יום שבת, 27 באוגוסט 2011

ג'ן קלהאן - איך בני הפיר הפכו למה שהם


בהתחלה היה רליטובא, האחד. ורליטובא יצר את דארא, העולם, ושם בו צמחים רבים ויצורים שונים ביבשה בים ובאוויר. אבל רליטובא רצה חברה לעצמו, וכך פנה לראשונה, ויצר בקוטב הצפוני את יצורים הראשונים בעלי התבונה, את הדיאי. הם נעורו ללא כל היסטוריה, ללא טבע ביולוגי, ובלי יצורים תבוניים בעולם זולתם. כל אחד ואחד מהם היה עצמאי לגמרי, ולא פנה לזולתו אלא לצורך שעשוע בלבד. רליטובא היה מרוצה, אבל הבין כי חיפש דבר מה שונה: ליצורים הללו לא היה שום רצון בחברים, וכך הוא עדיין היה לבד.

וכך, בקוטב הדרומי של דארה, הוא יצר עוד גזע של יצורים תבוניים, את האיינמהיטה. המודעות שלהם היתה קשורה קשר הדוק להוויתם הגופנית, והוויה זו לקיומם בקולקטיב שהם קרא ולו קויאלינאכט, לו הוקדשו כל חייהם. הם חסרו כל אינדיבודואליות, ולא הכירו כל טובה זולת טובת הכלל. הקויאלינאכט היה מקריב בשמחה רבים מהם כדי להציל את עצמו. רליטובא היה מרוצה, אבל הבין כי חיפש דבר מה שונה: ליצורים הללו כמעט ולא היתה שום עצמאות, לא היתה להם אישיות, כדי שיהיו לו לחברה.

וכך פנה רליטובא אל קו המשווה, ושם הוא יצר את הגזע השלישי, את הפיר. ולתוכם נסך רליטובא משהו מן הדיאי, ומשהו מן האיינמהיטה. הם נעורו לחיים כישויות חופשיות ועצמאיות, אבל עם תחושה חזקה של מחויבות לבני-מינם, ותשוקה עזה לחברות. הם חיו באופן שאיזן בין העצמאות לסולידריות, כך שאם, למשל, הצייד שהיה חוזר מין הצייד היה מחלק את רוב שללו בין האחרים איתם הוא גר, אבל זכה לשמור את החלקים המובחרים לעצמו, כפרס על ההצלחה בציד. אלו שיכלו לצוד וללקט נתפסו כבעלי מחויבות להאכיל את שלא היו מסוגלים לעשות זאת, כמו הזקנים והחולים. אם ילד התייתם, היה ברור לכל כי על השבט למצוא פתרון כיצד לגדל אותו. וכל מי שסירב לכבד את המנהגים הללו סבל מעונשים, ובסופו של דבר גורש מהשבט. אבל היה מקום נרחב לאינדיבידואליות: כל אחד מבני השבט היה לו אישיות, וכל אחד שר, רקד, וכן הלאה באופן ייחודי לו. וכן היה מקום גםלרכוש הפרטי: ביתו של איש, חניתו של איש, או איזה קמע אישי.

כעת, בגלל שהם היו תערבת של הדיאי ושל איינמהיטה, הפיר חיו במתח מסוים, משל היו נמשכים בעת ובעונה אחת הן לקוטב הצפוני והן לקוטב הדרומי. בעוד שבדיוק המתח הזה הוא הפך אותם לבני-חברה שרליטובא חיפש כל כך,הוא גם גרם להם להיות חסרי-מנוח. וכך קרה שכאשר הם פרו ורבו, רבים מהם גם יצאו לנדוד על פני דארא. ובעת נדודיהם, חלק מהם הגיעו אל ארץ הדיאי בצפון, וחלק הגיעו אל ארץ האיינמהיטה בדרום, וכך,בסופו של דבר, פגשו הפיר את כל סוגי היצורים.

כשאלה מהפיר אשר פנו דרומה נתקלו באיינמהיטה, האיינמהיטה היו מזועזעים מהאידיבידואלית הבוטה והבלתי-מהוגנת שלהם. "הרי זה דוחה ביותר" הם אמרו לבני הפיר, "שאתם דבקים באופן כה אנוכי בכל אותם דברים המבדילים ביניכם, ולא מתמסרים באופן מלא אל הקויאלינאכט, שהוא הוא מקור החיים. זה שכל אחד שומר דברים לעצמו, ומחזיק ברכוש הפרטי האיום, הוא טעות תהומית. בכדי להפטר מכל המתח הזה בו אתם חיים כל הזמן, עליכם להתמסר באופן מלא אל הקויאלינאכט!"

ובגלל שהאיינמהיטה היו גזע עתיק יותר מהפיר, ובגלל שהצהרותיהם נאמרו בוודאות כה מוחלטת, רבים מן הפיר ניסו לחיות בקרבת הקוטב הדרומי. אבל בני הפיר באותם ישובים לא הפכו להיות כאלה של האיינמיטה כלל ועיקר, והמתח רק גבר. היות ולא היה זה טבעם של הפיר לחיות לגמרי למען השבט, דברים אלה נכפו עליהם, וכך עלו ביניהם אדונים, אשר התנשאו מעל שאר בני הפיר, ושיעבדו אותם. ואפילו כעבדים, הם לא שגשגו כפי שהיו כשחיו בדרך המתאימה לבני הפיר. וכך, כשעלה בידם, השבטים הללו הדיחו את אדוניהם, ונדדו חזרה צפונה אל הארצות המתאימות לחיים של הפיר.

כאשר בני הפיר האחרים פגשו את הדיאי, והללו היו מזועזעים מהקולקטיביזם הבוטה והבלתי-מהוגן שלהם. "הרי זה דוחה ביותר" הם אמרו לבני הפיר "שכל אותם הנזקקים, החולים והעניים, מעכבים אתכם כל כך מלהשיג את המיצוי המופלא של הייחודיות האינדיבידואלית שלכם! זה שהם מצפים מכם כי תחלקו איתם את פירות עמלכם האצילי בשל חולשתם הבזויה, הוא טעות תהומית. בכדי להפטר מכל המתח הזה בו אתם חיים כל הזמן, עליכם לעזוב את החלשים הללו לגורלם, ולהפוך להיות כמונו: חופשיים מכל התחייבויות, איש איש ומוסרו!"

ובגלל שהדיאי היו גזע עתיק יותר מהפיר, ובגלל שהצהרותיהם נאמרו בוודאות כה מוחלטת, רבים מן הפיר ניסו לחיות בקרבת הקוטב הצפוני. אבל הבני הפיר באותם ישובים לא הפכו להיות כאלה של הדיאי כלל ועיקר, והמתח רק גבר. היות ולא היה זה טבעם של הפיר לחיות מנותקים לגמרי מן השבט, היה עליהם ללכת נגד טבעם, ולהפוך לקשים, ואדישים, ולהתמלאות בתאוות הבצע. אבל ללא תמיכת הזולת, אשר מתו או גורשו, אפילו החזקים והקשוחים מבין הפיר הפסיקו לשגשג, והרגישו מועקה ובדידות בלבבם. וכך, נטשו רובם את הצפון הרחוק ונדדו חזרה דרומה אל הארצות המתאימות לחיים של הפיר.

אבל המתח עדיין קיים, ואפילו כיום יש רבים מבין הצעירים המחפשים מפלט ממנו בצפון הרחוק או בדרום הרחוק. למזלם של הפיר, יש בידם כעת חוכמה אותה חסרו כשהיו חדשים בדארא. היום ניתן להוכיח את אלה המרחיקים נדוד דרומה על ידי חוויותיהם של אלה שהיו שם לפניהם, וניתן לפתותם לחזור על ידי חזיון היופי של הצפון הרחוק. ואת אלה המרחיקים נדוד צפונה, ניתן להוכיח על ידי חוויותיהם של אלה שהיו שם לפניהם, וניתן לפתותם לחזור על ידי חזיון היופי של הדרום הרחוק. וכך הם ישובו אל החיים הנאותים, ולחיות כיאה לבני הפיר, ביחד ולחוד.

יום שני, 15 באוגוסט 2011

ג'ן קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 4


פרק 4
הבה נשאר יחד
על יחסי חליפין ישירים והסדר החברתי


חוק שיתוף הפעולה
ריץ' הצליח לברר את רכיבי הכלכלה המבודדת שלו וכעת חי בנוחות מה. ואז יום אחד,בעודו הולך על החוף, את מי הוא פוגש אם לא... הלנה בונהם-קרטר (שכנראה נתקעה באי במהלך אחת ההפקות של "מרצ'נט ואייבורי”.)
עכשיו, כשהוא כבר לא לבד, מה ריץ' יבחר לעשות? ובאופן כללי יותר, אילו גורמים ישפיעו על האדם בבחירה בין קיום מבודד לחיים בחברה?
אפשרות אחת היא שריץ' יכול להגיב כמו שמגיב הדוב, כשדוב אחר נודד לשטח שלו. הוא יכול, תוך שימוש באיומים או הפעלת אלימות ממש, לנסות לגרש את הפולשת. טוב, אולי הוא ימנע מלעשות זאת מתוך רגש מוסרי או סימפתיה. אבל יש סיבה נוספת בשבילו לא לגרש את הלנה - כל עוד יש מספיק משאבים בלתי-מנוצלים על האי, שיתוף הפעולה יטיב עם שניהם הרבה יותר מאשר מאבק. הם יוכלו להתחיל בתהליך המיטיב להפליא של חלוקת העבודה והחליפין מרצון.
אדם סמית הצביע על השיפור העצום שחל בייצור בזכותה של חלוקת העבודה. הדוגמה בה סמית פותח את "עושר העמים" היא ייצור סיכות. פועל בודד היה מסוגל "בקושי, במיטב מאמציו, לייצר סיכה אחת ביום" . אבל אפילו לפני 225 שנה, בעת כתיבתו של סמית, בית מלאכה קטן, איפשר בעזרת חלוקת העבודה לשמונה-עשר מטלות ייחודיות, לצוות של עשרה פועלים לייצר 48000 סיכות ביום, או 4800 סיכות לכל פועל.
חלוקת העבודה מאפשרת את הגדלת הייצור משלוש סיבות. הראשונה היא שאנשים בעולם חיים באזורים שונים זה מזה בהרבה היבטים. מישהו שגר בפלורידה נמצא במצב טוב יותר לגידול תפוזים ממני, הגר בניו-אינגלנד. מאידך, אני במצב טוב יותר לייצר סירופ מייפל.
היתרון השני מחלוקת העבודה הוא שלא כולם מגיעים לעולם עם אותן תכונות. ספר על כלכלה אינו המקום לנסות לפתור את הוויכוח של התורשה מול הסביבה, אז נאמר פשוט, שבני האדם, מסיבה כלשהי, מגיעים לשוק העבודה עם יכולות שונות. הגובה שלי הוא מטר שבעים וחמישה, ויש לי בעיה לקפוץ מעל גיליון סוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס", כך שאינני בדיוק מתאים, אפילו עם"הכשרה נכונה", להחליף את קובי בראיינט, אם הוא יצטרך לקחת חופשה ממשחקי הכדורסל.
האימון, אף על פי כן, הוא היתרון השלישי. חלוקת העבודה מאפשרת לאנשים למקד את מאמציהם ברכישת כישורים מסוימים ולהתעלם משלל הכישורים האחרים, שאינם נחוצים למילוי תפקידם. אנשים שמעצבים את המחשבים האישיים לרוב אינם בקיאים בהיבטים של המערכת שאינם בתחום אחריותם. ברמות הנמוכות של המערכת מהנדסי-שבבים מנצלים את הידע שלהם בפיזיקת קוונטים כדי להשיג רכיבים בעלי מהירות גדולה יותר. כמה רמות מעל, מתכנתי מערכת ההפעלה משתמשים בידע שלהם על המבנה הלוגי של המכונה כדי ליצר קוד שיאפשר כתיבת קבצים והצגת גרפיקה. עוד כמה רמות של מבנה הארגון, אנו מוצאים מעצבי ממשק המשתמש, שמתמחים ביצירת "מראה ותחושה" ("look-and-feel") שתאפשר נוחות בלימוד תוכנה. איש מהפועלים הללו לא היה יכול לעמוד במשימתו אם הם היו צריכים לדאוג לכל שאר שלבי המערכת. וכדי שלא תחשבו שהדבר נכון רק בשביל מכשירים מורכבים כגון המחשב האישי, אני ממליץ על מאמרו המפורסם של לאונרד ריד (Leonard Read), "אני, עיפרון" ("I, Pencil") , בו הוא מדגים ששום אדם בודד בעולם לא היה מצליח ליצר לבדו משהו כה פשוט כמו עיפרון .
חלק מהמבקרים של החברה המתועשת המודרנית מקוננים בדיוק על ההתמחות הזו. בני האדם, הם מתלוננים, הפכו להיות צרי-מוחין, בסך הכל ברגים במערכת, ומוצאים את עבודתם משעממת ושגרתית ככל שמערכת חלוקת העבודה הולכת ומתרחבת. הכלכלה לא יכולה לענות על תלונות כאלה. כפי שכבר ציינתי, היא לא מנסה להמליץ על מערך הערכות אחד על פני האחר. היא לא יכולה להגיד שאלה שבחרו חיים מעניינים יותר על פני שפע חומרי רב יותר בחרו בחירה גרועה. אבל הכלכלה כן יכולה ליידע כל אחד שירצה לכפות בחירה כזאת על כלל החברה, שללא חלוקת העבודה כדור הארץ היה מסוגל לכלכל רק אחוז זעיר מהאוכלוסייה הנוכחית. אולי אלה שישרדו את תקופת המעבר ימצאו עולם מספק יותר מזה שלנו, אבל ניתן לסלוח למיליארדים שימותו תוך כדי על כך שלא יהיו מעוניינים.
סמית הכיר את היתרונות השונים הללו של חלוקת העבודה, אבל הותיר ללא פתרון בעיה מעניינת, אשר עלתה במהלך הדיון על הסחר הבינלאומי. לפתרון בעיה זו השלכות מעבר לתחום זה, אבל שווה לנו להקדיש זמן לבחינת הבעיה.
סמית הצביע על כך, כי אין טעם, למשל, לסקוטלנד לייצר יין, אפילו אם הדבר היה עולה בידם בלי ספק, אם ישתמשו בחממות. אם סקוטלנד תייצר צמר, וספרד תייצר יין, ואזרחי שתי המדינות יסחרו בשביל סחורות שאינן זמינות מהתוצרת המקומית, מצבם של תושבי שתי המדינות ישתפר. אבל מה אם מדינה אחת, כתוצאה של נחיתות גאוגרפית מסוימת, וחוסר השכלה כללי בקרב תושביה, הינה במצב גרוע יותר בייצור מכל מדינות העולם? האם לא כדאי למדינה בלתי-מפותחת לייצר מחסומי-סחר כדי לתת לתעשיות מקומיות לצמוח? איך היא תוכל בכלל להציע משהו למדינות היותר מפותחות?
תשובה לבעיה זו היא חוק היתרון היחסי של ריקרדו (Ricardo’s law of comparative
advantage), שנקרא על שם הכלכלן האנגלי דוד ריקרדו . למרות שהיישום הראשוני שלו היה למסחר, זהו חוק אוניברסלי התקף בכל שיתוף הפעולה האנושי. בגלל הישימות הרחבה של החוק, מיזס הרגיש כי עדיף לכנותו חוק שיתוף הפעולה(the law of association). בעצם, הכי קל להבין חוק זה ברמה האישית, ולאחר מכן ההשלכות לתחום המסחר יהיו ברורות.
בואו ניקח בתור דוגמה ספורטאי דגול: מייקל ג'ורדן. כישוריו הפיזיים של ג'ורדן אכן יוצאים מגדר הרגיל. אין ספק שלו הוא היה בוחר ליישם אותם, נגיד, בצביעת בתים, הוא היה הופך לאחד מטובי הצבעים בעולם.
ובכל זאת לא נראה כי ג'ורדן צובע את הבית שלו בעצמו. למרות שהיה יכול, עם קצת ניסיון לעשות זאת יותר טוב מכל אדם שהוא יכול לשכור, הוא בכל זאת מוצא מישהו לעשות זאת במקומו. כיצד נוכל להסביר זאת?
חוק היתרון היחסי הוא התשובה. למרות שג'ורדן טוב יותר מהצבע שלו הן בכדורסל והן בצביעת בתים, יתרונו היחסי של ג'ורדן הוא בכדורסל בעוד שלצבע יש יתרון יחסי בצביעת בתים. הכי קל להבין זאת בעזרת חשבון פשוט, כשהשכר ישמש לנו בסיס להשוואה.
נגיד שג'ורדן יכול לשכור צבע ב20$ לשעה. עם קצת ניסיון, ג'ורדן יכול להיות יעיל כפליים מהבחור שהוא שכר. נדמיין שהוא היה יכול לשווק את שרותי צביעת הבתים שחו ב40$ לשעה.
אבל אם הוא ישחק כדורסל, הוא ירוויח, נניח, 10,000$ לשעה. באותו זמן ג'ו, הצבע שג'ורדן שכר, לא יכול לקלוע אפילו זריקה חופשית, וישתכר ממשחקי כדורסל בקושי דולר אחד לשעה (אולי יהיו אנשים שימצאו את הפשלות שלו משעשעות!) לג'ורדן יתרון של 2ל1 בצביעת בתים, אבל יתרון 10000 ל1 ככוכב הקליעות לסל.
אולי ג'ורדן מתכנן לעבוד עשרים שעות בשבוע מסוים. אם הוא יחלק את זמנו שווה בשווה בין משחקי כדורסל לצביעת ביתו, תפוקתו הכוללת לשבוע זה תהיה:
10 שעות של צביעה כפול 40$ לשעה = 400$
10 שעות משחק כדורסל כפול10,000$ לשעה = 100,000$
סך התפוקה: 100,400$


אם ג'ו יחלק את זמנו באותו אופן, נוכל להעריך את תוצרתו כדלקמן:


10 שעות צביעה כפול 20$ לשעה = 200$
10 שעות משחק כדורסל כפול1$ לשעה = 10$
סך התפוקה: 210$


יחדיו, מייקל וג'ו יצרו תפוקה בשווי 100,610$ . כעת נבחן מה יקרה אם ג'ורדן, כמצופה, ישכור את ג'ו. תפוקתו החדשה של ג'ורדן תוערך:


20 שעות משחק כדורסל כפול 10,000$ לשעה = 200,000$
סך התפוקה: 200,000$


והתפוקה של ג'ו:


20 שעות צביעה כפול 20$ לשעה = 400$
סך התפוקה: 400$


סך התפוקה שלהם עלה ל200,400$. אבל, חשוב יותר להבנת חוק שיתוף הפעולה, מצבם של שניהם השתפר, לפחות במונחי דולרים. הצבע, שהיה גרוע בשתי העבודות גם יחד, היה מסוגל כמעט להכפיל את ערך תפוקתו כאשר הוא התרכז בצביעה, בה היה לו יתרון יחסי, ואז התחלף עם ג'ורדן. חוק שיתוף הפעולה מדגים שאפילו אם נתעלם משיקולי המוסר, שיתוף פעולה מרצון וחלוקת העבודה מטיבים את המצב החומרי של כולם. זהו הבסיס לסדר החברתי הרחב.
יישומו של חוק זה בסחר הבינלאומי הינו הרחבה ישירה של הניתוח שלנו לעיל. אפילו אם מדינה גרועה בייצור כל דבר יותר מאשר כל מדינה אחרת, היא עדיין יכולה להשיג רווח חומרי על ידי התמחות בתחומים, בהם יש לה יתרון יחסי, ולסחור בסחורות אחרות. רק בתסריט בלתי מציאותי בהחלט, כאשר כולם טובים או גרועים "באותו אופן" בדיוק, בו לא יהיה ניתן ליישם את חוק שיתוף הפעולה.
החוק הזה מראה רק כי ניתן להשיג רווח חומרי בעזרת התמחות. הוא אינו לוקח בחשבון העדפות אישיות השונות מהרווח החומרי. יכול להיות שג'ורדן פשוט אוהב לצבוע בתים, ובחיים לא היה שוקל אפילו לשכור מישהו לעשות זאת במקומו, מה שמחזיר אותנו לפרק הראשון, לאדם ששיפץ את גגו לבד. כשאנשים חושבים שהם חוסכים כסף בכך שמבצעים בעצמם את השיפוצים, הם לעתים קרובות טועים. אבל אם הם אוהבים את העבודה, וחושבים אולי, שזוהי אתנחתה מהנה מהמשרה הרגילה שלהם, ייתכן שיש להם רווח פסיכולוגי אשר מכסה על ההפסד הכספי.
חליפין ישירים
הבא נחזור אל החוף ואל פגישתם הגורלית של ריץ' והלנה. כל אחד מהם מבין כי הסיכויים שלו או שלה לשרוד יגדלו אם הם יצליחו לפתח מערכת של מאמץ משותף. ריץ' והלנה ימצאו לנכון להסכים מראש על חלוקת עבודה מסוימת. ועדיין עקרונות היסוד של החליפין יהיו תקפים לגביהם. בהתאם להנחיתו של קרל מנגר "לצמצם את התופעות המורכבות של הפעילות הכלכלית האנושית למרכיביה הפשוטים ביותר", ננסה להבין את החליפין בסביבה פשוטה, כגון כלכלת האי הקטן שלנו.
בהינתן שהם אכן החליטו לשתף פעולה, שני השורדים שלנו צריכים להחליט כיצד לשתף פעולה. הם מגיעים להסכמה שריץ', הזריז מבין השניים, יבנה מלכודות, ואילו הלנה, הערמומית יותר תצא לצוד. בכל זאת, מה הכמות האופטימלית של מלאכה שעליהם לבצע? איך כל אחד מהם יכול להיות בטוח שהוא או היא מקבלת עסקה הוגנת מן הצד השני?
הסתמכות נאיבית על הרצון הטוב לא תצלח. ההיסטוריה של ברית המועצות מדגימה את הבעיות הכרוכות בהפרדה בין ביצוע העבודה לבין האינטרס האישי של הפועל. אבל אפילו אם בריה"מ היתה מצליחה לייצר את האדם הסוציאליסטי החדש, שכל עניינו הוא טובתם של הזולת, עדיין היה נותר מכשול בלתי-עביר לייצור היעיל. כיצד החבריה האלטרואיסטיים הללו יכולים לדעת בדיוק מה לייצר, באילו כמויות, ובעזרת אילו משאבים? אני יכול להוציא את זמני בציורי אצבע, מתוך אמונה כי הם יגרמו אושר עצום לכל הסובבים אותי. אבל אם איש לא אוהב אותם, לא רק בזבזתי את זמני, בזבזתי גם משאבים - נייר, צבע וכיו"ב- שהלכו לתוך הציור. גרמתי להם להפסד אפילו ביחס למצב בו הייתי יושב בטל. אותו הדבר נכון אפילו אם החבריה אוהבים את הציורים שלי, אבל ממש לא שמחים על כך, שזנחתי את הכתיבה לטובת האומנות. בהשוואה, ובהינתן המשאבים הזמינים, אנשים רוצים את הכתיבה שלי יותר מאשר את הציורים. ללא מערכת מחירי השוק, אין לצרכנים שום דרך ליידע את היצרנים על הערכים היחסיים שלהם.
הנתיב העוקף את הקושי הזה הוא יחסי חליפין בינאישיים. כדי להבטיח כי הם אכן מיטיבים זה עם זו, ריץ' והלנה חייבים להכיר כי לצד השני יש זכות על מוצרים שהוא או היא השיגו בעזרת העמל שלו או שלה. וכתוצאה מהכרה זו, החליפין שהם יעשו חייבים להיות חליפין מרצון. תמורת מספר מסוים של עכברושים שהלנה צדה ומעבירה אליו, ריץ' מסכים להחליף כמות מסוימת של מלכודות. אם הלנה תאיים על ריץ' עם אלה כדי להשיג עכברושים, נוכל להיות בטוחים כי החליפין מיטיבים, בעיניהם, רק לאחד מהם.
חוק התועלת השולית הפוחתת מסביר את יחס החליפין אליו הם יגיעו. ריץ' יחליף מלכודות בעכברושים עד שהעלות, כפי שנתפסת בעיניו באופן סובייקטיבי, של ייצור המלכודת הבאה לא תעלה על התועלת ,שוב כפי שהוא תופס אותה באופן סובייקטיבי, של מספר העכברושים שהלנה תיתן לו בתמורה לאותה המלכודת הבאה. בצידה השני של העסקה, הלנה תחליף עכברושים עד שהעלות הסובייקטיבית של העכברוש הבא עליו היא תהיה חייבת לוותר לא תעלה על התועלת שהיא מצפה לה מעוד מלכודת. המלכודת הבאה שריץ' שוקל להחליף, והעכברוש הבא שהלנה שוקלת להחליף הן היחידות השוליות. העלויות והתועלת המצופים הם שקובעים את יחס החליפין.
הבא נדמיין מה צפוי להתרחש בשוק המלכודות ועכברושים באי שלנו. אנחנו מתחילים כשהעכברושים טרם ניצודו והמלכודות טרם נבנו. בנקודה זו ערכו של העכברוש הראשון שהלנה תספק לריץ' הוא יחסית גבוה - אחרי הכל, הוא עלול לגווע למוות בלעדיו. באופן דומה, ערכה של המלכודת הראשונה בעיני הלנה גבוה. המלכודת תגדיל באופן עצום את הכמות של העכברושים הניצודים, כי היא יכוה להציב אותה על המשעול הכי מאוכלס בעכברושים באי.
אנחנו נקבע, כי ריץ' מוכן לוותר על מלכודת תמורת שלושה עכברושים לפחות, בעוד שהלנה מוכנה לתת לכל היותר חמישה עכברושים בתמורה למלכודת זו. נניח כי הם הגיעו לעמק השווה. והחליפו מלכודת אחת בארבעה עכברושים.
לסוחרים שלנו, ערכה של כל יחידה הנרכשת הבאה יהיה נמוך מזו הראשונה. ככל שמלאי העכברושים של ריץ' ילך ויגדל, הוא ישתמש בכל עכברוש נוסף בדרך חשובה פחות מהעכברוש הקודם. ברגע שהמכסה היומית שלו תתמלא, הוא אולי יתחיל לעשן את בשרם , כדי לשמר אותו ליום אחר. אבל הוא לא יעריך את העכברוש המעושן באותה רמת חשיבות כמו את זה שימנע ממנו לגווע ברעב היום. מצידה השני של העסקה הלנה לא תחשיב את המלכודת השניה כחשובה כמו הראשונה - ככלות הכל, היא יכולה להניח אותה רק במיקום השני בכמות העכברושים. כל מלכודת נוספת תושם לשימוש באופן שלדעתה חשוב פחות מקודמתה.
באופן דומה, כל יחידה נוספת עליה יוותר אחד הסוחרים תהיה חשובה יותר בעיניו או עיניה, מאשר היחידה הקודמת עליה הם וויתרו. זה יקרה בגלל שהם יוותרו תחילה על השימושים הפחות חשובים, להערכתם. זה לא שהמלכודות או העכברושים הם שונים מאלה שיוחלפו בעסקאות הבאות: זוהי העובדה שבני-האדם פועלים כך, שהם יוותרו תחילה על השימוש הפחות מוערך של המוצר המדובר, ואז על השני מהסוף, וכן הלאה. כל מלכודת נוספת שריץ' יבנה תדרוש ממנו להקריב עוד ועוד מהפנאי שלו. עם כל וויתור כמות הזמן הפנוי שלו הולכת ומצטמצמת. היחידות הראשונות עליהם הוא ויתר היו נוחות, אך תוך זמן קצר הוא מתחיל לנגוס בשעות הדרושות לו לשמירה על בריאותו.
לאור כל זה, כאשר ההחלפה הראשונה התבצעה ויש לריץ' ארבעה עכברושים, הוא כבר לא נואש להשיג עוד. באופן דומה הלנה, כשברשותה כבר יש מלכודת אחת, הרי שלמלכודת השניה יהיה ערך נמוך יותר בשבילה. נדמיין את יחסי הערכים של שני הסוחרים שלנו במלכודות ועכברושים.
ריץ'
הלנה
מלכודת ראשונה < 3 עכברושים
5 עכברושים< מלכודת ראשונה
מלכודת שניה < 4 עכברושים
4 עכברושים < מלכודת שניה
מלכודת שלישית < 5 עכברושים
3 עכברושים < מלכודת שלישית


אנחנו מניחים, שריץ' ידרוש ארבעה עכברושים לפחות בתמורה לוויתור על המלכודת השניה (באחד יותר מהראשונה), בעוד שהלנה תוותר לכל היותר על ארבעה עכברושים (אחד פחות מחמישה). אף. על פי שהערך של היחידות הבאות שהם יכולים לרכוש ירד הן בשביל ריץ' והן בשביל הלנה, הם עדיין עומדים בפני עסקה בה שני הצדדים יכולים להרוויח. אז הם מתחלפים בשנית, הפעם ארבעה עכברושים תמורת מלכודת אחת.‬
אבל ההערכות של הסוחרים שלנו לא תומכות בעסקת חליפין שלישית. הלנה מוכנה לוותר רק על שלושה עכברושים תמורת המלכודת השלישית, ואילו ריץ' לא יוותר על המלכודת אלא אם יקבל לפחות חמישה עכברושים. המסחר בשוק יפסק. השוק הגיע למה שאנחנו נקרא לו "מצב מנוחה פשוט"(נבחן אותו בהרחבה בפרק 6) ‬
חשוב לציין, כי העובדה שהחליפין התרחשו אינה אומרת כי הערכים של שני הסחורות היו זהים בשביל שני הצדדים. רק בזכות העובדה כי העריכו את המוצרים הללו באופן שונה החליפין התרחשו בכלל. הלנה העריכה שתי מלכודות יותר משמונה עכברושים, ואילו ריץ' העריך שמונה עכברושים יותר מאשר שתי מלכודות.‬
קרל מנגר הצביע על כך, שהתייחסות לחליפין כמשהו שקורה בנקודה בה ההערכות זהות מובילה למסקנות אבסורדיות. אם שני האנשים מתחלפים כשהם חושבים שהערך של מה שהם מקבלים זהה לזה שהם מוותרים עליו, אין להם סיבה לא להתחלף חזרה כעבור רגע. אם אתם מוכרים את הבית שלכם תמורת 200,000$ , אז אתם הערכתם את 200,000$ יותר מאשר את הבית שלכם. וכן בצד השני, הקונה העריך את הבית שלכם יותר מאשר את הכסף. אחרת,( בהתעלם מעלויות ההעברה) לא הייתה שום סיבה לכך, שברגע שהעיסקה תיסגר, לא תחליפו מיד את הבית ואת הכסף חזרה. בעצם, אם החליפין היו מתרחשים בנקודת שווי הערכים, לא הייתה שום סיבה שאתם והצד השני לא הייתם מתחלפים הלוך ושוב מספר פעמים.‬
אבל ,אם נחשוב על החליפין מנקודת מבט של פעילות אנושית, נראה, כי האנשים אינם מתחלפים רק בשביל העונג שבמחשבה על סחורות מחליפות ידיים. החליפין אינם מתרחשים בשל "הנטייה לסחור". כדי שהחליפין יצאו לפועל, שני הצדדים חייבים להרגיש שמצבם משתפר בעקבות העסקה. זהו תנאי מקדים לכל פעילות - האדם הפועל חייב להרגיש שהפעילות תשפר את מצב הסיפוק שלו בהשוואה לחוסר פעילות. הוא מנסה לעבור ממה שיש למה שצריך להיות.
הנאמר לעיל שופך אור על ביטוי נפוץ בעת תיאור חליפין. מי לא שמע מישהו שאומר, אחרי שרכש דבר-מה כי המחיר אותו הוא שילם "ממש גזל"? נניח הצידה את המקרה בו הדובר הוטעה בקשר לאיכות או טבעו של המוצר- זוהי הונאה והיא אכן מהווה גזל. אנחנו ניקח את המוצר שאיכותו ידועה ועקבית - נגיד, בקבוק של בירה - מותג. בעבודה, בבוקרו של יום שני, החבר שלכם אומר "הלכנו לראות משחק בסוף השבוע. שילמנו חמישה דולרים בשביל בירה -ממש גזל!"
למה הוא מתכוון? כל עוד לא רימו אותו או כפו עליו את הקניה, והוא באמת רכש את הבירה, הוא העריך אותה יותר מאשר את חמשת הדולרים. אחרת, מדוע הוא בכלל קנה אותה? אם חמשת הדולרים שלו היו יקרים בשבילו יותר מהבירה, כל מה שהיה עליו לעשות זה לשים את הכסף חזרה בכיס וללכת משם. בהינתן שהחבר שלכם וויתר מרצון על משהו שערכו היה נמוך מזה של הבירה, המוכר היה יכול להציג תלונה זהה - גם אותו גזלו! מה שהחבר שלכם מתכוון אליו הוא, "אני הייתי רוצה שהבירה תהיה זולה יותר". אבל כולנו רוצים לוותר על פחות כדי לקבל יותר, ובמילים אחרות, להגדיל את הרווחים שלנו . זהו הבסיס האוניברסלי לכל פעילות אנושית. כשאנו מנסים לשפר את מצבינו, אין לנו שום סיבה לצפות שהאחרים, כמו המוכר, אינם עושים את אותו הדבר.
משהו חסר
עד כה, אין לגיבורים הפועלים שלנו דרך לבצע חישוב כלכלי בכלכלה הקטנה שלנו. ריץ' והלנה יכולים להשוות כמויות מסוימות של מוצרים מסוימים, ולהחליט איזו חבילת מוצרים הם מעריכים יותר. אבל הם אינם מסוגלים לחשב כמה הם הרוויחו או החליפו בכל אחת מהעסקאות, הן לכתחילה והן בדיעבד. אנחנו יכולים להגיד כי ריץ' העדיף שמונה עכברושים על פני שתי מלכודות, אבל אין לנו שום דרך לענות על השאלה "כמה הוא העדיף זאת?" ההעדפה היא דבר מה שהוא חש אותו.אין שום מדיד שנוכל לדחוף לתוך נפשו של ריץ' כדי לקבוע את "גודל" ההרגשה. הוא יכול, כמובן, לתפוש סיפוקים מסוימים כרצויים יותר מאחרים. אבל, כפי שציינו, משפט כגון :"הייתי רוצה את המלכודת הזאת פי שניים מן האחרת" אינו אלא צורת דיבור. אם מישהו ינסה להשתמש בו באופן מילולי, נשאל את שאלתו של רות'ברד: "פי שניים של מה?"
הניסיון לבצע את החישוב במונחי עכברושים ומלכודות לא יצליח גם כן. אין שום משמעות מתמטית לביטויים כגון "שמונה עכברושים פחות שתי מלכודות" או " מלכודת אחת ועוד שלושה עכברושים"
הנסיון להשתמש בעבודה כיחידת ערך משותפת, כפי שעשו זאת מרקס והכלכלנים הקלסיים הבריטיים, עלה בתוהו. העלות של עבודתו של ריץ' היא הערכתו הסובייקטיבית את הדברים עליהם הוא היה צריך לוותר כדי לבצע את העבודה המדוברת. ערכה של עבודתו של ריץ' בשביל הלנה הוא הערכותיה הסובייקטיביות של הלנה את פרי מאמציו. לנסות לחשב רווח והפסד במונחים של טיקטוק השעות או אנרגיה מבוזבזת משמעו לפספס לגמרי את הפן הכלכלי של מה שמתרחש. ריץ' יכול להוציא את אותה כמות המאמץ הדורשה לבניית מלכודות, בלרסק את המלכודות הקיימות עד לנסורת, אבל, בתרחיש שלנו הלנה בוודאי שלא תשלם לו להשמיד מלכודות! העובדה כי בניית מלכודות היא בעלת ערך, והריסתם היא לא תלויה לגמרי בהערכתם של אלה העוסקים בחליפין, ולא ניתנת למדידה פיזית. נוכל, בעצם, לדמיין בקלות מצב בו פעולות דומות יקבלו הערכות הפוכות לגמרי. אם השורדים שלנו ימצו את עצמם במצב בו העכברושים ניצודו עד כדי הכחדה, ואילו האי התמלא במלכודות חסרות תועלת, לבניית המלכודות לא יהיה שום ערך, ואולי הריסתן, כדי לעשות קצת סדר, כן תהיה בעלת ערך.
חוסר חישוב כלכלי אינו פוגע בצורה משמעותית בכלכלה הקטנה שלנו. רק שני בני-אדם סוחרים בכל הסחורות. היות והסוחר יוצר את סולם הערכים של עצמו, כל מה שעליו לעשות הוא לקבל מושג כללי מהם ערכיו של שותפו למסחר, כדי לסחור בצורה הגיונית. אבל ככל שהכלכלה תצמח, העדר החישוב יהפוך למחסום.
שניים הם חברה, ארבע הם מיני-שוק
כעת, נצטרך להריץ קדימה את ההיסטוריה של כלכלת האי שלנו, שנקרא לו "ריצ'לנד". נתקדם מספר דורות.(נוכל לדמיין שריץ' והלנה מצאו עוד דרך לשתף פעולה לתועלתם המשותפת.) מסיבות בלתי-מובנות,האי נשאר מבודד מכלכלת העולם. אבל האכלוסיה גדלה, כפר נבנה, שדות נחרשו, חנויות נפתחו, והמקצועות החלו. בין התושבים מתקיים מסחר משגשג.
יסודות החליפין כאן לא השתנו מאז שהכלכלה הייתה בת שני בני-אדם. תוספת האנשים שהיו מעוניינים להתחלף הופכת את התמונה למורכבת יותר, אבל לא משנה שום מימד יסודי. יהיה זה ראוי לקחת קצת זמן ולחקור את המצב הרב-אנושי הזה, בכדי להיות מוכנים למורכבויות נוספות שעוד יבואו.
נדמיין שהעזים באי עברו תהליך של ביות, וכמו כן התחיל גידול של תירס. יש לנו שני רועי-עזים, קייל וסטפן, שתי מגדלות תירס, אמה ורייצל. לאנשים החיים בכלכלה מודרנית יש קושי פנימי במצב זה- אין אנו רגילים לעסוק בחליפין בהם התירס והעזים מוחלפים ישירות. היות וטרם הכנסנו את הכסף לתמונה, עלינו לחשוב על מחיר העזים במונחי תירס, ועל מחיר תירס כמחירו במונחי עזים. החלפה כזאת נראית סחר-חליפין(barter) , או חליפין ישירים(direct exchange). צריך להתרגל לכך, אבל המאמץ שווה בכדי להשיג הבנה מקיפה יותר כיצד נקבעים מחירי השוק.
הבא נדמיין שרייצ'ל תשלם לכל היותר ארבעה בושלים1 של תירס בשביל עז ראשונה, שלושה בשביל השניה, ומקסימום שניים בשביל השלישית. אמה תשלם לכל היותר שלושה בושלים בשביל העז הראשונה שלה, שניים לעז שניה, ולכל היותר בושל אחד תמורת העז השלישית.
בצידו האחר של השוק, קייל יסכים לקבל לפחות שני בושלים של תירס תמורת העז הראשונה, לפחות שלושה בושלים תמורת העז השניה, ולפחות ארבעה בושלים תמורת העז השלישית . סטפן יסכים לקבל לפחות שלושה בושלים של תירס תמורת העז הראשונה, לפחות ארבעה בושלים תמורת העז השניה, ולפחות חמישה תמורת העז השלישית. אם כך יש לנו:
קייל
רייצ'ל
עז ראשונה < 2 בושלים
4 בושלים < עז ראשונה
עז שניה < 3 בושלים
3 בושלים < עז שניה
עז שלישית < 4 בושלים
2 בושלים < עז שלישית


סטפן
אמה
עז ראשונה < 3 בושלים
3 בושלים < עז ראשונה
עז שניה < 4 בושלים
2 בושלים < עז שניה
עז שלישית < 5 בושלים
בושל אחד < עז שלישית


אנחנו יכולים לדמיין את התקדמות המסחר באופן הבא: ראשית, רייצ'ל מחליפה שלושה בושלים של תירס תמורת העז הראשונה שקייל הציע - ברור שהיות ורייצ'ל מעדיפה לוותר על עד ארבעה בושלים בשביל עז זו, וקייל מוכן לקבל לפחות שניים, החליפין מיטיבים עם שניהם. ב"סבב" זה של מסחר, עוד עסקה התרחשה: אמה מחליפה שלושה בושלים של תירס תמורת העז הראשונה שסטפן מציע.
כעת נשקלת האפשרות לעוד סבב של חליפין. אמה תשלם לכל היותר שני בושלים תמורת העז הבאה. אבל לא קייל ולא סטפן אינם מוכנים לספק עזים במחיר זה - קייל דורש תמורת העז הבאה שלושה בושלים לפחות, וסטפן דורש ארבעה.
וכן, סטפן אמנם מוכן לספק עוד עז בתמורה לארבעה בושלים, אבל איש בשוק אינו מוכן להציע ארבעה בושלים תמורת עז שניה - רייצ'ל מוכנה להציע לכל היותר שלושה בושלים, ואילו אמה תציע לכל היותר שניים.
לכן אמה וסטפן נושרים מהשוק. אבל בין רייצ'ל לקייל תיתכן עוד עסקה רווחית אחת- בה קייל מוותר על עז שניה בתמורה לעוד שלושה בושלים של תירס, ורייצ'ל מוותרת על שלושה בושלים תמורת עז שניה.
בתסריט זה, ביקוש העזים של קייל לתירס גבוה מזה של סטפן - אולי סטפן אוהב בשר עזים, ולכן אינו נחפז לוותר על העזים. קייל מוכר את העז השניה תמורת שלושה בושלים של תירס בלבד, בעוד שסטפן היה מוכר את העז השניה רק אילו היה יכול להשיג תמורתה ארבעה בושלים. באופן דומה, הביקוש לעזים של רייצ'ל גבוה יותר מזה של אמה - היא משלמת שלושה בושלים תמורת העז השניה, כשאמה הייתה משלמת רק שניים.
בכל שוק יהיו אלה הקונים כמו קייל ואמה - שנקראים הרוכשים הכשירים ביותר - שירכשו יותר מהמוצרים הנמכרים בשוק. בגלל שהם, תהיה הסיבה לכך שתהיה, היו מוכנים לשלם יותר, הם השתמשו במוכנות זו כדי להציע יותר מהרוכשים הפחות כשירים. באופן דומה, הספקים הכשירים ביותר, אלו שהיו הכי להוטים להיפטר מהסחורות שלהם, יסלקו יותר מהמלאי שלהם מאשר הספקים הפחות כשירים.
טבע הפעילות האנושית עצמו, הרצון לשפר את מצבינו ככל שניתן, הוא זה שדוחף קדימה את תהליכי השוק. הסוחרים יחליפו כל עוד הם חשים שההחלפות משפרים את מצבם, ולא מעבר לזה.
העקרונות של הפעילות האנושית מבטיחים רק כי בני-האדם ינסו למצוא את כל ההחלפות הרווחיות. ייתכנו עסקאות בהן העלות של מציאת שותף לעסקה הן פשוט גבוהות מדי, ויהפכו את העסקה מרווחית למפסידה. במקרים אחרים הצדדים פשוט לא יצליחו למצוא זה את זה. ייתכן שממש מעבר לגבעה יש מגדל תירס שהיה משלם ארבעה בושלים תמורת עז, לו רק ידע כי העזים עומדות למכירה. תהליכי השוק אינם מבטיחים כי כל הסוחרים שהיו יכולים לבצע חליפין רווחיים אכן ימצאו זה את זה. אבל הדחף האנושי לשפר את נסיבותינו יוביל לכך שאנשים תמיד יחפשו הזדמנויות מעין אלה. החיפוש אחרי רווח פוטנציאלי שטרם מומש הוא תפקידו של היזם, עליו נדון בהרחבה בפרק 7.
אם כן שוק העזים-תירס קבע מחיר של שלושה בושלים של תירס לכל עז. במחיר זה, הביקוש של אמה הוא לעז אחת, ושל רייצ'ל לשתיים. מצד רוכשי התירס, מחיר השוק הוא שליש עז לבושל. במחיר זה הביקוש של קייל הוא שישה בושלים, ואילו של סטפן - שלושה. השוק נוטה לקבוע מחירים שיביאו לסליקת השוק: כל המוכרים המעוניינים למכור במחיר השוק יהיו מסוגלים לעשות זאת, וכל הקונים המעוניינים לקנות במחיר זה יוכלו לעשות זאת גם כן. במחיר השוק, סטפן וקייל ינסו למכור ביניהם שלוש עזים, בעוד שאמה ורייצ'ל ינסו לקנות ביניהן שלוש עיזים. ואמה ורייצ'ל ינסו למכור תשעה בושלים של תירס, בעוד שסטפן וקייל ינסו לרכוש תשעה בושלים.
אם דינמיקות ההיצע וביקוש הללו ישתנו, השוק יעדכן את המחיר למציאות החדשה. הבה נגיד שלסטפן וקייל נמאס לאכול תירס. מה גם שהחקלאי במורד הרחוב התחיל לגדל קישואים, שהם יכולים לאכול במקום. הביקוש שלהם לתירס ירד, והם כבר לא ירצו להציע אותה כמות של עזים תמורת בושל כמו קודם - הם יעדיפו לוותר על העזים לטובת קישואים. אם אמה ורייצ'ל עדיין ירצו עזים, הן תצטרכנה להציע יותר בשבילן. מחיר שוק חדש יופיע - נגיד ארבעה בושלים לעז -וסליקת השוק תתרחש במחיר החדש. אם סולם הערכים של אמה ורייצ'ל לא השתנה, אז רייצ'ל תקנה עז אחת תמורת ארבעה בושלים, ואמה לא תקנה דבר. אין צורך לקבוע באיזו תקנה את המחיר החדש כדי שהוא יופיע.
תכונה זו, שנראית כמו קסם, הובילה את אדם סמית לדבר על "היד הנעלמה”, המכוונת את המשתתפים בתהליכי השוק. מצב בו מתקיימים כל החליפין שהצדדים חושבים שיטיבו עמם נוטה להיווצר בגלל רצונות ותכניות המשתתפים, וללא כל סמכות מרכזית. (כי שכבר ציינו פעילות אנושית המכוונת כלפי עתיד בלתי-וודאי תמיד מכילה אפשרות לשגיאה. בדיעבד כל סוחר יכול להחליט שהוא או היא טעו.)
בגלל שחליפין בשוק מתרחשים מרצון, הם מאפשרים לכל משתתף להביע את הדחיפות בה הוא מבקש מצרך מסוים. הדבר מאפשר לבני-האדם להתמודד עם מחסור באמצעיים באמצעות שיתוף הפעולה, ולא בדרך של אלימות וגזל.
מחסור הוא תנאי היסוד בשביל שמשהו יהיה מצרך כלכלי. אוויר אינו נמצא במחסור, ולכן הוא חינם, ונמצא מחוץ לטווח המחקר הכלכלי. אבל אל לנו לקחת את ה"מחסור" במובן המוחלט של המילה, אלא לחשוב על על מחסור ביחס לביקוש. יש אך מעט קלטות בהן אני שר ראפ - רק אחת שאני יודע עליה - אבל אין בהן מחסור במובן הכלכלי, שכן ההיצע גדול לאין שיעור מהביקוש, העומד על אפס. שום מחיר לא ישולם על קלטת זו, ולכל הפחות לא מחיר הגבוה ממחיר הקלטות שתוכנן נועד למחיקה, והקלטת לשימוש חוזר.
בתסריט שלעיל, סטפן היה שמח לקנות יותר בושלים של תירס, לו היה המחיר נמוך יותר. אם התירס היה מצוי בשפע רב כזה, עד שהיה מפוזר על הקרקע בכל פינה בריצ'לנד, סטפן אולי היה משתמש ביותר משלושה בושלים שהוא כבר רכש. אבל, בהתחשב בכך שיש מחסור בתירס, תהליך השוק מפנה אותו למי שמבקש אותו בדחיפות רבה יותר. קייל, מסיבה כלשהי - אולי הוא אוהב תירס יותר מסטפן, או שהוא מתכנן מוצר מזון חדש עשוי תירס, שהוא חש שיהיה להיט גדול - מוכן לשלם יותר בשביל התירס מאשר סטפן. בשל כך הוא רוכש שישה בושלים, בעוד סטפן רוכש רק שלושה.
הביקוש שאנחנו מדברים עליו הוא ביקוש אפקטיבי(effective demand). בכדי לקחת חלק בחליפין מרצון עלינו להציע לאחרים משהו שהם יעריכו - צריך להביא משהו לשולחן. ביקוש מתוך כפיה וביקוש שהוא משאלה בעלמא שונים גם יחד מהביקוש בשוק.
למרות שנדון בנושא ההתערבות בתהליכי השוק בחלק ג' יהיה זה מועיל כעת לבחון האם מועצת ריצ'לד מסוגלת לשפר את תוצאות השוק. נניח שלובי העזים משכנע את המועצה שמחירי עזים במונחי תירס נמוך מדי, ופוגע בתעשיית העזים. המועצה מעבירה חוק המקבע את מחיר העזים לארבעה בושלים של תירס לעז. לובי העזים מתרגש - עכשיו הרווחים שלהם ירקעו שחקים! סטפן, שהיה מוכן למכור רק עז אחת במחיר הקודם של שלושה בושלים, מוכן כעת למכור שתיים תמורת ארבעה בושלים לעז, וקייל, שהיה מוכן למכור שתי עזים במחיר הקודם, מוכן כעת למכור שלוש.
אבל אם נבחן את הביקוש של אמה ושל רייצ'ל לעזים, נראה כי צפויה לרועי העזים אכזבה קשה, בגלל שבמחיר החדש, הגבוה, הן תבקשנה רק עז אחת! רייצ'ל, שבשוק החופשי הייתה קונה שתי עזים, מעריכה רק עז אחת יותר מארבעה בושלים של תירס. אמה, שהייתה קונה עז אחת בשוק החופשי, כעת לא תקנה דבר. קייל וסטפן מביאים חמש עזים לשוק, ומתכוננים ל"מכירת חיסול", אבל במקום זה חוזרים הביתה עם ארבע. יש עכשיו עודף עזים ומחסור בתירס: עודפים ומחסור הם תוצאה מקיבוע המחירים.
בשוק מפוקח, אנחנו אפילו לא יכולים להיות בטוחים שסטפן או קייל יזכו בכמות כלשהי של תירס. אמנם קייל מבקש את התירס באופן דחוף יותר, אבל התקנות החדשות מונעות ממנו להציע מחיר טוב יותר מזה של סטפן. מה עוד, בשוק החופשי יתקיימו שלוש עסקאות חליפין, כשבכל אחת שני הצדדים חשבו שמצבם ישתפר. בשוק המפוקח תתקיים רק עסקה אחת כזאת. ולמרות שאין לנו דרך לחשב בכמה הורע מצבם של המשתתפים בשוק המפוקח מול המצב בשוק החופשי, ברור לנו כי מצבם אכן הורע.
המנצחים, המפסידים ותהליכי השוק
בני-האדם משתמשים לעתים קרובות במילים מתחום המשחקים והמלחמות כדי לתאר את השוק. אנחנו שומעים כי התחרות הבינלאומית תגרום לכך שחלק מהמדינות "זכו" בתחרות, ואחרות "יפסידו". אנחנו קוראים בחדשות כי איזו חברה "מחצה" את המתחרה, או שארה"ב נמצאת ב"מלחמה כלכלית" עם יפן או אופ"ק.
המונחים הללו מועילים כמטפורות כלליות. אבל האנלוגיה אינה נמתחת יותר מדי רחוק. ההבדל העיקרי בין משחקים לתהליכי השוק הוא,שבשוק כל המשתתפים מרוויחים מחליפין מרצון. המצב של קייל, סטפן, רייצ'ל ואמה אחרי שהם השלימו את העסקאות הוא טוב יותר מאשר לפני כן.
דמיינו לכם שאתם ואני פתחנו חברות תוכנה מתחרות. במשך הזמן מתברר, כי הלקוחות מעדיפים את המוצר שלכם. אני סוגר את העסק שלי, ובסוף אתם שוכרים את שרותי כמתכנת ראשי. כעת, במובן מסוים, אני הפסדתי ואתם זכיתם. אבל במובן הרבה יותר משמעותי, כולם זכו. לי יש עכשיו תפקיד במילוי הצרכים של הלקוחות, תפקיד לו אני מתאים הרבה יותר מאשר לתפקיד הקודם שלי, לכם יש מתכנת ראשי חדש, וללקוחות- מוצרי תוכנה טובים יותר. זה עומד בניגוד מוחלט למשחקי ספורט, שם המנצח מקבל נקודות בדירוג, המפסיד מקבל אפס וכולם הולכים הביתה. וזה גם מאוד שונה ממלחמה, בה המנצחים יכולים לעשות במפסידים כאוות נפשם, עד כדי השמדה כוללת.
לקחת את המטפורות של המשחקים ומלחמות באופן מילולי מדי מהווה אי-הבנת טבעו של השוק. תחרות השוק שונה מספורט וממלחמה במספר דרכים משמעותיות. היא לא קיימת כדי לבחור "מנצחים" ו"מפסידים": היא קיימת כדי לאפשר לכל אחד למצוא מקום במבנה הייצור בו הוא יכול לספק את רצונות הצרכנים בצורה הטובה ביותר. תהיה זו טעות לראות את השווקים הבינלאומיים כמשסים מדינה אחת נגד רעותה, או את השוק המקומי כמשסה מעסיקים כנגד מעסיקים, או יצרנים כנגד הצרכנים. בכלכלת השוק, הן ברמה המקומים והן בבינלאומית, רמת החיים של כולם יכולה לעלות במקביל. אמריקה אינה מפסידה אם יפן או סין הופכות לעשירות ממנה. עליה ברמת החיים מיטיבה עם כל האנשים הקשורים כלכלית לאותו מקום.
גילויו של חוק שיתוף הפעולה היה הישגם האדיר של הכלכלנים הקלסיים. החוק מתווה את הדרך להרמוניה חברתית, כשהוא מראה כי החזק והחלש יכולים לקיים מערכת יחסים טובה הרבה יותר מאשר ניצול. משמעות טבעו של השוק כמערכת של חליפין מרצון היא שכל משתתף חייב להרגיש שמצבו משתפר כתוצאה מהעסקה, אחרת הוא יבחר שלא להשתתף. עם יסודות החליפין רבי המשתתפים באמתחתנו, אנו יכולים להתקדם לחישוב כלכלי, והכלי שמאפשר אותו - הכסף.


1 בושל – יחידת נפח בת 35.24 ליטר המשמשת למדידת נפח סחורות יבשות בתפזורת.
Ludwig von Mises Institute on Facebook