יום שבת, 16 בפברואר 2019

ויטאקר צ'אמברס "הקדמה בצורת מכתב לילדי" מתוך ספרו "העדות" (1953)


Image result for whittaker chambers
ילדי האהובים,
אני יושב במטבח בבית הקטן במדפילד, החווה השנייה שלנו, אשר רכס הרים ורבע מייל של שדות מפרידים בינה לבית שלנו, בו אתם נמצאים. אני כותב ספר. בספר הזה אני מדבר אליכם. אבל אני גם מדבר אל העולם. גם לכם וגם לו אני חייב דין וחשבון.
זהו ספר נורא. הוא נורא במה שהוא מספר על בני האדם. אם כבר, הוא נורא יותר במה שהוא מספר על העולם בו אתם חיים. הוא על מה שנקרא בעולם פרשת היס-צ'אמברס, או אפילו פשוט יותר, פרשת היס. זוהי פרשת ריגול. כל התפאורה של פרשת ריגול נמצאים שם – סוכנים זרים, בוגדים מבית, מסמכים גנובים, מיקרופילם, פגישות חשאיות, מקומות מסתור סודיים, שמודת בדויים, מודיע, חקירות, דיוני משפט, צדק רשמי.
אבל אם פרשת היס הייתה רק על כך, לא היה שווה לי לכתוב ולא לכם לקרוא עליה. היא הייתה עוד קלסר עבה בתיקים עצובים של המשטרה, עוד דרמת פשע בה מבלבלים בין תפאורה לעלילה (כפי שעושים אנשים רבים). היא לא הייתה הדבר היחיד שנתן לה משמעות, מה שרוב הגברים הנשים הרגישו באופן אינסטינקטיבי שהיא, לעתים קרובות בלי לדעת בדיוק מדוע. היא לא הייתה מה שהרגשתי מהתחלה שיש לקרוא לה: “טרגדיית ההיסטוריה".
 שכן זו הייתה יותר מטרגדיה אנושית. מי שעמד למשפט במשפטי אלג'ר היס היו יותר מאלג'ר היס או וויטאקר צ'אמברס. שתי מערכות אמונה עמדו למשפט. החברות האנושיות, כמו בני האדם עצמם, חיים לפי אמונתם ומתים כשהאמונה מתה. הנושא בפרשת היס הייתה השאלה האם החברה החולה הזאת, שאנו מכנים תרבות המערב, יכולה עדיין, במצבה הקיצוני, לחולל אדם שאמונתו בה תהיה כה גדולה, עד שהוא ישליך הצידה מרצון את כל מה שבני האדם חושבים לטוב, כולל חייו, כדי להגן עליה. הנושא הייתה השאלה האם אמונתו של אותו האיש יכולה לנצח את האדם המחזיק באמונה חזקה באותה המידה כי החברה הזאת חולה מעבר לכל תיקון, ושמידת הרחמים עצמה זועקת לחיסולה המהירה והחלפתה באחרת. הנושא היה השאלה האם בחברה המחולקת להחריד נותר עדיין כח הרצון להכיר בסוגיות הללו בזמן כדי למנוע הצטברות ענק של כוח ציבורי במטרה לעוות את העובדות.
בליבה, הפרשיה הגדולה הייתה העימות הגורלי הזה בין האמונות, וזו הסיבה מדוע היא הייתה גדולה. קנה המידה שלה היה אישי דיו כדי שיורגש על ידי כל, אך גם גדול דיו כדי להיות סימבולי. שתי האמונות הסותרות של זמנינו, הקומוניזם והחרות, התעמתו בדמותם של שני אנשים נחושים ומצפוניים. אכן, בעולם שעדיין אך בקושי היה מודע על מה העימות, למצוא שני אנשים אחרים שהכירוהו בצורה כה ברורה. שניהם חונכו באותה השקפה היסטורית (ההשקפה המרקסיסטית). שניהם חונכו באותה המפלגה באותה המשמעת נטולת האנוכיות צבאית למחצה. איש לא היה יכול להיכנע בלי לבגוד, לא בעצמו כי אם באמונתו, והאופי השונה של האמונות הללו ניראה בבירור באופן השונה בו שני האנשים נהגו זה בזה לאורך המאבק. שכן שניהם ידעו, בוודאות אפלה, כמעט מהתחלה, שהפרשייה הגדולה לא יכולה להסתיים אלא בהרס של אחת מדמויות המתמודדים או שניהם, כמו שההיסטוריה של זמנינו (כך חינכו את שניהם) יכולה להסתיים רק בהרס של אחד הכוחות המתמודדים או שניהם.
 אבל הטרגדיה אינה נעוצה בהרס הזה. טבעה של טרגדיה עצמו אינו מובן כל צרכו. חלק מהעולם מניח שהטרגדיה בפרשת היס היא במעשי הבגידה שהתגלו. חלק מאמינים שהטרגדיה היא שאדם מוכשר ואינטליגנטי, אלג'ר היס, הפסיד קריירה ציבורית מבריקה. חלק מוצאים את העובדה שויטאקר צ'אמברס וייתר, מרצונו החופשי, על עבודה שמכניסה 30 אלף דולר בשנה ועל עתיד בטוח כדי לנדוד בשארית ימיו על חורבות חייו – טרגית. אלה עובדות מזעזעות, עובדות נפשעות, עובדות מטרידות, אבל אין הן טרגיות.
פשע, אלימות, קלון אינם טרגדיה. טרגדיה מתרחשת כאשר נשמה אנושית מתעוררת ומחפשת, בסבל ובייסורים, לשחרר את עצמה מן הפשע, מהאלימות, מהקלון, אפילו במחיר חייה. המאבק הוא הטרגדיה, לא התבוסה או המוות. זו הסיבה שמראה הטרגדיה תמיד מילא את בני האדם לא בייאוש אלא בתחושה של תקווה ורוממות רוח. זו הסיבה מדוע הספר הנורא הזה הוא גם ספר של תקווה. שכן זהו ספר על מאבקה של נשמת האדם – של יותר מנשמה אחת. זהו המובן בו פרשת היס היא טרגדיה. זוהי משמעותה מעבר לכותרות, הגילויים, הבושה והסבל של המעורבים. אבל הטרגדיה הזאת הייתה לחינם, אלא אם בני האדם יבינו אותה כראוי, וממנה העולם שואב השראה ואומץ להתחיל את המאבק הטרגי שלו עם הרוע הצר עליו מבפנים ומבחוץ, אלא אם תובן העובדה שהעולם, העולם כולו, חולה מחלה סופנית, ושבין היתר, הפרשייה הפנתה אצבע של זרקור בוהק על הגופה הפתוחה לרווחה והמצחינה של זמנינו.
 ילדי, כל עוד תהיו בחיים, צילה של פרשת היס ידע בכם. בכל זוג עיניים הנח עליכם, תראו כי עובר זיכרון אביכם, כמו עננה החולפת מאחורי היער בחורף, מוסווית בעיניים ידידותיות, אורבת בעיניים עוינות. לעתים תתהו מה קשה יותר לסבול, את המחילה הידידותית, או את  האיבה הגלויה? לכן יום יבוא, כשסך ניסיון החיים שלכם ייתן לכם את הסמכות, ותשאלו את השאלה: מה היה אבי?
אני אתן לכם תשובה. אני הייתי עד. אני לא מתכוון לעד בשביל הממשלה או נגד אלג'ר היס והאחרים. אני גם לא מתכוון לדמות נמוכה, גוצה ובודדת המדדה באולמות האדישים של מוסדות הציבור להעיד בפני וועדות הקונגרס, חברי מושבעים, צוותי בדיקת הנאמנות ובתי המשפט. האדם אף פעם אינו עד נגד משהו. מצב זה מקרי לכך שהוא עד למשהו. עד, במובן בו אני משתמש במילה זו, הוא אדם אשר חייו ואמונתו הם כל כך דבר אחד, עד שכשעולה התגר להעיד על אמונתו, הוא עושה כן תוך התעלמות מכל הסיכונים ותוך קבלת כל ההשלכות של הדבר.
 יום אחד, בחדר המושבעים של חבר המושבעים הגדול של המחוז הדרומי של ניו יורק, אחד המושבעים התכופף מעט לכיוון שלי ושאל: “מר צ'אמברס, מה זה להיות קומוניסט?" היססתי לרגע, בעודי מנסה למצוא את הדרך הפשוטה, הישרה ביותר להעביר את לב החוויה הסבוכה הזאת לאנשים שעצם עובדת החוויה היה כמעט ובלתי מתקבל על הדעת. ואז אמרתי:
"כאשר הייתי קומוניסט, היו לי שלושה גיבורים. אחד מהם היה רוסי, אחד -פולני, ואחד – יהודי גרמני.
הפולני היה פליקס דזרז'ינסקי. הוא היה סגפן, רגיש ביותר, אינטליגנטי. הוא היה קומוניסט. אחרי המהפכה הרוסית, הוא הפך לראש הצ'קה וממארגני הטרור האדום. כאיש צעיר, דזרז'ינסקי היה אסיר פוליטי בכלא פאוויאק בוורשה. שם הוא התעקש שיתנו לו את המטלה של לנקות בתי שימוש של אסירים אחרים. שכן הוא האמין שהחבר הנעלה ביותר בכל קהילה חייב לקחת על עצמו את המטלות השפלות ביותר כדוגמה לנחותים ממנו. זה היה דבר אחד של מה זה להיות קומוניסט.
 היהודי הגרמני היה אויגן לוין. הוא היה קומוניסט. במהלך הרפובליקה הסובייטית הבווארית ב-1919, לוין היה המארגן של הסובייטים של הפועלים והחיילים. כאשר הרפובליקה נכבשה, לוין נתפס והועמד למשפט צבאי. בית המשפט הצבאי אמר לו: “נגזרה עליך מיתה.” לוין ענה: ”אנו, הקומוניסטים, תמיד חיים תחת גזר דין מוות.” זה היה דבר אחר של מה זה להיות קומוניסט. 
הרוסי לא היה קומוניסט. הוא היה פרה-קומוניסט בשם קלייב. (הייתי צריך להגיד סזונוב.) הוא נעצר על שנטל חלק שולי ברצח ראש הממשלה של הצאר, פלבה. הוא נשלח לגלות בסיביר לאחד המחנות הגרועים ביותר, שם היו מצליפים בשוט באסירים פוליטיים. קלייב חיפש דרך למחות בפני העולם על הזוועה הזאת. האמצעיים היו מועטים, אבל הוא מצא דרך. כמחאה על ההצלפות, קלייב שפך על עצמו קרוסין, הצית את עצמו ושרף את עצמו למוות. זה גם מה זה להיות קומוניסט.”
וזה גם מה זה להיות עד.
אבל אדם יכול להיות גם עד שלא מרצון. אינני מכיר שום דרך להסביר מדוע חסד האל נוגע באדם שניראה שאינו ראוי לכך. אבל אני גם לא יודע להסביר בשום אופן אחר איך אדם כמוני, חבוט על ידי החיים, חסר יומרות, לא אמיץ, היה יכול להתגבר על כאלה כוחות שהעולם סידר נגדו כמעת ללא חת, במטרה להרוס אותו ולהביס את האמת שלו. במובן זה אני עד שלא מרצוני לחסד האל ולכוחה המחזק של האמונה.
היה זה גורלי להיות עד לכל אחת משתי האמונות הגדולות של זמנינו בתור שלה. וכך אנו מגיעים למילה הנוראה, קומוניזם. ילדי היקרים מאוד, שום דבר בדפים האלה ייכתב כל כך בשבילכם, למרות שלא סביר שזה משהו שתרצו לקרוא. לא אהיה עד לשום דבר ולא אקרא למלא את משימתי כמו בניסיון להבהיר לכם (ולעולם) את טבעו האמתי של הקומוניזם ומקור כוחו, שהיה מקור לניסיון שלי כאדם, ונותר הניסיון של העולם במאה ה-20.שכן במאה הזאת, בעשורים הקרובים, ייפסק לדורות הבאים האם כל האנושות תהפוך להיות קומוניסטית, האם כל העולם יזכה לחירות, או שמא תוך כדי המאבק הציביליזציה כולה כפי שאנחנו מכירים אותה תיהרס או תשתנה לגמרי. זהו גורלנו לחיות בנקודת המפנה הזאת של ההיסטוריה.
העולם הגיע לנקודת המפנה הזאת בשלבים בצעדי הענק של משבר שהלך והתגבר במשך דורות. נקודת המפנה היא הצעד לפני האחרון. הוא הגיע בדם, יזע, דמעות, כאוס ומוות של מלחמת העולם השנייה. הפרי העיקרי של מלחמת העולם הראשונה הייתה המהפכה הרוסית ועליית קומוניזם ככוח עולמי. היסטוריה עוד תגיד האם היו אלה התוצאות המכריעות היחידות של מלחמות העולם.
המלחמה האחרונה פישטה את מאזן הכוחות הפוליטיים בעולם על ידי צמצום שלהם לכדי שניים. בפעם הראשונה היא הפכה את החלק הקומוניסטי של האנושות (המגולם על ידי ברית המועצות) לשווה בערך בכוחו לחלק החופשי של האנושות (המגולם על ידי ארה”ב). היא הפכה את ההתנגשות בין הכוחות האלה לכמעט ובלתי נמנעת. שכן מלחמות העולם לא סיימו את המשבר. הם העלו את המתח לרמה חדשה. הם העלו את המשבר לשלב חדש. כל הפוליטיקה של זמנינו, כולל הפוליטיקה של מלחמה, תהיה פוליטיקה של המשבר הזה.
     מעטים הם אלה שטיפשים כל כך עד שהן לא יודעים כי המשבר קיים ושהוא מאיים על חייהם בכל רגע. נהוג לקרוא לו המשבר החרבתי. אבל בעצם זה משבר טוטאלי, דתי, מוסרי, אינטלקטואלי, חברתי, פוליטי, כלכלי. נהוג לקרוא לו "המשבר של העולם המערבי". בעצם זהו משבר של העולם כולו. קומוניזם, המתיימר להיות פתרון למשבר, הוא עצמו הסימפטום וגורם גירוי של המשבר.
המשבר נגרם בחלקו מההשפעה של המדע והטכנולוגיה על האנושות, אשר טרם הצליחה להתמודד, לא חברתית ולא מוסרית, עם הבעיות שנגרמו מההשפעות האלה. הוא נגרם בחלקו על ידי הניסיון של האדם לפתור את הבעיות האלה. מלחמות העולם הן הביטוי הצבאי של המשבר. שפל כלכלי כלל עולמי הוא ביטוי כלכלי. הייאוש הכללי הוא האקלים הרוחני שלו. זהו האקלים של הקומוניזם. הקומוניזם בזמנינו כבר לא יכול להיתפס שלא כחלק מהמשבר, כשם שלא ניתן להפריד בין החום הגבוה לגוף החולה.
אני רואה בקומוניזם את המוקד של הרוע המרוכז של זמנינו. אתם תשאלו: אם כן, למה אנשים הופכים לקומוניסטים? כיצד קרה שאתה, אבינו העדין והאהוב, היית פעם קומוניסט? האם פשוט פעם היית כסיל? לא, לא הייתי כסיל. האם היית מושחת מוסרית? לא, לא הייתי מושחת מוסרית. אכן, אנשים משכילים הופכים לקומוניסטים בעיקר מסיבות מוסריות. האם לא ידעת שפשעים וזוועות של הקומוניזם אינהרנטיים לקומוניזם? כן, הכרתי את העובדה הזו. אז מדוע הפכת לקומוניסט? יהיה זה מועיל יותר לשאול: כיצד קרה שהתנועה הזאת, שפעם לא הייתה אלא מילמולים של שוליים פוליטיים, הפכה לכח הענק הזה המתחרה כעת על הריבונות על המין האנושי? גם אם נאפשר את כל הסיכויים והטעויות ההיסטוריות, התשובה חייבת להיות: קומוניזם פונה למשהו עמוק בשכל האדם. לא תוכלו לגלות מהו על ידי קריאה לקומוניזם בשמות גנאי. זה לא יעזור הרבה להסביר כיצד הקומוניזם, שזוועותיו שאין להן תקדים בהיסטוריה ידועות כעת לכל, עדיין מגייס לשורותיו אלפים ומחזיק במיליונים, ביניהם מיטב המוחות החיים. ראו את קלאוס פוקס[1] עומד על המזח בלונדון, דומם, גורלו נחרץ וחייו נהרסו, והגידו האם אפשר לענות באופן זה על השאלה הפשוטה: מדוע?
תנו לי להגיד תחילה מה קומוניזם אינו. הוא לא מזימה זדונית שחבורה של חורשי רעה הגתה באיזה מרתף. הוא אינו רק כתבי מרקס ולנין, המטריאליזם הדיאלקטי, הפוליטביורו, תורת ערך העבודה, תאוריית השביתה הכללית, הצבא האדום, המשטרה החשאית, מחנות העבודה, פעילות מחתרתית,  הדיקטטורה של הפרולטריון ושיטות ההפיכה. הוא אפילו אינו ההמונים המדקלמים והמנופפים בדגלים אשר זורמים מדי פעם, כמו צבאות בלתי מאורגנים, דרך מרכזי ערי הבירה של העולם: מוסקבה, ניו יורק, טוקיו, פריז, רומא. אלה הם הביטויים של הקומוניזם, אבל הם לא מהות הקומוניזם.
במשפטי היס, שם הקומוניזם ריחף כרוח הרפאים מאיימת, אבל לא נעשה כמעט כלום להסביר את הקומוניזם, ההנחה הייתה שהקומוניסטים הם פושעים, מנודים חברתית, אנשים חשאיים אשר חיים חיים כפולים תחת שמות בדויים, נוסעים בעזרת מסמכים מזויפים, חיים בניגוד לדת ומוסר מקובלים, קדושת השבועות, ועוסקים בבגידות. הדברים האלה נכונים לגבי קומוניסטים, אבל הם לא מהות הקומוניזם. הלב המהפכני של הקומוניזם אינו בפנייה התיאטרלית: “פועלי העולם התאחדו. אין לכם מה להפסיד זולת כבליכם. יש לכם את העולם ומלואו לזכות בו"[2]. אין זו היא טענה פשוטה של קרל מרקס, המופשטת עוד יותר לצורה  שימושית: “הפילוסופים הסבירו את העולם, חייבים לשנות את העולם.” מה שמאחד את הקומוניסטים אינו איזו שבועה סודית. הקשר המחבר ביניהם דרך גבולות המדינות, מחסומי השפה והבדלי המעמד וההשכלה, כנגד הדת, המוסר, האמת, החוק, הכבוד, חולשות הגוף וחוסר החלטיות של השכל אפילו עד מוות הוא אמונה פשוטה: יש לשנות את העולם. הכוח שלהם, שטבעו מבלבל את שאר העולם בעיקר בשל העובדה ששאר העולם איבד ברובו את הכוח הזה, הוא הכוח לדבוק באמונתם ולפעול לפיה. זהו הכוח המסוגל להניע הרים, והוא לא יכול שלא להניע בני אדם. הקומוניסטים הם החלק של האנושות שגילה את הכוח לחיות ולמות – לשאת עדות – לאמונתו. והאמונה אשר מביאה אנשים לחיות ולמות למענה היא פשוטה ורציונלית.
אין זו אמונה חדשה. בעצם זוהי האמונה השנייה הכי עתיקה של האדם. ההבטחה שלה נלחשה בימים הראשונים של הבריאה תחת עץ הדעת טוב ורע: “והייתם כאלוהים". זוהי האמונה החלופית הגדולה של האנושות. כמו כל האמונות הגדולות, כוחה נגזר מחזון פשוט. בעידנים אחרים היו חזונות גדולים אחרים. הם תמיד היו גרסאות שונות של אותו החזון: החזון של האל והיחס של האדם אל האל. החזון הקומוניסטי הוא החזון של האדם ללא האל.
זהו החזון של שכל האדם כמחליף לאל בתור הכח היוצר של העולם. זהו החזון של שכל האדם המשוחרר מכוח ההשכלה הרציונלית, המתווה את גורלו של האדם ומשנה את חייו של האדם ואת העולם. זהו חזון האדם ששוב עומד במרכז היקום, לא משום שהל עשה את האדם בצלמו, אלא משום ששכלו של האדם הופך אותו לנבון שבבעלי החיים. קופרניקוס ויורשיו הורידו את האדם מעמדת מרכז היקום, כשהוכיחו שהארץ אינה הכוכב שבמרכז היקום. קומוניזם מחזיר את לאדם את ריבונותו  בשיטה הפשוטה של הכחשת האל.
 החזון הזה הוא אתגר וכולל בתוכו איום. הוא מאתגר את האדם להוכיח במעשיו שהוא יצירת הפאר בבריאה, על ידי צירוף מחשבה למעשה. הוא מאתגר אותו להוכיח זאת על ידי שימוש בכח שכלו הרציונלי לסיים את חוסר המשמעות עקוב מדם של ההיסטוריה האנושית, על ידי נתינת לה תכלית ותכנית. הוא מאתגר אותו להוכיח זאת על ידי צמצום התוהו חסר המשמעות של הטבע, על ידי השלטת הרצון הרציונלי לסדר, שפע, ביטחון ושלום על הטבע הזה. זהו החזון של מטריאליזם. אבל הוא מכיל איום, שכן אם שכל האדם לא כשיר למשימה, סופו לשקוע חזרה בפראיות (פצצות האטום והמימן העלו את הסוגיה בצורה מפוצצת), עד שהטבע יחליף אותו בצורת חיים נבונה יותר.
זהו חזון מעשי ביותר. הכלים להגשים אותו זמינים – המדע והטכנולוגיה, ששיטתם המסורתית, הדחייה הנמרצת של כל הגורמים העל-טבעיים בפתרון הבעיות, תרמה רבות לאקלים האינטלקטואלי בו החזון משגשג, כפי שהם תרמו למשבר בו משגשג הקומוניזם. שכן זהו חזון המשותף למיליונים שאינם קומוניסטים (הם חלק מכוחו הסודי של הקומוניזם). הציווי הראשון אינו מצו במניפסט הקומוניסטי, אלא במפשט הראשון של ספר המבוא לפיזיקה: ”כל הקדמה האנושית עד היום – מקורה מלקיחת מדידות זהירות.” אבל הקומוניזם הפך את החזון, לראשונה בהיסטוריה, לאמונת יסוד של תנועה פוליטית מודרנית אדירה.
לכן המפלגה הקומוניסטית מוצדקת למדי כשהיא מכנה את עצמה המפלגה המהפכנית ביותר בהיסטוריה. היא מציגה בצורה מעשית את השאלה המהפכנית ביותר בהיסטוריה: האל או האדם? היא לקחה את הצעד ההגיוני הבא, אשר שלוש מאות שנות רציונליזם היססו לקחת, ואמרה את מה שמיליוני מוחות מודרניים חושבים אבל לא מעיזים לומר: אם שכל האדם הוא הכח המכריע בעולם, איזה עוד צורך יש באל? מעתה ואילך שכל האדם הוא גורל האדם.
זהו החזון של המהפכה הקומוניסטית, אשר כמו כל המהפכות הגדולות, מתרחשת בשכל האדם בטרם היא עוטה צורה במעשי האדם. המחתרת ומזימות הסתרים אינם אלא שיטות למימוש החזון, הם רק חלק ממדיניות של הקומוניזם. ללא החזון הם, כמו הקומוניזם עצמו, יהיו חסרי כל משמעות ולא יצליחו לגייס חבורה של כייסים. הקומוניזם אינו קורא לבני אדם לחיות חיי פשע או אוטופיה באותה קלות שהמבקרים השטחיים אוהבים לחשוב. במישור האמונה הוא קורא לאדם להפוך את החזון למציאות המעשית. במישור המעשי הוא קורא לבני האדם להילחם נגד האינרציה של העבר, אשר, כך טוען הקומוניזם, מתגלמת בצורות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות וחוסמת את הרצון של האנושות לעשות את הצעד הגדול הבא שלה. הוא קורא לאדם להתגבר על המשבר אשר, כך טוען הקומוניזם,      הוא בעצם המשבר של ייאוש מפורר, כשהעולם לא מסוגל לעמוד במקום אך אינו רוצה להתקדם לאורך הנתיב שההגיון של הציביליזציה הטכנולוגית מצביע עליו – הקומוניזם.
זהו האישור המוסרי של הקומוניזם, והוא כפול. החזון שלו מצביע על הכיוון של העתיד, האמונה שלו עמלה להפוך את העתיד הזה למציאות נוכחית. הוא אומר לכל אדם אשר מצטרף אליו: החזון הוא בעיה מעשית של היסטוריה. הדרך להשיג אותו הוא בעיה מעשית של פוליטיקה, אשר אינה אלא ההיסטוריה בזמן הווה. האם יש לך את כח המוסרי לקחת על עצמיך את פשעי ההיסטוריה כדי שהאדם יוכל סוף סוף לסגור את קורות הסבל עתיק היומין וחסר המשמעות ולהחליפן בתכלית ותכנית? התשובה שהאדם נותן לשאלה זו מבדילה בין הקומוניסטים למגוון הרחב של הסוציאליסטים, ליברלים, טרמפיסטים שונים והפרוגרסיביים הבלתי מוגדרים ואנשי הרצון הטוב, שכולם חולקים חזון דומה אך לא חולקים את האמונה, כי הם לא מוכנים לקבל על עצמם את העונשים של האמונה. התשובה היא השורש של העליונות המוסרית אשר גורמת לקומוניסטים, גם כשנתפסו בפשעיהם, להמשיך ולגנות את מתנגדיהם עם צדקנות עצמית נזעמת. 
לחזון הקומוניסטי גורמי תעמולה ופרופגנדה עוצמתיים. הם המשבר. התועמלן לא צריך ארגז לעמוד עליו. הוא מדבר ללא הרף אל השכל האנושי בנקודה בה אורב הייאוש. הפרופגנדה אינה צבר של קשקושים קומוניסטיים. היא מדברת ללא הרף אל השכל האנושי בנקודה בה תקוותיו וכוחותיו מתמזגים לכדי עוז רוח.
החזון נותן השראה. המשבר דוחף לפעולה. אדם ממעמד הפועלים מושפע לרוב מהמשבר. האיש המשכיל מושפע לרוב מהחזון. הפועל, החי בשוליים האכזריים של החיים, יכול להרשות לעצמו אך מעט מהחזיונות – אפילו חזיונות מעשיים. האיש המשכיל, המתבונן מהמדשאה בהרווארד או קמפוס אקדמי אחר, מוצא בחזון את שתי הוודאויות ששכל האדם מחפש אחריהן ללא הרף: הסיבה לחיות והסיבה למות. שום אמונה אחרת של זמנינו לא מציגה אותם אותם בעוצמה מעשית שכזו. זו הסיבה שהקומוניזם עומד במרכז המחצית הראשונה של המאה ה-20, וייתכן ויהיה בסופו של דבר המרכז של הכל. והוא יהיה אלא אם העולם החופשי יתגבר, מתוך כאבי מאבקו בקומוניזם, על המשבר שלו, כשיגלה, בסבל ובכאב, את כוחה של האמונה, אשר תספק לשכל האדם באותה העוצמה את שתי הוודאויות: הסיבה לחיות והסיבה למות. אם הדבר לא יעלה בידו, תהיה זו המאה של המלחמות החברתיות הגדולות. אם הוא יצליח, זו תהיה המאה של מלחמות האמונה הגדולות.
אתם תשאלו: מדוע, אם כן, אנשים מפסיקים להיות קומוניסטים? תשובה אחת היא: מעטים בלבד עושים זאת. שלושים שנה אחרי המהפכה הרוסית, אחרי הזוועות הידועות, הטיהורים, החשיפות, הזיגזוג הפתאומי של הפוליטיקה הקומוניסטית, בכל עולם יש רק קומץ של קומוניסטים לשעבר בעולם כולו. וב"קומוניסטים לשעבר" איני מתכוון לאלה העוזבים את הקומוניזם בגלל הבדלי אסטרטגיה וטקטיקה (כמו טרוצקי) או ארגון (או טיטו). אלה בסך הכל ויכוחים על מפת הדרכים בין אנשים אשר כולם כאחד נחפזים להגיע לאותו המקום.
אני גם לא מתכוון ב"קומוניסטים לשעבר" לאותם האלפים הנסחפים ללא הפסק אל תוך המפלגה הקומוניסטית והחוצה. התחלופה עצומה. אלה הם הנוודים הרוחניים של ימינו, שהאמונה המוסרית התנדפה מהם באקלים התפל של הרציונליזם. הם מחפשים מלון לילה אינטלקטואלי. חסר להם האופי לקבל את האמונה הקומוניסטית בגלל שאין להם  אופי לכל אמונה באשר היא. וכך הם נושרים החוצה, אם כי הקומוניזם שומר על אחיזתו בהם.
כשאני אומר "קומוניסט לשעבר", אני מתכוון לאדם אשר ידע בוודאות מדוע הוא נהייה  קומוניסט, אשר שירת את הקומוניזם בדבקות וידע מדוע הוא משרת אותו, ואשר עזב את קומוניזם באופן מוחלט וידע מדוע עשה זאת. ואלה הם מועטים ביותר – סימן לכוחו של החזון וכוחו של המשבר.
ההיסטוריה מתקבעת במידה רבה מאוד על דפוסי הכוח אשר הופכים את בני האדם לקומוניסטים.  לכן המרה אחת לקומוניזם נשמעת דומה מאוד לאחרת – בלתי אישית למדי וחוזרת על עצמה, איומה ומעייפת, כמו תור ארוך של אנשים זהים, כולם ממתינים בסבלנות להיכנס ולראות את אותו הסרט. העזיבה של הקומוניזם על ידי האדם היא תמיד אישית ביותר. לכן שני סיפורי עזיבה לא צפויים להיות דומים. הסיבות שגרמו לעזיבתו של קומוניסט אחד יכולים להראות לקומוניסט-לשעבר אחר חסרי משמעות.
עובדה היא שהאדם יכול להצטרף למפלגה הקומוניסטית, יכול להיות פעיל מאוד בה במשך שנים, בלי להבין לגמרי את טבעו של הקומוניזם או את השיטות הפוליטיות שנגזרות באופן בלתי נמנע מהחזון. יום אחד הקומוניסטים הבלתי שלמים כאלה מגלים שהמפלגה הקומוניסטית אינה מה שהם חשבו. הם עוזבים אותה ושופכים עליה קיטונות הזעם של כסיל ישר, כסיל אשר נתן חלק מחייו לרמאים. לעתים מזומנות הם שוכחים כי בשביל תרמית צריך שניים.
אחרים נשארים קומוניסטים במשך שנים, מתחממים לאור חזונו ועוצמים בנחישות את עיניהם לפשעים וזוועות המהווים חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המעשית שלו. יום אחד הם נאלצים להתמודד עם העובודות. הם מזועזעים מה שהם תמכו בו. הם מבלים את שארית חייהם בניסיון להסביר, בדרך כלל ללא יותר מדי הצלחה, את הסוד האפל שגרם להם לשתף פעולה. מאחר וההבנה של הקומוניזם שהם הפגינו הייתה בלתי שלמה, היא הובילה אותם למבוי סתום. היא מובילה למשהו הפחות מקומוניזם, ללא החזון והאמונה. העולם מחוץ לקומוניזם, העולם במשבר, חסר את החזון ואת האמונה. לכן דבר לא מצפה לאותם הקומוניסטים לשעבר. מה שמאוחריהם הוא איום. שכן הם לא נטשו את החזון, אלא את הפוליטיקה של החזון. החזון מחזיק אותם, בשם השכל והתבונה, תחת אחיזתו האיתנה – מחולקים בינם לבין עצמם, משותקים, חסרי אונים לפעול נגדו.
וכך החלק הכי חבוי במוחם נרדף על ידי מחשבה מבעיתה: מה אם טעינו? מה אם ההפכפכות היא האשמה שלנו? זהו גורלם של אלה העוזבים ללא הידיעה הברורה שהקומוניזם שגוי כי משהו אחר הוא הנכון, בגלל שלקריאת התגר: האל או האדם? הם ממשיכים לתת את התשובה: האדם. לצרבה הצעראפילו הניסיון עם הקומוניזם לא הצליח ללמד אותם שהאדם ללא אל הוא הוא בדיוק מה שהקומוניזם גורס שהוא: הנבון שבעלי החיים, שהאדם ללא אל הוא חיה, הכי חיתי כשהוא הכי משכיל בקשר לחייתיות שלו. Er nennt’s Vernunft”, אומר השטן בפאוסט של גטה,  und braucht’s allein, nur tierischer als jedes Tier zu sein” -תבונה ייקרא לו , ומשמש לו להיות חיה רעה מכל החיות[3]. בלי שיתפסו את שורש של הרוע שהם שונאים בכנות, הקומוניסטים לשעבר כאלה מהווים בדרך כלל עדות לא יעילה נגד הקומוניזם. הם מעידים נגד משהו, הם הפסיקו להיות עדים של משהו.
ובכל זאת יש חוויה אחת משותפת לרוב הקומוניסטית לשעבר הכנים, בין אם ירדו לסוף השאלה שהחוויה מעמידה מול בין אם לאו. בתו של דיפלומט גרמני לשעבר במוסקבה ניסתה להסביר לי מדוע אביה, אשר, בהיותו אדם מודרני נאור היה תומך קומוניזם קיצוני, הפך לאנטי-קומוניסט למשעי. זה היה קשה בשבילה, שכן כנערה נאורה מודרנית, היא הייתה שותפה לחזון הקומוניסטי בלי להיות קומוניסטית. אבל היא אהבה את אביה, וחוסר ההיגון בעזיבתו הביכה אותה: “הוא היה פרו-סובייטי לאין שיעור" היא אמרה, “ואז, ואתה הולך לצחוק עלי, אבל אל לך לצחוק על אבי, ואז, לילה אחד, במוסקבה, הוא שמע צרחות. זה הכל. פשוט לילה אחד הוא שמע צרחות.”
ילדת התבונה ושל המאה ה-20, היא ידעה שלשכל יש היגיון. היא לא ידעה שלנשמה יש הגיון שיכול להיות משכנע יותר מזה של השכל. היא לא ידעה שהיא ביטלה את ההיגיון של השכל, ההיגיון של ההיסטוריה, ההיגיון של פוליטיקה, את המיתוס של המאה ה-20, בחמש מילים הרסניות: לילה אחד הוא שמע צרחות.
איזה קומוניסט לא שמע את הצרחות האלה? הן בוקעות מהבעלים שנקרעו מנשותיהם במעצרים באמצע הלילה. הן בוקעות, מעומעמות, ממרתפי ההוצאה להורג של המשטרה החשאית, מחדרי העינויים של לוביאנקה, מכל מעוזי הטרור הנפרסים היום מברלין ועד קנטון. הן בוקעות מקרונות המטען העמוסות בגברים, נשים וילדים, האויבים של המדינה הקומוניסטית, שננעלו בפנים, נדחסו פנימה, הושארו על המסילה הצדדית לקבוע למוות בליל החורף הרוסי. הן בוקעות מאלה שדעתם נטרפה מזוועות הרעב ההמוני שנגרם ונאכף כמדיניות של המדינה הקומוניסטית. הן בוקעות משלדים מורעבים, שהועבדו עד מוות, או שהוצלפו עד מוות (כדוגמה לאחרים) ברפש הקפוא של מחנות העבודה בצפון הארקטי. הן בוקעות מפי הילדים שנקרעו מהוריהם, לפתע וללא הסבר – ושלא יראו את ההורים שלהם שוב לעולם.
איזה קומוניסט לא שמע את הצרחות הללו? ההוצאה להורג, אומר החוק הקומוניסטי, היא האמצעי הגדול של ההגנה החברתית. מיהו המכנה את עצמו קומוניסט, אשר לא הסכים לעובדה שטרור הוא כלי של מדיניות, צודק כל עוד החזון צודק, מוצדק על ידי ההיסטוריה, נתמך על ידי מאזן הכוחות במלחמות החברתיות של המאה הזאת? הצרחות האלה הגיעו לאזני כל קומוניסט. ושם הן נעצרות בדרך כלל. איזה שופט יתעכב מרצון להרהר באדם שהחוקים כופים לגזור עליו דין מוות, יהיו אלה חוקי המדינות או חוקי ההיסטוריה?
 אבל יום אחד הקומוניסט באמת שומע את הצרחות הללו. הוא מסתובב לו, ממלא את מטלות המפלגה השגרתיות. הוא מרים סליל מטפטף של מיקרופילם ממיכל הפיתוח. הוא מצדיק בפני הסיעה הקומוניסטית באיגוד עובדים הנחיה מאוד לא רצויה של הוועדה המרכזית. הוא מקבל הנחיה מממונה בדוק לנסוע למדינה אחרת ולפגוש במלון מיועד בשעה מיועדת מישהו שאת שמו הוא לעולם לא יידע,  ויקבל מידיו חבילה שאת תוכנה הוא לעולם לא יכיר. ולפתע, דממה חוצצת נופלת סביב לקומוניסט, ובדממה זו הוא שומע צרחות. שכן, הן לא רק הגיעו מבעד לאזניו. הן חדרו מעבר. הן חדרו לנשמתו. הוא אומר לעצמו: “אלה לא צרחות של אדם המתייסר בכאבים. אלה צרחות של נשמה המתייסרת מכאב.” הוא שומע אותם כי הנשמה במצוקה קיצונית מתקשרת עם הדבר היחיד המסוגל לשמוע אותה – עם נשמת אדם אחרת.
מדוע הקומוניסט שומע אותן בכלל? בגלל שבסופו של דבר, בכל אדם נשארת, יכחיש ככל שירצה את העובדה הזאת, פיסה קטנה של נשמה. הקומוניסט שעבר אירוע בודד כזה אומר אז לעצמו: “מה קורה לי? אני בוודאי חולה." אם הוא לא ידחיק מיד את חתיכת הנשמה הזאת שלו, הרי הוא אבוד. אם הוא יכיר בה, ולו לרגע, הרי הוא מכיר כי קיים משהו גדול יותר מהתבונה  גדול מההגיון של השכל, של הפוליטיקה, של ההיסטוריה, של הכלכלה, אשר מאשר לבדו את החזון. אם המפלגה חשה בחולשה שלו, והמפלגה מתוחכמת במיוחד בזיהוי חולשות כאלה, היא תשפיל אותו, תבזה אותו, תגנה אותו, תפלוט אותו. אם היא תוכל, היא תהרוס אותו. והצדק יהיה עם המפלגה. שהרי הוא בגד בדבר היחיד המצדיק את אמונתה -בחזון האדם הכל יכול. הוא נגע בחזון היחיד שיש לו כוח להתנגד לחזון השכל הכל יכול. הוא ניצב בפני עובדת האל.
המפלגה הקומוניסטית מכירה בחוויה הזו, שחבריה נחשפים אליה מדי פעם, בכלא, בעת חולי, ברגע של חוסר החלטיות. היא מוכרת באופן גלוי כמחלה. יש דרכים לטפל בה – אם החבר יתוודה. רק כאשר לא התקיים ווידוי, המפלגה, אשר חשה משבר פנימי, מפנה כלפיו את מלוא הפראיות שלה. איזה קומוניסט לשעבר לא עבר את החוויה הזאת , בצורה זו או אחרת, במידה זו או אחרת? מה שהוא עושה בנדון תלוי באדם הפרטי. זו הסיבה ששום קומוניסט לשעבר לא מעז לענות בשם האחווה העצובה שלו על השאלה: “מדוע בני אדם עוזבים את הקומוניזם?” הוא יכול לענות רק על השאלה: כיצד עזבת? ותשובתי היא: לאט, בחוסר רצון ומתוך כאב.
אבל עזיבתי החלה הרבה לפני ששמעתי את הצרחות. אולי זה נכון לכולם. אינני יודע כמה מוקדם זה התחיל. מפולות הסלעים צוברות תאוצה ומתרסקות, בבני האדם כמו בהרים. אבל אני מתארך את  עזיבתי החל מאירוע שגרתי ביותר. ישבתי בדירתינו ברחוב סיינט פול בבלטימור. היה זה זמן קצר לפני שעברנו לדירתו של אלג'ר היס בוושינגטון. בתי ישבה בכיסא הגבוה שלה. התבונתי בה בזמן שאכלה. היא הייתה הדבר המופלא ביותר שקרה בחיי. אהבתי לצפות בה גם כשהיא מרחה דייסה על פרצופה או הפילה אותו במבט מהורהר על הרצפה. עיני נחו על העיקולים העדינים של אוזנה, האזנים המורכבות המושלמות האלה. מחשבה חלפה בראשי: “לא, האוזניים האלה לא נוצרו על ידי איזה מקרה של הצטרפות של אטומים בטבע (ההשקפה הקומוניסטית). רק תכנון כביר היה יכול לברוא את אלה.” המחשבה הייתה בלתי רצונית ובלתי רצויה. דחקתי אותה מראשי. אבל אף פעם לא שכחתי אותה או את האירוע. הייתי צריך לדחוק אותה מראשי. לו הייתי משלים אותה הייתי חייב לומר: התכנון מניח את האל. לא ידעתי אז, שבאותו הרגע נחה על מצחי לראשונה אצבעו של האל.
על דבר אחד רוב הקומוניסטים לשעבר יכולים להסכים עליו: הם עזבו כי רצו להיות בני חורין. הם לא מתכוונים כאחד לאותו הדבא ב"חרות". חרות הוא צורך של הנשמה ולא שום דבר אחר. כשהנשמה תרה אחרי האל היא ממשיכה לשאוף אל החרות.  האל לבדו הוא היוזם והערב לחרות. הוא הערב היחיד. החרות החיצונית אינה אלא מימד של חרות פנימית. החרות הפוליטית, כפיש המערב מכיר אותה, אנה אלא קריאה פוליטית של כתבי הקודש. הדת והחרות לא ניתנים להפרדה. ללא החרות הנשמה גוועת. הצורך הוא ההצדקה המוחלטת היחידה שהשכל מכיר. על כן כל עזיבה אמתית של הקומוניזם היא חוויה דתית, גם אם הקומוניסט לא מצליח לזהות את טבעה האמתי, גם אם הוא לא מצליח למצות את החוויה. העזיבה שלו היא הביטוי של הצורך המתמיד של הנשמה, שאת המייתה הראשונית העמומה הוא שמע בתוכו, שנים, חודשים או ימים לפני עזיבתו. הקומוניסט עוזב כי הוא נאלץ לבחור סוף סוף בין שתי חלופות שאינן יכולות בשום אופן לדור בכפיפה אחת - האל או האדם, הנשמה או השכל, חירות או קומוניזם.
קומוניזם הוא מה שקורה, כאשר בשם השכל אנשים מתירים מעליהם את עולו של האל. אבל הדבר היחיד המקנה לחברה או לאומה את אופייה, ואת המשמעות לגורלה הוא ראיית האל שלה, ידיעת האל שלה, חווית האל שלה. תרבותה, הקול של האופי הזה, אינו אלא הראייה הזו, הידע הזה, החוויה הזו של האל המובעת על ידי בעלי הרוח העוצמתיים ביותר שלה במונחים שהמוני האדם  מסוגלים להבין. מעולם לא התקיימה חברה או אומה ללא האל. אבל ההיסטוריה מלאה בשרידי האומות אשר הפכו לאדישות לאל ומתו.
המשבר של הקומוניזם קיים באותה המידה בה הוא לא הצליח לשחרר את בני האדם עליהם הוא מושל מהאל. איש לא יודע זאת טוב יותר מהמפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. המשבר של העולם המערבי קיים באותה המידה בה הוא אדיש לאל. הוא קיים באותה המידה בה העולם המערבי חולק בעצם את החזון המטריאליסטי של הקומוניזם. הוא כל כך מסנוור על ידי ההגיון של הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה, פוליטיקה והכלכלה, עד שאין הוא מצליח לתפוס שבשבילו המענה היחיד לאתגר הקומוניסטי: האמונה באל או האמונה באדם הוא הקריאה :האמונה באל.
הכלכלה איננה הבעיה העיקרית של המאה הזאת. זוהי בעיה יחסית שניתנת לפתרון בדרכים יחסיות. האמונה היא הבעיה המרכזית של התקופה הזו. העולם המערבי איננו יודע זה אבל כבר יש באמתחתו את התשובה לבעיה, אבל רק בתנאי שהאמונה באל ובחירות שהוא מעניק תהיה גדולה לא פחות מזו של הקומוניזם – באדם.
ילדי היקרים, בטרם אחתום את ההקדמה הזאת, הייתי רוצה להזכיר לכם בקצרה את החיים שניהלנו בעשר השנים שבין עזיבתי את הקומוניזם ובין הזמן בו התחלתי להעיד, את הדברים שעשינו, שבשבילם עמלנו, שאותם אהבנו, שבהם האמנו. שכן היו אלה חיים מאושרים, אשר בצד האנושי היו חלק ממה שאשפר לי לעשות מאוחר יותר את הדברים שהייתי חייב לעשות, או לסבול את הדברים שעברו עלי.
היו אלה ימים של דאגות קטנות ושמחות, שנאו לנו אז גדולות כל כך. אנו יודעים היום שאלה היו ימים מאושרים. באותם הימים הדאגה הגדולה ביותר שלנו הייתה כיצד לעמוד בתשלומי המשכנתא, כיצד להשלים את החריש בזמן, איך להשיג אישור ווטרינרי שהעדר שלנו בריא, איך לאסוף את החציר בטרם יתחילו הגשמים. לפעמים לקחתי את החופשה שלי בזמן האסיף של החציר כדי שאוכל לעזור עם העמסת המטען. אתם, שני ילדים קטנים, דרכתם על מטען החציר, להסיע את משאית החציר בשדות כשבקושי הגעתם אל הפדלים, או להסיע את הטרקטור אשר משך את הקלשונים העמוסים אל המתבן. בערב, עשיתם הפסקה כדי לעזור לאימא לחלוב בעוד שאני המשכתי לטפל בחציר. שכן הגענו לשלב בחווה כשהחלטנו לא להעסיק עזרה אלא לטפל בעדר בעצמינו, כמשפחה.
לעתים שהיה בתאי האסם הלוהט כתנור והריח המתקתק של האלפלפה גרמו לנו בחילה. לפעמים נרדמנו על שולחן ארוחת הערב מרוב תשישות. אבל העבודה הקשה הייתה טובה בשבילינו, ואתם לא ידעתם אלא את השלווה של בית הנשלט על ידי אב ואם ששנות הנישואים שלהם (וסבל מוקדם יותר, אותו לא יכולתם לזכור) העמיקו לכדי האהבה המושלמת אשר עטפה אתכם.
אימא הייתה דמות רזה, לובשת אוברול, עובדת ללא הפסק בשבילכם בבית או לצדכם באסמים ובגנים. אבא היה דמות גוצה, לובשת אוברול, שמנמנה אך תקיפה, אשר לימדה את ג'ון, בגיל תשע, את הכבוד הגברי של נהיגה בטרקטור, או ישבה ליד אלן, ליד הדה המשאית, התגלמות הביטחון והכוח, כאשר הסענו את מטעני הבקר אל תוך הליל. בימי ראשון קיציים, ישבתם בין אבא ואימא בבית אסיפה של קוואקרים. יכולתם לראות דרך הדלתות הפתוחות, כשניסיתם לא להתפתל בשתיקה הארוכה, את הגבעות  הכחולות של מרילנד ולשמוע את השירה של  הקרדינלים הצפוניים ושל אדומי החזה בבית הקברות שמאחור.
רק לאלן היה זיכרון מעורפל מטריד של זמן אחר ודמות אחרת של אבא. אז (היה זה בשנים 1938 ו-1939), אם מסיבה כלשהי היא טופפה במורד המסדרון בלילה, היא הייתה מוצאת את אבא, עם אור דולק, כותב כשעל שולחן מונח אקדח תופי, או רובה נשען על הכיסא. היא ידעה שהיו אנשים שרצו להרוג את אבא ושהיו עלולים לנסות לחטוף אותה. אבל אוקיינוס שלם של אור שמש וזמן חצה  בין אותם הזיכרונות התמוהים לחווה.
החווה הייתה הממלכה שלכם, העולם השוכן בתוך חומותיה המגינות נוצר בעמל ואהבה. נכון שלא עודדנו קריאה של רצועות הקומיקס, ספרי קומיקס היו אסורים, את הרדיו היה מותר להדליק רק אחרי קבלת רשות, אשר ניתנה (או נתבקשה) לעתים רחוקות, וראיתם רק מעט סרטים. אבל גדלתם בנוכחות של פלאים ללא הפסק. שם היו לידות של כבשים ועגלים.  אתם זוכרים איך פעם אחת כשלא הייתי בחווה הרופא הווטרינרי לא היה יכול להגיע, ראיתם  את אימא שולחת את ידע והופכת את העגל בתוך מעי הפרה כדי שהוא יוכל להיוולד. והיה גם מוות  של בעלי חיים, לעתים אלים, לעתים איטי וכואב - אין דבר קבוע יותרת בחווה מאשר המוות.
לפעמים, בערבי האביב, אבא היה שומע את אותו הקול המרוחק אשר היה גורם לעורו לעקצץ, וכולנו היינו רצים החוצה לראות את אווזי הבר, בשורות של מאות ציפורים, עולים מדרום מערב, חגים מעל האסם משל היה איזה ציון דרך וממשיכים צפונה. או בלילות הסתיו של כפור פתאומי אשר גרם לכבשים להתייחם בפרדס, אבא היה קורא לכם אל מחוץ לבית לעמוד איתו בחלקת הדלעת המפורסמת כעת, ולראות את זוהר הצפון מנצנץ בעננים החשמליים על האופק, מתגבר, נחלש, דוהה ושוב מתגבר, עד כל שמי הצפון התמלאו באור רפאים מתנועע.
וכך, כילדים, חוויתם את שתי החוויות החשובות ביותר שהאדם ידע אי פעם - פלא החיים ופלא היקום. חשוב הרבה יותר, לא ידעתם אותם מקריאת ספרים, ולא משמיעת הרצאות, אלא פשוט מזה שחייתם ביניהם. הכי חשוב, הכרתם אותם בכבוד וביראה, כבוד ויראה אשר נכחדו בעולם המודרני, והוחלפו בפליאה קופית של האדם על פיקחותו של המוח הממציא שלו עצמו.
ראיתי כיצד הגדולה נוגעת בכם באופן אחר. ראיתי אתכם יושבים, בלי שהוזמנתם ובלי שהוכרחתם, ומקשיבים בדממה מוחלטת לפרק השלישי של הסימפוניה התשיעית. חשבתי שאתם מבינים, עד כמה שהילדים מסוגלים לעשות זאת, כשאמרתי לכן שהמוזיקה הזאת הייתה הרגע בו בטהובן עבר סוף סוף אל מעבר לסבל של חייו ונגע ביד האל, כמו שהאל נוגע ביד האדם בחזון הבריאה של מיכלאנג'לו.
ופעם אחת, במקום סיפור לפני השינה קראתי לג'ון את שייקספיר – לבקשתו, שכן מעולם לא כפיתי דבר כזה עליכם. הגעתי לפסקה הזאת בה מקבת', אחרי שרצח את דנקן, מבין מה הוא עולל לנשמתו שלו, ושואל אם כל המים שבעולם יכולים למחות את הדם מידיו, או שמא
תִּצְבּע ים ומלואו בְּארגמן[4]
בשורה הזו, כל גופו של ג'ון נרעד. נתתי תודה רבה שקטה לאל. שכן ידעתי שאם כילדים יכולתם לחוש בנפשכם את הכבוד והיראה לחיים ולעולם, שהם הם המשמעות המוחלטת של בטהובן ושייקספיר, אז כגבר ואישה בוגרים לעולם לא תסתפקו בפחות. הרגשתי אמונה גדולה שבמוקדם או במאוחר אתם תבינו את מה שסיפרתי לכם פעם, לא בגלל שציפיתי שתבינו אותו אז, אלא בגלל שקוויתי כי תזכרו את זה מאוחר יותר: "חכמה אמתית מגיע מהתגברות על סבל ועל חטא. על כן כל חכמה אמתית נגוע בעצב".
אם כל זה נשמע רציני יתר על המידה, אתם יודעים שחיינו לא היו כאלה. שכולנו סובלים מדחף בלתי ניתן לריפוי להוריד ממישהו את עטרת הרצינות שלו. בחיי היומיום שלנו היינו שמחים ואוהבי חיים. שכן אלה שיש להם בנפשם רצינות, בדרך כלל יש להם דו והותר ממנה שם בפנים, ולכן אין להם צורך גם לעטות אותה על פניהם.
ואז, בשלישי לאוגוסט 1948, למדתם לראשונה שאביכם היה פעם קומוניסט.  שהוא עבד בשביל משוה הנקרא "המחתרת", שהעניין הזה מביש, ושמסיבה כלשהי הוא היה בוושינגטון וסיפר לעולם כולו על כך. הוא העיד שכאשר הוא היה במחתרת, הוא עבד עם מספר קומוניסטים אחרים. אחד מהם היה אדם עם שם מוזר – אלג'ר היס. מאוחר יותר אלג'ר היס הכחיש את ההאשמות. וכך התחיל המשפט הגדול, ואיתו חיינו השתנו לנצח.
ילדים יקרים, ערב אחד בדמדומי הסתיו, כשעוד הייתם הרבה יותר קטנים, חמקתי מהמשחק שלכם ועמדתי רגע לבד במטע התפוחים ליד האסם. ואז שמעתי את שני הקולות שלכם, מצייצים בחרדה, קוראים אלי: "אבא! אבא!" משדה התירס שנקצר. בשנים בהם הייתי חמשיה ימים בשבוע בניו יורק, עובד כדי לשלם על החווה, הייתי חושב על שניכם בטרם נרדמתי בלילה. וככה כמעט תמיד נזכרתי בכם, קולות של ילדים אהובים, הקוראים אלי מהשדות שנקצרו בשעת הדמדומים. 
קראתם אלי שוב בלילה באותו המטע. זה היה הרבה שנים מאוחר יותר. צל עמוק יותר וצונן יותר מערב סתווי נפל עלינו, ואני מתכוון לפרשת היס. הייתה זו השנה הראשונה לפרשה. יצאנו יחדיו לחליבת הערב. בשבילינו, אחת ההשלכות המשמחת של הפרשה הייתה שסוף סוף הייתי יכול להיות בבית איתכם רוב הזמן (בחיים, הברים הטובים האלה מגיעים דרך כלל או מעט מדי או מאוחר מדי). שטפתי וחטאתי את הפרות, והתקנתי או הורדתי את מתקני החליבה. אתם פירקתם אותם אחרי.
ובשקט הזה, חלפה לפתע הבנה ברורה לגבי מצבינו האמתי, אנשים נחבים, כמעט וחסרי חברים (כמה מחברי הטובים כבר יבקשו מפלט בבדידות, מאחרים התנתקתי אני כדי לא לערב אותם בעניינים שלי). נגדי עמדה מערכה מוצקה כמעט של קבוצות ופרטים החזקים ביותר במדינה, יחס עוין נשכני של התקשורת, ספקנות מחויכת של רוב הציבור, ההשמצה הארסית של כוחות שלצדו של היס, וכישלון כמעט מוחלט להבין את המשמעות האמתית של הפרשה או את מטרתי האמתית. טבעתי בהרגשת החוסר תוחלת העצום של מאמצי וחוסר כשירותי שלי. הרגשתי קור פיזי זוחל על גופי, מתיישב באזור הלב ומקפיא כל ניצוץ של תקווה. המראה שלכם, ילדי, חסרי אשמה וחסרי  הגנה היה יותר ממה שיכלתי לשאת. הייתי לבד נגד העולם, השתוקקתי להיות לגמרי לבד, או לא להיות כלל. היה זה המוות של הרצון, אשר הקומוניזם, במלוא עורמתו, תמיד מנסה להטיל בקורבנותיו.
חיכיתי עד שהפרה האחרונה הופשטה מהמתקן והמיכל האחרון הוכנס למקרר. ואז התגנבתי לחלק עליון של אסם ומשם החוצה אל מטע התפוחים. היה זה לילה אפל מאוד. הכוכבים היו גדולים וקרים. הקור הזה היה לאחד עם הקור שהרגשתי בעצמי. אורות האסם, הבית ובתיה שכנים היו חמים בחלונות ועל הקרקע, אך הם לא היו בשבילי. ואז שמעתי את אלן קוראת לי באסם, וג'ון קרא: "אבא!" בעודה ממשיכה לקרוא, אלן הלכה אל הבית כדי לראות אם אני שם. שמעת את ג'ון פותח את השער כשהוא הלך לאסם העגלים וקרא לי משם. עם כל ההשתוקקות שבאהבה שלי  אליכם, רציתי לענות אבל לו הייתי עונה, הייתי מוכרח לחזור לעולם החיים, וזאת לא יכולתי לעשות.
ג'ון התחיל לקרוא לי מהרפת, בביתן החלב. הוא הלך לצד החשוך של האסם (שמעתי אותו פותח תא הדלת), לחלק העליון, שם בלילה הוא היה מפחד. הוא צעד החוצה אל האפלה, קורא "אבא! אבא!", ואז, אחוז תזזית, על סף דמעות "אבא!". הלכתי אליו. הרגשתי, שאני נכנע את כניעה הנוראה שיכולתי על פני האדמה. "אבא", הוא בכה וחיבק אותי "אף פעם אל תלך מאיתנו". "לא," אמרתי "לא, אני לעולם לא אלך מכם". שנינו ידענו שלמילה "ללכת" יש משמעות אחרת, ושנתתי לו את דברתי לא להרוג את עצמי. מאוחר יותר, כפי שתראו, התפתיתי בעוונותיי להפר את ההבטחה הזו.
ילדי,  כשהייתם קטנים, היינו מדי פעם יוצאים להליכה ביערות האורן שלנו. בשדות הפתוחים הייתם רצים בעצמכם. אבל באופן אינסטינקטיבי הושטתם לי את ידיכם כשנכנסנו ליערות האלה, שם הכל היה חושך יותר, בודד יותר, ובדממה הקולות שלנו נשמעו רמים ומפחידים. בספק הזה אני שוב מושיט לכם את ידי. אני מוביל אתכם, לא ביערות האורן הקרירים, אלא בשביל הרים צר בין סלעים תלולים וחשופים, בצילם יצורים מתירים את עצמם וזוחלים להם הלאה. הולך להיות חשוך. אבל בסוף, אם הובלתי אתכם נכונה, תראו את שלושת הצלבים, על שניים להם צלובים גנבים. הבאתי אתכם לגלגלתא, מקום הגולגולות. זוהי המשמעות של המסע הזה. ייתכן ולפני שיעלה בידכם להבין, אני כבר לא אהיה שם, ידי החליקו מאלה שלכם. זה לא ישנה דבר. שכן כשתבינו מה עיניכם רואות, כבר לא תהיו ילדים. אתם תדעו שהחיים הם סבל, וכל אחד מאיתנו נצלב על צלב משלו. וכשתדעו שהדבר נכון כל גבר, אישה וילד על פני האדמה, אז תחכימו.
אביכם



[1]קלאוס פוקס(1911-1988) מדען גרעיני בכירממוצא גרמני שהורשע ב-1950 בריגול לטובת בריה"מ וריצה בסופו של דבר 9 שנות מאסר באנגליה,  אחריהם נאלץ לחזור למזרח גרמניה

[2]על פי "המניפסט הקומוניסטי" (תרגום: מנחם דורמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה)
[3]גטה "פאוסט" (תרגום יעקוב כהן) הוצאת שוקן 1956 עמ' 20
[4] מקבת, מערכה שנייה תמונה שנייה, (תרגום: דודי פרנס)

Ludwig von Mises Institute on Facebook