יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

[אמ"מ] 1.1 עיקרון הפעולה


המאפיין הבולט והחיוני של חקר האדם הוא עיקרון הפעולה. פעילות אנושית מוגדרת פשוט כהתנהגות תכליתית. בכך היא נבדלת בצורה חדה מכל אותם התנועות המתוצפתות, אשר, מנקודת מבטו של האדם אינן תכליתיות. הללו כוללים את התנועות של החומר האַנְאוֹרְגָּנִי, ואלה מבוגי ההתנהגות האנושית שהן רפלקס טהור, תגובות בלתי רצוניות לגירויים מסוימים. פעילות אנושית, לעומת זאת, ניתנת לפירוש משמעותי על ידי בני האדם האחרים, שכן היא נשלטת בידי תכלית מסוימת עליה חושב האדם הפועל. (2) המטרה של פעולת האדם היא תכליתו; הרצון להשיג תכלית זו הוא המניע של האדם לביצוע הפעולה.


כל בני האדם פועלים מעצם קיומם, וטבעם כבני האדם. (3) איננו יכולים להעלות על דעתינו יצור אנושי שאינו פועל בצורה תכליתית, שאין לו מטרות שהוא מחפש להשיג ועושה מאמצים לכך. דברים שאינם פועלים, ולא מתנהגים בצורה תכליתית, כבר לא יכולים להיכלל בהגדרה של "אנושי". 


האמת היסודית הזאת, האקסיומה הזאת של פעילות אנושית, יוצרת את המפתח למחקר שלנו. כל תחומה של פרקסאולוגיה, והחלק היותר מפותח שבה, הכלכלה, מבוסס על הניתוח של ההשלכות הלוגיות הנובעות מעיקרון זה (4). לא ניתן לערער או להפריך העובדה כי בני האדם פועלים מטבעם כיצורים האנושיים. להניח את ההיפך יהיה נונסנס. ההנחה ההפוכה, העדר התנהגות בעלת מניעים, תקפה רק לצמחים וחומר האַנְאוֹרְגָּנִי. 

--------------
2) ר' עיל, [עמ' 11 במהדורה המקורית]; F.A. Hayek, “The Facts of the Social Sciences,” in Individualism and Economic Order (Chicago: University of Chicago Press, 1948), pp. 57–76; Hayek, The Counter-Revolution of Science (Glencoe, Ill.: The Free Press, 1952), pp. 25–35; Edith T. Penrose, “Biological Analogies in the Theory of the Firm,” American Economic Review, December, 1952, pp. 804–19, בייחוד  818–19.


3)ר' אריסטו, אתיקה ניקומאכית, ספר ראשון, בייחוד פרק 7.


4) פרק זה מכיל רק את הפיתוח של ההשלכות הלוגיות מקיומה של פעילות אנושית. בפרקים הבאים, הפיתוח הנוסף יעשה עם מעט מאוד הנחות עזר נוספות. ר' נספח, וכן  Murray N. Rothbard, “Praxeology: Reply to Mr. Schuller,” American Economic Review, December, 1951, pp. 943–46; and “In Defense of ‘Extreme Apriorism,’” Southern Economic Journal, January, 1957, pp. 314–20

הנס-הרמן הופה "תאוריה של סוציאליזם וקפיטליזם" - פרק 1

מבוא

מחקר זה על כלכלה, פוליטיקה והמוסר של סוציאליזם וקפיטליזם הוא חיבור שיטתי על תארויה פוליטית. תחומו הוא אינטר דיסציפלינרי, והוא ידון בבעיות המרכזיות של הכלכלה המדינית ושל הפילוסופיה של מדעי המדינה: כיצד לארגן את היברה באופן שיקדם את ייצור העושר ומיגור העוני, ואיך לדאוג כי הסדר הזה יהיה צודק. 

אבל כשנעשה זאת, ניגע גם באופן מתמיד בבעיות החברתיות והפוליטיות במובן הצר וההגיוני יותר של המושגים הללו וננסה להאיר אותם. בעצם, אחת מהמטרות המרכיות של החיבור הזה היא לפתח ולהסביר את הכלים הקונספטואליים והפולמוסיים, כלכליים ומוסריים כאחד, הנחוצים לניתוח והערכה של כל סוג של מערכת חברתית או פוליטית אמפירית, להבנה והערכה של כל תהליך נשינוי החברתי, ולהסבר ופרשנות של הדמיון כמו גם של השוני במבנה החברתי של כל שתי חברות שונות או יותר. 

עד סוף החיבור צריך להיות ברור, כי רק בעזרת תאוריה כלכלית או מוסרית, שהיא עצמה אינה נגזרת מן הניסיון, אלא מתבססת על טענה שאין עליה עוררין (שהיא דבר נבדל מ"אקסיומה הנקבעת באופן שרירותי"), ומתפתחת בדרך דדוקטיבית לגמרי (אולי תוך שימוש מפורש בהנחה אמפירית באופן מובהק, שגם ניתן לבחינה אמפירית) עד לקבלת מסקנות אשר לא ניתנות להפרכה (ובכך אינן דורשות שום בחינה אמפירית), ניתן יהיה לארגן או לפרש את המערך המורכב ביותר, הנראה כאוטי ללא התאוריה, של עובדות או דעות לא קשורות ומבודדות אודות המציאות החברתית לכדי מערכת כלכלית או מוסרית קונספטואלית קוהרנטית ואמיתית. אני מקווה להדגים, כי ללא תאוריה כזאת, לא ניתן לראות בכלכלה ובפילוסופיה המדינית, אלא גישושים באפלה, המייצרים, במקרה הטוב, דעות שרירותיות על הסיבות של דא ושל הא, או האם דבר פלוני טוב או גרוע מחברו; כלומר דעות שהפכיהן ניתנות באופן כללי להנמקה באותה קלות כמו הגישה המקורית (מה שאומר שלא ניתן לקבל אותן, במובן הצר של המילה, כלל ועיקר!)

נפתח, בייחוד, את התאוריה של הקניין ושל זכויות הקניין. נדגים כי יש לראות בסוציאליזם, שאינו המצאה של מרקסיסטים מן המאה התשע-עשרה אלא דבר קדום הרבה יותר, התערבות ממוסדת או כפייה נגד הקניין הפרטי ונגד הזכויות לקניין הפרטי. קפיטליזם, לעומתו, הוא מערכת חברתית המבוססת על הכרה מפורשת בקניין הפרטי, וביחסי חחליפין על בסיס חוזי נטולי הכפייה בין הבעלים של הקניין.  בהערה זו נרמזת, והדבר הולך לתבהר במהלך החיבור,  האמונה שמוכרחים אפוא להתקיים סוגים ודרגות משתנים של סוציאליזם וקפיטליזם, דהיינו דרגות שונות של הכרה בזכויות הקניין או התעלמות מהן. שום חברה אנושית לא מקיימת קפיטליזם או סוציאליזם כפשוטו. (אפילו ארה"ב, בה החברה היא בחלט יותר קפיטליסטית ממקומות אחרים, היא, כפי שהולך להיות ברור, סוציאליסטית להפליא והולכת ונהיית אף יותר סוציאליסטית עם הזמן.)
מטרה אחת אפוא, היא להדגים כי הרמה הכללית של הסוציאליזם, כלומר הרמה הכללית של התערבות בזכויות קניין, המתקיימת במדינה נתונה, מסבירה גם את העושר הכללי שלה. ככל שהמדינה סוציאליסטית יותר, תהליך יצור של העושר החדש ושימור הישן ילך וייפגע, והמדינה תישאר או תהפוך לעניה. (1) העובדה שארה"ב היא בסך הכל עשירה יותר ממערב אירופה, ושהגרמניה המערבית עשירה יותר מזו המזרחית, ניתנת להסבר של דרגת הסוציאליזם הנמוכה יותר, והדבר גם יסביר מדוע שוויץ עשירה יותר מאוסטריה, או כיצד אנגליה, שהיתה במאה התשע-עשרה המדינה העשירה בתבל, מתדרדרת כעת למה שנקרא, בצורה מדויקת למדי, "מדינה לא-מפותחת".

אבל העניין המרכזי פה לא יתרכז רק בהשפעות על העושר הכללי, ולא בצד הכלכלי של הבעיה בלבד. ראשית דבר, כאשר מנתחים סוגים שונים של סוציאליזם, שקיימות להם דוגמאות היסטוריות אמיתיות (דוגמאות שבהן, באופן לא מפתיע, הסוציאליזם לרוב לא נקרא כלל בשמו, אלא בשם אחר, אטרקטיבי יותר (2)), חשוב להסביר מדוע, ובאיזה אופן, כל התערבות בכל מקום, קטנה ככגדולה, משפיעה בצורה הרסנית על המבנה החברתי, שכן המתצפת השטחי וחסר הרקע התאורטי, שמסתנוור מהשפעה "חיובית" מיידית של אותה התערבות, עלול לפספס את ההשפעה ההרסנית. אבל היא קיימת בכל זאת, ואחרי זמן מה תגרום, במקום אחר במרקם החברתי, בעיות רבות והרסניות הרבה יותר מאלו שנפתרו בפעולת ההתערבות המקורית.  כך, למשל, ההשפעות הנראות ביותר לעין של מדיניות סוציאליסטית כגון "מחרי מזון נמוכים", "דמי שכירות נמוכים", זה "חינם" וההוא "חינם" אינם רק דברים חיוביים התלויים באוויר שאינם תלויים בשום דבר אחר, אלא תופעות עליהן מישהו יצטרך לשלם באיזה אופן: על ידי ירידת איכות וכמות המזון, על ידי מחסור בדיור, התפורוות והיווצרות שכונות מצוקה, על ידי  תורי המתנה ושחיתות, וכך בהמשך, על ידי ירידה ברמת החיים, צמצום בהיווצרות ההון ו/או צריכת הון מוגברת. וכמובן ההשפעה הפחות בולטת, אבל תמיד מוזכרת "לטובה" - תחושת הסולידריות המתגברת בין בני האדם, עליית ערכם של דברים כמו המשפחה, קרובים או חברים, כפי שמצוי, לדוגמה, בין תושבי הגרמניה המזרחית יחסית לשכניהם "אינדיבידואליסטים", האגואיסטיים במערב גרמניה - היא שוב לא עוד עובדה מנותקת שלא ניתנת לניתוח. תחושות הללו הן תוצאה של מערכת חברתית החיה במחסור תמידי, בה ההזדמנויות של אדם לשפר את מצבו בכוחות עצמו נרמסות חדשות לבקרים. במזרח גרמניה, כדי להשלים משימות שגרתיות ביותר, כמו שיפוץ הבית, שבשאר המדינות לא מצריך יותר משיחת טלפון זריזה, עליך להסתמך בצורה הרבה יותר כבדה על יחסים "אישיים" (להבדיל מיחסים העסקיים האימפרסונליים); ובכל מקום בו חייך ה"ציבוריים" נתונים למעכב מתמי דמצד ה"חברה", אין לך ברירה אלא לעבור לרמה הפרטית. 

ננתח פה מספר השפעות הרסניות שנוצרות על ידי:
1)מדיניות מרקסיסטית קלסית של הלאמה או העברה לידי הציבור של אמצעי הייצור, או ליתר דיוק, על ידי החרמת אמצעי היצור מבעליהם הפרטיים;
2) מדיניות רוויזיוניסטית סוציאל-דמוקרטית, שעניינה חלוקה מחדש אגליטרית של ההכנסות;
3) מדיניות שמרנית המנסה לשמר את הסטטוס-קוו על ידי רגולציה כלכלית  ופיקוח על המחירים וההתנהגויות; 
4) על ידי מערכת בעלת אופי טכנוקרטי של התערבות והנדסה חברתית נקודתיים ואקראיים. 

סוגי המדיניות הללו, שננתח בהמשך, אינם הומוגניים לגמרי, ואף לא שוללים זה את זה. ניתן לבצע כל מדיניות הרמה משתנה, יש מספר דרכי התנהלות במסגרת כל מדיניות ותכניות פוליטיות שונות ניתנות להרכבה במידה מסויימת. בעצם, כל חברה קיימת היא תערובת של כל הסוגים הללו, כתוצאה מפעולת כוחות פוליטיים שונים אשר לאורך התקופות שינו את תוקפם ואת השפעתם. הסיבה לניתוח הנפרד (מעבר לזו הפשוטה כי לא ניתן לדון בכל הבעיות בבת אחת) היא שהסוגים הללו מייצגים מדיניות המזוהה עם קבוצות חבתיות, תנועות ומפלגות וכיו"ב ברורות למדי, ושכל מדיניות משפיעה על העושר הכללי בצורה שונה מעט. 

והניתוח של הסוציליזם לא יהיה בשום פנים כלכלי בלבד. כמובן שהסוציאליזם, במיוחד הזן המרקסיסטי, המוכנה גם "מדעי", תמיד התיימר להיות צורת ארגון חברתי העליון מבחינה כלכלית (זאת בנוסף לשאר מעלותיו), להבדיל מה"אנרכיה בייצור" של הקפיטליזם (3).  אבל הסוציאליזם לא מתמוטט ברגע שמתגלה כי ההיפך הוא הנכון, ופירותיו הם עוני ולא עושר. אמת, הסוציאליזם מאבד הרבה מהאטרקטיבית בעיני הציבור הרחב כשעובדה זו נקלטת. אבל אין זה הסוף לטוענים בעדו, שכן הם יכולים לטעון, כי יהיו תוצאותיו הכלכליות ככל שיהיו, הוא עדיין מייצג מוסר גבוה יותר, צדק יותר, שהוא מתבסס על תשתית אתית יותר נעלה. 

אבל כולי תקווה, כי הניתוח המדוקדק של תאוריית הקניין המתגלמת בגרסאות השונות של הסוציאליזם, המוצג בחיבור זה, יראה בבירור כי אין דבר רחוק יותר מהאמת. נראה כי תאוריית הקניין המתגלמת בסוציאלים לא עוברת אפילו את המבחן הראשוני (שהוא תנאי הכרחי, אם לא מספיק) הדרוש מכללי ההתנהגות האנושית, המתיימרים להיות מוצדקים או ניתנים להצדקה מוסרית. המבחן, כפי שמנוסח במה שמכונה "כלל הזהב", או בפשטות, הצו הקטגורי הקאנטיאני, דורש שהחוק הצודק יהיה כללי וחל על כל בני האדם באותו אופן. החוק לא יכול לפרט זכויות שונות לקטגוריות שונות של בני האדם (אחד לג'ינג'ים, ואחד לשאר, או אחד לגברים ואחד לנשים), מאחר וחוקים "פרטיקולריסטיים" מאין אלה לא יכולים, באופן טבעי, ואף לא ברמת העיקרון, להתקבל כצודקים על ידי כולם. אבל חוקים פרטיקולריסטיים, במסוג "אני יכול להכות אותך, אבל לך אסור להכות אותי", עומדים , כפי שיתברר במהלך החיבור הזה, ממש בבסיס של כל צורות הסוציאליזם הנהוגות. ולא רק בתחום הכלכלי, אלא גם מבחינת המוסר,  סוציאליזם מתגלה כמערכת התארגנות חברתית כושלת. ושוב, למרות התדמית השלילית בציבור הרחב, זהו הקפיטליזם, המערכת החברתית מבוססת ישירות על ההכרה בקניין הפרטי, שזוכה לניצחון מוחץ. נראה, כי תאוריית הקניין המגולמת בקפיטליזם לא רק עוברת את המבחן הראשון של "אוניברסליזציה", אלא הופכת להיות תנאי מקדים לוגי  (die Bedingung der Moeglichkeit) לכל הצדקה ויכוחית: מי שטוען בזכות רעיון כלשהו, ובייחוד הגדרתן של נורמות מסוימות כהוגנות, חייב, לפחות בצורה סמויה, להניח מראש את תוקפן של הנורמות הקנייניות המגולמות בקפיטליזם. לשלול את תוקפן כנורמות המקובלות באופן אוניברסלי ולטעון בזכות הסוציאליזם הוא, אפוא, סתירה פנימית. 

שחזורה של האתיקה של הקניין הפרטי, והצדקתו המוסרית מובילה, אם כן, להערכה מחדש של הסוציאליזם, וכפי שמתברר, של מוסד המדינה, הנתמכת לצורך קיומה על מיסים וחברות כפויה (אזרחות), כהתגלמות של הרעיון הסוציאליסטי אודות הרכוש. הסוציאליזם והמדינה, נעדרי סיבה כלכלית ומוסרית לקיומם, מצטמצמים, ויוסברו כתופעות בעלות הקשר סוציו-פסיכולוגי בלבד. 

לאור השיקולים הללו, הדיון בסופו של דבר חוזר לכלכלה. פרקי הסיום עוסקים  במשימה הקונסטרוקטיבית של מתן הסבר על דרך פעולתו של  הסדר החברתי הקפיטליסטי הטהורף כחלופ ההנדרשת לסוציאליזם. ליתר דיוק, הם יוקדשו לניתוח כיצד המערכת החברתית המושתתת על אתיקת הקניין הפרטי תטפל בבעיית המונופולים וייצור של מה שמכונה "המוצר הציבורי", ובייחוד ייצור הביטחון, דהיינו שירותי משטרה ומערכת המשפט. נטען, כי בניגוד לרוב הדברים שנכתבו בספרות הכלכלית על המונופולים והמוצרים הציבוריים, שתי הבעיות אינן קיימות, או, לו היו קיימות, לא היו מספקות שום עדות משמעותית לאיזה חיסרון כלכלי של המערכת השוק הטהורה. להיפך, הסדר הקפיטליסטי מספק תמיד את רצונות הדחופים ביות רשל הלקוחות באופן יעיל ביותר, והדבר כולל גם את תחום השיטור והשיפוט. משתושלם המשימה הזאת, הדיון יושלם, והשמדת האמינות האינטלקטואלית, מבחינה מוסרית וכלכלית , של סוציאליזם צריכה להיות מוחלטת. 

-----------------
1) כדי למנוע מלכתחילה אי הבנות כלשהן: התיזה המוצגת כאן היא שאם הרמה הכללית של סוציאליזם בחברה עולה או יורד, העושר הכללי של כל חברה נתונה יגדל או יפחת בהתאם באופן יחסי, קרי יגדל יותר משהיה גדל במקרה אחר, או יפחת בהתאם. ארה"ב, למשל, היתה יכולה לשפר את רמת החיים על ידי אימוץ יותר קפיטליזם (גבוה מזו שהיתה מתקבלת אחרת), וכך גם גרמניה וכיו"ב. אבל המשימה להסביר את המיקום היחסי (בקשר לעושר הכללי) של חברות שונות בכל רגע נתון שונה במקצת, מאחר ושאר הגומים לא בהכרח זהים, אף שאין ספק שדברים נוספים זולת רמת הסוציאליזם משפיעם על אותה רמת העושר. למשל, להיסטוריה של חברה נתונה ישנה השפעה אדירה על  העושר הנכוחי שלה. כל חברה עשירה או עניה לא רק בשל התנאים הנוכחים, אלא גם בשל תנאי העבר; בגלל שהון נצבר או הושמד על ידי אבותינו ואבות אבותינו. וכך יכול לקרות בקלות, כי החברה אשר קפיטליסטית יותר היום, עדיין תהיה יותר עניה מזו הסוציאליסטית . ואותה התוצאה הפרדוקסלית יכולה להופיע, בגלל שחברות יכולות להבדל זו מזו (והן אכן נבדלות) באשר לגורמים המשפיעים על ייצור העושר בהווה או בעבר. יכולוים להתקיים, ואכן מתקיימים הבדלים במוסר העבודה ו/או בהשקפות עולם נפוצות ומנהגים בין חברות שונות, שיכולות להיות אחראיות לשוני (או לדמיון) בייצור העושר בחברות בדומות או הנבדלות בדרגת הסוציאליזם הנוכחית. לכן הדרך הישירה והטובה ביותר להדגים את תוקף התיזה כי דרגת הסוציאליזם קשורה קשר הפוך לעושר בחברה בכל ניתוח חברתי יחסי יהיה להשוות חברות, אשר פרט לרמת הסוציאליזם שלהן, זהותביחס להיסטוריה  והמאפיינים הסוציאו-פסיכולוגיים הנוכחים של האנשים המרכיבים אותן, או לפחות דומות מאוד, כגון מערב ומזרח גרמניה: וכאן ההשפעה המנובאת ניראת באופן חד ביותר, ונעסוק בכך בהמשך.

2) בדרך מקרה, "סוציאליזם" מכונה בארה"ב "ליברליזם", והסוציאליסטים והסוציאל-דמוקרטים, המכנים שם את עצמם "ליברלים", בדרך כלל סולדים מהשם  "סוציאליסטים".

3) זיכרו את ההצהרות החוזרות ונשנות מתחילת ימי הקומוניזם הרוסי-הסובייטי, שנמשכו עד ימי חרושצ'וב, על כך שבקרוב קפיטליזם יהיה מפגר כלכלית!

יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

האבולוציה של הפרשטיין

"ותוסף ללדת את אחיו את הבל"
(בראשית ד:ב)
ומודיע הכתוב כי משני הילדים הראשונים עניין האחווה במין האדם"
("העמק דבר" על האתר

אני רוצה לדבר רגע על האבולוציה האנושית. התפתחנו כיצורים חברתיים. וזה אומר שיש לנו הבנה אינטואיטיבת של הזולת, יכולת להבין בני אדם אחרים, אותה אנונח משכללים לכיוונים שונים כל החיים שלנו. אדם אשר לוקה ביכולת זו או ביכולת לרכוש כלים להבנת הזולת (גיבור של "המקרה המוזר של כלב בשעת לילה", למשל), ספק אם נקרא לו נורמטיבי. 

היתרון הגדול של היכולת הזאת הוא, שהיא מאפשרת לנו חיי חברה וחיבור לאנשים מסביבינו. החסרון הגדול של אותה יכולת הוא שהיא אינטואיטיבית, וממילא כל נסיון לדבר עליה, לכתוב עליה או לנתח אותה הוא מלאכותי במידת מה. "כיצד אנחנו חושבים?", "כיצד אנחנו מקבלים החלטות?" בהרבה פעמים הנושאים הללו הם רציונליזציה. בגלל שזו רציונליזציה, אנו עלולים לקבל את הטיעון היותר יפה וסדור, גם אם הוא נוגד את חווית החיים שלנו עצמינו. 

יום ראשון, 19 בפברואר 2012

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 12

פרק 12
משחקים במחירים בזמן שהשוק בוער
על מחירי מקסימום, מחירי מינימום, והפרעות נוספות למחירי השוק

הממשלות חשות לעתים קרובות צורך להתערב במחירי השוק. ההתערביות הללו מגיעות במספר צורות. מחירי מינימום (Price floor) קובעים את הסכום המינימלי שישולם על שירות או מוצר מסוימים. מחירי מקסימום (Price ceiling) קובעים את המחיר המירבי על מוצר או שירות. מחירי יעד (Price target) מנסים לשמור את המחירים בטווח צר: הדוגמאות לכך כוללים "רצועת ניוד" של מט"ח, ויעדי הריבית של הבנק המרכזי. ומחירים קבועים, כמו מחירי מוניות בערים רבות, אשר לא מאפשרים שום גמישות מחירים.
אנו נבחן מספר סוגי התערבות במחירי השוק הפופלריים במיוחד.
מחיר מינימום
לפני מספר שנים, נסעתי לחברי דיק כדי להראות לו הצעה שעבדתי עליה. דיק, במקרה, הוא תומך התערבויות אדוק בדעותיו. מאחר והתכנית היתה אמורה לקדם את החלשים, הייתי בטוח שהוא יאהב אותה. ההצעה שלי היתה כדלקמן:
השגשוג הכללי מותיר מאחור חברות רבות. אולי אלה אנשי התעשיות הוותיקות, שלא הצליחו להשיג את הכישורים הנדרשים למעבר חלק לתעשיה אלקטרונית. או אולי אלה החברות החדשות, שרק התחילו את דרכן ולכן מניותיהן זולות ולא זוכות לתשומת לב ראויה מהמשקיעים. אולי אלה חברות שנכנסו לתקופה של קשיים שלא באשמתן: המנכ"ל נפטר, לקוח מרכזי ירד מנכסיו, או מתחרה דחק אותם מהשוק.
אבל המוני עובדים, ספקים, משקיעים ולקוחות תלויים בחברות הללו. בנתיים, כל מה שחסר להן זה רק קצת הון. אם תספיק תקציב, הם יכלו להשקיע במפעלים חדישים, או בטכנולוגיה עדכנית, ולסייע לשחקנים אחרים במשק, על ידי קנייה של יותר מוצרים, אספקה של מוצרים טובים יותר, או העסקת עובדים בשכר גבוה יותר. לעזור לחברות הללו אינו רק מעשה של חמלה, אלא צעד המקדם את המשק כולו דרך הגדלת כוח הקנייה.
לכן אני מקדם את ההצעה הבאה. על הממשלה לקבוע מחיר מינימום לאומי למחירי המניות. ההערכה הראשונית מראה כי המחיר הסביר הוא של 10$ למניה. ברגע שחוק זה יעבור, אסור יהיה לקנות או למכור מניות במחיר הנמוך מהקבוע בחוק. (באופן טבעי, המחיר יהיה לכל המניות המונפקות - הרי לא נוכל לאפשר לנצלנים חסרי המצפון לעקוף את החוק דרך ביצוע איחוד מניות (reverse stock split) או רכישה חזרה את מניות של עצמם).
לחוק יהיו רק השפעות חיוביות, שום הון של חברה אחת לא יעבור חלוקה מחדש כדי לספק את ההון לחברות הכי נזקקות. החברות האלה, שיתאפשר להן לסחור במניות שלהם לפחות במחירים המינימום, תחזורנה במהרה שוב לשגשג. תזרים של כספים לחברות הללו יצור גלים בכל המשק, והעושר יתפשט לכל כיוון.
"רגע אחד, ג'ן" אמר דיק. "אתה לא רציני עם התכנית הזאת, נכון?"
"רציני בהחלט" עניתי "ומדוע זה לא יהיה רעיון טוב?"
"טוב, קודם כל הנקודה של 'הגדלת כח הקניה' היא פשוט מגוחכת. אם כולם קונים את המניות במחיר המינימום החדש, יש להם כעת פחות כסף משהיה יכול להיות להם במחירים הישנים. בעצם, ככל שלחברה החדשה יהיה יותר,כך לכולם יהיה פחות. אז אין עליה בכח הקניה."
"המממ, יש בזה משהו. אני אנסה לפתור את זה. האם אתה רואה עוד בעיות בתכנית שלי?"
"וודאי! אמרתי 'אם מישהו קונה את המניות במחיר החדש'... אבל למה להם? אם אתמול היתי מוכן לשלם רק 5$ עבור מניות חברת
"דוטי דוטקום", למה לכל הרוחות שאשלם היום 10$, רק בגלל שהועבר איזה חוק? אני עדיין אשלם רק את מה שאני חושב שהדבר עולה. זה לא אתה, שמנג'ס כל הזמן על איך שהערך הוא סובייקטיבי?"
"טוב, אני בהחלט טוען לסובייקטיביות של הערך. אבל מה יקרה למניות של "דוטי" לדעתך?"
"טוב, איש לא יסחור בהם יותר. החברה לא רק שלא תצליח לגייס יותר הון,בעצם היא לא תצליח לגייס שום הון בכלל."
"העלית נקודות חשובות, דיק. אבל, כמה מוזר, הראתי את התכנית שלי לכמה מנכ"לים, והם כולם מאוד אהבו את התכנית"
"החברות של המנכ"לים נסחרו במחיר נמוך מ10$ למניה?"
"למען האמת, לא. כולם נסחרו מעל 10$"
"נו, אז כמובן שהם אהבו את התכנית שלך! הם מנסים להפטר מתחרות. אם כל המניות שלהם מעל 10$, המסחר במניות הללו ימשך. אם כבר, אז ללא תחרות מצד המניות הזולות, הביקוש למניות שלהם רק יעלה. הם מנסים להתעשר על חשבון של אלה שלא שפר עליהם מזלם. חבורת נוכלים, זה מה שהם."
"אתה יודע מה, דיק, שכנעת אותי. התכנית שלי באמת קצת מטופשת. תודה! נשארה לי רק שאלה אחת לשאול".
"אין בעיה, במה עוד אוכל לעזור?" דיק הרגיש ממש בטוח בעצמו, אחרי שקרע את ההצעה שלי לחתיכות.
"אם אתה יכול לראות כמה התכנית שלי גרועה, למה אתה תומך בהעלאת שכר מינימום? בעצם, למה אתה תומך בשכר מינימום בכלל?"
"האין פועלים בשכר נמוך דומים למניות זולות שתיארתי אני?  האין מעסיקים דומים למשקיעים בתסריט שלי, בכך שהם ישלמו רק שכר שהם חושבים ששווה את זה? האין האיגודים המקצועיים, התומכים העיקריים בחקיקת שכר המינימום, דומים למנכ"לים של החברות המתומחרות גבוהה, אשר מחפשים להתעשר על חשבון אלה שלא שפר עליהם מזלם?"
אחרי מאמץ מה הצלחתי להחזיר את דיק להכרתו, אבל אחרי שהתעשת, הוא טען שהוא לא זוכר מילה אחת ממה שידברנו לפני כן.
חוקי שכר המינימום עוזרים, לפחות באופן זמני,לאלה אשר מרוויחים מעל לגובה השכר הנקבע בחוק. אבל אלה שהיו מועסקים רק בשכר הנמוך משכר המינימום פשוט נזרקים משוק העבודה. (זיכרו כי המעסיקים ישכרו את הפועלים רק עד הנקודה בה הרווח המצופה מהפועל השולי [האחרון] עולה אך בקושי על שכרו.) יהיו שיגידו "טוב, איש לא יכול לחיות על שכר כזה בכל מקרה. עדיף כבר לשלם להם דמי-אבטלה מאשר לאפשר לעסקים לנצל אותם בשכר כה נמוך. ככה לפחות הם יוכלו ללמוד או לטפל בילדים שלהם."
בלי ספק, היו כאלה שנשארו יצרניים בזמן קבלת דמי-אבטלה. (ג'יי קיי רולינג, אשר החלה את סדרת ספרי "הארי פוטר" בזמן שקיבלה דמי אבטלה היא דוגמה בולטת לכך). אבל בשביל רוב בני האדם זוהי מלכודת. לאנשים שבתחתית הסולם הכלכלי הדבר הטוב ביותר באופן כללי זה להתחיל לעבוד, לא משנה באיזה שכר.
ביליתי שמונה שנים בלהקת רגאיי.אחרי זמן מה הצלחנו למצוא עבודה קבועה במועדונים מקומיים. אבל זה קרה רק בזכות העובדה כי בהתחלה היינו מוכנים לעבוד תמורת כל סכום שהמועדונים הציעו - ולפעמים בחינם! ככל שהדגמנו כי אנחנו יכולים למשוך ולספק קהל, הלך שכרינו ועלה. אם חוק שכר המינימום היה נאכף בקפידה במועדונים הללו, לא היינו מצליחים להתחיל בכלל.
זה המצב עבור העובדים עם הכי מעט נסיון. הדבר הכי חשוב לעתידם הכלכלי הוא שהם לומדים כי העבודה אינה זכות, אלא חליפין של סחורות מוערכות - עמלם תמורת כספו של המעסיק. הסימנים שהרעיון נקלט הם להגיע לעבודה בזמן, להיות נחמדים ללקוחות, להשלים את המטלות הנדרשות, וכיו"ב. ברגע שהם מפגינים הבנה בנושא, שכרם עולה. אינני מכיר שום מעסיק שחושב כי קבלת קצבאות ממוסדות הרווחה היא סעיף חיובי בקורות החיים.
מחיר מקסימום
החורף של 2000-2001 היה הרבה יותר מושלג מארבעת הקודמים שהעברנו בביתינו. הם היו מתונים, כמעט ללא שלג, ולכן לא טרחנו לדאוג לשירותי פינוי השלג.
אבל בחורף של 2000-2001, ארבע סופות שונות הטילו כחצי מטר שלג בחצר שלנו, אחת אחרי השניה. עכשיו, אני בטח שלא הייתי יוצא לשם עם עת חפירה לפנות את הבלאגן, - הי,אני עסוק בכתיבת הספר הזה! (הייתי שולח את אישתי לעשות את זה, אבל רואים את שביל הגישה שלנו מבתי השכנים, כך שגם זה לא בא בחשבון.) ברור היה שאנחנו זקוקים למישהו שיפנה את השלג בשבילינו.
אחרי הסופה הראשונה, עיני קלטה זוג גברים מפנים שלג משביל הכניסה של השכנים. שאלתי אותם האם הם מוכנים לטפל גם בשלנו אחרי שיסיימו. הם נקבו במחיר- ומחיר גבוהה למדי בשביל חצר קטנה כמו שלי. היה ברור לי שהחרבה האלה הולכים להיות ממש מעבר לכביש מהבית שלי, ויקח להם פחות מחמש דקות לנקות לי את החצר, כך שהם ירוויחו בפועל למעלה מ-100$  לשעת עבודה.
הסכמתי בשמחה. מדוע? קודם כל, המחיר שלהם היה בכל זאת נמוך ממה שהיתי אני צריך להוציא כדי לנקות את החצר לבד, בהינתן ערך של הזמן שלי בשבילי - העלות האלרנטיבית שלי. תנאי זה הוא, כמובן, הבסיס לכל חליפין - הפרטים חושבים שמה שהם מוותרים עליו הוא בעל ערך נמוך יותר מזה שהם מקבלים בתמורה. יתרה מכך,  הבנתי שכל נהגי משאיות הפינוי השלג יהיו מאוד עסוקים, ושאני עלול לבזבז זמן רב בחיפוש אחר מפנה אחר, זול יותר. בעצם אני עלול בכלל לא למצוא מישהו שיסכים לפנות חצר כה קטנה.  יכולתי להסכים למחיר של הזוג, או לוותר.
תגובה נפוצה למצבים כאלה, הן בתקשורת המונים והן אצל הפוליטיקאים בהתקרב מועד הבחירות היא לזעוק כי הצרכן "נעשק" על ידי איש העסקים העושה "רווחי עתק", ומנצל לרעה את מצוקת הלקוחות. איש העסקים לא עשה שום דבר כדי לזכות ברווחיו - במקום זאת הוא מנצל את תופעת הטבע שאינה לא בשבליטתו ולא בשליטת לקוחותיו כדי למלא את ארנקו.
אבל עלינו ליישם את המאמר של בסטייה,  ולבחון לא רק את הניראה, אלא גם את שאינו ניראה. נכון שבאמצע חורף מושלג שכרם של מפני השלג גבוה ביותר. אבל מה עם ארבעת החורפים הקודמים, כשכמעט ולא היתה להם תעסוקה? באותו הזמן, היצע פינוי השלג היה גבוה מהביקוש. משאיות פינוי ישבו ללא שימוש. מדוע הבעלים שלהם לא עזבו את העיסוק? התשובה היא שבדיוק ההזדמנות הזאת, של רווח נוסף בחורף רע, היא שמשכנעת את אנשים להמשיך לתחזק את ציוד הפינוי במהלך החורפים הפחות קרים.
אם כבר, המפנים עלולים להתלונן שאני הוא זה שניצלתי אותם ארבע שנים תמימות! ככלות הכל העדר השלג לא היה לא בזכותי ולא באשמתי. האין זה "בלתי הוגן" שהעסקים שלהם צריכים לסבול בזמן שאני נהנה מהכסף שבחורף רגיל היתי מוציא על פינוי? מנקודת מבטם של המפנים יכול להיות מקובל שהמדינה תגביל בחוק את המחיר שיגבה עבור פינוי בחורפים סוערים, בתנאי שהיא תחייב גם את כל בעלי החצרות לשלם על מספר פינויים בכל חורף, ללא קשר למזג האוויר. הדבר יקל על תכנון ההכנסות וייצב את עסקי הפינוי. (כמובן שתמיכתם בחוק כזה תהיה מאוד תלויה בגובה העלות המקסימלית שיקבע בו.)
בין אם אנחנו אוהבים זאת בין אם לאו, יש לגחמות הטבע השפעה גדולה על חיינו. שום צורה של ארגון חברתי לא יכולה לבטל את העובדה הזאת. אבל לשוק יש דרכים להתמודד עם כך:  סוחרים האוגרים משאבים בתקווה לרווח במקרה חירום. בכלכלת השוק, מאגרי מזון, דלק, ביגוד, עתי חפירה, גושי מלח לפיזור, לוחות דיקט, ועוד דברים הנחוצים כאשר מזג האוויר מפסיק להיות ידידותי, וכל זאת בשל הסיכוי לרווחים גדולים כשיהיה צורך במשאבים אלה. הפוליטיקאים מתלוננים לעתים קרובות כי חברות הנפט עשות רווחים "עודפים" בעת מחסור בנפט, בעזרת המאגרים שהוצאו מן השוק בתקופה טובה יותר.  אבל תשאלו את עצמיכם, איפה היינו אם הם לא היו מחזקים את העתודות הללו? ברור שהמחסור היה הרבה יותר חמור! צעדים להגבלת המחיר לרמה "נורמלית"בזמן המשבר מונעים אגירה - ליצרנים יש גם העדפת זמן והם יעדיפו, בהינתן שאר הגורמים זהים, למכור את התוצרת שלהם כמה שיותר מהר, ולא לאגור אותה למקרה חירום.
לא רק שהצורות הארגון החברתי החילופיות אינן מצליחות להסיר את השפעת גורמי הטבע על חיינו, הן גם לא מסוגלות להעלים את הטבע הספקולטיבי של אגירת המשאבים לשעת צורך. אנחנו לא יודעים מה יהיה מזג האוויר עוד חודש או עוד שנה. ספקולציה (Speculation)  היא פעילות בפני העתיד הבלתי וודאי: יזמות. השאלה היא מי אמור לעסוק בה: איש העסקים המתמחה בנתח השוק המסוים, ושמסכן את כספו כנגד המשאבים הנכונים, או פקידי הממשל, שכישוריהם פוליטיים ברובם, ושמהמרים על כספי משלם המיסים?
קיצוב כתגובה להתערבות במחירי השוק[1]
כאשר מחיר מוצרים אינו נקבע דרך יחסי גומלין מרצון בין קונים ומוכרים בשוק, אלא נקבע על ידי צו ממשלתי, הצרכנים לעתים קרובות יעמדו בפני חוסר במוצרים הללו. כמובן שכל מוצר כלכלי, כלומר מוצר הנסחר בשוק, נמצא במחסור. אנשים לא ישלמו על משהו, חשוב או נחמד ככל שיהיה, אם הדבר נמצא בכמויות כה גדולות שאין טעם לחסוך בו. האוויר הוא דבר נחוץ ללא ספק- כל בני האדם צריכים אותו - אבל איש אינו חש את הצורך לנשום פחות כדי למנוע ביזבוז אוויר, וכן אין לו מחיר בשוק.
חוסר במוצר מסוים במובן הכלכלי אינו מציין רק את המחסור, אלא גם את העובדה שבמחיר הנוכחי, אנשים ינסו לרכוש כמות העולה על הכמות במלאי. בתגובה למחסורים אלה הממשלה נאלצת לפעמים להנהיג קיצוב (rationing) במוצר המסוים. תוצאה של התערבות אחת של הממשלה במשק, מחסור כתוצאה ממחירי מקסימום, משמשת להצדקה של התערבות נוספת, במקרה זה קיצוב כתגובה למחסור. זה דפוס אופייני לדינמיקה של אינטרוונציוניזם, כפי שראינו אותה בפרק 11.

הבה נבחן מקרה עדכני של קיצוב. העיר ניו-יורק סבלה מבצורת ארוכה שהחלה בשנת 2000 ונמשכה אל תוך 2002 . עלתה האפשרות למחסור חמור במים. אבל לממשלה כבר היה תכנית, ולא סתם תכנית אלא "תכנית תלת שלבית להתנהלות בעת בצורת". על פי מחלקת איכות הסביבה של עיריית ניו-יורק:
מאחר והתנאים דורשים הרכזה על הפעלת השלבים של תכנית התגובה של העירייה, יש לנקוט בפעולות מסוימות. לצורך שלב 'ערנות לבצורת', תגובות המחלקה לאיכות הסביבה הן בעיקר אופרציונליות, בעוד שהפעילויות הכוללת את קהילת הצרכנים הן בעיקר אינפורמטיביות וולונטריות. לשלב 'אתרעת בצורת', מוחלות הגבלות על שימוש וולנטרי, ורשויות אחרות ברחבי העיר מונחות לשנות את פעילותן. כאשר מוכרז שלב 'בצורת - חירום', נכאפים חוקים ותקנות נגד אותם השימושים.
רוב הזמן, כאשר הממשלה מזהה בעיה - במקרה זה אנשים מנסים להשתמש ביותר מים מהכמות הזמינה - היא פשוט מוציאה את הפעולות הגורמות לבעיה מחוץ לחוק, וזאת בלי קשר לשאלה האם הן אכן הגורם או לא. קנסות ומעצרים נמוטלים על העבריינים המסרבים לשמוע לצוויה.
להבדיל מגישה שתלטנית של הממשלה, השוק מנחה את המשאבים הנמצאים בחסר אל השמושים הכי חשובים שלהם דרך קיצוב מרצון של מערכת המחירים. אין צורך בשום איום או קנס כדי לרכך את תאבון הצרכנים. כל אחד יכול לקבל את כל הכמות שהוא רוצה, בתנאי שיהיה מוכן לשלם את מחיר השוק. מחירו של מוצר הנמצא בחסר יעלה ברגע שהמצב יובן, כפי שהודגם על ידי האייק בפרק 10. המחיר החדש והגבוה יותר ישמש תמריץ מצויין לאנשים להשתמש בפחות מאותו מוצר.
התגובה הנפוצה להסבר זה היא כי ה"צרכים החיוניים" - כגון חשמל, גז ומעל הכל, מי שתייה - חשובים מדי מכדי להשאירם לגחמות השוק החופשי. בלי ספק שרווחת בני האדם, עצם השרדותם,  צריכים להיות מעל הרצון של היזם תאב הבצע לעשות רווחים!
אבל טיעון זה פשוט מניח שיש בכוחם של עובדי ציבור לספק שירותים בצורה טובה יותר מיזם המחפש להרוויח. האם הנסיון שלנו עם שירותים ממשלתיים אינו מראה לנו אחרת?
למשל, בימי הקיץ החמים, כששירותי הציבור מייצרים הפסקות מים יזומות ומטילים הגבלות שימוש נוקשות, לעולם לא נמצא את "באדוויזר" מוכרת את הבירה שלה רק בימים זוגיים בשבוע, או את "אוסקר מאייר"[2] אוסרת צריכה של יותר משתי נקניקיות בנקודות המכירה. הצרכנים מקבלים כמובן מאליו שהמוצרים רצויים, המסופקים באופן פרטי, יהיו תמיד פחות או יותר זמינים.
ההבדל בין אספקה פרטית לציבורית אינו נגרם מהמחסור. ככלות הכל , היהלומים נדירים למדי, אבל טרם שמענו על "חוסר ביהלומים". בזמן הבצורת, כשהממשלה מכריזה כי קיים "מחסור במים", הצרכנים תמיד יכולים למצוא מים בבקבוקים, המסופקים על ידי חברות פרטיות, על מדפי החנויות.
כמובן שהשוק אינו מושלם, כשם ששום מוסד אנושי לא יהיה כזה. בלחץ הקניות לקראת הארבעה ביולי, בחנויות מסוימות עלולים להגמר כלים חד-פעמיים. אבל לא סביר כי כלים אלה יגמרו בעיר כולה. להבדיל משירות הציבורי המונופוליסטי, השווקים יפזרו את האחריות לאספקת המוצר בין משווקים רבים. גם אם חלק מהם טעו באופן חמור בחיזוי הביקוש, משווקים אחרים, יקפצו לסגור את הפתח, בשאיפה לפתות את הלקוחות שהתאכזבו מהמשווקים הראשונים. באופן אירוני דווקא המוצרים והשירותים הכי חשובים נתונים לאספקה הממשלתית הרעועה.
אלה הציניים בכל הקשור לביוקרטיה יכולים אולי לייחס את המחסור במים לתאבת הכח של הרודנים הזוטרים והחטטנים הבלתי-נלאים השורצים ברוב משרדי הממשלה. אבל בפני שרותי הציבור עומדת בעיה הרבה יותר יסודית.  גם אם כל עובדי המגזר הציבורי היו אלטרואיסטים גמורים, הם עדיין לא היו מצליחים לנהל את אספקת המים בצורה רציונלית, בהעדר תחרות חופשית ומחירי השוק.
לרשותו של מנהל השירות הציבורי עומדת אולי סטטיסטיקה מפורטת של מקורות, נוסחאות טכנולוגיות מדויקות, וסקרים נרחבים של רצונות הצרכנים. אבל הוא לא יהיה מסוגל לבחור   את השימוש הכי יעיל למשאבים שברשותו. כל החלטה שלו לייצר יותר או פחות מכל מוצר היא ניחוש בעלמא.
ראו, למשל, את תכנית החירום שעיצבה עיריית ניו-יורק בתגובה לבצורת. היא לקחה בחשבון את קיבולת מאגרי המים, את כמות הרגילה הנצרכת על ידי תושבים ועסקים, ואת תחזיות מזג האוויר הכי מעודכנות. אבל הפעולות אשר היא דרשה לנקוט במסגרת התכנית היו לרוב שרירותיות. תחת "כללי חירום לבצורת", התושבים לא יכלו לשתוף את הרכבים שלהם בעזרת צינור, אך כן יכלו להשקות מדשאות שלהם בין השעות שבע לתשע בבוקר, ושבע לתשע בערב. אבל אם הם גרו בבית הבעל מספר אי-זוגי , הם יכלו לעשות זאת רק כאשר התאריך היה אי-זוגי גם כן.אנשים הגרים בבתים בעלי מספר זוגי,הם יכלו לעשות זאת רק כאשר התאריך היה זוגי גם כן. אנשים בבתים אי-זוגיים הוגבלו להשקיית גינות בימים אי-זוגיים. (דמיינו את התסכול, אם הייתם גרים בית אי-זוגי, ועובדים בעבודה הדורשת התייצבות בימים אי-זוגיים.)
למשתלות צמחים הותר להשתמש במים, אבל רק ב95 אחוז מרמת הצריכה לפני הבצורת (מדוע  95, ולא 85 או 98 אחוז?) למסעדות הותר לתת ללקוחות כוס מים אך ורק אם נתבקשו לעשות זאת במפורש. כל ראשי המקלחות הוגבלו לזרם של שלושה גאלונים לדקה לכל היותר, בלחץ של 60 פאונד לאינץ' מרובע. ולבסוף, כל מבנה בו דרו למעלה מארבע משפחות היה חייב להציב שלט "חיסכו במים", בגודל ומראה שנקבעו בקפנות בתכנית.
ודאי שבלילה זו של תקנות כלל-עירוניות לא הצליחה לגעת כהוא זה בהבדלים הענקיים בין מיליוני תושבי ניו-יורק, הן מצד מצב והן מצד ההעדפות שלהן. הרי לא סביר כלל כי ימצא  אדם אחד בעל אותו ביקוש ואתם שימושים למים כמו כל השאר. בעיר המונה שמונה מליון תושבים, הגיוון בצרכים של הפרטים חייב להיות עצום.
בזמן הבצורת, הכללים הביורקרטיים ידרבנו אנשים מסוימים, במיוחד אלה עם הנטיה לזלזל בחוקים, לצרוך מים שנדרשים באופן דחוף יותר על ידי אחרים. השוק מבחין בין דרישות דחופות יותר לדחופות פחות על בסיס הרצון לשלם. אבל הממשלה, בהעדר מחירי השוק, אינה יכולה לבצע את אותה המשימה. יהיה זה טרגי, שלא לומר בלתי יעיל כלכלית, אם אדם ימות בצמא בעוד שכנו משקה את הדשא. אבל יכול להיות בזבוז גם לתת לדשא על מסלול גולף לנבול, בעוד שבסמיכות אליו פועל עסק לשטיפת מכוניות - או להיפך! בבחירה בין שני שימושים אלה,פקידי הממשל פשוט מגששים באפלה.
בשוק החופשי, אתם קובעים כמה תצרכו מהמוצר. ההגבלה היחידה שלכם היא מה יש לכם להציע לאחרים בתמורה לכך שהם יספקו את צרכיכם. אתם יכולים להנות ממקלחות ממושכות, אם אתם מוכנים לשלם את עלות המים שאתם צורכים. מחיר השוק של מוצר מציין בשבילכם את ערך היחידה השולית בשביל "הקהילה", מאחר וזה המחיר שהם משלמים עבורו. אם היה לנו שוק מים חופשי, אז בתקופות בצורת מחיר המים היה עולה מרתיע אנשים מלשהשתמש במים בצורה בזבזנית ומעודד ייבוא של מים מאזורים עם תנאים לחים יותר. לא היה חוסרים במים כשם שהיום אין חוסרים בבירה ובנקניקיות.
חלב שנשפך[3]
הבה נבחן משק בו מחיר תוצרת חקלאית יורד. החקלאים מתחילים להתחנן בפני הממשלה לעצור את ירידת המחירים. "עושר נמחק" הם מתלוננים "ערך החוות שלנו ירד ב50% בשנה האחרונה. זה הופך את כולם לעניים יותר, בגלל שאנחנו כבר לא יכולים להוציא כסף על מוצרים של אנשים אחרים". הטיעונים שלהם מציגים את בקשתם כלא רק עניין של אינטרס אנוכי, אלא כטובת האומה כולה.
אין ספק שרוב הכלכלנים יפריכו את הטענות השגויות. המסקנה כי העושר נעלם מהמשק רינה מוצדקת. אותן חוות, אותם שדות ואותם טרקטורים נמצאים היום בדיוק כמו שהיו כאן לפני שנה. אם היו חוות שנסגרו, הרי שזה בגלל שהצרכנים העדיפו שימושים חילופיים למשאבים הדורשים להפעלת הווה על פני אותה הפעלה. הם בחרו תוצרת של אותם שימושים חילופיים ולא את תוצרת החווה. לכן הם יהיו פחות עשירים, לפחות בעיניהם, אם הממשלה תתערב כדי שהחווה תמשיך לתפקד.
אנחנו יכולים להרגיש סימפטיה לאותם חקלאים שנקלעו לתקופה קשה. אבל תמיכה בעסקים שלהם משמעותה בזבוז משאבים הנמצאים במחסור. חוק היתרון היחסי מספר לנו כי יש להם תפקיד אחר במשק, אליו, בעיני הצרכנים , הם מתאימים יותר.
כל מה שנוכל להגיד בוודאות שהתרחש הוא שהיה שינוי במחירים יחסיים. בושל של חיטה קונה היום פחות דולרים, אך מאידך דולר קונה יותר חיטה. אלה המחזיקים בחיטה נפגעים, בעוד שמצב של אלה המחזיקים בדולרים (או בכל סחורה אחרת שהערך שלה לא ירד כמו זה של החיטה) משתפר. ההתאמה המתמדת של המחירים על ידי משתתפי השוק כדי לאזן היצע וביקוש היא המהות של תהליכי השוק. לא נוכל לאמר עוד האם מצב של "כולם" השתפר במערכת המחירים החדשה ביחס לזו הישנה. אבל נוכל בהחלט לציין כי מצבם של  הרוב לא יוטב אם הממשלה תנסה לשמור בדרך של התערבות על מערכת המחירים הישנה בפני המידע החדש של היצע וביקוש.
תוכלו לראות, לסרוגין, את הירידה המתמשכת זה מספר עשורים במחירי המחשבים האישיים. הכלכלנים הכריזו על כך (ובצדק!) כעל דוגמה לכוחות המופלאים של השוק. אין ספק שיצרני המחשבים היו מעדיפים שלושים שנה של עליית מחירי  המחשבים. אבל אני לא שמעתי מישהו מתלונן על כך ש"עושר  נמחק" כשמחיר מחשב NeXT שלי צנח אל הריצפה. ירידת המחירים התרחשה בגלל שהזדמנויות טובות יותר צצו בשוק. במילים אחרות, עם ירידת המחירים העושר שלנו גדל, ולא נמחק.
אז מדוע כלכלנים רבים כל כך מתקשים כשמה שיורד הוא לא מחירי מחשבים או תוצרת חקלאית, אלא מניות? כשהמדדים נופלים,אנו שומעים ש"עושר נמחק". על פניו הדבר ברור ביותר. כאשר הנסדא"ק נפל בשנת 2000 מ-5,100 נקודות ל-2,400, סך ההיון (capitalization) של המדד התכווץ בלמעלה מ-3 טריליון דולר. נראה כי הכסף פשוט התאדה לאוויר.
ואמנם, כפי שראינו לעיל, השקפה זו היא תוצאה של בלבול בין מחירי הסחורות בכסף לבין כמות העושר במשק. ירידת נסדא"ק לא השמידה שום בניין או פגעה בכושר ייצור של כל מכונה. ארה"ב נשארה מלאה בחוות, מחסנים, רכבות ובארות הנפט בדיוק כמו בזמן שנסדא"ק היה בשיאו. מחיקת מניות ה"דוט-קום" לא שאבה את הידע של תכנות Java מראשם של המתכנתים. נכון שמספר חברות נסגרו. אבל אלה היו חברות שכבר לא היה שווה להפעילן, לאור מידע השוק החדש.
ירידה בשוק ההון היא סימן שהעושר מחליף ידיים. אלה שהחזיקו מזומנים, אג"ח או זהב עשירים יותר, שכן נכסיהם קונים היום חלקים גדולים יותר מהחברות הנסחרות. אלה שמכרו בחסר, מתוך הערכה כי מניות מתומחרות ביתר (overpriced) היום עשירים יותר. הקבוצה הכי זוכה מירידת המניות היא צרכן שאינו בעל אחזקות. לפני הירידות, בעלי הון המניות הציעו מחירים גבוהים יותר על מוצרים ושירותים שונים - בתים, נגרים, שרברבים, מעסים, מורים פרטיים וכיו"ב. אחרי הירידות, הם כבר לא יכולים להציע סכומים כל כך גדולים, מה שהופך את כל אותם סחורות ושירותים לזמינים יותר לשאר הציבור.
הקריאות לממשלה לעצור את הירידות בשוק ההון הן לא פחות שדלנות של קבוצת אינטרס מנסיונם של החקלאים להעלות את מחירי החיטה. מחזיקי המניות חושבים שיש להם זכות לראות את מחירי המניות עולים, ופונים לממשלה להתערב כאשר ציפייתם נכזבת.
בדרך כלל הדרישה להתערבות עוטה צורה של קריאה "להוריד את הריבית!" אבל שינוי זה באחד ממחירי המפתח לא מוסיף שום מוצר חדש לשוק. הוא פשוט גורם לעושר להחליף ידיים - מאלה שמתכוונים להלוות כסף לאלה שמתכוונים ללוות אותו.
מחיר ניירות הערך חייב בסופו של דבר להתבסס על הצפי לתשואה עתידית. בעוד שפריון העבודה בארה"ב ממשיך לעלות והיינו מצפים אפוא לעליית ערך עתידי של מניות, הדבר מסביר רק אחוז קטן מתוך עליית הנסדא"ק ב-1999 , עליה בת 85%, ועליה נוספת של 20% בתחילת שנת 2000.
חלק נכבד של זינוק הנסדא"ק היה בשל העובדה שהפד הציף את השוק בכסף נזיל כהכנה ל"באג 2000". הכסף הזה נכנס תחילה לשוקי ההון, וייצר בועת שוק (market (bubble קלאסית. הבועה התרכזה, כפי שהבועות תמיד עושות, באופנה החמה של העונה: מניות ההייטק של שנות התשעים.
בנוסף, כמו שציין פרופסור רוג'ר גאריסון (Garrison) מאונירסיטת אובורן הפד ניסה ליצור "חומת מגן" כדי להגן על הכלכלה ה"אמיתית" מפני שוקי ההון. אבל חומות פועלות לשני כיוונים.  יש לנו סיבה טובה לחשוד כי מחזיקי ניירות הערך התחילו להרגיש שהם מוגנים משינויים בשאר המשק. הממשלה תתערב ותציל אותם, כמו שקרה במשבר הפזו המקסיקני, או במשבר הLTCM.
מחירים הנקבעים  בשוק החופשי אינם שרירותיים: יש להם תפקיד חברתי חשוב. בכל נקודת זמן נתונה, מחיר המניה משקף את ההערכה הכי טובה של המומחים - כאשר ה"מומחים" הם אלה שהפגינו את יכולת החיזוי הכי טובה בעבר - באשר למחיר העתידי של המניה (מותאם לריבית). המבקר את שינוי במחיר המניה רומז, כי הוא יודע על כך יותר מאלה אשר מסכנים את כספם בפועל.
בכל דיון על מחירי המניות עלינו לזכור גם את התפקיד החברתי של שוק ההון עצמו. מחיר המניה קשור קשר הדוק לערך הנוכחי של התקבולים המצופים בעתיד מהחברה. לכן, להבדיל מאספני בולים אשר רק מנחשים מה כולם חושבים שיהיה הערך העתידי של הסחורה. (בהקשר זה, האנלוגיה של קיינס, בה הסחר בבורסה מדומה לתחרות יופי בה כל שופט מנסה לנחש אילו מן המתמודדות יזכו לציונים גבוהים משופטים אחרים - מטעה באופן מסוכן). ביצועים גרועים של החברה יקטינו את מחיר המניה שלה באופן בלתי נמנע. זהו צורך חיוני, כדי שהשוק יוכל לתמחר את החברה עצמה בצורה מדויקת.
כאשר מחיר השוק של החברה נמוך מסך נכסיה, לחלק משחקני השוק, החברה הופכת חשופה ל"פושט תאגידי" (corporate raider) הידוע לשמצה. הפושט, אשר הונצח על ידי דני דה ויטו בסרט "הולך על כל הקופה"  עלול לבצע התשלטות ממונפת (leveraged buyout), לשחרר את הנכסים הפחות שמישים (כולל עבודה) ולהעביר אותם למציעים את הסכום היותר גבוהה (כלומר אלה שמצפים להשמש בהם באופן שיתאים יותר לצרכי הלקוחות). בעוד ששינויים קטנים במבנה ההון ניתן לעשות גם בתוך החברה עצמה, שינויים גדולים מתרחשים בדרך כלל במעבר הון בין חברות. שוק ההון הוא שמאפשר את ההתאמות הללו.
לפני שנתלונן על ירידה במדד המניות, עלינו לשאול קודם "מדוע השוק קרס?" התשובה לשאלה זו מדיגמה את הנזק שבהתערבות במערכת. נדמה כי רבים חושבים שנפילות של שנים 2000 ו2001 היו מקרה של "חוסר רציונליות" ו"נבואה שמגשימה את עצמה". עד כמה שהדבר נכון, הרי שהעושר האמיתי במשק לא השתנה (כפי שהדגמנו זה עתה).
אבל מה אם הנפילה התרחשה בשל משהו הרבה יותר יסודי מנבואות? במקרה כזה ניראה כי מה שנקרא בלשון נקיה "תיקון" (correction) הוא תיאור מתאים יותר. אם האנשים הבינו בחוסר-רצון כי הציפיות שלהם מרווחי החברות הנסחרות היו אופטימיסטיות מדי, הדבר היה בהכרח מקטין את מחירי המניות. אבל הירידה הזאת היא בסך הכל תסמין של הטעויות, לא סיבתן. אם האמריקאים ישנו את דעתם בדבר עמדת הצפון במלחמת האזרחים, ערכה של אנדרטת לינקולן תרד באופן משמעותי. ערך זה של סמל לאומי לא יתרחש לטובת רווחיו משל איש, אבל בהחלט לא יהיה מוצדק להפריע לתהליך ההתאמה. אנו צריכים מחירים כדי לשקף את מה שאנחנו מעריכים היום, ולא תמונה של מה שהערכנו אתמול. אנשים יכולים, אולי, להתחרט על הערכות הקודמות, אבל אין טעם לבכות על חלב שנשפך.
כמובן שכל מה שנאמר לעיל כלל אינו אומר שעל הממשלה לנסות ולהוריד מחירי מניות! במקום זאת יש לאפשר לשוק לתמחר את מניות בתאם להיצע וביקוש. כפי שמיזס אומר ב"פעילות אנושית":
קל להבין מדוע אלה שהאינטרסים קצרי-הטווח שלהם נפגעו משינוי המחירים מדגישים כמה היו המחירים הקודמים לא רק הוגנים יותר אלא גם מציאותיים יותר. הם טוענים כי יציבות המחירים נגזרת מחוקי הטבע והמוסר. אבל כל שינוי במחירים משנה את אינטרסים קצרי הטווח של אנשים אחרים. אלה שנהנו משינויי המחירים בוודאי שלא יצדדו בהגינות ונורמליות של מחירים בלתי גמישים.



[1]חלק זה נכתב ביחד עם ד"ר רוברט מרפי (Murphy) מהילסדייל קולג'  ומבוסס על מאמרו המקורי "תאשימו את הגשם", שניתן לקרוא (בשפה האנגלית) כאן: http://mises.org/daily/894/Blame-It-on-the-Rain
[2]מותג בשרים אמריקאי ידוע (המתרגם)
[3]חלק זה נכתב גם כן יחד עם ד"ר רוברט מרפי

יום שני, 13 בפברואר 2012

ההצעה של ג'ין (מתוך פרק 12 של "כלכלה לאנשים אמיתיים")


לפני מספר שנים, נסעתי לחברי דיק כדי להראות לו הצעה שעבדתי עליה. דיק, במקרה, הוא תומך התערבויות אדוק בדעותיו. מאחר והתכנית היתה אמורה לקדם את החלשים, הייתי בטוח שהוא יאהב אותה. ההצעה שלי היתה כדלקמן:
השגשוג הכללי מותיר מאחור חברות רבות. אולי אלה אנשי התעשיות הוותיקות, שלא הצליחו להשיג את הכישורים הנדרשים למעבר חלק לתעשיה אלקטרונית. או אולי אלה החברות החדשות, שרק התחילו את דרכן ולכן מניותיהן זולות ולא זוכות לתשומת לב ראויה מהמשקיעים. אולי אלה חברות שנכנסו לתקופה של קשיים שלא באשמתן: המנכ"ל נפטר, לקוח מרכזי ירד מנכסיו, או מתחרה דחק אותם מהשוק.
אבל המוני עובדים, ספקים, משקיעים ולקוחות תלויים בחברות הללו. בנתיים, כל מה שחסר להן זה רק קצת הון. אם תספיק תקציב, הם יכלו להשקיע במפעלים חדישים, או בטכנולוגיה עדכנית, ולסייע לשחקנים אחרים במשק, על ידי קנייה של יותר מוצרים, אספקה של מוצרים טובים יותר, או העסקת עובדים בשכר גבוה יותר. לעזור לחברות הללו אינו רק מעשה של חמלה, אלא צעד המקדם את המשק כולו דרך הגדלת כוח הקנייה.
לכן אני מקדם את ההצעה הבאה. על הממשלה לקבוע מחיר מינימום לאומי למחירי המניות. ההערכה הראשונית מראה כי המחיר הסביר הוא של 10$ למניה. ברגע שחוק זה יעבור, אסור יהיה לקנות או למכור מניות במחיר הנמוך מהקבוע בחוק. (באופן טבעי, המחיר יהיה לכל המניות המונפקות - הרי לא נוכל לאפשר לנצלנים חסרי המצפון לעקוף את החוק דרך ביצוע איחוד מניות (  reverse stock split) או רכישה חזרה את מניות של עצמם).
לחוק יהיו רק השפעות חיוביות, שום הון של חברה אחת לא יעבור חלוקה מחדש כדי לספק את ההון לחברות הכי נזקקות. החברות האלה, שיתאפשר להן לסחור במניות שלהם לפחות במחירי המינימום, תחזורנה במהרה שוב לשגשג. תזרים של כספים לחברות הללו יצור גלים בכל המשק, והעושר יתפשט לכל כיוון.
"רגע אחד, ג'ין" אמר דיק. "אתה לא רציני עם התכנית הזאת, נכון?"
"רציני בהחלט" עניתי "ומדוע זה לא יהיה רעיון טוב?"
"טוב, קודם כל הנקודה של 'הגדלת כח הקניה' היא פשוט מגוחכת. אם כולם קונים את המניות במחיר המינימום החדש, יש להם כעת פחות כסף משהיה יכול להיות להם במחירים הישנים. בעצם, ככל שלחברה החדשה יהיה יותר,כך לכולם יהיה פחות. אז אין עליה בכח הקניה."
"המממ, יש בזה משהו. אני אנסה לפתור את זה. האם אתה רואה עוד בעיות בתכנית שלי?"
"ודאי!" אמרתי. " 'אם מישהו קונה את המניות במחיר החדש'... אבל למה להם? אם אתמול היתי מוכן לשלם רק 5$ עבור מניות חברת 
'דוטי דוטקום', למה לכל הרוחות שאשלם היום 10$, רק בגלל שהועבר איזה חוק? אני עדיין אשלם רק את מה שאני חושב שהדבר עולה. זה לא אתה, שמנג'ס כל הזמן על איך שהערך הוא סובייקטיבי?"
"טוב, אני בהחלט טוען לסובייקטיביות של הערך. אבל מה יקרה למניות של 'דוטי' לדעתך?"
"טוב, איש לא יסחור בהם יותר. החברה לא רק שלא תצליח לגייס יותר הון,בעצם היא לא תצליח לגייס שום הון בכלל."
"העלית נקודות חשובות, דיק. אבל, כמה מוזר, הראתי את התכנית שלי לכמה מנכ"לים, והם כולם מאוד אהבו את התכנית"
"החברות של המנכ"לים נסחרו במחיר נמוך מ10$ למניה?"
"למען האמת, לא. כולם נסחרו מעל 10$"
"נו, אז כמובן שהם אהבו את התכנית שלך! הם מנסים להפטר מתחרות. אם כל המניות שלהם מעל 10$, המסחר במניות הללו ימשך. אם כבר, אז ללא תחרות מצד המניות הזולות, הביקוש למניות שלהם רק יעלה. הם מנסים להתעשר על חשבון של אלה שלא שפר עליהם מזלם. חבורת נוכלים, זה מה שהם."
"אתה יודע מה, דיק, שכנעת אותי. התכנית שלי באמת קצת מטופשת. תודה! נשארה לי רק שאלה אחת לשאול".
"אין בעיה, במה עוד אוכל לעזור?" דיק הרגיש ממש בטוח בעצמו, אחרי שקרע את ההצעה שלי לחתיכות.
"אם אתה יכול לראות כמה התכנית שלי גרועה, למה אתה תומך בהעלאת שכר מינימום? בעצם, למה אתה תומך בשכר מינימום בכלל?"
"האין פועלים בשכר נמוך דומים למניות זולות שתיארתי אני?  האין מעסיקים דומים למשקיעים בתסריט שלי, בכך שהם ישלמו רק שכר שהם חושבים ששווה את זה? האין האיגודים המקצועיים, התומכים העיקריים בחקיקת שכר המינימום, דומים למנכ"לים של החברות המתומחרות גבוהה, אשר מחפשים להתעשר על חשבון אלה שלא שפר עליהם מזלם?"
אחרי מאמץ מה הצלחתי להחזיר את דיק להכרתו, אבל אחרי שהתעשת, הוא טען שהוא לא זוכר מילה אחת ממה שדברנו לפני כן.

יום שלישי, 7 בפברואר 2012

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 11

פרק 11
הדרך השלישית
על מקום הממשלה בתהליכי השוק

הדינמיקה של אינטרוונציוניזם
נסיונות רבים נעשו במהלך השנים לפתח "דרך שלישית" לניהול שיתוף הפעולה החברתי, מסלול אשר יהנה מיעילות של השוק, ובו בעת ישלוט על "גחמותיו". התנועה הפשיסטית באיטליה, נציונל סוציאליזם בגרמניה והניו דיל (New Deal) באמריקה הם כולם דוגמאות לחיפוש אחרי מסלול שכזה.
אבל כל הנסיונות לשפר את השוק נתקלים באותה בעיה אשר מכשילה את הקמת החברה הסוציאליסטית, אם כי בדרגה פחותה יותר. ללא מחירי השוק המבוססים על הרכוש הפרטי, אין שום דרך לבצע חישוב רציונלי של תרומת מיזם מסוים לרווחת הכלל. ניתן לשייך מספרים אקראיים כדי לאמוד את העלויות והיתרונות של הבה נאמר תקנה חדשה לשמירה על איכות הסביבה, אבל כל אלה הם ניחושים בעלמא. רק מחירי שוק אמיתיים מספקים את המידע על ערכים הנבחרים מרצון של האדם הפועל.
מיזס הצביע על כך,  שכל התערבויות בשוק צפויים להניב תוצאות שאינן רצויות אף מנקודת המבט של אלה המקדמים את אותן ההתערבויות. הדבר קורה בגלל שמשתתפי השוק אינם מבטלים את עצמם בפני ההתערבות, ויפעלו בניגוד לכוונת תומכי ההתערבות.
סנפורד איקדה (Ikeda), פרופסור לכלכלה בפורצ'יז קולג' של אוניברסיטת מדינת ניו-יורק, פורש בספרו "דינמיקה של הכלכלה המעורבת" את הניתוח מדיניות ההתערבות - האינטרונציוניזם (interventionism) של מיזס.  איקדה מסביר את הדפוסים אחריהם צפוי תהליך ההתערבות להתחקות. הניתוח שלו מתחיל בתובנה המיזסיאנית המופיעה לעיל.
השוק החופשי מספק את התוצאה דרך בחירה מרצון של כל האנשים המשתתפים. כל התערבות בתהליך השוק - כגון פיקוח על שכר הדירה, סובסידיות למגזר החקלאי, וכיו"ב - תסכל במידת מה את מימוש העדפותיהם. בני האדם, העומדים בפני התערבות כזאת, יפעלו לממש את רצונותיהם בכל מקרה. אבל התהליך הזה נהפך לפחות יעיל. סיבה אחת היא התקורה  -העלות - של התכנית הממשלתית עצמה. סיבה נוספת היא שכוחות השוק ממשים את עצמם, לעתים בדרכים לא צפויות. אם מחיר התפוחים בשוק החופשי יהיה 1.00$ לק"ג , אבל הממשלה תקבע את המחיר על  60¢ לק"ג, נטייה של בני האדם עדיין תהיה לשלם את מחיר השוק. אבל כשהם יגיעו לשוק ויצפו לשלם  60¢ לק"ג, הם יופתעו מכך שיצטרכו לשלם 60¢ לק"ג, ועוד 40¢ שווי זמן המתנה בתור.
אפילו ממשלה מינימלית, אשר תנסה לספק לא יותר מהגנה מפני אלימות, תתקל בקשיים מאין אלה. היות והמדינה המינימלית חייבת למסות, עליה לקבוע את רמת המיסים. אם נסתכל על הצד השני של המטבע, המדינה חייבת בעצם להחליט כמה הגנה היא תספק. תהיה רמת ההגנה באשר תהיה, חלק מהאנשים לא יהיו מרוצים עם ההחלטה הזאת. מאחר וברפובליקה חוקתית הרמה תהיה משהו באמצע טווח כל הרמות הרצויות, תהיה קבוצה גדולה של אנשים שירגישו שהם מקבלים ומשלמים על יותר מדי הגנה.
זה לא לגמרי בלתי אפשרי, שהאנשים האלה יבחרו לשתוק ולסבול, אבל הדבר מאוד לא סביר. בני האדם פועלים כדי לשפר את המצב אותו הם מוצאים לבלתי מספק, ולבני האדם אשר בעיני עצמם משלמים יותר מדי מיסים נוצר תמריץ לפעול.
אי תשלום המיסים יחשוף אותם לאלימות מצד המדינה.  אבל הם יחליטו, שהיות והמיסים הוטלו עליהם דרך המערכת הפוליטית, ניתן להשתמש בה להשגת איזו הטבת פיצוי.  אולי הם ישתדלו אצל הממשלה לשם קבלת הגנה נוספת בשביל שכונתם, או לשם בניית בסיס צבאי סמוך שיגדיל את היקף המסחר המקומי, ולשם מימון תאורה ברחובות שלהם לצורך הגברת הביטחון.
תהיה ההטבה אותה הם ישיגו מהמדינה ככל שתהיה, היא תשנה את מצבם של אלה שהיו מרוצים מההגנה הקודמת. הללו הרי משלמים כעת את אותם המיסים, אבל חלק ממה שהם היו מקבלים קודם עבר כעת למקומות אחרים. כעת יש להם תמריץ להקים קבוצת אינטרס, ולהשתדל אצל הממשלה לשם קבלת הטבה חדשה, אשר תפצה אותם על האובדן שלהם. הדבר יוצר דינמיקה  שמובילה לעליה מתמדת בתכניות הממשלתיות.
יתרה מכך, יהיו מייסדי המדינה חכמים ונאצלים ככל שיהיו, השירות הציבורי יהווה מגנט' שימשוך בני האדם שיחפשו שררה על הזולת. הגרועים - כפי שהאיק אמר, עולים מעלה. כדי להתברג לעמדת כח, לאותם אנשים יהיו מספיק סיבות לזרות מלח על פצעי קבוצת אינרטס זו או אחרת. על ידי קידום התלונות של קבוצת האינטרס "שלו", פוליטיקאי יכול לבנות לעצמו "ציבור בוחרים" שבעזרתו ניתן לצבור שררה. מדיניות כזו,אינטרוונציוניזם - מערפלת את משמעות המחירים, שערי הריבית, הרווחים וההפסדים. הכלכלן האוסטרי יורג גווידו הולסמן (Hülsman) מציין כי מדיניות האינטרוונציוניזם טומנת בחובה זיוף אותות השוק. מחירי העבר של סחורות הם הערכות המיטביות של בני האדם באשר לאפשרויות הזמינות להם, מהווים איתות לבני האדם המנסים לשער את המחיר העתידי. מחיר שנקע בחוק במידת מה אינו מחיר כלל, שכן הוא חסר אותו מאפיין חיוני. הוא נושא את אותו הדמיון למחיר האמיתי כזה של בובת שעווה לאדם חי.
הזזת המחירים מונעת מהיזמים לחפש הזדמנויות באזורים מסוימים. כך למשל סובסידיות לענף החקלאות הופכות את החיפוש אחר שיטות גידול יעילות יותר לדחוף פחות. בו בעת, היזמים מחפשים הזדמנויות אחרות, אשר בשוק החופשי היו נחשבות מיותרות - חישבו על ריבוי הלוביסטים ויועצי המס.
איקדה מראה כי הבעיות הנובעות מבעיה אחת בדרך כלל מובילות לדרישה להתערבויות נוספות. אנשים מרגישים כי משהו אינו כשורה, אבל ללא ידע מסודר בכלכלה, קשה להם לזהות בהתערבות את שורש הבעיה. ככל שההתערבויות מתרבות, והשוק נע רחוק יותר יותר ממצבו הבלתי מופרע, ההתחקות אחר מקור הבעיות דרך  רבבות העיותים הופכת מפרכת יותר ויותר.
אין דבר המדגים את המצב יותר טוב מה מה שמכונה "משבר מערכת הבריאות" בארצות- הברית. ההתערבות הממשלתית הראשונה, בצורה של דרישות רישוי, הגבילה את ההיצע והעלה את המחירים מעלה מעלה. התערבות נוספת, פיקוח על השכר בזמן מלחמת העולם השניה, הובילה את המעסיקים להציע פוליסת ביטוח רפואי "חינם" במטרה למשוך עובדים. הפוליסה הזאת היתה מוכרת למס למעסיקים אך לא לעובדים. (בגלל שהמעסיקים לא יכלו להעלות את השכר, הם  התחרו אלו באלו על ידי מתן הטבות). אספקת שרותי בריאות דרך צד שלישי הפכה את צרכני שרותי הבריאות לפחות רגישים לשינויים במחיר השירות, מה שהעלה אותם עוד יותר. סבסוד הביקוש דרך מדיקייר ומדיקייד הוסיף עוד גורם לעלית המחירים. השוק הגיב היצירת גופים מוזרים, כגון ארגוני ניהול בריאות (HMOs) - קופות החולים. (שימו לב שאין קופות-רכבים, או קופות-מחשבים).
הצעות החוק האמורות לטפל בבעיות שנוצרו כוללות, בדיוק כפי שחוזה איקדה, התערבויות נוספות האמורות לתקן את התוצאות חסרות המזל של ההתערבויות הקודמות.
אפילו אותם אנשים אשר מבינים באופן כללי את יתרונות השוק, אינם מסגולים להבחין מבעד לערבובית ההפרעות הנגרמת על ידי ההתערבויות בשום חלופה זולת התערבות נוספת כפתרון לבעיות הקשות של האינטרוונציוניזם. רוברט גולדברג (Goldberg) מהמרכז הלאומי לחקר המדיניות אומר:
כפי שכמעט כולם יודעים היום, מדיקייר מכסה כרגע את הטיפול בבתי החולים ואצל הרופא המטפל, אבל לא את הטיפול התרופתי. כשל זה של אי-הכללת  התרופות במערכת הנוכחית מטה את מערכת התמריצים . הדבר גורם לכך שמשאבים מבוזבזים ובריאות המטופלים מוטלת בסיכון... הן התכנית [לכיסוי טיפול תרופתי] של גור והן זו של בוש ישפרו את המצב הנוכחי.("להמשיך במהפכה של דאבל-יו")
אבל התערבויות נוספות בשוק יביאו להפרעות חדשות, שיתווספו להפרעות מההתערובויות הקודמות. בלתי אפשרי להתוות דרך ההתערבות את אותו המתווה בו המשק היה משתנה במצב של השוק החופשי, מאחר ובהעדר תהליכי השוק לא ניתן לקבוע בכלל מהו אותו מתווה.
גולדברג מכיר כי בשתי התכניות יהיה כיסוי לתרופות מסוימות. "תחת איזו מהתכניות רשימת התרופות המכוסות תוביל להגבלת הגישה לתרופות חדשות וטובות יותר במחיר של סיכון מוגבר למטופלים?" הוא שואל. אבל גולדברג אינו שם לב, כי לשתי התכניות תהיה בודואות תוצאה לא רצויה. תחת שתיהן המרשמים והמחקר יתמקדו בשתרופות שברשימה, תוך פגיעה בחולים המטופלים בתרופות מחוץ לרשימה. כשהציבור יזהה את הבעיה, בוודאי שיצוץ פוליטיקאי שיציע עוד מהתערבות כפתרון, אולי בדרך של הגדלת סל התרופות.
סבסוד רכישת התרופות בכל צורה שהיא מוביל רק לעיוות נוסף במחירים. נכון שחלק מתקציב בתי החולים ורופאים יוסב לתקציב התרופות, אבל חלק מתקציב התרופות יגיע גם מתחומים לא רפואיים, לאחר שהסיבסוד החדש יעלה את התועלת השולית של כל דולר מושקע.
עבודתו הבאה של איקדה חוקרת, בעקבות צ'ארלס מאריי (Murray) ואחרים, את האופנים בהם השפעת האינטרוונציוניזם על ערכים חברתיים דומה להשפעתו על תהליכי השוק. כדי לשרוד בחברת השוק החופשי, מה שנקרא לסה פר (laissez-faire), אני חייב או לעסוק בחליפין עם הזולת כדי להשיג את מה שנחוץ לי, או לשכנע אותם לתמוך בי באופן וולנטרי.  אני אולי ארצה ללכת להשתכר מדי יום ביומו, אבל אין לי הרבה סיכוי לשרוד בדרך זו. העובדה הזו יכולה לתמרץ אותי לדחות את השתיה, עד שעבדתי לפחות מספר שעות.
אבל במדינת רווחה התמריץ הזה אינו קיים. אם התמיכה המינימלית מובטחת לי, אני יכול לשתות כל היום בלי לדאוג שמא אגווע ברעב. וכל השתיה הזאת תפגע אף יותר ברצון וביכולת שלי לעבוד, כך שבעתיד לא אהיה מסוגל לשרוד ללא תמיכת המדינה.
ההתערבות המאפשרת לבני האדם לא לשאת בתוצאות מעשיהם גורמת לשחיקת הערכים החשובים בשוק החופשי- חסכנות, עבודה קשה, אחריות ואמון. הערכים הללו מתחלפים לאיטם בחשיבה קצרת-טווח, עצלנות ,תלותיות, וחשדנות. הדבר יותר בעיות חברתיות, אשר מובילות להתערבות נוספת, כהגבלות על מכירת הסמים ומס "מותרות" על אלכוהול, מה ששוחק עוד יותר את ערכי השוק החופשי.
הניתוח של תהליכי ההתערבות שהבאנו עלול לזרוע יאוש בלב כל אוהבי הכלכלה החופשית. אבל איקדה טוען, שתהליכים הללו מובילים, באופן בלתי נמנע, למשבר. כאשר השפעות של התערבויות הרבות הופכות כה קטלניות, עולה אפשרות של מפנה דרמטי לעבר השוק החופשי. משבר הנפט בשלהי שנות ה-70 מהווה דוגמה לנקודת מפנה כזאת.  דה-רגולציה (deregulation) של תעשיית הנפט, אשר איש לא היה מעז לחשוב עליה כמה שנים קודם לכן, התרחשה בקצב מהיר למדי.
אבל המשבר אינו מייצר בהכרח מפנה לכיוון השוק החופשי. אפשרות נוספת היא פניה לסוציאליזם, במטרה לחסל את שאר "כשלי השוק", ולתת את מלוא התנופה לרגולציה ממשלתית.  הכיוון אליו תפנה המערכת בעת משבר ייקבע, במידה רבה, על ידי נטיות האידאולוגיות של הציבור.
מימד חשוב בהחלטות בני האדם הוא הבנתם כי יש בידם ברירה. כאשר המתיימרים להגן על השוק מקדמים שורה של שהתערבויות כ"פתרונות השוק החופשי", הציבור עלול להבין שהלזה-פר נוסה ונכשל. זה בדיוק מה שקרה בשנות העשרי והשלושים, כפי שמתועד על ידי מארי רות'ברד ב"השפל הגדול של ארה"ב". מספר נשיאים רפובליקנים, שנבחרו על ידי  מפלגה שתמכה, כביכול, בשוק החופשי, עסקו בפועל בהתעסקות חסרת תקדים בניהול הכלכלה. למשל, בנאום אותו נשא הרברט הובר (Hoover), כאשר נבחר להיות המועמד הרפובליקני לבחירות 1932, נאמר:
"[אנחנו] היינו יכולים שלא לעשות דבר. זה היה מביא להרס מוחלט. במקום זאת התמודדנו עם המצב בכך , שהגשנו לעסקים הפרטיים ולקונגרס תכנית ענק להגנה ומתקפת נגד כלכלית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. התחלני ליישמה... שום ממשל בושינגטון עד כה לא ראה את עצמו נושא באחריות כה גדולה להפגין מנהיגות בזמנים שכאלה. (רות'ברד, "השפל הגדול של ארה"ב")

בעיות עם יעילות
בפרקים הבאים נתבונן במספר התערבויות ממשלתיות מסוימות בשוק. אבל לפני שנסיים פרק זה, הייתי רוצה לבחון את הטכניקה בעזרתה מצדיקים לעתים את האינטרוונציוניזם: הפניה ליעילות. בבסיס הטכניקה מונח השימוש בניתוח שיווי-המשקל כדי להדגים כי השוק החופשי הגיע לתוצאה לא "יעילה", וכדי להמליץ איזו התערבות ממשלתית אשר תתקן את המצב, ותגביר את "התועלת החברתית". התומך הראשי של ניתוח כזה, השופט ריצ'רד פוזנר (Posner), "תיאר את חוקי המדינה ככלי למקסם את העושר החברתי המצרפי(aggregate social wealth)". (אני מצטט את סטיב קורץ (Kurtz) מתוך רעיון שהוא ערך עם פוזנר בשביל גליון אפריל 2001 של כתב העת "ריזון").
סטיבן לנדסבורג (Landsburg), בספרו "תורת המחירים", מביא דוגמה לשימוש בקריטריון היעילות לפתרון סכסוכים משפטיים בין הפרטים. קבוצה של עשרה סטודנטים היתה מעוניינת ביותר לשרוף את ביתו של הפרופסור, בעוד שהפרופסור מתנגד לרעיון בכל תוקף. לנדסבורג מסביר איך להשתמש בקריטירון היעילות לפתרון הסכסוך:
בהתאם לקריטריון היעילות, כולם רשאים להצביע על התוצאה. מספר הקולות של כל משתתף מקבל הוא בהתאם להימור שלהם על התוצאה. וגודל ההימור נמדד לפי הכמות של הכסף הייתם מוכנים לשלם כדי שתתקבל התוצאה הרצויה לכם. כך, למשל, אם עשרת הסטודנטים היו חושבים כי לצפות בביתו של פרופסור עולה בלהבות שווה 10$, בעוד שהפרופסור חושב ששווה 1000$ למנוע את הדבר, כל אחד מהסטודנטים היה מקבל 10 קולות, ואילו הפרופסור - 1000 קולות. שריפת הבית היתה נדחית ב-1000 קולות ל100.(לנדסבורג, "תורת המחירים")
חלק מבהעיות בגישה זו צריכות להיות ברורות. ראשית, מה אם הסטודנטים רוצים לשרוף רק את מחסן הכלים של הפרופסור? אולי הם ממש אוהבים לראות מבנים נשרפים, ויהיו מוכנים לשלם 100$ כל אחד כדי לראות את המחסן נשרף. בנתיים המחסן שווה רק 500$ לפרופסור הטוב. זה "יעיל" בשביל הסטודנטים לשרוף את המחסן, אפילו אם הם יצטרכו לשלם לפרופסור. בדרך זו הושגה תועלת של אלף דולר במחיר אובדן תועלת של 500$ בלבד. נניח רגע בצד כל רגש מוסרי העולה מכך שנתיר לאנשים להרוס או להעלים את רכוש הזולת רק בגלל שמידת ההנאה שלהם ממעשה ההרס גדולה ממידת הסבל של בעלי הרכוש. ניתוח יעילות כזה הוא כישלון גם במונחי עצמו, בגלל שהוא אינו לוקח בחשבון את אבדן ה"יעילות" בחברה בה אנשים אינם מרגישים כי רכושם בטוח. כמובן כי גובה האבדן אינו ניתן לחישוב, שכן הסדרים חברתיים שונים אינם מופיעים כסחורות בשוק.
רק בגלל שאנחנו לא יכולים לחשב את הסכום לא אומר שלהבטחת זכויות הקניין אין ערך. אם נחשוב על כך, הרי שייתכן והערך הוא עצום. מספר סופרים פרסמו לאחרונה ספרים המדגישים את חשיבות זכויות הקניין לשגשוג, ביניהם טום בת'ל (Bethell) בספר "ההישג הנאצל מכל: רכוש ושגשוג לאורך הדורות" והרננדו דה סוטו (de Soto) בספרו "חידת ההון: מדוע הקפיטליזם מנצח במערב ונכשל בכל מקום אחר". דה סוטו אומר , למשל,  כי העם הפשוט בעולם השלישי מחזיק בכמויות נכבדות של נכסים, אבל הם לא יכולים לנצל אותם כל צורכם, בגלל שאין להם בעלות מוכרת וחד משמעית כל הקרקע. הוא משער כי 81 אחוז מהקרקעות באזורים הכפריים בפרו נמצאת בבעלות מסוג זה. העדר זכויות קניין מובטחות הוא הסיבה העיקרית לעוני במקומות הללו. חישוב יעילות ההמתעלם מההשפעות השליליות של זכויות קניין לא מוגדרות דומה להערכת הנזק מפצצה גרעינית הכוללת את משקל הפצצה, אך מזניחה את תגובת השרשרת.
הבעיה השניה בניתוח כזה היא שה"מחירים" אינם מחירים כלל. המשתתפים מתבקשים בסך הכל להגיד כמה דבר מה שווה להם. למה לא לבחור מספר ממש ממש גדול?אם לא תצטרכו לשלם את המחיר, אז מה אכפת לכם - תגידו ששוה מיליארד דולר לראות את בית הפופסור נשרף.
תכיסיסים שונים, הכוללים עונשים למשקרים פוטנציאליים, יכולים לשמש כדי לעקוף את הבעיה. אבל דבר אינו פותר את הבעיה היותר רצינית: אנחנו לא ידועים כמה אנחנו מעריכים דבר מסוים, עד שנצטרך לשלם עליו בפועל. דמיינו לכם, שאנחנו באים לביקור במועדון שחייה לנוער, ושואלים את הילדים האם הם מוכנים להקריב את מה שצריך כדי להפוך לשחיינים אולימפיים. כנראה שנקבל הרבה תגובות חיוביות, למרות העובדה שאולי אחד מעשרת אלפים יהיה מוכן באמת לשלם את מלוא העלות של להפוך לשחיין אולימפי. ניתוח יעילות אומר שמה שהיינו צריכים לעשות זה לשאול כל שחיין כמה הוא מוכן להקריב, ואז למנות את אלה שנקבו בסכום הכי גבוה לנבחרת האולימפית. תחשבו כמה אימונים היינו יכולים לחסוך!
אנו מגלים את העלויות האמיתיות רק תוך כדי התקדמות למטרה וחווית העלויות על עצמינו. מעשן הסובל מהתקפי שיעול קשים יכול אולי להשבע כי לא יעשן עוד לעולם. אבל האם שבוע זו היא שבועת שווא יתגלה  רק כאשר מצבו יוטב ותוצע לו סיגריה. ללא תהליך הגילוי "העלויות" הן רק ניחושים באשר למה עתידות העליות להיות.
ניתוח יעילות מניח גם כי המחירים אליהם אנחנו מגיעים בשאלונים אלה הם מחירי שיווי המשקל, או המחירים הסופיים. כדי שהדבר יהיה נכון, כולם צריכים להסכים על כל השימושים העתידיים של כל גורמי הייצור. אבל, כפי שמציין הכלכלן האוסטרי פיטר לוין (Lewin):
"כל תהליך [השוק] מונע על ידי הבדלים בדעות ובהערכות של יצרנים ויזמים מתחרים... הערכים אותם הם נותנים למשאבים שברשותם, או שהם סוחרים בהם אינם, בשום צורה משמעותית, ערכי שיווי המשקל . הם משקפים רק את ה"מאזן" של הציפיות על שימושים אפשריים של משאבים. לא ניתן להשתמש בערכים אלה כדי לבתע ניתוח בעל משמעות כלשהי של יעילות" ("מבוא לכלכלת  "QWERTY)
שימוש בשיפור פארטו(Pareto improvement) כקריטריון להצדקת התערבות נגוע בבעיות דומות. על פי קריטריון פארטו, המדניות נחשבת טובה כל עוד מצבו של לפחות אדם אחד משתפר, בעוד ששום אדם אחר לא נפגע. במקרים פשוטים בהם שיפור פארטו ברור לכל, נוכל ליישם זאת באופן וולונטרי. אם אני יושב עם שלושה מחברי, וכולנו מרגישים שאם נשחק ברידג' מצבינו ישתפר, אז אנחנו יכולים פשוט לשחק ברידג'. אנחנו לא צריכים שום "מדיניות" שמישהו יישם עלינו כדי להתחיל את המשחק. במצבים אמיתיים, כמעט ולא ניתן לאתר את שיפורי הפארטו. אפילו מדיניות אשר תוביל לכך שכל אזרחי המדינה יגדילו את הונם ללא ספק עלולה להתקל בביקורת של ה"ירוקים" ו"מתנגדי תרבות השפע".
מאחר ומחיר השוק הוא האמצעי היחיד לחישוב יעילות כלכלית, יש מן האירוניה בכך ששיקולי יעילות משמשים לעתים קרובות כהצדקה להתערבות ממשלתית בשוק. רק כאשר אנשים חייבים לשאה את העלות בפועל בעלויות מעשיהם נוכל להיות בטוחים, כי הבחירה היתה שווה את המחיר. הדרך היחידה לדעת כמה באמת שווה לסטודנטים לשרוף את ביתו של הפרופסור  היא כאשר הסטודנטים יצטרכו לשלם כסף אמיתי לפרופסור עד שהוא ירשה להם לעשות זאת. ההתערבות הממשלתית הורסת את אותו המנגנון, המשמש את השוק להשגת תוצאות יעילות.

קריטריון פארטו ומדידות אחרות כמותו הם נסיון לייצר הערכה "מדעית" של תוצאות כלכליות טובות יותר, אשר תהיה נפרדת מהערכות האדם המסווג את התוצאות. אבל ההערכה האנושית היא שמייצרת את קטגוריות "טוב יותר" או "גרוע יותר", וכל הערכה היא הערכה אישית וסובייקטיבית.
Ludwig von Mises Institute on Facebook