 |
| צ'ארלס נטאל, "הפרלמנט של הקהילייה" , 1901-1902 |
המאמר הזה פורסם לראשונה ב-The Westminster Review בגיליון אוקטובר 1857 והודפס מחדש ב-Spencer's Essays: Scientific, Political and Speculative (1892)
הדימוי ששייקספיר מעניק לסכנה –
"כמו שלקרפד ארסי ומכוער
בכל זאת על המצח יש תכשיט יקר[1]"
מתאים לשמש גם כדימוי לאמת לא נעימה. על אף המראה הדוחה, העובדות הקשות אשר מפזרות אשליה מוערכת מכילות בתוכן זרע של אמונה מועילה יותר. ניסיון חיים של כל אחד יספק לו מקרים בהם דעה, שזמן רב נדחתה, כי עמדה לכאורה בניגוד לכל מה שהוא טוב, אבל בסוף התקבלה כבלתי ניתן לסתירה, התגלתה כטעונה בדברים טובים. כך הוא עם הכרת העצמי, על אף שאין אנו אוהבים להודות בפגמים של עצמינו, אנו מוצאים כי עדיף להכירם ולהישמר מפניהם מאשר להתעלם מהם. כך הדבר גם בשינויי האמונה: למרות שההיגיון אשר מבטל אמונות טפלות ניראה מפחיד, הדעות אשר הוא מחולל מתגלות להיות בריאות יותר מאלה שנזרקו הצידה. וכך הוא בנאורות מדינית: אנשים בסופו של דבר מוצאים לנכון להודות לאלה אשר ריסקו לרסיסים את טירות האוויר שלהם, גם אם אז הם נראו כשונאים. יתרה מכך, לא רק שלהאמין לאמת עדיף מאשר לשקר, אלא שעובדות בעלות מראה דוחה תמיד יהוו חלק ממשהו טוב הרבה יותר מאשר התמונה האידאלית אותה הם ריסקו. לדוגמאות הרבות שאפשר להביא לדבר, אנו נוסיף כעת עוד אחת.
--------------
פה באנגליה, כמעט כולם מחזיקים פה אחד בדעה כי שהשיטה שלנו בחקיקה ואכיפה של חוקים ראויה לכל שבח. אמירתו האומללה של הנסיך אלברט ש"הממשל הייצוגי עומד למשפט" זוכה להכחשה נמרצת: אנו חשובים שהמשפט מגמר מזמן לטובתנו מכל הבחינות. יש לנו את האמונה הבלתי מהוססת בעליונות השיטה הפוליטית שלנו, אמונה שנובעת בחלקה מבורות, בחלקה מחינות מוטה, ובחלקה מאותו הפטריוטיזם הגורם לדני האדם מכל האומות להתגאות במוסדות הלאומיים שלהם. ובכל זאת, מבקרים בלתי ידידותיים יכולים להצביע על פגמים הגלומים במערכת אשר בולטים לעין. ואם נאמין למגני הרודנות, הפגמים האלה גורליים ליעילותה.
כעת, במקום להכחיש או להעלים עין מהאשמות האלה, יהיה חכם יותר לבחון בצורה כנה האם הן נכונות, ואם כן , מה משמעות הדבר. אם הממשל הייצוגי טוב יותר מאחרים, כפי שרובינו בטוחים כל כך, נוכל להרשות לעצמינו להקשיב בסבלנות לכל טענות הביקורתיות, מתוך אמונה שאו שהן אינן נכונות, או, במידה והן נכונות, שהדבר אינו גורע ממעלות השיטה. אם המערכת הפוליטית שלנו מושתתת היטב, הביקורת החיונית הזו לא תשמש אלא להצגה בהירה עוד יותר של העובדה הזו ולספק לנו מושגים נעלים יותר אודות טבעה, משמעותה ותכליתה. הבה נשליך אפוא את הדעות שאנו אחזנו בהן עד כה, וניקח את הדעה הנגדית לגמרי, ונציג ללא היסוס את פגמיה, את מגרעותיה ואת הבליה.
כלום אין זה ברור שגוף המושל אשר מורכב מפרטים רבים, השונים זה מזה באופי, השכלה, ומטרות בחיים, אשר שייכים לקבוצות המחזיקות בדעות ורגשות מנוגדים אלה לאלה, ואשר מושפעים קשות מהדעות המיוחדות של מחוזות הבחירה שלהם יהיה מנגנון מסורבל לניהול ענייני הציבור? כאשר אנו מתכננים מכונה, אנו דואגים שיהיו בה כמה שפחות חלקים, שהם יהיו מתאימים בדיוק לתכליתם, שהם מחוברים כראוי אחד עם השני, ושהם עובדים חלק בשביל מטרה משותפת. אבל המכונה הפוליטית שלנו בנויה על העקרונות הפוכים בתכלית ההיפוך. חלקיה רבים ביותר, מרובים מעבר לכל הגיון ממש. הם לא נבחרו במיוחד בשל היותם מתאימים לתפקידים מיוחדים. איש לא דואג שהם יעבדו טוב יחדיו, להיפך המערכת בנויה כך שהם לא יעשו זאת. וכתוצאה מכך, הם לא פועלים, ואף אינם מסוגלים לפעול בהרמוניה, עובדה המוצגת לעולם כולו מדי לילה. בעצם, לו היינו מחפשים מכשיר להתנהלות איטית ומסורבלת, לא היינו מוצאים טוב מזה. עיכוב עצום נגרם מעצם ריבוי החלקים, עיכוב עצום נוסף – מחוסר התאמתם, עוד אחד – מהתדירות בה הם מתחלפים, והגדול מכולם – מהעדר התאמה של החלקים לתפקידיהם – מהעובדה שרווחתו האישית של המחוקק אינה קשורה בשום צורה לאופן בו הוא ממלא את חובותיו הפוליטיים.
הפגמים האלה אינהרנטיים לעצם הטבע של המוסדות שלנו, והם לא יכולים שלא לייצר ליקויים הרי אסון. אם יש צרוך בהוכחות, ניתן לקבלם בשפע, הן מההיסטוריה עכשווית של הממשל המרכזי הייצוגי שלנו, והן מהממשל המקומי, ציבורי ופרטי. בטרם נמשיך להרהר על המפגעים האלה כפי שצצים בקנה המידה הגדול ברשות המחוקקת, הבה נעיף מבט על כמה מהם בצורות יותר פשטות ויותר קטנות.
לא נתעכב על חוסר היעילות היחסי של הנהלה מטעם בעניינים מסחריים. חוסר האמינות של ניהול בעזרת דירקטוריון זוכה להדגמה מחדש באסונות הבנקים הנסחרים בבורסה שאירעו לאחרונה, העדר של שיקול דעת ויושרה של הנהלה שהאינטרס שלה אינו זהה לזה שנמצא תחת שליטתה שהם מציגים לראווה. או שנוכל להרחיב את האמתה זאת למעשיהם של הנהלת הרכבות, שחבריהם נתפסו בשחיתות, חוסר הזהירות אשר אפשרו את פרשיות המרמה של רובסון ורדפת'[2], ואת הפזיזות שמופיעה לה ביצירת ענפים ושלוחות לא רווחיים. אבל עובדות מסוג זה מורכות דיין.
הבה נעבור, על כן, לדוגמאות הפחות ידועות. הראשונה תבוא מהמכונים הטכנולוגיים[3]. התאוריה מאחורי הקמתם סבירה ביותר. בעלי מלאכה החפצים בידע, ובני מעמד הביניים בעלי הרצון הטוב רוצים לסייע להם להשיג אותו מהווים את חומר הגלם. כאשר הם מאחדים את האמצעים שלהם, הם מנסים להשיג את הכשלה ויתרונות אחרים, אשר היו אחרת מעבר להשגתם. והמסקנה שמסיקים מכך היא, היות וכולם מעוניינים להשיג את התכליות הנ"ל, והיות והגוף המנהל נבחר מביניהם, התוצאות לא תהינה אלא אלה שכיוונו אליהם. אבל ברוב המקרים התוצאות הן הפוכות למדי. אדישות, טיפשות, נאמנות לקבוצה קטנה ובדלנות דתית, מצטרפים כולם יחד כמעט תמיד לסכל את מאמצי הקידום. הרעיון לבחור לנשיא המוסד איזו אישיות מקומית, אולי לא מוכרת בשל חכמתה, אבל פגם זה מקבל פיצוי די והותר בצורת תרומות או יוקרה של האישיות. סגני הנשיאים נבחרים מתוך אותה ההשקפה: איש כמורה אחד או שניים, אנשי אצולה מהסביבה, אם אפשר להשיג אותם, ראש עיר לשעבר, כמה חברי מועצת העיר, חצי תריסר תעשיינים וסוחרים עשירים, עם עוד מועמדים מגוונים. מועצת המכון, אשר נבחרה יותר בשל העמדות והפופולריות שלהם מאשר בשל שכלם או הכושר שלהם לשתף פעולה כראוי, מציגה חוסר השלמה דומה. סיבות לפילוג צצות במהרה. ספר שרוב החברים היו רוצים לראות נאסר כי הזמנתו תעליב את החלק הדתי של המוסד. מרצה פופולרי ומבוקש לא זוכה להרצות במכון בגלל התחשבות בדעות קדומות של אצילים ואנשי משפט מסוימים שבין סגני הנשיאים, שכן דעותיו נחשבות לקיצוניות. נושא פורה לוויכוחים הוא מגוון העיתונים וכתבי העת בשביל חדר הקריאה. אם פלוני יציע לפתוח את חדר הקריאה בימי ראשון, מתוך מחשבה שהדבר יטיב עם אלה שבשבילם נוסד המכון, הדבר יגרום למריבה אלימה, שתסתיים אולי, בהתפטרות של חלק מהצד המפסיד. שאלת הבידור מציתה שוב את אש המחלוקת. האם המוסד יתקיים רק למטרות לימוד או לדברים נוספים? שאלה נוספת שתעלה ותוסיף עוד סיבה למריבות לרשימה היא שאלת הכיבוד. בקיצור, הטיפשות, הדעות הקדומות, נאמנות לקבוצה וסכסכנות גורמים בסופו של דבר את מי שהיה צריך להיות המנהל להסתלק במפח נפש, ולהשאיר את השליטה בידי קליקה, אשר מנסה להשיג איזו פשרה אפרורית ומסוף לא מספקת אף אחד. במקום השגשוג שייתכן והיה מגיע תחת ניהול של איש עסקים אחד טוב שרווחתו הייתה תלויה בהצלחתו, המוסד מתחיל לאבד את יוקרתו ולנבול. הוא מספיק להיות מה שהוא נועד להיות – מוסד טכנולוגי, והופך להיות ללא יותר ממועדון של מעמד הביניים, השורד לא בשל הישארות חברים אלא בשל הוספה בלתי פוסקת של חברים חדשים כדי לפצות על הנשירה. ובנתיים, היוזמה הפרטית מצליחה להשיג את התכלית המקורית, עד כמה שהיא ניתנת בכלל להשגה. עיתונים זולים וכתבי עת זולים אשר מוציאים לאור מספקים לטובת מעמד הפועלים על טעמיו ואמצעיו הכספיים, בתי קפה וחדרי קריאה תמורת פני מוקמים על ידי אנשים המחפשים לעשות רווח. ואלה הם כלים של רוב התרבות המתרחשת כעת.
במוסדות יוקרתיים יותר מאותו הסוג, אגודות ספרותיות, אגודות פילוסופיות וכיו"ב, ניתן לראות חוסר יעילות דומה של מנהל ייצוגי. מיד אחרי המרץ של ההתלהבות ההתחלתית מגיעים חלוקות למעמדים וכתות, עליונות סופית של קבוצה אחת, מנהל גרוע ואדישות. בעלי המנויים מתלוננים שהם לא יכולים להשיג את מה שהיו רוצים, ונוטשים אחד אחד למועדוני ספרים פרטיים או למודי[4].
במעבר מהמוסדות הלא-פוליטיים לפוליטיים, היינו יכולים, לו היה לנו מקום, להביא דוגמאות ממעשיהם של רשויות הרווחה של פעם, או מאלה של חברי הנאמנים של היום. אבל נדלג על כאלה ואחרים, נעבור לממשל המקומי ונגביל את עצמינו לחברות עירוניות החדשות.
אם היינו מניחים בצד את כל העובדות ושוכחים שהם גופים חדשים שנגע השחיתות טרם הספיק לפשות בהם, ושופטים אותם על סמך השיפורים העירוניים שהם חוללו, היינו אולי מכריזים עליהם כעל הצלחה. אבל גם אם לא נדקדק עליהם שהצלחות הללו הן יותר תוצאה של סילוק מכשולים ושל אותה רוח הקדמה אשר ייסדה את הרכבות ואת קווי הטלגרף, מאשר של אופי מוצלח של מנהל אזרחי, עדיין יש להעיר שביצועי עבודות ציבוריות רבות אינו מבין בשום קנה מידה. כאשר היכולת לגבות כסף אינה מוגבלת אלא על ידי מרד משלמי האגרות, קל להן לערים הצומחות והמשגשגות להציג לראווה הצלחות. השאלה שיש לשאול היא, האם הבחירות העירוניות מסתיימות בבחירת האנשים הכשירים ביותר שבנמצא? האם הגוף המנהל שנוצר כתוצאה מכך מבצע את המלאכה המוטלת עליו בצורה טובה ויעילה כלכלית? האם הוא מראה שיקול דעת בריא בכך שנמנע מעבודות מיותרות? התשובות לכל השאלות האלה אינן מספקות כלל וכלל.
מוצעות העיר אינן ידועות לא בחכמה מרובה ולא באופי נעלה. ישנם אנשים המוכשרים לשפוט אשר חושבים שבממוצע רמתם נמוכה מההתארגנויות העירוניות הישנות שהן החליפו. כפי שכל העולם יודע, הבחירות סובבות בעיקר סביב דעות פוליטיות. השאלה הראשונה לגבי כל מועמד היא לא האם יש לו ידע נרחב, כושר שיפוט או יכולת לעשות עסקים, לא האם יש לו יכולת מיוחדת לבצע את החובות שיוטלו עליו. השאלה היא האם הוא וויגי או תורי. גם אם נניח שעמדתו הפוליטית בלתי ניתנת להתנגדות, בחירתו עדיין אינה תלויה בעיקר ביושרה מוכחת או ביכולת, כי אם ביחסים טובים עם הקליקה הדומיננטית. מספר שוועי העיר, הנפגשים בדרך קבע אולי באיזה מלון גדול, כשמה שמאחד אותם הוא אחוות ההוללות ולא אחדות דעות, דנים במעלות אלה שהשמות שלהם מוצעים לציבור, ומחליטים מי מהם הוא הראוי. ווועדת תחתית הכוס הזו היא מי שמחליט בפועל על בחירת המועמדים, וכתוצאה מכך, מי יבחר בסופו של דבר. אלה אשר ייכנעו למנהיגות, אשר ימזגו את דעתם הפרטית עם מדיניות של המפלגה שלהם, יזכו כמובן ליתרון. אנשים עצמאיים מדי בשביל זה, אלה שרואים את הנולד טוב מדי בשביל להצטרף לאופנת השעה, או מעודנים מדי בשביל להתרועע עם "החברה הטובים" אשר שולטים למעשה בעיר, נדחפים הצידה, למרות שהם, יותר מכל האחרים, כשירים למשרה. וכך, בגלל ההשפעה הסמויה הזו ובגלל שאת הנפש כתוצאה מכך, האנשים הטובים מסרבים להתמודד ולא מגיעים לעמדת שליטה. העובדה שבלונדון למכובדים שבסוחרים אין יד בממשל המקומי ידועה לשמצה. ובניו יורק "מאמצי מיטב האזרחים מופנים לצבירת הון פרטית, בעוד שחובות הניהול נמצאים בידי אחרים[5]". על כן, לא ניתן לטעון שבמנהל עירוני מערכת ממשל ייצוגי מצליחה להביא את הכשירים והמכובדים אל הפסגה.
מילוי חובות יעיל וכלכלי נפגע, כמובן, על ידי נחיתות של הנציגים הנבחרים, והוא נפגע עוד יותר על ידי פעולה מתמדת על ידי מוטיבים של קבוצות ושל יחידים. בחירותו של המודד העירוני תלויה ולפעמים מוכרעת לא על ידי השאלה מה רמת שליטתו במאזנת[6], אלא האם הוא הצביע למועמד הפופולרי בבחירות הפרלמנטריות האחרונות. ואם הביוב נפרס אחר כך בצורה גרועה, זוהי רק תוצאה טבעית. כאשר מחליטים על מבנה ציבורי חדש, יוצאת קריאה להגיש תכניות עיצוב. וכאשר מתקבלות התכניות, אנונימיות למשעי אך בפעול קלות לזיהוי, מר טי. סרגל, שיש לו קרוב בעל השפעה בעירייה, בטוח בזכייתו, ולא מתאכזב. אמנם התכניות שלו לא היו נבחרות על ידי איש מהשופטים, לו היה בונה את המבנה לעצמו. למר בראון, חבר מועצת העיר זה שנים רבות וחבר בקליקה השולטת, יש בן העוסק ברפואה. כאשר, על פי חוק פרלמנטרי, יש למנות רצין בריאות עירוני, בראון משדל בצנעה את חבריו למועצה, ומצליח לשכנע אותם למנות את בנו, על אף שהבן אינו האדם הכשיר ביותר שבנמצא. דבר דומה מתרחש בבחירת בעלי המלאכה לביצוע עבודות בשביל העיר. שעון ציבורי אשר מתקלקל תדיר, ובתי השימוש לפי דרישות מזרד הבריאות, אשר מגעילים את כל משי מתקרב אליהם (אנחנו מציינים עובדה) נותנים עדות מספקת שטיפשות, משוא פנים, או איזו השפעה זדונית אחרת לעולם יגרמו לבעיות במנהל. בחירה של נציגים נחותים, ודרכם עובדים נחותים, מצטרפת לאינטרסים אישיים ופיצול של אחריות למנוע מילוי מספק של החובות.
יתרה מכך, הרהבתנות אשר הופכת כיום לחטא ידוע לשמצה של גופים עירוניים, מגבירה רבות את הנוהג של לקיחת יוזמות שלא היה ראוי לקחת. ובמקרים רבים ניתן להתחקות אחרי התמריץ לעשייה זו לכך שגוף זה הוא ייצוגי במקורו. השיטה בה העיר ובעלי הבתים מסכימים על גובה ההיטלים יוצרת אצל דיירים מהמעמדות היותר נמוכים את האמונה השגויה שהנטל של העיר לא נופל עליהם בשום צורה. לכן הם מסכימים להוצאות אשר לכאורה מעניקות להם הטבות חינם ויוצרות תעסוקה. מאחר והם מהווים את רוב ציבור הבוחרים, בזבזנות הופכת למדיניות פופולרית, וציידי הפופולריות מתחרים אחד בשני בהבאת מיזמים חדשים ויקרים. הנה חבר מועצה אשר מתוך חרדה לבחירות הקרבות, מציע תכנית ליצירת גנים ציבוריים. רבים מאלה שהתכנית לא מוצאת חן בעיניהם לא מתנגדים לה, כי גם הם חושבים על הבחירות המתקרבות. הנה חבר מועצה אחר, שברשותו חנות, ואשר מעלה ומקדם את שאלת המרחצאות ובתי המרחץ. הוא יודע טוב מאוד שמהלך כזה לא צפוי להזיק לעסקיו. וכך במקרים אחרים: האינטרס הישיר הקטן שיש כל חבר מנוגד לכל כך הרבה אינטרסים עקיפים מסוגים אחרים, עד שם אינם צפויים להיות שומרים טובים על הארנק הציבורי.
וכך המנהל של ערינו לא ניראה מספק לא מצד הנציגים הנבחרים ולא מצד ביצוע עבודתם. ואם פגמי הגופים החדשים הללו בולטים כל כך לעין, הם היו בולטים יותר לו היה להם זמן לצמוח למלוא עצמתם. ראו את המקרה של ניו יורק. לפי הכתב של טיימס בעיר הזו אנשי ניו יורק משלמים "למעלה ממיליון וחצי ליש"ט, תמורתם הם מקבלים רחובות מרוצפים בצורה גרועה, משטרה שבכלל לא יעילה כפי שצריכה להיות, אם כי בעת טובה יותר מאשר פעם, כמות גדולה ביותר של לכלוך צפונית לאיטליה, מערכת כרכרות הגרועה מכל אזור עירוני אחר בעולם, ורציפי עץ לא מוגנים בלבד לפרוק בהם את הסחורות".
כעת, אחרי שהעפנו מבט בהשלכות השאלה במקרים הזוטרים הללו, ניקח את המקרה הראשי של הממשלה המרכזית שלנו, ונחקור בהקשר זה את השאלה יותר לעומק. כאן הפגמים המובנים במערכת הייצוגית נראים בבירור רב יותר. ריבוי העודף של השליטים כרוך ביותר סיבוכים, יותר בלבולים, יותר עיכובים. השוני במעמדות, מטרות, דעות קדומות גדול בכמות ובטווח, ולכן המחלוקות הולכות ומתרבות. ההשפעה הישירה אותה ציפוי להרגיש כל מחוקק מהפעלת כל אמצעי מסוים בדרך כלל קטנה ומרוחקת, בעוד שהשפעות העקיפות אשר משפיעות על שיקול דעתו, במו בכל המקרים האחרים רבות וחזקות. מכאן נובעת הנטייה המובהקת להזניח את רווחת הציבור לטובת יתרון פרטי. אבל הבה נתחיל מהתחלה – ממחוזות הבחירה.
התאוריה הייצוגית מניחה, שאם מספר אזרחים, אשר מעוניינים ביותר בממשל טוב, מקבלים לידיהם את הכח הפוליטי, הם יבחרו למושלים את החכמים והטובים שבבני האדם. לאור הסבל הגדול שנגרם מניהול לקוי של ענייני הציבור, הרעיון שיש להם את הרצון לבחור נציגים ראויים נחשב למובן מאליו. וכן מובן מאליו ששכר ישר ממוצע מעניק את היכולת לבחור את המועמדים הראויים. כיצד הניסיון מאושש את ההנחות האלה? האין הוא נוגד אותם במידה רבה?
למספר קבוצות משמעותיות של בוחרים כמעט ואין רצון בעניין. לא מעט מהנמצאים ברשימת הבחורים מתגאים בכך שאינם נוטלים חלק בפוליטיקה, זוקפים לזכותם את זה שיש להם די שכל לא להתעסק בדברים שלדעתם אין זה עניינם. לרבים אחרים האינטרס הנובע מבחירת הנציג לפרלמנט הוא כה קלוש עד שהם לא חשובים ששווה להם להצביע. לקבוצה נכבדה נוספת, בעיקר בעלי החנויות, עד כדי כך לא אכפת מהתוצאות עד שהצבעתם נובעת מרצון לרצות את לקוחותיהם או כדי לא להעליב אותם. בעיני קבוצה גדולה יותר, לסכומי כסף קטנים או אף לבירה "שתה ככל יכולתך", משקל גדול יותר מכל רצון להפעיל באופן עצמאי את הכח הפוליטי. אלה שמכירים בצורה נכונה את החשיבות של בחירה מתוך שיפוט ראוי של מחוקקים, ואשר מצביעים בצורה שקולה אינם אלה מיעוט, והבחירות בדרך כלל נקבעות לא על ידם אלא על השפעות בלתי חוקיות אשר מטות את דעת שאר הציבור. על כן, פה התאוריה נוחלת מפלה.
מכאן לשאלת השכל. גם אם נניח שלרוב של הבוחרים יש את הרצון המספק לבחור את השליטים הטובים ביותר, איזו הוכחה יש לנו כי יש להם את היכולת לעשות זאת? האם הם מוכשרים לבחור את האדם החכם מביניהם? תנו לכל אחד להקשיב לשיחות בדוכן הירקות בשוק, ואז לענות כמה מהחכמה הנדרשת לזהות חכמה באחרים הוא מצא שם. או תנו לו לקרוא את נאומי ההבלים שנשאים מהעל הבמות במטרה לרצות את הבוחרים, ואז לשער את עומק הדעת של אלה שאכן התרצו מהם. גם בין הבחורים מהסוג היותר מעולה הוא יפגוש בורות פוליטית מזעזעת, עם תפיסות כגון: חוקי הפרלמנט יכולים להשיג בדיוק את הדבר אליו הם כוונו, ערך הזהב יכול להיקבע על ידי החוק, ניתן לטפל במצוקה על ידי חוקי רווחה וכיו"ב. אם הוא ירד רמה אחת, הוא ימצא אמונות רווחות עדיין שהמכונות פוגעות במעמד הפועלים, ושרהבתנות "טובה למסחר", סממנים וראית נולד קטנה אף יותר. ובקבוצה נמוכה ורחבה עוד יותר, המורכבת מאלה שחושבים שהאינטרס שלהם בממשל הטוב לא שווה לטרוח להצביע, או לאבד איזה לקוח, או שווה ערך פחות לאיזה שוחד, הוא יזהה טיפשות כמעט חסרת כל שחר. בלי להאריך כמר קרלייל, ולהגדיר את הציבור כ"עשרים ושבעה מיליון, ברובם כסילים"[7], הוא יודה שאך מעטים מהם ניחנו בחכמה.
יהיה מוזר ביותר אם אלה יצליחו לבחור את המושלים הכשירים ביותר, וברור למדי שהם אכן לא מצליחים בכך. כפי שנראה בקרוב, גם על פי סתם בחינה של שכל ישר, בחירתם מלאה אבסורד.
אמת מובנת מעליה היא שנוכל לבטוח הכי הרבה ביטחון באלה שהאינטרס שלהם זהה לזה שלנו, ושמסוכן ביותר לבטוח באלה שהאינטרס שלהם מנוגד לזה שלנו. כל האמצעיים הלגליים שאנו נוקטים בהם בעסקאות שלנו אחד עם השני אינם אלא הכרה באמת זו. מקצועות לא מספקים אותנו. הצהרת כוונות אינה מספקת אותנו. אם הזולת נמצא בעמדה בה הוא יכול להיות נתון למניעים הנוגדים את ההבטחות שהוא נותן, אנו מטפלים בכך על ידי יצירת מניע מלאכותי (אימת העונש הקבוע בחוק) כדי שקיום ההבטחה יהיה האינטרס שלו. ההרגלים העסקים היומיומיים שלנו, עד לרמת בקשת החשבונית, מעידים שכתוצאה מאנוכיות הרווחת, יהיה זה חוסר זהירות קיצוני לצפות מאנשים להתייחס להצהרות הזולת באותו אופן כמו הצהרותיהם שלהם, לא משנה כמה ישכנעו אותנו ברצון הטוב. כעת, היה אפשר לחשוב שקמצוץ השכל הישר המצוי אצל רוב המצביעים היה מביא אותם לזהות את העובדה הזאת בבחירת הנציגים שלהם. אבל הם מתעלמים ממנה לגמרי. בעוד שהתאוריה החוקתית שלנו מניחה, בתיאום עם העובדה הנ"ל, כי שלושת החטיבות המרכיבות את הרשות המחוקקת ירדפו בנפרד כל אחת אחרי תכלית אחרת, בעוד שההיסטוריה מראה שהמלך, הבית העליון והבית התחתון של הפרלמנט אכן עשו את זה באופן גלוי פחות ויותר, הבורחים שלנו מראים בהצבעתם כי הם מאמינים שבני המעמדות המיוחסים ידאגו לאינטרסים שלהם לא פחות מבני המעמד שלהם. למרות שהאצולה הראתה, בהתנגדותה הנחרצת לחוק הרפורמה[8], את תאוות הבצע, לא רק של כוחם הלגיטימי אלא גם הבלתי לגיטימי, למרות שבחקיקה ודבקות בלתי מתפשרת בחוקי הדגן[9] הם הוכיחו עד כמה רווחת הכלל אינה חשובה בעיניהם לעומת רווחיהם האישיים, למרות שהם מאז ומעולם שמרו בקנאיות על הזעומה שבפריבילגיות שלהם, המוצדקות והבלתי מוצדקות (כפי שראינו בתלונה שעלתה לא מזמן בבית הלורדים לפיה חוק הסחר הימי דורש מבעלי האחוזות להוכיח את הבעלות לפני שיזכו בשברי הספינות שנשטפו לחופיהם, בעוד שעד עכשיו הם עשו את זה מעצם ישיבתם במקום), למרות שהם קידמו בדרך קבע את המדיניות אשר צפוי כי אדם המרוכז בעצמו המצוי בתפקיד כזה יקדם, למרות כל אלה הבוחרים החליטו שבני האצולה יכולים להיבחר כנציגי העם. הבית התחתון הנוכחי של הפרלמנט שלנו מכיל 98 אצילים איריים ובנים שך אצילים בריטיים, 66 קרובי משפחה של בני אצולה ו67 אנשים הקשורים במשפחות אצולה דרך נישואין, סך הכל 231 איש שהאינטרס, האהדה או שניהם נתונים לאצולה ולא עם הפשוט. אנו מוכנים לשמוע מפי פוליטיקאים מתחנחנים שהדוקטרינה הנרמזת בביקורת זו היא צרת אופקים ומוטה. נענה לכך שהם מכירים בהחלט באמיתתה כשנוח להם לעשות זאת. מדוע ברצונם למנוע ממחוזות בחירה עירוניים לגבור על הכפריים[10], אם הם לא מאמינים שכל חלק מהקהילה יחשוב על רווחתו שלו? או איזו הצדקה תהיה להצעתו של לורד ג'ון ראסל לייצוג של מיעוטים, אלא אם זוהי ההצדקה שאלה שיש להם הזדמנות להקריב את אינטרס של הזולת לטובתם שלהם? או כיצד נוכל להסביר את הצורך החרדתי של המעמדות הגבוהים לרסן את הכוח העולה של המעמדות הנמוכים, אם לא על ידי המודעות שלהם שנציגים נאמנים של המעמדות הנמוכים יכבדו את הפריבילגיות שלהם פחות ממה שהם עצמם עושים? אם יש הגיון כלשהו בתאוריה של החוקה, אז בעוד שהנציגים בבית הלורדים צריכים להשתייך לאצולה, הנציגים בבית התחתון צריכים להשתייך לעם הפשוט. או שהתאוריה החוקתית שלנו היא קשקוש גמור, או בחירה באצילים כנציגי העם מוכיחה את איוולת הבוחרים.
אבל האיוולת אינה מסתיימת בשום אופן בזה, היא מחוללת מתוצאות אחרות מגוחכות באותה המידה. מה אפשר לחשוב על אדם המעניק למשרתיו את אותה הסמכות על ענייני ביתו כמו זו שלו? נניח שבעלי המניות בחברות הרכבות היו בוחרים לחברי הדירקטוריון את המזכיר, את המהנדס, את איש האחזקה, את מתאם לוח הזמנים כיו"ב. כלום לא היינו נדהמים מטיפשותם? כלום לא ננבא שהטובה הפרטית של הפקידים תגבר לעתים מזומנות על רווחת החברה? ובכל זאת, ציבור בוחרי הפרלמנט שלנו מבצע טעות בסוג זה בדיוק. שכן, מהם קציני הצבא והצי אם לא משרתי האומה, באותו אופן בו פקידי חברת הרכבות משרתים את הרכבת? האם הם לא מבצעים תפקיד ציבורי? האם הם לא מקבלים שכר מהציבור? והאם האינטרס שלהם לא שונה מזה של הציבור, כשם שהאינטרס של המועסק שונה מזה של המעסיק? שוב ושוב עולה וצץ חוסר ההגינות שבהכנסת סוכני ביצוע של המדינה לתוך הרשות המחוקקת, ובמקרים בודדים אכן נמנעה על ידי מספר חוקי פרלמנט. כשהוא מונה את אלה שאינם כשירים לשרת בבית התחתון, בלקסטון[11] כותב:
"שום אדם העוסק בניהול חובות או מסים שנוצרו אחרי 1692, זולת פקידי האוצר, ולא שום ממונה שתחתם, דהיינו הממונים על השלל הימי, על התעבורה, על החולים והפצועים, על רישוי יצרני היין, על הצי ועל מאגרי המזון; מזכירים או הזוכים בשלל הימי, בקרי החשבונות של הצבא, סוכני הרכש של הרג'ימנטים, מושלים של מטעים וסגניהם, הממונים במינורקה [12]או גיברלטר, פקידי המס והמכס, פקידים וסגניהם במספר משרדים של האוצר, הכספים, הצי, האספקה, האדמירליות, שילומים לצבא ולצי, מזכירי המדינה, המלח, הבולים, פניות הציבור, רישוי ייצור היין, רישוי כרכרות נוסעים, רישוי הסוחרים והרוכלים, ולא כל אדם אשר מחזיק בעל משרה חדשה של הכתר שנוצרה מאז 1705 רשאים להיבחר או לכהן כחברים."
אין ספק כי קציני הצבא והצי היו נכללים ברשימה זו, אלמלא היות ם מאז ומעולם גוף עוצמתי מדי, ומזוהה יותר מדי עם המעמדות השולטים. אבל תהיה האיוולת של מינוי משרתי ציבור לעמדות חקיקה ככל שתהיה, גם אם תזכה להכרה בדוגמאות המפורטות לעיל, הנאכפות מפעם לפעם, ניראה שהציבור הכללי מתעלם ממנה לגמרי. בבחירות הכלליות האחרונות הם מינו 9 קציני צי, 46 קציני הצבא, ו51 קצינים בדימוס, שכולם מתוך חינוכם, עגל החברים ואחוות הלוחמים[13] מחזיקים באותה ההשקפה כמו חבריהם בשירות הפעיל, 106 איש בסך הכל, שאינם כוללים את 64 קציני המליציה ומשמר הפרשים, ששאיפותיהם ואהדותיהם דומות באותה המידה. אם מישהו חושב שלמנה גדושה זו של קפדנות נוקשה אין שום השלכות, שיעיין נא ברשימות כוח האדם של החטיבות. שיבדוק כיצד שמירה על מערכת הרכש הנוכחית קשורה בכך. שישאל האם המכשולים כמעט בלתי עבירים בדרך לקידום של חייל פשוט לא זוכים לחיזוק מכך. שיראה מה חלקה בשמירה על נהלים מנהגים וכשלים ישנים נושנים, אשר גרמו לאסונות במלחמה האחרונה[14]. שיחשוב האם היא לא תרמה להשתקתה של ועדת החקירה של קרים וטיוח העבריינות. ולמרות הניסיון הרב המאשש את מה שניבא לפני כן השכל הישר, ולמרות שעל אף האסונות האחרונים, החשיפות והדרישה הציבורית לרפורמות בצבא, השפעתה של הקאסטה הצבאית היא כה גדולה עד שהרפורמה נדחקה, הבוחרים שלנו טיפשים דיים לשלוח לבית הנבחרים יותר קציני צבא מאי פעם!
ואף כעת לא הגענו לסוף הבחירות האווליות הללו. העיקרון הכללי עליו אנו התעקשנו, ואשר זוכה להכרה בקרב מפרשי החוקה כשהם מלמדים כי להבדיל בין החטיבות המחוקקות והמבצעות בממשלה, העיקרון הכללי הזה מופר עוד יותר, גם אם לא באופן מילולי עד כדי כך. שכן, למרות שאין הם מקבלים שכר מהמדינה, ולא מחזיקים באופן רשמי במשרה ממשלתית, בפועל עורכיה דין הם חלק מהמנגנון המבצע. הם מרכיבים חלק חשבו במנגנון השלטת הצדק. הם עושים רווחים מפעולת המנגנון הזה, ורווחתם תלויה בכך שפעולת המנגנון תניב להם הכנסות, לא בכך שהמנגנון אכן ישליט צדק. בדיוק כשם שלקצינים יש אינטרס שונה ואף הפוך לפעילות יעילה של הצבא, כך לעורכי דין ולסנגורים יש אינטרס שונה ואף הופכי לאכיפת חוק זולה וזמינה. ועובדה זו, שאינטרסים מנוגדים מטים את דעתם בדרך קבע, ידועה לשמצה. ההטיה כה חזקה עד שלעתים היא מחסלת את היכולת לראות מכל צד זולת העמדה המקצועית. שמענו במו אוזנינו עורך דין המצהיר על הנזק שחוק בתי הדין המחוזיים[15] גרם למקצוע שלו, בעודו מצפה ששומעיו שאינם בני המקצוע יצטרפו בשל כך לגינוי שלו! ואם ההשלכות, כפי שכל העולם יודע, אינן עדינות ביותר, האם זה חכם להסמיך עורכי דין לנסח את החוקים שיהיה להם עניין באכיפתם, ושאכיפה זו תשפיע על הכנסותיהם האישיות? האם עורכי הדין, אשר נוטלים ללא הרף שכר על עבודה שהם לא מבצעים, וסנגורים, שדרישות התשלום שלהם לעתים כה מופרזות, עד שהוקם משרד נפרד לצרכי המיסוי שלהם, האם אלה מכל האחרים הם אלה שיש לסמוך עליהם בתפקיד אשר יפתה את אפילו אלה חסרי כל אינטרס כלל? ואף על פי כן העיירות והמחוזות של אנגליה הביאו לבית התחתון הנוכחי 98 עורכי דין, 60 מתוכם ממשכים לעסוק בתחום בפועל, והשאר בגמלאות, אבל בלי ספק נשארים בהשקפות מעמדיות שנרכשו במהלך הקריירה המקצועית שלהם.
אין להסיק בהכרח מהביקורת הזאת של התנהלות הבוחרים כי אין לבחור איש המשתייך לאצולה או עובדי הציבור. למרות שבמקרים חשובים אלה בטוח יהי יותר לעמוד על העיקרון הכללי, אשר, כפי שהוצג לעיל הפרלמנט עצמו הכיר ואכף במקרים הפחות חשובים, בכל זאת אין אנו מוכנים להגיד שלא ייתכנו יוצאים מן הכלל, כאשר המקרה ראוי. כל מה שכוונתינו להראות הוא את האיוולת העצומה שבבחירת חלק גדול כל כך של נציגים מבני המעמדות שלהם אינטרס שונה מזה של הציבור הכללי. אנו רואים בעובדה שבנוסף ליותר משליש שמגיעים מהמעמד השולט, שכבר תופסים חטיבה אחת של הרשות המחוקקת, הבית התחתון צריך להכיל שליש שמגיעים מהצי, הצבא ואנשי משפט, שהמדיניות שלהם, בדומה לזו של המעמד השולט היא להשאיר דברים על כנם, הוכחה נרחצת לשיקול דעת פגום מצד הבוחרים. זה שמתוך 654 חברים מהם מורכב כיום הבית התחתון, לא נמצאים אלא 250 איש אשר מתאימים, מנקודת מבט מעמדית, או מתאימים באופן נסבל (שכן כללנו מספר נכבד של אלה שנתונים פחות או יותר במחלוקת), מציין רבות, אך לא שיקול דעת ראוי של הציבור. זה שפשוטי העם של אנגליה ישלחו לאסיפה שנוסדה להגן על האינטרסים שלהם רק שליש של אלה שהאינטרסים שלהם פחות או יותר זהים, ושני שליש של אלה שהאינטרסים שלהם עומדים בסתירה לאינטרסים של העם הפשוט, מראה על העדר חכמה כמעט ולא יאמן, ונראה כעובדה המביכה את התאוריה הייצוגית.
אם חכמת ההמונים אינה מפסקת אפוא אפילו לבחור את אלה אשר מתוקף עמדתם ומקצועם הם נציגים כראויים, היא מספקת אף פחות לבחור את הכשירים ביותר באופי וביכולת. לראות דעתו של מי תהיה מוטה בשל איזה יתרון אישי הוא דבר קל ביותר, לראות מי הכי חכם הוא דבר קשה מאוד, ומי שנכשל בראשון חזקה עליו שיכשל באחרון. ככל שהחכמה רבה יותר, כך היא מובנת פחות ופחות על ידי הבורות. עובדה גלויה היא שאדם או הספור הפופולריים הם תמיד רק צעד אחד קדימה מההמון, וכתוצאה מכך ההמון מבין אותם, אבל הם אף פעם לא אנשים שהתקדמו אל מעבר לאופק. הערכת הזולת טומנת בחובה איזו שותפות של מחשבה. "רק איש המעלה יכול לזהות מעלות באדם... והמעולה, לו היה פונה לזכות הבחירה הכללית, לא היה זוכה אלא לסיכוי קלוש ביותר.... אבוי! כשישו שאל את היהודים מה הגיע לו, כלום לא הייתה התשובה: מוות על הגרדום?[16]" ולמרות שהיום אנשים לא נוהגים לסקול את הנביא, בכל מקרה הם מתעלמים ממנו. כי שאומר מר קרלייל בדרכו הנחרצת:
אם מתוך עשרה אנשים נכיר על תשעה כי כסילים הם, וזהו חישוב נפוץ, כיצד... בשם כל המופלא, תשיגו בעזרת הקלפי איזו חכמה מקולות העשירייה הזאת? ... אני אומר לכם כי מיליון ראשי בלטה הבוחנים אדם אחד של מה שהייתם קוראים גאון או שכל נאצל, לא יראו בו ובתכונותיו, במעלותיו ובמגרעותיו, אלא שטויות, גם אם יתבוננו עד קץ הימים.
כך שגם לו היו הבוחרים מוכנים למנות אדם שהראיות הכלליות הוכיחו כי הוא ניחן במידה הכי גדולה של ראיית הנולד, והיו נמנעים מלבחון אותו על סמך שיתוף השקפותיו עם השקפותיהם, הסיכוי שלהם לאתר את הטוב ביותר עדיין היה קלוש. אבל כשהם שופטים אותו, כמנהגם, על ידי שאלות אודות דעתו על גסות זו או אחרת שהם חושבים עליה, ברור למדי שמי שהם יקבלו על עצמם רחוק מלהיות הטוב ביותר. האיש שלהם היה המייצג האמתי שלהם, כלומר נציג של הטיפשות הממוצעת.
וכעת הבה נתבונן על אסיפת הנציגים שנבחרה באופן זה. כבר ראינו כיצד הרכב האסיפה הוא בלתי כשיר בקשר לייצוג האינטרסים של חבריה, וכן ראינו מה התאוריה הייצוגית עצמה מראה על יכולתם השכלית. אבל הבה נבחן כעת יותר מקרוב תחת הכותרת האחרונה הזו.
וקודם כל, מה העבודה שהם עושים? שימו לב, לא אמרנו "העבודה שהם צריכים לבצע", אלא מה שהם מציעים לבצע, ומנסים לבצע. הדבר כולל רגולציה של כמעט כל פעולות המתרחשות בחברה. מעבר לעיצוב אמצעים למניעת אלימות של אזרחים אחד כלפי השני או דאגה כי כל אחד יוכל לשמור על שלו בשקט, ומעבר לקבלת תפקיד נוסף, הנחוץ גם כן בשל המצב הנוכחי של האנושות, של הגנת האומה בכללותה נגד פלישה מבחוץ, הם לוקחים על עצמם ללא היסוס לספק את אינסוף הרצונות, לטפל באינסוף המפגעים, ולפקח על אינסוף העניינים. מתוך האמונות הרבות שאנשים מחזיקים בהן אודות האל, הבריאה, העתיד וכיו"ב, הם מתיימרים להחליט אילו מהן נכונות, ומסמיכים צבא של כמרים לחזור עליהם ללא הפסק בפני הציבור. הם לוקחים על עצמם לטפל במצוקות הנובעות מחוסר הזהירות: הם קובעים את המינימום שייצא מכיס משלם האגרה לצורך רווחה, ואיך לטפל בתקבולים. אחרי שהחליטו שההגירה הטבעית לא תתרחש מספיק מהר, הם מספקים אמצעיים לנייד חלק ממעד הפועלים למושבות. בהיותם בטוחים שהצורך החברתי לא יגרום להפצה מהירה דיה של הידע, ושהם יודעים איזה ידע הוא הנחוץ ביותר, הם משתמשים בכספי ציבור לבניית בתי ספר ולתשלום למורים. הם מדפיסים ומוציאים לאור ספרי חינוך ממשלתיים, והם מעסיקים מפקחים לוודא שכולם מתיישרים לפי תקן החינוך שלהם. הם משחקים בלהיות רופאים ומתעקשים שכולם ישתמשו בתרופות שלהם, יימלטו מסכנת האבעבועות השחורות על ידי הסכמה להידבק באבעבועות הפרות[17]. הם משחקים בלהיות מורליסטים, ומחליטים אילו מחזות ראויים לעלות על הבמה ואילו לא. הם משחקים בלהיות אמנים, ומקדמים הקמת בתי ספר לציור, ומספקים מורים ודוגמנים, ואז קובעים בבית במלבורו[18] מה יחשב לטעם טוב ומה – לרע. הם מספקים, דרך הסגנים שלהם, ההתאגדויות העירוניות, ציוד לשטיפת הציבור ומלבושיו. במקרים מסוימים הם מייצרים גז ומניחים את צנרת המים. הם פורשים את רשת הביוב ומכסים את בורות השופכין. הם מייסדים ספריות ציבוריות ויוצרים גנים ציבוריים. יתרה מכך, הם קובעים כיצד יש לבנות את הבתים, ומהו מבנה ספינה בטוח, הם נוקטים צעדים לאבטח את הנסיעות ברכבת, הם קובעים את השעות אחריהן אין להשאיר את הפאבים פתוחים, קובעים את המחירים שהרכבים המסתובבים ברחובות לונדון יכולים לגבות, הם מפקחים על בתי האכסניה, הם מארגנים אזורי קבורה, הם קובעים את שעות המשמרות בבתי החרושת. אם תהליך חברתי מסוים לא מתרחש מספיק מהר לטעמם, הם מתמרצים אותו. אם הצמיחה מתרחשת לא בכיוון שהם חושבים אותו לרצוי ביותר, הם משנים אותה. ובאופן זה הם שואפים לממש איזו קהילה אידאלית בלתי מוגדרת.
מאחר וזוהי המשימה שהם נוטלים על עצמם, הבה נשאל מהם הכישורים הנחוצים למילויה? אם נניח שכל אלה ניתנים להשגה, מה צריך להיות הידע והיכולות של אלה אשר ישיגו את הדבר? כדי להנחות את החברה בהצלחה יש צורך להכיר את מבנה החברה, את העקרונות עליהן היא מושתתת, את חוקי הטבע של התפתחותה. אם אין הבנה אמתית של מה מהווה התפתחות חברתית, חזקה שיתקיימו טעויות נוראיות בריסון שינויים מסוימים ועידוד שינויים אחרים. אם חסרה התובנה בדבר התלות ההדדית של התפקודים הרבים, אשר בהצטרפותם יחד יוצרים את חיי האומה, אסונות בלתי צפויים יצוצו מהעדר התפיסה כיצד התערבות באחד תשפיע על השאר. דהיינו, חייבת להתקיים היכרות נאותה עם המדע החברתי – המדע הכולל את כל השאר, המדע המתעלה על השאר במורכבותו.
וכעת, עד כמה המחוקקים שלנו מחזיקים בכישורים האלה? האם הם מציגים אותם במידה סבירה כלשהי? האם הם מפגינים ולו דמיון מרוחק לדבר? אין ספק כי רבים מהם טובים במדעים הקלסיים, לא מעט כתבו שירה ממדרגה ראשונה בשפה הלטינית ומסוגלים ליהנות ממחזה יווני. אבל אין שום מתאם ברור בין הזיכרון מצויד היטב במילים שנאמרו לפני אלפיים שנה ולבין השכל שחונך לעסוק בחברה המודרנית. אמת כי בזמן לימוד השפה הם למדו מקצת ההיסטוריה, אבל בהתחשב בעובדה שההיסטוריה הזאת היא בעיקר נראטיב של קרבות ומזימות ומשא ומתן והפרת אמונים, היא אינה שופכת יותר מדי אור על הפילוסופיה החברתית, ולא נלמדים ממנה אפילו לא היסודות הפשוטים ביותר של הכלכלה הפוליטית. אנחנו גם לא מטילים ספק בכך שאחוז נכבד מחברי הפרלמנט הם מתמטיקאים לא רעים, ושמתמטיקה הוא מקצוע בעל ערך. אבל מאחר הבעיות הפוליטיות אינן נכנעות לניתוח מתמטי, הלימודים שלהם בתחום אינם יכולים לסייע להם יותר מדי בתהליך החקיקה. לא נכחיש לרגע שהקבוצה הגדולה של קציני הצבא המשמשים כנציגי הציבור לא מחזיקה בידע מוסמך אודות ביצורים, אסטרטגיה ומשמעת צבאית. אבל אין אנו רואים כיצד אלה יכולים לשפוך יותר מדי אור על הסיבות והפתרונות למפגעים הלאומיים. אכן, בהתחשב בזה שהמלחמה מעודדת רגשות אנטי-חברתיים, ושממשלת חיילים היא בהכרח רודנית, יהיה זה סביר יותר כי חינוך והרגלים צבאיים יהפכו את האדם לכשיר פחות ולא יותר למשול על ענייני האנשים החופשיים. אין ספק שרבים מעורכי הדין שמייצגים את המחוזות הבחירה זכאים לטעון להכרות נרחבת ביותר עם החוקים, ונדמה כי מידע מסוג זה אכן קשור לעבודה האמורה להתבצע. אבל, אם המידע הזה אינו יותר מטכני, אם הוא אינו מלווה בידע על ההשלכות המסועפות שהחוקים חוללו בעבר ומייצרים כיום (מה שאיש אינו מסוגל לקבוע), הרי שאין בידו לספק יותר מדי תובנות למדע החברתי. ההכרות עם החוקים אינה הכנה לחקיקה רציונלית יותר משהכרות עם תרופות האליל שבני האדם השתמשו בהם אי פעם – הכנה לעבודה כרופא. על כן, לא נוכל למצוא בשום מקום בגוף המייצג אותנו את התרבות הראויה. הנה לנו סופר פיקח ושם יצרן מסילות ברזל מצליח, חבר פרלמנט זה צבר עושר רב בסחר, וחבר אחר נודע בטיפוח החקלאות, אבל אין בהישגים האלה ולו אחד המרמז על הכשרות לשלוט לכוון תהליכים חברתיים. בין אותם הרבים אשר סיימו את בתי הספר הציבוריים, ואף את תכנית הלימודים האוניברסיטאית, גם אם הם כוללים מספר בוגרים בהצטיינות בתכניות דו-חוגיות[19] של אוקספורד, ואחד או שניים ווכחנים מקיימברידג', אין לו אחד שקבל את החינוך הנדרש מהמחוקק האמתי. איש מהם אינו בקיא במדע הכללי, שבפסגתו עומדים מדעי החיים, היחידים שיכולים להוות בסיס למדע של החברה. שכן זהו אחד מאתם הסודות הגלויים, אשר נראים יותר סודיים בגלל שהם גלויים כל כך, והוא שכל התופעות שמתרחשות באומה הן תופעות החיים, ותלויים בחוקי החיים. בגוף הפוליטי אין צמיחה, התפוררות, מפגעים, קדמה או שינוי כל סוג, אשר אינם נובעים מפעולות בני האדם. ואין פעולות בני האדם אשר אינן מצייתות לחוקי החיים בכלל, ושאינן ניתנות להבנה מלאה עד שיובנו החוקים האלה.
ראו, אם כן, את חוסר ההתאמה העצום בין התכלית לבין האמצעיים. ראו כיצד מחד המשימה היא קשה לאין שיעור, ומאידך אלה המקבלים אותה על עצמם חסרים כל הכנה. כלום צריכים אנו להתפעל שהרשות המחוקקת נמצאת בקריסה מתמדת? האין זה טבעי שכל מושב נסוב בדרך קבע סביב תלונות, תיקונים וביטולים? האם אפשר לצפות ליותר מתיעוב האבסורדי לפי החוקים עצמם[20] אשר הופך את הדיונים למבישים? גם אם לא נקבע סף גבוה כל כך של כישורים כפי שתוארו לעיל, חוסר הכשירות של רוב הנציגים למילוי התפקידים שלהם בולטת לעין כל. מספיק לכם להעיף מבט ברשימה המגוונת של אצילים, ברונים, בעלי אחוזות, סוחרים, עורכי הדין, מהנדסים, חיילים, מנהלי רכבות וכיו"ב ואז לשאול איזו הכשרה חייהם הקודמים נתנו להם לצורך העסק המורכב של חקיקה, כדי לראות מיד כמה גדולה האי-כשירות. היה אפשר לחשוב שכל המערכת עוצבה על סמך אמרותיו של איזה דוּבְדֶוִויל[21] פוליטי: "אמנו הריפוי היא קשה, אמנות הממשל- קלה. הבנת החשבון באה אחרי לימודים, הבנות החברה באה בדרך האינסטינקט. עשיית שעונים טעונה תקופה ארוכה של חניכות, אבל יצירת מוסדות חברתיים לא צריכה שום דבר כזה. כדי לנהל חנות נדרשת השכלה, אבל ניהול בני האדם אפשר לעשות ללא כל הכנה." לו היה מבקר אותנו איזה גוליבר נבון, או, כמו ב"מיקרומגס" של וולטר, תושב של כוכב אחר, התיאור שהוא היה מעניק למוסדות הפוליטיים שלנו היה נשמע בערך כך:
"מצאתי כי האנגלים נתונים לשלטון אסיפת בני האדם, האמורים לגלם את "החכמה הקולקטיבית". אסיפה זו, יחד עם עוד מספר רשויות, אשר בפועל כפופות לה, מחזיקה בכח בלתי מוגבל. הדבר בלבל אותי ביותר. אצלנו מקובל להגדיר את התפקיד של כל גוף ממונה, ולוודא, מעל הכל, שאין הוא פועל בניגוד מטרה לשמה הוא מונה. אבל הן התאוריה והן הפרקטיקה של הממשל הבריטי מראים שהוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. על אף שניתן להכיר בפתגמים ואמרות השגורות בפיהם של האנגלים כי הם מכירים את זכות הקניין כמקודשת, ועל אף שהפרה שלה נתפסת על ידם כאחד הפשעים החמורים ביותר, ועל אף שחוקי המדינה שומרים עליה בקנאות כה אדוקה עד כדי ענישה של אדם שלא גנב אלא ראש לפת, למרות כל אלה המחוקקים מבטלים אותה כרצונם. הם לוקחים את כספי האזרחים בשביל כל פרויקט שרק ירצו לבצע, גם אם הפרויקט הזה לא עלה כלל במחשבה של אלה אשר העניקו להם את סמכות. לא ולא, רוב האזרחים מהם נלקח הכסף בכלל לא העניקו להם את הסמכות הזו. כל אזרח זכאי להחזיק ברכוש כל עוד 654 הנציגים אינם חפצים בה לצרכיהם. נדמה כי הדוקטרינה המורכת של "הזכות הקדושה של המלכים" שהייתה פעם כה נפוצה ביניהם, התחלפה לה בזכות הקדושה של בתי הפרלמנט."
תחילה חשבתי שמהות הדברים על כדור הארץ היא שונה בתכלית מזו אצלינו, שהרי הפילוסופיה הפוליטית הנוכחית כאן גורסת, כי אין המעשים נכונים או שגויים כשלעצמם, אלא הופכים לכאלה בעזרת הצבעת המחוקקים. בעולם שלנו נחשב לברור מאליו שאם מספר ישויות חיות יחדיו, חייבים להיות, לאור הטבע שלהם, מספר תנאים ראשוניים שרק בהם הם יכולים לשתף פעולה בצורה מספקת. ואנו מסיקים כי התנהלות המפרה את התנאים האלה היא רעה. אבל ברשות המחוקקת האנגלית, הצעה להשתמש בקנה מידה מופשט כזה לניהול החברה תיחשב למגוחכת. שאלתי את אחד מחברי הפרלמנט שלהם, האם אפשר להפוך את הרצח לחוקי בהחלטת הרוב. הוא ענה שלא. שאלתי אותו האם הם יוכלו להתיר שוד. הוא חשב שלא. אבל לא הצלחתי לגרום לו להבין שאם הרצח והשוד הם פסולים באופן אינהרנטי, ולא יכולים להפוך לכשרים בהחלטת פוליטיקאי, אזי באופן דומה כל הפעולות חייבות להיות כשרות או פסולות, בלי קשר לסמכות החוק, שאם ההכשר והפסילה החוקיים אינם בתיאום על הכשרות והפסול האינהרנטיים האלה, אזי החוק עצמו הוא נפשע. ואכן מספר מבני אנגליה חשובים כמונו. אחד מיוצאי דופן שבהם (שאינו חבר באסיפת טובי העיר שלהם) כותב כך:
תכלית כל הפרלמנטים, מועצות הכנסייה, האספות ויתר חכמת ההמונים היא לוודא יותר ויותר שרצונו של חי-עולמים היה ונשאר אתנו, ומה הם חוקיו... ואף על פי כן בהצבעות הכלליות והדיונים הבלתי ניתנים לפירוש של העדין הזה, מתרוצץ לו חופשי רעיון, או ליתר דיוק הנחה אווילית כי ההיפך הוא הנכון. וניתן למצוא היום בחלקים נרחבים של העולם, יצורי אנוש אומללים, אשר מאמינים למעשה שלו רק "נצביע" על עניין מסוים כך או אחרת, הרי שכך אורחת יהיה גם הרצון העליון מכאן ואילך... למעשה בני האדם מתחילים לדמיין שחוקי היקום זהים לחוקי המדינות, ומתקבלים בהצבעת רוב... אין זה אלא דמיון סרק. חוקי היקום, שאם חוקי אנגליה אינם תעתיק מדויק מהם, הרי שיש ללמוד אותם במלוא המרץ כדי שהם יהפכו לכאלה, נקבעים על ידי ההרמוניה הנצחית של כל הדברים, ולא ניתנים לשינוי או שיפוץ על ידי הצבעה![22]
אבל אני מוצא שהמחוקקים האנגליים, הדוחים בבוז כל התנגדויות מעין אלה, מתעקשים על תפיסתם ההיפראתאיסטית כי חוק, אשר נחקק בידי הפרלמנט ונאכף כראוי על ידי נציגי המדינה יתגבר על כל מכשול: איש אינו שואל האם חוקי הטבע מאפשרים את הדבר. שכחתי לשאול אותם האם לדעתם סוגי אוכל שונים היו יכולים להפוך לבריאים או מזיקים לפי צו המדינה.
דבר אחד שמשך את תשומת ליבי הייתה הדרך המשונה בה חברי בית הנבחרים מעריכים אחד את כישורי חברו. רבים מאלה שמביעים דעות מהסוג הגס ביותר, או קלישאות טריוויאליות, או דעות קדומות שאבד עליהן הכלח, זוכים ליחס של כבוד. קשקושים בקנה מידה עצום כמו זה שנאמר על ידי אחד השרים שלהם לפני מספר שנים, כשהוא טען שסחר חופשי מנוגד לשכל הישר, מתקבלים בשתיקה. אבל נוכחתי כאשר אחד מביניהם, אשר, כך חשבתי, דיבר בצורה רציונלית ביותר, עשה טעות בהגהה, וטעה במה שהם מכנים שם מספר, ומיד עלתה צעקת בוז. נראה כי נסבל שחבר פרלמנט לא ידע דברו חצי דבר על עניינים בהם הוא מתעסק, אבל בלתי נסלח לחלוטין אם הוא בור במשהו חסר כל משמעות.
האנגלים מתגאים על היותם מעשיים במיוחד, סולדים סלידה עמוקה מאנשי התאוריות, וטוענים שאינם מונחים אלא על ידי העובדות בלבד. בטרם מגישים חוק חדש או משנים את הקיים, מקובל הוא להקים וועדת בוחן, אשר מזמנת את האנשים המסוגלים לספק מידע בנושא על הפרק ושואלת אותם אלפי שאלות. השאלות האלה והתשובות שהתקבלו מודפסים בכרכים עבים ומחולקים בין חברי הפרלמנט, ונאמר לי שהם מוציאים כ-100 אלף ליש"ט[23] מדי שנה באיסוף והפצה של הראויות. ולמרות כל אלה, היה נדמה לי ששריהם ונציגיהם של האנגלים דבקים באופן בלתי מתפשר בתאוריות שהופרכו זה מכבר על ידי עובדות מוכרות ביותר. הם מקדישים תשומת לב אדירה לפרטים הקטנים של הראיות, אבל האמת הגדולה מוזנחת לחלוטין. וכך ניסיון של דור אחר דור הראה כי ניהול המדינה שלהם הוא כמעט תמיד גרוע. הנכסים הלאומיים מנוהלים בצורה כה עלובה עד שלעתים קרובות הם מביאים הפסדים במקום רווחים. המספנות הממשלתיות כולן כאחת רהבתניות ובלתי יעילות. מערכת המפשט מתפקדת בצורה כה נוראה עד שרוב האזרחים יעדיפו לשאת בהפסדים כבדים ולא להסתכן בירידה מנכסים בשל תביעות. אינספור עובדות מוכיחות שהממשלה היא הבעלים הגרוע ביותר, היצרן הגרוע ביותר, הסוחר הגרוע ביותר, ולמעשה המנהל הגרוע ביותר, יהיו הדברים עליהם היא מופקדת באשר יהיו. אבל למרות שהראיות לדבר מצויות בשפע והן נחרצות ביותר, למרות שבמלחמה האחרונה[24]טעויות הפקידים היו בולטות ורבות מאי פעם, למרות כל אלה נראה שהרעיון שכל תפקיד מוצע יבוצע בצורה מספקת על ידי מחלקה ציבורית חדשה שתתמנה לא נחלש ולו במלוא נימה. המחוקקים החושבים את עצמם מעשיים דבקים לתאוריה הסבירה של חברה הנשלטת בידי פקידים, למרות שהעובדות מכריעות כי שליטת הפקידים נכשלת ללא הפסק.
הו לא, למעשה האמונה הזאת הולכת ומתחזקת בין אותם האנגלים אוהבי העובדות, על אף שהעובדות מעידות נגדה. הצעות לשליטה ממשלתית בדבר זה או באחר נפוצות כיום יותר מאשר בכל תקופה קודמת. והדבר המדהים ביותר הוא, שאספת הנבחרים שלהם הקשיבה בפנים רציניות לקביעה, שנאמרה על ידי אחד מנושאי המשרות הגבוהות ביותר שלהם, שבתי המלאכה שבבעלות המדינה כלכליים יותר מאלה הפרטיים. ראש הממשלה שלהם, בנאום ההגנה על מפעל נשק שזה עתה הוקם, אמר להם בפועל, שטילי מלחמה מסוימים שמקורם באחד מהמפעלים, לא רק עלו על אלה המסחריים, אלא אף עלו שליש מהמחיר, והוסיף "והוא הדין בשאר הדברים". מאחר והאנגלים הם אנשי מסחר, שצריכים להכיר בצורה סבירה את שעיורי הרווח של יצרנים ואת שולי החיסכון האפשריים, העובדה שהנציג הראשי שלהם עד כדי כך בור בעניינים האלה הראתה לי כדוגמה נפלאה של המערכת הייצוגית.
לא הרחבתי לחקור, שכן היה ברור שאם אלה החכמים באנשיהם, אין האנגלים אנשים חכמים."
--------------
לא ניתן, אם כן, להגיד שממשל ייצוגי הוא הצלחה, במה שקושר בבחירת בני האדם. האנשים המקבלים שררה בעזרת אינם הכשירים ביותר לא מצד האינטרסים שלהם, לא תרבותם ולא חכמתם. וכתוצאה מכך ומאופייה המורכב והמסובך, הממשל הייצוגי רחוק מלהיות יעיל למטרות ניהול המשק. במימדים האלה הוא נחות בצורה מובהקת ביחס לממשל מלוכני. זה האחרון נהנה מיתרון הפשטות, אשר תמיד תורמת ליעילות. ויתרון נוסף הוא שהכוח נמצא בידי זה שדאגתו לניהול טוב של עניינים הלאומיים היא ישירה, שכן המשך אחיזתו בכוח, ועתים אף חייו, תלויים בכך. המלך בוחר, למען טובתו שלו, את היועצים החכמים ביותר שהוא יכול להשיג, ללא הבדלי מעמדות. האינטרס שלו להשיג את הסיוע הטוב ביותר גדול מדי בכדי לאפשר לדעות קדומות לעמוד בינו לבין הרואים את הנולד. אנו רואים שפע דוגמאות לכך. האם מלכי צרפת לא לקחו להם לעזר את רישלייה, את מזראן, את טורגו? כלום לא היה להנרי ה-8 את וולזי שלו, לאליזבת את ברלי שלה, לג'יימס את בייקון שלו, לקרומוול את מילטון שלו?[25] כלום היו אנשים הללו ממעלה העולה על אלה שהחזיקו בשלטון במסגרת המשטר החוקתי שלנו? המניע של האוטוקרט לנצל את הכישרונות בכל מקום שיימצאו הוא כה גדול, עד שהוא, בדומה ללואי ה-11, יוועץ אפילו בספר שלו, אם יגלה כי הלה איש פיקח. הוא תר אחרי האנשים הכשירים ביותר, לא רק להיות לו ליועצים ושרים אלא למשרות אחרות. נפוליאון טיפח את אלופיו מבין החיילים הפשוטים, וזכה להצלחה צבאית במידה רבה בזכות המוכנות שלו לזהות ולעשות שימוש בכישרונות באשר יימצאו. ראינו לאחרונה ברוסיה עד גמה מהר זכה הכישרון ההנדסי להכרה וקידום במקרה של טוטלבן, וידוע מהניסיון המר עד כמה התארך המצור על סבסטופול בשל כך[26]. הצבא שלנו מספק דוגמאות מנוגדות באופן משווע, כאשר מתעלמים מגאונות ומכבדים כשלונות, כאשר העושר והייחוס הופכים את קידום של נחותי המוצא לבלתי אפשרי כמעט וכאשר היריבות בין שירות המלכה לשירות חברת הודו המערבית הופכת את המפקדים היותר יעילים לבלתי זמינים. אנו רואים כי כשם שהמערכת הייצוגית כושלת באיוש הרשות המחוקקת, כך היא כושלת באיוש הזרוע המבצעת. ניגוד מובהק בין פעולות שתי צורות הממשל מוצג בראיות אשר הוצגו בפני הוועדה לחקר המצור על סבסטופול בקשר לאספקת הצבא בקרים. ראיות אלה מראות כי בעוד שהקבלן של בקתות המגורים לא נתקל במשא ומתן עם ממשלת אנגליה אלא בהיסוסים, דחיות וגסות רוח רשמית, התנהלות של ממשלת צרפת התאפיינה בזמינות, החלטיות, שיפוט שקול ואדיבות רבה. הכל מראה כי הכח האוטקרטי הוא הטוב היותר למנהל יעיל. אם מטרתכם היא צבא מאורגן היטב, אם אתם רוצים כי מחלקת התברואה, מחלקת החינוך ומחלקת הרווחה להתנהל באופן עסקי, אם אתם רוצים חברה מנוהלת בצורה פעילה על ידי סוכני המדינה, אז בוודאי ובוודאי שיש לכם לבחור באותה מערכת של הריכוזיות המוחלטת שאנו מכנים אותה רודנות.
---------
ייתכן שעל אף הרמזים שנזרקו בתחילת המאמר, רוב הקוראים הופתעו מקריאת הפסקאות הקודמות. ייתכן מאוד וכמה פנו לעיין בכריכת כתב העת, כדי לבדוק שמא הם לקחו במקרה משהו אחר במקום ה"Westiminster", ואילו אחרים ליוו את עיונם בתארי גנאי לשינוי העקרונות לכאורה שלנו. אל חשש. לא זזנו כמלוא נימה מה-"אני מאמין" אשר פרסמנו. נהפוך הוא, כפי שנראה בהקדם, דבקותנו במוסדות החירות חזקה מאי-פעם, ואף צברה עוד יותר עצמה מתוך הביקורת העוינת לכאורה הזו. כפיפותה של האומה לאדם היא לא מצב בריא אלא אכזר, הנחוץ לאנושות אכזרית. יש להתפתח אל מעבר לו בהקדם האפשרי. האינסטינקט המאפשר אותו רחוק מלהיות אצילי. קראו לו "הערצת הגיבורים" והוא נראה מכובד. קראו לו מה שהוא באמת – יראה ופחד עיוורים מפני השררה, ולא משנה מאיזה סוג, אבל בייחוד הסוג האלים, ואין להעריצו בשום אופן. ראו כיצד הוא מעלה את ראש השבט אוכל האדם לדרגת אל, שר הלל לגנב מצליח, מקדש את זיכרונם של לוחמי צמאי-הדם, מדבר ביראת כבוד על אלה שאינם מסרבים לוותר על נטירה ונקם, מקים מזבחות לאלה אשר לקחו את המידות המגונות ביותר של האנושות עד לקצה, והאשליה תתפוגג. קראו כיצד במקומות בהם הייתה אחיזתו חזרה ביותר, הוא העלה קורבנות אדם המוניים על קברו של מלך מת, כיצד נהגו בדרך קבע להעלות על המזבחות של הגיבורים את שבויי המלחמה וילדים כדי לרצות את תאוותם המסורתית לבשר אדם, כיצד הוא חולל את אותה הנאמנות של נתינים למלכיהם אשר אפשרה אינסוף תוקפנות, קרבות, מעשי טבח וזוועות עד לאין מספר, כיצד הוא קטל ללא רחמים את אלה אשר לא ליקקו את האפר לפני אליליו. קראו כל זאת, והרגש כבר לא נראה ראוי. ראו אותו בתקופה מאוחרת יותר, מעריץ את הגרועים שבמלכים כמו את הטובים שבהם, מקבל את פני הרוצחים בקריאות הידד, מריע לבגידה מוצלחת, ממהר לשבח את התהלוכות והופעות והטקסים בעזרתן האליטה המנוונת מחזקת את עצמה, והנה הוא נראה רחוק מלהיות ראוי לשבח. האוטוקרטיה מניחה כי טבעם הן של השליטים והן נשלטים הוא נחות. מצד אחד – הקרבה קרה ומנוכרת של רצון האחרים לרצון העצמי. מצד שני, ויתור אכזרי ומוג הלב על הטענה לצלם אדם. שפתינו שלנו בעצמה נושאת הוכחה לכך. האין כבוד(dignity), עצמאות (independence) ומילות חיזוק אחרות מרמזות על אופי העומד בסתירה ליחסים האלה? האין רודני(tyrannical), שרירותי (arbitrary), עריץ (despotic) הם תארים של גנאי? והאין נכנע (truckling), מתחנף (fawning), מתרפס (cringing) מתארים ביזיון? האם המונח כעבד (slavish) אינו ביטוי של חרפה? האין כנוע (servile), כלומר כצמית, מציין קטנות, העדר משמעות? והאין המילה נבל (villain), שבמקור שמשמעותה הייתה עבד, מסמלת היום את כל מה ששנוא? העובדה שהשפה מגלמת כך בלי כוונה את הסלידה מאלה המפגינים את אינסטינקט הציות מהווה לבדו הוכחה מספקת שאינסטינקט זה קשור בנטיות מרושעות. הוא הוליד פשעים אינספור. הוא אחראי לעינוים ורצח שלאותם המוחות האציליים אשר סרבו להיכנע, לזוועות של בסטיליה וסיביר. מאז ומעולם הוא היה המדכא של הידע, של המחשבה החופשית, של הקדמה האמתית. בכל הזמנים הוא טיפח את חטאי חצרות המלוכה, והפך אותם לאופנתיים ברחבי אירופה. כשג'ורג' הרביעי ישב על הכס[27], הוא הפיץ מדי שבוע רבבות שקרים, בצורת תפילות לשלום "המלך האדוק בדת ורב החן ביותר". כשאתם מעיינים בקורות העבר הרחוק, כשאתם בוחנים גזעים בלתי מתורבתים הנפוצים מסביב לעולם, או כשאתם משווים אומות המתקיימות היום על יבשת אירופה, אתם מוצאים באותה המידה כי הכניעה לשררה פוחתת ככל שהמוסר והחכמה מתקדמים. מסגידה עתיקה בפני הלוחמים למלחכי פנכה של היום, במקומות בהם הטבע האנושי הוא הגרוע שם הרגש הזה הכי חזק.
היחס הזה בין הברבריות לנאמנות הוא אחד הסידורים בהם "המשרת והמפרש של הטבע"[28] נתקל בהם בכל מקום. כפיפות של רבים לפרט האחד היא הצורה החברתית הנחוצה לבני האדם כל עוד הטבע שלהם הוא פראי או אנטי-חברתי. וכדי לשמור עליו יש צורך בכך שתהיה להם ייראה מפני אותו האחד. בדיוק באותה המידה בה התנהגות אחד כלפי השני הוא כזה שמחולל איבה תמידית, חייבת להתקיים בה הערצה כלפי מנהיג חזק, נחוש ואכזרי, שהוא לבדו יכול לדכא את טבעם הנפיץ ולשמור עליהם מפני הרס הדדי. בין אנשים כאלה כל צורת ממשל חופשית היא בלתי אפשרית. חייבת להתקיים רודנות נוקשה באותה מידה בה בני האדם הם פראיים. וכדי שהיא תתקיים, יש צורך באמונה תפלה הסוגדת לרודן. אבל ככל שהאופי נבנה על ידי משטר החיים החברתיים, ככל שאינסטינקטים של טורפים מתנוונים מחוסר שימוש בהם, ככל שרגשות האהדה הולכים וצומחים, כך הופך השלטון הקשה הזה והופך לפחות ופחות נחוץ, כך פוחתת הסמכות של השליט, כך נעלמת ייראתו. הוא הופך להיות במרוצת הזמן מאל, או אל למחצה לאדם רגיל לגמרי, הפתוח לביקורת, ללעג, לדימוי קריקטורי. הדבר מתרחש בהשפעת גורמים שונים. צבירת הידע מסירה בהדרגה מהשליט את המאפיינים העל טבעיים אשר יוחסו לו בראשונה. התפיסות אשר המדע המתפתח מעניק להדר הבריאה, כמו גם הקביעות וחוסר יכולת להימנע מהסיבה הראשונית[29], גרמו לכל להרגיש כמה קטן יחסית לאלה כל כוח אנושי. והיראה אשר פעם הייתה נחלת חלקו של כל אדם גדול, עברה בהדרגה אל היקום, שאותו האדם הדגול אינו אלא חילק זניח ממנו. גידול באוכלוסייה, עם הממוצע של אנשים גדולים, כרוכה בתדירות הולכת וגדלה של אלה, וככל שהם רבים כך הולך ופוחת הכבוד שניתן להעניק לכל אחד מהם באופן אישי. הם פשוט מגמדים אחד את השני. ככל שהחברה הופכת למיושבת ומסודרת, הרווחה והקדימה שלה פחות ופחות תלויים באדם מסוים. בחברה הפרימיטיבית מותו של ראש השבט יכול לשנות את מסלול של כל הדברים. אבל בחברה כמו שלנו, הדברים ממשיכים להתנהל כרגיל, ולא משנה מי מת. וכך השפעות רבות, פוליטיות ושאינן כאלה, מצטרפות להפחתת כוחה של האצולה. וזה נכון לא רק במובן אליו מתכוון טניסון אלא גם במובן נעלה יותר ש:
"הפרט קמל, אך העולם הולך ומתרחב".[30]
יתרה מכך יש לציין כי בעוד שהצורך בשררתו של האדם הגדול הופך לבלתי נחוץ, בעוד שהאמונה התפלה המקנה אתה ייראה מפני השררה הבלתי מוגבלת הולכת ונעלמת, בו בעת העמדת האיש הגדול בראש הופכת לבלתי אפשרית. במצה החברתי הגס, בו החזק הוא הצודק, בו המלחמה היא העסק של החיים, בו התכונות הנדרשות מהשליט בשביל למשול על נתיניו ולהכריע את אויביו כאחד הן כוח גופני, אומץ, ערמה וכח רצון, קל לבחור את הטוב ביותר. ליתר דיוק הטוב ביותר בוחר את עצמו. התכונות אשר הופכות אותו לכשיר ביותר למשול על הברברים שסביבו הן הן התכונות המקנות לו את השליטה. אבל במצב מתקדם, מורכב, ובאופן יחסי נטול מלחמות כמו זה שאנו חיים בו, אין אלה תכונות נחוצות. וגם לו היו נחוצות, הסידורים המאורגנים היטב של החברה לא מתירות לבעל התכונות לפרוץ את דרכו אל פסגת השררה. שהרי בשביל למשול בקהילה מיושבת של בני תרבות התכונות הנחוצות הן לא אהבת הכיבושים כי אם חפץ באושר הכללי, לא שנאה בלתי נגמרת כלפי האויבים, כי אם הגינות שלווה נטולת אמוציות, לא תחמנות מחוכמת כי אם תובנה פילוסופית. כיצד ניתן למצוא אדם אשר ניחן באלה במידה הגדולה ביותר? בשום מדינה הוא לא נולד בדרך קבע כיורש העצר, ואיש אינו טיפש דיו להאמין כי ניתן לבחור בו מתוך שלושים מיליון בני האדם. כבר ראינו כיצד הבחירות הפרלמנטריות שלנו מדגימות את חוסר היכולת לזהות את זה שערכו הכי גדול. ואם כמה אלפי הבוחרים במחוז הבחירה לא מסוגלים לבחור מביניהם את האדם החכם, המיליונים המרכיבים את אומה – אף פחות. ככל שהחברה הופכת לגדול יותר, מורכבת יותר, שוחרת שלום יותר, כך הולכת העליונות הפוליטית של הטוב ביותר והופכת לבלתי אפשרית.
אבל אפילו אם היחסים בין המושל האוטוקרטי לעבד ראויים מוסרית, ואילו יכולנו למצוא את האדם הכשיר ביותר להיות מושל כזה, עדיין שומה עלינו לקבוע שצואת ממשל כזו היא רעה. לא נעשה זאת פשוט על סמך זה שממשל עצמי הוא גורם חינוכי בעל ערך. אבל עלינו לנקוט ששום אדם, טוב וחכם ככל שיהיה, אינו כשיר להיות השולט היחיד על ענייניה של חברה מורכבת, ושעל אף הכוונות הכי טובות, רודן טוב לב צפוי לחולל מפגעים נוראיים ביותר שלא היו אפשריים בכל דרך אחרת. אנו ניקח מבין המקרים את זה הכי אוהד לאלה אשר היו מוכנים להעניק את השררה העליונה לטובים ביותר. ניקח את המקרה של הגיבור לדוגמה של מר קרלייל – קרומוול. אין ספק שבתקופה בה צמחה הפוריטניות היה מספיק במנהגי התקופה כדי להצדיק את סלידתה מהם. אין ספק שהמידות הרעות והאיוולת, מורשת הקתוליות הנחלשת היו גרועים דיים לייצר תנועת נגד סגפנית. אבל בסדר הדברים שבטבע, לא ניתן לשנות את הרגלים ואת התענוגות של בני האדם באופן פתאומי. כל השפעה מתמשכת חייבת להיווצר לאט. יש לפתח את הטעם הטוב ושאיפות נעלות, לא לכפות אותם מבחוץ. לשלול סיפוקים נמוכים לפני שסיפוקים נעלים תפסו את מקומם הוא מתכון לאסון וודאי, שכן סיפוק מסוג כלשהוא הוא תאני לקיום בריא. יהיה מה שיהיה למוסר, או ליתר דיוק האי-מוסר הסגפני להגיד, תענוגות וכאבים הם התמריצים והסייגים בהם הטבע משמר את יצוריו מפני הרס. שום כינוי גנאי נוסח "פילוסופית חזירים"[31] לא ישנה את בעובדה הבלתי משתנה כי הסבל הוא הנתיב אל המוות, בעוד שהאושר מוסיף חיים ומעניק חיים. אבל הפוריטניות הזועמת לא יכלה לראות את האמת הזאת, וביקשה ברהבתנות של קנאות לבטל את התענוג באשר הוא. כשהיא הגיעה לשלטון היא לא רק ביטלה את הבידור השוני במחלוקת, אלא את הכל יחד איתו. וקרומוול נושא באחריות לדיכוי זה, בין בחקיקה בין באכיפה ובין אם בכך שאפשר אותם. וכעת, מהן התוצאות של הניסיון לכפות על בני האדם את המידה הטובה? מה בא אחרי שהאיש החזק הזה, אשר חשב שבכך הוא "עוזר לאל לתקן את הכל", הלך לעולמו? ריאקציה איומה אשר הביאה לאחת התקופות השפלות ביותר בהיסטוריה שלנו. לבית מחודש זה נכנסו "שבע רוחות אחרות, רעות מהראשונה"[32]. במשך דורות האופי האנגלי ירד. מידות רעות זכו לתהילה, מידות טובות –ללעג. מחזאים הפכו את הנישואין למושא של צחוק, גסות ובוטות שגשגו, שאיפות נעלות חדלו מלהתקיים, ותקופה כולה הושחתה. רמת החיים לא עלתה עד שלטונו של ג'ורג' ה-3. ויש לנו להודות על מאה שנות הפגיעה במוסר במידה רבה לקרומוול. אם כן, האם עדיין ברור כי שלטונו של אדם אחד, צדיק ככל שיהיה, הוא ברכה?
לבסוף, יש לציין שכאשר העליונות הפוליטית של הגדולים כבר לא קיימת בצורתה הגלויה, היא ממשיכה בצורה סמויה וטובה יותר. שכן האין זה ברור בתקופה האחרונה שהציוויים של אדם החכם נאכפים בסופו של דבר על ידי אחרים, אם לא על ידי עצמו? אדם סמית הכתיב, ביושבו מול האח, שינויים גדולים מאלה שנעשו על ידי ראשי ממשלות. הגנרל טומפסון[33], אשר מחשל את כלי הנשק למלחמה נגד חוקי הדגן, קובדן[34] וברייט[35], אשר מוסיפים עליהם ומניפים אותם, מקדמם את הציביליזציה הרבה יותר מאלה האוחזים בשרביטי השלטון. עם כל הסלידה של הפוליטיקאים מהעובדה הזו, איש טרם הצליח לסתור אותה. מי שיצרף להשלכות האדירות שכבר התחוללו בעקבות חופש הסחר יצרף את ההשלכות אדירות אף יותר שיווצרו מכאן ואילך, חייב לראות שהמהפכה אשר חוללו האנשים האלה רחבה לאין שיעור מכל מהפכה שהתחיל כל בעל שררה בזמנים המודרניים. כפי שמר קרלייל יודע היטב, אלה המנסחים אמיתות חדשות ומלמדים און הם היום השליטים האמתיים, "המחוקקים הבלתי מוכרים"[36], המלכים למעשה. בכך אנו זוכים בטוב שהאנשים הגדולים יכולים לעשות בשבילינו בעוד שהרע נחסך מאיתנו.
הו לא, המשטר הישן חלף מן העולם. לפחות בשבילנו, שיעבוד הרבים ליחיד הפכה לבלתי נחוצה, מעוררת סלידה ובלתי אפשרית כאחד. "הערצת הגיבורים", אשר הייתה טובה לזמנה ורעה לזמנינו – מתה. ולמרבה השמחה שום נאום, רהוט ככל שיהיה, לא יוכל להקים אותה לתחיה.
----------------
הנה מה שנראה כשתי עמדות שלא יכולות לשכון בכפיפה אחת, שני טיעונים הרסניים אחד לשני. מחד – ביקורת הרסנית על הממשל הייצוגי, ומאידך ביקורת הרסנית אף יותר על הממשל המלוכני, וכל אחת נדמה כי מבטלת את חברתה.
ואף על פי כן הפרדוקס קל מאוד לפתרון. אפשרי בהחלט להגיד את כל מה שאמרנו על הפגמים של הממשל הייצוגי, ועדיין לגרוס שזוהי צורת הממשל הטובה ביותר. ואף, אפשר בהחלט להשיג אמונה עמוקה יותר בזכות עליונותה על סמך אותן הראיות בדיוק אשר נראו לכאורה כפוגמים.
שכן, שום דבר ממה שהעלינו לא מגלה לנו כי אין היא טובה כאמצעי להבטיח צדק בין בני האדם או בין המעמדות השונים. שפע הראיות מראה ששמירת היחסים ההוגנים בין האזרחים, אשר היא היא מהווה את תכלית העיסוק של הכוח המושל, נעשית בצורה בטוחה ביותר כאשר מקור אותו הכוח המושל הוא האוכלוסייה עצמה, על אף הפגמים אליהם כוח כזה נתון. לצורך ביצוע התפקיד האמתי של הממשלה, הממשל הייצוגי הוכח כטוב ביותר, הן במקורו, הן בתאוריה והן בתוצאותיו. הבה נעיף מבט על העובדות בשלושת ראשי הפרקים האלה.
בספרד, באנגליה ובצרפת כאחד, הכח של העם מתגלם כמחסום מפני רודנות המלכים, כלומר חוסר צדק מלוכני. הרשומות המקדמות של הקורטס בספרד[37] המצויות בידינו מספרות כי היה זה תפקידם לייעץ למלך, ואילו חובתו היה להקשיב לעצתם. הם עתרו, מחו, התלוננו על עוולות, וביקשו לפצות. ואחרי שהמלך נעתר לדרישותיהם, הוא נשבע לקיימן. והמוסכמה הייתה שכל פעולתו המפרה את התקנות שנוסדו בדרך זו, "תכובד כצו המלך, אבל לא יקיימו אותה בהיותה עומדת בסתירה לזכויות ופריבילגיות של הנתין". בכל זה אנו רואים בבירור רב שהתכלית המיוחדת של הקורטס היה לתקן את העוולות שנעשו על ידי המלך או אחרים, שהמלך נהג להפר את ההבטחות לתיקונים שניתנו להם, ושהיה עליהם לאמץ אמצעיים לאכיפת ההבטחות שניתנו. באנגליה אנו מוצאים עובדות דומות. הברונים אשר ריסנו את הרודנות של המלך ג'ון, על אף שלא זכו למינוי רשמי, היו למעשה נציגים מאולתרים של האומה. ומתוך דרישותיהם שהצדק לא יועמד למכירה, לא ישלל ולא יעוכב, אנו למדים על המפגעים החברתיים אשר הביאו אותם לקחת את הכוח לידיים. בתקופות המוקדמות האבירים והעירוניים אשר זומנו על ידי המלך במטרה לרכוש מהם אספקה, זכו, תמורת העסקים איתו, לקבל מידיו פיצוי על עוולה, דהיינו השלטת הצדק. ובכך שהם השיגו בסופו של דבר ואף עשו שימוש מדי פעם בכוח של מניעת האספקה עד אשר הצדק יינתן, אנו רואים הן את הצורך לתקן את עוולות האוטוקרטיה, והן הסתגלות של המוסדות הייצוגיים להשגת תכלית זו. ובהמשך הושג פיתוח נוסף של הכוח העממי, שמקורו בדרישה לחוקים הוגנים יותר, פחות זכויות יתר מעמדיות, פחות פטורים מעמדיים, פחות חוסר צדק מעמדי. הנאומים בעד חוק הרפורמה[38] מדגימים את העובדה הזו די והותר. וגם בצרפת, הממשל הייצוגי גדל לתוך צורה מוגדרת מתוך תמריץ של דיכוי בלתי נסבל. כאשר סחיטה מצטברת של מאות שנים דחקה את הומני האנשים למצב של אומללות, כשמיליוני פרצופים כחושים נראים ברחבי המדינה, כשעותרים הגוועים ברעב נתלים על "גרדום בגובה שתיים עשרה מטר"[39] , כשגזל ואכזריות של מלכים עלובים והאצילים העלוקות הביאו את האומה לסף התפוררות, אז הופיעה כפתרון האסיפה של אנשים שנבחרו על ידי הציבור.
על כן, בבחינה אפריורית, הממשל הייצוגי כשיר לייסד חוקי צדק, כפי שעולה מכך שהספרדים, האנגלים והצרפתים כאחד פנו לאליו לתכלית זו, וזאת בנוסף למאמצים שנעשו על ידי אומות אירופאיות אחרות מאוחר יותר בכיוון זה. הרציונל מאחורי הדבר הוא פשוט למדי. ברור למדי שבמקרה ממוצע, האדם יגן על האינטרסים שלו באופן יסודי יותר משיעשו זאת אחרים בשבילו. ברור למדי, שבמקום שיש לתקן תקנות המשפיעות על האינטרסים, התקנות האלה יהיו הוגנות ביותר אם כל המעורבים נוכחים בעת המעשה. וברור למדי, שבמקום בו המעורבים כה רבים וכה מפוזרים גאוגרפית, עד שבלתי אפשרי באופן פיזי שכולם יקחו חלק בעיצוב התקנות האלה, הדבר השני הכי טוב הוא שהאזרחים בכל מקום ומקום ימנו איש אחד מביניהם לדבר בשמם, לדאוג לדרישותיהם, להיות להם לנציג. העיקרון הכללי הוא שרווחת הכלל מובטחת ביותר כאשר כל אחד דואג לרווחתו שלו, ועיקרון זה מיושם ישירות ככל שהנסיבות מתירות. ניתן להסיק, הן מטבע האדם כמו גם מההיסטוריה, שאין להפקיד את האינטרסים של אומה שלמה של בני אדם בידי אדם בודד במקום בו האינטרסים שלו, אמתיים או מדומיינים, מתנגשים עם האינטרסים שלהם. באופן דומה ניתן להסיק מהטבע האנושי ומההיסטוריה שקבוצה קטנה של האומה, כמו האצולה, לא יכולה לחשוב על רווחת האוכלוסייה הכללית כעל עדיפה על רווחתם שלהם. ועוד ניתן להסיק שרק פיזור כללי שלה כוח הפוליטי יהווה ערובה לרווחה כללית. לאורך כל הדרך זו הייתה האמונה במסגרתה הממשל הייצוגי קודם, תוחזק והורחב. מהצווים הראשונים המזמנים את חברי הפרלמנט, צווים אשר הכריזו כי השלטון הצודק ביותר הוא השלטון בו החוקים הנוגעים בכולם צריכים לזכות לאישור של כולם, ועד לסיבות שמעלים כעת נעדרי זכות ההצבעה בעד השתתפותם בכח הפוליטי, זו התיאוריה שתמיד הייתה טמונה בין השורות. שימו לב כי שום דבר אינו נאמר על החוכמה או יכולת ניהולית. התכלית המיועדת הייתה, מהתחלה, צדק. בין אם נשקול את השאלה באופן מופשט, או בין אם נבחן את דעותיהם של בני האדם על הנושא מימי קדם עד לימינו אנו, נראה באופן זהה כי התאוריה של הממשל הייצוגי היא שזהו האמצעי הטוב ביותר להבטחת יחסים חברתיים הוגנים.
והאין התוצאות מצדיקות את התאוריה? כלום לא הצליחו הפרלמנטים המוקדמים שלנו, אחרי מאבקים ממושכים, לרסן את השימוש הפרות בכח המלכותי, ובביסוס זכויות הנתינים? האין הביטחון היחסי והצדק ממנו נהנים במסגרת צורת השלטון שלנו נושא לקנאה בה אומות אחרות חשובים עליהם? האם אחרי הכינוס של האסיפה המכוננת הלאומית של צרפת[40] לא בא ביטול גורף של הנטל אשר העיק על האנשים, ביטול מעשרות כנסייתיים[41], הקורווה[42], הגאבלה[43], שימור יתר של חיות הבר, שלילת פריבילגיות וחסינויות פאודליות רבות, ושחרור לחופשי של העבדים במושבות הצרפתיות? וכלום לא הביאה הרחבת המערכת האלקטורלית שלנו, המגולמת בחוקי הרפורמה, לסדר הוגן יותר? עדות לכך ניתן לראות בביטול חוקי הדגן, השוואת מסי ההורשה והירושה[44]. לא ניתן להכחיש את ההוכחות. ברור, הן אפריורי והן אפוסטריורי, שהממשל הייצוגי מתאים במיוחד לקביעה ושמירה על חוקים צודקים.
וכעת שימו לב שההסתייגויות לממשל הייצוגי שהעלינו פעם, מהוות אך בקושי התנגדות כלשהי אליו כל עוד הוא לא חורג מתפקידו המוגבל יחסית. למרותה שהרדידות האינטלקטואלית שלו הופכת אותו לבלתי כשיר להשגיח ולפקח על אינספור התהליכים המורכבים מהם בנויים חי האומה. ואף על פי כן יש לו די שכל לחוקק ולאכוף את עקרונות הצדק הפשוטים המהווים בסיס להתנהגות נכונה של האזרחים עם זולתם. העקרונות הם כאלה שאף הפשוטים שבמוחות יכולים להבין את יישומיהם העיקריים. יהיה הבוחר הממוצע טיפש ככל שיהיה, הוא יכול לראות את הנאותות שבתקנות כמו אלה המונעות אנשים מלרצוח ולשדוד. הוא יכול להבין את הטעם בחוקים האוכפים החזר של חובות, הוא יכול לתפוס את צורך באמצעיים למניעת השתלטות החזקים על החלשים והוא יכול להרגיש את היושר של מערכת המשפט שמייחסת באופן זהה לעניים ולעשירים כאחד. הנציג הממוצע הוא אולי בעל יכולות מוגבלות, אבל הוא כשיר, תחת הנהגת חבריו החכמים ממנו, לעצב אמצעיים לביצוע המגבלות הנחוצות האלה. או ליתר דיוק – הוא כשיר לשמור על מערך האמצעיים הנבנה באיטיות במשך דורות רבים של קודמיו, ולעשות משהו בקשר לשיפורם והרחבתם בכיוונים שהצורך בהם הכי ברור. אמת הדבר שגם הדרישות המצומצמות האלה לחוכמת הבוחרים והנבחרים לא זוכות למענה שלם. אבל למרות שהבוחרים לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה שהם היו יכולים למנוע חוקים המעדיפים את האצולה על פני פשוטי העם, אם לא היו בוחרים נציגים מבין בני האצולה. אבל כשחוסר הצדק בחקיקה מעמדית משווע, כמו במקרה של חוקי הדגן, יש להם מספיק שכל ישר להשתמש באמצעים הנחוצים לביטולה. ולמרות שרוב המחוקקים לוקים בכושר ההבחנה הנחוץ לראות שהחלק הארי שהמפגעים אותם הם מנסים לתקן על ידי פיקוח ורגולציה רשמיים היה נעלם לו הייתה מתקיימת השלטת הצדק וודאית, זמינה וזולה. אבל חוקי בתי הדין המחוזיים ורפורמות חוקיות אחרונות אחרות מראים כי שהם מזהים בסופו של דבר את החשיבות של סידור משפטי יעיל יותר. על כן בעוד שהמשכל הממוצע הנמוך יותר אשר מאפיין בהכרח את הממשל הייצוגי הופך אותו לבלתי כשיר לניהול העסק המורכב של פיקוח על כלל חיי האומה, אין הוא פוסל אותו מהחובה הפשוטה יחסית של הגנה. ושוב, בקשר לתפקיד החיוני ביותר הזה של הממשלה, ישנה זהות אינטרסים ברורה הרבה יותר בין הנציג לבין האזרח, מאשר בקשר לרבבות תפקידים אחרים שהממשלות נוטלות על עצמן. למרות שבדרך כלל חבר הפרלמנט כמעט ולא מושפע מהשאלה האם מורים ממשלתיים, אנשי דת ממשלתיים, פקחי בריאות ממשלתיים, מחלקי צדקה ממשלתיים וכיו"ב עושים את מלאכתם נאמנה, השאלה האם חייו ורכושו שלו בטוחים היא בעלת משמעות גדולה בעיניו. ולכן הוא צפוי לדאוג להשלטת צדק יעילה הרבה יותר משהוא ידאג לניהול יעיל של כל דבר אחר. יתרה מכך, אותה המורכבות, חוסר התאמה בין חלקים והסרבול הכללי המונעים מהממשל הייצוגי לבצע את הפעולות ולקבל את ההחלטות הנחוצות לפיקוח פטרנליסטי על ענייני שלושים מיליון האזרחים, לא מונעים ממנו את היכולת לקבוע ולשמור על תקנות לפיהן האזרחים מנועים מלפגוע איש ברעהו. שהרי עקרונות הצדק הם קבועים וגם פשוטים, וברגע שנחקקו קווי המתווה העיקריים שלהם, כל מה שנוצר לממשלה הוא לפתח אותם ביתר שלמות, ושלכלל את האמצעים לאכיפתם. זו משימה שהממשל הייצוגי האיטי והמסורבל אינו בלתי כשיר בשבילה. כך שבעוד שמקורו, התאוריה שלו ותוצאותיו מראים כי הממשל הייצוגי הוא הטוב ביותר להבטחת צדק בין מעמד למעמד כמו גם בין אדם לאדם, ההסתייגויות אשר מורים כנגדו בצורה כה חזקה בכל שאר יחסיו עם החברה, לא עושים זאת ביחס היסודי הזה.
וכך הגענו אפוא לפתרון הפרדוקס. הנה האוקימתא בין שתי העמדות הסותרות לכאורה שהצגנו לעיל. לשאלה "למה טוב הממשל הייצוגי?" תשובתנו היא: הוא טוב, טוב במיוחד, טוב מעל ומעבר מכל השאר, לעשיית הדבר שהממשלה צריכה לעשות. הוא רע, רע במיוחד, רע מעל ומעבר מכל השאר לעשיית הדברים שהממשלה לא צריכה לעשות.
--------------
נקודה אחת נשארת. אמרנו לפני זמן מה, שלא רק שהממשל הייצוגי הוא הטוב ביותר על אף פגמיו הרבים והבולטים, אלא שאף ניתן ללמוד מתוך אותם פגמים עצמם על עליונותו. המסקנה שהגענו אליה זה עתה, שמשתמע ממנה שהפגמים הללו נוטים לעכב ממנו לבצע את מה שממשלה לא צריכה לעשות כבר סיפקה מפתח לטענה המוזרה למראה הזאת. אבל מוטב יהיה לתת פה הצדקה יותר מוגדרת לכך. זה מביא אותנו למדע הטהור של העניין.
המורכבות ההולכת וגדלה, אשר מאפיית חברות מתקדמות, היא מורכבות אשר שנוצרת מריבוי החלקים השונים המבצעים תפקידים שונים. תורת חלוקת העבודה מובנת היום על ידי הרוב בצורה זו או אחרת, והרוב יודעים שבזכות החלוקה, כל פועל, כל יצרן, כל עיר, כל מחוז מוגבלים יותר ויותר לסוג אחד של עבודה. אלה אשר חוקרים את מבנה הגופים החיים מוצאים שתהליך ההתפתחות האחיד הוא שכל איבר מקבל בהדרגה תפקיד מוגדר ומוגבל. וכך עולה, שלב אחר שלב, "חלוקת עבודה פיזיולוגית "מושלמת יותר. ובמאמר בנושא "הקדמה: חוקיה וסיבותיה"[45], אשר פורסם בגיליון אפריל, ציינו שההתמחות ההולכת והגוברת הזו של תפקידים, אשר מתרחשת בכל גופים מסודרים, חברתיים כמו אישיים היא התגלמות של תהליך עוד יותר כללי המתרחש בבריאה כולה, אורגנית ואנאורגנית כאחד.
כעת, להתמחות הזאת של תפקידים, אשר מהווה את חוק ההתארגנות, יש השלכות לשני כיוונים בעת ובעונה אחת. באותו הזמן שכל חלק גדל כשהוא תואם לתפקיד המיוחד שעליו למלא, הוא גדל בלתי תואם לכל תפקידים אחרים. הפיכה לכשיר במיוחד לדבר אחד היא עצמה הפיכה לפחות כשיר לכל דבר אחר. אין לנו פה מקום להביא דוגמאות לאמת הזאת. אבל על חיבור עכשווי בנושא הפיזיולוגיה יספק את הקורא עם שפע דוגמאות לכך, כפי שרואים בהתפתחות של היצורים החיים. ומכתבי הכלכלנים פוליטיים ניתן לראות כיצד הדבר מתרחש בהתפתחות של חברות. כל מה שאנחנו רוצים לציין כאן הוא שהחלק הממשלתי של הגוף הפוליטי מדגים את האמת הזאת בדיוק כמו חלקים אחרים. בזכות החוק האוניברסלי הזה, הממשלה לא יכולה להשיג את היכולת לבצע את משימתה המיוחדת בלי לאבד את היכולת לבצע עבודות אחרות.
זהו, כפי שאמרנו, המדע הטהור של העניין. המשרה המקורית והחיונית של הממשלה היא של הגנה על נתיניה נגד תוקפנות, חיצונית ופנימית. בצורות הנמוכות, הלא מפותחות של החברה, שם החלקים כמעט ולא נפרדים, והתמקצעות לתפקידים כמעט ולא קיימת, המטלה החיונית הזאת, שממלאים אותה בצורה בלתי מושלמת, מצטרפת לאינסוף מטלות אחרות: לממשלה יש שליטה על כל פעילות, פרטית וחברתית. היא מפקחת על הלבוש, מזון, ניקיון, מחירים, מסחר, דת, ומפעילה כח בלתי מוגבל. כאשר ההרכב שלה משתנה כדי לבצע בצורה טובה יותר את תפקידה החיוני, הממשלה הופכת למוגבלת יותר הן בכוח והן בהרגל לעשות דברים אחרים. עלייה ביכולת לבצע את חובתה האמתית כרוכה בירידה ביכולת לבצע סוגים אחרים של פעולות. ומסקנה זו, הנובעת מהחוק האוניברסלי של ההתארגנות, הוא המסקנה שהיקש האינדוקטיבי כבר הוביל אותנו אליה. כבר ראינו שבין מבחינה תאורטית והן מבחינה מעשית, הממשל הייצוגי הוא הטוב ביותר להבטחת צדק. ראינו גם שהן מבחינה תאורטית והן מבחינה מעשית הוא גרוע ביותר לכל מטרות אחרות. וכאן אנו מוצאים שהמאפיין האחרון נלווה בהכרח אל הראשון. כל אותן דוגמאות לחוסר היכולת, אשר נראה כי מורים באופן קציני כל כך נגד הטוב שבממשל הייצוגי, אינם אלא תוצאות בלתי נמנעות של הסתגלותו היותר שלמה לתפקידו האמתי. וכשנבין כי כך הדבר, נראה שאלה הם אינדיקציות לכך שזוהי צורת הממשל הטבעית למצב החברתי המאורגן והמתקדם יותר.
אנחנו לא מצפים שלטיעון זה יהיה משקל כלשהו אצל אלה בהם הוא הכי נוגע. אמיתות בעלות אופי כה מופשט לא יזכו לאהדה אצל פוליטיקאים. המטמורפוזה שתיארנו כאן אינה מוזכרת אצל אובידיוס. היסטוריה, כפי שנכתבת היום לא מעירה על כך שום הערה. אין לכך שום אזכור באלמנכים ודוחות של וועידות. אין לכך גם הוכחה סטטיסטית. ברור אפוא שהסיכוי שהמחוק ה"פרקטי" יכיר בדבר הוא קלוש. אבל למיעוט הנבחר, הלומד את המדע החברתי, כשמו הראוי, אנו ממליצים על עובדה כללית זו כעל בעלת חשיבות עליונה ביותר. אלה המכירים את חוקי החיים הכלליים, ואשר מבינים שחוקי החיים הכלליים האלה נמצאים בבסיס כל התופעות החברתיות, יראו שהשינוי הכפול הזה באופי הממשלות המתקדמות כולל תשובה לשאלה הראשונה מכל השאלות הפוליטיות. הם יראו שהתמקצעות זו, שבזכותה הממשלה המתקדמת מקבל את הכח לבצע משימה אחת, בעוד שהיא מאבדת את הכח לבצע אחרות, מציינת בבירור את הגבולות של חובות המדינה. הם יראו שכם אם נניח בצד את כל הראיות, עובדה זו לבדה מראה לנו באופן נחרץ מהו התחום הראוי לחקיקה.
[1] שייקספיר, "כבקשתכם", מערכה 2 תמונה 1 בתרגום דודי פרנס
[2] ווילאים ג'יימס רובסון, בהיותו פקיד של "קריסטל פאלאלס קומפני ביצע פעולות מרמה במניות החברה בשווי 27 אלף ליש"ט (כ2 מיליון ליש"Y במונחי 2010). לאופולד רדפת', בהיותו פקיד של גרייט נורת'רן ריילווי, ביצע מעשי מרמה בשווי כולל של כרבע מיליון ליש"ט (קרוב ל20 מיליון ליש"ט במונחי 2010).
[3] Mechanics' Institutions
[4] ספריית השאלה הסמוכה למוזיאון הבריטי, אשר נפתחה ונוהלה על ידי מוציא לאור צ'רלס אדוארד מודי
[5] טיימס, 19.5.1857 עמ' 10
[6] מאזנת היא מכשיר מדידה המשמש מודדים בשלבי התכנון והבקרה של פרויקטים הנדסיים
[7] Carlyle, Thomas (1850). Latter-Day) Pamphlets. London: Chapman & Hall.)
[8] חוק הרפורמה הוא חוק שהתקבל בפרלמנט הבריטי ב-1832, ששינה את סדרי הבחירות לבית הנבחרים הבריטי, כדי שייצגו טוב יותר את ציבור הבוחרים. שני השינויים העיקריים ברפורמה היו ביטולם של מחוזות בחירה היסטוריים שבהם מספר מצביעים קטן מאד, והענקת זכות הבחירה לציבור רחב יותר (ויקיפדיה)
[9] חוקי הדגן (באנגלית: Corn Laws) היו חוקים שקבעו שיעורי מכס גבוהים על ייבוא של דגן (בעיקר חיטה) לבריטניה על מנת להגן על יצרני החיטה המקומיים. (ויקיפדיה
[10] לצורך בחירות לבית התחתון, המדינה כולה חולקה למחוזות בחירה, אשר ברו נציג אחד למחוז אשר נשלח לפרלמנט. שיטה זו הביאה לתת ייצגו של אזורים עירוניים, שהיו מאוכלסים בצפיפות אך תפסו פחות שלט מאזורים חקלאיים.
[11] סר ויליאם בלקסטון (1723-1780), משפטן אנגלי. הקטע המצוטט הוא מספרו הידוע ביותר, "פירושים על דיני אנגליה"(1753)
[12] האי מינורקה באיים הבלאריים היה ברשות הבריטים בין השנים 1708-1802
[13] esprit de corps
[14] מלחמת קרים (1853-1856). אחת המלחמות הראשוונת שקבלו חשיפה תקשורתית נרחבת מכתבים בשטח, מה שתרם לעניין ציבורי בהתנהלותה, וגם להקמת וועדת חקירה על הטעויות שנעשו במהלך המלחמה.
[15] חוק בתי דין המחוזיים, או בשמו המלא חוק החזר חובות קטנים של 1846, העברי סמכות דיון בתביעות קטנות לבתי הדין המחוזיים.
[16] . Carlyle, Thomas (1850). Latter-Day) Pamphlets. London: Chapman & Hall.
[17] אחרי שאדוארד ג'נר גילה ב1796 כי מי ששרד את מחלת אבעבועות הפרות נמצא מחוסן מפני אבעבועות שחורות, ההדבקה הפכה לאמצעי חיסון מקובל באותה תקופה
[18] בית מלבורו – בית אחוזה בווסטמינסטר שבלונדון. שימש בשנים 1853-1861 מקום לאקדמיה המלכותית לאמנויות, תחת חסותו של הנסיך אלברט, בעלה של המלכה ויקטוריה
[19] Double -firsts
[20] Jake-Cadeism
[21] כך מתרגם דודי פרנס את שמו של Dogberry, השוטר מחזהו של שייקספיר "מהומה רבה ללא דבר". האיש משתמש במחסה בכמות גדולה של פתגמים משובשים, עד שהמונח Dogberryism התקבע בלשון האנגלית לפתגם משובש.
[22] Carlyle, שם
[23] כ-8 מיליון ליש"ט במונחי 2010
[24] מלחמת קרים 1853-1856
[25] ארמן ז'אן דו פלסי, דוכס דה רישלייה (1585-1642), הידוע בתור הקרדינל רישלייה, היה מדינאי ואיש כנסייה קתולי צרפתי, שמונה לראש מנגנון השלטון בצרפת בשנת 1616. ב-1624 התמנה לשרו הראשי של המלך לואי השלושה עשר, משרה בה החזיק עד מותו ב-1642,
קרדינל ז'ול מזראן (1602-1662) מדינאי ואיש כמורה צרפתי, יורשו של רישלייה, ראש המנגנון המדיני של צרפת בין השנים 1642-1661
אן רובר ז'אק טורגו (1727-1781) כלכלן ומדינאי צרפתי, שר האוצר בשנים 1774-1776. ניסה לבצע רפורמה ליברלית בכלכלת צרפת
תומאס וולזי (1473-1530) איש גמורהןפוליטיקאי אנגלי בכיר בחצרו של הנרי השמיני, מלך אנגליה. וולזי היה לורד צ'נסלור ותיפקד למעשה כ-alter rex (משנה למלך).
ויליאם ססיל, ברון ברלי ה-1.(1520-1598) מדינאי אנגלי, יועצה הראשי של המלכה אליזבת הראשונה ברוב שנות מלכותה, פעמיים מזכיר המדינה (1550-1553 ו-1558-1572) ו"הלורד הראשון של האוצר" מ-1572.
פרנסיס בייקון (1561-1626) פילוסוף, משפטן, סופר ומדינאי אנגלי.
ג'ון מילטון (1608-1674) משורר אנגלי. שימש כמזכירו של קרומוול
[26] אדוארד איבנוביץ' טוטלבדן (1818-1884) גנרל רוסי ומומחה להנדסה צבאית. עבודות הביצורים בסבסטופול, עליהן הוא פיקד בהיותו רב-סרן, מנעו כיבוש ישיר של העיר ואילצו את הבריטים להטיל מצור ממשוך על העיר במקום. בעקבות ההצלחה הזאת קודם לדרגם גנרל-אדיוטנט.
[27] ג'ורג' ה-4 הוכרז כנסיך עוצר עקב מחלת אביו ב-1811 ומלך עד מותו ב-1830
[28] תיאור של האדם הפותח את "נובום אורגנון" של פרנסיס בייקון
[29] מונח זה לקוח מתפיסתו אפיסטמולוגית של ספנסר. ראו אצלו בFirst Princilples
[30] Alfred Tennyson "Locksley Hall" (1835)
[31] “Pig Philosophy” כינוי של קרלייל לתועלתנות, שלפי תפיסת קרלייל רואה באדם סוג של חזיר מאושר
[32] על פי מתי 12:45
[33] תומאס פרונט טומפסון (1783–1869) חבר פרלמנט בריטי, אשר הנהיג בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 את הליגה נגד חוקי הדגן
[34] ריצ'ארד קובדן (1804-1865) – תעשיין ופוליטיקאי בריטי, ממנהיגי המתנגדים לחוקי הדגן
[35]ג'ון ברייט (1811-1889) –פוליטיקאי בריטי אשר נודע בנאומיו על חשיבות הסחר החופשי
[36] הביטוי שאול משירו של פרסי ביש שלי A Defence of Poetry
[37] Spanish Cortes – הכונה לקורטס חנרלס, הפרלמנט הספרדי
[38] ראו לעיל הערה 91
[39] לפי Thomas Carlyle, The French Revolution: A History (1837)
[40] ב-9 ביולי 1789, כחלק מהמהפכה הצרפתית
[41] tithes
[42] מס שנתיש הצמית שילם לבעל הקרקע
[43] מס עקיף על המלח שהיה נהוג בצרפת מהמאה ה-14 ועד המהפכה הצרפתית
[44] probate and legacy duties. שני סוגי מסים, כשאחד מוטל על כלל הרכוש של הנפטר, והשני, על המקבל של הירושה לפי מידת קרבתו לנפטר
[45] מופיע כאן בשם "האורגניזם החברתי"
Painting - 'The Opening, Commonwealth Parliament', Charles Nuttall, oil, 1901-1902
צ'ארלס נטאל, "הפרלמנט של הקהילייה" 1901-1902
