יום ראשון, 19 בפברואר 2012

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 12


פרק 12
משחקים במחירים בזמן שהשוק בוער
על מחירי מקסימום, מחירי מינימום,
והפרעות נוספות למחירי השוק


הממשלות חשות לעתים קרובות צורך להתערב במחירי השוק. ההתערביות הללו מגיעות במספר צורות. מחירי מינימום (Price floor) קובעים את הסכום המינימלי שישולם על שירות או מוצר מסוימים. מחירי מקסימום (Price ceiling) קובעים את המחיר המירבי על מוצר או שירות. מחירי יעד (Price target) מנסים לשמור את המחירים בטווח צר: הדוגמאות לכך כוללים "רצועת ניוד" של מט"ח, ויעדי הריבית של הבנק המרכזי. ומחירים קבועים, כמו מחירי מוניות בערים רבות, אשר לא מאפשרים שום גמישות מחירים.
אנו נבחן מספר סוגי התערבות במחירי השוק הפופלריים במיוחד.


מחיר מינימום
פני מספר שנים, נסעתי לחברי דיק כדי להראות לו הצעה שעבדתי עליה. דיק, במקרה, הוא תומך התערבויות אדוק בדעותיו. מאחר והתכנית היתה אמורה לקדם את החלשים, הייתי בטוח שהוא יאהב אותה. ההצעה שלי היתה כדלקמן:
השגשוג הכללי מותיר מאחור חברות רבות. אולי אלה אנשי התעשיות הוותיקות, שלא הצליחו להשיג את הכישורים הנדרשים למעבר חלק לתעשיה אלקטרונית. או אולי אלה החברות החדשות, שרק התחילו את דרכן ולכן מניותיהן זולות ולא זוכות לתשומת לב ראויה מהמשקיעים. אולי אלה חברות שנכנסו לתקופה של קשיים שלא באשמתן: המנכ"ל נפטר, לקוח מרכזי ירד מנכסיו, או מתחרה דחק אותם מהשוק.
אבל המוני עובדים, ספקים, משקיעים ולקוחות תלויים בחברות הללו. בנתיים, כל מה שחסר להן זה רק קצת הון. אם תספיק תקציב, הם יכלו להשקיע במפעלים חדישים, או בטכנולוגיה עדכנית, ולסייע לשחקנים אחרים במשק, על ידי קנייה של יותר מוצרים, אספקה של מוצרים טובים יותר, או העסקת עובדים בשכר גבוה יותר. לעזור לחברות הללו אינו רק מעשה של חמלה, אלא צעד המקדם את המשק כולו דרך הגדלת כוח הקנייה.
לכן אני מקדם את ההצעה הבאה. על הממשלה לקבוע מחיר מינימום לאומי למחירי המניות. ההערכה הראשונית מראה כי המחיר הסביר הוא של 10$ למניה. ברגע שחוק זה יעבור, אסור יהיה לקנות או למכור מניות במחיר הנמוך מהקבוע בחוק. (באופן טבעי, המחיר יהיה לכל המניות המונפקות - הרי לא נוכל לאפשר לנצלנים חסרי המצפון לעקוף את החוק דרך ביצוע איחוד מניות (  reverse stock split) או רכישה חזרה את מניות של עצמם).
לחוק יהיו רק השפעות חיוביות, שום הון של חברה אחת לא יעבור חלוקה מחדש כדי לספק את ההון לחברות הכי נזקקות. החברות האלה, שיתאפשר להן לסחור במניות שלהם לפחות במחירי המינימום, תחזורנה במהרה שוב לשגשג. תזרים של כספים לחברות הללו יצור גלים בכל המשק, והעושר יתפשט לכל כיוון.

"
רגע אחד, ג'ין" אמר דיק. "אתה לא רציני עם התכנית הזאת, נכון?"
"רציני בהחלט" עניתי "ומדוע זה לא יהיה רעיון טוב?"
"טוב, קודם כל הנקודה של 'הגדלת כח הקניה' היא פשוט מגוחכת. אם כולם קונים את המניות במחיר המינימום החדש, יש להם כעת פחות כסף משהיה יכול להיות להם במחירים הישנים. בעצם, ככל שלחברה החדשה יהיה יותר,כך לכולם יהיה פחות. אז אין עליה בכח הקניה."
"המממ, יש בזה משהו. אני אנסה לפתור את זה. האם אתה רואה עוד בעיות בתכנית שלי?"
"
ודאי! אמרתי:'אם מישהו קונה את המניות במחיר החדש'... אבל למה להם? אם אתמול היתי מוכן לשלם רק 5$ עבור מניות חברת 'דוטי דוטקום', למה לכל הרוחות שאשלם היום 10$, רק בגלל שהועבר איזה חוק? אני עדיין אשלם רק את מה שאני חושב שהדבר עולה. זה לא אתה, שמנג'ס כל הזמן על איך שהערך הוא סובייקטיבי?"
"טוב, אני בהחלט טוען לסובייקטיביות של הערך. אבל מה יקרה למניות של 'דוטי' לדעתך?"
"טוב, איש לא יסחור בהם יותר. החברה לא רק שלא תצליח לגייס יותר הון,בעצם היא לא תצליח לגייס שום הון בכלל."
"העלית נקודות חשובות, דיק. אבל, כמה מוזר, הראתי את התכנית שלי לכמה מנכ"לים, והם כולם מאוד אהבו את התכנית"
"החברות של המנכ"לים נסחרו במחיר נמוך מ10$ למניה?"
"למען האמת, לא. כולם נסחרו מעל 10$"
"נו, אז כמובן שהם אהבו את התכנית שלך! הם מנסים להפטר מתחרות. אם כל המניות שלהם מעל 10$, המסחר במניות הללו ימשך. אם כבר, אז ללא תחרות מצד המניות הזולות, הביקוש למניות שלהם רק יעלה. הם מנסים להתעשר על חשבון של אלה שלא שפר עליהם מזלם. חבורת נוכלים, זה מה שהם."

"
אתה יודע מה, דיק, שכנעת אותי. התכנית שלי באמת קצת מטופשת. תודה! נשארה לי רק שאלה אחת לשאול".
"
אין בעיה, במה עוד אוכל לעזור?" דיק הרגיש ממש בטוח בעצמו, אחרי שקרע את ההצעה שלי לחתיכות.
"אם אתה יכול לראות כמה התכנית שלי גרועה, למה אתה תומך בהעלאת שכר מינימום? בעצם, למה אתה תומך בשכר מינימום בכלל?"
"האין פועלים בשכר נמוך דומים למניות זולות שתיארתי אני?  האין מעסיקים דומים למשקיעים בתסריט שלי, בכך שהם ישלמו רק שכר שהם חושבים ששווה את זה? האין האיגודים המקצועיים, התומכים העיקריים בחקיקת שכר המינימום, דומים למנכ"לים של החברות המתומחרות גבוהה, אשר מחפשים להתעשר על חשבון אלה שלא שפר עליהם מזלם?"
אחרי מאמץ מה הצלחתי להחזיר את דיק להכרתו, אבל אחרי שהתעשת, הוא טען שהוא לא זוכר מילה אחת ממה שדברנו לפני כן.
חוקי שכר המינימום עוזרים, לפחות באופן זמני, לאלה אשר מרוויחים מעל לגובה השכר הנקבע בחוק. אבל אלה שהיו מועסקים רק בשכר הנמוך משכר המינימום פשוט נזרקים משוק העבודה. (זיכרו כי המעסיקים ישכרו את הפועלים רק עד הנקודה בה הרווח המצופה מהפועל השולי [האחרון] עולה אך בקושי על שכרו.) יהיו שיגידו "טוב, איש לא יכול לחיות על שכר כזה בכל מקרה. עדיף כבר לשלם להם דמי-אבטלה מאשר לאפשר לעסקים לנצל אותם בשכר כה נמוך. ככה לפחות הם יוכלו ללמוד או לטפל בילדים שלהם."
בלי ספק, היו כאלה שנשארו יצרניים בזמן קבלת דמי-אבטלה. (ג'יי קיי רולינג, אשר החלה את סדרת ספרי "הארי פוטר" הזמן שקיבלה דמי אבטלה היא דוגמה בולטת לכך). אבל בשביל רוב בני האדם זוהי מלכודת. לאנשים שבתחתית הסולם הכלכלי הדבר הטוב ביותר באופן כללי זה להתחיל לעבוד, לא משנה באיזה שכר.
ביליתי שמונה שנים בלהקת רגאיי. אחרי זמן מה הצלחנו למצוא עבודה קבועה במועדונים מקומיים. אבל זה קרה רק בזכות העובדה כי בהתחלה היינו מוכנים לעבוד תמורת כל סכום שהמועדונים הציעו - ולפעמים בחינם! ככל שהדגמנו כי אנחנו יכולים למשוך ולספק קהל, הלך שכרינו ועלה. אם חוק שכר המינימום היה נאכף בקפידה במועדונים הללו, לא היינו מצליחים להתחיל בכלל.
זה המצב עבור העובדים עם הכי מעט ניסיון. הדבר הכי חשוב לעתידם הכלכלי הוא שהם לומדים כי העבודה אינה זכות, אלא חליפין של סחורות מוערכות - עמלם תמורת כספו של המעסיק. הסימנים שהרעיון נקלט הם להגיע לעבודה בזמן, להיות נחמדים ללקוחות, להשלים את המטלות הנדרשות, וכיו"ב. ברגע שהם מפגינים הבנה בנושא, שכרם עולה. אינני מכיר שום מעסיק שחושב כי קבלת קצבאות ממוסדות הרווחה היא סעיף חיובי בקורות החיים.
מחיר מקסימום
החורף של 2000-2001 היה הרבה יותר מושלג מארבעת הקודמים שהעברנו בביתינו. הם היו מתונים, כמעט ללא שלג, ולכן לא טרחנו לדאוג לשירותי פינוי השלג.
אבל בחורף של 2000-2001, ארבע סופות שונות הטילו כחצי מטר שלג בחצר שלנו, אחת אחרי השניה. עכשיו, אני בטח שלא הייתי יוצא לשם עם עת חפירה לפנות את הבלאגן, - הי,אני עסוק בכתיבת הספר הזה! (הייתי שולח את אשתי לעשות את זה, אבל רואים את שביל הגישה שלנו מבתי השכנים, כך שגם זה לא בא בחשבון.) ברור היה שאנחנו זקוקים למישהו שיפנה את השלג בשבילינו.
אחרי הסופה הראשונה, עיני קלטה זוג גברים מפנים שלג משביל הכניסה של השכנים. שאלתי אותם האם הם מוכנים לטפל גם בשלנו אחרי שיסיימו. הם נקבו במחיר- ומחיר גבוהה למדי בשביל חצר קטנה כמו שלי. היה ברור לי שהחרבה האלה הולכים להיות ממש מעבר לכביש מהבית שלי, ויקח להם פחות מחמש דקות לנקות לי את החצר, כך שהם ירוויחו בפועל למעלה מ-100$ לשעת עבודה.
הסכמתי בשמחה. מדוע? קודם כל, המחיר שלהם היה בכל זאת נמוך ממה שהיתי אני צריך להוציא כדי לנקות את החצר לבד, בהינתן ערך של הזמן שלי בשבילי - העלות האלרנטיבית שלי. תנאי זה הוא, כמובן, הבסיס לכל חליפין - הפרטים חושבים שמה שהם מוותרים עליו הוא בעל ערך נמוך יותר מזה שהם מקבלים בתמורה. יתרה מכך, הבנתי שכל נהגי משאיות הפינוי השלג יהיו מאוד עסוקים, ושאני עלול לבזבז זמן רב בחיפוש אחר מפנה אחר, זול יותר. בעצם אני עלול בכלל לא למצוא מישהו שיסכים לפנות חצר כה קטנה. יכולתי להסכים למחיר של הזוג, או לוותר.
תגובה נפוצה למצבים כאלה, הן בתקשורת המונים והן אצל הפוליטיקאים בהתקרב מועד הבחירות היא לזעוק כי הצרכן "נעשק" על ידי איש העסקים העושה "רווחי עתק", ומנצל לרעה את מצוקת הלקוחות. איש העסקים לא עשה שום דבר כדי לזכות ברווחיו - במקום זאת הוא מנצל את תופעת הטבע שאינה לא בשבשליטתו ולא בשליטת לקוחותיו כדי למלא את ארנקו.
אבל עלינו ליישם את המאמר של בסטייה, ולבחון לא רק את הניראה, אלא גם את שאינו ניראה. נכון שבאמצע חורף מושלג שכרם של מפני השלג גבוה ביותר. אבל מה עם ארבעת החורפים הקודמים, כשכמעט ולא היתה להם תעסוקה? באותו הזמן, היצע פינוי השלג היה גבוה מהביקוש. משאיות פינוי ישבו ללא שימוש. מדוע הבעלים שלהם לא עזבו את העיסוק? התשובה היא שבדיוק ההזדמנות הזאת, של רווח נוסף בחורף רע, היא שמשכנעת את אנשים להמשיך לתחזק את ציוד הפינוי במהלך החורפים הפחות קרים.
אם כבר, המפנים עלולים להתלונן שאני הוא זה שניצלתי אותם ארבע שנים תמימות! ככלות הכל העדר השלג לא היה לא בזכותי ולא באשמתי. האין זה "בלתי הוגן" שהעסקים שלהם צריכים לסבול בזמן שאני נהנה מהכסף שבחורף רגיל היתי מוציא על פינוי? מנקודת מבטם של המפנים יכול להיות מקובל שהמדינה תגביל בחוק את המחיר שיגבה עבור פינוי בחורפים סוערים, בתנאי שהיא תחייב גם את כל בעלי החצרות לשלם על מספר פינויים בכל חורף, ללא קשר למזג האוויר. הדבר יקל על תכנון ההכנסות וייצב את עסקי הפינוי. (כמובן שתמיכתם בחוק כזה תהיה מאוד תלויה בגובה העלות המקסימלית שיקבע בו.)
בין אם אנחנו אוהבים זאת בין אם לאו, יש לגחמות הטבע השפעה גדולה על חיינו. שום צורה של ארגון חברתי לא יכולה לבטל את העובדה הזאת. אבל לשוק יש דרכים להתמודד עם כך: סוחרים האוגרים משאבים בתקווה לרווח במקרה חירום. בכלכלת השוק, מאגרי מזון, דלק, ביגוד, עתי חפירה, גושי מלח לפיזור, לוחות דיקט, ועוד דברים הנחוצים כאשר מזג האוויר מפסיק להיות ידידותי, וכל זאת בשל הסיכוי לרווחים גדולים כשיהיה צורך במשאבים אלה. הפוליטיקאים מתלוננים לעתים קרובות כי חברות הנפט עשות רווחים "עודפים" בעת מחסור בנפט, בעזרת המאגרים שהוצאו מן השוק בתקופה טובה יותר. אבל תשאלו את עצמיכם, איפה היינו אם הם לא היו מחזקים את העתודות הללו? ברור שהמחסור היה הרבה יותר חמור! צעדים להגבלת המחיר לרמה "נורמלית"בזמן המשבר מונעים אגירה - ליצרנים יש גם העדפת זמן והם יעדיפו, בהינתן שאר הגורמים זהים, למכור את התוצרת שלהם כמה שיותר מהר, ולא לאגור אותה למקרה חירום.
לא רק שהצורות הארגון החברתי החילופיות אינן מצליחות להסיר את השפעת גורמי הטבע על חיינו, הן גם לא מסוגלות להעלים את הטבע הספקולטיבי של אגירת המשאבים לשעת צורך. אנחנו לא יודעים מה יהיה מזג האוויר עוד חודש או עוד שנה. ספקולציה (Speculation) היא פעילות בפני העתיד הבלתי וודאי: יזמות. השאלה היא מי אמור לעסוק בה: איש העסקים המתמחה בנתח השוק המסוים, ושמסכן את כספו כנגד המשאבים הנכונים, או פקידי הממשל, שכישוריהם פוליטיים ברובם, ושמהמרים על כספי משלם המיסים?
קיצוב כתגובה להתערבות במחירי השוק1
כאשר מחיר מוצרים אינו נקבע דרך יחסי גומלין מרצון בין קונים ומוכרים בשוק, אלא נקבע על ידי צו ממשלתי, הצרכנים לעתים קרובות יעמדו בפני חוסר במוצרים הללו. כמובן שכל מוצר כלכלי, כלומר מוצר הנסחר בשוק, נמצא במחסור. אנשים לא ישלמו על משהו, חשוב או נחמד ככל שיהיה, אם הדבר נמצא בכמויות כה גדולות שאין טעם לחסוך בו. האוויר הוא דבר נחוץ ללא ספק- כל בני האדם צריכים אותו - אבל איש אינו חש את הצורך לנשום פחות כדי למנוע ביזבוז אוויר, וכן אין לו מחיר בשוק.
חוסר במוצר מסוים במובן הכלכלי אינו מציין רק את המחסור, אלא גם את העובדה שבמחיר הנוכחי, אנשים ינסו לרכוש כמות העולה על הכמות במלאי. בתגובה למחסורים אלה הממשלה נאלצת לפעמים להנהיג קיצוב (rationing) במוצר המסוים. תוצאה של התערבות אחת של הממשלה במשק, מחסור כתוצאה ממחירי מקסימום, משמשת להצדקה של התערבות נוספת, במקרה זה קיצוב כתגובה למחסור. זה דפוס אופייני לדינמיקה של אינטרוונציוניזם, כפי שראינו אותה בפרק 11.
הבה נבחן מקרה עדכני של קיצוב. העיר ניו-יורק סבלה מבצורת ארוכה שהחלה בשנת 2000 ונמשכה אל תוך 2002 . עלתה האפשרות למחסור חמור במים. אבל לממשלה כבר היה תכנית, ולא סתם תכנית אלא "תכנית תלת שלבית להתנהלות בעת בצורת". על פי מחלקת איכות הסביבה של עיריית ניו-יורק:
מאחר והתנאים דורשים הרכזה על הפעלת השלבים של תכנית התגובה של העירייה, יש לנקוט בפעולות מסוימות. לצורך שלב 'ערנות לבצורת', תגובות המחלקה לאיכות הסביבה הן בעיקר אופרציונליות, בעוד שהפעילויות הכוללת את קהילת הצרכנים הן בעיקר אינפורמטיביות וולונטריות. לשלב 'אתרעת בצורת', מוחלות הגבלות על שימוש וולנטרי, ורשויות אחרות ברחבי העיר מונחות לשנות את פעילותן. כאשר מוכרז שלב 'בצורת - חירום', נאכפים חוקים ותקנות נגד אותם השימושים.
רוב הזמן, כאשר הממשלה מזהה בעיה - במקרה זה אנשים מנסים להשתמש ביותר מים מהכמות הזמינה - היא פשוט מוציאה את הפעולות הגורמות לבעיה מחוץ לחוק, וזאת בלי קשר לשאלה האם הן אכן הגורם או לא. קנסות ומעצרים נמוטלים על העבריינים המסרבים לשמוע לצוויה.
להבדיל מגישה שתלטנית של הממשלה, השוק מנחה את המשאבים הנמצאים בחסר אל השמושים הכי חשובים שלהם דרך קיצוב מרצון של מערכת המחירים. אין צורך בשום איום או קנס כדי לרכך את תאבון הצרכנים. כל אחד יכול לקבל את כל הכמות שהוא רוצה, בתנאי שיהיה מוכן לשלם את מחיר השוק. מחירו של מוצר הנמצא בחסר יעלה ברגע שהמצב יובן, כפי שהודגם על ידי האייק בפרק 10. המחיר החדש והגבוה יותר ישמש תמריץ מצויין לאנשים להשתמש בפחות מאותו מוצר.
התגובה הנפוצה להסבר זה היא כי ה"צרכים החיוניים" - כגון חשמל, גז ומעל הכל, מי שתייה - חשובים מדי מכדי להשאירם לגחמות השוק החופשי. בלי ספק שרווחת בני האדם, עצם השרדותם, צריכים להיות מעל הרצון של היזם תאב הבצע לעשות רווחים!
אבל טיעון זה פשוט מניח שיש בכוחם של עובדי ציבור לספק שירותים בצורה טובה יותר מיזם המחפש להרוויח. האם הניסיון שלנו עם שירותים ממשלתיים אינו מראה לנו אחרת?
למשל, בימי הקיץ החמים, כששירותי הציבור מייצרים הפסקות מים יזומות ומטילים הגבלות שימוש נוקשות, לעולם לא נמצא את "באדוויזר" מוכרת את הבירה שלה רק בימים זוגיים בשבוע, או את "אוסקר מאייר"2 אוסרת צריכה של יותר משתי נקניקיות בנקודות המכירה. הצרכנים מקבלים כמובן מאליו שהמוצרים רצויים, המסופקים באופן פרטי, יהיו תמיד פחות או יותר זמינים.
ההבדל בין אספקה פרטית לציבורית אינו נגרם מהמחסור. ככלות הכל , היהלומים נדירים למדי, אבל טרם שמענו על "חוסר ביהלומים". בזמן הבצורת, כשהממשלה מכריזה כי קיים "מחסור במים", הצרכנים תמיד יכולים למצוא מים בבקבוקים, המסופקים על ידי חברות פרטיות, על מדפי החנויות.
כמובן שהשוק אינו מושלם, כשם ששום מוסד אנושי לא יהיה כזה. בלחץ הקניות לקראת הארבעה ביולי, בחנויות מסוימות עלולים להגמר כלים חד-פעמיים. אבל לא סביר כי כלים אלה יגמרו בעיר כולה. להבדיל משירות הציבורי המונופוליסטי, השווקים יפזרו את האחריות לאספקת המוצר בין משווקים רבים. גם אם חלק מהם טעו באופן חמור בחיזוי הביקוש, משווקים אחרים, יקפצו לסגור את הפתח, בשאיפה לפתות את הלקוחות שהתאכזבו מהמשווקים הראשונים. באופן אירוני דווקא המוצרים והשירותים הכי חשובים נתונים לאספקה הממשלתית הרעועה.
אלה הציניים בכל הקשור לביוקרטיה יכולים אולי לייחס את המחסור במים לתאבת הכח של הרודנים הזוטרים והחטטנים הבלתי-נלאים השורצים ברוב משרדי הממשלה. אבל בפני שרותי הציבור עומדת בעיה הרבה יותר יסודית. גם אם כל עובדי המגזר הציבורי היו אלטרואיסטים גמורים, הם עדיין לא היו מצליחים לנהל את אספקת המים בצורה רציונלית, בהעדר תחרות חופשית ומחירי השוק.
לרשותו של מנהל השירות הציבורי עומדת אולי סטטיסטיקה מפורטת של מקורות, נוסחאות טכנולוגיות מדויקות, וסקרים נרחבים של רצונות הצרכנים. אבל הוא לא יהיה מסוגל לבחור את השימוש הכי יעיל למשאבים שברשותו. כל החלטה שלו לייצר יותר או פחות מכל מוצר היא ניחוש בעלמא. ראו , למשל, את תכנית החירום שעיצבה עיריית ניו-יורק בתגובה לבצורת. היא לקחה בחשבון את קיבולת מאגרי המים, את כמות הרגילה הנצרכת על ידי תושבים ועסקים, ואת תחזיות מזג האוויר הכי מעודכנות. אבל הפעולות אשר היא דרשה לנקוט במסגרת התכנית היו לרוב שרירותיות. תחת "כללי חירום לבצורת", התושבים לא יכלו לשטוף את הרכבים שלהם בעזרת צינור, אך כן יכלו להשקות מדשאות שלהם בין השעות שבע לתשע בבוקר, ושבע לתשע בערב. אבל אם הם גרו בבית הבעל מספר אי-זוגי , הם יכלו לעשות זאת רק כאשר התאריך היה אי-זוגי גם כן.אנשים הגרים בבתים בעלי מספר זוגי,הם יכלו לעשות זאת רק כאשר התאריך היה זוגי גם כן. אנשים בבתים אי-זוגיים הוגבלו להשקיית גינות בימים אי-זוגיים. (דמיינו את התסכול, אם הייתם גרים בית אי-זוגי, ועובדים בעבודה הדורשת התייצבות בימים אי-זוגיים.)
למשתלות צמחים הותר להשתמש במים, אבל רק ב95 אחוז מרמת הצריכה לפני הבצורת (מדוע 95, ולא 85 או 98 אחוז?) למסעדות הותר לתת ללקוחות כוס מים אך ורק אם נתבקשו לעשות זאת במפורש. כל ראשי המקלחות הוגבלו לזרם של שלושה גאלונים לדקה לכל היותר, בלחץ של 60 פאונד לאינץ' מרובע. ולבסוף, כל מבנה בו דרו למעלה מארבע משפחות היה חייב להציב שלט "חיסכו במים", בגודל ומראה שנקבעו בקפדנות בתכנית.
ודאי שבלילה זו של תקנות כלל-עירוניות לא הצליחה לגעת כהוא זה בהבדלים הענקיים בין מיליוני תושבי ניו-יורק, הן מצד מצב והן מצד ההעדפות שלהן. הרי לא סביר כלל כי ימצא אדם אחד בעל אותו ביקוש ואתם שימושים למים כמו כל השאר. בעיר המונה שמונה מליון תושבים, הגיוון בצרכים של הפרטים חייב להיות עצום.
בזמן הבצורת, הכללים הביורקרטיים ידרבנו אנשים מסוימים, במיוחד אלה עם הנטיה לזלזל בחוקים, לצרוך מים שנדרשים באופן דחוף יותר על ידי אחרים. השוק מבחין בין דרישות דחופות יותר לדחופות פחות על בסיס הרצון לשלם. אבל הממשלה, בהעדר מחירי השוק, אינה יכולה לבצע את אותה המשימה. יהיה זה טרגי, שלא לומר בלתי יעיל כלכלית, אם אדם ימות בצמא בעוד שכנו משקה את הדשא. אבל יכול להיות בזבוז גם לתת לדשא על מסלול גולף לנבול, בעוד שבסמיכות אליו פועל עסק לשטיפת מכוניות - או להיפך! בבחירה בין שני שימושים אלה,פקידי הממשל פשוט מגששים באפלה.
בשוק החופשי, אתם קובעים כמה תצרכו מהמוצר. ההגבלה היחידה שלכם היא מה יש לכם להציע לאחרים בתמורה לכך שהם יספקו את צרכיכם. אתם יכולים להנות ממקלחות ממושכות, אם אתם מוכנים לשלם את עלות המים שאתם צורכים. מחיר השוק של מוצר מציין בשבילכם את ערך היחידה השולית בשביל "הקהילה", מאחר וזה המחיר שהם משלמים עבורו. אם היה לנו שוק מים חופשי, אז בתקופות בצורת מחיר המים היה עולה מרתיע אנשים מלשהשתמש במים בצורה בזבזנית ומעודד ייבוא של מים מאזורים עם תנאים לחים יותר. לא היה חוסרים במים כשם שהיום אין חוסרים בבירה ובנקניקיות.
חלב שנשפך3
הבה נבחן משק בו מחיר תוצרת חקלאית יורד. החקלאים מתחילים להתחנן בפני הממשלה לעצור את ירידת המחירים. "עושר נמחק" הם מתלוננים "ערך החוות שלנו ירד ב50% בשנה האחרונה. זה הופך את כולם לעניים יותר, בגלל שאנחנו כבר לא יכולים להוציא כסף על מוצרים של אנשים אחרים". הטיעונים שלהם מציגים את בקשתם כלא רק עניין של אינטרס אנוכי, אלא כטובת האומה כולה.
אין ספק שרוב הכלכלנים יפריכו את הטענות השגויות. המסקנה כי העושר נעלם מהמשק רינה מוצדקת. אותן חוות, אותם שדות ואותם טרקטורים נמצאים היום בדיוק כמו שהיו כאן לפני שנה. אם היו חוות שנסגרו, הרי שזה בגלל שהצרכנים העדיפו שימושים חילופיים למשאבים הדורשים להפעלת הווה על פני אותה הפעלה. הם בחרו תוצרת של אותם שימושים חילופיים ולא את תוצרת החווה. לכן הם יהיו פחות עשירים, לפחות בעיניהם, אם הממשלה תתערב כדי שהחווה תמשיך לתפקד.
אנחנו יכולים להרגיש סימפטיה לאותם חקלאים שנקלעו לתקופה קשה. אבל תמיכה בעסקים שלהם משמעותה בזבוז משאבים הנמצאים במחסור. חוק היתרון היחסי מספר לנו כי יש להם תפקיד אחר במשק, אליו, בעיני הצרכנים , הם מתאימים יותר.
כל מה שנוכל להגיד בוודאות שהתרחש הוא שהיה שינוי במחירים יחסיים. בושל של חיטה קונה היום פחות דולרים, אך מאידך דולר קונה יותר חיטה. אלה המחזיקים בחיטה נפגעים, בעוד שמצב של אלה המחזיקים בדולרים (או בכל סחורה אחרת שהערך שלה לא ירד כמו זה של החיטה) משתפר. ההתאמה המתמדת של המחירים על ידי משתתפי השוק כדי לאזן היצע וביקוש היא המהות של תהליכי השוק. לא נוכל לאמר עוד האם מצב של "כולם" השתפר במערכת המחירים החדשה ביחס לזו הישנה. אבל נוכל בהחלט לציין כי מצבם של הרוב לא יוטב אם הממשלה תנסה לשמור בדרך של התערבות על מערכת המחירים הישנה בפני המידע החדש של היצע וביקוש.
תוכלו לראות, לסרוגין, את הירידה המתמשכת זה מספר עשורים במחירי המחשבים האישיים. הכלכלנים הכריזו על כך (ובצדק!) כעל דוגמה לכוחות המופלאים של השוק. אין ספק שיצרני המחשבים היו מעדיפים שלושים שנה של עליית מחירי המחשבים. אבל אני לא שמעתי מישהו מתלונן על כך ש"עושר נמחק" כשמחיר מחשב NeXT שלי צנח אל הריצפה. ירידת המחירים התרחשה בגלל שהזדמנויות טובות יותר צצו בשוק. במילים אחרות, עם ירידת המחירים העושר שלנו גדל, ולא נמחק.
אז מדוע כלכלנים רבים כל כך מתקשים כשמה שיורד הוא לא מחירי מחשבים או תוצרת חקלאית, אלא מניות? כשהמדדים נופלים,אנו שומעים ש"עושר נמחק". על פניו הדבר ברור ביותר. כאשר הנאסד"ק נפל בשנת 2000 מ-5,100 נקודות ל-2,400, סך ההיון (capitalization) של המדד התכווץ בלמעלה מ-3 טריליון דולר. נראה כי הכסף פשוט התאדה לאוויר.
ואמנם, כפי שראינו לעיל, השקפה זו היא תוצאה של בלבול בין מחירי הסחורות בכסף לבין כמות העושר במשק. ירידת נאסד"ק לא השמידה שום בניין או פגעה בכושר ייצור של כל מכונה. ארה"ב נשארה מלאה בחוות, מחסנים, רכבות ובארות הנפט בדיוק כמו בזמן שנאסד"ק היה בשיאו. מחיקת מניות ה"דוט-קום" לא שאבה את הידע של תכנות Java מראשם של המתכנתים. נכון שמספר חברות נסגרו. אבל אלה היו חברות שכבר לא היה שווה להפעילן, לאור מידע השוק החדש.
ירידה בשוק ההון היא סימן שהעושר מחליף ידיים. אלה שהחזיקו מזומנים, אג"ח או זהב עשירים יותר, שכן נכסיהם קונים היום חלקים גדולים יותר מהחברות הנסחרות. אלה שמכרו בחסר, מתוך הערכה כי מניות מתומחרים ביתר (overpriced) היום עשירים יותר. הקבוצה הכי זוכה מירידת המניות היא צרכן שאינו בעל אחזקות. לפני הירידות, בעלי הון המניות הציעו מחירים גבוהים יותר על מוצרים ושירותים שונים - בתים, נגרים, שרברבים, מעסים, מורים פרטיים וכיו"ב. אחרי הירידות, הם כבר לא יכולים להציע סכומים כל כך גדולים, מה שהופך את כל אותם סחורות ושירותים לזמינים יותר לשאר הציבור.
הקריאות לממשלה לעצור את הירידות בשוק ההון הן לא פחות שדלנות של קבוצת אינטרס מנסיונם של החקלאים להעלות את מחירי החיטה. מחזיקי המניות חושבים שיש להם זכות לראות את מחירי המניות עולים, ופונים לממשלה להתערב כאשר ציפייתם נכזבת.
בדרך כלל הדרישה להתערבות עוטה צורה של קריאה "להוריד את הריבית!" אבל שינוי זה באחד ממחירי המפתח לא מוסיף שום מוצר חדש לשוק. הוא פשוט גורם לעושר להחליף ידיים - מאלה שמתכוונים להלוות כסף לאלה שמתכוונים ללוות אותו.
מחיר ניירות הערך חייב בסופו של דבר להתבסס על הצפי לתשואה עתידית. בעוד שפריון העבודה בארה"ב ממשיך לעלות והיינו מצפים אפוא לעליית ערך עתידי של מניות, הדבר מסביר רק אחוז קטן מתוך עליית הנאסד"ק ב-1999 , עליה בת 85%, ועליה נוספת של 20% בתחילת שנת 2000.
חלק נכבד של זינוק הנאסד"ק היה בשל העובדה שהפד הציף את השוק בכסף נזיל כהכנה ל"באג 2000". הכסף הזה נכנס תחילה לשוקי ההון, וייצר בועת שוק(market bubble) קלאסית. הבועה התרכזה, כפי שהבועות תמיד עושות, באופנה החמה של העונה: מניות ההייטק של שנות התשעים.
בנוסף, כמו שציין פרופסור רוג'ר גאריסון ( Roger Garrison) מאונירסיטת אובורן (Auburn University) הפד ניסה ליצור "חומת מגן" כדי להגן על הכלכלה ה"אמיתית" מפני שוקי ההון. אבל חומות פועלות לשני כיוונים. יש לנו סיבה טובה לחשוד כי מחזיקי ניירות הערך התחילו להרגיש שהם מוגנים משינויים בשאר המשק. הממשלה תתערב ותציל אותם, כמו שקרה במשבר הפזו המקסיקני4, או במשבר ה5LTCM.
מחירים הנקבעים בשוק החופשי אינם שרירותיים: יש להם תפקיד חברתי חשוב. בכל נקודת זמן נתונה, מחיר המניה משקף את ההערכה הכי טובה של המומחים - כאשר ה"מומחים" הם אלה שהפגינו את יכולת החיזו יהכי טובה בעבר - באשר למחיר העתידי של המניה (מותאם לריבית). המבקר את שינוי במחיר המניה רומז, כי הוא יודע על כך יותר מאלה אשר מסכנים את כספם בפועל.
בכל דיון על מחירי המניות עלינו לזכור גם את התפקיד החברתי של שוק ההון עצמו. מחיר המניה קשור קשר הדוק לערך הנוכחי של התקבולים המצופים בעתיד מהחברה. לכן, להבדיל מאספני בולים אשר רק מנחשים מה כולם חושבים שיהיה הערך העתידי של הסחורה. (בהקשר זה, האנלוגיה של קיינס, בה הסחר בבורסה מדומה לתחרות יופי בה כל שופט מנסה לנחש אילו מן המתמודדות יזכו לציונים גבוהים משופטים אחרים - מטעה באופן מסוכן). ביצועים גרועים של החברה יקטינו את מחיר המניה שלה באופן בלתי נמנע. זהו צורך חיוני, כדי שהשוק יוכל לתמחר את החברה בצורה מדויקת.
כאשר מחיר השוק של החברה נמוך מסך נכסיה, לחלק משחקני השוק, החברה הופכת חשופה ל"פושט תאגידי" (corporate raider) הידוע לשמצה. הפושט, אשר הונצח על ידי דני דה ויטו בסרט "הולך על כל הקופה" (Other People’s Money) עלול לבצע השתלטות ממונפת ( leveraged buyout), לשחרר את הנכסים הפחות שמישים (כולל עבודה) ולהעביר אותם למציעים את הסכום היותר גבוהה (כלומר אלה שמצפים להשמש בהם באופן שיתאים יותר לצרכי הלקוחות).
בעוד ששינויים קטנים במבנה ההון ניתן לעשות גם בתוך החברה עצמה, שינויים גדולים מתרחשים בדרך כלל במעבר הון בין החברות. שוק ההון הוא שמאפשר את ההתאמות הללו.
לפני שנתלונן על ירידה במדד המניות, עלינו לשאול קודם "מדוע השוק קרס?" התשובה לשאלה זו מדיגמה את הנזק שבהתערבות במערכת. נדמה כי רבים חושבים שנפילות של שנים 2000 ו2001 היו מקרה של "חוסר רציונליות" ו"נבואה שמגשימה את עצמה". עד כמה שהדבר נכון, הרי שהעושר האמיתי במשק לא השתנה (כפי שהדגמנו זה עתה).
אבל מה אם הנפילה התרחשה בשל משהו הרבה יותר יסודי מנבואות? במקרה כזה ניראה כי מה שנקרא בלשון נקיה "תיקון" (correction) הוא תיאור מתאים יותר. אם האנשים הבינו בחוסר-רצון כי הציפיות שלהם מרווחי החברות הנסחרות היו אופטימיסטיות מדי, הדבר היה בהכרח מקטין את מחירי המניות. אבל הירידה הזאת היא בסך הכל תסמין של הטעויות, לא סיבתן. אם האמריקאים ישנו את דעתם בדבר עמדת הצפון במלחמת האזרחים, ערכה של אנדרטת לינקולן תרד באופן משמעותי. ערך זה של סמל לאומי לא יתרחש לטובת רווחיו משל איש, אבל בהחלט לא יהיה מוצדק להפריע לתהליך ההתאמה. אנו צריכים מחירים כדי לשקף את מה שאנחנו מעריכים היום, ולא תמונה של מה שהערכנו אתמול. אנשים יכולים, אולי, להתחרט על הערכות הקודמות, אבל אין טעם לבכות על חלב שנשפך.
כמובן שכל מה שנאמר לעיל כלל אינו אומר שעל הממשלה לנסות ולהוריד מחירי מניות! במקום זאת יש לאפשר לשוק לתמחר את מניות בתאם להיצע וביקוש. כפי שמיזס אומר ב"פעילות אנושית":
קל להבין מדוע אלה שהאינטרסים קצרי-הטווח שלהם נפגעו משינוי המחירים מדגישים כמה היו המחירים הקודמים לא רק הוגנים יותר אלא גם מציאותיים יותר. הם טוענים כי יציבות המחירים נגזרת מחוקי הטבע והמוסר. אבל כל שינוי במחירים משנה את אינטרסים קצרי הטווח של אנשים אחרים. אלה שנהנו משינויי המחירים בוודאי שלא יצדדו בהגינות ונורמליות של מחירים בלתי גמישים.




1 חלק זה נכתב ביחד עם ד"ר רוברט מרפי ( Robert Murphy) מהילסדייל קולג' (Hillsdale
College)
ומבוסס על מאמרו המקורי "תאשימו את הגשם", שניתן לקרוא (בשפה האנגלית) כאן

2חברת בשרים ונקניקיות אמריקאית ידועה
3חלק זה נכתב גם כן יחד עם ד"ר רוברט מרפי.
4קריסת הפזו המקסיקני ב1994
5קרן שנוהלה על ידי זוכי פרס נובל לכלכלה מיירון ושולץ. לאחר שקרסה ב1998, זכתה לתמיכה מהבנק המרכזי בגלל שרוב חברות הוול-סטריט היו מעורבות בהשקעותיה.
Ludwig von Mises Institute on Facebook