יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

ספרות אוסטרית בעברית - דצמבר 2010

את "הדרך לשיעבוד" של האייק ניתן לקנות היום בכל חנות רצינית.
הנה עוד ספרים שתורגמו או נמצאים בשלבי תרגום שונים ברשת.

מבוא לאסכולה האוסטרית

תומס סי. טילור "מבוא לכלכלה אוסטרית"

ג'ן קלהאן "כלכלה לאנשים אמיתיים" (בתרגום)

ליודוויג פון מיזס

"המנטליות האנטי קפיטליסטית"

"החישוב הכלכלי בקהילייה הסוציאליסטית"

"פעילות אנושית"(בתרגום)

מארי רות'ברד

"לקראת החירות החדשה: המניפסט הליברטריאני" (בתרגום)

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

לשנות את העולם - הערות מתודולוגיות

אני רוצה לשנות את העולם. אבל "רוצה" הוא מושג סובייקטיבי וחמקמק, לכן חייבת להתלוות אליו פעולה. פעולה אנושית, שלושה תנאים כלליים מקדימים לה. ראשית יש לדעת אם קיימת בעיה עם מושא הפעולה.כשמשהו אינו שבור אין צורך לתקן אותו. אם מישהו בכל זאת ינסה לעשות זאת רוב הסיכויים הם שהוא יהיה זה שישבור את זה. שנית, יש לדעת האם  ייתכן מצב טוב יותר.האם קיים יקום  בו הבעיה אינה קיימת? ולבסוף יש לבדוק  האם יש באפשרותינו לעשות דבר-מה כדי לפתור את הבעיה. אם כל מה שאפשר לעשות זה לדמיין, שום פעולה לא תצא לפועל.
אנשים חלוקים באופן מהותי לגבי כל אחד מבין שלושת התנאים. הם לא מסכימים מה לא בסדר, מה יחשב לבסדר, וכיצד יש לפעול כדי לתקן את המצב. לכן יש חשיבות עליונה לניתוח מערכתי של הפעילות מתבקשת כדי לברר את נקודות המחלוקת ואת ההסכמות.
אלא שברור שזה לא מספיטק. קיימים פערי מידע עצומים בין בני האדם. חלק מהפערים נובע מכך שהמידע פשוט לא קיים . זה נכון למשל לגבי פרוייקטים חדשים  וטכנולוגיות חשדות.חלק נוסף נובע מחשיפה  לתעמולה ופרופגנדה ממקורות שונים. בשם זה אני מכנה כל מסירת מידע כוזב, בלי קשר למטרות או נסיבות מסירת המידע. וכן קיים חוסר בהשכלה. זהו מצב בו המידע הנחוץ קיים, אבל לא הגיע לידי האנשים המבקשים לפעול.
כיצד נטפל בפערי המידע? סעיף ראשון הוא פשוט - בעזרת ניסיון. סעיף אחרון יטופל על ידי השכלה - קרי העברת מידע לאנשים. סעיף אמצעי הוא הקשה. בגלל הדמיון שלו לסעיף האחרון, קל למדי להתבלבל ביניהם.
כיצד נפתור את הבעיה? נצטרך ללמוד מן החשיבה  המדעית אשר עמלה רבות  כדי לסנן השפעות זרות ודעות קדומות. צעדים חיוניים בנושא הם פיתוח חשיבה ביקורתית, וכן פיתוח חשיבה לוגית, ובמקביל בחינה של רעיונות שונים ומגוונים, ושילובם בתכנית הפעולה הכללית, תוך רכישת נסיון בתחומים  שונים. שילוב של השכלה וניסיון יעזרו לנו להפיד רעיונות מועילים מן החומרים שהופקו בכדי לשטוף את מוח.
הדבר אינו פשוט כלל, שכן רכישת כל מיומנות מצריכה זמן ומאמץ, ואילו חומרים פרסומיים נבנים בכוונה תחילה כקלילים וקליטים ללא צורך בהשתדלות נוספת. לכן תהליך רכישת ההשכלה נראה לא אטרקטיבי. זו גם הסביה  מדוע אנשי תנועת ההשכלה האמינו כי ככל שאנשים ישכילו יותר, כך ילך המצב וישתפר, שכן הם יהיחו מסוגלים לפעול בעצמם במקום להיות תלויים  באחרים.
לכן: בגלל שאני רוצה לשנות את העולם, אני בוחר בדרךשל השכלה ופיתוח יכולות חשיבה.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

כלכלה לאנשים אמיתיים -מבוא - "השורדים"

הקדמה
"השורדים"
למה לקרוא את הספר הזה?
ייתכן שכבר שמעתם מתישהו על האסכולה האוסטרית של הכלכלה (Austrian School of Economics), ואתם סקרנים לדעת מהי. או יתכן כי התאכזבתם מהכלכלה כפי שנתקלתם בה בספרי לימוד ועיתונים, ואתם מחפשים נקודת מבט מציאותית יותר על החיים הכלכליים. נראה כי האסכולה השולטת, הנקראת בדרך כלל האסכולה הניאו-קלסית (Neoclassical School), עוסקת באנשים שמתנהגים בצורה שקשה מאוד לזהות בפעילות האנושית שאנחנו רואים סביבנו מדי יום ביומו. האנשים בספרי הלימוד נראים כרובוטים, המצייתים בקשיחות לסט של משוואות ש"ממקסמות את התועלת" על פי סט של פרמטרים נתונים. המשוואות עצמן, כך נאמר, "גורמות" להיצע וביקוש להיפגש במחיר של שיווי-משקל - בו הכמות המוצעת שווה לכמות המבוקשת. איזה מקום יש לאנשים במערכת משוואות כזאת? נראה כי קשה לשייך מבנים מתמטי/ים כאלה לעולם בו אנחנו חיים. כיצד הרעיון כי האדם הוא יצור הפותר משוואות תועלת רלוונטי למהפכה האיסלמית באירן, אמא תרזה, ג'ימי הנדריקס, או החלטה שלכם לקחת חופשה שאתם "לא באמת יכולים להרשות לעצמכם" אבל ממש ממש זקוקים לה?
ובכל זאת אתם מרגישים שהכלכלה הייתה צריכה להיות רלוונטית לחיים האמיתיים. היא הרי עוסקת בעבודה, כסף, מסים, מחירים ותעשייה, מה שמקיים את העולם, לא כן? למה שנושא ייראה כל כך מנותק?
האסכולה האוסטרית של הכלכלה מהווה אלטרנטיבה למיינסטרים. היא מבססת את הכלכלה על בסיס אנושי איתן. היא נמנעת מהמלכודות הרווחות בקרב הכלכלה המודרנית: ההנחה של האנוכיות כמוטיבציה האנושית הבסיסית, ההגדרה הצרה של ההתנהגות הרציונלית, ושימוש מופרז במודלים בלתי-מציאותיים. הספר הזה הוא ניסיון להציג בפניכם רעיונות עיקריים של אסכולה זאת.
האסכולה האוסטרית נקראת כך משום שחבריה הראשונים הגיעו - כפי שבטח ניחשתם - מאוסטריה. אלא שהכיבוש הנאצי פיזר את חסידיה, והיום ישנם כלכלנים אוסטריים מובהקים בכל העולם. אני אשתמש בביטוי כלכלן אוסטרי (Austrian economist) לכל חברי האסכולה, ללא קשר לשאלה האם הם גרו אי-פעם באוסטריה או לא.
אני לא אתמקד בהיסטוריה של האסכולה, אם כי מצורפת בסוף הספר תוספת עם סיכום של ההיסטוריה הזאת. וכן אין המטרה שלי לשכנע כלכלנים מקצועיים מאסכולות אחרות "להמיר" את השקפתם. מטרתו של הספר - להיות מדריך למה שמכונה "ציבור שוחר ידע". יחד עם זה שניסיתי להיות תמיד מדויק, ניסיתי גם להימנע מכניסה לפרטי פרטים בוויכוחים האזוטריים של הכלכלה המקצועית, מה שהיה הופך את הספר לסכיזופרני לגמרי.
בשל אופיו, אין ספר זה יכול לחקור את הכלכלה האוסטרית לאותו העומק כמו החיבורים השיטתיים "אדם, משק, ומדינה" של מאריי רות'ברד (Rothbard), או "פעילות אנושית" מאת לודוויג פון מיזס (Mises). אם ספר זה יצליח לעניין אתכם בנושא זה, הרי שהוא עמד במשימתו, ואני מבקש מכם במקרה זה לבחור את אחת מיצירות המופת הללו.  
אבל לשיטה בה נוקט הספר יש גם יתרונות. קודם כל, ספריהם של רות'ברד ומיזס הם כרכים ענקיים. לא הייתם רוצים לקחת כאלה אתכם לחוף הים, נכון? כמו כן, רוב האנשים אינם מעוניינים להפוך לכלכלנים מקצועיים. יש, כנראה, כמות מוגבלת של זמן ומאמץ שתרצו להשקיע בנושא, לפחות עד שתוכלו לקבל מושג איך זה יעזור אם תדעו יותר. ולבסוף, אף לא אחת משתי יצירות המופת הללו מכילה דבר אודות הלהיט הטלוויזיוני "הישרדות", ושחקנית הקולנוע הלנה בונהם-קרטר אף איננה מוזכרת בהן. אני מבטיח שספר זה יהיה חף משני הפגמים האלו.
ואם כבר הזכרנו את הישרדות[1] (אתם רואים, לא הייתם צריכים אפילו לחכות עד שניגשתי לבעיה הראשונה!) אני עומד לבקש מכם לדמיין סיום מעט שונה לתכנית. במקור הזוכה, ה"שורד" האחרון, היה בחור בשם ריץ'. ביקום המקביל שלנו ריץ' הוא עדיין הזוכה, אבל כאשר צוות הצילום מתקפל, הם מחליטים שנמאס להם מריץ' והשטויות שלו. במקום להטיס אותו הביתה, הם חומקים להם בשקט מן האי בזמן שריץ' נהנה מסבב אחרון של שיזוף בעירום.
ריץ' מגלה שהוא נשאר לבד. כעת עומדת בפניו הבעיה האנושית הבסיסית ביותר: כיצד לשרוד במצב הכי פרימיטיבי. מה יכולה הכלכלה להגיד על מצבו? האם המדע שלנו - מקורו בטבע האדם, או שמא הוא תוצאה של הסדרים חברתיים מסוימים שאנו יכולים לשנות אם נרצה? אם פלוני אינו מעוניין להתעשר ככל שאפשר, או דוחה את תרבות הצריכה, האם הכלכלה עדיין רלוונטית לגביו? אלה הן חלק מהשאלות שהספר הזה ינסה לענות עליהם.
עוד נשוב לריץ' בפרק 2. אבל קודם כל נבדוק מהו, בעצם, מדע הכלכלה.






[1]לאלה שלא צופים בטלוויזיה, או לאלה שיקראו את הספר בעוד 20 שנה: "הישרדות" הייתה תכנית טלוויזיה בה מספר מתמודדים נשלחו, על ידי רשת הטלוויזיה, לאי בודד. שם הם התמודדו בשורה של אתגרים "הישרדותיים". השחקנים הודחו בדרך של הצבעה עד שנותר המנצח. שמו היה ריץ'. הפרטים המסוימים של התכנית אינם רלוונטיים לספר זה, שכן ריץ' מופיע כאן רק כדוגמה לפרט מבודד ובעיות כלכליות העומדות בפניו. (היי, להשתמש ברובינזון קרוזו הפך לקלישאה, אז הייתי צריך לחשוב על משהו אחר)

יום שלישי, 22 ביוני 2010

תגובה ל"תיקון עולם"


ולפני הכל אני חייב להסביר מדוע קשה לי עם א'. הרי האיש אינו הטרול המצוי. כתיבתו אינטליגנטית ורחבת אופקים טיעוניו מנומקים. יכולתי להסכים איתו, בנסיבות אחרות.

למה הדבר דומה. סימון סינג, בספרו על משפט פרמה מספר, כי איש ההשכלה ומחבר האנציקלופדיה הצרפתי דידרו הוזמן להתארח בחצרה ל קיסרית רוסיה. על אף שעשוע שבדבר, הפך האיש במהרה לטורח, שכן היה אתאיסט גמור, ואילו את מתמטיקה תיעב מכל הלב. כדי לסלק אותו. זומן לאחד המשתאות המדען הנודע אוילר, אבי הטופוגרפיה, שעבד באותו זמן בשביל הימייה הרוסית. "מסייה" אמר אוילר לדידרו, "אני מאמין בקיום האל, כי (X^2-16x)\(X^2) . דידרו הסתלק במפח נפש נפש ובמהרה עזב את סנט- פטרבורג.

וזה המצב עם א'. איכשהו, דברים יסודיים בכלכלה, בלעדיהם קשה לנתח את המציאות המורכבת בה אנו חיים, מקבלים אצל א' את מעמד המתמטיקה אצל האניקלופדיסט דידרו.

אנסה להתיחס כאן בקצרה לנקודות המחלוקת.
"בפועל, השיטה הקפיטליסטית היוותה מסגרת שאפשרה לפיתוחים המדעיים והטכנולוגיים להתפשט בעולם באמצעות תמרוץ המתווכים השונים, אבל היו אלה המדענים – מהמתמטיקאים והפיזיקאים שמתעסקים בנושאים המופשטים ביותר (ואולי אפילו הפילוסופים שהקדימו אותם) ועד למהנדסים ולמתכנתים שיישמו את הרעיונות האלה במציאות, ויצרו את הכלים הטכנולוגיים שמשמשים את כולנו ביום-יום – שאפשרו את השגשוג המדובר."

אני אגיד במילים חריפות יותר. הא בהא תליא. טכנולוגיות של מנוע קיטור היו מצויות כבר ברומא העתיקה. אם כן, מדוע לא ראינו את רשת הרכבות מתפרסת על פני האימפריה? התשובה פשוטה למדי - בכלכלה של העת העתיקה, בה כל משק היה אוטרקי, כלומר ייצר וצרך הכל בעצמו, נפח הסחורות לא הצדיק את ההשקעה בתשתיות.
לנו, מהפרספקטיבה ההיסטוירת נוח מדי לקונן על הפספוסים, ולנחש, מה היה עולה בגורל האנושות, לו למשל היה בבג' זוכה במימון לו הוא ציפה. האם העידן הדיגיטלי היה מתחיל מאה שנה מוקדם יותר? אין לדעת במקום זה יש לשאול מדוע באמת לא היה תקציב למיזם מדעי? התשובה העצובה היא שהיה צורך במלחמת העולם השניה וב"אניגמה" הגרמנית, כדי שהתחום יזכה לאיזושהי הכרה.

אם נדבר במונחי ריאליה של היום, האם הסטארט-אפ הישראלי היה קיים ללא קרנות הון-סיכון? האם היו האנשים המוכשרים הללו מקדישים את זמנם לרעיונות חדשניים גם ללא סיפורי האקזיט? או שמא היו המשקעים באים לארץ אם לא היו לנו כאן את המוחות המבריקים?

אי אפשר להפריד בין הדברים. שום מדען אינו חי מאוויר ופועל בוואקום. הזכרתי את אוילר. הוא הועסק ברוסיה לא כאקדמאי, אלא כמהנדס בשרות ימייה. דווקא יכולת של חצרות הקיסרים באירופה לממן את המדענים, או להעסיק אותם במשרות שונות היא זו שקידמה את אירופה. וההיפך הוא הנכון. ראו למשל את בריחת המוחות ממזרח אירופה.

האם יוכלו המוסדות האקדמיים להמשיך לפעול ללא תקציב חיצוני? במקרה של קריסת מערכות, כמה מאנשי המעבדה ישארו במעבדה?

אתה חייב לבחון מחדש כמה אקסיומות שעומדות בבסיס כל השיטות הכלכליות הנהוגות.

גם כאן רגשותי מעורבים. סטיבן גולד טוען כי וויליאם ג'ינינגס בראון, התובע ב"משפט הקופים" הידוע לשמצה, היה הרי פעיל המפלגה הפרוגרסיבית, ופעל למען זכויות האישה וכיו"ב, ואם כן מה ראה לשטות זו? אלא, גורס גולד, שהוא התבלבל בין האבולוציה של דרווין לבין הדרוויניזם החברתי - הלא היא ההשלכה הגסה של חוקי הביולוגיה לחוקי החברה שהולידה לימים את האידאולוגיה הנאצית. ולכן שימש בראיין כתובע במשפט שהיו לו, לדידו השלכות מוסריות מרחיקות לכת.
והוא הדין עם א'. קראתי את האקסיומות. גם אני לא מסכים איתם. אבל אני לא מסכים איתם בעיקר בגלל ניסוחים בעיתיים, שאכן הופכים את האקסיומות ללא רלוונטיות.

אני מודע היב שיש כלכלנים שאכן יורים לעצמם ברגל ומציגים את הדברים כך. כפי שאומר מיזס בספרו:

אסור לפסול את ההתנגדויות הללו רק בגלל המניעים הפוליטיים שנתנו להן השראה. לשום מדען אין זכות להניח מראש שההתנגדות לתיאוריות שלו היא בהכרח חסרת בסיס, בגלל שמבקריו חדורי יצרים ומוטים מבחינה מפלגתית. חובה עליו לענות על כל ביקורת בלי שום התחשבות במניעים שבבסיסה או ברקע שלה. ואסור לא פחות לעבור בשתיקה על הדעה שנשמעת לעיתים קרובות, שמשפטי הכלכלה תקפים רק תחת הנחות היפותטיות שאף פעם לא מתקיימות בחיים האמיתיים, ושבגלל זה הם חסרי תועלת להבנת המציאות. באופן מוזר נראה שמספר אסכולות מקבלות את הדעה הזאת ובכל זאת ממשיכות בשקט לצייר את העקומות שלהן ולהרכיב את המשוואות שלהן. הם לא טורחים לחשוב על משמעות החשיבה שלהם והקשר בינה ובין עולם החיים והפעולה האמיתיים.

לכן אנסה לעמוד כאן על בעיתיות שבניסוח האקסיומות.

האקסיומה הראשונה שעומדת בבסיס כל השיטות הכלכליות: אין מספיק לכולם. אין מספיק אוכל, אין מספיק מים, אין מספיק נפט, וכו', ולכן צריך לחלק את המשאבים המוגבלים האלה בצורה כלשהי בין כל בני האדם. מכיוון שאין מספיק מהכל, תמיד יהיו כאלה שיש להם וכאלה שיש להם פחות.

כל הניסוח וצורתו הגיוניים פרט לנקודות המוצא. א' מעביר את הדיון על תופעת המחסור מהמישור הסובייקטיבי למישור האובייקטיבי. מה הכוונה? אמרו חז"ל : "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קוהלת רבה פר' א). חז"ל ידעו היטב כי ספירה אובייקטיבית של נכסי האדם לא משנה ולא כלום אם האדם מתאווה לעוד נכסים. כך הוא המחסור בעולם. מרגע שאכן , כפי שכותב א' עלינו מעל רמת ההשדרות, שוב אין ספירת המלאי של נכסים מועילה.
לכן:
ברגע ששחררת את האדם מצורכי ההישרדות הבסיסיים, הוא חופשי ליצור לטובתו ולטובת שאר האנושות אמצעי מותרות.
לא ממש עוזר, כי לא שחררת את האדם מתאוותיו החומריות. ראינו אנשים מתאבדים כי לקחו להם את הרכב מעבודה. לכן העובדה הנכונה והמופלאה כי הפיתוח הטכנולוגי ביטל את נבואת הזעם של מלתוס, כלל לא משנה את קיומו של המחסור בעולם.

אקסיומה שנייה – בלי מניע הרווח בני אדם לא ייצרו שום דבר, כולם יעדיפו להתבטל ובסופו של דבר תיווצר תרבות של פרזיטים. גם הטענה הזאת נכונה, אבל מציגה אמת חלקית. בני אדם לא יעבדו בעבודות מונוטוניות ומשעממות אם לא ישלמו להם. אי אפשר לערער על זה. אבל התשוקה ליצור, להמציא דברים חדשים, להפעיל את הראש, לשנות את המציאות – אינה תלויה במוטיבציית הרווח. ההרצאה המבריקה הזאת של דן פינק – מציגה כמה מחקרים מרתקים שהוכיחו את הנקודה הזאת מעבר לכל ספק.

ועדיין, בני אדם צריכים לבצע עבודות שגרתיות, ואף אחד לא יעשה אותן בהתנדבות, לא? לא. אין שום תפקיד משעמם ומונוטוני שבאמת מחייב עבודה אנושית. את כל התפקידים האלה אפשר להעביר לכלים אוטומטיים. הטכנולוגיה קיימת, אבל אף אחד לא מעז ליישם אותה, מכיוון שכיום חייבים להמשיך ולספק עבודה לכולם, שהרי בלי עבודה אין משכורת, ובלי כסף אי אפשר לשרוד. אנחנו מוקפים בעבודות מיותרות, ואנחנו חייבים להגביל את יעילות הייצור כדי למצוא הצדקה לעבודות האלה.

אכן, לפעמים מבנה הייצור משתבש. בסטייה, שכבר היה לי הכבוד להציגו, תיאר את הבעיה בפרק שני של ספרו המופלא "סופיזמים כלכליים":



Here, let us say, are some men who need to store their wine. This is an obstacle; and here are some other men whose job it is to remove the obstacle by making tuns. It is fortunate, then, that the obstacle exists, since it provides employment for a part of the domestic labor force and enriches a certain number of our fellow citizens. But then an ingenious machine is invented that fells the oak, squares it, divides it into staves, assembles them, and transforms them into wine-barrels. The obstacle is greatly diminished, and with it the affluence of coopers. Let us pass a law that will preserve both of them. Let us outlaw the machine

על כן, ממשיך בסטייה,
To get at the root of this sophism, one need only remind oneself that human labor is not an end, but a means. It never remains unemployed. If it removes one obstacle, it turns to another; and mankind is rid of two obstacles by the same amount of labor that used to be needed to remove only one. If the labor of coopers ever becomes useless, it will turn in another direction. But with what, people ask, would it be paid? With exactly what pays for it today; for when a certain amount of labor becomes available as a result of the removal of an obstacle, a corresponding quantity of goods also becomes available for the remuneration of labor. To maintain that the time will ever come when human labor will lack employment, it would he necessary to prove that mankind will cease to encounter obstacles. But in that case labor would not be simply impossible; it would be superfluous. We should no longer have anything to do, far we should be omnipotent; and we should only have to pronounce a fiat to have all our needs and all our desires satisfied

זמן השפע הזה קרוב, כך גורס א'. לא אחלוק על כך, אלא שאנו ראוים שמצב שא' תיאור הוא שגיאה, פגם, עיוות במערכת הייצור. שגיאה זו מובילה את א' לטעון כי עיקרון התמריצים מוביל בהכרח ללודיזם. האם זה בהכרח יהיה נכון?

קסיומה שלישית – בני אדם הם יצורים תחרותיים מטבעם, ובלי תחרות לא יהיה מניע לפעול. התמודדות עם הטענה הזאת תגלוש מהר מאוד לשאלה הפילוסופית באשר למהו "טבע האדם", אבל לא צריך לקבל את הגישה הביהביוריסטית הקיצונית של סקינר כדי לקבוע ש"טבע האדם" הוא הרבה יותר גמיש והרבה יותר תלוי סביבה ממה שנדמה לנו.

אפשר ליצור חברה אנושית שתהיה מבוססת על שיתוף פעולה. זה קרה בעבר, בחברות שבטיות כאלה ואחרות, וזה קורה כיום במסגרות מצומצמות מסוימות, ואין סיבה שזה לא יפעל בקנה מידה גלובלי.

אקסיומה הזאת היא לאו בהכרח אקסיומה, אלא אכן תולדת דיון על הטבע האנושי. המקבלים את האקסיומה הם לא בהכרח קפיטליסטים, והדוגמה הידוע היא הסילוגיזם אותו מציגה איין ראנד ב"מרד הנפילים" שם טעון פרופסור לפילוסופיה כי בשוק החופשי כולם מתחרים בכולם, לכן עלינו לכפות תחרות על השווקים על מנת להפכם לחופשיים.

ולאור האמור לעיל, לצערי הרב לא שוכנעתי כי יש צורך בעוד כלכלה "אחרת". אינני נגד הצעות רדיקליות. הטובות שבהצעות חייבות שיהיה בהן משהו רדיקלי. אך אין רדיקלי פירושו "לירות באוויר בתשווה לפגוע במשהו".




.

יום רביעי, 2 ביוני 2010

שחיתות


שוחחתי הערב עם חבר ללימודים. הוא טען כי יש לדאוג למבנה רגולטורי נכון במשק, ואילו אני טענתי כי יש לדאוג לדה-רגולציה. בעקבות השיחה המשכתי לחשוב על הנושא, וזה מה עלה על דעתי.

אנשי המגזר הציבורי אמונים על טובת הכלל. "טובת הכלל" הוא מושג אמורפי, אבל לכל משרד במגזר הציבורי תקנון ונהלים המפרטים בפני אנשי המגזר מה משימתם הספציפית. נבחרי הציבור ברשות המחוקקת בעלי רשות לשנות ולשפר נהלים אלה.

שחיתות כרוכה במעילה בטובת הכלל על ידי אנשי המגזר הציבורי. השחיתות יכולה להיות אישית וסיסטמית (מערכתית).
שחיתות אישית היא מצב כאשר נציג המגזר הציבורי משנה בעבודתו ובקבלת החלטותיו מקידום טובת הכלל מסיבות של בצע אישי. קרייריסט העובד שעות נוספות, גם הוא מונע מבצע אישי כגון רצון לקבל קידום או תוספת שכר, אך הוא אינו משנה את תיפקודו. כאשר איש המגזר הציבורי משנה את החלטותיו בתמורה לקבלת טובות הנאה, זוהי שחיתות אישית.

שחיתות סיסטמית היא מצב, בו כחלק מהתנהלות במגזר, ענף, אזור או מדינה מסוימים אנשים מחוץ למגזר הציבורי מעברים כספים למזגר הציבורי שלא בדרך מערכת גביית מיסים ואגרות,וזאת כדי לאפשר פעילות עסקית כראות עיניהם. גם כאן ניתן לחלק את השחיתות לשחיתות סיסטמית אישית, ושחיתות סיסטמית פוליטית.
שחיתות סיסטמית אישית היא מצב בו בעלי עסקים, או יזמית אינם יכולים או מתקשים ביותר להקים או להחזיק פרויקטים עסקיים ללא מתן טובות הנאה למקבלי החלטות במגזר הציבורי. הצורה הכללית של שחיתות כזאת דומה לגביית דמי חסות (פרוטקשן) על ידי עבריינים. ההבדל הוא שאנשי המגזר הציבורי מנצלים את הכוח של מגזר הציבורי לאכוף את החלטותיהם. סוג כזה של שחיתות נפוץ במדינות מפתחות.

שחיתות סיסטמית פוליטית נפוצה בכל רחבי העולם, ובאיחוד בדמוקרטיות פרלמנטריות, שם היא מופיע בצורת הלוביזם.
פרופ' אלחנן הלפמן מאונ' הרווארד דיבר ב31 למאי באונ' תל אביב אודות הסחר הבינלאומי. הוא העיר, כי בעוד שהסחר אכן מטיב עם כלל המשק, כי הוא מאפשר בין היתר יבוא זול, עצם הדבר פוגע בחלקים מן המשק, כגון יצרנים מקומיים שלא עומדים בתחרות מול אותו הייבוא. נוצר מצב שקיימים גורמים במשק שבכדי להטיב את מצבם , מעוניינים לבטל הטבה הכללית. כך, במערכת הדמוקראטית נוצרים סוגים שונים של לובי, הקוראים להטיל מכסי מגן(קרי לבטל לאלתר את השיפור שהביא הייבוא הזול) או לסבסד ענפים שנפגעו מן הייבוא(כלומר להטיל את מחיר החוסר יכולת שלהם להתחרות על כתפי הציבור). לצורך כך מפעילים הלוביסטים הרבה כוח והשפעה, הגורמים לנבחרי הציבור להטות את החלטות מטובת הכלל לטובת הלובי. זוהי שחיתות סיסטמית מפלגתית, כי טובות ההנאה לא מגיעות לאנשים מסוימים, אלא למפלגות וסיעות.

דה רגולציה כטיפול בשחיתות סיסטמית

הרעיון הזה די פשוט - ככל שפחות כוח יתרכז בידי אנשי המגזר הציבורי, כך תקטן המוטיבציה של בעלי-האמצעים לנצלו לטובתם האישית, וממילא הפגיע בציבור, מבמידה וכן יקרה נסיון נhצול מאין זה יקטן, וכן תקטן היכול של המגזר הציבורי לקיים שחיתות סיסטמית אישית.

אין באnירה זו כדי להציג דרישה לאנרכיה. תהליך הדה-רגולציה אינו יכול לקרות בין לילה. אבל במידה ויתבע בצורה נכונה, יהי יעיל יותר וזול יותר מהמבנה הרגולטוארי המעודכן, שם \תמשיך לעמוד השאלה "מי ישמור על השומרים?"

יום שני, 17 במאי 2010

ליברטריאנים - חלק א'

טל, אני מתנצל שטרם פיניתי זמן לערוך תשובה מסודרת בנושא.
שוק חופשי לא יכול להיות הנחת יסוד, וזאת מסיבה פשוטה. במצב יסוד שוק, כמו גם מדינה או כל ישות מצרפית אינו קיים. מה שקיים הוא בני האדם, יצורים פועלים ורציונליים, המבקשים לשפר את מצבם. לצורך כך הם מתאגדים בקבוצות שונות, ומקיימים מערכות יחסים מסוגים שונים. כשהם עושים זאת, חוקים שמיזם כינה אותם "תלות בלתי-נמנעת בתופעות השוק", ונלמדים היום בעיקר במסגרת הכלכלה, והם יתרון היחסי המוחלט למשל, נכנסים לפעולה.
כיצד ישפרו בני האדם את מצבם? מקסום משאבים הוא תשובה, אבל היא אינה מובנת מאליה. מקסום משאבים הוא אכן מקסום אפשרויות לניצול משאבים, אך אינו שווה למקסום אושר. האושר הוא סובייקטיבי ומשתנה מאדם לאדם. השוני הזה בסיסי יותר מהשוני ביכולות ייצור הקשורים ביתורן היחסי והמוחלט. הגדרת היסו של החרות קשורה בשאיפה ומימוש הפעולות אשר מקרבות את האדם אל האושר. כאן יש להיזהר מטאוטולוגיה. פעולת האדם היא רציונלית ומכוונת לאושר - שני התנאים האלה הם תנאי יסוד לפעולה אנושית.
נאמר כעת, כי האדם הרציונלי לא יבצע פעולה שאינה מקרבת אותו אל האושר. וזה אומר שהדרך היחידה בה האדם הרציונלי יבצע פעולה כזו לא תהיה על דרך חיוב אלא על דרך שלילה - כדי להפחית כאב. כלומר אם אי-עשיה של פעולה מסיומת תגרום לדם כאב, הוא יבצע אותה גם אם היא אינה מקרבת אותו אל האושר.
כל האמור לעיל אינו מספר לנו דבר לא על השוק ולא על מדינה. מה שמתרחש הוא, שהיות ובני-האדם הם יצורים סובייקטיביים, כדי להתחבר יחד לקבוצות, עליהם להציג ערכים טראנס-סובייקטיביים. דוגמה פשוטה לכך היא השפה. אם שני בני האדם דוברים שפה אחת, היא בהכרח חיצונית לאחד מהם. אם אדבר בשפה שאני המצאתי, איש לא יבין אותי. ואם אלמד את השפה לאנשים אחרים, היא תהיה חיצונית להם.
עוד רעיון שהוא טראנס-סובייקטיבי הוא צדק. אני בוחר בכוונה שלא לקרוא לצדק "אובייקטיבי", שכן כבר העיר הינליין בספרו הידוע "Coventry" - There is no observable phenomenon in the space-time-matter continuum to which one can point, and say, 'This is justice.' " אבל הצדק בהכרח חיצוני הוא לאנשים המקבלים את עולו.
התארגנות בני האדם בקבוצות כפופה איפוא לשתי מערכות החוקים - הטראנס-סובייקטיבית (צדק, מוסר) והאובייקטיבית (חוקי הטבע והכלכלה).
כעת נראה מדוע מתקיים השוק כמערכת הממקסמת את האושר. בני האדם המחפשים להגדיל את אושרם דרך קיבוץ חברתי, נאלצים להציג תחליף טראס-סובייקטיבי לאושרם. בגלל שכי שצוין לעיל מקסום משאבים מרחיב את אפשרויות לפעילות אנשוית, הרי ששאיפה למקסם משאבים היא נגזרת מהשאיפה לאושר. כן ניתן לטעון שראשית המעבר מהסובייקטיבי לטראנס-סובייקטיבי הוא לא חלק - "כסף לא קונה אושר" הוא דוגמה לחוסר שלמות במעבר. שנית, ייתכן כל תחליף טראנס-פרסונאלי.
"טוב שם משמן טוב" - טעות נפוצה היא לראות ברצון לשפר את המעמד החברתי דרך למקסם משאבים. שניהם, כבוד ועושר אינם אלא תחליף לאושר.
נכון, שברמות בסיסיות אושר וכאב הם חיים ומוות ממש, וכך אף סנאי אוגר אגוזים כדי לשרוד. אבל אי אפשר להחיל כלל זה על כל החברה האנשוית, דווקא בגלל האופי הסובייקטיבי של האדם. אנשים המקבלים עליהם סולם ערכים של פילוסופיות שונות ומשונות יעדיפו את המוות על פני איזו פעולה הנוגדת את ערכיהם.

כעת נוכל להגדיר ת המצרפיים כגון השוק החופשי. השוק החופשי הוא מערכת חברתית, בה בני האדם מתקשרים אחד עם השני באמצעות חוזים כדי למקסם את משאביהם בהתאם לשני סטים של "חוקי השוק": האוביקטייביים - יתרון יחסי ויתרון מוחלט, יתרון הגודל, היצעו ביקוש; והטראנס-סוביקטיביים - דיני קנייין ודיני חוזים. נוכל לרות שבעצם כינוס בני האדם יחדיו כבר נוצרת מערכת האילוצים החברתית.
טענת החרות: היות והאדם הוא זה שיודע מה בשבילו האושר, והיות ופעולתו היא למקסום האושר, המערכת המאפשרת לאדם את החופש המקסימלי לבחור באלו פעולות לבחור היא זו שממקסמת את האושר האנושי.
מה הקשר בין טענה זו לשוק החופשי? בשוק החופשי בני האדם הבאים במגעים מרצונם החופשי על בסיס הסכמה הדדית, ומכאן, על פי טענת החרות, ממקסמים את אושרם.










יום שבת, 15 במאי 2010

Activity - ממצא סטטיסטי

המילה Activity מופיעה בספר 17 פעמים . פעמים (עמ' 881, 882) בצורת שלילה inactivity.
מתוך 15 פעמים נותרות, ברוב הפעמים ניתן לתרגם activity כ"עשייה" כשהדגש הוא על העושה - "buisness activity, earthly activity, cosmic activity, enterpreneual activity"

עמ' 3 the social benefits derived from business activity
עמ': The idea that the incentive of human activity is always some uneasiness and 15
its aim always to remove such uneasiness as far as possible
עמ 18 It is an
element of cosmic activity and becoming.
עמ' 132 :We can express this fact also in calling
the attainment of leisure an end of purposeful activity, or an economic good of
the first order.
עמ' 184 :Only a world view whose supporters renounce any earthly activity whatever
עמ' 252 there is no
room left for entrepreneurial activity,
עמ' 253 The employment of any
tangible goods or money for production, i.e., the provision for later days, is
in itself an entrepreneurial activity
עמ' 299 : how in such a retrogressing economy there could be any entrepreneurial
activity at al
עמ' ב373 No outsider
wants to enter its field of entrepreneurial activity because the production of
p results in losses.
עמ' 404 : Economists have tried to enumerate the factors which within the whole
economic system may increase or decrease the demand for money. Such
factors are: the population figure; the extent to which the individual households
provide for their own needs by autarkic production and the extent to
which they produce for other people’s needs, selling their products and
buying for their own consumption on the market; the distribution of business
activity and the settlement of payments over the various seasons of the year
עמ' 644 Agriculture is not simply one branch of production among many other
branches. It is the only natural and respectable activity of man, the only
dignified condition of a really human existence.
עמ' 780 However,
this government activity had originally no objective
עמ' 796 They should rather benefit the
“legitimate productive activity” of the processing industries, of mining, of
“legitimate commerce,” and, first of all, of farming.
עמ' 808 It is the activity of
such enterprising parvenus that provides the market economy with its
“dynamism.”
עמ' 871 The very idea that the future is predictable, that some formulas could be
substituted for the specific understanding which is the essence of entrepreneurial
activity, and that familiarity with these formulas could make it
possible for anybody to take over the conduct of business is, of course, an
outgrowth of the whole complex of fallacies and misconceptions which are
at the bottom of present-day anticapitalistic policies.
עמ' 881 The only kind of conduct proper to the sage is escape
into the inactivity of a purely contemplative existence.
עמ ' 882 It may be true that in the deepest recesses of man’s soul
there is a longing for the undisturbed peace and inactivity of a merely
vegetative existence.

יום רביעי, 28 באפריל 2010

החלונות השבורים של "שיוויון בנטל"


" שינוי גישה ואוירה ציבורית שעיקרו יצירת הסכמה לנשיאה שווה בנטל."


הכלכלן הנודע יוזף שומפטר תיאר פעם את פרדריק בסטייה כ"גדול הכתבים הכלכליים". תיאור זה, מחמיא ככל שיהיה, אינו עושה צדק עם האיש. קלוד פרדריק בסטייה (1801-1850) היה איש רוח ופוליטיקאי, שבכתביו התייחס להיסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה, דת, שירה וכלכלה מדינית. לקראת סוף חייב אף נבחר לאחד מבתי הפרלמנט בצרפת, האסיפה הלאומית, אבל ספריו בנושא כלכלה ומדינה הם שהקנו לו את תהילתו. הוא לא השתמש לא בגרפים ולא בנוסחאות, לכן רבים, ביניהם שומפטר בחרו לשלול ממנו את התואר "כלכלן". אלא שלכתביו איכות אחרת - הוא מעדיף שפה ברורה ומשלים שנונים על פני נוסחאות וטבלאות. נספר כאן על ספר אחד כזה, וננסה להתייחס לנושא האקטואלי של "הפורום לשוויון בנטל" מנקודת מבטו של בסטייה.

בספרו "מה שנראה ומה שאינו נראה" (1850) מציג בסטייה את המודל הבא, פשוט אך מכשיל במידת מה. לכל פעולה, במיוחד זאת הכלכלית או מדינית, שני סוגי השפעות. ההשפעות המיידיות הנובעות ממנה, שהם לרוב מטרת אותה פעולה - נקראים בפי בסטייה "מה שנראה", והשפעות חילופיות - כל הדברים שנמנעו בגלל הפעולה, ובשל כך אין עליהם נתונים, או סטטיסטיקות, לעיתים מעלימים אותם בכוונה תחילה- והם נקראים אצלו "מה שאינו נראה". בעזרת חלוקה זו הוא מנתח רעיונות פוליטיים שונים, כגון סיבסוד אמנים על ידי המדינה או דרכים יעילות לרכות תבואה מחו"ל בשנת רעב. נדגים עם הסיפור הראשון, אחד היותר מפורסמים.

ג'יימס ב. הוא בעל חנות. בנו הקטן שחק ברחוב לפני החנות וניפץ את חלון הראווה. מכרים ועוברי אורח, מנסים לנחם את ג'יימס בעזרת הטיעון הבא: שבירת החלון מקדמת את הכלכלה. החלון השבור יפרנס את הזגג, אשר בתורו יפרנס את נותני השרותים, וככה הכלכלה תמשיך להסתובב. הטיעון הזה, הגיוני לכאורה, מסווג על ידי בסטייה כ"מה שנראה". כעת הוא מציע לבחון את הבלתי נראה. הכסף אשר ישולם לזגג לא צנח משמים, ואף לא הופיע בכיסו של ג'ימס בדרך פלא. את הכסף הוא הרוויח בחנותו, ואף תכנן להשתמש בו למשהו אחר, למשל קניית נעלים לבני משפחה. אותה קניה היתה מטיבה עם הכלכלה לא פחות מאשר אם הכסף היה משולם לזגג. אבל כעת, היות והחלון נשבר, זה לא יקרה, ולכן ההטבה המתרחשת משתלום על נעלים היא "בלתי נראת".
אם נתבונן הלאה נראה, כי התרחיש הבלתי-נראה, יהיו לג'יימס גם חלון ראווה וגם נעלים. בתרחיש הנראה יש לג'יימס רק חלון ראווה. מכאן הטענה שהחלון נשבר היא טובה היא שגויה - תהליכים הכלכליים הכללים בשני התרחישים זהים, אך במקרה שהחלון נשבר, בעל החנות נפגע.
Broken Window Fallacy, הכינוי המקובל לכך באנגלית, מופיע בהרבה מאוד תחומים. כך למשל הטענה כי המלחמה מיטיבה עם הכלכלה, שכן רמת התעסוקה במשק עולה, וגלגלי התעשיה מסתובבים בעת מלחמה, היא דוגמה מובהקת למשגה כזה. אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים לא יכולים לתרום לכלכלה יותר מאנשים חיים ושלמים ומשאבים מנוצלים לרווחתם.


הדוגמה השניה בה דן בסטייה היא גדוד חיילים. נניח שלצורכי בטחון המדינה מגויס גדוד של חיילים, אשר מוצב באזור מסוים. נניח שעלות האחזקה השנתית של הגדוד היא מאה מליון פראנק. כעת, נניח כעת שהמצב השתנה, ושוב אין צורך בטחוני בגדוד ועולה הצעה לפרקו. והנה קמים פוליטיקאים שאומרים את הדבר הבא: לשחרר גדוד שלם אסור בשום פנים ואפן! האבטלה גואה, ואם נשחררם, משל פיטרנו אותם וכעת גדוד שלם יצטרף למעגל האבטלה, והמצב של המשק יורע מהצעד הפזיז. טענה זאת, גורס בסטייה, היא טענת שווא. כמו במקרה של חלון הראווה נבחן את המשק ביחס לגיוס הגדוד. נגלה שכאשר הגדוד גויס, יבד המשק גדוד שלם של פועלים, העובדים ומשלמים מיסים, לטובת גדוד שלם שצורך את המיסים. וכן בשביל להחזיק את הגדוד הוגדלו המיסים במאה מליון פראנק. כך שהפגיעה במשק היא כפולה. אם היה צורך בטחוני, אומר בסטייה, ניחא, שכן אין כאן המקום לויכוחים על תורות צבאיות ודיונים על הדרכים היעילות לשמור על בטחון המדינה. אבל אם כולם מסכימים שאין צורך בטחוני בגדוד, מה הטעם לפגיעה הכפולה? מה יקרה אם נשחרר את החיילים? ובכן, לא רק גדוד שלם של פועלים יצטרף למשק, אלא גם מאה מליון פראנק מכספי מיסים, בהם יוכל הציבור לשכור את שרותי הפולים החדשים. לטעון כי המצב בו המדינה המעסיקה גדוד של חיילים שאין בהם צורך טוב יותר ממצב בו האנשים הלו מועסקים על ידי ציבור בעבודות יוצרות, כמוה כטענה שזגג שבא לתקן את החלון השבור עדיף מסנדלר שמספק צרכי משפחתו של ג'יימס ב.

דוגמה זאת ניתן להחיל על דרישות הגיוס של "פורום לנטל בשוויון". גיוס לצבא אכן מונע מהמגויסים להשתלב בשוק העבודה. אי- אפשר לטעון כי החיילים מגויסים בגיל בו הם אינם עובדים אלא עדיין לומדים, שכן בגלל הגיוס נדחים הלימודים שלהם, והם מאחרים את הכניסה לשוק העבודה כתוצאה מכך. ואפילו גיוס של מובטלים או בני ישיבות, שאינ חלק מציבור הפועלים לא מבטל את הסעיף השני - המימון של הגיוס. הגדלת כמות המגויסים מגדילה בהכרח את תקציב הבטחון - הרי המגויסים צריכים ציוד, תחמושת ומזון. אם הגדלת כמות המגויסים אינה מגדילה את התקציב- משמע שהיהשם בזבוז כספי ציבור. כעת נשאל, מהיכן תבוא הגדלת התקציב? תשובה - בהכרח מכספי מיסים, ישירות, על ידי הגדלת מיסים, או בעקיפין, על ידי מלווה ממשלתי, המכוסה על ידי מיסים עתידיים. ומחיר הנטל ייפול על הציבור כולו. ולהבדיל מחקיקה אגליטרית אחרת, בה נטל השוויון מגיע לציבור בטווח הארוך (למשל הגדלת שכר מינימום שמחוללת שרשרת תגובה בשוק), במקרה זה הציבור ישא במחיר השוויון באופן כמעט מידי בשל שינויים במבנה התקציב של המדינה.

זה והמחיר הכלכלי של "קיום חברה סולידרית ושוויונית" כלשון אתר הפורום. כדי לקבל דעה מושכלת בנושא הגיוס, ההגינות דורשת לחשוף את הנתונים הללו. כי השאלה שיש לשאול היא לא האם קבוצות שלא נטלו חלק שיוויני בשרות צבא יש לכפות עליהם כזה, אלא האם כלל החברה מוכנה לקחת על גבה את נטל השיוויון ולשלם את המחיר של אותו שיוויון.

יום שלישי, 27 באפריל 2010

[תגובות] Metaphysica Dialectica

חלק א' של תשובתי לטל ירון
עקרונות המאבק שואבים את הביסוס הפילוסופי שלהם מעקרונות המטריאליזם. מטריאליזם , המתבונן בחומריות העולם, מגלה כי כמות המשאבים החומריים בעולם סופית ומוגבלת. מכאן הוא מסיק כי כל העברת בעלות על משאבים היא משחק סכום אפס- כי מה שיש לזה שוב אין לזה, ואף יכול להביא לכאורה את המקח-וממכר כראיה. כעת, היות והאדם הוא יצור אנוכי וחמדן, השאיפה הבסיסית שלו להשיג כמה שיותר משאבים. מכאן שיחסים בינאישיים בחברה, במיוחד החברה המורכבת המושתת על חלוקת העבודה, הם יחסי מאבק. בין צרכן ליצרן, בין עובד למעביד, כולם מנסים להשיג כמה שיותר משאבים על חשבון כולם. הערכים הסובייקטיביים המאפשרים למכור סחורות במחיר העולה על מחיר הייצור בעולם המטריאליסטי הם מלכודת פסיכולוגית המאפשרת לבעלי היתרון - המוכרים והמעסיקים - להשתלט על עוד משאבים ולנצל את חסרי היתרון - קונים ופועלים. זוהי תמצית תורת הערך העודף של מרקס.
הפן המוסרי שתומך ברעיון המאבק כולל טעות מוסרית של אדם סמית. סמית, שהיה פילוסוף אתי נוצרי, בתארו את פעילות מערכת שיתוף הפעולה האנושית ( דיברתי עליה ביום חמישי אחרון בפני "סטונדטים למען חרות" באונ יברסיטת תל-אביב), טען כי בני האדם האנוכיים מחפשים את טובת עצמם, ואילו "היד הנעלמה" היא שמכוונת את הדברים כך שרמת החיים עולה, וסחורות והשרותים מסופקים לציבור. סמית, שלא הצליח להצדיק את האנוכיות, זולת הפן התועלתני (כמובן שמושג זה הוא מאוחר לסמית, אבל אטען בעקבות מיזס כי אפיקוראיות, ואודמוניזם הם תצורות פרימיטיביות של אוטיליטריזם) שבה, טען אפוא כי החובה המוסרית היחידה שיש לנו כלפי אותם רודפי בצע, מוגבלת להגינות שבמערכת היחסים. קרי, החובה מצויה בתחום ההסכמים להחלפת משאבים. למשל, אם החלבן מספק לי חלב, עיקר חובתי המוסרית היא לשלם לו במועד. בגלל שאין הוא מעוניין בטובתי מעבר לגבולות הרווחים שלו, אני לא מחויב בטובתו. זו טעות מוסרים אשר אפשרה לטעון כי יש ביני ולבין החלבן ניגוד אינטרסים , ולכן אנו מצויים במאבק על משאבים.
Ludwig von Mises Institute on Facebook