[האויב שלנו המדינה] חלק א' - 5

ישנו קושי מסקרן בשימוש במחשבה מעמיקה אודות המוסד שאנשים ואבותיהם נולדו לתוכו. מקבלים אותו כמו שמקבלים את קיומה של האטמוספירה, וההסתגלות המעשית אליו נעשית במעין רפלקס. אנשים חושבים על האוויר לעתים נדירות, אלא אם הם שמים לב לאיזה שינוי, חיובי או שלילי, ואף אז לא חשובים אלא על משהו מיוחד באוויר. חושבים על אוויר נקי יותר, קל יותר, כבד יותר, אבל לא על האוויר עצמו. כך הוא לגבי מוסדות אנושיים מסוימים. אנו יודעים שהם קיימים, שהם משפיעים עלינו בדרכים מסוימות, אבל אנחנו לא שואלים כיצד הם נוצרו, או מה הייתה כוונתם המקורית, או מהי המטרה העיקרית אותה הם ממלאים בפועל. וכשהם משפיעים עלינו לרעה עד שאנו מתמרדים נגדם, אין אנו חושבים אלא על איזה שכלול או החלפה של מאפיין של אותו המוסד. כך האמריקה הקלוניאלית שדוכאה על ידי המדינה המונרכיסטית יצרה מדינה רפובליקנית, גרמניה ויתרה על המדינה הרפובליקנית לטובת מדינה היטלראית, רוסיה החליפה מדינה מונוקרטית במדינה קולקטיביסטית, איטליה – את המדינה החוקתית במדינה "טוטליטרית".

מעניין לראות שבשנת 1935 גישתו נעדרת הסקרנות של הפרט לגבי תופעת המדינה דומה בדיוק לגישתו כלפי תופעת הכנסייה בשנה, הבה נאמר, 1500. המדינה הייתה אז מוסד חלש מאוד, הכנסייה הייתה חזקה ביותר. הפרט נולד לתוך הכנסייה, כפי שנולדו אבותיו לפניו במשך דורות, באותו האופן הפורמלי והמתועד בו כיום הוא נולד לתוך המדינה. הוטלו עליו מסים לטובת הכנסייה, כמו שהיו הוא מממן את המדינה. הוא היה צריך לקבל עליו את התאוריה והדוקטרינה הפורמלית של הכנסייה, לסור למשמעתה, ובאופן כללי לעשות ככל שהיא תצווה עליו, שוב, באותו האופן בו המדינה מטילה את  שררתה עליו היום. אם הוא לא היה זריז דיו או צייתן, המדינה עשתה לו צרות בכמות מספקת, כמו שהמדינה עושה היום. ולמרות כל זאת לא עלה על דעתו של אזרח הכנסייה, כשם שלא עולה על דעתו של אזרח המדינה, לשאול איזה מין מוסד זה הדורש את נאמנותו. המוסד היה קיים, והאיש קיבל את תאורו העצמי, הסכים לו כפי שהוא, כל ההערכה עצמית שלו. גם כאשר חמישים שנה מאוחר יותר הוא התמרד, הוא בסך הכל החליף כנסייה אחת באחרת, את הקתולית בקלוויניסטית, לותרנית, צוויגליאנית, או מה לא, שוב, כמו שאזרח המדינה המודרני מחליף צורת מדינה אחת באחרת. הוא לא בחן את המוסד עצמו, כמו שאזרח המדינה של היום לא עושה זאת.

מטרת הכתיבה שלי היא להעלות את השאלה האם ההתרוקנות העצומה של הכח החברתי, אשר אנו עדים לה בכל מקום, אינה אות לחשיבות הרחבת הידיעה על טבעה הבסיסי של המוסד אשר מספח במהירות כה גדולה את הכח הזה[i].

אחד מחברי אמר לי לאחרונה שאם תאגידי השירותים הציבוריים לא ישפרו את דרכם, המדינה תשתלט עליהם ותפעיל אותם. הוא דיבר על כך בטון מעניין של סופיות. כך בדיוק, חשבתי לעצמי, היה יכול אזרח הכנסייה בסוך המאה ה-15 לדבר על איזו פעולה מתקרבת של הכנסייה, ואז תהיתי האם היה לו איזו תאוריה משוכלת יותר ומנומקת יותר על המדינה מאשר היה לקודמו על הכנסייה. למען האמת אני בטוח שלא. הפסאודו-תפיסה שלו לא הייתה אלא קבלה בלתי מושכלת של המדינה בתנאיה שלה והערכותיה שלה. הוא הציג את עצמו כלא פיקח יותר או פחות מכלל המוני אזרחי המדינה.   

נראה לי שבקצב בו הולכים הכוחות החברתיים ומתרוקנים, יש לאזרח המדינה לבחון מקרוב ביותר את טבעו של המוסד העושה זאת. הוא צריך לשאול את עצמו האם יש לו תאוריה של המדינה, ואם כן, האם הוא יכול להיות בטוח כי ההיסטוריה תומכת בה. הוא לא ימצא שניתן ליישב את העניין כלאחר יד, אלא שהדבר דרש חקירה הגונה, ושימוש אינטנסיבי בהתבוננות עיונית. יש לו לשאול קודם כל כיצד נוצרה המדינה, ומדוע, שהרי היא הייתה חייבת להיווצר באיזה אופן ולאיזו תכלית. שאלה זו נראית קלה ביותר, אבל הוא ימצא שאין הדבר כן. לאחר מכן יש לו לשאול מה ההיסטוריה מראה שהוא הוא התפקיד המרכזי של המדינה. אז, אם הוא ימצא ש"המדינה" ו"הממשלה" הם מושגים נרדפים לגמרי, והוא משתמש בהם ככאלה, אבל האמנם? האם ישנם מאפיינים ייחודיים המבדילים בין מוסד הממשלה למוסד של המדינה? לבסוף, יש לו להחליט האם, על סמך העדויות ההיסטוריות, יש לראות במוסד המדינה במהותה כמוסד חברתי, או אנטי חברתי. 

היום ברור מאוד שלו היה אזרח הכנסייה משנת 1500 חושב על שאלות יסודיות מעין אלה, הציוויליזציה שלו הייתה עוברת למסלול קל ונעים יותר, ויש לאזרח המדינה היום מה ללמוד מניסיון זה.

---

[i] רעיון חלקי ובלתי מספק של מה כלול בכרך זה ניתן לקבל מהעובדה שהכנסת המדינה האמריקאית מהמסים שווה היום לשליש מכלל ההכנסות הלאומיות! הדבר כולל את כל צורות המס, הישיר והעקיף, המקומי והפדרלי.

[האויב שלנו, המדינה] חלק א' - 4

התהליך הזה של העברה של הכוח החברתי לידי המדינה לא הרחיק לכת כאן כמו במקומות אחרים, למשל רוסיה, איטליה וגרמניה. אבל יש לציין שני דברים. ראשית שהוא כבר נמשך זה זמן רב, בקצב שהואץ רבות לאחרונה. מה שהבדיל בין התקדמותו כאן מזו שבארצות אחרות הוא אופיו המיוחד. מר ג'פרסון כתב ב-1823 שלא היה דבר ממנו הוא התיירא כמו מ"הקונסולידציה (קרי, ריכוז) של הממשלה בדרך השקטה, ולכן לא נראית מאיימת, של בית המשפט העליון". המילים האלה מאפיינות כל צעד שעשינו בהאדרת המדינה. כל אחד היה שקט, ולכן לא מאיים, במיוחד לאנשים הידועים בהיותם עסוקים בדברים אחרים, חסרי תשומת לב ומעדרי הסקרנות. אפילו ההפיכה של 1932 הייתה שקטה ובלתי מאיימת.  ברוסיה, איטליה, גרמניה, ההפיכה הייתה אלימה ומרהיבה, ושומה עליה להיות כזאת. אבל כאן היא לא הייתה לא כזאת ולא כזאת. היא התרחשה במעטה של גיוס כלל ארצי של ליצנות נואלת ומהומה חסרת תוחלת המנוהלים על ידי המדינה, באופן כל כך חסר כל הוד עד שאיש לא שם לב לטבעה האמתי, ואפילו כעת הוא אינו מובן דיו על ידי הקהל הרחב. יתרה מכך, שיטת ריכוז הכוחות בידי המשטר שנוצר הייתה שקטה ובלתי מאיימת, לא יותר מ"מיקוח השוק" הפרוזאי ובלתי מרהיב, אליו הורגלנו מתוקף הניסיון הפוליטי הארוך והאחיד. מבקר המגיע ממדינה ענייה יותר וחסכנית יותר היה אולי מוצא את פעולותיו של מר פארלי[1] בקמפיינים המקומיים כיוצאי דופן ואף מרהיבים. אבל עלינו הם כמעט ולא עשו רושם. הם נראו כל כך מוכרים, כל כך הדבר הרגיל, עד שאיש לא העיר עליהם דבר. יתרה מכך, ההרגל הפוליטי הביא אותנו לייחס כל הערה שלילית שאכן שמענו לשיקולים  מפלגתיים, כספיים או שאלו ואלו גם יחד. חשבנו שאין אלה אלא דעות מעוותות של אנשים אינטרסנטיים ובאופן טבעי המשטר עודד את ההשקפה הזו.

הדבר השני שיש לציין שנוסחאות מסוימות, סידורי מילים מסוימים, מהווים מכשול לתפיסתינו עד כמה ההמרה הזאת של הכוח החברתי לידי המדינה הרחיק לכת בפועל. כוחם של ביטויים ושמות מעוות את הזיהוי של מה שאנו מקבלים אותו ומסכימים לו בשתיקה. אנו מורגלים לחזרות על השבעות פואטיות מסוימות , וכל עוד המקצב שלהן נשמר, אנו אדישים לשאלה עד כמה הן קשורות לאמת העובדתית. למשל, כאשר הדוקטרינה של הגל מוצגת מחדש במונחיהם של היטלר ומוסוליני, היא נראית לנו בבירור כעוינת, ואנו מברכים את עצמינו על חירותינו מ"עול הדיקטטורה של העריץ". שום פוליטיקאי אמריקאי לא היה חולם על לשבור את שגרת המזמורים עם משהו מהסוג הזה. נוכל לדמיין למשל את הזעזוע שיגרם לרגשי הציבור לו היה מר רוזוולט מכריז בפומבי "המדינה מקיפה את הכל, ואין לשום דבר ערך מחוץ למדינה. המדינה היא היוצרת את הזכויות". אבל הפוליטיקאי האמריקאי מסוגל, כל עוד הוא לא מנסח את הדוקטרינה בזר במונחים מסוימים, להרחיק לכת בפעול הרבה מעבר למה שמוסוליני עשה וללא כל ספק או ערעור. נניח שמר רוזוולט לימד זכות על משטרו על ידי הכרזה פומבית של ההיגד ההגליאני "רק למדינה יש זכויות כי היא החזקה מכל." קשה לדמיין שהציבור שלנו יבלע את זה בלי הרבה הקאות. אבל עד כמה הדוקטרינה הזאת זרה באמת למה שהציבור שלנו מסכים לו בשתיקה בפועל? ברור שלא יותר מדי.

הנקודה היא שקשר ליחס שבין בין התאוריה והפרקטיקה המעשית של ענייני הציבור, האמריקאי הוא חצור הכי לא פילוסופי שבנמצא. הרציונליזציה של `התנהגות  בדרך כלל דוחה אותו ביותר. הוא מעדיף להתנהג דרך אמוציונליזציה. הוא אדיש לתאוריה של דברים, כל עוד הוא יכול לחזור על הנוסחאות שלו. וכל עוד הוא יכול להקשיב למלמולי ההשבעות שלו, שום חוסר עקביות מעשי לא יפריע לו, ובעצם הוא אף אינו נותן כל סימן שהוא מזהה את זה כחוסר העקביות.

התצפיתן המוכשר וחד ההבחנה ביותר שבא מאירופה להתבונן בנו מתחילת המאה שעברה הוא זה שהכי מוזנח משום מה, למרות שבייחוד בנסיבות הנוכחות הוא שווה לנו יותר מכל הדה טוקווילים, ברייסים, טרולופים ושאטובריאנים גם יחד. היה זה חסיד נודע של סן-סימון וכלכלן פוליטי משיל שבלייה. פרופסור שינאר הפנה, במחקר ביבליוגרפי ראוי להערצה של ג'ון אדמס, את תשומת הלב להערתו של שבלייה שלאנשים באמריקה "מורל של הצבא הצועד". וככל שחשובים על זה יותר כך נראה יותר ויותר בבירור כמה מעט יש במה שהעיתונאים שלנו אוהבים לכנות "הפסיכולוגיה האמריקאית" שאינו עולה בקנה אחד עם הדבר, וזה גם עולה בקנה אחד עם המאפיין שאנו בוחנים אותו כעת.

הצבא הצועד נטול פילוסופיה, הוא רואה את עצמו כיצור של הרגע הזה. הוא לא מהרהר במעשיו, זולת הגדרת איזו תכלית מיידית. כפי שכתב טניסון, יש הבנה רשמית ונוקשה למדי נגד פעולה שכזו, "אל להם לשאול למה". אמוציונליזציה של התנהגות זה עניין אחר, וכמה שיותר, ככה יותר טוב . מערך מורכב של אמצעים מעודד אותה – נימוסין מרהיבים, דגלים, מוזיקה, מדים, עיטורים וטיפוח זהיר של סוג מסוים מאוד של אחווה. אבל בכל התיחסות ל"סיבתם של דברים", המוכנות והרצון, כפי שניסח זאת אפלטון "לראות דברים כהוויתם", המנטליות של הצבא הצועד אינו אלא עיכוב בהתבגרות. היא נותרת אינפנטילית באופן עקבי, ידוע לשמצה וחסר כל תקנה. דורות עברו של אמריקאים, כפי שמרטין צ'זלוויט הותיר ברשומיו, העלו את האינפנטיליזם לדרגת מעלה תרומית עליונה, והתגאו בו ביותר כאות להיותם העם הנבחר, שגורלו לחיות לנצח בפאר ההישגים שלאין להם שני ווי גאָט אין אָדעס.[2] מר ג'פרסון בריק, גנרל צ'וק ואלייג'ה פוגרם  עשו עבודה ממדרגה ראשונה של אידנדוקטרינציה של בני ארצם עם הרעיון כי אין כל צורך בפילוסופיה,  ושהעיסוק בתאוריה של דברים הוא עניין נשי ולא ראוי. צרפתי צר עין יכול להגיד ככל העולה על רוחו על המורל של הצבא הצועד, אבל העובדה נותרת בעינה – זה מה שהביאונו עד הלום והביא לנו את מה שיש לנו. ראו כיצד כבשנו את היבשת, הביטו אל רוחב התעשייה והמסחר שלנו, את הרכבות, העיתונים, חברות פיננסיות, בתי הספר, אוניברסיטאות, מה שתרצו! ובכן, אם זה נעשה בלא פילוסופיה ואם עלינו לגדולה שאין שניה לה בלא התאוריה הזאת של הדברים, האין זה מראה שהפילוסופיה הזאת והתאוריה הזאת אינן אלא רוח הצלצולים, שאינם ראויים לתשומת הלב של האדם המעשי? המורל של הצבא הצועד מספיק לנו, ואנו גאים בו. הדור הנוכחי לא מדבר בדיוק בטון כזה של ביטחון ללא עוררין. נדמה שאם כבר, אז הוא בז באופן פחות גלוי לפילוסופיה, ואפשר אפילו לראות סימנים לחשד, שבנסיבות הקיימות אולי יהיה שווה לבדוק את התאוריה הזאת של הדברים. הדבר נכון במיוחד בקשר לתאורה של ריבונות ושליטה, שנתראה שמתפתחת כלפיהם גישה חדש השל הסברת פנים. מצבם של ענייני הציבור בכל המדינות, ובייחוד בארצינו אנו הביא ליותר מבחינה של התנהלות הפוליטית הנוכחית, של האופי והאיכות של הפוליטיקאים המייצגים אותנו, ושל היתרונות היחסים של צורת ממשל זו או אחרת. היא הביאה את תשומת הלב למוסד היחיד, שכל הדברים הללו הם צורות או מרכיבים שלו, אשר מנקודת מבט תאורטית אינם אלא התגלמויות נייטרליות. הוא מביא לחשוב שהסופיות אינה שוכנת בבחינת המסובבים אלא בסיבה, היא אינה נמצאת בבחינת המאפיינים המבחינים בין מדינה רפובליקנית, מונוקרטית, חוקתית, קולקטיביסטית, טוטליטרית, היטלריאנית,  בולשביקית, או כל דבר אחר שתרצו. היא שוכנת בבחינת המדינה עצמה.

---

[1] ג'ימס אלואיזיוס פארלי שימש יו"ר המפלגה הדמוקרטית בין השנים 1932-1944 וניהל את הקמפיינים של רוזוולט בין 1928-1940.

[2] במקור wie Gott in Frankreich