יתקזזו על ידי השחיתות שהמערכת הזאת לא תוכל שלא לחולל. כך החולק על חוקי הרווחה יכול להראות שהתועלת הרווחה הממלכתית תצמיח תקזז עם מפגעי העלייה בכמות הנזקקים[5] שבהכרח תבוא בעקבותיה. המתבדל מהכנסייה המוסדית תובע, כי אין לאיש את הזכות לעמוד בינו לבין דתו. החולק על הרווחה הממסדית תובע, שלאיש אין זכות לעמוד בינו לבין היישום של דתו.

איך ייתכן, שאלה הנחושים כל כך במאמציהם להסיר מעליהם את עול הכנסייה הממלכתית, האנשים אשר מכריזים כי אין להם צורך בהנחיה מהמדינה כיצד יש לפרש את כתבי הקודש, אותם האנשים בדיוק מתירים בהכנעה, ואף מעודדים את התערבות המדינה ביישום של אחד הציוויים החשובים ביותר של אותם כתבי הקודש? הם מכחישים את זכותם של המחוקקים להסביר את התאוריה, אבל דורשים את הצורך בהכוונה ממשלתית בפרקטיקה. אכן, כמעט ואין עקביות בעמדת אותם הדיסנטרים, כל עוד הם מגנים על עצמאותם בשאלה של אמונה, בו בעת אמונתם בעקרונותיהם שלהם כה זעומה עד שהם מחפשים בסיוע חיצוני במעשה. מי שרואה כי תושבי הארץ אינם מקבלים הדרכה רוחנית ראויה ולכן קובע כי נחוץ ממסד דתי ממלכתי אינו שונה ממי שראוה כי לחלק מהאוכלוסייה חסרים מזון וביגוד, ולכן דורש רווחה ממלכתית.

ושוב, מעטים בלבד נותנים את הדעת על ההשפעה המוסרית של חוקי הרווחה על החלק המשלם את המסים בקהילה,  למרות שהיא חשובה ביותר. גם כאן יש הקבלה ברורה בין הדת הממסדית לרווחה הממסדית. כבר נאמר שבמערכת דוגמת הכנסייה הלאומית שלנו, בה החובות הגלויות של החבר בכנסייה[6] מורכבות בעיקר מהגעה לטקסים ציבוריים, קבלת הסקרמנטים, תשלום המעשר ומסי הכנסייה וכיו"ב, הצורה החיצונית תמיד תהווה תחליף למציאות. הטקסים המחזוריים יחליפו את הפולחן היומי, והחומר יחליף את הרוח. ניתן להגיד באותה המידה שזו תהיה התוצאה של חוקי הרווחה. יפעלו אותם העקרונות שבנפש האדם. תשלום היטלי הרווחה יחליף את החסד האמתי, וציות חובה לגלית יבוא על חשבון מילוי חובה מוסרית. תרומה בכפייה כמעט ואינה זוכה לרגשות חיוביים. האדם הנדרש לשלם את ההיטל אינו מכניס יד לכיס מתוך רגשי אהדה טהורים לנזקקים. הוא רואה בדרישה זו עוד מס, ולא חש מהצורך לשלם הנאה כי אם רוגז. ובזה לא מסתיימות ההשפעות. הפועל או בעל המלאכה העניים, הנאבקים מול העולם כולו לשמור על עצמאותם,  לא מעוררים  רחמים. כל עוד יש חוקי הרווחה הם לא יגוועו ברעב, ולכן יש את כל הזמן שבעולם לדון במצבם אם וכאשר יבקשו מכספי הרווחה. הקבצן המתדפק על הדלתות, או נוסע היגע מהדרך יקבלו מהם את המענה שיש לפנות למוסד המתאים, ואין יותר צורך לבחון את קורותיו או לתת לו סיוע פרטי במידה וימצא ראוי, שהרי כבר יש בשבילו סידור ציבורי. זהו הלך הרוח שרווחה ממלכתית מעודדת. המצפון מסתפק במילוי החובה הלגלית, ואנשים פוטרים את עצמם מכל הפגנה של נדיבות, הצדקה ניתנת בעקיפין, אין כל צורך שהרגשות הנעלים יגברו על נטיות אנוכיות, מה שבלי ספק מרדים את הרגשות הללו, וכתוצאה מכך האופי הלאומי הולך ומתדרדר. תשלום היטלי הרווחה נמצא באותו היחס לצדקה אמתית כמו מילוי נהלים וטקסים – לדת האמת.

אבל, אפשר לשאול, איך אנו יודעים שאם מערכת ממלכתית לא הייתה קיימת, גמילות החסד הוולונטרית הייתה מספיקה לרווחת המצוקות המצויות של העניים? שאלה דומה במקצת עולה כהתנגדות להרחבת זכות הבחירה – כיצד אנו יודעים שאלה אשר אינם כשירים ליישם את הזכות יהפכו לכשירים כשתוענק להם הזכות? והתשובה אשר נתינה לשאלה זו על ידי העורך של ה"Nonconfimist", מתאימה גם במקרה שלנו. אנשים אינם רגילים להתכונן למטלות שמעולם לא הוטלו עליהם, הם אינם רגילים להפגין מידות תרומיות כשאלה אינן נחוצות, כושר מוסרי לא יכול להתקיים בכפיפה אחת עם חוסר עשיה מוסרית, והרגשות הנעלים לעולם יישארו ללא ביטוי, אלא אם הנסיבות ידרשו להפעיל אותם. לכן כל עוד קיימת מערכת ציבורית לטיפול בעוני, לא יהיה כל תמריץ לעשיר לנהוג ברוחב לב, ולא לעני לנהוג ביעילות ובחסכנות. כל עוד הקבוצה האחת יכולה להפנות לדלפק התשלומים, הם לא יתרמו בעצמם, וכל עוד לקבוצה האחרת יש תקציב בלתי נדלה לבקש ממנו, הם לא יחסכו. על כן ניתן להסיק בצורה סבירה, שאלמלא חוקי הרווחה, העשירים היו תורמים יותר לצדקה, והעניים היו יותר זהירים בקשר לעתידם. הראשונים היו נותנים יותר, והאחרונים היו מבקשים פחות.
 

סקירה כללית של הטיעונים מראה:

1.     שנטל חוקי הרווחה נופל בעיקר על ציבור הפועלים.

2.     לכן קיומם של הגבלות על המסחר אינו מהווה טיעון לקיומם.

3.     שגם אם נניח שחוקי הרווחה מיטיבים כשלעצמם, הם פוגעים עקיפין, שכן הם מאריכים סיבות המצוקה.

4.     שהרווחה הממסדית חשופה להרבה מן הביקורת העוצמתית המופנית כלפי הדת הממסדית. 

5.      שחוקי הרווחה מונעים מאנשים לגמול חסד באמת, ומורידים את רמת האופי הלאומי.

6.     שאם חוקי הרווחה לא היו קיימים, עליה בצדקה וולנטרית מחד, וירידה בחוסר זהירות לגבי העתיד מאידך היו הופכים את החוקים ללא נחוצים כלל.

מהסיבות הללו אנו מסיקים, ששלילת חוקי הרווחה בהגדרה המוצעת לחובות הממשלה נעשית בגלל שלילת דברים שבמהותם הם רעים.

 
אגרת ד'

 
באגרת האחרונה נכנסתי לעומק שאלת חוקי הרווחה, דבר שהיה יכול להיתפס על ידי חלק מכם, רבותי הקוראים, כסטייה מהנושא המוכרז של המאמר, ולו סטייה נחוצה ביותר לביסוס העקרונות אותן אני מקדם. אבל כעת עלי למתוח עוד יותר את סובלנות שלהם, במאמץ לענות על שאלה שנשאלתי: "כלום לא עומדת לכל אדם זכות להתקיים מהאדמה?" שהרי השאלה הזו היא התמצית השאלות שנשאלו[iii]. לפני שאמשיך, ניתן לציין שנטל ההוכחה נופל על אלה הטוענים לזכות הזו, ולא על אלה המכחישים אותה. מי שמעלה את ההצעה הוא זה שנדרש בדרך כלל להדגים את אמיתה, ולא מתנגדו – את הטעות שבה.

האדם אכן רשאי לטעון לקיום המגיע מהקרקע. זוהי זכותו הטבעית מלידה, רשות שניתנה לו מבריאתו. ומי שמקשה עליו להשיג את קיומו, בין על ידי חוקים לא צודקים, מיסוי מדכא, או כל דרך אחרת, פוגע בזכות הזאת. אבל זכות זו היא על תנאי – והוא שהתוצרת היא תמורה לעמל שהוא משקיע בקרקע. אם תנאי זה אינו מתקיים, הזכות אינה חלה. כעת, חוקי הרווחה מכירים בזכות הזאת כבלתי תלויה בתנאי האמור, הם מכירים בדרישה לחלק  מהתוצרת, אבל לא דורשים עמל המתאים. "נכון", נהיה התשובה, "ומסיבה מאוד טובה, שהרי כאן אין איך ליישם את העמל הזה בצורה רווחית". גם אם זה נכון, ולא ניתן להכחיש שהדבר נכון במידה מסוימת. ומה אז? האם זהו המצב הטבעי של הדברים? האם המפגע העצום הזה בלתי ניתן לתיקון? האם המחסור הזה במקום לעמל הוא תוצאה בלתי נמנעת של איך העולם עובד? לא ולא! זוהי אחת התוצאות המרושעות של האנוכיות האנושית, אחת מן הקללות הנובעות מחקיקה המפלה קבוצות מסוימות. אנו יודעים שלו היינו נתונים לממשל צודק, לא הייתה עולה דרישה לתעסוקה. כל אחד היה מוצא דבר מה לעשות, והקיום המובטח היה זורם מעמל כפיו. מהי אפוא חובתינו? האם אנו חייבים, הודות לכך שכמה מחברינו, בכוחם השרירותי ארגנו את הדברים בצורה כזאת שנמנע מציבור רחב להשיג את לחמו בזעת אפיו, האם אנו חייבים אני חוזר ושואל, להסכים לכך בשקט ולהעניק להם את הפרנסה ללא כל עמל? כלום לא עדיף להרוס את החוקים אשר יצרו את המצב הכאוטי הזה, להחזיר את החברה למצבה הבריא, ובכך לאפשר את מילוי ההבטחה המתלווה לקיום הציווי? הבורא נתן לאדם זכות שניתן ליהנות ממנה משימלא אחר תנאי מסוים, ואז מגיעה שררה אנושית והופכת ברמה מסוימת את הציות לתאני הזה לבלתי אפשרי. האם נזכה את האדם בהנאה ללא כל קשר לתנאי? או שמא נסיר את המכשולים אשר מונעים מהזולת למלא את התנאי? התשובה ברורה מעליה. אנו מגיעים על כן למסכנה שזכות ללא כל תנאי לקיום מהקרקע עומד בסתירה לאחד מעקרונות היסוד שת הדת שלנו.

ייתכן וניתן להתנגד שאף במקרה של תעסוקה בשפע וחברה במצב של שגשוג מרבי, עדיין יהיו מקרים רבים של מצוקה ומחסור. נניח שכן, ומה אז? אין להסיק מכך שיש צרוך כלשהו בפתרון ציבורי בשבילם. בתשעה מתוך עשרה מקרים, מצוקה כזאת נגרמת בשל עברות של הפרט או של הוריו, ולמה שנקח ממנו את העונש הראוי על העברות הללו? נאמר לנו כי עוון אבות נפקד דור שלישי ורביעי. הפקידה הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי או בהתדרדרות שכלית או במחלה גופנית או במחסור זמני. ההורה יכול להעביר לילדיו נטיות מוסריות מקולקלות, פגם גופני או יכול להתיר אותו במצב של מצוקה כלכלית עצומה. הפקידה יכולה לכלול אחד מאלה או כולם יחד. אבל כאן נכנסים חוקי הרווחה ואומרים: "כמה שנוכל, נבטל את החוק הזה. יהיו העברות שלך או של הוריך קשות ככל שיהיו,  וגם אם תוצאתם היא המצב הדחוק בו אתה נמצא כעת, היותך במצוקה מקנה לך זכות לשלוח יד ברכוש זולתך, ונספק לך רווחה"[iv]. וכשהם עושים זאת, לא רק שהם מבטלים את העונש, אלא אף הורסים את התמריץ החזק ביותר לתיקון. במקרים רבים צרה היא המורה הכי יעיל לעבריין. אולי ניתן לשאול איזה צדק או יתרון יש בלהניח לילד לסבול מחסור זמני כתוצאה מחטאי הוריו? אבל יש בכך טובה, והיא גדולה למדי: אותה נטייה להתנהגות בלתי מוסרית אשר אפיינה את ההורים עברה בירושה לצאצאיהם. מחלה מוסרית דורשת מרפא, ובתנאים חברתיים בריאים המרפא הזה ימצא בעוני המגיע בעקבות ההתנהגות. המחלה מביאה את תרופתה שלה, ואילו חוקי הרווחה מונעים מהחולה לקבל את התרופה.

כדי שלא יבינו אותנו שלא כהלכה: אין הכוונה כאן למצוקה הנוכחית של בני האדם, אלא למקרים הבודדים של מצוקה פרטית אשר יתרחשו במדינה בעלת ממשל תקין.

בדרך כלל ניתן להגדיר בקלות זכות טבעית. התחום שלה קיים בזכות עצמו. לא כן הוא הדבר עם העיקרון שלחוקי הרווחה. הוא גורס שלכל בני האדם יש זכות להתקיים מהקרקע. אבל מהו אותו קיום? קבוצה אחת אומרת שהכוונה למה שמספיק בקושי להישרדות.  אחרת גורסת כי הזכאי יכול לדרוש את כל הנוחות ממנה נהנים בני מעמדו. עוד קבוצה תגיד שזכותו לדרוש חיי פאר של מעמדות שמעליו. וקובצה קיצונית לא תסתפק בשום דבר זולת העקרונות הסוציאליסטיים, בה הרכוש שייך לכלל הקהילה. ומי יכול להגיד איזה מהם הוא הוא הביטוי האמתי של הזכות הזו? כיצד ניתן להחליט, בין אינספור הדרגות, היכן הזכות מתחילה והיכן היא מסתיימת? מי יגיד למשלם המסים כמה מרכושו הזולת יכול לדרוש ממנו בצדק? מי יגיד לעני המבקש תוספת תשלום שהוא כבר קיבל את מלוא הסכום לו הוא זכאי? או יסביר לו מדוע יש לו זכות למה שהוא כבר קיבל, אבל לא זכות למשהו נוסף? אז אם זו אכן הייתה זכות, כלום לא היינו מסוגלים לתת את ההגדרה הזו?

נאמר לנו שהרכוש הוא מוסכמה חברתית, שצבירתו ביד מעטים פוגעת באינטרס של רבים, שעצם קיומו פוגעת באלה שאינם בעמדה ליהנות ממנו, ולכן אלה יכולים לבוא בדרישות לבעלי הרכוש. אבל האמנם הרכוש הוא מוסכמה חברתית? הבה נבחן את השאלה הזאת.

פיילי[7] אומר: "מה שיעיל[8] הוא הנכון". זוהי טענה מבהילה, אלא שיש לזכור כי המילה "יעיל" כאן לא משמשת במובנה הרגיל. כוונתה כאן לא לציין את מה שמשרת בצורה מיטבית את התכליות הנוכחיות, אלא מה שהשפעותיו, בהווה ובעתיד, ישירות ועקיפות גם יחד, יטיבו ביותר. הוא אינו מגן על יעילות אשר תקריב רווחה עתידית של האומה לטובת אינטרסים של השעה. במקום זאת הוא מכנה "יעיל" את מה שסך הכולל של השלכותיו הטובות, מיידיות והצפויות, עולה על סך ההשלכות השליליות.  כשאנו מפרשים את הביטוי במובן הזה, כשמפגעים והתועלות העלולים לקום בעתיד הרחוק זוכים לאותו שיקול הדעת כמו ההשפעות של היום, הטענה כבר לא נראית יוצאת דופן. מספר מוסרנים האשימו את פיילי על סמך זה בכך שהוא מייצר תקן מוסרי לנכון ופסול, אשר אינו קשור במה שמלמדת הדת הנוצרית. הם ראו כי הוא מודה תחילה שהעקרונות של הברית החדשה מהווים את המדריך הוודאי היחיד שלנו, ואז מביא עקרון המנוגד להם. הם טועים בדבר עמדתו. הוא מביא עיקרון אשר אינו נוגד אלא תואם לגמרי את היסודות הללו. הוא מציג לראווה את חוק היסוד העצום, עליו מבוססות כל ציווי הדת שלנו. הוא מבטא את ההנחה הגדולה, ממנה ניתן להסיק כה רבות מהדוקטרינות של נצרות. האל רוצה באושר האדם. אושר זה תלוי במילוי תאנים מסוימים. האל נותן לאדם חוקים, וכאשר האדם מקיים אותם הוא עומד בתנאים המוזכרים לעיל. האל אומר "לא תגנוב". ומדוע? כי על אף שהגנב יכול לחוות סיפוק זמני בהשגת הרכוש הגזול, לא רק שהדבר מתקזז עם הצער המקביל של הנגזל, אלא הגנב עצמו, כמו גם כל חבר אחר בקהילה מפחד מהפסד דומה. כך, הצער מאבדן הרכוש המצטרף לפחד הכללי מהשוד עולים ביחד על ההנאה הפרטית מהשגת הרכוש הנגזל. יוצא על כן, שהציות למצוות "לא תגנוב" מובילה בהחלט לאושר הכללי, כלומר הוא "יעיל". עוד, נאמר לאדם לאהוב את רעהו כמו שהוא אוהב את עצמו. ומדוע? בגלל שכאשר הוא עושה זאת, הוא לא רק מגדיל את הנוחות של הזולת, אלא הוא עצמו זוכה לשכר אדיר בצורת עונג הנובע מיישום נדיבות אמתית. ובאופן דומה בניתוח של כל המקרים האחרים, אנו מוצאים שהאושר הכללי הוא התכלית הגדולה אליה הכל מכוון, ושציוויי האל הם מה שיבטיח ביותר את האושר הזה, ולכן "יעילות" הוא חוק בסיסי של ההתנהלות האנושית. אם, אחרי שעמדנו על אמיתת המסקנה הזאת, יוצגו בפנינו מקרים מסוימים, לגביהם אין בידינו הוראה ישירה של הרצון האלוהי, הדרך הראויה להתמודד איתם תהיה לפנות לעיקרון זה, העומד, כפי שגילינו, בתיאום עם רוח אותו הרצון. לכן הבה ניישם את המבחן הזה לשאלה שלפנינו.

ראשית דבר: האם מוסד הרכוש הפרטי הוא יעיל? אכן כזה הוא. אושרו של אדם תלוי במידה רבה במילוי הרצונות הזמניים שלו. פירות האדמה הם אמצעי חיוני למילוי הרצונות הללו. לא ניתן להפיק את הפירות ללא עיבוד חקלאי. העיבוד הזה לעולם לא יתקיים ללא התמריץ של בעלות וודאית. איש לא יזרע אם מי שיקצור זה אחרים. יש לנו הוכחה מספקת לכך בקורותיהן של כל האומות הפראיות. יתרה מכך, אנו רואים שכל עוד לא מתמלאים הרצונות הגופניים, בני האדם לא יתקדמו חברתית. ללא מאגר נרחב של ביגוד ומזון, לא יהיה להם פנאי להפוך לבני תרבות. ואי-הפיכה לבני תרבות היא היא המצב בו אין התקדמות לא מוסרית ולא שכלית. וחושך אינטלקטואלי זה מכיל את חוסר הרגישות לתענוגות היותר עליונים, מהם נתן הבורא לטבע האנושי אפשרות להתענג. על כן, הרכוש מקדם רבות את האושר הגופני והנפשי של המין האנושי, דהיינו הוא יעיל. יש לזכור עוד שלמרות שניתן ליישם את מבחן היעילות בהעדר הוראה ישירה אחרת של האל, כתבי הקודש מכילים שפע רב של ראיות עקיפות לרצונו בעניין. התנ"ך לא רק מחדיר במקרים רבים חובות המכירות בפועל במוסד של הרכוש הפרטי, אלא אף מופיע בו עיקרון אחד המכריע ביותר. הציווי הבודד "לא תגנוב" נושא בחובו אמנה שלמה בדבר זכות הקניין. ולבסוף, אם הטענות הללו היו בלתי מכריעות, העובדה הפשוטה שבכל אדם מוטבע הרצון לבעלות, רצון אשר ניתן לסיפוק על ידי צבירת רכוש ללא פגיע בזולת, עובדה זו כשלעצמה היא הוכחה מספקת כי הקניין הפרטי תואם את רצון הבורא.  על כן נובע, ישירות מחוק היעילות, ישירות מטבע האדם, ומרצון האל המתגלה בעקיפין, כי הרכוש אינו מוסד הסכמי, כי אם טבעי.    

כעת שומה עלינו לקבל את הזכות לקניין במלואה או לדחותה במלואה. לא נוכל להגיד לאדם: "כך וכך ממה שהשגת בעמלך הוא שלך, ואילו היתר שייך לזולת". לא נוכל לחלק את הזכות. או שזו היא זכות או לא זכות. אין מצב ביניים. אנו חייבים להגיד כן או לא. ולכן, אם אנו נקבל, אחרי בחינה של הטיעונים שהרכוש הוא מוסד טבעי לאדם בן-תרבות, ואם נכיר את מה שנובע מזה בהכרח – הזכות לקניין הפרטי, ונכיר גם בה כזכות מלאה, אם נעשה זאת, הרי שחוקי הרווחה נעלמים לגמרי. הם אינם עולים בקנה אחד עם הזכות, ולכן לא יכולים להתקיים איתה בעת ובעונה אחת. 

נשוב למבחן היעילות. חוקי הרווחה כבר נבחנו לאור העיקרון הזה, ונמצאו לוקים בחסר. הראנו שמפגעים רבים וגדולים נובעים, וחייבים לנבוע מקיומם, ושהמפגעים האלה עולים בהרבה על התועלת. וכן הראנו שהרבה תוצאות טובות אבל אפילו לא תוצאה שלילית אחת תצמחנה ממעבר לצדקה וולנטרית. אם הנימוק הזה מכריע, הזכות נדחית גם ללא צורך בטענות הקודמות.

על כן אנו טוענים:

1.  שבנסיבות כמו אלה שלנו, כאשר נמנע מן האדם העני מלהשיג את פרנסתו בעמל כפיו, אין לנו חובה לספק לא קיום ללא העמל, אלא לשבור את המחסומים לעשייה יצרנית, אשר הוקמו בידי המחוקקים האנוכיים, ולהשיב את הפועלים למצבם הראוי על ידיד החזרת החברה למצבה הטבעי.

2.  שאם נתיר לרשעים לנצל את הזכויות שחוקי הרווחה מעניקים להם, אנו לא רק מבטלים את עונשם הראוי, אלא אף נוטלים מהם את התמריץ היעיל ביותר לחרטה שיפור דרכם הרעה.

3.   שזכות אמתית בדרך כלל ניתנת להגדרה ברורה, מה שלא קיים במקרה של חוקי הרווחה. 

4.   שמוסד הרכוש זוכה לגושפנקא מחוק היעילות, מרצון הנרמז של האל ומטבע האדם. וכן שאם נכיר בזכות הזאת, שומה עלינו לדחות את אלה הקבועים בחוקי הרווחה.

5.   שההכרה בזכות לקיום מהאדמה לא רק שאינה בקנה אחד עם זכות הקניין, אלא שהיא עצמה מייצרת יותר תוצאות רעות מהמועילות, דהיינו היא אינה יעילה. ואם היא לא יעילה – היא לא יכולה להיות זכות.
 

אגרת ה'

 
ייתכן ותעלה התנגדות לתאוריית הממשל המוצעת כאן, והיא שאם השלטת הצדק הייתה התפקיד הבודד של המדינה, ברור למדי שלא היה לה את הכוח לשלט על יחסינו עם מדינות אחרות, לחתום על הסכמים עם ממשלות זרות, להיכנס לתוך הסדר בינלאומי כלשהו או להתגייס למלחמות, שייתכן והיו נחוצות ביותר. מהחלק של ההתנגדות הנוגע להעדר כוח לעשות הסכמים ניתן להתעלם. מסחר או מלחמה, כמעט תמיד הן נושא למשא ומתן בין ממשלות , בין ישיר ובין עקיף. סחר חופשי, כמשתמע מהגדרתו אינו דורש קיום של כל חוזה. מכאן שכל ההתנגדות מתמצה לסעיפה האחרון, והוא – העדר הכוח לנהל מלחמה. אבל במקום לראות בכך בעיה, יש לנו לקבלו בברכה, כאחת הטובות הגדולות שיכולות לצמוח מההכרה בעיקרון זה. מלחמה היא המקור לנטל הכבד ביותר על אנגליה. ייתכן, בעלי הקרקעות שלנו לעולם לא היו מעזים לחוקק את חוקי הדגן, אם לא שכרון החושים של השגשוג המדומה שנוצר על ידי המלחמה. החוב הלאומי, והשלכותיו הקודרות לא היה קיים אילו לשליטים שלנו לא הייתה הסמכות לצאת למלחמה. ארצינו לא הייתה מתרוקנת ממה שבניה החרוצים השיגו בדי עמל, אלמלא האמביציות הבלתי מרוסנות של האצולה לא היו גוררים אותנו למלחמה. ההון היה בונה כפל כפליים מכל מסילות הברזל שלנו, מה שהיה מעניק את כל האמצעיים למסחר, והדבר היה מעניק לנו יסוד ממשי ולא נומינלי. וכעת הרכוש, העמל המצטבר של דורות עברו, מאגר לאומי נרחב לעת צורך, הלכו בלא שוב. לא רק שהיום אנגליה סובלת מאבדן שנתי של משאבים בשל החוב הלאומי, היא אף מרגיש את אבדן הרכוש שהחוב מייצג. לא רק שהאומה נדרשת לשלם את הריבית, היא אבדה אף את הקרן גם כן.

רבים מחזיקים בדעה שהמלחמה מיטיבה ביסודה עם הקהילה – שהיא מתמרצת את האורגניזם החברתי, והם מזכירים את ההתעוררות המסחרית שהופיעה בזמן המלחמות האחרונות ביבשת, כהוכחה לטענתם. אבל אם הם היו מתחשבים בהשפעות המקריות הגורמות למצב הזה מחד, בעודם חושבים מאידך על הסבל העובר על המעמדות הנמוכים בתקופה זו, ולא על התרחבות מעמד הסוחרים, ייתכן ומסקנתם הייתה שונה. וגם אם נודה שהמלחמה מייצרת איזו טובה זמנית, מפגיעה משתווים לאותה הטובה. היא פועלת על האומה כמו שיין פועל על האדם. היא מייצרת את אותה הפעילות הבלתי טבעית – אותו מראה של תוספת הכוח. היא מוציאה באופן דומה את מאגרי החיים והכוח שהיו שמורים לעתיד, ובאופן דומה בעקבות ההתעוררות בא דיכאון תואם, ובאותו האופן כוחו של הגוף כולו נשחק בהדרגה. והפוליטיקאי קצר-הראי, אשר על סמך השגשוג לכאורה שהיא מייצרת, מכריז שהמלחמה טובה לאומה, נופל לאותה טעות כאדם המסיק שמשקה חריף קבוע מוסיף לו כוח בגלל תוספת המרץ שהוא חש תחת השפעתו.

המלחמה הזינה את הרוח הפאודלית אשר הייתה לקללה על כל האומות. ומהרוח הזאת נבעו כל החוקים האנוכיים והרודניים ששנים כה רבות נאנקנו תחתם. אם במשך ארבע או חמש מאות השנים האחרונות העולם המתורבת לא היה עוסק בפלישות וכיבושים, אלא במקור האמתי של העושר – התעשייה והמסחר, המדע והאמנויות, האצילים שלנו מזמן היו מגלים שאין הם אלא טפילים, ומזמן היו מפסיקים להתגאות בקלונם.

כשאנו מוספים לפגעי המלחמה הפוליטיים והמסחריים את אלה המוסריים, כשאנו זוכרים כי המלחמה אינה עולה בקנה אחד עם רוח הנצרות, שהמלחמה מעודדת שלא לצרוך את התשוקות החייתיות, שהיא מרוממת את התעוזה הגסה לדרגת המעולה שבמידות האנושיות, שהמלחמה נוטה להשיג את התקדמות התרבות אחורנית, שהיא המחסום הגדול בפני התפשטות תחושת האחווה הכלל האוניברסלית לכל האומות, אשר חיונית כל כך לשגשוג האמתי של המין האנושי, כאשר בנוסף לכל המפגעים המקיפים הללו אנו זוכרים את הישירים – את אימת הקרבות, את קינות שארי בשרם של הנספים, חזקה עלינו שנרגיש שהעיקרון אשר בהכרח מונע את כל הדברים האלה חייב, על סמך קריטריון זה בלבד, להיות ראוי לתשומת לב שלנו.

נאמר לנו שיגיע הזמן בו אומות העולם "יכתתו חרבותם לעתים וחניתותיהם למזמרות". ייתכן והזמן הזה עוד רחוק, אבל אנחנו מתקדמים לקראתו, וכשנגיע לשם בסופו של דבר, לא יהיה זה במהפכת פתע אלא בדרך הקידמה המוסרית והאינטלקטואלית. אל לנו לחכות להתערבות הישירה של האל שתביא לשינוי זה. עלינו לפעול באמצעים המתאימים, עלינו להירתם למאמץ, ואז לצפות למילוי ההבטחה כתוצאה מציות לציווי. אבל מהם האמצעים האלה? אחד מהם – כאן לפנינו. הגבילו את תשומת לבם של שליטינו לחובתם האחת והיחידה, השלטת הצדק, ולדידינו הנבואה התגשמה. רבים ישאלו: "מה טעם כי אנו נעזוב את המלחמה כל עוד יתר האומות טרם עשו זאת?" אותם האנשים מעלים שאלה דומה כתירוץ מדוע הם נמנעים מלסייע בתיקון המפגעים החברתיים – מה כבר אדם בודד יכול לעשות? כלום צריך לספר להם, כי אין בני האדם מגיעים לאותה המסקנה פה אחד בשעה אחת, ואין זה אפשרי שדבר כזה יקרה? כלום צריך להגיד להם של שינויים מרחיקי הלכת מתחילים אצל אנשים בודדים? כלום צריך להגיד להם שמה שכל אחד מתיר לזולתו לעשות, סופו שלא יעשה לעולם? לו היה כל אחד ואחד מפסיק את היומרות הטיפשיות הללו ונעמד בעוז לקיים את חובתו, המפגעים הלאומיים היו נפתרים במהרה. ומה שנכון כאן לאדם הפרטי נכון גם לגבי הציבור. אין לנו לצפות כי כל האומות תעזובנה את דרך המלחמה בבת אחת. מישהו חייב להוביל את הדרך. תנו לאנגליה להיות האחת. תנו לבריטניה להיות הראשונה להניף את דגל השלום. תנו לאומתינו לפעול ברוח הדת שלה, בלי לחכות שאחרים יעשו כמוה. העיקרון והדוגמה לא רק יעודדו את המדינות השכנות לבוא בעקבותינו, אלא יופיע גם השפעות חדשות. תוך זמן קצר יינקטו הצעדים להקים את מערכת פתרון הסכסוכים הבינלאומיים שדובר בה רבות. האנושות תפקח את עיניה ליתרונות הפתרון מחלוקות בין מדינות נושות  בדרכי שלום, הקריאה לנשק תהפוך לנדירה יותר ויותר, ותוך זמן קצר נפסיק להריע לאותה הרוח המדון הלא-נוצרית והתפיסה הברברית של "כבוד" אצל האומות, אשר למדנו לתעב אצל הפרטים.

"אבל", שואלים אותי "כלום לא קיים דבר כזה "מלחמה הכרחית""? בתאוריה, ייתכן וקיימת, אבל בפועל נדיר ביותר למצוא אחת כזו. האם המלחמה שלנו עם סין הכרחית? האם המלחמה שלנו עם אפגניסטן הכרחית? האם המלחמה שלנו עם סוריה הייתה הכרחית? האם המלחמה שלנו עם צרפת הייתה הכרחית? האם המלחמה שלנו עם אמריקה הייתה הכרחית?[9] התשובה היא לא. אולי היה ניתן להגיד שאם היינו מגינים על עצמינו בפני פלישה זרה אזי מלחמתנו הייתה מלחמה הכרחית, אבל לא בשום מקרה אחר. ולאנגליה אין יותר מדי מה לחשוש מתסריט זה. אבל יהיה המאורע הזה בלתי מסתבר ככל שיהיה, הבה נדמיין, לצורך הדיון, שהסתבכנו בריב עם איזו מדינה זרה, וריב זה מסתיים בכך שאנו מותקפים. במקרה זה עתיד לקרות אחד משני הדברים. או שנהדוף את ההתקפה נגדינו או שלא. בנסיבות אלה יהיו רבים אשר יחפשו התערבות של כוח עליון, ואילו אחרים יסמכו על עיקרון של התנגדות פאסיבית. אבל הבה לא נחסה בצל שני אלה, ונניח שיש צורך בהגנה אקטיבית. ההגנה הזאת יכולה להיערך בשתי דרכים. או שהאומה בכללותה תספק אותה בנפרד מהמנגנון הממשלתי, תכנס את מועצת המלחמה, תנדב אספקה, ותעשה את שאר הסידורים הנחוצים, או שהממשלה תיקח את העניינים לידיה, כפי שנהגה עד כה. הראשונה מבין החלופות נראית בלתי-מעשית, אבל ניתן לתהות האם הרושם הזה לא נוצר בשל הסתירה שיש בחלופה זו עם התפיסות הקיימות שלנו, ולא בשל איזו דעה מוצקה. האומות הפראיות ניהלו תדיר את מלחמותיהם ללא הדרכה של ממשל קבוע. וגם בארצות המתורבתות ראינו מקרים של התקוממויות בהן התנהלה מלחמה מוצלחת נגד הממשלה. האם וכל לצפות ליותר התנגדות בחברה מאורגנת ביותר כמו זו שלנו? אבל אם נודה שהדבר בלתי ישים ונניח שתהיה נחוצה התערבות של המדינה במקרים של כאלה, מה יוצא מכך? האם ההגדרה המקורית תמצא לוקה בחסר ולכן נצטרך לוותר על כל הדוקטרינות שהצענו? כלל וכלל לא. מוזר ככל שזה יראה, ההכרה בצורך הזה אינה ממעטת את התאוריה שלנו. הדיון נערך עד כה סביב שאלת יישום המדיניות באנגליה לבדה, בגלל שלמקרים שנידונו הייתה השלכה על ענייני הפנים בלבד. אבל במקרה הנוכחי, בו מעורבים, לא נוכל להניח יותר תחום פעילות מצומצם שכזה. חוקים מוסריים מסוימים לא יכולים להתפתח לכדי שלמות אלא אם יקבלו הכרה כלל עולמית. הם לא תואמים את מצב העניינים הנוכחי ולא ניתן למדוד אותם בקנה מידה שרירותי,  שאין הם עולם עמו בקנה אחד. לדמיין שחלק אחד מהאנושות פועל על פי עיקרון מסוים, לראות שהם יצטרכו להתפשר על העיקרון הזה ביחסיהם עם חלק אחר של האנושות, הפועל במסגרת עקרונות אחרים, ולהסיק מכך שהעיקרון המקורי פגום אינו דבר הגיוני כלל וכלל. אנחנו חייבים לתת למערכת תנאים הוגנים ולאפשר את היישום הכללי, ואז לבחון אותו בתנאיו שלו. נניח אם כן, שכל האומות הגבילו את תשומת הלב של ממשלותיהם להשלטת הצדק. במקרה זה מלחמה התקפית תחלוף מהעולם. אבל אם מלחמה התקפית תיעלם, מלחמת הגנה הופכת לבלתי נחוצה. אנו רואים, אפוא, שההתפשרות על כך שייתכן ויהיה צורך למדינה להתערב במקרה של פלישה אינו  מרמז על טעות בהגדרה. החריגה הזאת תתרחש לא בגלל פגם מבני בעיקרון אלא בגלל המגבלות על יישומו.

 

 

הנקודות הן:

1. שהמלחמה היא רעה גדולה, והעובדה שההגדרה המוצעת לא כוללת אותה היא טיעון עוצמתי בעד ההגדרה הזו.

2.   שלשלול ממנהיגינו את היכולת לחולל מלחמות תהיה אחד הצעדים היותר יעילים לזירוז התקופה בה "לא יישא גוי אל גוי חרב".

3.   שהתנגדות לפלישה היא המלחמה היחידה שיש לה אפשרות להיקרא הכרחית, ואין לנו צורך לחשוש מפני הדרישה.

4.  שגם אם נניח שכוח זר ינחת על חופינו, וכן נניח שבמקרה זה יהיה צורך בהתערבות המדינה, החריגה הזו אינה מראה על פגם בעיקרון אלא חוסר היקף בביצועה.

 
אגרת ו'

 
הקולוניזציה יכולה להיראות לחלק מהאנשים כאבן הנגף בדרכם למסקנה הנכספת, והיא שהשלטת הצדק הוא התפקיד היחיד של המדינה. אפשר להקדים ולשאול במקומם: "מה יעשו הקולוניות בלי הממשל וההגנה שלנו?" אני חושב שהעובדות יתמכו בתשובתי: "מצבם ישתפר פלאים".

הנושא הזה מתחלק באופן טבעי לשלושה ראשים: האינטרס של מדינת האם, האינטרס של המתיישבים והאינטרס של הילידים. נתחיל אפוא באינטרס של מדינת האם.

קורותיהם של האומות הקדומות מראים, כי עושה של הקהילה אינו תלוי כלל בהשגת שטחים חדשים, היסטוריה שלנו מציגה די עדויות לכך וההתרחשות העכשווית מאוששת את העדות הזאת מכל בחינה. ניתן להביא כדוגמה את המקרה המוכרת ביותר של ארצות הברית. כל עוד ארץ זו הייתה מושבה, היא הייתה לנו לנטל. ההוצאות על הממשל בה עלו בהרבה על רווחים שנגזרו מהמסחר עמה. אבל מרגע שהיא הפכה לעצמאית, היא הפכה למקור של רווח ענק. קנדה נמצאת כיום עמנו באותו מצב כמו ארה"ב של פעם[10], המרחק בינינו הוא אותו מרחק, ויתרונות המסחר גדולים יותר ויש לה יתרון של יותר תרבות, ואף על פי כן, כמו קודמה, היא לא מחזירה את עלויות הניהול. ניתן להצביע על הינדוסטן כעל דוגמה נוספת. דיווחי הרווח וההפסד של חברת הודו המזרחית מראים שגם במקרה שלה המאזן הוא נגדנו, ושנכסי הענק שלנו במזרח הם מפגע ולא טובה. ולמרות כל אלה ומקרים רבים דומים, הנטייה הרווחת היא להניח שבעלות על שטחים נרחבים זהה במשמעות לעושר.

אנשים טוענים שכאשר אנו הופכים למונופול בסחר עם המושבה, אנו משיגים שווקים רחבים יותר לתוצרת שלנו משהיינו משיגים בלעדיו, ושהדבר מיטיב עמנו ביותר. עמדה זו, סבירה ביותר, היא אף על פי כן כוזבת. אנו הופכים למונופול בסחר עם המושבה משתי סיבות. או שאנו מייצרים את המוצרים שהם צורכים במחיר נמוך מכל אומה אחרת, או שאנו מכריחים אותם לרכוש את התוצרת הזו מאיתנו, גם אם יש באפשרותם לרכוש אותה במחיר נמוך יותר במקום אחר. אם אנו מנצחים במחיר, ברור ביותר שגם אם המשובות יזכו בעצמאות אנחנו נמשיך לשלוט על השוק. אם אנחנו לא יכולים לספק מחיר טוב, ברור לא פחות שאנחנו פוגעים בעצמינו בעקיפין יותר משאנו נהנים מהמונופול. שכן, אם המתיישבים צורכים את התוצרת שלנו, אנו חייבים לקבל את התוצרת שלהם, שכן אין להם כסף לשלם לנו. כעת, המחיר של התוצרת שבעזרתה הם רוכשים את התוצרת שלנו (כאשר הביקוש נשאר קבוע, כפי שצריך להיות) נקבע על ידי עלות הייצור שלהם. ועלות הייצור שלהם, בהינתן שאר הגורמים זהים, תלויה במחירי התוצרת שעליהם לרכוש. אם שני צדדים מסכימים לסחור אחד עם השני בלבד, וצד אחד מכפיל את המחירים שלו, ברור שהצד השני לא יכול להמשיך במסחר אם לא יכפיל את המחרים שלו באותו היחס. וכך, כשאנו מכריחים את המתיישבים לשלם מחרי גבוה יותר עבוד סחורה מסוימת שאנו מספקים להם, אנו גורמים לעליה מקבילה במחיר הסחורות שהם שולחים לנו, ובכך ממוססים לגמרי את הרווח המצופה. וזה לא הכל. "לכל ארץ", כותב מאקאלאך[11], יש את היכולות הטבעיות או הנרכשות המעניקות לה יתרון בתחומי ייצור מסוימים על פני כל ארץ אחרת. אבל העובדה שהמדינה מבצעת מכירת חיסול במושבותיה מראה בצורה נחרצת במקום לזכות ביתרון היא פועלת מעמדה נחותה ביחס לאחרות בייצור של הסחורות המסוימות שבביקוש. וכך כשאנו מייצרים שוק כפוי במושבות בשביל מוצרים שאחרת לא היינו מצליחים לסלק, אנחנו מעסיקים בפועל נתח מההון והעמל הלאומי בערוץ הפחות כדאי מזה אליו הם היו מגיעים באופן טבעי." המערכת המיטיבה עם העולם כולו ולכל אומה בפרט היא רק המערכת בה כל מוצר מושג בכמות הקטנה ביותר של זמן ועמל. לו היה זה אחרת, היינו מגדלים סוכר וכותנה בחממות באנגליה, ואז מברכים את עצמינו שאנו מרוויחים מעידוד ייצור מקומי על פני תוצרת זרה!

אנו מגיעים, אם כן, למסקנה שבמקרה זה, כמו בכל המקרים האחרים, המדינה מפסידה מהעסקאות הבלעדיות הללו. אבל מי כן מרוויח? המונופוליסטים. ומי הם המונופוליסטים? האצולה. חלק נכבד מהרווח העצום של חברת הודו המזרחית הגיע לכיס שלהם, בצורה של שכר לקצינים ופקידים, דיבידנדים על הרווחים וכיו"ב.[v] לכיס שלהם הולך גם הרוב של אותם ארבע מיליון[12] הנוספים שאנו משלמים על הסוכר מג'מייקה. לכיס שלהם הולכים גם סכומים עצומים נוספים שהאומה משלמת מדי שנה על קפה ושאר תוצרת המושבות, סכום גבוה בהרבה ממה שהיינו משלמים אלמלא ההגנה שהוענקה לתוצרת הודו המערבית. המושבות הופכות על כן לעוד ערוץ דרכו רווחי התעשייה זורמים לכספות של הולכי הבטל. הרי חייבים להגן על הבעלים העשירים של רכוש במושבות, כשם שחייבים להגן על אחיהם בעלי הקרקעות באנגליה – על אלה בעזרת מכסים חונקים, ועל אלה בעזרת חוקי הדגן. וחייבים להמשיך ולנקז את משאביהם של העניים, הרעבים, הכורעים תחת הנטל, כדי להמשיך ולהגדיל את העושר של השליטים עליהם.

שנית, רווחתם של המתיישבים. כאשר בוחנים את החלק הזה, יכולה לעלות שאלה: "כלום לא זכאי כל מתיישב להגנה ממדינת האם?" המנהג אומר "כן". השכל אומר "לא". מנקודת מבט פילוסופית, קהילה היא גוף של בני אדם המתקשרים לצורך הגנה הדדית. חברי הקהילה אמורים להימצא בשטח מסוים, וניתן להניח בצורה סבירה שהזכות הזו תינתן רק לאלה הדרים באותו השטח. לא ניתן לצפות מהאומה להעניק את הגנתה לחבריה בכל נקודה אליה הם עלולים להגיע בהיסח הדעת. לא ניתן לקרוא לעזרתה בהגנת זכויות האזרח בכל נקודה על פני כדור הארץ בה הוא בוחר להשתכן. המסקנה הטבעית היא שכאשר האדם עוזב את הקהילה, הוא מוותר על החברות בה, זונח את הפריבילגיות הכרוכות באותה החברות, ומוותר על הדרישות לסיוע אזרחי. אנו מניחים מראש כי הוא מעניק שיקול ראוי ליתרונות מההגירה המתוכננת מחד ולפגיעה כתוצאה מאבדן האזרחות מאידך, ושיתרונות השינוי העתידי מכריעים.  

אבל, אם נניח בצד את שאלת הזכות,  הבה נבחן עד כמה ההכרה בדרישה זו הייתה עד כה לעזר למתיישבים. נבדוק עד כמה ההיסטוריה של המושבות שלנו מעידה על העזרה המושטת. בהכרזת העצמאות של ארה"ב יש לנו ביטוי גלוי של חוויית המתיישבים בדיוק על הנקודה הזו, ומסמך זה יכול לשמש כמיצג תקציר סביר של השפעות של ממשל ממדינת האם. כשהם מדברים על המלך – הדמות המייצגת את מדינת האם הם אומרים:

"הוא הכשיל את מערכת המשפט, בסרבו לסמוך את ידיו על חוקים לכינון רשות משפטית.

הוא הקים משרדים חדשים רבים, ושלח לכאן צבא של פקידים, שבאו להטריד את עמנו ולאכול את פרי עמלנו.

הוא החזיק בקרבנו, בעתות שלום, צבאות קבע ללא הסכמת בית המחוקקים שלנו.

הוא חבר יחד עם אחרים כדי לשעבדנו לשיפוט זר לחוקתנו ובלתי מוכר על ידי חוקינו בכך שנתן הסכמתו לצוויהם התחיקתיים-כביכול:

לאכסון כוח צבאי מזויין בתוכנו,

להגנתם, על ידי משפט מבוים, מפני עונש על מעשי רצח מרובים שאולי יבוצעו כנגד תושבי מדינות אלה,

לצמצום הסחר שלנו עם כל חלקי העולם,

להטלת מיסים ללא הסכמתנו,

לשלול מאיתנו, במקרים רבים, את יתרונות המשפט על ידי חבר מושבעים, וכיו"ב[13].

אכן, הרי לנו דוגמאות נהדרות לברכה שבהגנה על ידי מדינת האם! ואין אנו חסרים מקרים דומים בימינו אנו. ההתפרצות האחרונה בקנדה[14] היא סממן ברור לכך שהמצב שם דומה למה שחוו פעם האמריקאים. וייתכן ביותר שלו היינו שואלים את הקנדים האם אנו צריכים להמשיך ולטפל בהם, הם היו עונים שאם לא היה אכפת לנו, הם היו  מעדיפים לטפל בעצמם! דוגמה נוספת נוכל למצוא ביישובים באוסטרליה. כאן לפנינו המחשה חיה של כל הרע הנובע מהתערבות מיותרת של המחוקקים. אלפי מהגרים עניים נשלחו לשם על ידי הממשלה, וכעת נמצאים ללא תעסוקה ומתפרנסים מתרומות גומלי החסדים הנדיבים וחיים על סף רעב. מקוטר המצוקה הוא ייצוא המוני הפועלים בלי עלייה מקבילה במספר של בעלי ההון. לו היו מניחים למושבה לנפשה, העמל וההון היו שומרים על קצב זהה, כפי שהם עושים תמיד ויעשו תמיד. אבל המדינה החטטנית חייבת לנסות ולהתערב בחוקי הטבע החברתיים והרי לנו תוצאה הרת האסון. ניתן להביא מקרים רבים דומים[vi] של פגיעה במהגרים באמתלה של הגנה עליהם, אלמלא מה שכבר הבאנו לא היה נחרץ דיו.
 
שלישית – האינטרס של הילידים. מבט חטוף בשאלה מספיק כדי לראות שהילידים של הארצות שעוברות קולוניזציה יזכו לטיפול טוב הרבה יותר מאותם המתיישבים, שהגירתם הייתה הדרגתית ולא מוגנת, מאלה הזוכים לסיוע מממשלה עוצמתית בגיבוי כוח צבאי. במקרה הראשון בהיותם הצד החלש המתיישבים מחויבים להתנהגות טובה, ונאלצים, בשל פחדם, לעסק הוגן על בעלי הקרקע. במקרה השני, הם מונחים על ידי העיקרון הברברי הגורס שיש להם זכות חוקית לכל מה שיצליחו לכבוש, וכך הם משיגים את האדמה בכוח הזרוע, והדבר מתגלגל למסכת מתמשכת של דיכוי ושפיכות דמים, ונגמר לרוב בהשמדת הגזע החלש. אין זו תמונה דמיונית. היסטוריה של המושבות שלנו, לבושתינו הרבה,   מלאה בחוסר צדק ובאכזריות לבעלים המקוריים של הקרקע. השבטים של האינדיאנים הצפון אמריקאים שהוכחדו הם עדות לעובדה זו, וכן ניתן להביא סימוכין מנסיגה הדרגתית של ילידי אוסטרליה, ואילו מצבם העלוב של תושבי הודו המזרחית מדברת רבות על החוסר האנושיות הגלום בקולוניזציה על ידי מדינה. על הריוטים[15], עובדי האדמה בהינדוסטן, מוטל מס של עד כדי מחצית ממה שהם מייצרים[vii] על ידי ממשלה זרה, בלי שיהיה להם קול בנושא. ממשלה זו מדכאה אותם מכל כיוון וככל הנראה חושבת שהם לא נוצרו אלא להפיק מהם רווח. חלק אחר של האוכלוסייה נאלץ לכלכל את הצבא שלנו, התומך בממשל העריץ, וגדודים שלמים מהם נטבחו על כך שהעזו להתנגד לפקודות הרודניות של אלה המדכאים אותם. ההתרחשויות האחרונות באפגניסטן[16] מספקות דוגמה נוספת. הממשל המזרחי שלנו, אשר לא די לו באימפריה הענקית, מחפש לו, כמו הזאב במשל הידוע, אמתלה להסתכסך עם שכניו[viii] במטרה הסופית להשיג את אדמותיהם. וגם במלחמה הזאת חלק מהקצינים היו אשמים בבגידה שהייתה מביישת רבים מהפראים. כך אנו מדגימים את העקרונות הנעלים של הנצרות.

אחרי שצוינו הסיבות לגנות את המערכת המלאכותית של הקולוניזציה, נותר רק לחקור עד כמה ניתן להעריך המערכת הטבעית כאפשרית. כאן לא תהיה שום הזדמנות להיכנס לוויכוחים. נוכל לפנות מיד לניסיון המעשי וזהו ניסיון מכריע. פנסילבניה מהווה דוגמה נהדרת למושבה שנהגתה והוקמה על ידי יוזמה פרטית בלבד, מושבה בה כובדו דרישות כל הצדדים, בה הילידים זכו לטיפול מכובד, וזרים כבני המקום יכלו להשיג צדק. מושבה אשר בלטה לאורך שנים בשגשוג שלה, ושאף היום ניתן להגיד שמרגישים בה את היתרונות של ההתנהגות הליברלית של מייסדיה.

הטענות לעיל יש בהן להוכיח:

1.  שעושר האומה אינו גדל בשל קולוניות רבות.

2.  שמעמד היצרנים, הן במושבות והן במדינת האם, נפגעים בהכרח מן המונופול.

3.  שבני האצולה הם המרוויחים היחידים.

4.  שלמהגרים אין זכות לדרוש הגנה ממדינת האם.

5.  שבמקומות בהן ההגנה כביכול הזאת ניתנה, היא תמיד הפכה למנוע הדיכוי.

6.  שלו ההגירה נעשתה על ידי היוזמה הפרטית, הילידים היו צפויים להיות חשופים פחות לטיפול בלתי הוגן, בצורת התנהלות המהגרים המתורבתים כלפיהם.

7.  שהמקרה של פנסילבניה נותן בטחון מספק של העליונות הצורה הטבעית של קולוניזציה.

וכך גם במקרה זה, כמו באלה שנידונו לפני כן, רצוי ביותר לדחות את ההתערבות של המחוקקים. 

 
אגרת ז'

 
השאלת ההתערבות הממשלתית נבחנה עד כה רק באותם תחומי היישום שלה, בה השלכותיה נראות לעין, דהיינו מסחר, דת, צדקה, מלחמה וקולוניזציה. בכל אלה ערכה של ההתערבות היה שלילי. כעת נותר לנו לבחון את אותם הסידורים החברתיים אשר, על אף היותם משגשגים בפשטותם החופשית, נמצאים תחת איום מזימות הפיקוח מצד המחוקקים. הראשון בחשיבות מבין אלה עומד החינוך.

ברור למדי שההגדרה שלנו אינה כוללת מערכת חינוך לאומית. היא לא נתפסת תחת השלטת הצדק. כשם שהאדם לא יכול לדרוש מהקהילה שתאכיל ותלביש את ילדיו, כך אין הוא יכול לבקש מהם לחנך את ילדיו. והרי הוא יכול לטעון בצדק שכשם שאספקה סדירה של מזון פיזי נדרשת לצרכיהם הגופניים כך מזון אינטלקטואלי נדרש לשכלם. מטרת הטעונים דלהלן היא להראות מדוע יש יתרון בשלילה זו.

בני האדם נוטים להחליט על האמצעים הנדרשים להשגת תכלית ללא בדיקה מספקת על כשירות האמצעים האלה. הנה עולה במחשבה איזה עניין, נבחרת הדרך הכי מתבקשת להשיגו, בלי שנשקלה כהוגן החשיבות העליונה של הבדיקה האם זו הדרך הטובה ביותר, בלי לבחון האם השלכותיה הסופיות הן מיטיבות כמו המידיות, בלי לשאול לאיזו השחתה יכול המיסוד שלהם להביא, ולעולם לא נשאלת השאלה: האם יש דרך נוספת להגיע אל היעד הנכסף, ותוך הזנחה של שלל שיקולים מזה הסוג. כזה הוא הטיפול בשאלה שלפנינו. השכלת הציבור היא התכלית המיוחלת, וזו תכלית עם השלכות הרות גורל, השלכות אשר ייתכן ומשפעיות יותר עם השגשוג והאושר העתידיים מכל דבר אחר הנובע ממעשינו. אלה תוצאות שיכולות להאיץ או לפגוע בקדמה האנושית במאות אם לא אלפי שנים. אבל יש הסתייגויות בעלות השלכות הרות גורל מהשיטה בה מתכננים להשיג את התכלית הזו, הסתייגויות שתומכי השיטה התעלמו מהן לחלוטין, הסתייגויות המשפיעות באופן יסודי את העקרונות עליהן היא מושתתת. הסתייגויות שאם תוכרנה כתקפות יפילו לחלוטין את המיזם כולו.

דבר ראשון, השכלה לאומית מניחה, כי מערכת אחידה של הדרכה היא דבר רצוי. במוסד ממלכתי, דמיון כולל בסוגי הידע ובאופי ההוראה הוא דבר שבהכרח. על כן עולה השאלה: האם תצמח טובה מתכנית אוניברסלית קבועה של תרבות אינטלקטואלית? לאחר בחינה ראויה, אני חושב שהתשובה הכללית תהיה – לא. כמעט כל בני האדם בעלי ההשקפה הנאורה מסכימים כי האדם הוא מתקדם מטבעו, וכך הייתה כוונת הבורא, כי נשתלו באדם הרצון להשתפר והשאיפה לשלמות, שבסופו של דבר נוטים להביא את העולם למצב מוסרי ואינטלקטואלי גבוהה יותר.  העובדות  הגדולות של ההיסטוריה, הנעלות והשפלות, העקרונות הגדולים וההבטחות של הדת הנגלית, ההיסק של ההיקש המופשט, כולם מוכחים כי על עף הנסיגות התכופות, למרות כל קושי הנגלה בדרכו וכנגד כל הנסיבות העוינות ביותר, החוק הגדול והבלתי ניתן לעצירה של הקיום האנושי הוא חוק השיפור המתקדם. אותם המכשולים עצמם משמשים בסופו של דבר כמדרגות למצב נעלה יותר: רודנות האצולה נסחה את חירויות הציבור, השחיתות של הממסד הכנסייתי עזרו להעלות את התקן לטוהר הדתי, הדוקטרינות העיוורות של הכהונה עזרו לשכלל את שיטות הגילוי והערכה עוד יותר עמוקה לעקרונות הגדולים של הנצרות. וכמו בימי קדם כך בימינו אנו, ההתנגדות לאמת עדיין נוטה להאיץ את ניצחונה הסופי. על כן, אם האמונה אשר הוצגה בתחילת המאמר הזה, שכשם שיש חוקים המנחים את עולם הדומם, חוקים השולטים ביצורים החיים, חוקי ההתפתחות של השכל הפרטי, כך ישנם בשביל ההתנהלות החברתית של האדם, אם, אני אומר, נקבל את האמונה הזאת, ניתן להניח בצדק שבהתאם לתכנית הכללית של הקדמה האנושית, בורא העולם נתן חוקים גם לשכל הכללי, ואלה פועלים מאז ומעולם לקידומו. ניתן להניח בצדק, שבמקרה זה, כמו גם במקרים מוחשיים יותר, הנסיבות שנראות לכאורה לא ידידותיות בפועל חיוניות בהחלט להשגת התכלית הנכספת. כל הדעות הקדומות, המוזרויות השכליות, האהבה להתנגדות, נטייה לדעות מסוימות ושלל תכונות האחרות, באינסוף מידותיהם וצירופיהם, כולם מצטרפים יחד להביא את השלמות האינטלקטואלית, המוסרית והחברתית של המין האנושי. אם נקבל שהאדם נוצר כיצור מתקדם, נצטרך לקבל גם שהטבע שהעניק לו הבורא הוא כזה התואם ביותר להבטיח את התקדמותו. ניתן להניח שאם צורה אחידה של שכל הייתה הדרך להשיג את התכלית הזו, היא זו שהייתה מתקבלת. אבל בגלל שהחוק גורס אחרת, כך שבמקום למצוא שכלים זהים, אנו לא יכולים למצוא ולא שנים שידמו זה לזה, כאשר אינסוף גוונים במקום אחידות היא הסדר של הדברים, אנו חייבים להסיק שזהו הסדר שיביא במידה מקסימלית אל השלמות. מסקנה זו נתמכת לא רק על דיי היקש מופשט, אלא גם על ידי ניסיון. אופי השכלי השונה מפיק מגוון של דעות, ומוחות שונים מקבלים עמדות שונות לגבי אותו הנושא, וכך כל שאלה נבחנת מכל כיוון אפשרי, ומתוך צבר הכללי של הטענות, שמעלות קבוצות מנוגדות זו לזו, ניתן להפיק תמונה ברורה. האמת תמיד צומחת מעימות בין שכל לשכל, זהו הניצוץ המבזיק מהתנגשות של רעיון ברעיון, כמו ונוס רוחנית, התגלמות היופי המוסרי, אשר נולדת מהקצף של הגלים המתנפצים של  הדעה הציבורית. דיון והתלהבות  שהם הגורמים הנחוצים בגילויה, ואלמלא השוני הכללי בין כל השכלים בחברה, לא היו מתקיימים דיון והתלהבות .

אם אנו מסכימים, על כן, שהמגוון האינסופי של צורות חשיבה של פרטים חיוני לקדמה של השכל האנושי הכללי, מה נוכל להגיד על מערכת אשר תתרגל את רגש ואת האינטלקט של האומה כולה בדפוס אחד ויחיד, מערכת המקווה לתקן כל חריגה שנשתלה על ידי הבורא, ומציע לקחת את האופי הגמיש של הנוער שלנו, ולצקת אותו עד כמה שאפשר, לתבנית אחת אחידה? אבל זו חייבת להיות המגמה המוצהרת של כל תכנית חינוך אחידה. על ידי פעולתה, הטבעים השונים יגיעו בהדרגה למצב של דמיון. ואותן ההשפעות על דור אחר דור של אזרחים יביאו למשהו הדומה למודל הלאומי. כל בני האדם יתחילו לחשוב באותו הכיוון ולגבש דעות זהות על כל נושא. ההטייה הכללית האחידה תשפיע על השכל של החברה, ובמקום ההתקדמות המתמשכת אל האמת, תתחיל הסטייה הדרגתית ממנה. במערכת הנוכחית שלנו המוזרויות והדעות הקדומות שמביאה תכנית חינוך אחת מנוטרלות על ידי נטיות אחרות המושתלות באחרים, וכך נגרמת הצמיחה של המאפיינים האדירים והאמתיים של השכל הלאומי. אם, מאידך, תתקבל מערכת ממוסדת, יהיה הסידור שהיא תאמץ נבון ככל שיהיה, על אף שהיא יכולה לקדם ערכים ליברליים ועצמאות מחשבתית, חזקה עליה שהיא תייצר בסופו של דבר חד-צדדיות כללית ודמיון של אופי, וככל שהיא תעשה זאת, היא תוביש את המקור העצום הזה של רוח ההתלהבות והחקירה, החיוני כל כך כתמריץ לקדמה של בני האדם המוסריים והאינטלקטואליים. אין זה משנה אילו צעדים יינקטו כדי להישמר מפני המפגע הזה, אילו סוגים שונים של הוראה יתקבלו, התוצאה של השאיפה הכללית לאחידות, וחוסר הידע בדבר מפגעיה הם כאלה שנוכל להיות בטוחים ששום מערכת לאומית לא תצליח שלא ליפול לתוכם.

וזו לא תהיה המגרעת היחידה שתעלה מהדרכה זהה. יש לזכור שהיות ושכלי בני האדם בנויים בצורה שונה, כל אחד עם שלמויות ופגמים הייחודיים לו, הרי שמצד ההוגנות לא ניתן ליישם את אותה הדרך לתרבות בכל המקרים. כל טיפוס דורש דרך טיפול אשר תותאם במידת מה לנסיבותיו האישיות, ואילו במערכת חינוך לאומית לא סיבר שתתקיים התאמה שכזאת. יש לקוות שיבוא הזמן כשתיחשף חוכמתו של המורה בהתאמות שהוא מבצע בהדרכתו לצרכיהם המיוחדים של תלמידיו, כשתכליתו היא תקן רגש פלוני או לפתח מיומנות אלמונית, וכך לאמן ולזמור את שכלו של כל ,תלמיד עד שיצא לעולם אדם מושלם ככל האפשר. בהסדר הנוכחי נוכל לצפות לראות זאת יום אחד. בעוד שהמדריך מושפע מהדעה הציבורית, והאינטרסים שלו דורשים שיאמץ את הדרך היעילה ביותר לחנך, אנו יכולים להניח שהוא תמיד יתאמץ בקנאות לשפר את שיטותיו על ידי חקר מקצועי ללא הפסק, ויישום יומיומי בפועל של החקירה הזאת. אבל איש לעולם לא יצפה ממורה בשכר מטעם המדינה, אשר לא עונה אלא לאיזה ממונה שמעליו, וללא כל מוניטין ציבורי שיתמרץ אותו, איש לא יצפה שהוא ישקיע מאמץ בהכרת אופי של כל תלמיד ותלמיד שלו, וישנה משגרתו בצורה ייחודית בכל מקרה ומקרה. איש לא מצפה שהוא ישתלם ללא הפסק ויתאמץ ללא הרף לשכלל את מתכונתו המוסרית. נוכל להיות בטוחים שבחינוך, כמו בכל תחום אחר בחיים, העיקרון של התחרות המכובדת הוא היחיד שיכול להעניק סיפוק בהווה או לטמון בחובו הבטחה לשלמות עתידית.

ייתכן ויפנו אותנו למוסדות החינוך הקיימים בפרוסיה וגרמניה כהפרכה לטיעונים דלעיל. ניתן אולי לטעון ששם התכנית עובדת שנים רבות, ולא קמו כל המפגעים הללו, בעוד שבני האדם נמצאים במצב נאור יחסית, ושכאשר משווים את התוצאות שלהם לאלה שלנו, המסקנה היא שלא התקדמנו במערכת הטבעית שלנו כמו שהם – במערכת המלאכותית.[ix] יהיה הטיעון הזה חזק ככל שיהיה, בחינה מדוקדקת תראה שהוא שטחי לגמרי. ייתכן ויסודות הארמון רק צצים מעל הקרקע בזמן שלוקח להשלים מבנה של בית רגיל, אבל לא נוכל להסיק מכך שהארמון לא יהיה בסופו של דבר מבנה מרהיב ביותר. איש אינו טוען שבגלל שצמח חממה גדל מהר יותר מבני מינו שבחוץ, זה הופך אותו לעץ המושלם, הניסניון מלמד אותנו שההיפך הוא הנכון. אין אנו מסיקים כי ילד הבוגר בשביל גילו יהיה אדם טוב יותר מאשר חברו הפחות מפותח, אנו יודעים כי בדרך כלל זה הפוך. באופן דומה, יש לזכור שלמרות שהחינוך הממוסד יכול לגרות את השכל הלאומי לצמיחה מהירה לתקופת מה, אל לנו להניח על סמך זה שהמערכת הטבעית לא תעלה על התוצאות האלה בסופו של דבר. אחד החוקים הגדולים של הבריאה הוא שככל שהישות מושלמת יותר, כך יש צורך ביותר זמן להתפתחותה. והאנלוגיה תוביל אותנו להנחה שהדבר יהיה נכון באופן דומה גם לשכל הכללי של האדם, ושככל שהרמה אליו הוא צריך להגיע נאצלת יותר, כך תהיה התקדמותו הדרגתית יותר, היום בו הוא יגיע לשיאו רחוק יותר, ושהכוח אשר נועד להובילו לפסגה של שלמות חייב להיות בעל תשית רחבה ועמוקה, להכות שורש באיזה מאפיין יסודי והבלתי משתנה של הטבע האנושי, וככל שתוצאותיו אדירות, כך פעולתו איטית.
 
אגרת ח'

הנטייה גורפת כלפי מנהגים עתיקים וקיימים תמיד הייתה, וייתכן ותמשיך להיות במשך שנים רבות, אחד המאפיינים הבולטים של האנושות. לא משנה עד כמה המוסדות או מנהגים הללו עומדים בסתירה למצבה הנוכחי של החברה, לא משנה כמה הם חסרי הגיון, בתאוריה ובמעש, לא משנה עד כמה הם מגוחכים מכל בחינה, בכל מקרה אם הם עוטים על עצמם כסות של אופנה או קדמוניות, אם אבותינו דגלו בהם והורישו אותם לנו, הרי שהסתירות, הפגמים והאינפנטיליות הזועקים שלהם מוסתרים לגמרי על ידי זיו המוקנה להם על ידי הערצה עיוורת, עד שכמעט בלתי אפשרי לפקוח את עיני העולם המסנוורות לנקודת מבט בלתי משוחדת אודותם. הם זוכים להערצה כשארית של מה שמכונה "הזמנים הישנים והטובים", ההיגיון והפילוסופיה משתחווים להם אפיים, וכל ניסיון להביא לאיזה תיקון שקול לחילול הקודש. החינוך הקלסי מאפשר הדגמה מתאימה לדבר. בזמנים נוראיים ההם של קתוליציזם משתולל, כשהשליטה הכנסייתית הגיעה למלא שצמיחתה, ואירופה כולה נמה באופל ובורות משפילה בצילה האיום, אצל האוכלוסייה היותר נאורה התקבל המנהג להכיר את השפות העתיקות, במטרה לקבל גישה לידע שנכתב באותן השפות. בשפתם שלהם לא היו ספרים, שכן תחום ההשכלה נזנח, והדרך היחידה שלהם להתעלות על ההמון הפשוט היה בלימודי יוונית ולטינית. אבל לאורך הזמן הדברים השתנו בהרבה. כבר לא נגזר על האדם לחיות לנצח במצב של שיעבוד רוחני, והשכל החברתי נעור משנתו מלא במרץ חדש. הבורות וצרות האופקים נדחקו על ידי הגאות החוזרת של ההשכלה, והמדע והפילוסופיה נסקו הרחק למעלה ממה שהם השיגו פעם. ידע הקדמונים הפך לחסר משמעות בהשוואה לזה המודרני. היה אפשר להניח שבנסיבות האלה, השפות המתות היו יוצאות מכלל שימוש. אבל לא! כזו היא ההערצה הקיצונית לתקדימים, כזו היא הדבקות הנחושה במנהגי האבות, שאף על פי שהנסיבות השתנו מן הקצה אל הקצה, והצורך המקורי כבר אינו קיים, המנהג ממשיך ונשמר. לא יועיל לספר להם כי שהמילים הם סימנים בשביל רעיונות, ולא הרעיונות עצמם, ושהשפה אינה אלא ערוץ לתקשורת של ידע. היא תכלית למטרה, ויש בה תועלת רק אם היא משמשת את המטרה הזו. אין זה משנה כמה ברור אפשר להראות שמי שלומד שפה למען השפה עצמה דומה לפועל המייצר מערכת כלים תוך בזבוז אדיר של זמן ועמל, ואז אף פעם לא משתמש בהם, או לאדם אשר מוציא את מיטב שנותיו על בניית סולם לצורך איסוף יבול דליל של פירות בינוניים מצמרת העץ, בעוד פירות אחרים, העולים באיכות, צומחים בשפע בהישג יד על העץ הסמוך. זה לא משנה, אני חוזר ואומר, כמה ברור אפשר להראות זאת, כה רבה היא השפעתו של הציווי הקדום, וכה חזק הרצון "לעשות את מה ששאר העולם עושה", עד שבעידן הנאור שלנו, אנשים נוטשים מאגרים מלאים בידע אמתי שבהישג ידם לטובת אופנת השממה של ספרי  אופנת השממה של ספרי דקדוק ומילונים.

הנה לנו דוגמה למערכת, אשר על אף הבליה הרבים והגלויים הצליחה להתחמק מאות בשנים ממבול הקידמה, ועומדת לה באמצע של המוסדות החברתיים המתקדמים שלנו בלי שמאפיין אחד שלה התשנה ממצבה המקורי. מה נוכל להסיק מכך?  האם אין בכך אזהרה מפני ההשלכות המסוכנות שעלולות להיווצר מהקמה של כל מערכת ארוכת טווח של השכלה? אם מערכת שאינה ממוסדת ברמה הלאומית אלא רק מעוגנת בדעות הקדומות ומוגנת על ידי הטיות חברתיות הצליחה לעמוד כך במשך עידן עידנים בפני מתקפות של הגיון והשכל הישר, עד כמה קשה יותר יהיה לשנות מערכת אשר בנוסף להשפעות התומכות האלה תהנה מחסות החוק? ניתן אולי לארגן שכוח השינוים במוסד זה יופקד בידי הציבור, אבל בפועל זה לא ישנה דבר. יש לנו די והותר ראיות של קושי בלתי אפשרי כמעט לבצע עדכונים במוסדות הקיימים, גם כשיש בידי הציבור באופן תיאורטי את הכלים הנחוצים לשינוי, ואין לנו כל זכות להניח שבבוא הזמן הקושי הזה לא יהיה קיים. קחו למשל את הכנסייה. הגוף הלאומי של בדלנים מחזיקים בדעה, שרבים מציווייה, תפילותיה וטקסיה דורשים תיקון, ורוב באיה חושבים אותו הדבר, מייסדיה בעצמם שקלו תיקון שכזה, שום אינטרס קבוצתי לא נפגע מהעניין, התיקון המוצע לא יגרום לשום הפסד כספי לכהונה, ועדיין, עם כל הנסיבות התומכות בשינוי, הדברים נשארים כמו שהם. עד כמה, אם כן,  יהיו המכשולים רבים יותר במוסד בו כל שינוי רחב ההיקף ישתק את פעילות רבים מעובדיו?

גם אם נניח לרגע שלא יהיה קושי רב בהכנסת שיפורים במערכת החינוך הלאומית, השאל החשובה נותרת על כנה: האם הציבור יראה את הצורך בשינויים האלה? האנלוגיה תוביל אותנו לתשובה: לא. כבר הראנו את ההשפעה המסנוורת של הדעה הקדומה המבכרת את שיטות החינוך הקיימות, ואין יום שלא צצים מקרים המדגימים השפעה דומה. שאלו איש המדעים הקלסיים מה דעתו על מתמטיקה, או מתמטיקאי מה דעתו על גאולוגיה, כימיה או פיזיולוגיה, ובשתי התשובות תמצאו הטיה לטובת השכלת שלהם.

על כן אנו טוענים, שבני האדם לעילם לא יעריכו נכונה את הפגמים בדרך ההוראה בה הם עצמם התחנכו, וגם אם יצליחו לזהות אותם, יהיה להם קשה ביותר לבצע תיקונים כלשהם. אם נכיר באמת של המסקנות האלה, נותר רק בסיס אחד עליו ניתן להגן על חינוך ממלכתי, והיא ההנחה שהמערכת לעולם לא תזדקק לרפורמה כלשהי. הדבר שקול לאמירה שאנו היום הגענו לפסגת ההתפתחות השכלית, שקבענו בוודאות את היתרונות היחסיים של סוגים שונים של מידע, ומוכנים להציע את המערכת המושלמת ביותר של פיתוח אינטלקטואלי, ואנו כשירים ביותר להחליט לא רק לעצמינו אלא לדורות הבאים, מהם ענפי הידע עם הערך הכי גבוה, ומהם דרכי ההוראה הטובות ביותר, ובשל השליטה המוחלטת שהשגנו על הפילוסופיה של השכל אנו מוצדקים ביותר להכתיב אותם לכל מי שיבוא אחרינו. אכן הנחה סבירה ביותר!

גם אם נניח ששאר הטיעונים היו תומכים ברעיון, עדיין ראוי שנבחן ברצינות, איזו ערובה  יש לנו שהתוצאות החיוביות שמכוונים אליהן יתממשו בדורות הבאים? איך אנו יודעים שהמגרעות והסטיות שטרם מוגרו מהמוסדות החברתיים שלנו על ידי הסדר חברתי מושלם ביותר לא יתגנבו גם כן ולא יהרסו בסופו של דבר כל התקדמות המוצעת? לא ניתן לתת תשובה מספקת לשאלות הללו. נוכל להיות בטוחים ביותר שההשחתה והניצול יצוצו בהדרגה, על אף התנאים המוסדרים היטב למניעתם ולמרות כל מאמצינו לשמור על מנהל תקין. אנו יכולים לפנות שוב לכנסייה בשביל דוגמה. הרפורמטורים הפרוטסטנטים שלנו לא חשדו כלל שהמנגנון שהם הולכים ליישם לתמיכה בדת שלהם נועד להפוך לכלי בידי מפלגה פוליטית, מכשיר של סחיטה, דרך מתוחכמת להשיג חיים נוחים, מוסד של טהור חיצוני ושחיתות פנימית, מלוא חפניים ארציות. אמת הדבר כי נגד עיניהם עמדו הסטיות המזוויעות של הכניסה אותה הם דחו, אבל כוונתם הייתה למנוע הישנות של דבר כאלה. והאם צלחה דרכם? וכמו במקרה שלהם כך במקרה לפנינו. נוכל להיות בטוחים שלו תכנית החינוך הלאומית תצא לפועל, עוד בטרם תסתיים המאה הנוכחית נראה משרות קלות ומכניסות[17], ריבוי משרות, מורים שאינם בני המקום, מנהלים בשכר מופקע בעוד שמורים מורעבים למחצה, מפקחים מתעשרים, נתינת חסות פרטית[18], מגורים למכירה, ואינסוף מפגעים בדומה לכנסייה הלאומית שלנו, בעוד המוסד עצמו הופך, במדומה למקבילו לשטח חסות של אצולה. וודאי הדבר, שאם הנצרות, העוצמתית מבין התרופות המוסריות, לא הצליחה לשמור על טהרת המנגנון הנועד לשרתה, הרי שבמקום בו הפיתויים יתקיימו ללא הכוח החיובי המשמר, נוכל לצפות לחרות משחיתות עוד פחות. אין טעם להגיד שבני האדם לעולם לא ירשו לאי צדק כזה להתרחש שוב. רוב הסיכויים שכך בדיוק חשבו מייסדי הכנסייה הממלכתית שלנו. אבל אנשים אכן הרשו. היה בידם הכוח הנחוץ למנוע ניצול לרעה, והם מעולם לא השתמשו בכוח הזה. ואין לנו רשות להניח שבעתיד הם יתרשלו פחות.

נותרת התנגדות נופסת, אולי חזקה מכל אלה שהוזכרו לעיל. חסידי החינוך הממלכתי, אם הם אנשים הדוגלים בחופש המצפון, אם אין הם חפצים שאדם אחד יממן פריבילגיות מהם ייהנו אחרים אך לא הוא, בקיצור, אם הם חברים לחירות אזרחית ודתית, הרי שהם חייבם להניח שכל חברי הקהילה, אנשי הכנסייה או בדלנים, קתוליים או יהודים, טורים, וויגים, רדיקלים או רפובליקנים, חייבים להסכים פה אחד לתמוך במערכת באשר היא לכשתקום. שכן אם השכלתם תהיה אכן לאומית, היא צריכה להיות מנוהלת בידי הממשלה וממומנת על ידי אוצר המדינה. אוצר זה ניזון מהכנסות, והכנסות באות ממסים. מסים אלא נופלים על כל פרט ופרט, בין זה עם ילדים ובין שאין לו. התוצאה היא שכולם משלמים על קיום המוסד, בין יש להם צורך בו או לא, בין אם הם תומכים בו בין אם לאו. רבים יפרשו, מתוך עיקרון, מהמערכת החינוך הממלכתית, כפי שהם היו מכנסייה ממלכתית. יהיו שיסלדו מהנושאים הנלמדים, חלק מדרך ההוראה. פלוני לא יאהב את ההטפה המוסרית, ואלמוני – את הדרישה האינטלקטואלית. פה הם יחלקו על פרטים מסוימים – ושם ימחו נגד המערכת בכללותה. האם יהיה זה צודק, האם יהיה זה סביר להטיל על האנשים הלאה את עול המוסד ממנו הם לא יפיקו כל תועלת? וודאי שלא. כל הטיעונים של הדיסנטרים, המראים את חוסר הצדק שבדרישה לדבוק בדוקטרינות שהם לא מאמינים בהן, לממן כנסיות בהן הם לא מבקרים, תקפים באותה המידה בהוכחהת חוסר הצדק שיש בלהכריח את הני האדם לסייע בתחזוקה של תכנית חינוכית שאינה עומדת בקנה אחד עם עקרונותיהם, ולהכריח אותם לשלם על הוראה שלא הם ולא צאצאיהם לא מפיקים ממנה שום תועלת. במקרה הראשון התכלית היא הפצת הידע הדתי, בשני – הידע החילוני, וקשה להבין למה ההבדל ביניהם ישפיע על הזכות להתבדל.

לפני שנעזוב את הנושא, ראוי לציין שאין ספק שהממשלה שלנו תשמח לקחת את שאלת החינוך לידיים שלה, במקום לראות אנשים מתחנכים באמצעים שאין עליהם שליטה. ואנחנו גם נוכל לצפות די בוודאות מה יהיו הנטיות של חינוך שכזה. חשיבה נועזת ועצמאית, מחשבה עצמאית, נחישות בהגנה על העקרונות, או כל דבר מסוג זה ספק אם יזכו לעידוד כלשהו. במקומם בוודאות יושרשו כבוד גדול לסמכות, יראה מפני הממונים, ואמונה ללא עוררין בדעות של הגדולים והמשכילים. באשר לחינוך הדתי, נוכל לחזות שמעלות כמו צניועת וענווה יזכו לרוב תשומת הלב, עד שלא יוותר זמן לשאר. ונוכל להיות בטוחים שהמורים ישקיעו מאמץ מיוחד להקנות לתלמידיהם את העקרונות היסוד החשובים האלה של דתינו כגון: "כָּל אָדָם יִכָּנַע לְרָשֻׁיּוֹת הַשִּׁלְטוֹן", "הָעֲבָדִים, הִשָּׁמְעוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם"," לָמַדְתִּי לְהִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִי, בְּכָל מַצָּב"[19] ושאר ציטוטים מתאימים שכאלה[x]. המחשה נהדרת לסוג של תפיסה מנטלית בה הולכים לתמוך שליטינו ניתן למצוא על ידיח המענק הפרלמנטרי האחרון למלמדי שירה. אכן, אם רק ניתן יהיה לעודד את בני האדם לפתח את קולם ולא את שכלם, יהיה זה מזל גדול לאצולה. האומה דורשת לחם זול. השליטים עונים להם – הוא לא, לא נוכל לתת לכם לחם זול כי זה יפגע ברווחים שלנו. אבל אין דבר, אנו נניח בצד חלק מהכסף שלכם עצמיכם כדי לתת לכם שיעורי מוזיקה! לא תקבלו חזרה מזון, אבל נלמד אתכם לשיר! הו, המחוקקים הנדיבים!

 

ההתנגדויות לחינוך ממלכתי הן:

1.   שהדבר יגרור בהכרח מערכת אחידה של פיתוח מוסרי ואינטלקטואלי, מה שיוביל באופן בלתי נמנע להרס מגוון האופי, החיוני כל כך לפעילות השכל הלאומי.

2.  שהיא גוזלת את התמריץ הגדול למאמץ ולשיפור העצמי מצדו של המורה, המתקיימים ללא הפסק בהסדר הטבעי.

3. שבהתחשב בחוסר סבירות של הנסת שיפורים בעתיד, היא מניחה בפועל שאנו מסוגלים להראות לצאצאינו איזה סוג של ידע הוא בעל ערך הכי גבוה, ומהן הדרכים הטובות ביותר להשיג אותו, הנחה רחוקה ביותר מן האמת.

4.  שהיא תהיה חשופה לאותם העיוותים כמו הכנסייה הלאומית, וסופה להיות במלוא הוודאות מושחתת באותה מידה.

5.  שעל אף שהיא מיועדת להיות מוסד שוויוני, בשביל כך חייבים להניח שכל בני האדם יסכימו לאמץ אותה, הנחה שלעולם לא תתקיים.

6.  שהממשלה תשתמש בה כאמצעי לסנוור את בני האדם, לדכא בהם כל שאיפה לשיפור מצבם, ושמירה עליהם במצב של צייתנות.

מהיקש לוגי מופשט ומהקבלה ברורה עם מוסדות קיימים, או מסיקים על כן, שהחינוך הממלכתי בסופו דל דבר יהיה לקללה ולא לברכה.
 

אגרת ט'

 
"חובת המדינה לאמץ אמצעים להגנה על בריאותם, כמו גם על רכושם, של האזרחים" הוא עקרון יסודי שמקדם האיגוד הרפואי של מזרח סקוטלנד[20]. רוב אנשי מקצועות הרפואה מחזיקים בדעה דומה, כנראה שחלק נכבד מהציבור הכללי מסכים איתם, ואם נשפוט לפי חוקים שמועברים מדי פעם, המדינה עצמה מודה באמיתת הדוקטרינה הזאת. זוהי עמדה סבירה ביותר. חלק מהטיעונים בזכותה נראים לכאורה כמכריעים. ואילו המפגעים מהסרת השליטה הממשלתית בענייני התברואה הלאומית נראים עצומים. לכן שאלה זו דורשת שיקול קפדני.

אדם התומך בכנסייה ממוסדת יכול לנמק את עמדתו בצורה סבירה. הוא גורס שאחד מתפקידי הממשלה הוא לדאוג לרווחתם הרוחנית של בני הקהילה, שאין לה להרשות לאנשים בלתי מורשים לדאוג לצרכיהם הדתיים של הזולת, פן יפיצו דוקטרינות כוזבות, ושללא השגחת המחוקקים, האווירה המוסרית של החברה תתעכר מנשימתו המדבקת של הרשע. בקיצור, הפיקוח הממשלתי הוא חיוני לשפיות הרוחנית של האומה. מתוך הדעות האלה, הוא יכול בהחלט להשתמש בטענות דומות ביחס למצבו הגופני של הציבור. הוא יכול להודות שאין זה ראוי להתיר לאנשים שלא עברו הכשרה מתאימה לטפל במחלות האנשים, אחרת הם יתנו תרופות מסוכנות או ישיאו עצות מסוכנות, ושבהעדר רגולציה במסגרת החוק האוויר בערים הצפופות שלנו יהפוך למזוהם בשל בעדר אוורור, או שביוב בלתי מטוהר או מקורות אחרים של זיהום יגרמו למלריה. במילה אחת, שההתערבות הממשלתית נחוצה לשמירה על בריאות הציבור. ההקבלה בין הטענות הללו ברורה. אבל מה עמדת הדיסנטרים לגבי הנושא? מאחר והוא מכחיש את תוקפן במקרה הראשון, הוא לא יכול לקבלן במקרה השני בלי לאבד עקביות. במקרה הראשון מדובר על בריאות רוחנית, בשני - בריאות גופנית, והטענות המראות שאין צורך בחקיקה במקרה הראשון יצליחו בהחלט להראות כי אין צורך גם במקרה השני.

היה אפשר לחשוב, שבינים הללו של אנטי-מונופוליזם, כאשר האסונות שנגרמו על ידי חקיקה אנוכית העירו את תשומת הלב הציבורית, בני האדם יתאמצו במיוחד לא להתיר דבר שכולל גישה לפריבילגיות אקסקלוסיביות לעלות על הבמה הפוליטית, בלי שתעלה כנגדו זעקה רמה. אבל הציפיה הזאת התבדתה. הדוקטרינה שהגנה על בריאות הציבור היא תפקיד המדינה מכילה בתוכה זרע של עוד מונופול עצום. הזרע הזה נבט לראשונה לפני שנים, בצורת חוק המגביל פעילות רשמית של רוקחים וסוחרי התרופות. ושוב הטפיל המשחית הזה מאמץ את כוחו, לשלוח חותר נוסף, חזק יותר, בצורה של חוק מחמיר יותר לאותה התכלית. וכאשר תושג, המטרה תהיה הרחבה עצומה של סמכויות. כבר היום כתבי העת המקצועיים מכילים רמזים על הנהלה רפואית, מפקחים רפואיים, ופקידים מדרגות שונות, שימונו על מנת לפקח על בריאות הציבור. האצולה תשתף פעולה מרצון ותעניק סיוע למיזם כה מבטיח, מיזם שמעניק כל כך הרבה הזדמנויות למשרות לבניהם הצעירים. והם ישמחו לתת חסות למוסד אשר ישמש כך כעוד אמצעי לספיגת העושר הלאומי. באופן זה, אם האנשים יתירו זאת, המערכת תתפרש, וייתכן שאחרי דורות מספר, תתיישב על כתפי הציבור באותו האופן כמו הכנסייה הלאומית.

אבל אין צורך להיכנס לכל הטיעונים האלה כדי להראות שאנשי הרפואה פועלים לייסד מונופול, שכן הם מודים בכך בפה מלא. הם המצהירים בגלוי שהם מחפשים חסות, וגורסים בעזות מצח כי זו זכותם. אבל ככלות הכל, כל זה לא נעשה אלה מתוך רצון ידידותי להגן על הציבור מפני השרלטנים! וכדי להוכיח כי האומה תרוויח מההסדר האקסקלוסיבי הזה, אותם המודלים לחיקוי של העדר האינטרס האישי מדברים ללא הפסק על הסכנות של להרשות לבלתי מורשים להוליך שולל את ההמון הנבער. שמעו נא את מר ווקלי[21]. כשהוא דן בחוק בנושא הרוקחים וסוחרי התרופות שהוקם לאחרונה לתחיה, הוא אומר "יש בו כדי לרסן במידה רבה את המפגע המפחיד הזה, המכונה טיפול מעבר לדלפק[22], אשר מתבצע בידי פרטים שלא עברו הכשרה. הדבר הזה הוא במשך שנים רבות הוא בושתם של חוקי המסדירים את הפעילות הרפואית בארץ הזו, והביא בלי ספק לתוצאות נוראיות של אבדן חיים."  (Lancet, 11.9.1841) וכן " אין ולו רוקח או  סוחר תרופות אחד בכל האימפריה הבריטית אשר יסרב לתת מרשם בחנותו שלו במקרים הרפואיים, או שיהסס מדי יום ביומו לטפל בתרופות הפשוטות במחלות של תינוקות וילדים... חשבנו בעבר כי ממדיו של המפגע הזה עצומים, אבל ברור ביותר שהמעטנו בגודל הסכנה בה נתון הציבור" (Lancet, 16.10.1841). קשה לדעת איך להריץ נכונה את החשיפה הגדולה הזאת, אשר גילתה את "מפגע עצום הממדים" שהציבור הרחב פספס לגמרי. אכן לא נותר אלא להשתומם, כיצד "תוצאות נוראיות של אבדן חיים" שנגרמו על ידי "המפגע המפחיד", מעולם לא עוררו את תשומת ליבם של בני האדם ל"סכנה" הגדולה בה הם נמצאים. אבל האם לא היה יותר נבון לא התגלית העצומה הזאת הייתה מתפרסמת לא על ידי אנשי מקצוע, ולא על ידם הייתה נערכת התעמולה? מר ווקלי צריך לזכור, שנאמר לנו להימנע מלהראות מרושעים, והוא עלול לגלות על בשרו שהעולם הוא כה חשדן, עד שהוא מוכן לשייך את תוצאות לכאורה של הרגש הפטריוטי למקור נאצל הרבה פחות. ומדוע מר ווקלי נעצר בטרם ימצה את העיקרון שלו? אם אכן תפקיד המדינה לטפל בבריאות הציבור, חזקה עליה לאמץ דרכים יעילות יותר לקיים את חובתה. מדוע לא לפעול על פי הפתגם העתיק, הגורס כי "עדיך למנוע מאשר לרפוא" ולהתאמץ שהאנשים ירגישו טוב כל הזמן? הפעילו דיאטה לאומית, קבעו כמה אורחות ביום יאכל כל אזרח, הגדירו את הכמות האיכות של המזון, לגברים ולנשים, כמות הבשר וכמות הירקות, ציינו את כמות הנוזלים, מתי יש ליטול אותם ומאיזה סוג, הוציאו מפרט של הבגדים שהאזרחים צריכים ללבוש, קבעו את שעות השינה בהתחשב במין וגיל וכן הלאה עם כל הפרטים הנחוצים לתכנית המשולמת שתדריך באופן יומי את האומה. אין ספק שהדבר יהיה יעיל הרבה יותר מאשר כל חצאי הצעדים, והגיוני באותה המידה. אם אתם מתעקשים שהאדם יפטר ממחלותיו בהתאם להוראת החוק, למה שלא תשתדלו לשמור על בריאותו, גם דרך החוק.

אבל ברצינות, כל החקיקה מהסוג שמר ווקלי ועמיתיו מתאווים אליה, מתבססת כמעט כולה על ההנחה שבני האדם אינם כשירים לדאוג לעצמם. היא מתייחסת  אליהם כאל ילדים. היא קושרת אותם ברתמת בטיחות. מסכנים שכמותם! אם לא נשגיח עליהם, הם יפנו לרופאי אליל בורים לקבלת עצה, ואולי ירעילו אותם! זו פחות או יותר הלשון בה המדינה משתמשת כלפי נתיניה, וככל שהזמן בו הם זוכים לטיפול כזה מתארך, כך הופכים הם יותר ויותר לחסרי עונים. אם מישהו בוחר ברוב טיפשותו, במטרה לחסוך מספר גרושים, להעסיק שרלטן לא משכיל. הוא חייב לשאת בתוצאות מעשיו, יהיו אשר יהיו. הוא פעל מרצונו החופשי, ואם נפגע, אין לו את מי להאשים אלא את עצמו. דמיינו שלפלוני יש שעון הדרוש תיקון, ונניח שמשיקולי חיסכון הוא פונה לנפח , אשר אומר לו שהוא יכול לבצע את התיקון. הנפח הורס את השעון, והפלוני מתעצבן, טוען שניצלו אותו, מגייס לצדו כמה שוחרי טובה בעלי סנטימנטליות יתר, ומארגן כי יעתרו לבית הנבחרים שיאסרו בעתיד על כל הנפחים לתקן שעונים. מי לא יצחק על סכלות שכזו? אותו האדם שגה כשהפקיד את השעון בידיים כאלה, ומה שקרה הגיע לו בצדק על איוולתו. אבל מקרה זה מקביל לגמרי למקרה שלפנינו. במקום שעון כיס הוא לוקח את עצמו (מכונה מורכבת הרבה יותר) לתיקון, ופונה למי שמכיר את הגוף האנושי בערך באותה הרמה שהנפח מכיר את מגנון של השעון, המתחזה הבור נותן איזו תרופה, מצבו של המטופל לא משתפר, ובנתיים גופו נפגע לצמיתות ואולי הוא הופך לנכה לכל החיים, כלומר במקום להרוס את שעונו הוא הרס את עצמו. אבל מה אז? התוצאות של המקרה הזה יכולות להיות חמורות יותר מהמקרה האחר, אבל אין לאדם הזה איזו זכות-יתר להתלונן. לו היה מפעיל את שקול הדעת, היה יודע שהיה זה טיפשי להפקיד את גופו לטיפול אדם שאינו מבין את פעולתו בדיוק כמו להפקיד את השעון בידי הנפח. ולמעשה אין פה יותר בסיס להתערבות חקיקתית להגן נגד פזיזות שכזו לא במקרה הראשון ולא בשני.

קבוצה גדולה של הומניסטים שתלטניים לא מסוגלים לראות איזה מפגע בלי להציע חקיקה למניעתה העתידית. אף פעם לא עולה על דעתם שחוסר מזל של אדם אחד הוא לקח לאלפים , שהעולם לומד יותר מטעויותיו מאשר מהצלחותיו, ושחברה מחכימה מתוך המאמץ להימנע מטעויות קשיים וסכנות. איש אינו מכחיש ולו לרגע, שרבים נפגעו מטיפול שניתן על ידי סוחרי התרופות ומיני רפואות אליל.  חלקם נחלשו באופן זמני, אחרים הפכו לנכים לצמיתות, וחלק אולי מתו ממש. אבל לא נובע מכך שאין זה הדבר החכם - לתת לדברים להתנהל בעצמם. דבר זה יכול במבט ראשון להיראות כאכזרי, אבל אם שוקלים את ההשפעות של הדבר על הדורות העתידיים, יתגלה כי ההיפך הוא הנכון. דברים רבים בעולם החי גורמים לסבל רב ולמוות, אבל אנו לא מסיקים מכף שהבורא הוא חסר רחמים. חקירה מסבירה את החריגות ומראה לנו שמה שנראה כרוע הוא תולדה של פעילות החוקים המכוונים בסופו של דבר להפקת מיטב הבריאות והאושר. בחינה מדוקדקת תשכנע אותנו, שהכאב הנגרם לבני האדן בשל פזיזותם שלהם הוא בעל אופי דומה.

ויש עוד עמדה נוספת, ממנה ניתן לחשוב על השאלה, וייתכן כי ממנה אפשר להשיג את המבט המקיף והצלול ביותר עליה. כל חקיקה המסייעת לבני האדם בהשגת רצונותיהם הטבעיים, אשר מספקת להם פרנסה בחוליים ובזקנותם, מחנכת את ילדיהם, דואגת להדרכתם הדתית, דואגת לבריאותם הגופנית, או עושה באיזה אופן דבר מה ממה שהם היו מצופים בכל ההוגנות לבצע בעצמם – מקורה בהבנה שגויה ביותר של הקיום האנושי. היא מזניחה לגמרי את תאני הקיום הארצי של בני האדם, ומתעלמת לגמרי מאחד מחוקיה בריאה הגדולים והאוניברסליים.

  כל יצור נמצא ביחסים מסוימים עם העולם החיצוני בו הוא חי. מהקטן שבזואופיטים, עד למורכב שבחולייתנים, לכל אחד בפרט ולכולם יחד יש עקרונות קבועים של קיום. לכל אחד יש צרכים גופניים שונים שיש למלא, להשיג מזון כדי לקבל תזונה, לבנות מחסה מפני הקור או כהגנה מפני האויבים, להתארגן להבאת צאצאים, בניית קנים, השגת מזון לקטנטנים וטיפוחם, ואז אגירת אספקה לחורף, וכן הלאה במגוון רחב של רצונות טבעיים לספק. לצורך המשימות הללו, לכל יצור יש את האיברים ואת האינסטינקטים המתאימים, מנגנונים חיצוניים כמו יכולות פנימיות. והבריאות ואושר של כל יצור קשורים קשר הדוק בהשתכללות ופעילות נאותה של הכוחות האלה. והם, בתורם, תלויים בנסיבות בהן נמצא היצור. הקיפו אותו בנסיבות אשר אינן מצריכות ממנו כל שימוש ביכולותיו, והיכולת הזאת תלך ותתנוון בהדרגה. טבע לא נותן דברים סתם. האינסטינקטים והאיברים נשמרים רק כל עוד יש בהם צורך. שימו עדר של חיות במצב בו אחת מתכונותיהם לא תהיה יותר נצרכת, מנעו את השימוש הטבעי בה, הפחיתו בכח את פעילותה – ותהרסו אותה בהדרגה. דורות הבאים יראו כיצד התכונה או האינסטינקט הולכים ונחלשים, והתנוונות סופית של המין תגיע באופן בלתי נמנע. כל זה נכון גם לגבי האדם. גם לו, באופן דומה, יש רצונות רבים ומגוונים, ויש לו את היכולות השכליות והמוסריות הפרופורציונליות במורכבותן לעולם החיצוני, ועושרו תלויה ביסודה בהפעלת היכולות הללו. ואצל האדם, כמו בשאר חלקי הבריאה, הפעילות הזו מושפעת בעיקר על ידי מה שנדרש ממנו על ידי סביבתו. הדרישות המוטלות על יכולתיו השכליות על ידי  צרכים היומיומיים, על ידי המאמץ להגבר על הקשיים ולהימנע מסכנות, על ידי הרצון להבטיח לעצמו תנאים נוחים יותר לקראת סוף חייו, כל אלה הם התמריצים הטבעיים והמבריאים להפעיל את הכוחות האלה. הצורך הדחוף הוא רב התמריצים לכישוריו הפיזיים והשכליים של האדם, ובלעדיו האדם ישקע לתוך מצב של אפטיה חסרת האונים. קבעו את חוקי הרווחה כדי להפוך את ראיית הנולד והסתפקות במועט ללא נחוצים, הקימו מערכת חינוך ממלכתית כדי להוציא את הדאגה לילדים מידיו, הקימו כנסייה לאומית כדי לדאוג לצרכיו הרוחניים, חקקו חוקים לשמירה על בריאותו כדי שיצטרך לדאוג לעצמו פחות, עשו כל אלה, והוא יוכל אז להיפטר במידה רבה מהיכולות שהבורא העניק לו. כל מקור עוצמתי של פעולה נהרס, חריפות השכל אינה נדרשת, הוא לא נזקק אף פעם לעוצמת הרשות המוסריים, הכוחות הנעלים של שכלו אינם מקבלים את התרגול הראוי להם, ולכן ההתנוונות ההדרגתית של האופי חייבת להגיע. קחו מהאדם את הצורך להתאמץ ובהכרח תקבלו חוסר מעש. גרמו לחוסר מעש – ובקרוב תקבלו ניוון.

הקורא רואה על כן :

1.  שהבדלן לא יכול באופן עקבי להכיר באופן עקבי בכך שהמדינה צריכה לדאוג לבריאות הגוף של הציבור, בעודו מכחיש שיש לה דבר עם הבריאות הרוחנית.

2.  שהתומכים הנלהבים של תאוריית ההשגחה על ידי המדינה רק מייצרים מסווה למונופול חדש.

3.  שאין לאדם זכות לדרוש מהמחוקקים לדאוג לבריאותו במקומו

4.  שבמקרה זה, כמו בכל מקרה אחר, לעשות בשביל בני האדם את מה שהם מוכשרים לעשות באופן טבעי בעצמם, משמעו לאמץ את אחת הדרכים היעילות ביותר להורדת הרמה של האופי הלאומי.

 
אגרת י'

 
לו היו המושלים שלנו מקפידים תמיד לבצע את תפקידיהם המקוריים והחשובים כל כך, לו הייתה אי פעם השלטת הצדק הדבר החשוב ביותר בעיניהם, לו היא הייתה נחשבת ללא הפסק כדר היחיד הנחוץ, ואלמלא היו מהרהרים בשאלות אחרות על חשבונה, אז אולי היה ניתן לסלוח יותר על ההתערבות שלהם בעניינים שלא להם. אבל אין הדבר כך. לרשימה הארוכה של חטאים שבמעש שלהם, אנו חייבים להוסיף חטא של חוסר מעש, ואומתינו סבלה באופן חמור ביות מהזנחה מצידם, ולא רק מהחטטנות שלהם. 

תארו נא לבורר אובייקטיבי את היחסים בין הציבור לממשלה. ספרו לו שבית המחוקקים הוא הגוף אשר הוסמך על ידי האומה לשמירה על הסדר, להגנה על הפרטים ועל הרכוש, ושאלה הם חובותיו החשובות ביותר, אם לא היחידות. ספרו לו שכל אדם נשבע למעשה אמונים לגוף זה, שהוא משלם מדי שנה חלק נכבד מהכנסותיו לטובת אותו הגוף, שהוא מקריב את עצמאותו האישית, ושהוא עושה את כל אלה בציפייה לקבל מהגוף הזה את הטובה שבאותה ההגנה, שמניחים שהוא אמור לקבל בתמורה לכל הוויתורים החמורים האלה. הסבירו כל זאת, ואז בקשו ממנו להצהיר, באיזה אופן הוא היה מצפה מהממשלה  למלא את חלקה בחוזה. הוא היה אומר שכאשר הנתינים שלמו את מסיהם וקבלו על עצמם את עול הרשויות, הרי הם עשו את כל מה שהיה אפשר לדרוש מהם, וכעת על הרשויות האלה להביא לכל אחד ואחד את הטובה שבסדר הציבורי, ושהיטל נקבע על ידי בני האדם במטרה מפורשת לפזר את העלות של מוסד ההגנה הזה, ושאחרי שבני האדם שילמו כך מראש לממשלה. יהיה זה בלתי צודק בהחלט לממשלה לדרוש מהם עוד כסף כשהיא נדרשת לבצע את חובותיה כלפיהם. מהשיקולים האלה הוא היה מסיק כי היה ראוי למדינה לייסד בתי משפט, שהגישה אליהם תהיה קלה, החלטות שלהם מהירות, שם כל אדם היה יכול לקבל את הגנת החוק, חינם אין כסף. זוהי המסקנה הברורה והצודקת אליה יגיע בורר קפדני. כמה רחוקה היא מהמציאות! המחוקקים שלנו גובים מיסים מופרזים מהציבור, מבזבזים את הכסף שנחטף כך מבעל המלאכה העמל לטובת מוסדות המיטיבים עם העשירים, משתמשים בעזרתו לתחזק צבאות זמינים להבטיח את שיעבוד האוכלוסייה, וכאשר הנתין המנוצל דורש מהממשלה להגן עליו בעודו מיישם את הזכויות ואת הפריבילגיות שלו, כשהוא דורש ממנה למלא את החובות בשבילן היא נוסדה, כשהוא דורש ממנה לעשות בשבילו את מה שהוא כבר שילם עליו, מה הם מעשיה? האם היא נענית לדרישותיו ברצון ובצורה יעילה? האם היא אוכפת את החוקים בצורה מלאה והוגנת וללא כל תמורה נוספת? האם היא שולחת את פקידיה ומצווה עליהם לפעול בשקדנות כדי להבטיח לכל אחד ואחד את אותה ההגנה שהוא הקריב כל כך הרבה כדי להשיגה? האם היא נרתמת במקרה של איש עני להגן עליו מפני שכנו העשיר? לא ולא! אין היא עושה דבר מכל אלה. היא מסגירה את המתלונן לחסדיהם העדינים של שתדלנים, עורכי דין, פרקליטים וצבא שלם של פקידי משפט. היא מרוקנת את ארנקו בתשלומים על צווים, תקצירים, תצהירים, זימונים, אגרות מכל סוג, והוצאות לאין מספר. היא מכנה אותו למבוך הפרטים של בתי הדין, בית המשפט העליון, תביעות, תביעות נגד וערעורים. ואלפי פעמים האדם שאמור לזכות בהגנה על גופו ורכושו מוצא את עצמו מאבד את הכל. וזוהי "חוקתינו המהוללת!"

אנו מרחמים על הנתינים האומללים של הרודנות המזרחית. אנו מסתכלים בבוז על ממשל האבסולוטי שלהם. אנו מפנים לו את הגב ומתבוננים במה שאנו קוראים "המוסדות  החופשיים" שלנו בגאווה, ומברכים את עצמינו על כמה נעלה מצבינו שלנו. ובכל זאת, אותם בני האדם המדוכאים בידי האצולה יכולים להציג ללעג העולם את תוצאות של המוסדות ה"חופשיים" לכאורה שלנו. הם יוכלו להצביע על יותר ויותר מקרים ב"ארץ החירות" הזו, בהם אומללות ורעב נגרמו מרודנות של האיש העשיר, עוולות שאנשים נאלצו לסבול כי חסרו את הכסף לרכוש עמו את התיקון, של זכויות שלא נתבעו כי התמודדות עם מול עושק בעל שררה הייתה חסרת תועלת. אכן, הם היו יכולים למצוא מאות על גבי מאות בני האדם, שהלחיים השקועות והבגדים הקרועים ישאו עדות למרמה שבצדק האנגלי. ואז, על דרך הניגוד, הם היו יכולים לספר על חקיקה פעילה ואפילו שוויונית של מלכים אבסולוטיים רבים. הם היו יכולים להביא אינספור דוגמאות לצדק שהסולטנים  במזרח משליטים בצורה חופשית והוגנת, מקרים בהם העניים יכלו לשטוח את התלונות על עושק באזני השליט עצמו, ולהשיג סיוע, מקרים בהם לא היה צורך בעושר והשפעה כדי לזכות בהגנה, ואלה גם לא הגנו על המדכא. אוי להם, לאנגלים, שהם ממשיכים להלל ולקלס את מה שאינו אלא צל, להתגאות ולברך את עצמם על כך שברשותם מה שמדי יום מתגלה כחלול ונלעג! כמה עוד ירשו בני האדם לעצמם שירמו אותם בעזרת שם שאין מאחוריו דבר? לא רק שהממשלה שלנו עושה את הדברים שהיה ראוי שלא ייעשו, אבל היא גם מתירה את הדברים שהיה ראוי שיעשו – בלתי עשויים, וכן ניתן להגיד שמכף רגם ועד ראש אין בם מתום[23].

 הבה נזכור, אפוא, שכאשר אנו מתירים לשליטינו להוציא את זמנם ואת כספינו בניהול אותם הדברים שלא היו צריכים להיות בשליטתם, לא רק שאנו מביאים על עצמינו את המפגעים הנובעים מחקיקתם הזדונית, אלא גם את המפגעים הנובעים מהזנחתם את חובתם האמתית.

 
אגרת יא'

 
ייתכן ויש כאן מקום למספר הערות על נושא מקביל, מאחר והוא מושפע מפתרון השאלות שלפנינו. והנושא הזה הוא מתן זכות הבחירה למעמד הפועלים.

בתוך הקבוצה הגדולה של בני האדם שמסקנותיהם נקבעות על ידי תכתיבי היעילות במקום דרישות הצדק, אחת ההתנגדויות למתן הכח לדיד הציבור היא: "החברה היא מנגנון מורכב. האינטרסים של בני האדם המרכיבים אותה הם רבים ומגוונים, ומחוברים וקשורים זה בזה בקשר כה מסתורי, עד שנדרשת חכמה עמוקה וצלילות הדעת להבין ולהעריך את היחסים המרובים האלה. אחת התכליות של החקיקה היא רגולציה נאותה של האינטרסים המתנגשים האלה, והקושי שלמור את כל המערכת בשיווי המשקל הוא כה גדול עד שהמעמיקים שבמדינאים שלנו אבדו את הידיים ואת הרגליים בניסיון. על כן, האם יהיה זה נבון להעניק למעמד הבלתי משכיל את הכח לכוון את החקיקה בעניינים שכל כך חיוניים לרווחת הציבור על אף היותם קשים ביותר להבנה?"

 כעת, אם יתברר שהאינטרסים המורכבים והמסועפים האלה לא דורשים כל רגולציה, אלא סידורם המקורי היה הרגולציה העצמית, אם יתגלה של הקשיים הרבים בהם נתקלים בניסיון לנהל את הדאגות החברתיות, מקורם מהפרה של החוקים הטבעיים, ושהממשלות ניסו, ברוב טיפשותן, לשמור במצב של שיווי משקל בלתי יציב את הדברים, אשר לו היינו מניחים להם, היו מגיעים מעצם למצב של שיווי משקל יציב, אזי אותה ההתנגדות תהיה ברובה בלתי תקפה לחלוטין. איש אינו מכחיש שענייני האומה נמצאים במצב מביש ביותר, ושתידרש מיומנות מסוימת להחזיר את הדברים לקדמותם. אבל כל עוד ניתן להראות שהתוצאה הנוראה הזאת נבעה לא מהעדר חקיקה אלא מחקיקת יתר, לא מהעדר חוכמה מצד המחוקקים אלא מצד התערבותם האנוכית הקבועה, הרי שהעובדה הזו לא יכולה לשמש טענה נגד זכות הבחירה הכללית. הנה לכם דוגמה. דמיינו שאיזה ברנש מסכן חסר המזל שוכנע על ידי הרופא שלו שהוא לעולם לא יזכה לבריאות איתנה ללא השגחה רפואית, שמערכת העיכול שלו לא תתפקד כראוי ללא כדורים ממריצים, שהוא חייב ליטול גלולות כדי לשמור על הראות שלו, שהוא חייב לבלוע מדי פעם חומר הגורם להזעה כדי לשמור על תפקוד העור וכן הלאה. ונניח שמרוב האמונה המטופל מפקיד את עצמו בידי הרופא המלומד הזה, וגומע בצייתנות מדי יום ביומו מנה אחרי מנה של תרופות. תחילה חומר משלשל לנקות את מערכת העיכול, ואז סם חיזוק לחזק אותה. פה אמבט אדים לחזק את ההזעה, ואז עוד פעם חומר משתן כדי להחליש אותה. שבוע אחד הוא אוכל המון מזון בעל ערך תזונתי לחזק את כוחותיו, ובשבוע הבא מקיז כמה אונקיות של דם כדי להימנע מעודף דם, וכן הלאה. במהלך טיפול ארוך הוא לוקח סמי הקאה, משככי כאבים, חומרים משלשלים, סמי הרגעה, תרופות להורדת חום, וכן הלאה, כל אחד בתורו. לכל אלה נוספים אמצעים חיצוניים כמו פלסטרים, רטיות חרדל, משחות, קרמים וכיו"ב. וכאשר אחרי כל הטיפולים האלה הבחור המסכן הגיע למצב כזה שבו כל דבר משתבש אצלו ללא הפסק והוא זקוק ללא הרף להשגחת הרופא שלו, לשכך את כאביו או לטפל בבעיה זו או אחרת, כאשר הוא הגיע למצב כזה שבו ברגע שהוא נפטר מבעיה אחת שתוקף אותו משהו אחר, דמיינו את המומחה הזה לרפואה מכנס סביבי מיטת חוליו של הבחור חבורה של ליצני הכפר, ומתחיל להטיח בהם את התפקודים השונים והמסובכים של גוך האדם, כשהוא מתאר את ריבוי האיברים ותפקודים הייחודי, הבעיות המסועפות אשר עלולות לצוץ בהם והקשיים לרפואתם. ואז כדי לחזק את הרצאתו, דמיינו אותו פונה אל המטופל ואומר "ראו כמה קשה לשמור על בריאותו של אדם!" מה, אפילו אחד העם[24], עם כל התמימות שלו יחייך לנוכח המראה הזה. ובכל זאת, בדיוק אותו הדבר נאמר לגבי החברה, וכשהנכה הוא האומה ולא האדם, הוא מאמין בדבר. מימי קדם, רופאי המדינה שלנו שכנעו את בני האדם שלולי ההתערבות שלהם, העניינים החברתיים לעולם לא היו מסתדרים, שפיקוח ערני היה נחוץ כדי להבטיח פעילות בריאה של כל התפקידים הלאומיים. ובהתאם לתפיסות הללו הם מטפלים מאז ומעולם בענייני המדינה, כשהם נותנים פה דיאטה דלה בשם "מכסי מגן", ושם מכניסים פנימה שפע המזון כדי לפצות על מחסורי העבר. בפעם אחת מכניסים תמריץ להתעמלות, המכונה "תמריץ לתעשיות המקומיות", ובפעם אחרת, יוצאים בקריאה לתת מענה לייצור-יתר. פה מספקים סם חיזוק למוסר הלאומי בשם "הכנסייה הממלכתית", ושם מייצרים מלחמה כדי למנוע מהמוסר לצבור מקום חזק מדי בלב האומה. מצד אחד של הגוף החברתי הם מורחים משחה מרגיעה בצורת "חוקי הרווחה", ומהצד השני הם מקיזים דם לרוב בצורת "מס הכנסה". ואז, בתום כל הפעולות האלה שבוצעו במיומנות נשגבת, האומה נמצאת על סף ההתפרקות, כשכוחה התש מתגלה בצורות מדאיגות ביותר, כשהמבנה שלה נחלש עד שכמעט ובלתי אפשרי לטפל באחת ההפרעות בלי לייצר בפרעה חמורה עוד יותר, בקיצור, כאשר היא במצב בו אנו מוצאים אותה כיום, אנו שומעים את המחוקקים החכמים ושבעי הרצון מעצמם האלה מכריזים: "ראו כמה קשה זה לנהל מדינה!" אם נודה, אפוא, שחוסר המזל הלאומי שלנו לא הגיע לנו מהקושי המובנה בטבע הממשל, אלא מהנחישות לחוקק חוקים במקום בו לא הייתה נדרשת שום חקיקה, כלומר אם נודה שהשלטת הצדק היא התפקיד היחיד של המדינה, הרי שנפטרנו מיד מאחת ההתנגדויות הגדולות למתן זכות הבחירה למעמד הפועלים.

 

אגרת יב'

 
סקירה קצרה של הטענות שהוצגו באגרות הקודמות יכולה לסייע להעמיד לנגד עינינו את השאלה הכללית בצורה ברורה יותר.

אחרי שהראנו שההגדרה המוצעת של חובות המדינה נמצאת בתיאום מלא עם הדרישות היסודיות של החברה, ובעצם נגזרת מהן באופן תאורטי, ושהנגזרת הזאת אינה תומכת בהתערבות המקיפה המותרת כיום, נעשה ניסיון להציג כמה מהיתרונות העיקריים שיתקבלו מהחזרת המוסדות החברתיים השונים שלנו למצבם הטבעי של חירות משליטה של המחוקקים, ובמהלך בניסיון נטען:

1.   שניסיון העבר וההווה מורה כי כל ההגבלות על המסחר עוינות בהחלט לשגשוג החברתי, שהצורך דוחף אותנו חיש קל אל הסחר החופשי, ובסופו של דבר נהיה חייבים לחזור אל חירות המסחר המושלמת שהטבע מכתיב, וממנה מעולם לא היינו צריכים לחרוג לו הייתה לנו מגבלה ראויה לכוחה של המדינה.

2.   שיש להתנגד לכנסייה ממלכתית, לא רק כי היא איננה נחוצה להפצת הדת, אלא אף מהווה מחסום לכך בשל הארציות, השחיתות והעדר החסד שבה. שלפי מראה כוהניה היא אינה מסוגלת לגמרי לנצר את האומה, שכן כאשר הם נותנים חשיבות עליונה לכמורה בתשלום מהמדינה, הם מודים בפועל שכה מעט הנצרות שהם מקנים לסובבים אותם, עד שאלמלא התקציב הם היו מפסיקים להתקיים. ולכן מאחר וההגדרה כוללת ניתוק בין הכנסייה למדינה, יש בה יתרון.

3.   שחוקי הרווחה, שנראים לכאורה כדבר המיטיב עם מעמד הפועלים, בפועל מהווה נטל עליהם. שהם דוחים את הפתרון של עוולות חברתיות, מונעים הפגנה של נדיבות הלב האמתית. שהתמיכה הכפויה משפילה את הנותן ואת המקבל כאחד, שוולנטריזם ניתן ליישום במידה שווה הן בפולחן דתי והן תחומי השפעתו, ושהיה ניתן להבטיח את הבכרה שבצדקה בלי שיתלוו אליה פגעי ההזדקקות, אם המחוקקים היו מנועים מלהתערב.

4.  שכולם מודים כי המלחמה היא רוע עצום, ושחובתינו כנוצרים לאמץ כל אמצעי אפשרי לסיים אותה, ושהגבלת הממשלות למילוי תפקידי היסוד שלהן, ובכל מניעה מהן את הכוח הדרוש לפלוש למדינות אחרות, יהיה האמצעי היעיל ביותר לבצע זאת.

5. שהקולוניזציה המלאכותית היא פוגענית בכל אחד מהשפעותיה, שהסחר הקולוניאלי תמיד הפך למונופול כיד להיטיב עם האצולה, שההגנה המדומה שניתן למתיישבים מתגלה כרוע גדול בשבילם, שהבעלים המוקריים של הקרקע נרדפו באכזריות במושבות שנוסדו על ידי המדינה, ושהמקרה של פנסליבניה מספקת ראיה מספקת לעליונות של ההגירה הוולונטרית חסרת ההגנות, שתהיה חייבת לבוא מתוך ההכרה בעיקרון המוצע. 

6.  שהחינוך הממלכתי יהרוס את המגוון ואת המקוריות החשיבה אשר חיוניים כל כך לקדמה החברתית. שהיא תמנע את השיפור על ידי חיסול תחרות בריאה, ותעמיד בפני הרפורמה את כל הקשיים בשינויים המוסדיים, בנוסף למכשולים הנובעים מהדעה הקדומה הטבעית המבכרת את הדרכים הקיימות של החינוך. שאין לנו שום ערובה ליעילותה בעתיד, ויש לנו את כל הסיבות להאמין שהיא תהפוך בסופו של דבר למושחתת בדיוק כמו הדת הממלכתית. שהדרך בה היא תמומן, שתכלול, כפי שהיא חייבת, את המיסוי של הקהילה כולה, המסכימים להו וחולקים עליה כאחד, תהיה בלתי צודקת באופן מובהק. שיש לנו לשבח ולאמץ חוקה אשר תדחה סידור שכזה.

7.  שהתמיכה הקנאית של אנשי מקצועות הרפואה מסוימים בחקיקה לשמירה על בריאות הציבור עולה ממניעים אינטרסנטיים.  שהבריאות של בני האדם אינה מושא לחקיקה יורת מאשר דתם, ושאיש לא יכול לדרוש באופן סביר מהמדינה לדאוג לגופו במקומו, ושבמקרה זה כמו בכל מקרה אחר, לעשות במקום בני האדם את מה שהבורא יעד להם שיעשו בעצמם הוא להוריד אותם מטה בדרגת בריאה.

8.   שאם נגביל את תשומת הלב של הממשלה לשמירה על הסדר ועל ההגנה על החיים ועל הרכוש, לא רק שנימנע ממפגעים רבים אשר נגרמים לנו על ידי התערבותה החטטנית, אלא נבטיח גם מילוי ראוי של חובותיה החשובות כל כך ומוזנחות כעת.

אלה הן הראיות אשר הבאנו לטובת התאוריה שלנו, שאין תפקידה של המדינה אלא השלטת הצדק. היה אפשר להביא עוד ראיות, לו היה הדבר ניראה כרצוי. אבל אנו מקווים שמה שכבר הוצג, גם אם לא יספיק כשלעצמו לשכנע את המוחות הכנים באמיתת הדבר, לפחות  ישמש להציג את הסבירות של הדבר, שתספיק להתחיל חקירה רצינית.

לסיכום, טוב יהיה להזכיר לקורא שיהיו תוצאות ההרהורים שלו על השאלה רבת החשיבות הזו ככל שיהיו, בין אם הוא יכיר בתוקף המסכנות או יפסוק נגדן, דבר אחד בטוח. חייבת להיות הגדרה לחובותיה של המדינה. אין צורך ראיות כדי להוכיח שישנו גבול ששום כוח חוקתי לא רשאי לעבור אותו, שיש דרישות פרטיות וחברתיות שהמילוי שלהן על ידי תמריץ מוסרי ומאמץ וולנטרי יהיה אופטימלי יותר מאשר כל רגולציה מלאכותית, ושבין שתי נקודות הקיצון של טווח הכוח שניתן להפקיד בידי הממשלה, ה"הכל" וה"שום דבר", חייבת להיות נקודה מסוימת שהן העקרונות והן מדי יורו כגבול הראוי. וראוי לכל אדם כי יקבע לעצמו מהי אותה הנקודה, הגבול הזה. ואם הוא חולק על ההגדרה המובאת לעיל, הרי שההיגיון אומר שהוא צריך להמציא אחת משלו. אם הוא רוצה להימנע מהאשמה באמפיריציזם פוליטי, הוא חייב לקבוע את הטבע ואת הכוונות מאחורי הגוף הלאומי המכונה הרשות המחוקקת, לפני שיקבע מה הן פעולותיו. בטרם שיחווה עוד דעה אודו מה הממשלה צריכה לעשות, הוא חייב ליישב לעצמו תחילה את השאלה: בשביל מה צריך את הממשלה?


 


[1] Administration of justice

[2] ראו לעלי, הערה 41

 

[3]  Poor Rates – באנגליה וווילס, היטל שנאסף בכל מחוז של הכניסה כדי לתמוך בעניים. נבלע בשנות ה-20 של המאה הקודמת במיסוי הכללי (ויקיפדיה)

[4] Dissenter - נוצרים שפרשו מהכנסייה הרשמית, לרוב בשל המחאה של התערבות המדינה בענייני הדת.

[5] Pauperism

[6] communicant

[7] ויליאם פיילי (1743–1805) היה תאולוג נוצרי ופילוסוף אנגלי. פרסם חיבורים ידועים בשאלות דת, מוסר ופוליטיקה. (ויקיפדיה). הציטוט הנוכחי הוא מספרו  The Principles of Moral and Political Philosophy (1785).

[8] expedient

[9] המחבר מתייחס למלחמת אופיום הראשונה  (1839–1842), המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה (1839–1842), המלחמה המצרית-עות'מנית השנייה (1839–1841), מלחמות נפוליאון שנמשכו לסרוגין בין 1793 עד 1815, ומלחמת 1812 בהתאם (הערת המתרגם).

[10] קנדה לא זכתה לממשל עצמאי רק ב-1867 (הערת המתרגם)

[11] ג'יימס רמזי מאקאלאך (1789-1864) כלכלן סקוטי, בכיר תלמידי דוד ריקארדו. הטקסט המצוטט כאן מובא בספרו A Dictionary, Practical, Theoretical and Historical of Commerce and Commercial Navigation, 1832)).(הערת המתרגם)

[12] 334 מיליון ליש"ט במונחי 2010

[13] ציטוטים ממגילת העצמאות מובאים על פי ויקיטקסט

[14] בשנים 1837-1838 שני מקומות שונים בקנדה פרצו מרידות נגד הממשל

[15] Ryots

[16] ראו לעיל בהערות לאגרת ה'

[17] sinecures

[18] lay patrons

[19]  אל הרומיים 13:1, אל אפסיים 6:5, אל פיליפים 4:11  בהתאם,  מובא על פי התרגום החדש ל שהחברה להפצת כתבי הקודש

[20] Eastern Medical Association of Scotland

[21] תומאס ווקלי (1795-1862), מנתח בריטי, פעיל ציבור ורפורמטור חברתי, העורך המייסד של כתב העת הרפואי The Lancet.

[22] counter practice

[23] על פי ישעיהו א:ו

[24] במקור John Bull


[i] "זכורה לנו החברה הדתית, אשר הכריזה, דרך חוקיה, כי כינונה נועד לקדם את חסדו של האל. ובאמת ניתן להגיד שחוקיה נגד האתאיזם מועברים תחת היומרה לקדם את קיומו". Sidney Smith's Phrenology, p. 8.

[ii] נאמר לנו שספר החוקים עדיין מכיל מספר סעיפים על הנושאים הללו.

[iii] זה מתיחס למספר הערות אשר הופיעו בNonconformist בקשר לאגרות הקודמות.

[iv] אין להשליך מכך על הצדקה הוולנטרית. אם ריבונו של עולם ראה לנכון , במטרה להקל במידה מסוימת את סבלם של הרשעים, לשתול בלב הזולת רגשי הזדהות אשר יביאו אותם לרחם ולעזור, יש להסיק מיד שמימוש אותם הרגשות תורם להגדלת האושר הכללי. אבל הכרה זו אינה כוללת בשום אופן אישור למערכת סיסטמתית, שנבנית על ידי בני אדם מועדים לטעויות, הבנויה במטרה לבצע בסיטונאות את מה שהבורא ראה לנכון לעשות רק באופן חלקי. בנתיים, הלוואי שגומלי החסדים יהיו בררנים יותר בחלוקת נדבותיהם, ויסייעו ליצרנים שלא שפר עליהם מזלם ולא לרשעים הסובלים.

[v] המחבר נותן מראה מקום ב"עושר העמים", אבל בגלל שהוא משתמש במהדורת 1812, כלל לא ברור למה הוא מתכוון.

[vi] הודו המזרחית והמערבית לא יכולים להיחשב כמקרה מתאים בקשר למתיישבים. רוב התושבים האירופאיים שם אינם אלא תושבים זמניים, והיתר הם או ענפי האצולה או סוכניהם, וככאלה לא מקבלים טיפול חוקי כמהגרים רגילים.

[vii] ראו M'Culloch, Art. East India Company. [J. R. McCulloch, 'East India Company's Monopoly - Price of Tea', Edinburgh Review, Vol. 39, January 1824

[viii] ראו את התכתובת הפרטית של סר אלכסנדר ברנס

[ix] מאז הפרסום המקורי, יצאו לאור עבודות המכילות שפע ראיות שהנאורות האינטלקטואלית המהוללת, פרי החינוך הממלכתי ביבשת אירופה יותר מאשר מתקזזת על ידי ההתדרדרות המוסרית המתלווה, וכן מראים שהאומות המחונכות על ידי המדינה האלה נחותים בהחלט לבני האומה הזו בגבריות האמיתית. אלה המאוהבים במערכת הפרוסית,  טוב יעשו אם יקראו "Notes of a Traveller."של  לאנג.

[x] התגשמות הנבואות הללו ניתן לראות מהצעת החוק האחרונה של סר ג'יימס גראהם, אשר עברה את חייה הקצרים מאז שההערות הללו יצאו לראשונה לאור.

Ludwig von Mises Institute on Facebook