יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

הרברט ספנסר - "פטישיזם פוליטי"


פורסם לראשונה בThe Reader  במהדורת ה10 ליוני 1865

איש הודו, אשר בתחילת יום העבודה משתווה בפני חתיכת חמר מעוצב, ממנה הוא אלתר בין רגע אלוהות  בצלמו ובדמותו, הוא נושא להתפעלות מצד אנשי אירופה. אנו קוראים בתחושת הפתעה הגובלת בסקפטיות אודות מכונות פולחן,  ועל תפילות החייבות כביכול את יעילותן  לתנועות שהרוח מספקת לנייר עליו הן כתובות. כאשר מסופר כיצד בני מזרח מסוימים נוהגים להפיל ולהכות את אלוקי העץ שלהם אם רצונותיהם לא סופקו, אנשים נוהגים לצחוק ולהשתומם.
מדוע הם משתוממים? חבריהם מדי יום יומו מציגים אמונות תפלות דומות למדי. אין אמונות אלה גסות עד כדי כך, אבל הן בהחלט בעלות טבע זהה. ישנה עבודת אלילים, אשר מקום לפסל את מושא הפולחן מחתיכה של חומר מת לוקחת לה את האנושות לחומר הגלם. היא מצפה כי עיצובה של אנושות לתוך צורה מסוימת, היא תקבל כוחות או תכונות שונים לגמרי מאלה שהיו לה לפני העיצוב. במקרה זה כמו במקרה הקודם, חומר הגלם עובר הסוואה. בעזרת אמצעיים דקורטיביים הפרא עוזר לעצמו לחשוב כי יש בידו משהו הגדול מחתיכת עץ. האזרח, לעומתו, מעניק לגופים פוליטיים שהוא עצמו עזר לייצר, מאפיינים חיצוניים ושמות המביעים כח, כדי לחזק את אמונתו בתועלת לה הוא מתפלל. איזו השתקפות עמומה של "אלוקי" שהוא "משגב-עזו של מלך"[1]  מתפשטת בכל מחלוקו המדינה עד דרגים הנמוכים ביותר, כך שבעיני העם אפילו שוטר-מקוף עוטה אותה יחד עם מדיו. הו לא, סמלי הסמכות המתים משרים יראת כבוד למרות כל הידע. צורת התנסחות לגאלית  נראית כאילו היה בה משהו מחייב במיוחד, ויש יעילות על-טבעית בחותמת ממשלתית.
ההקבלה בולטת עוד יותר כשאנו רואים בשני המקרים אמונה עיקשת, למרות האכזבות התמידיות. קשה להבין כיצד אותם המאמינים, אחרי שהחטיפו מכות לצלמים אשר לא מילאו אחרי מאווייהם, עדיין ממשיכים לסגוד ולהתפלל אליהם. אבל קושי זה מתמעט כשאנו נזכר כיצד כל אלילי הפנתאון הפוליטי שלנו ננזפים על כך שלא ביצעו את מה שציפינו מהם, ובכל זאת מדי יום ביומו כולם נושאים אליהם את העיניים במסירות נפש ובתקווה שהתפילות העתידיות יקבלו מענה. הטיפשות, רפיון הידיים, התעקשויות חסרות הגיון וחוסר ההגינות של הממסד בהתגלמות זו או אחרת  נחשפים מחדש כמעט בכל גיליון של כל עיתון. ייתכן ומחצית מכל מעמרי המערכת מכילים תיאורים של איזו בעיה מגוחכת של המוסדות הרשמיים, איזה עיקוב רשמי מתסכל, איזו שחיתות ציבורית מדהימה, איזו חוסר צדק משווע מצד הרשויות, איזה בזבוז ממשלתי יוצא דופן. ולמרות זאת מיד אחרי ההלקאה, הממצה את כל הציפיות העצורות, מגיעים האמונה המחודשת בכל הטובה המיוחלת שטרם הגיעה ותפילות הזולת. בו בעת יחד עם ההוכחה כי מכונות הממשל הישנות עצרו מלכת, ונראה שהדבר היחיד המעניק להן כח הוא דעת הציבור כי הן ממשיכות לפעול, עולות הצעות אינסופיות למכונות ממשל חדשות בדיוק מאותו הסוג כמו הישנות. פוליטיקאים בעלי ניסיון מסתמכים על האמון הבלתי נדלה הזה. לורד פלמרסטון, אשר ייתכן ומכיר את הציבור שלו יותר טוב מכל אדם אחר, השיב לאחרונה להאשמה שעלתה בבית הנבחרים כי " מובטחני ששום אדם המשתייך לממשלה, ולא משנה לאיזה משרד הוא יהיה שייך, ויהיה תפקידו רם או נמוך, לא יימצא אשם בהפרת אמונים בשום עניין מהמופקדים בידו". לטעון כך בפני העובדות שנחשפות ללא הרף מראה שלורד פלמרסטון יודע טוב מאוד שאמונת האדם בממסד תשרוד כל ראיה נגדית.
באיזה מקרה התקוות שתולים במוסד ממשלתי מתממשות? אפשר היה לחשוב שהצרכים החיוניים העומדים על הפרק ישמרו על המנגנון הנחוץ כל כך לשמירה על הצדק מתפקד כראוי. אבל הם לא. מצד אחד, הנה לנו אדם אשר הורשע שלא כצדק, שחפותו הוכחה לאחר מכן, מקבל "חנינה" על עבירה אותה הוא לא ביצע. וזה לו לנחמה על צערו הבלתי מוצדק מצד שני, היה לנו אדם שלא רק הלורד צ'נסלור מתעלם מעבירותיו החמורות, אלא אף תומך בו באופן משוחד, הו לא, ממש מעודד אותו בהינתן  לו קצבה. אשמה מוכחת זוכה לפרס, בעוד שחפות מוכחת נותרת ללא כל פיצוי על הכאב והפסד הכלכלי! הניגוד המופלא הזה, משתקף במעשי הממסד כמשליט הצדק, אם לא בצורה מלאה, אז במקים אינסופיים בצורה חלקית. העובדה של הכלא הוא עונשו של נער שגנב פירות בשווה פרוטה, בעוד שאלפי לירות שטרלינג יכולות לעבור מקופת הציבור לכיס הפרטי בלי שמערכת המשפט תפסוק עונש כלשהו, היא אנומליה הנשמרת בעזרת פעולת משפטיות רבות אחרות . באופן תאורטי המדינה היא המגן של זכויות אזרחיה. בפועל המדינה בלא הרף מתקיפה אותן. למרות שהעיקרון, לפיו המעלה טענות שקר בבית משפט יישא בעלויות ההגנה המשפטית הוא מעקרונות הצדק, ממש לאחרונה הכתר התעקש שלא לשלם את העלויות של האזרחים אשר הואשמו האשמות שווא. הו לא, אדרבה, נעשו ניסיונות מכוונים לקבוע את האשמה באמצעים פסולים. אנשים החיים היום זוכרים כיצד הכתר שיחד מושבעים בתביעות מס. כאשר הכתר זכה במשפט, המנהג היה להעניק שכר כפול, ומנהג זה לא הופסק עד שההגנה לא החלה להכריז במשפטים הפתוחים שהמושבעים יקבלו שכר כפול גם במקרה בו הנתבע מזוכה בדין!
פגעי הממסד הללו קיימים לא רק בחלקים הבכירים של מערכת הצדק שלנו, שם הם כה גלויים עד שהפכו לשם דבר, לא רק בדחיות באורך של חיי אדם והוצאות מרוששות אשר הפכו את בית המשפט העליון למטיל אימה, לא רק פזרנות של בתי המשפט לפשיטות רגל, אשר גרמה לנושים להיזהר מלהתקרב אליהם, לא רק חוסר הוודאות אשר גורמת לבני האדם להסכין עם חוסר צדק משווע, מאשר להסתכן בחוסר צדק משווע עוד יותר אשר החוק יכול לגרום להם, אלא אף בחלקים הזוטרים של מערכת הצדק כל מיני כשלים ושטויות מתרחשים על בסיס יומי. אם יהיה זה הגיוני לטעון כנגד הסרקזם הנפוץ בדבר המשטרה כי בין כמות כה רבה של בני האדם מקרים של התנהגות לא נאותה וחוסר יעילות צריכים להיות תכופים, הרי שיש לנו ציפייה כי הפקודות לפיהן המשטרה פועלת צריכות להיות הוגנות ושקולות היטב. לא נדרשת חקירה מעמקיה מדי כדי לגלות שלא כך הוא הדבר. יש כעת סיפור, המסופר מפי פקיד אירי, כי הבקשה להוצאה קטנה עבור מברק, אשר מקרה חירום דרש כי יישלח, נענתה בשלילה מהמשרד הראשי בלונדון. כאשר היא אושרה בסופו של דבר, אחרי התכתבות ארוכה ונרחבת, הדבר היה מתוך ההבנה שבעתיד שום דבר דומה לא יתרחש ללא אישור מראש מהמשרד בלונדון! לא נוכל לערוב לאמיתות הסיפור, אבל נוכל לערוב לסיפור אחר , המעניק לזה הראשון פן של אמינות. חבר אשר נדד בידי טבחית שלו הלך לתחנת המשטרה ומסר תיאור מפורט של המקרה, נתן סיבות טובות ביות לגבי מסלול הבריחה של הטבחית, וביקש מהשוטרים לשלוח מברק כדי לתפוס אותה. למרות כל זה הוא נענה שאין הם יכולים לעשות זאת ללא אישור מלמעלה, ואישור זה לא היה ניתן לקבלו ללא שהות ממשוכת. התוצאה הייתה שהגנבת אכן הלכה למקום מצופה והספיקה להימלט ומאז נעלמו עקבותיה. קחו עוד תפקיד שהמשטרה מקבלת על עצמה, הלא הוא הכוונת התנועה. מדי יום ביומו, בכל רחבי לונדון, עשרת אלפים רכבים מהירים, בהם נוסעים אנשי עסקים בעלי איזה עניין דחוף, נעצרים על ידי קומץ של עגלות וקרנות איטיים. מהירות גדולה יותר באותם הקרנות המעטים, או הגבלת לשעות המוקדמות או המאוחרות, היו מצמצמות ביותר את רוע הגזירה. אבל במקום לטפל במפגיע תעבורה אלה, המשטרה בוחרת לעסוק בדברים שבפועל אינם מפריעים לאיש. תנועתם של אנשים הנושאים לוחות פרסום נאסרה לאחרונה, תחת טענת שווא כי הם מפריעים לתנועה, ובעלי מוגבלויות , אשר בכך נמנעה פרנסתם, נאלצו להצטרף אל שורות הקבצנים והגנבים. ניתן לראות מקרים גרועים אף יותר. במשך שנים נערות התפוזים[2] והמשטרה נמצאו במצב של סכסוך דמים, והנערות נרדפו כה וכה מאחר ונאמר כי הן מפריעות להולכי הרגל. בנתיים בכמה מהרחובות הראשיים אפשר כל הזמן לראות גברים עומדים עם צעצועים, ומוכרים אותם במרמה על ידי כך שהם גורמים לילדים ולהוריהם להאמין כי צעצוע עושה צלילים מסוימים, בעוד שבפועל המוכרים  אלה שמשמעים את הצלילים. וכשהמשטרה, אשר מסתכלת בשוויון נפש על מעשה מרמה זה נשאלת מדוע לא נעשה דבר בעניין, תשובתם היא כי לא התקבלו שום פקודות בעניין. איזה ניגוד מרתק! תמכור במרמה, ותוכל לאסוך קהל קטן על המדרכה בלי שאיש יתלונן שאתה מפריע. תמכור ביושר, ותגורש מן המדרכה כ"הפרעה", אל חיק המרמה!
היה ניתן לחשוב שחוסר היעילות הידועה לשמצה  של הממסד בהגנה נגד חוסר צדק תגרום לבני האדם לחשוד שגם בתחומים אחרים קיים חוסר יעילות. אם כאן, במקום בו לאזרחים יש עניין כה חיוני בלהשיג תפקוד נאות, במשך מאת שנים הם לא הצליחו לעשת זאת, אם סוכנות ממשלתית זו , אשר בתאוריה היא אמונה על הגנתו של כל אזרח ואזרח במקרים אויבים היא אויבו המר, שהפניה לרשויות החוק יכולה להביא את האדם לידי עוני, היה אפשר לחשוב שלא ניתן לצפות מהממסד לעבדו טוב יותר במקום בו האינטרס הציבורי פחות חזק. אבל לפטישיזם פוליטי עוצמה כה רבה שלא החוויות הללו, ולא חוויות מקבילות מכל משרד ממשלתי אחר, אינן מפחיתות את אמנתם של בני האדם. כבר שנים מוצגת בפניהם העובדה שמתוך התקציב של בית החולים גרינוויץ', שליש הולך לטיפול בימאים בעוד ששני שליש הולכים לכיס ההנהלה, אבל עובדות אלה ואחרות אינם עוצרים את הדרישה שלהם לעדו בתי חולים ממלכתיים. המשל אודות העוצרים יתוש במסננת ובולעים גמלים[3] מתגלם בשלמותו על ידי הממסד, בדקדקנות ביורוקרטית בה נאכפים כל התקנות הקטנוניות, וקלות ראש מדהימה בה תקציב של משרד שלם, כמו משרד הרישוי, נותרים ללא כל בקרה. למרות זאת אנו שומעים כל הזמן כי הממשלה היא זו שצריכה לבקר את התנהלות החברות המסחריות! חשיפת טיפשות שהדמיון היותר פרוע לא היה מעלה על הדעת לא מפחיתה את האמון הוא זה: מקרים של קידום שנחשפו לאחרונה, בהם פקיד באגף אחד מקבל אחריות גדולה יותר של איזה פקיד בכיר שהלך לעולמו ללא כל תוספת בשכר, בעוד שפקיד באגף אחר של אותו משרד מקבל העלאה בשכר ללא שינוי בתפקידו!
אין קץ לרוע ולאבסורד,  השורדים דור אחרי דור,  ולמרות כל הוועדות והדוחות והוויכוחים מדי שנה יש יבול חדש של תכניות למשרדים ממשלתיים הצפויים לפעול בדיוק כמו שהמחוקקים רוצים שהם יפעלו. על אף מערכת קידום צבאית המבטיחה אי כשירות ארגונית אבל שורדת התנגדות מתמדת; על אף הימייה בעלת הרכב כה גרוע, עד שמעשיה הם נושא קבוע לצחוק; על אף הכנסייה, עם נוסחי המנוונים, אשר מתעלמת מהפרכתם בידי הכלל; מדי יום ביומו ישנה דרישה לעוד מוסדות מתוקף החוק. על אף חוקי הבנייה במסגרתם נבנים בניינים עמידים פחות מאלה של הדור הקודם; על אף ביקורת מכרות הפחם שאינה מונעת פיצוצים במכרות הפחם; על אף ביקורת הרכבות שמשיגה את ריבוי תאונות הרכבת, הציבור עדיין נשלט על ידי מה שמסייה גיזו[4] קורא לו בצדק "האשליה גדולה, האמונה בכוחה הריבוני של המכונה הפוליטית"
האיש אשר ינתח את החקיקה, הבה נאמר של חצי המאה שעברה וישווה את התוצאות המצופות של החוקים עם התוצאות הבדוקות, יעשה לנו שירות כביר. הוא יוכל לעשות תגלית מאירת עיניים פשוט על ידי לקיחת דברי הפתיחה של החוקים, ובדיקה של כמה מהרעות החולות שהחוקים האלה אמורים לטפל בהם הן רעות שנוצרו על ידי חקיקה קודמת. הקושי העיקרי שלו יהיה להקיף בצורה סברה את המספר האינסופי של המקרים בהם הטובה המיוחלת לא הגיע, בעוד שאסונות בלתי מצופים כן התרחשו בזכות החוקים. והוא יכול לסכם את המצגת על ידי כך שיראה אילו דברים נפלאים התרחשו, פעם אחר פעם, כאשר חוקים שונים בוטלו לאלתר. ולא  שתהיה לאוסף כזה של מקרים, מקיף וממצה ככל שיהיה ,השפעה כלשהי על השכל הממוצע. הפטישיזם הפוליטי ימשך כל עוד אנשים יחיו ללא תאוריה מדעית, כל עוד הם יזהו רק סיבות משוערות, ולעולם לא יחשבו על הסיבות היותר כלליות ומרוחקות לפעולת הסוכנויות שהם מציעים. עד שהדבר אשר גוזל את שמה של ההשכלה לא יוחלף בהשכלה אמתית, שתכליתה ללמד את בני האדם את טבעו של העולם בו הם חיים, אשליות פוליטיות חדשות יצמחו באותה המהירות בה נעלמות הישנות. אבל קיים מעמד נבחר, ומעמד עוד יותר צץ ועולה, שלעבודה מהסוג שתואר לעיל תהיה השפעה עליהם, ושיהיה כדאי לכתוב אותם עבורם.




[1]  "המלט", מערכה רביעית (הערות השוליים הן של המתרגם)
[2] נשים שנסעו סלים של תפוזים למכירה בבודדים להולכי רגל.
[3] הבשורה על פי מתי 23:24
[4] פרנסואה פייר גיוֹם גיזוֹ (1787-1874) הסטוריון ומדינאי צרפתי

יום שני, 3 באוגוסט 2015

[ליברליזם] 1.6 הרכוש הפרטי והמוסר

כאשר אנו מציגים את החיוניות ואת התפקיד החברתי של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור , ואת חוסר השוויון בהכנסה ובעושר הנלווה אליה, אנחנו מספים בו בעת את ההצדקה המוסרית לרכוש הפרטי ולסדר החברתי הקפיטליסטי המושתת עליו.

התנהגות מוסרית היא התייחסות נאותה לדרישות החיוניות לקיום החברה, שיש לדורש מכל הפרט החי בה. לאדם החי בבידוד אין חוקי מוסר שהוא חייב לציית להם. אין לו שום עכבות לעושת את כל דבר שלדעתו ישפר את מצבו, ואין לו צורך לחושב האם יש במעשיו משום נזק לזולת. אבל כחלק מהחברה, חייב האדם להתחשב, בכל מעשיו, לא רק בתועלתו המידית אלא בצורך לקיים את חברה. שכן החיים של הפרט בחברה אפשרי רק בעזרת שיתוף הפעולה החברתי, וכל פרט יפגע קשות ביותר אם הסדר של החברה והיצור יתמוטטו. כאשר נדרש מהפרט להתחשב בחברה בכל פעולותיו, ולזנוח את הפעולות אשר יועילו לו באופן אישי אבל יפגעו בחיי החברה, אין משמעות הדבר שהפרט יידרש להקריב את עצמו לטובת הזולת. שכן כל קרבן שיידרש ממנו הוא זמני: וויתור על תועלת מידית זניחה לטובת תועלת הרבה יותר גדולה בסופו של דבר. המשך קיומה של החברה כחיבור בין בני האדם המשתפים פעולה וחולקים דרך חיים משותפת הוא מעניינו של כל פרט ופרט. מי שמקריב איזה יתרון רגעי כדי לא לסכן את המשך קיומה של החברה מוותר על רווח שולי לטובת רווח ענק.

 פן זה של האינטרס הציבורי הכללי מובן לעתים קרובות שלא כהלכה. ערכו המוסרי נבחן במעשה הקרבה עצמו, בוויתור על טובה מידית. אנשים סרבו לראות כי הדבר בעל הערך המוסרי אינו ההקרבה, אלא תכליתה. הם התעקשו להעניק ערך מוסרי לקרבן, ולוויתור כשלעצמו. אבל הקרבה היא מוסרית רק אם היא משרתת תכלית מוסרית. עולם ומלאו מדבילים בין האדם המסכן את חייו ואת רכושו לתכלית טובה לזה אשר עושה זאת ללא כל תועלת לחברה כלל.


כל דבר העוזר לשמור על הסדר החברתי הוא מוסרי; כל דבר הפוגע בו אינו מוסרי. ולכן, אם נגיע למסקנה שמוסד מסוים מיטיב עם החברה, כבר לא ניתן יהיה לטעון כי הוא אינו מוסרי. יכולים להיות חילוקי דעות האם מוסד מסוים הוא מועיל או מזיק לחברה. אבל משהוחלט כי הוא מועיל, איש כבר לא יוכל לטעון מאיזו סיבה בלתי מובנת, שהוא אינו מוסרי.
Ludwig von Mises Institute on Facebook