יום רביעי, 18 בינואר 2012

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 10


פרק 10
העולם הופך לאחד
על הבעיות של הקהיליה הסוציאליסטית


בעיית החישוב
דמיינו את עצמכם בתפקיד המתכנן הראשי של מדינה סוציאליסטית גלובלית. האביב האחרון בחצי הצפוני של כדור הארץ היה השנה חם ויבש מן הרגיל. הפקודים שלכם באים אליכם לשאול כיצד לעדכן את התכנית החקלאית לקראת הקיץ המתקרב. כל מנהלי החוות זועקים לתוספת מים, אבל אין מספיק כדי גם לעמוד בכל דרישותיהם, לספק מים לשתיים תושבי הערים וגם להמשיך להפעיל את כל התעשייה הצורכת מים.
החלופות הן רבות מספור. כדי לסייע להבין את שפע האפשרויות, חישבו על כמה מהמספרים הבאים. ב1999 היו בארה"ב לבדה למעלה מ2 מיליון משקים חקלאיים. אם עונת הגידול היתה יבשה בכלל החצי הצפוני של העולם, אז הדבר היה משפיע על עוד מיליונים רבים נוספים של חוות.
מאחר והמים ניתנים לחלוקה כמעט מושלמת, כל חווה מוגדרת יכולה לקבל מכם כל אחת ממיליוני ההקצאות האפשריות של המים. כמובן, שכדי שתהיה תועלת מהמים, יש להעבירם לחווה. יש ככל הנראה דרכים רבות לעשות זאת. לכל חווה מוגדרת, אתם יכולים להחליט להפנות אליה מי שתיה מהעיר, לבנות מוביל מים שישמש את האזור, להקים מתקן התפלה בסביבה, לשלוח משאיות אשר יביאו את המים על בסיס קבוע, או עוד איזו שיטה שאני לא חשבתי עליה. כל אסטרטגיה תשפיע באופן שונה על צרכני המים האחרים.
חווה מסוימת, בהינתן מכסת המים שהיא זכאית לה במסגרת התכנת החדשה, יכולה להתמודד עם המצב במגוון דרכים. ניתן להתקין שם אביזרים חוסכי מים, לגדל גידולים שונים מהרגיל, לגדל כמות שונה של גידולים רגילים, או עוד מספר דרגים שאני בטוח שאיש חקלאות יכול לספר לכם, ואילו אני לא. התכנון המרכזי צריך לקחת בחשבון את כל אותן אפשרויות. כמו כן עליכם, כמתכנן המרכזי, לשקול סגירה של חלק מהחוות ובכך לפנות משאבים לשימושים אחרים. אז מה מספר הפתרונות האפשריים שתצטרכו לשקול? טריליונים? קוודריליונים?
כיצד תוכלו להחליט באיזו פעולה לנקוט? למרבה הצער אין שום דרך רציונלית בה תוכלו להחליט. תצטרכו לבצע ניחוש מושכל על השינויים בתכנית, ולהורות לפקודים לבצע אותו. לא תוכלו להגיע לתשובה רציונלית, מאחר וחסרים לכם מחירי השוק של גורמי הייצור שאתם אמורים להקצות לשימושים שונים. מחירי השוק הם הבסיס לחשבונאות עסקית. בלעדיהם לא ניתן להגיע לחישוב בעל משמעות של רווח או הפסד מכל עסק. (סוציאליסטים טוענים לפעמים שכל זה אינו חשוב, מאחר רווח והפסד הם מושגים התקפים רק בכלכלת שוק. כפי שראינו הדבר אינו נכון: כל פעולה אנושית מכוונת לרווח האדם הפועל אותה ומחפשת להימנע מהפסדים. סוציאליזם אינו יכול לברוח מהעובדה כי האמצעים שאנו משתמשים בהם להשגת תכליותינו מוגבלים, ולכן יש לחסוך בהם).
המאפיין העיקרי של הסוציאליזם הוא כי אסור לגורמי ייצור להיות בבעלות פרטית. לו הם היו בבעלות פרטית, אז קפיטליסטים תאבי הבצע היו משתמשים בבעלות זו כדי לנצל את הפועלים. במקום זאת, מי שאמור לשלוט במוצרי ההון הוא ה"ציבור", אשר בפועל תמיד אומר - המדינה.
לכן, תהליכי השוק, השאיפה הבלתי פוסקת של היזמים לאתר חוסר התאמה במחירים, ולהרוויח מכך, ובדרך זו להתאים את היצור לרצונות הצרכנים בצורה עוד יותר טובה, נעדר מכלכלה סוציאליסטית. בניגוד לשאיפות הסוציאליסטים, לא קיימת חלופה הולמת. המשוואות המתמטיות המתארות את מחירי שווי המשקל בכלכלה הסובבת בנחת אינם מספקים מידע אילו פעולות בעולם האמיתי יש לנקוט כדי להזיז את המחיר לעבר אותו שווי המשקל. הניסיונות לייצר "שווקי-דמה" (pseudo-markets) בין מנהלים סוציאליסטיים כדי לקבל מחירים "כמו בשוק", דומים למשחק השחמט של אדם מול עצמו: ללא תחרות אמיתית המתקיימת בין בעלי רכוש פרטי, אין לאותם מנהלים לא תמריץ ולא משוב הדרוש להניע את תהליכי השוק לעבר גילוי המחירים המתאימים יותר.
כדי לסייע בהבנת עובדה קריטית זו, הבה נדמיין כעת בצורת במקום בו ניתן לקנות ולמכור את המים בשוק החופשי. (ארה"ב היא לא מקום כזה, מאחר וגורמים אזוריים, גורמים מטעם המדינה, וגורמים פדרליים מתערבים ללא הרף בשוק המים). באותו מקום, מה יקבע את התגובה לבצורת הוא המערך הכולל של כל האנשים המעורבים בדבר. רוב בני האדם מודעים לנסיבותיהם ואפשרויותיהם יותר מאשר כל אדם אחר. או לג'ו החוואי יש כמה גלילים של פלסטיק שחור במחסן. כשמחירי המים עולים בעקבות הבצורת, הוא מוצא כי כדאי לו לפרוס אותם סביב גידוליו, ובכך לצמצם את הצורך במים. במשך זמן מה מרי החוואית חשבה להתקין מערכת של טפטפות; בתגובה לעליית מחירי המים היא יכולה לחשב כי כעת המערכת הזאת תהיה כדאית כלכלית. חוואים אחרים יכולים אולי לחפור בארות עמוקים יותר, או להשקיע באגודה שיתופית שתבנה מוביל-מים, או לשתול אולי משהו אחר, שאינו דורש כל כך הרבה מים. היזמים הפועלים בשוק המים יעמדו על המשמר מול כל סטייה במחירי המים האזוריים, המרמזים על ביקושים חדשים במים שטרם נענו. הם ינסו לנצל את הפרשי המחירים על ידי העברת מים ממקומות בהם מחיר המים נמוך לזה בו הוא גבוה.
חלק מהחוואים יצטרכו לאשראי כדי לשרוד את הבצורת. במי כדאי להשקיע, ומי לא ישרוד אפילו אם יקבל אשראי? סוחר המים המקומי מחליט בנושא על סמך הידע האישי שלו אודות כמה זמן החוואי היה לקוח שלו, כמה חזקים הקשרים שלו לקהילה, וכמה מהר הוא שילם את חשבונותיו בעבר. מי שקיים עסקים עם סוחרים מקומיים מספיק זמן כדי להפוך ל"לקוח קבוע" יודע, כי הם מנסים לקבוע למי מהלקוחות להעניק אשראי בתקופה קשה, כדי לשמור על קשרים עסקיים איתם כשמצב ישתפר.
נניח שכמתכנן מרכזי של מדינה סוציאליסטית, אתם שוקלים כיצד לבצע את הקצאת הפלדה במדינה שלכם. אתם יודעים כי ניתן להכין מהפלדה מגוון רחב של מוצרים. אתם גם יודעים כי הנתינים שלכם רוצים מכוניות, טרקטורים, מבנים חזקים, חוטי חשמל, ועוד דברים שניתן לייצר בעזרת פלדה. אבל בגלל שאין ברשותכם כמות אינסופית של פלדה, ולא נדבר על מוצרים ושירותים משלימים הדרושים ליצור מוצרי פלדה, אתם חייבים להחליט אילו מהשימושים חשובים יותר. אתם מקווים להתשמש בפלדה לייצר,בעלות הקטנה ככל האפשר, את הדברים הכי נחוצים לצרכנים במדינתכם.
המשימה העומדת בפניכם היא חסרת סיכוי! לנין הבטיח כי תחת סוציאליזם "האוכלוסיה תבין בעצמה, בהדרגה, אילו סוגים של עבודות לבצע ובאיזה היקף, ואילו צורות של פנאי ונופש תתקיימנה". אבל גילוי כזה אינו יכול להתרחש אם לא קיימים מחירי שוק המאותתים לאנשים על הזדמנות להרוויח על ידי התאמת פעילותם כדי להתאים יותר טוב לרצונות הזולת. אתם, כמתכנן, תסיימו בתסבוכת כמו זו שמיזס תיאר ב"החישוב הכלכלי בקהילייה הסוציאליסטית" ( Economic Calculation in the Socialist
Commonwealth) :
מאות ואלפי מפעלים יהיו בפעולה. חלק קטן מהם ייצר מוצרים המוכנים לשימוש. ברוב המקרים הייצור יתמקד במוצרי ייצור ומוצרים בלתי גמורים. כל השיקולים (הנוגעים לייצור) יהיו כרוכים האחד בשני. כל מוצר יעבור סדרה של שלבים בטרם יהיה ראוי לשימוש. דרך ההליך המתיש והבלתי פוסק ההנהלה תהיה נטולת אמצעים לבחון את הישגיה .היא לעולם לא תוכל לקבוע האם הליך הייצור של מוצר מסוים לא התארך יתר על המידה, או האם עבודה וחומר בוזבזו בהליך. כיצד יתאפשר להחליט אילו מבין השיטות רווחית יותר? לכל היותר יתאפשר להשוות את האיכות והכמות של מוצרי הצריכה בקצה התהליך.


בעית הידע
תלמידו של מיזס, פ.א.האייק הציג לאור הזרקורים פן אחד של הבעיה העומדת בפני בסוציאליסטים שרק נרמזה בעבודת מורו. במאמרו המפורסם "השימוש בידע בחברה" (The Use of Knowledge in Society), האייק ציין את החשיבות של "הנסיבות המסוימות של זמן ומקום" בעת קבלת החלטות כלכליות המתקבלות על הדעת:
היום זוהי כמעט כפירה להציע כי הידע המדעי אינו סך כל הידע. אבל התבוננות קצרה תראה כי ללא כל ספק קיים גוף של ידע חשוב ביותר ולא מאורגן, אשר אינו יכול להיקרא "מדעי" במובן של ידיעת החוקים הכללים: הידע של נסיבות מסוימות של זמן ומקום. ביחס אליו, לכל פרט קיים יתרון זה או אחר על הזולת, בגלל שיש ברשותו מידע ייחודי על שימושיים מועלים אפשריים, אבל ניתן להשתמש בו אך ורק אם ההחלטות התלויות בו הם בידי הפרט או נעשות בשיתוף פעולה פעיל מצדו. עלינו רק להיזכר כמה עלינו ללמוד בכל מקצוע אחרי שהשלמנו את לימוד החלק התאורטי, איזה גודל של נתח מחיי העמל שלנו אנו מוציאים בלימוד מטלות מסוימות, ואיזה נכס בכל תחומי החיים הוא ידיעת בני האדם, התנאים השוררים במקום פלוני, ושל הנסיבות המיוחדות. לדעת ולעשות שימוש במכונה שלא מנוצלת דייה, או להכיר את יכולתיו של אדם כדי להגדיל את מימוש הפוטנציאל שלו, או להיות מודעים למלאי עודף שיהיה ניתן להשתמש בו אם האספקה תשתבש, הוא ידע שימושי לחברה לא פחות מהכרת טכנולוגיות חלופיות. איש ספנות, המתפרנס משימוש באניות, שבלעדיו היו עושות את מסען ריקות או מלאות למחצה, או סוכן נדל"ן, שהרוב הגורף של המידע שלו הוא אודות הזדמנויות זמניות, או סוחר-ארביטראז' המרוויח מהפרשי מחיר מקומיים של הסחורות, כל אלה מבצעים תפקידים שימושיים בהחלט על בסיס הידע המיוחד של נסיבות הרגע החולף, שאינן ידועות לזולת.
באותו מאמר מציע האייק דוגמה כיצד מערכת המחירים מאפשרת לנסיבות המשתנות של משתתף השוק להשפיע באופן פוטנציאלי על החלטות שאר השחקנים בכל המשק, ובכך לתאים את ההיצע והביקוש לתנאים החדשים:
באופן עקרוני, במערכת בה הידע של העובדות הרלוונטיות מפוזר בין אנשים רבים, מחירים יכולים לשמש לתיאום הפעולות הבודדות של אנשים שונים באותו אופן בו הערכים הסובייקטיביים עוזרים לפרט לתאם בין חלקים שונים של תכניתו. ראוי להתבונן לרגע על מקרה הפשוט והנפוץ ביותר של מערכת המחירים כדי לראות בדיוק מה היא מצליחה להשיג. תניחו כי אי שם בעולם נוצרת הזדמנות חדשה לשימוש באיזה חומר גלם, נגיד בדיל, או שאחד מקורות האספקה של החומר הזה נעלם. למטרתינו לא משנה - וזה חשוב ביותר שזה לא משנה - אילו משתי הסיבות הפכו את הבדיל למצוי פחות. כל מה שהמשתמשים בבדיל צריכים דעת הוא כי חלק מהבדיל שהם צרכו אותו פעם, מנוצל בצורה יעילה יותר במקום אחר, וכתוצאה מכך עליהם לחסוך בו. לרובם אפילו אין צורך לדעת היכן התעורר התורך החדש בבדיל, או לטובת אילו צרכים אחרים עליהם כעת לכלכל את המלאי שלהם. אם רק בודדים מהם מודעים ישירות לביקוש החדש, ומפנים אליו את משאביהם, ואם האנשים שמודעים לפער החדש שנוצר מאותה הפניה ממלאים אותו מעוד משאבים נוספים, ההשפעה תתפשט במהרה בכל המערכת הכלכלית, ותשפיע לא רק על שימוש בבדיל, אלא גם על שימוש בתחליפיו, על תחליפי התחליפים, על היצע של מוצרים העשויים בדיל,תחליפיהם וכן הלאה; וכל זאת בלי שהרוב המוחלט של אלה שנטלו את החלק הארי בכל השינויים הללו ידע דבר וחצי דבר על הסיבה המקורית לשינוי.
האם יצא לכם לכם לקרוא רשימת מרכיבים על חבילה של , הבה נגיד, "חטפטיפי גבינה פריכים בטיגון עמוק", ולמצוא שם משהו בסגנון:" מוצר זה מכיל אחד או יותר מהרכיבים הבאים: שמן קוקוס, שמן דקלים, שמן סויה, שמן תירס, שמן קנולה, שמן בוטנים, שמן מנועים, שמן נחשים". כשהדבר קרא לי לראשונה, תהיתי איך ייתכן שהיצרן בעצמו לא בטוח באיזה שמן הוא מייצר את תוצרתו. כמובן שטעיתי למשמעות הרשימה. לכל נאגלה מסוימת של החטיפטיפי גבינה פריכים בטיגון עמוק, היצרן יודע בוודאות באיזה שמן הוא משתמש.
בעצם, טבעה המעורפלת של הרשימה מדגימה את הנקודה של האייק. היצרן של חטיטיפי גבינה מאמין (בצדק או אולי לא) שללקוחות לא אכפת יותר מדי באיזה שמן טיגנו את החטיפטיפים שבשקים אותה הם בדיוק רכשו, כל עוד הטעם שלהם נשאר פחות או יותר כמו זה שבשקים הקודמת שהם אכלו. לכן, כשהיצרן נדרש לרכוש שמן בישול, הוא פשוט רוכש את זה שהכי זול באותו רגע.
מטרתו של היצרן היא פשוט להגדיל את רווחיו. אבל בגלל שהוא מגיב לאיתות המחירים במאמץ שלו להשיג זאת, הוא גם, כתוצאה לא מכוונת של רדיפת מטרתו שלו, עוזר לנתב משאבים לשימוש הדחוף ביותר שלהם. אלה שיש להם צורך גדול יותר בשביל סוג שמן שעולה כרגע יותר,למשל יצרן מזונות ממטבח מערב אפריקה, שיכול להגיע לטעם האותנטי רק עם שמן דקלים, יקנו את השמן הזה במקום יצרן חטיפטיפי הגבינה. כפי שאדם סמית ציין לפי שנים רבות: "אין אנו יכולים לצפות לארוחת ערב בהסתמך על טוב לבם של האופה, של מבשל השיכר ושל הקצב, אלא בהסתמך על תועלתם עצמם."
כמובן שמחירי השוק אינם "מודדים" את הביקוש של הצרכנים; הם רק מציירים תמונה גסה שלו. המחירים צמיד צריכים להיות מפורשים על ידי היזמים, השואפים להרוויח מכל אי התאמה המתגלה בין מצב השוק הנוכחי לרצונות האמיתיים של הצרכנים. תהליכי השוק מתגלגלים דרך המאמץ המתמשך של היזמים להבין מה הצרכנים באמת רוצים, בהינתן המשאבים הזמינים. ידע כזה - וודאי שאינו זמין לאיש בהעדר תהליכי השוק, כשם שהידע כיצד לשחות לא ניתן להשגה בלי להיכנס למים.
המחירים ישקפו בצורה מדויקת את הביקוש רק במצב הדמיוני של הכלכלה הסובבת בנחת. בעולם האמיתי, בו באופן טבעי התנאים של בני האדם משתנים ללא הרף, והלמידה היא תהליך מתמשך, לעולם לא נגיע למצב של שיווי משקל סופי ומוחלט. בעולם בו אנו חיים, שום מחיר אינו תואם את המצב האמיתי של רצונות הצרכנים באופן מוחלט. ובכל זאת, מחירי השוק הוא אחד האמצעים הכי טובים לגלות את הרצונות הללו, ולתמרץ את היזמים למלא אותם.


בעית חישוב ובעית הידע: שני צדדים של אותה מטבע
הניתוחים של מיזס ושל האייק על ישימות הכלכלה הסוציאליסטים משלימים זה את זה. מיזס הראה, כי הסוציאליזם אינו מסוגל להשיג שימוש יעיל במשאבי החברה, בגלל שלמתכנניו הכלכליים אין שום אמצעי לבצע את החישוב הכלכלי. האייק הראה כי הסיבה מדוע מחירי השוק יכולים לשמש לביצוע החישוב הכלכלי כי הם משקפים את ההערכות הכי טובות כמה מועילים יהיו גורמי ייצור שונים בסיפוק ביקוש הצרכנים. מחירי גורמי הייצור היום נקבעים לרוב על ידי אלה מהיזמים אשר מלאו את רצונות הצרכנים בעבר בצורה מיטבית. הצלחות העבר שלהם הגדילו את האמצעים הזמינים הם, מה שהגדיל את הממון אותו הם יכולים להציע בתמורה למשאבים היום. כל יזם מסוגל להשתמש בידע האישי שלו על "נסיבות מסוימות של זמן ומקום" שלו, בשביל להחליט איזה מחיר להציע בשביל גורמי הייצור השונים.
המתכנן הסוציאליסטי היה יכול לזרוק איזה "מחיר" שרירותי על כל מוצר ומוצר, ואז להמשיך וחשב תוצאות של דרכים שונות לייצור אותם מוצרים. אבל היות ואין להם שום קשר לרצונות האמיתיים של הצרכנים, הם מחירים בשם בלבד, חיקוי עלוב למחירי השוק. כמו שמיזס כותב ב"פעילות אנושית":
אפילו אם נניח, לצורך הדיון, כי השראה ניסית אפשרה לממונה (על הכלכלה הסוציאליסטית) לפתור את כל הבעיות בנוגע לאירגון המיטבי של כל פעולות הייצור ללא חישוב כלכלי, ושהתמונה המדויקת של התכלית הסופית אליה הוא חייב לכוון קיימת במוחו, נותרות בעיות קריטיות שלא ניתנות לפתרון ללא חישוב כלכלי. שכן אין מטלתו של הממונה להתחיל מתחילת הציביליזציה ולהתחיל את ההיסטוריה הכלכלית מאפס. הגורמים בעזרתם הוא חייב לפעול אינם רק משאבי טבע שיד אדם לא נגע בהם. קיימים גם מוצרי הון שיוצרו בעבר ולא ניתנים להמרה, או לא לגמרי ניתנים להמרה לצורך מיזמים חדשים... [אשר] מגלמים את העושר שלנו. המבנה,האיכות הכמות והמיקום שלהם הם בעלי משמעות מכרעת בבחירת כל פעולות כלכליות עתידיות. חלק מהם יכולים להיות חסרי כל תועלת לשימוש עתידי; הם חייבים להשאר כ"יכולת לא מנוצלת". אבל את הרוב הגורף יש להשמיש, אם אין ברצונינו להתחיל מחדש ממצב של עוני ומחסור קיצוניים של האדם הפרימיטיבי... הממונה לא יכול להקים מערך חדש בלי לדאוג לגורלם של בני חסותו בתקופת ההמתנה. הוא חייב לנסות לנצל כל יחידה של מוצרי הון שכבר קיימת בצורה המיטבית האפשרית.
בהעדר המחירים האמיתיים, לממונה הסוציאליסטי אין מושג מהי אותה "הצורה המיטבית האפשרית".


אי-היתכנות הסוציאליזם
מעבר לבעיית החישוב/הידע, ישנם מכשולים אחרים איתם צריכים להתמודד אלה המנסים לארגן חברה סוציאליסטית, כגון בעית התמריצים. בכלכלת השוק, לאנשים יש תמריץ להגדיל את סיפוק של זולתם, כי הם מקבלים על זה כסף. בעוד שאמא תרזה או אלברט שווייצר יכולים אולי לבצע את עבודתם על בסיס הומניטרי לגמרי, רוב האנשים בוחרים בעבודה המועילה חברתית בגלל שהם מרוויחים מזה. אם בנאי עובד קשה במקצועו, והופך לבולט בתחום, הוא יכול לצפות לתמורה הרבה יותר גדולה מעבותו הקשה. אבל בקהילה סוציאליסטית, הרווחים מעבודתו מפוזרים בכל החברה. הבנאי יכול לצפות לקבל רק חלק זעיר מהערך הנוסף שהמאמץ שלו חולל.
באופן היסטורי, אנו יכולים בהחלט לראות כי התמריצים היו בעיה בכל חברה שניסתה את הסוציאליזם. על בסיס זה נוכל להחליט, כי לא סביר שחברה סוציאליסטית כלשהי תוכל להתגבר על מגבלה זו. אבל עלינו להודות, כי לא קיים עקרון בסיסי של פעילות אנושית שאומר שבני האדם אינם יכולים לשים את טובת הכלל, כפי שהמתכננים המרכזיים רואים אותה, במקום ראשון בסולם הערכים שלהם, יהיה הדבר בלתי סביר במציאות לדידינו ככל שיהיה. הסוציאליסטים יכולים לטעון כי באותו שיא הציבליזציה שאליו טרם הגענו, גם העדן הסוציאליסטי, כל בני האדם יכוונו את כל פעולותיהם אך ורק לטובת הקהיליה. אחד ההישגים הגדולים של מיזס היה להראות כי אפילו אם כולם היו נוהגים כך, סוציאליזם בכל זאת לא היה מצליח להשיג הקצאת המשאבים רציונלית.
גזע שלם של קדושים סוציאליסטיים לא היה מסוגל לעסוק בחישוב כלכלי בעל משמעות בהעדר מחירי שוק. גם עם כל אחד מהקדושים היה עושה במלוא הכנות את המיטב כדי לספק את הצרכים הכי בוערים של החברה, הוא לא היה מסוגל לקבוע מהם האמצעים בהם יש להשתמש כדי למלא את הצרכים הללו, ואפילו לא מהם אותם צרכים בכלל. בעוד שבעית התמריצים גורמת לכך שמאוד לא סביר שחברה סוציאליסטית היתה יכולה לתמוך במיליארדים של בני האדם החיים היום, מיזס הדגים שהיא בפירוש לא היתה מסוגלת לכך.
אנשים תמהו על כך שמיזס קרא לסוציאליזם "בלתי אפשרי". "כלום אין בנמצא", הם שואלים, "דוגמאות היסטוריות רבות של חברות סוציאליסטיות? אנחנו אולי לא היינו רוצים לחיות כך, ובכל זאת חייבים להודות כי סוציאליזם אפשרי."
אלא שמה שמיזס התכוון היה, כי אי אפשר ליישם את האג'נדה הסוציאליסטית בשום חברה העולה בגודלה על שבט קטן בעל קשרים משפחתיים, ללא צלילה למעמקי תוהו כלכלי. נכון שהתקיימו חברות שקראו לעצמן "סוציאליסטיות". אבל כל נסיון ללכת באמת בעקבות המתווה הסוציאליסטי נזנחו במהרה. שלדון ריצ'מן (Sheldon Richman), במאמרו "כדי לייצר סדר, יש להסיר את המתכנים" (To Create Order, Remove the Planner) מציין:
מיד אחרי המהפכה הרוסית ב1917, הבולשביקים תחת לנין וטרוצקי ניסו לבצע תכנית מרקסיסטית. מה שהם קיבלו היה כאוס מתוכנן. טרוצקי אמר כי הם בהו את תוך "התהום". מבויש על ידי הנסיון הזה, לנין התחיל את הנא"פ (New Economic Policy), שהיה הכנסה מחדש של כסף ושווקים. שום מנהיג סובייטי מאז לא ניסה להעלים את השוק שנית. זה לא אומר שבברית המועצות היה שוק חופשי. זה כן אומר שכלכלת בריה"מ היה שוק רווי-ממשלה (government-saturated market). לא היה תכנון מרכזי אמיתי. למען האמת, התכנית הותאמה כדי לשקף את מה שהתרחש מחוץ לכתלי לשכת התכנון.
כפי שכלכלן פיטר בואטקה (Peter Boettke) מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון (George Mason) מציין בספרו "חישוב ותיאום"(Calculation and Coordination):
...הפעילות האמיתית של כלכלת בריה"מ היתה בעלת דמיון מועט בלבד למודלים המתוכננים האופטימליים. נראה, כי ה"תכנון", הסובייטי התרחש לרוב בדיעבד. עם התפוררות, ולבסוף הקריסה, של המדינה הסובייטית, העובדה שלרשויות התכנון המרכזי לא היה אלא כוח מועט בלבד לנהל את הכלכלה הסובייטית הלכה ונהייתה יותר ויותר ברורה...
אנו טוענים כי המערכת הסובייטית בשיא התפתחותה לא היתה מערכת תכנון מרכזי האררכי כלל, כי אם כלכלת השוק העמוסה לעייפה ברגולציות ומגבלות ממשלתיות ריכוזיות .המדינה הסובייטית הפעילה את כל אותן התערבויות כדי להוציא הכנסות מהמערכת, כדרך החלופית לגביית מיסים.
מטרתן של רוב התנועות הסוציאליסטיות היה לייסד חברה סוציאליסטית כלל עולמית. רבים מסנגורי הסוציאליזם אף האשימו את עצם הקיום של המדינות הקפיטליסטיות באותן צרות, בהן נתקלו הנסיונות הקודמים להקמת סוציאליזם. מיזס הדגים כי ההפך המוחלט הוא הנכון - אם החלום של סוציאליזם כלל עולמי היה מתגשם, התוצאה הבלתי נמנעת היתה התפוררת חברתית גלובלית.
הדוגמאות ההיסטוריות של מדינות המתקראות סוציאליסטיות, כגון ברית המועצות, פעלו במסגרת השוק העולמי. הם חיקו את שיטות הייצור, את המוצרים ואת הטכנולוגיות של המדינות עם יותר כלכלת שוק. המתכננים הסובייטיים אף העתיקו את מחירי הסחורות מתוך ה"וול סטריט ג'ורנל" כדי להשתמש בהם בחישובים שלהם. לו רוקוול (Lew Rockwell ) סיפר פעם סיפור נפלא על מזכיר העיתונות של גורבצ'וב. כשנשאל מה חלומו אודות עתיד האנושות, המזכיר ענה שהוא מקווה כי כל העולם יאמץ את השיטה הסוציאליסטית, פרט לניו זילנד. "אבל מדוע לא ניו זילנד?" תמהה הכתב. "ובכן" , ענה המזכיר, "נצטרך מישהו להעתיק ממנו את המחירים".


ריכוז השררה
גיבור ספור של מילן קונדרה (Milan Kundera) "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ( The Unbearable Lightness of Being) הוא רופא מנתח צ'כי בשם טומאש. לאחר שטומאש כותב מכתב לעורך של עיתון חתרני, בו הוא מתלונן על שליטי המדינה, הבוס שלו דורש ממנו לכתובמכתב התכחשות. טומאש מסרב, וכך הוא מוצא את עצמו "מועבר" מבית החולים לצוות מנקי החלונות.
אף על פי שספרו של קונדרה אינו חיבור אנטי-סציאליסטי בעיקרו, הוא מציע הצצה מרגש לתוך הקיוןם האנושי תחת משטר הפולש לתוך כל תחומי החיים של נתיניו. פעולה של מחאה פוליטית מעמתת בבירור את המוחה עם המשטר הנוכחי. אבל במערכת של תכנון מרכזי, המשטר הנוכחי הוא גם מעסיקו, היות וזה המעסיק היחיד.
סנגורי הסוציאליזם נוטים לעיתים קרובות להתעלם מהשליטה הפולשנית שעל הממשלה לקבל על חיי הנתינים בכדי ליישם כלכלה בתכנון מרכזי. למרבה האירוניה, לסוציאליסטים רבים יש תחומי עניין חריגים בעניינים שאינם פוליטיים, כגון מזון אורגני, רוחניות ניו-אייג', ספרות ניסיונית , או תאטרון אוונגרד. כלכלת שוק מתקדמת יכולה להכיל תחומי עניין אלה עם עוד מגוון מדהים של טעמים ועניינים שונים. אולי רוב בני האדם רוצים לחם פשוט, אבל לחם מקמח מלא עדיין מוצע למכירה. ההמונים מעוניינים אולי להעביר את סוף השבוע בלאס-וגאס מאשר במרכז למדיטציה, ואף על פי כן סופי שבוע במרכזי מדיטציה זמינים לצרכן. "היום השלישי" הוא אולי הלהיט הגדול בקופות, אבל גם "שארית היום" ניתן לצפייה.
אנשים שטעמיהם נבדלים בצורה ניכרת מן הממוצע צריכים לחשוב על כך שבכלכלה מתוכננת יכולתם להמשיך בכך תהיה כמעט בלתי-אפשרית. ככל שהחברה תתקדם לעבר סוציאליזם, יהיה יותר ויותר קשה לספק את המוצרים הכי בסיסיים. לא יהיה שום עודף אותו יהיה נתן לבזבז על מותרות כמו אבני מרפא או עיסוי שיאצו.
בכלכלת השוק איש לא ישלם לכם על זה שתסעו לחודש התבודדות כדי למצוא את הלוחם הפנימי שלכם. המעסיק הנוכחי שלכם עלול אף לפטר אתכם אם תתעקשו על חופשה של חודש תמים. מאידך, לא המעסיק שלכם ולא אף אחד אחר לא יכול למנוע מכם לחפש עבודה חלופית לכשתחזרו. אבל במשטר סוציאליסטי, לקיחת חופשה בת חודש יכולה להתפרש אף כבגידה. תוכלו לקחת חופשה אם, כאשר והיכן שהמדינה תגיד לכם.


שלטון הגרועים
רוב תומכי הסוציאליזם הם אנשים נחמדים, הגונים למדי. הם הפכו לסוציאליסטים בשל דאגה אמיתית לרווחת החלשים והעניים. הם מזועזעים אם מישהו אומר להם שהם מקדמים משטר טוטליטרי. אמת, הם מודים, רושם של ניסיונות העבר לבנות את גן העדן עלי אדמות אינו יפה: ברית המועצות, סין הקומוניסטית, גרמניה הנאצית ועוד ניסויים אוטופיים דמו לגיהנם יותר מאשר לגן עדן. אבל, הם אומרים, זה קרה בגלל אופיים הרע של אנשים שהשתלטו על המיזמים הללו. הם מקדמים אוטופיה הנשלטת על ידי אנשים נחמדים, פתוחים וסבלניים - אנשים ממש כמותם. כלכלה מתוכננת הנשלטת על ידי אנשים כאלה בהכרח תהיה טובה יותר מזו שבראשה עומד למשל פול פוט (Pol Pot), אשר רצח בערך שליש מבני ארצו בזמן שלטונו בקמבודיה.
אבל, מסביר האייק במה שאולי הספר הכי מפורסם שיצא מהאסכולה האוסטרית, "הדרך לשיעבוד" (The Road to Serfdom)' אנשים נחמדים אינם צפויים להשאר בשלטון במשטר סוציאליסטי. חברה בעלת תכנון מרכזי דורשת כי מאמציהם של כל חבריה יכוונו על פי רצון יחיד. זה יכול להיות רצונו של דיקטטור בודד, של הועדה השולטת, או אף של "כלל החברה", כפי הוא מיוצג על ידי סקרים ומשאלי -עם. בכל מקרה, כל המאמצים היצרניים חייבים לתרום לתכנית על אחת ויחידה.
תהיה תכנית זו באשר תהיה, אין זה מן הנמנע כי אנשים רבים יחלקו לפחות על חלק ממנה. כיצד יש לטפל בחוסר הסכמה? לדוגמה, כורי הפחם במדינה יכולים להחליט כי השכר שנפסק להם על ידי התכנית נמוך מדי. הם מסרבים לעבוד תמורת משכורת כה עלובה.
בכלכלת השוק, הכורים היו חופשיים לחפש תעסוקה אחרת תמורת שכר גבוהה יותר.התחרות החפשית בין המעסיקים המבקשים למשוך פועלים היתה מכוונת את השכר לרמה בה כמעט ואין למעסיק רווח מהפועל שהוא מעסיק. (זהו הפועל השולי). אם מישהו אינו מצליח למצוא שכר שהוא חושב אותו להולם, תהליכי השוק לא מבטיחים שהוא אינו באמת שווה כמו שהוא חושב. אבל במערכת השוק, יזמים יחפשו באופן מתמיד אחר נכסים שלא מעורכים נכונה כאלה, ובכך מעלים את המחיר שלהם.
אבל במדינה סוציאליסטית, כורי הפחם לא יכולים ללכת לחפש עבודה אחרת - התכנית שיבצה אותם במכרות הפחם. אם 10,000 כורי פחם מופיעים בתכנית, אז הם חייבים להיות 10,000 אחרת התכנית הופכת ללא רלוונטית. והמתכננים גם לא יכולים פשוט להעלות להם את השכר עד שהם יסכימו לעבוד - גובה השכר גם הוא כבר חלק מהתכנית. העלאת השכר תדרוש תכנון מחדש של המשק כולו.
אז מה יכולים לעשות הממונים על הכלכלה הסוציאליסטית? הנטיה של הסוציאליסטים ההגונים בעלי הכוונות הטובות תהיה להדברות עם הכורים. המתכנין יצטרכו לגלות מהןתלונות הכורים,להחליט אילו תנאים יהפכו אותם לשמחים יותר, ולהעניק להם את ההשראה לחזור לעבודה , בשל חובתם הפטריותית לתרום לטובת הכלל. על סמך דו-שיח שכזה ניתן לעדכן את התכנית. אבל ברגע שמספר ענפים יצאו בתהליך משא-ומתן דומה, הייצור בכל רחבי המשק כמעט יעצר לגמרי.
התושבי המדינה המנסה את התכנון המרכזי יעמדו תוך זמן קצר בפני בחירה. הם יכולים או לנטוש את הדרך לסוציאליזם, או לסרוגין לחפש מישהו חזק דיו כדי שיבטיח כי הדברים יתנהלו כמתוכנן. אם הם לא מוותרים על התכנון המרכזי, אז אותו "האיש החזק" יגיע במהרה לשלטון, כפי שקרה בגרמניה של שנות השלושים, כשהיטלר עלה לשלטון. במקרה כזה, כשכורי הפחם יסרבו לעבוד בשכר שהוקצה להם הפתרון יהיה פשוט: "לירות בהם!" כפי שהאייק אומר: " הרודן הטוטליטרי בקרוב יצטרך לבחור בין וויתור על המוסר המקובל לבין כישלון". תחת המנהיג החזק, אנשים מאמינים שיש להם תקווה להשיג חימום לבתיהם,אפילו על חשבון חירותם של הכורים, ובסופו של דבר על חשבון חירות כלל התושבים.
חברה של כלכלת השוקק נראית לפעמים אכזרית.אם הכורים לא מסכימים לשכר המוצע על ידי בעל המכרה, הוא יכול לפטר אותם ולהעסיק מחליפים. אבל לפחות שמורה לכורים אפשרות לחפש עבודה במקום אחר, בשכר הכי גבוה שהם יכלו למצוא. כשהממשלה היא המעסיק היחיד, אין לאן ללכת ואין ען מי לשאת ולתת.
כפי שהאייק אומר ב"דרך לשיעבוד", החלום של הסוציאליסטים הלא-טוטליטריים מסתמך על "נס של הרוב שמסכים על תכנית מסוימת לתכנון החברה כולה". בהעדר נס כזה, יהיה זה " המכנה המשותף הנמוך ביותר יאחד מספר רב ככל הניתן של בני האדם". זו מהמערכות של דעות קדומות הפונה ביתר קלות ליותר נבערים שבחרה תהיה גם זו שתזכה בנאמנות היתרה. כל קשרי הגומלין החברתיים מצטמצמים במהרה לתחרות מי ישדוד את מי קודם.
כשזה קורה, ראוי למיעוטים שלמור על עצמם. הפיתוי למנהיגים לארגן פוגרום נגד איזו קבוצת מיעוט יהיה עצום. כפי שהאייק אומר: "נראה כי זה כמעט חוק טבע כי קל יותר לבני האדם להסכים על תכנית שלילית - על שנאת האויב, או קנאה באלה שמצב טוב יותר- מאשר על כל תכנית פוזיטיבית". משטרים טוטליטריים נוטים לדמוניזציה של מיעוטים לא פופולריים, כמו יהודים בגרמניה הנאצית, קולאקים בברית המועצות, אינטלקטואלים בקמבודיה של פול פוט, או יוצאי מזרח אסיה באוגנדה של אידי אמין.


תפלץ השוויון
השכל הישר והניסיון מלמדים אותנו כי בני האדם נבדלים אלו מאלו מטבעם, ולא בדרך מקרה. ממצאים של הגנטיקאים, כמו התורות של רוב הדתות תומכים בהשקפה זו. בספרו "חוקת החירות" (The Constitution of Liberty) האייק ציין כי יחס שווה לכולם במסגרת החוק יוביל באופן בלתי נמנע לכך שאנשים שונים יגיעו להישגים שונים בחייהם. לכן, "... הדרך היחידה להביא אותם לתנאים זהים היא להתייחס אליהם באופן שונה. לכן שוויון בפני החוק ושוויון במצב החומרי לא רק נבדלים זה מזה, אלא אף מנוגדים."
סוציאליזם אינו יכול להשיג שוויון חומרי בין כלל בני האדם בעזרת דיכוי חירויות כלכליות בלבד. חירויות נוספות שאנו מעריכים - חופש הדיבור, הפולחן, ההתארגנות וכיו"ב - כולן דורשות למימושן שימוש באמצעים המוגבלים. כדי שנהיה חופשיים לדבר, נצטרך לכל הפחות את המקום ממנו אפשר לעשות זאת. כדי להגיע באמת לבני האדם, נצטרך לעתים קרובות לפרסם את הרעיונות שלנו בספר או בעיתון. אבל אם המדינה שולטת בכל נקודות הדפוס, היא בהכרח תהיה זו שתקבע אילו דעות יקבלו הפצה. חופש הפולחן וההתארגנות דורשים, בין היתר, מקומות להתאסף בהם - אבל בחברה טוטליטרית המדינה היא חברת הבניה היחידה, והמקור היחיד לחומרי בניין.
ההבדלים בין בני האדם ביכולות, טעמים, והכישורים הנרכשים שלהם מהווים בסיס ליחסי החליפין הבינאישיים, לחלוקת העבודה, ובכך - לחברה האנושית הרחבה. כפי שמארי רות'ברד כתב ב"חופש, אי-שוויון, פרימיטיביזם וחלוקת העבודה" ( Freedom, Inequality, Primitivism and the Division of Labor):
תפארת המין האנושי היא ייחודיות של כל פרט ופרט, העובדה שכל אדם, אף כי דומה לזולתו בהרבה דברים, ובכל זאת הינו בעל אישיות משלו, הנבדלת לגמרי. עובדה זו של הייחודיות האישית - העובדה כי אין שנ יבני אדם שניתן להחליפם זה בזה באופן מלא - אשר הופכת את כל אחד ואחד לבלתי ניתן להחלפה וגורמת לנו לדאוג האם הוא יחיה או ימות, האם הוא מאושר או מדוכא. ולבסוף, זו העובדה כי האישויות הייחודיות הללו זקוקים לחירות לצורך התפתחות מלאה, אשר מהווה את אחד הטיעונים המרכזיים בזכות החברה החופשית.
"האריסון ברג'רון" (Harrison Bergeron), סיפורו הקצר של קורט וונגוט (Kurt Vonnegut), מתאר באופן סטירי את הניסיונות להקים חברה בה כולם שווים לגמרי לכולם. בעולם אותו הוא מתאר, אלה המסוגלים לקפוץ גבוה יותר מן האדם הממוצע מחויבים שלאת על גופם משקולות. אלה שמושכים יותר חייבים להיות מכוערים יותר. אלה שחכמים יותר חייבים לחבוש מתקן, המפריע להלך המחשבה שלהם בעזרת רעש חזק כל מספר שניות.
בהעדר אמצעים כמו אלה בסיפור של וונגוט, רעיון השוויון המוחלט אינו אלא בדיה מוחלטת. בברית המועצות לא התקיימה חברה בה כל האזרחים היו שווים. חופש הפעולה וגישה למוצרים של בכירי המפלגה הקומוניסטית היו גדולים לאין שיעור מאלה של האזרח הממוצע. אבל מרדף אחר אותה בדיה הסתיים באחת מהרודנויות הקשות בהיסטוריה

יום ראשון, 8 בינואר 2012

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 9

פרק 9
מה שעולה, חייב לרדת
על ההשפעות של תנודות בהיצע הכסף
תחליפי הכסף
ראינו, שהכסף נוצר מאחר ובני האדם היו מוכנים להחליף את הסחורה הפחות סחירה בסחורה סחירה יותר, אפילו אם הם לא רצו, בסופו של דבר, את הסחורה עצמה. בהדרגה סחורה אחת, לעיתים קרובות - הזהב, התהווה כהדבר הכי סחיר. כאשר משתתפי השוק היו מזהים את העובדה הזאת, הסחורה היתה הופכת לאמצעי חליפין כללי: הכסף.
אבל יש חסרונות בלהסתובב ולסחוב זהב. אחד מהם הוא שאמנם לזהב ערך רב ליחידת משקל בהשוואה לסחורות אחרות (אחת הסיבות מדוע הזהב נבחר ככסף), משקלו כלל אינו זניח. חסרן אחר של הזהב הוא שלמרות שהוא ניתן לחלוקה, לא כל כך קל לחלק אותו בצורה מדויקת באמצע העסקה. וצלול מטבעות הזהב בכיסכם מיידע את הגנבים בסביבה כי אתם יכול ים להיות מטרה.
בשל החסרונות הללו, החל השימוש בתעודות הכסף. אנשים יכלו לקחת את הזהב שלהם לבנק, שהיה יכול להיות עסק פרטי, בנק ממשלתי, או, כמו בארה"ב היום צירוף של השניים. הבנק היה מחזיק את הזהב במקום בטוח ומנפיק למפקיד פיסת נייר. הדבר נקרא "שטר" (bank note), והוא מאפשר למפקיד למשוך את זהבו בכל עת, על ידי החזרת השטר אל הבנק. הנייר קל יותר מהזהב ולכן נוח יותר לנשיאה. הבנק יכול גם להנפיק, למשל, ארבע שטרות של רבע-אונקיה כנגד מטבע זהב של אונקיה אחת, מה שיקל את פריטת הכסף ויאפשר מחירים מדויקים יותר. מטבעות סמליים שהוטבעו ממתכות בעלות ערך קטן מזה של זהב (למשל, כסף, ניקל ונחושת) יכולים לשמש לאותה מטרה, וגם להיות בעל ערך שיורי כמתכת.
כל עוד אנשים אחרים בטוחים בכך שהבנק יכבד את תעודות הכסף ואת המטבעות שלו, הם יקבלו את השטרות את המטבעות כתחליפים לכסף אמיתי. שימוש בתחליפי הכסף מקטין את תשלומי ההעברה.
שימוש בתחליפי הכסף אינו משנה את כמות הכסף שבמחזור. לכל שטר שמונפק, כמות תואמת של כסף אמיתי (למשל זהב) מאוכסן בכספת. אבל הבנקים יכולים לשים לב שיש להם מקור רווח נוסף מעבר לעמלה שהם גובים על אכסון הזהב. מאחר לא כל הדרישות לזהב נפדות בו בעת, הבנק יכול להסיק שהוא יכול להנפיק יותר שטרות-זהב מאשר הכמות שבאחזקתו. הבנק יכול להלוות את השטרות הללו ולהרוויח עליהם ריבית. כל עוד כלל המפקידים לא מגיעים באותו יום לדרוש את הזהב שלהם,הבנק יוכל להמשיך לתפקד. השטרות הללו, שהונפקו מעל לכמות הכסף הממשי שבאחזקת הבנק, נקראים "אמצעי נאמנות" (fiduciary media)
אם הבנק טועה בחישוב עתודות הזהב שהוא מצריך, ונתקל ביותר דרישות למשיכה מאשר הוא מסוגל לספק, הוא ניצב בפני משבר הנזילות. ברגע שמתגלה, כי הבנק נכשל לעמוד בהתחייבויותיו, כל המפקידים ינסו למשוך את כספם. תהיה הסתערות על הבנק. הוליווד הפיקה דוגמה מפורסמת של הסתערות על הבנק כאשר, ב"מרי פופינס", מייקל דורש את שני הפני שלו חזרה. הלקוחות, ששומעים את מה הם חושבים למפקיד שאינו מקבל את כספו, מיד מנסים למשוך את הפקדותיהם. הבנק נסגר על מנת למנוע התמוטטות.
קיים ויכוח נלהב באסכולה האוסטרית בשאלה האם הנפקת אמצעי נאמנות בכלכלת שוק טהורה היא דבר מתקבל. מצד אחד ישנם אלה הטוענים כי כוחות השוק ימנעו מהבנקים להנפיק יותר אמצעי נאמנות מאשר מתירה הזהירות. אלה הנחפזים מדי בהנפקה יכשלו, וישמשו תזכרת ללקוחות בדבר מעקב אחר הבנק בו הם מפקידים את כספם. רבים להכלכלנים הללו טוענין כי הנפקת אמצעי נאמנות מגבירה את יכולתה של הכלכלה להסתגל לשינויים בביקוש לכסף. הם טוענים בזכות הבנקאות החופשית.
מהצד השני של הויכוח ישנם הטוענים כי כאשר הבנק אינו מגבה כל שטר בזהב ממשי אמצעי הנאמנות מהווים ביסודם תרמית. הם טעונים כי נוהג זה יוביל באופן בלתי נמנע למשברים בנקאיים. הכלכלנים המצדדים בצד זה טוענים לבנקאות ביחס רזרבה של 100 אחוז, בה כל השטרות מגובים לגמרי על ידי זהב. ישנה ספרות ענפה בשניי הצדדים, וחלקה הבאתי בביבליוגרפיה, אבל לא אנסה לפסוק בויכוח כאן.
שני הצדדים מסכימים כי מה שקורה בשלב הבא גורם לצרות רבות. בנקאים, הם בבעלות פרטית והן בבעלות ממשלתית, נוטים להיות מקושרים היטב פוליטית. באופן היסטורי, כשהבנק נכנס לצרה על ידי הנפקת יותר האמצעי נאמנות משהשוק מסוגל לשאת, הוא פנה לממשלה להגנה כנגד ההסתערות הבלתי נמנעת. במקום להיעלם מהשוק, בנקים חדלי הפירעון קיבלו סיוע ממשלתי.הם קיבלו היתר להשהות תשלומים, או זכו להלוואות מיוחדות מאוצר המדינה או מהבנק המרכזי.
הסטטוס המיוחד שניתן לבנקים איפשר להם לפעול בסביבה כמעט נטולה-סיכונים. הותר להם להלוות מעבר למה שמתירה הזהירות. אם הימורם יעלה יפה, הרווח כולו שלהם. ואם לא - הממשלה מצילה אותם. זה מוביל למה שמכונה "סיכון מוסרי" (moral hazard), מצב בו קיים פיתוי מתמיד לבנקים ליטול יותר סיכון מאשר זה שהם היו נוטלים לו היו נושאים במלוא נטל התוצאות. החוק הופך את הבנקים לשחקנים המועדפים בכלכלה, וכל השאר נשארים לנקות אחריהם. הן תומכי הבנקאות החופשית והן תומכי הרזרבה של 100 אחוז מסכימים כי הדבר אינו צודק ואינו יעיל.
אחד האמצעיים העיקריים בהם הממשלה תומכת בבנקים חדליפירעון היא דרך הקמת בנק מרכזי, המוסמך לפעול כמלווה המוצא האחרון. בארה"ב, הבנק המרכזי נקרא "פדרל ריזרב" ( Federal Reserve). מאחר ובכל פעם שהמערכת הבנקאית נכנסת לצרה, הבנק המרכזי נדרש לספק לה רזרבות, המאמץ על המשאבים לעיתים קרובות הוא אדיר. בסופו של דבר, הבנק המרכזי יפסיק ככל הנראה לספק את סחורת-הכסף ( commodity money ), ויכריז כי השטרות שבמחזור הן הן הכסף האמיתי. כסף מסוג זה, כפי שכבר ציינו, נקרא כסף פיאט ( fiat money) - זהו כסף בגלל שהממשלה הכריזה זאת. מבחינה היסטורית, ארה"ב עברה לכסף פיאט בשני שלבים. הראשון התרחש ב1933, כאשר פרנקלין רוזולט ( Franklin Roosevelt) השהה את הפדיון המקומי של זהב והחרים את כל האחקות הפרטיות בזהבארה"ב השלימה את ההניתוק מזהב ב1971 כאשר ריצ'רד ניקסון (Richard Nixon) עצר את המרת הדולרים בזהב גם עם מדינות זרות.

אינפלציה ודפלציה
אחת מההשפעות ההיסטוריות של המעבר מסחורת-הכסף לכסף פיאט היא תנודתיות (volatility) גדולה יותר במחירים. הדבר הגדיל את הצורך בהבנה נכונה של אינפלציה (volatility) ושל דפלציה (deflation).
ההגדרה הרגילה לאינפלציה היא "יותר מדי כסף רודף מעט מדי סחורות", וההגדרה התואמת של דפלציה היא משהו כמו "מעט מדי כסף רודף יותר מדי סחורות". ההגדרות הללו אינן מדויקות, בגלל שהמחירים יכולים, לאורך זמן, להתאים את עצמם לכל כמות נתונה של כסף בכלכלה. ישנן מגבלות פרקטיות על כמות של סחורה זמינה כדי שיהיה ניתן להשתמש בה ככסף. סחורות החורגות מתחום זה לא יבחרו לשמש ככסף. לאמתכת כה נדירה, עד שיהיה צורך לחלקה לרמת אטומים כדי לייצר "כסף קטן", ולא סחורה כה נפוצה עד שעגלת קניות מלאה בה תקנה לא יותר מחפיסת מסטיק, לא יהיו מתאימים לשמש ככסף. לכל סחורה שיכולה להבחר בפועל ככסף, כפי שמציין מארי רות'ברד, "אין דבר כזה 'מעט מדי' או 'יותר מדי' כסף... יהיה מלאי הכסף בחברה שיהיה, יתרונותיו מנוצלים עד תום" (אדם, כלכלה ומדינה)
הכלכלו פול קרוגמן ( Paul Krugman) הביא לעיתים קרובות את מה שהוא מאמין שמהווה דוגמה פשוטה הנוגדת עיקרון זה. הוא מתאר אגודה שיתופית לשמרטפות באזור וושינגטון, די. סי. כדי להבטיח כי כל הורה יטול חלק הוגן בשמרטפות, האגודה השתמשה בקופונים כ"כסף", כשכל קופון מייצג שעה של שמרטפות.האגודה פשוט יצרה לעצמה כסף פיאט על בסיס שמרטפות, בעזרתו יכלו המשתתפים להחליף שמרטפות עם כל שאר המשתתפים.
קרוגמן טוען, כי היה מעט מדי כסף. המשתתפים אגרו (hoarded) אותו, אפילו כאשר הם אולי רצו להשיג שמרטף, מאחר והם לא יכלו להשיג מספיק קופונים כדי להבטיח כי יהיה להם שמרטף במידה והם ממש יצטרכו אחד. בגלל שאחרים אגרו גם, לכל אחד היתה בעיה להשיג עוד מהקופונים. לכן, מסיק קרוגמן, כל מה שהמתתפים היו צריכים לעשות כדי לעורר את כלכלת השמרטפות שלהם זה להנפיק עוד קופונים. השוק נכשל, וה"ממשלה" (האיגוד) היתה צריכה להתערב ולהתניע את הדברים.
בפועל, הדוגמה שלו מדגימה את הסיכון בקביעת המחירים יותר משאר את הצורך במדיניות מוניטרית פעילה. הבעיה באגודת השמרטפים היתה כי הם ניסו לקבע באופן שרירותי את מחיר השמרטפות במונחי הקופונים. אם הם היו נותנים לאנשים הזקוקים לשירותי שמרטפות להציע את מה שנראה להם תמורת שעת שמרטפות, המחיר במונחי קופונים היה יורד עד שכמות הכסף היתה תואמת לגמרי את צרכיהם.1
הרצון להחזיק מזומנים משנה את המחירים. אמת הדבר, כי לא כולם מסוגלים לשים יותר דולרים מתחת לבלטה בו בעת. מאחר וקיימת כמות סופית של דולרים, לא כל נסיון להחליף סחורה מסוימת בכמות מסוימת של דולרים יצליחו. הם צריכים מישהו מהצד השני של העיסקה, שיחליף את הדולרים בסחורה. אבל אפילו אם כל משתתפי השוק מנסים להחליף את הסחורה בדולרים, הם יכולים להשיג את מטרתם בכך שהערך הריאלי של אחזקות הדולרים של כל אחד ואחד יעלה בו בעת.
כשהם מנסים להשיג מזומן דרך מכירת הסחורות, האנשים דוחפים את מחיר הכסף כלפי מעלה, של וש כל הסחורות כלפי מטה. במשק לא ישארו יותר דולרים, אבל ברמת המחירים החדשה, הנמוכה יותר, כל דולר יקנה יותר.
תופעה הפוכה מתרחשת כשכולם מעונינים להחזיק כמה שפחות מזומן. כולם לא יוכלו להשיג את מטרתם מבחינת כמות הדולרים שהם מחזיקים, אלא אם כן אנשים יתחילו לשרוף את הדולרים בחצר האחורית. זה קורה מאחר וכל נסיון להחזיק פחות דולרים על ידי רכישה של מוצרים יגרום בהכרח לעליה באחזקות הדולרים של מוכר הסחורה. הכלכלנים אומרים כי הערך הנומינלי (nominal) של סך אחזקות המזומנים אינו יכול להשתנות באופן זה. נומינלי כאן משמעו "נמדד בדולרים" (אם ארצכם משתמשת בפאונד, פזו, מרק או לירה, פשוט תחליפו את הדולר בזה.) אבל במה שנקרא בפי כלכלנים מונחים ראליים (כוח קנייה ולא כמות הדולרים), כולם יכולים לשנות את יתרת המזומנים שלהם. בנסיון להיפטר מהמזומנים דרך קניית המוצרים, האנשים דוחפים את המחירים כלפי מעלה. אמנם יתרת המזומנים לא השתנתה, אבל כל דולר יכול לקנות פחות.
הדברים המתוארים בשתי פסקאות הקודמות לא הופכות את כולם, בסך הכל, לעשירים יותר או עניים יותר. אמנם כל אחד מעדיף את רמת המזומנים החדשה יותר מהקודמת, אין טעם להגיד כי "החברה" יכולה להגדיל או להקטין את יתרת המזומנים שלה. אם התוצאה הסופית של כלל ההחלטות להחזיק יותר מזומנים הורידה את רמת המחירים, זה לא אומר ש"החברה" צריכה להגדיל את יתרת המזומנים. לכל פרט, היתרה האישית גדולה יותר, מאחר והוא יכול לרכוש יותר מוצרים. אבל אם כולם ינסו בו בעת להשתמש ביתרות הריאליות הגבוהות הללו לרכוש מוצרים, הדבר יהיה להיפוך הרצון הכללי לאחזקת מזומנים, ופשוט יעלה את רמת המחירים חזרה למעלה.
מאחר והמחירים יכולים, בהינתן זמן, להתאים את עצמם לכל כמות מוגדרת של כסף במשק, עדיף לראות את האינפלציה והדפלציה כשינויים מהירים בכמות הכסף. גידול מהיר בהיצע הכסף נקרא אינפלציה, וירידה מהירה ביצע הכסף נקראת דפלציה. העובדה כי לוקח זמן למחירים להסתגל לכמות הכסף החדשה הופכת את האינפלציה והדפלציה למשמעותיים מבחינה כלכלית.
אם הממשלה היא האחראית על יצירת הכסף, האינטרס שלה יטה באופן כללי לכיון הגדלת היצע הכסף. הממשלה יכולה להשתמש בכסף החדש להגדלת התקציב, בלי להשתמש בצעד הבלתי פופולרי של העלאת המיסים. זה מסביר את העליה בתנודתיות המחירים מאז הממשלות החליפו את תקן הזהב בכסף פיאט. את הזהב יש לכרות מן האדמה, לעבד, וזה לוקח זמן ומאמץ. הרבה יותר פשוט להפעיל את מכבש הדפוס. אימוץ כסף הפיאט הפך את השגת האינפלציה ליותר פשוטה משהיא היתה תחת תקן הזהב.
מבחינה היסטורית, הדפלציה חשובה פחות מהאינפלציה, לכן נמקד את הדיון שלנו על האינפלציה. ישנן אך מעט דוגמאות היסטורית של ממשלות מצמצמות את היצע הכסף בכוונה. (החזרתו של הפאונד הבריטי לשיוויון (parity) טרום-מלחמתי אחרי מלחמות נפוליאון, ואחרי מלה"ע הראשונה הם יוצאי דופן ראויים לציון.) הסיבה לכך היא, שכפי שציינו, אינפלציה מהווה מקור הכנסה לממשלה המגדילה את היצע הכסף. בגלל שהממשלה היא זו שמדפיסה את הכף, היא זוכה להיות הראשונה לבזבז אותו. עם יותר כסף במחזור, כל דולר שווה פחות: האינפלציה משמשת מס סמוי על ערך אחזקות המזומנים של האזרחים.
האינפלציה גם מחוללת אשליה של שגשוג, מה שמוסיף לפופולריות שלה. אנחנו נבחן את היחסים בין האינפלציה לגאות ושפל בפרק 13. לעת עתה, פשוט אציין שהיחסים בין הצמיחה הכלכלית לאינפלציה מוצגים בתקשורת כלכלית בצורה הפוכה. כאשר מדדי הצמיחה המצרפיים ( aggregate
measures of economic growth)
כגון תוצר מקומי גולמי (gross domestic
product ) -
תמ"ג (GDP), תוצר לאומי גולמי (gross national product) תל"ג (GNP), וכיו"ב, עולים מקצב מהיר יחסית, אנו שומעים כי הצמיחה במשק עלולה "להצית את האינפלציה".
אבל עליית המחירים הכללית היא פשוט ירידה בערך הכסף ביחס לסחורות אחרות. צמיחה כלכלית -במילים אחרות, יותר טובין - לא יכולה להיות סיבה לאינפלציה! הניתוח בכלי התקשורת ההמוניים הופך בין הסיבה לתוצאה. אינפלציה יוצרת אשליה של צמיחה מהירה במשק. עד שהמשק קולט כי הוא עומד בפני עליית מחירים כללית, חלק מהאנשים מרגישים עשירים, בגלל עליה ברווחים נומינליים ובשכר הנומינלי. אנשים אחרים הם יותר עשירים בפועל, מאחר והם הין הראשונים להנות מהכסף החדש, בטרם עליית המחירים הכללית. האנשים הללו יבזבזו יותר כסף מאשר בכל מצב אחר, ויצרו רושם של צמיחה מהירה במשק.
יש המבלבלים את השגשוג המדומה הזה בשגשוג אמיתי, וממליצים על אינפלציה תמידית כאמצעי לשגשוג תמידי. הם קוראים למדיניות שלהם "מדיניות הריביות הנמוכות". מאחר וכאשר הבנק המרכזי קובע ריביות נמוכות באופן מלאכותי, הוא חייב להגדיל את היצע הכסף כדי לשמור עליהן ברמה המיעודת, התוצאה היא אותה תוצאה. אבל האינפלציה לא יכולה להעשיר את החברה בכללותה. כל עסקה היא הוצאה של א' והכנסה של ב'. אם ננסה להתמש במחירים גבוהים יותר כדי להגדיל את רווחי כלל השחקנים, אחנו נהיה חייבים, בהגדרה להגדיל באותה מידה בדיוק את ההוצאות. הדבר דומה לנסיון של משפחתי להתעשר, אם אני ואשתי נשלם זה לזו סכום כסף הולך וגדל משבוע לשבוע.
באופן דומה, דפלציה היא לא בהכרח רעה. גם אם השכר הנומינלי יורד, רמת החיים יכולה בכל זאת לעלות, כל עוד רמת המחירים יורדת עוד יותר מהר. לפועל לא אכפת מהשכר הנומינלי, אלא מרמת החיים שהשכר הזה מאפשר.
הבה נבודד השפעת האינפלציה על רמת המחירים הכללית בעזרת ניסויי מחשבתי. אנו נדמיין כפר מבודד - נקרא לו כפר-ולראס. לכפר-ולראס כמה מאפיינים חשובים למטרותינו. מה שמשמש ככסף בכפר - אין לו שום שימוש אחר, והוא , בכל מובן כסף מושלם מושלם: הוא מתחלק באופן מושלם ולא מאמץ, אין לו לא משקל ולא נפח, לא ניתן לאבד או לגנוב אותו, וכו'. (כסף כזה הוא כמובן בלתי אפשרי, כמובן, אבל אנו מעוניינים לפשט את כל מימדי האינפלציה זולת אחד בסיפור שלנו.)
לילה אחד, רוחו של פישר האגדית פוקדת את כפר ולראס. רוח הרפאים מכפילה באופן מסתורי את כמות הכסף בה מחזיק כל אחד ואחד מתושבי הכפר. יתרה מכך, רוחו של פישר מצליחה לתקשר לכולם את ההבנה המדויקת והמלאה אודות מה שקרה להיצע הכסף.
כתוצאה מפעילות רוח הרפאים, כל המחירים בכפר-ולראס מיד יוכפלו. קבענו כי לכל התושבים יש ידע מושלם על המצב החדש של היצע הכסף. לכן כולם מבינים כי, עם הכסף החדש, ושום מוצרים חדשים עליהם אפשר לבזבז אותו, הקונים יציעו מחירים גבוהים יותר, עד להכפלת המחיר. אבל היות וההנחה שלנו גורסת גם כי כל השאר יודעים גם על כך שהמחירים צפויים לעלות כפליים, הרי שאין טעם להציע פחות מכפליים מהמחיר הקודם;המוכר יודע כי המחיר יוכפל. בו ברגע שרוחו של פישר מעבירה לכולם את הידע על האינפלציה, המחיר של כל הסחורות, בעצם, כבר הוכפל. כעת יש יותר כסף בכפר-ולראס, אבל התועלת של כל יחידת כסף ירדה באופן פרופורציוני.
זה העולם בו תורת הכמות של הכסף (quantity theory of money) מתארת במלואה את השפעות האינפלציה. תאוריה זו, השהתחילה מהגותם של ז'אן בודין (Jean Bodin), ג'ון לוק (John Locke), ודיוויד יום (David Hume), מייחסת את השינויים בכמות הכסף לשינויים ברמת המחירים. הכלכלן אירווינג פישר (Irving Fisher) ניסח את הביטוי האלגבראי של התאוריה ב1911: MV=PT, או כמות הכסף M כפול המהירות שבה היא מסתובבת בכלכלה, V, שווה לרמת המחירים P כפול נפח העסקאות T. אם נתייחס למשוואה זו כתאור גס של מצב שיווי המשקל אליו השוק ינחה את המחירים אחרי שינוי בכמות הכסף, הרי שזהו כלי שימושי. בדיוק כמו הכלכלה הסובבת בנחת, אפשר לקבל העזרתה את הכיוון הכללי של המגמות המרכזיות בכלכלה.
אבל מטעה ביותר להתייחס למשוואה זו כאל תמונה של ההפשעות החשובות ביותר של האינפלציה על העולם האמיתי. הפשטנו את הרכיבים החשובים ביותר, מנקודת מבט של הפעילות האנושית, של התמונה. בני האדם אינם מעוניינים בתופעה המתירה את מצב הסיפוק שלהם ללא שינוי. הכפלת הכסף והמחירים היתה יכולה, לדידם, להתרחש בכפר-ולראס כל לילה, וזה לא היה מזיז לאיש.
היצירתיות האנושית בפני העתיד הבלתי וודאי, משמעותה כי השחקנים במשק, אשר בעולם האמיתי אינם לומדים על השינוי באופן מידי, ישאפו להבין תחילה את ההשפעה של השינויים הכלכליים. אלה שיקדימו להבין את טבע השינוי, ינסו לקנות ולמכור בטרם יהפול הידע החדש לנחלת הכלל. במקום להתלונן כי הם מנצלים את הזולת, יהיה שימושי יותר להכיר שרק החיפוש היזמי אחר רווח הוא המזיז את המחירים לעבר שיווי המשקל. פשוט אין כל דרך אחרת לגלות את מחירי שיווי המשקל מאשר לאפשר לאנשים לנסות ולאתר אותם בזכות התושייה שלהם. הדרך היחידה להתאים את רצונותיהם לצורך בחשיפת המחירים החדשים היא לאפשר להם להרוויח מהערכות טובות יותר, ולהפסיד מהטובות פחות.
הידע על המצב המוניטרי החדש לא יגיע לראשים של כולם בין רגע. וכן הכסף לא יחולק באופן פרופורציוני לתוך כיסים של כולם. הכסף פשוט לא יכול לנחות בכל הפינות של המשק בבת אחת. בכסף פיאט, הזוכים הראשונים בכסף החדש נקבעים על ידי מדיניות ממשלתית. למרבה הפלא, לעיתים קרובות התשובה לכך היא בנקים גדולים ומקושרים היטב פוליטית.
ההגדרות לאינפלציה ודפלציה שאנו משתמשים בהן כאן הן אוסטריות, ולא הגדרות מיינסטרים. כשרוב הכלכלנים מדברים על אינפלציה, הם מתייחסים לעליה ברמת המחירים ( P במשוואת פישר), ודפלציה, לדידם, היא ירידה ברמת המחירים. אבל להגדרה האוסטרים ישנם שני יתרונות בולטים על פני המיינסטרים. ראשית, הרעיון של מדידת רמת המחירים כשלעצמו הוא בעייתי, כפי שנראה בחלק הבא.
וגם אם נניח כי קושי זה אינו קיים, נשארת הבעיה השניה: הגדרות המיינסטרים מסווים את התופעה הכלכלית העיקרית המתרחשת, ומצביעים, במקום זאת על התסמין של התופעה. משוואת פישר מראה באופן כללי את הכיוון הכלכלי של המשק, כאשר כל השפעות של אינפלציה ודפלציה נפתרו. אבל הפתרון הוא נושא היותר מעניין. כפי שראינו לעיל, יצירת כסף חדש בכלכלה משנה בהכרח את היחסים הכלכליים בין בני האדם, וזאת בנוסף לשינוי ביחסי סחורות-כסף. הראשונים לקבל את הכסף החדש משפרים את מצבם, בעוד שמצבם שלהאחורנים לקבל אותו נפגע. הדבר נקרא "השפעות קנטיון" (Cantillon effects), על שם הכלכלן האירי-צרפתי הדגול רישאר קנטיון ( Richard Cantillon).
הראשונים שמקבלים את הכסף החדשים יכולים להוציא אותו לפני שהאינפלציה מעלה את המחירים במשק. יש להם כעת יותר כסף, אבל להבדיל מתושבי כפר-ולראס, הם מחזיקים בכסף לפני כולם, ולפני שהשפעות הופעת הכסף החדש מורגשות במשק. שלא כמו תושבי הכפר האגדי, הכמות הזאת תאפשר להם לקנות יותר מוצרים מאשר הכמות הקודמת.
תהליך הזרמת הכסף החדש לתוך המשק אינו דומה לתמונה הנייטרלית של אמבט המתמלא באופן אחיד. במקום זאת הדבר דומה לשפיכת נוזל לתוך נהר. הזרם הכאוטי של תהליכי השוק ההפכפכים סוחף אתהנוזל החדש לאורך מסלול שאיש, אפילו לא יוצרי הכסף החדש, לא מסוגלים להעריך מראש. פעילות אנושית היא יצירתית, ואנו עצמינו לא יכולים להגיד באיזו פעולה ננקוט אם נתעורר מחר לעולם חדש.
האם אנו יכולים למדוד את רמת המחירים?
רעיון הכסף היציב הוביל לשאיפה למדדי מחירים שיכולים למדוד את ערך הכסף. בשורש השאיפה לכסף יציב נמצאים שתי שגיאות. ראשונה היא שכסף הוא "מידה לערך" (measure of value), והשניה היא שהוא "מאגר ערך" (store of value).
הערך הוא סובייקטיב, ואינו ניתן למדידה. אם שני צדדים החליפו שק של בצלים תמורת 10$, אין משמעת הדבר כי ערך הבצלים הוא 10$. המשמעות היא כי מי שקנה את הבצלים העריך אותם יותר מאשר את 10$, ואילו זה שמכר אותם העריכם פחות מאשר את 10$.
אין פה שום מדידה. אין משמעות להצמדת ערך "שווה" לבצלים ולדולרים. למי הערכים הללו שווים? הערה משמעותה העדפת שבר אחד למשנהו, ולעולם לא אדישות ביניהם. מחירים אינם מדידות, אלא עובדות היסטוריות, כי במקום כזה וכזה ובזמן כזה, שני צדדים החליפו בצלים ב10$.
וכן הכסף אינו "מאגר ערך". הביטוי רומז כי כסף הוא סוג של מיכל, שניתן לשפוך לתוכו ערך. כשיש אינפלציה, נדמה כי חלק מהערך "נזל" מתוך הכסף, בעוד שבדפלציה ערך נוסף "חדר" אל הכסף. מה שאלה שמשתמשים בביטוי מדברים עליו ניתן להצגה הרבה יותר ברורה: בני האדם מעריכים כסף, והם יכולים לאגור אותו. (העובדה כי הוא ניתן לאגירה היא אחת הסיבות מדוע סחורה מסוימת הופכת לכסף.) כשהם שומרים אותו, ערכו יכול לעלות או לרדת. אין שום דבר מיוחד בכסף במובן זה: כשאתם שומרים על ציור או על ספר, כם ערכם יכול לעלות או לרדת בזמן שהם ברשותכם.
גם אם נתעלם מהעובדה שהכסף אינו מידה של ערך, הרעיון של מדד המחירים נתקל בקושי נוסף. הכלכלן ריצ'רד טימברלייק (Richard Timberlake), בנסיון להגן על מדדי המחירים, משווה אותם במאמרו " 'אינפלציה' אוסטירת, כסף אוסטרי" (Austrian ‘Inflation,’ Austrian Money), למדחומים. אמת, הוא טוען, כי המדדים אינם מדויקים לגמרי - אבל גם המדחמים לא, ובכל זאת אנו משתמשים בהם.
אבל הבה נבחן האם מדד המחירים לצרכן (CPI - consumer price index) ומדדים אחרים כמותו אכן מקבילים למדחם. מדחם הוא כלי מדידה שאנו יכולים חהניח בתוך סביבה בה מתרחש תופעה בלתי-תלויה (במקרה של מדחם,תנועה מולקולרית). מכשיר המדידה מגיב לתופעה באופן צפוי, לרוב על ידי מצג ויזואלי. המצג מתפרש כבעל התאמה למה שאנו רוצים למדוד. למשל, גובה הכספית במדחם תואמת את הטמפרטורה בסביה בה הנחנו את המדחם. מיקום המחט במד זרם תואם לעוצמת הזרם בחוטים אליהם הוא מחובר.
כשזה מגיע למדד המחירים, מה אנחנו מודדים? ומהם מכשירי המדידה שלנו? כל הקריאות שלנו הן מחירים, כלומר יחסי חליפין בין סחורות שונות לכסף. כדי שהדימוי למדחם יהיה תקף, עלינו לקחת את הכסף עצמו ככלי המדידה.
אבל מדד המחירים אינו מודד את החום המוניטרי של סחורות, או בעצם כל הסחורות, בנקודת זמן בודדה. זהו נסיון להתחקות את הקריאת המדחם שלנו לאורך זמן, כדי לראות האם הקריאה נותרת ללא שינוי. מדד המחירים מנסה לעקוב אחרי שינויים במחיר של "אותו" סל המוצרים. לכן, היות והכסך הוא המדחם שלנו, מדד המחירים הוא נסיון להעריך את היציבות של כלי המדידה שלנו.
כעת נוכל להרכיב מקבילה מדויקת יותר למדחם. יש לנו מכשיר, כסף, שאנו מעריכים כי מודד ערך של סחורות. המכשיר נותן לנו קריאות שונות - הזהב נסחר היום תמורת 275$, לחם- במחיר 1.19$ לכיכר, וכיו"ב. מה שמעניין אותנו הוא האם לאורך זמן המדחם שלנו סוטה, האם הוא נותן לנו בממוצע קריאות גבוהות יותר או נמוכות יותר לכלל הסחורות, מאשר לאיזו סחורה מסוימת?
לו היתה לנו איזו "מידה" של ערך מלבד המחירים, המשימה שלנו היתה הרבה יותר קלה. אבל אין לנו. אז אלה המסנגרים על מדדי המחירים ממליצים לנו שנבדוק את הסטיות במדחם שלנו על ידי נדידה ממקום למקום, ובדיקת החם מפקידה לפקידה - עם אותו המדחם את דיוקו אנו בוחנים!
אנו יכולים לראות כי הגענו לבעיה חמורה. אין שום דרך לבחון אילו מהשינויים בטמפרטורה הנמדדת הם אמיתיים, ואילו נגרמו מסטיה של המדחם.
הבה נתבונן על דוגמה של הבעיה. נגיד שאנו מנסים לקבוע האם עלות תכנות המחשבים עלתה בשלושים שנה האחרונות. השירות אותו מספקים המתכנתים היום, בעזרת טכנולוגיות מתקדמות בתכנות הנדסת התכנה, ובעזרת כלי חומרה מתקדמים, הוא פשוט אינו אותו שירות אותו העניקו המתכנתים לפני שלושים שנה. (וזו לא הערה על האנשים עצמם - כל אדם העוסק בתכנות היום צריך לספק שירות הרבה יותר איכותי משאותו האדם היה מסגל לפני שלושים שנה). אנו יכולים לנחש כי שעה של תכנות היום צריכה להיות בעלת ערך גבוהה יותר מאשר שעה של תכנות לפני שלושים שנה. כדי לקבוע אם עלות התכנות השתנתה, נצטרך לקובע איזהו יחס בין הסחורות - למשל, שעה אחת של תכנות ב1972 תהיה מקבילה לרבע שעה של תכנות ב2002, ולהשוות את העלויות בהתאם ליחס זה.
אבל אין לנו שום דרך אחרת למדוד את השינוי בהערכות מאשר השוואה בין מה שהמעסיקים מוכנים לשם למתכנתים היום מול מה שהם שילמו ב1972. לנסות ולהעריך את ערך עבודתם של המתכנתים על ידי השוואת מספר שורות הקוד משמעו לחזור לשגיאות של תורת ערך העבודה.
המדחם היחיד האפשרי למדידת שינוי בהערכה - כסף - הוא בדיוק המכשיר שאת דיוקו אנו מעוניינים לבדוק.
הנסיון למדוד את רמת המחירים אינו החסר תועלת, כל עוד הוא נתפס כהערכה גסה של שינויי ערך הכסף. לחזרה למדחמים: אם במהלך מסעינו בעקבות בדיקת דיוקו, נקבל קריאה של 25 מעלות, נמשיך שני מטר קדימה ונקבל 5 מעלות, אז נוכל לחשוד כי משהו במדחם אינו כשורה. באופן דומה, כאשר מדד המחרים לצרכן מראה אינפלציה של 20 אחוז, הכסף כנראה מאבד את ערכו. נתונים כאלה יכולים להיות שימושיים להיסטוריה כלכלית, או לתכנון הוצאות עסקיות לשנה הקרובה. אבל אם המדד מראה שהאינפלציה טיפסה מ2.5% ל2.6%, מותר לנו להטיל ספק כי עליה בת עשירית האחוז באמת מציינת משהו אודות ערך הכסף.
כפי שמיזס אומר ב"פעילות אנושית":
כובד הראש היומרני אשר מציגים הסטטיסטיקאים ולשכות לסטטיסטיקה בחישובם מדדי כוח הקניה ועלות המחיה אינו במקומו. מספרי המדדים הללו הם במקרה הטוב דוגמה גסה ולא מדויקת של שינויים שכבר התרחשו. בזמנים של תמורות איטיות ביחסי ההיצע והביקוש של הכסף, הם לא מספקים שום מידע כלל. בתקופות אינפלציה ושינויי המחירים החדים הבאים בעקבותיה, הם מספקים תמונה גסה של הארועים אותם הפרט חוו בחיי היומיום. עקרת בית קפדנית יודעת יותר על השינויים במחירים, ככל שהשפעתם נוגעת למשק הבית לה, מאשר כל ממוצע סטטיסטי יכול לחשוף. אין לה שימוש בחישובים המתעלמים משינויים הן באיכות והן בכמות של הטובין אותם היא מסוגלת או רשאית לרכוש במחירים הנכנסים לתוך החישוב. אם היא "מודדת" את השינויים בהערכותיה האישיות כשהיא לוקחת את מחיריהם של שניים-שלושה מוצרים כקנה מידה, הרי שהיא לא פחות "מדעית" ולא שרירותית יותר ממתמטיקאים מתוחכמים הבוחרים את האמצעים למניפולציות על מידע השוק.




1 קרוגמן היה עונה על כך בציינו את ה"דביקות" (stickiness) של המחירים, ובמיוחד השכר, בכיוון יורד. אנו נדון בבעיה זו בהמשך. הוא היה יכול גם לטעון כי מקור הבעיה היה בשינוי ברצון האנשים באחזקת המזומנים, למרות שבמאמרי ב"סלייט" שתיאר את האגודה הוא הדגיש את כמות הקופונים.

Ludwig von Mises Institute on Facebook