יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

[ליברליזם] 1.3 שלום

ישנם אנשים נאצלים המתעבים את המלחמה כי היא מביאה מוות וסבל .אבל עד כמה שניתן להעריץ את ההומניטריות שלהם, נראה שהטיעון שלהם נגד המלחמה, בהיותו מבוסס על מניעים פילנתרופיים, מאבד הרבה או אפילו את רוב כוחו כנגד הטענות של תומכי המלחמה. אלה האחרונים לא מכחישים בשום אופן כי המלחמה מביאה כאב וצער. ואף על פי כן, הם מאמינים שדרך מלחמה, ודר מלחמה בלבד האנושות מצליחה להשיג את הקידמה. המלחמה היא אם כל הדברים, אמר הפילוסוף היווני, ואלפים חוזרים על כך אחריו. האדם מתנוון בעת שלום. רק מלחמה מעירה בו את הכוחות והכישרונות הרדומים ומחדירה בו עקרונות נאצלים. לו תתבטל המלחמה, האנושות תתרקב למצב של בטלה וסטגנציה.

קשה ואף בלתי אפשרי להפריך את קו הטיעונים הזה מצד תומכי המלחמה, אם ההתנגדות היחידה למלחמה שאפשר לחשוב עליה היא שהמלחמה דורשת קורבנות. תומכי המלחמה הרי מחזיקים בדעה שהקורבנות הללו אינם לשווא, וששווה להקריבם. אם היה אמת בכך שמלחמה היא אם כל הדברים, אז קורבנות אדם הנדרשים היו נחוצים לקדם את רווחת הכלל ואת הקידמה של האנושות. היה אפשר לבכות את הקורבנות, ואף לשאוף לצמצם את מספרם, אך לא ניתן היה להצדיק את הרצון לסיים עם המלחמות ולהביא לעולם שלום נצחי.

הביקורת הליברלית של הטענה בעד המלחמה שונה בתכלית מזו של ההומניסטים. היא מתחילה מההנחה כי אבי כל הדברים הוא השלום ולא המלחמה. הדבר היחיד שמאפשר לאנושות להתקדם ומבדיל בין האדם לבעלי החיים הוא  שיתוף הפעולה החברתי. הדבר היחיד שיצרני הוא עבודת האדם, היוצרת את העושר ובכך מניחה את היסודות החיצוניים לשגשוג הפנימי של האדם. המלחמה רק הורסת; היא לא יכולה לייצר. מלחמה, טבח, הרס והשמדה משותפים לנו ולחיות הג'ונגל, אילו עבודה יצרנית היא מאפיין אנושי ייחודי. הליברל מתעב את המלחמה לא כהומניסט - למרות ההשפעות החיוביות שלה, אלא בגלל שאין לה אלא השפעות שליליות.

הומניסט אוהב השלום ניגש שליט בעל שררה ופונה אליו בזו הלשון: “אל לך לעשות מלחמה, גם אם אתה מצפה שהניצחון יגדיל את רווחתך. היה נא אציל ורחב-לב, ווותר על הניצחון המפתה גם אם הדבר ידורש ממך להקריב את יתרונותיך". הליברל חושב אחרת. הוא בטוח שהמלחמה שנגמרת בניצחון היא רוע אף למנצח עצמו, ושהשלום עדיף על המלחמה. הוא אינו דורש מהחזק כל וויתור, אלא רק את ההכרה באינטרסים האמתיים שלו ואת ההבנה שהשלום בשבילו, החזק, יספק יתרונות כמו לזה החלש.

כאשר אומה שוחרת שלום מותקפת על ידי אויב מחרחר מלחמה, עליה להתנגד ולעשות הכל כדי למנוע את ההרג. מעשי הגבורה של הלוחמים במלחמה כזאת, הנלחמים על חירותם וחייהם, ראויים לשבח ואפשר בצדק להלל את האומץ והגבורה של הלוחמים האלה. כאן האומץ, התעוזה, והבוז לסכנת מוות ראויים לשבח בגלל שהם משרתים מטרה טובה. אבל אנשים עשו טעות כאשר הציגו את מעלות החיילים כמעלות המוחלטות, כתכונות הטובות מצד עצמן, ללא קשר לתכלית אותה הן משמשות. המחזיק בדעה זו חייב, בכדי להיות עקבי, להכיר במעלותיו של שודד, אשר גם הוא אמיץ נועז ובז לסכנת המוות. אבל בפעול אין דבר שהוא טוב או רע כשלעצמו. פעולות אנושיות הופכות לטובות או רעות רק דרך התכליות אותן הן משמשות, והשלכותיהן. אפילו לאונידס לא היה ראוי לכבוד שאנו מענקים לו לו היה נופל לא כמגן על מולדתו, אלא כמנהיג של צבא פולש בכוונה לבזוז את האנשים שוחרי השלום מחירותם ורכושם.

עד כמה המלחמה מזיקה מתברר לגמרי ברגע שמבינים את היתרונות הנובעים מחלוקת העבודה. חלוקת העבודה הופכת את הפרט העצמאי לתלוי בבני אדם אחרים, הייצור החברתי עליו דיבר אריסטו. פעולות איבה בין בעל חיים אחד לאחר, או בין פראי אחד למשנהו, לא משנים כהוא זה את הבסיס הכלכלי לקיומם. הדברים שונים מאוד כאשר הסכסוך המביא לקריאה לנשק פורץ בין חברים בקהילה בה מתקיימת חלוקת עבודה. בחברה כזאת לכל פרט יש תפקיד מיוחד; איש גבר לא יכול לחיות חיים עצמאיים, כי כולם זקוקים לעזרה ותמיכה של הזולת. חקלאיים עצמאיים, המייצרים במשק שלהם כל דבר שהם ומשפחותיהם זקוקים לו, יכולים להלחם אחד בשני. אבל כשהכפר מתפצל לשתי מחנות, עם הנפח במחנה האחד והסנדלר במחנה השני, קבוצה אחת תסבול ממחסור בנעליים, ואיו השנייה- ממחסור בכלים וכלי נשק. מלחמת אחים הורסת את חלוקת העבודה, שכן היא גורמת לכל קבוצה להסתמך על עמל חבריה שלה בלבד.

לו אפשרות של מלחמה כזו נראתה כסבירה מלכתחילה, איש לא היה מפתח את חלוקת העבודה מעבר נקודה בה מישהו היה נפגע מהיעלמותה במקרה של מלחמה אמתית. התעצמות מתקדמת של חלוקת העבודה אפשרית רק בחברה בה מובטח שלום משתמשך. רק בחסות ביטחון שכזה יכולה חלוקת העבודה להתפתח. בהעדרו של תנאי מקדים זה, חלוקת העבודה לא תתרחב מעבר לגבולות של הכפר, או אף של המשק הפרטי. חלוקת העבודה בין העיר והכפר, כאשר החקלאים מהכפרים המקיפים את העיר מספקים תבואה, בשר, חלב וחמאה לעיר בתמורה לתוצרת בתי המלאכה של העירוניים, מניחה מראש כי השלום שורר לכל הפחות בחבל הארץ הנתון. כדי חלוקת העבודה תשרור בתוך המדינה, על מלחמת האזרחים לשכון מחוץ לטווח האפשרויות; כדי שהיא תקיף את העולם ומלאו, יש להטיח שלום מתמשך בין האומות.

אין היום אדם שלא יראה ברעיון של כרך מודרני כמו לונדון או ברלין נערך למלחמה עם הכפרים הסמוכים כקשקוש גמור. אבל במשך מאות שנים ערי אירופה שקלו אפשרות זו בדיוק, נערכו אליה כלכלית. היו ערים שביצוריהם נבנו בכוונה תחילה כדי שהן תוכלנה לשרוד על ידי גידול תבואה ורעיית צאן בתוך החומות פנימה. גם בחלקים היותר מפותחים של אירופה, רוב צרכי המחוז סופקו על ידי התוצרת של המחוז עצמו.  המסחר אשר חרג מהגבולות הצרים של הטווח המידי היה זניח למדי, ונעשה בעיקר בסחורות אשר לא היה ניתן לייצר באותו אזור בשל נתוני האקלים. אבל ברוב רובו של  העולם תוצרת הכפר עצמו סיפקה כמעט את כל צרכי תושביו. בשביל כפרים אלה, ההפרעה במסחר הנובעת ממלחמה אינה גוררת איזו פגיעה ברווחתם הכלכלית. אבל אפילו תושביהם של המדינות היותר מפותחות לא סבלו יתר על מידה בימי מלחמה. גם לו "המערכה היבשתית" אשר נפוליאון החיל על אירופה כדי למנוע כניסה ויציאה של הסחורות הבריטיות ליבשת הייתה נאכפת בצורה הרבה יותר אדוקה, לא היה נגרם בשל כך מחסור כלשהו לתושבי היבשת. הם היו נאלצים, כמובן, להסתדר ללא הקפה, הסוכר, כותנה ומוצרי הכותנה, תבלינים וסוגים רבים של עצים נדירים; אבל לכל אלה היה תפקיד שולי ביותר במשקי הבית של ההמונים.

 פיתוחה של הרשת המורכבת של יחסי המסחר בין-לאומיים הוא תוצאה של הליברליזם והקפיטליזם של המאה התשע-עשרה. רק הם אפשרו את ההתמחות הנרחבת של הייצור המודרני והשיפור הנלווה בטכנולוגיות. כדי ספק כל צרכיה ורצונותיה של משפחתו של פועל בריטי, כל האומות על פני חמשת היבשות משתפות פעולה. תה לארוחת הבוקק מגיע מיפן או סרי לנקה, קפה מברזיל או מיאווה, סוכר מהודו המערבית, בקר מאוסטרליה או ארגנטינה, כותנה מארה"ב או מצרים, עורות מהודו או רוסיה וכן הלאה. ובתמורה לכל הדברים הללו, סחורות בריטיות הולכות לכל רחבי העולם, ואף לכפרים ולמשקים הנידחים והמרוחקים ביותר. ההתפתחות הזאת הפכה לאפשרית וסבירה רק כאשר, עם ניצחון העקרונות הליברליים, אנשים הפסיקו להאמין ברצינות באפשרות  של מלחמה כוללת חדשה. בתור הזהב של הליברליזם, מלחמה בין בני המערב נחשבה לנחלת העבר.

אבל  האירועים הוכיחו אחרת לגמרי. הרעיונות הליברליים הוחלפו באלה של סוציאליזם, לאומנות, פרוטקציוניזם, איפריאליזם, סטטיזם ומיליטריזם. בעוד שקאנט, פון הומבולדט, בנתם וקובדן שרו שירי הלל לשלום הנצחי, דוברי התקופה היותר מאוחרת לא עייפו מלשבח את המלחמה, הן במדינה והן בין המדינות. וכלל לא עבר זמן רב עד שצלחה דרכם. התוצאה היתה מלחמת עולם, אשר לימדה את בני זמנינו שיעור מעשי באי התאמה בין מלחמה לחלוקת עבודה. 

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

[ליברליזם] 1.2 חירות

רעיון של החירות הוא כה מוטבע בכולנו עד שבמשך זמן רב איש לא העז לקרוא עליו תגר. אנשים היו רגילים לדבר על החירות אך ורק עם כבוד מירבי. היה צורך בלנין כדי לקרוא לה "דעה בורגנית קדומה". למרות שהעובדה הזאת נשכחת היום לעתים קרובות, כל זה הוא הישג של ליברליזם. עצם השם של ליברליזם נגזר ממילה חירות, ואילו שמה של המפלגה המתנגדת לליברלים (שני הכינויים מקורם במאבקים החוקתיים של ספרד בעשורים הראשונים של המאה התשע עשרה) היה במקור "המשרתים".
פני עלייתו של ליברליזם הפילוסופים הנאצלים ביותר, מייסדי הדתות, כמרים המונעים על ידי מיטב הכוונות, ומדינאים אשר אהבו את עמם אהבה כנה, ראו בשעבוד המין האנושי מוסד צודק, שימושי ויעיל באופן כללי. יש אנשים, גרסה הדעה הרווחת, נועדו בידי הטבע לחירות, ואילו האחרים לשעבוד. ולא הייתה זו דעתם של האדונים בלבד, אלא גם של הרוב הגורף של העבדים. הם השלימו עם שעבודם לא רק בגלל שנאלצו להיכנע לכוחם של האדונים, אלא גם בגלל שהם מצאו בשעבוד טובה לעצמם, שהרי העבד חופשי מהדאגות לגבי פרנסתו, שכן אדוניו מספק לו את הדברים הנצרכים. כאשר ליברליזם יצא לבטל את מוסד הצמיתות ושיעבוד של אוכלוסיית האיכרים באירופה במאה השמונה עשרה ומחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, ואת שיעבוד השחורים במושבות שמעבר לים, לא מעט הומניסטים כנים מצאו את עצמם מתנגדים לכך. פועלים שאינם בני חורין רגילים לשעבודם ולא רואים בכך רעה. הם אינם רגילים להיות בני חורין, ולא יידעו מה לעשות עם חירותם. הסרת הדאגה של האדונים תפגע בהם קשות. הם לא יהיו מסוגלים לנהל את העניינים שלהם ברמה העולה על אספקת צרכים בסיסיים בלבד, ותוך זמן קצר ישקעו בעוני ובמחסור. השחרור לא יספק להם אפוא כל ערך, אלא יפגע בצורה ממשית ברווחתם. 

הדבר המדהים הוא, שדעות כאלה היה אפשר לשמוע גם מפי עבדים רבים לו היו נשאלים על כך. ליברלים רבים האמינו שבשביל לסתור דעות כאלה יש צורך להציג, או אף להגזים בכוונה בהצגת המקרים יוצאי הדופן בהם הצמיתים והעבדים זכו להתעללות איומה כאירועים שבשגרה. אבל דברים כאלה לא היו בשום אופן הכלל. כמובן שהתרחשו מקרים מבודדים של התעללות, ואכן מקרים כאלה היו עוד סיבה לבטל את המוסד העבדות. אבל כלל, הטיפול של האדונים בצמיתיהם היה הומני ומתון.

כאשר נאמר לאלה אשר ביקשו לבטל את השעבוד הכפוי על על רקע הומניטרי כללי כי שימור המערכת הוא אינטרס של המשועבדים עצמם, הם לא ידעו כיצד להשיב על כך. שכן נגד הטענה זו בזכות השעבוד יש רק טיעון אחד אשר יכול להביס את כל השאר, והוא שהעבודה של בני חורין יצרנית לאין שיעור מאשר עבודת עבדים. לעבד אין אינטרס להשקיע את מלוא מאמציו. הוא עובד אך ורק באותו המרץ הנחוץ להימנע מהעונש הנובע מאי מילוי המינימום. העובד החופשי, לעומתו, יודע שככל שעבודתו תתרום יותר, הוא יקבל יותר שכר. הוא משקיע את מלוא מאמציו כדי להגדיל את הכנסתו. די להשוות את הדרישות מהעובד המפעיל את הטרקטור המודרני למיצוי הזעום של השכל, הכוח והתושייה שרק לפני שתי דורות נחשבו למספקים בשביל האיכרים הצמיתים ברוסיה. רק עבודה של בני חורין יכולה להשיד את מה שנדרש מהפועל בתעשייה המודרנית.

על כן, ברברנים קלי הדעת יכולים לvתווכח עד אינסוף האם כל בני אדם נועדו להיות בני חורין, או מוכנים להיות כאלה.  הם יכולים להמשיך ולטעון כי ישנם גזעים ואנשים להם ייעד הטבע חיים של שיעבוד וכי מוטל על הגזעים השולטים להמשיך ולשעבד את שער האנושות. הליברל  לא יתנגד לטענות שלהם בשום אופן, בגלל שהטענות שלו לטובת החירות לכל, ללא הבחנה, הן מסוג שונה לגמרי. אנו הליברלים לא טוענים שהאל או הטבע ייעד לכל בני האדם להיות בני חורין, בגלל שאין לנו ידיעה באשר לתכניותיהם של האל או של הטבע, ואנו נמנעים, מתוך עקרונותינו, לגרור את האל ואת הטבע לתוך שאלות ארציות. מה שאנו גורסים הוא שרק המערכת המבוססת על חירות לכל העובדים תבטיח את מירב הפוריות של העבודה האנושית, ולכן משרתת את האינטרס של כלל תושבי העולם. אנחנו תוקפים את השעבוד הכפוי, לא למרות העובדה כי הוא מיטיב עם "האדונים", אלא בגלל שאנחנו משוכנעים שעל פי כל הניתוחים, הוא פוגע באינטרסים של כלל חברה האנושית, כולל  “האדונים.” לו המין האנושי היה דבק בשעבוד של כלל או אפילו של חלק מכוח העבודה, הפיתוח הכלכלי המרהיב של מאה וחמישים שנה האחרונות לא היה אפשרי. לא היו לו לא רכבות, לא מכוניות, לא מטוסים, לא ספינות קיטור, לא אור חשמלי ולא אנרגיה חשמלית ולא תעשייה כימית, כשם שליוונים ולרומאים העתיקים, עם כל גאונותם, לא היו הדברים הללו. די להזכיר זאת לכולם כדי להבין שאף לאדונים ולעבדים לשעבר יש את כל הסיבות להיות מרוצים עם התפתחות הדברים לאחר ביטול השעבוד. העובד האירופאי היום חי בתנאי טובים ונוחים יותר מאלה מהם נהנה פעם הפרעה של מצרים, למרות שפרעה פיקד על אלפי עבדים, בעוד שלעובד אין דבר פרט לכוח ידיו ומיומנותו.  אם איש מאיילי העבר היה מוצא את עצמו בתנאי החיים בהם חי האדם הפשוט היום, הוא היה מצהיר ללא היסוס שחייו אז היו חיי עוני יחסית למה שהאדם בעל אמצעים רגילים יכול לחיות היום.

אילו הם פירות עבודת בני חורין. היא מסוגלת ליצור יותר עושר לכולם מאשר עבדות עבדים של פעם סיפקה לאדונים.

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

[ליברליזם] 1.4 שוויון

אין מקום בו בולטים הבדלי החשיבה בין ליברליזם הוותיק לנאוליברליזם ברורים יותר וניתנים להדגמה מאשר בטיפולם בסוגיית השוויון. הליברלים של המאה השמונה עשרה, אשר הונחו על ידי הרעיונות על משפט הטבע וההשכלה, דרשו שוויון זכויות אזרחיות ופוליטיות, מאחר והם הניחו כי כל בני האדם שווים. האל ברא את כל בני האדם שווים, והעניק להם ברמת העיקרון את אותן הכישורים והכישרונות, בהפיחו בהם מרוחו שלו. כל ההבחנות בין בני האדם הם מלאכותיים, תוצאה של מוסדות חברתיים ואנושיים, דהיינו בני חלוף. הנצחי באדם - רוחו - זהה ללא ספק בעניים ובעשירים, אצילים ופשוטי עם, לבנים וצבעוניים. 

אבל אין דבר חסר שחר כהנחה של השוויון לכאורה בין כל נציגי המין האנושי. בני האדם כלל אינם שווים. גם בין אחים קיימים הבדלים ניכרים ביותר בתכונות פיזיות ונפשיות. הטבע לעולם אינו חוזר על עצמו ביצירותיו; הוא לא מייצר בסיטונאות,  ולא על פי תקן. כל אדם היוצא מבית מלאכתו נושא את חותם האינדיבידואל, הייחודי, ה"לעולם-לא-יחזור-שנית". בני האדם אינם שווים, והדרישה לשוויון תחת החוק אינה יכולה בשום אופן להיות מבוססת על הטענה כי השווים ראויים לטיפול שווה.

ישנן שתי סיבות מדוע כל בני האדם צריכים לקבל טיפול שווה במסגרת החוק. אחת כבר הוזכרה כאשר ניתחנו את ההתנגדויות לשיעבוד. בכדי שעבודת האדם תמצה את מיטב הפריון, העובד חייב להיות בן חורין, כי רק העובד החופשי, הנהנה מיגיעת כפיו בצורת שכר עבודתו, ימצה את מלוא יכולתיו. השיקול הנוסף לטובת השוויון של כל בני האדם תחת החוק הוא קיום הסדר הציבורי. כבר ציינו שיש להימנע מכל הפרעה להתפתחות רצונית של חלוקת העבודה. אבל כמעט ואין אפשרות לשמור על שלום מתמשך בחברה בה הזכויות והחובות של מעמדות שונים נבדלות אלו מאלו. השולל זכויות של חלק מהאוכלוסייה חייב להיות תמיד מוכן למתקפה מאוחדת של משוללי הזכויות על בעלי זכויות היתר. כדי שהעימותים יפסקו, פריבילגיות מעמדיות חייבות להיעלם.

 על כן אין זה צודק כלל לטעון לפגם באופן בו ליברליזם מיישם את עקרונות השוויון שלו, על בסיס זה שמה שנוצר הוא שוויון בפני החוק ולא שוויון אמתי. כל מאמץ אנושי לא יספיק כדי לגרום לאנשים להיות שווים באמת. בני האדם אינם שוום ויישארו כך תמיד. מה שמהווה את הטיעון בעד שוויון כל בני האדם במסגרת החוק הם השיקולים המפוכחים כמו אלה שהצגנו כאן. ליברליזם מעולם לא כיוון לשום דבר מעבר לכך, ואף לא היה יכול לבקש יותר מזה. אין זה בכוחם של בני האדם להפוך את הכושי ללבן. אבל ניתן להעניק לכושי את אותן הזכויות כמו ללבנים, ובכך להציע את האפשרות של הרווח אם ייצר בהתאם. 

אבל, אומרים הסוציאליסטים, אין זה מספיק להפוך את בני האדם לשווים בפני החוק.  כדי להפוך אותם לשווים באמת יש להקצות להם הכנסה שווה. אין זה מספיק לבטל את זכויות היתר מלידה או מעמד. יש לסיים את המלאכה  ולהיפטר מפריבילגיה הגדולה וחשובה מכל, והיא זו הניתנת על ידי הקניין הפרטי .רק אז תושלם התכנית הליברלית עד תומה, וכך מוביל הליברליזם באופן עקבי כלפי סוציאליזם, כלפי ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.  

זכות-היתר, הפריבילגיה, היא הסדר מוסדי המבכר פרטים מסוימים או קבצה מסוימת על חשבון שאר החברה. היא מתקיימת, גם כשהיא פוגעת במיעוט, ואולי אף ברוב, ואינה מיטיבה עם איש זולת אלה שלטובתם היא נוצרה. בסדר הפאודלי של ימי הביניים, לורדים מסוימים החזיקו בזכות מורשת לשפוט. הם היו לשופטים בגלל שהם ירשו את המשרה, בלי קשר לכך האם היו להם את היכולות והתכונות האופי הנדרשות מהשופט. בעיניהם לא היה הדבר אלא מקור הכנסה יוקרתי. במקרה זה היה המשפטי פריבילגיה של מי שנולד לאצולה.

אבל, אם במדינה מודרנית, השופטים נבחרים תמיד נבחרים מקבוצת בעלי ידע לגלי וניסיון בבתי המשפט, אין זו זכות יתר של עורכי הדין. עורכי הדין מקבלים העדפה לא לטובתם שלהם, אלא לטובת רווחת הציבור, מאחר והדעת הרווחת גורסת כי ידע של משפט הוא ללא עוררין תנאי מקדים הכרחי למחזיק במשרת השופט .את השאלה האם יש לראות בהסדר מוסדי מסוים פריבילגיה מוענקת לקבוצה, מעמד, או אדם מסוימים איו להכריע על ידי בחינה האם ההסדר מיטיב עם אותה הקבוצה, המעמד או הפרט, אלא לפי כמה ההסדר מיטיב עם כלל הציבור.  העובדה שבספינה המפליגה בים יש אדם אחד שהוא רב החובל וכל שאר הצוות נתונים למרותו בהחלטי מיטיבה עם אותו האיש. ואף על פי כן, אין זו פריבילגיה של רב החובל אם יש לו את היכולת לנווט את הספינה בין הסלעים בסופה ובכך להיות לתועלת לא רק לעצמו אלא לכלל הצוות.

בכדי לקבוע האם יש להתייחס להסדר מוסדי מסוים כפריבילגיה מיוחדת לפרט או למעמד, יש לשאול לא האם ההסדר מיטיב עם פרט או מעמד זה או אחר, אלא רק האם הוא מיטיב לציבור הכללי. אם נגיע למסקנה שרק הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור מאפשרת את פיתוחה ואת שגשוגה של החברה האנושית, הרי זה ברור כי משמעות הדבר הוא שהבעלות הפרטית אינה זכות יתר של בעלי הרכוש, אלא מוסד חברתי המיטיב והמועיל לכל, גם אם בו בעת הוא מיטיב ומועיל יותר לאנשים מסוימים.

ליברליזם תומך בשמירה על מוסד הרכוש הפרטי לא משמם של בעלי הרכוש. ולא בגלל שביטול מוסד זה יפר את זכויות הקניין הליברלים ידרשו לשמרו. לו הם היו חושבים שביטול המוסד הרכוש הפרטי יהיה לטובתם של הכלל, הם היו תומכים בביטולו, יהיה הצעד הזה מזיק לאינטרסים של בעלי הרכוש ככל שיהיה. אבל שימור המוסד הוא מעניינם של כל שכות האוכלוסייה. אפילו העני, שאין לו דבר לו יוכל לקרוא "שלו", חי טוב יותר לאין שיעור בחברה שלנו מאשר בחברה שלא הייתה מסוגלת לייצר ולו שבריר ממה שמיוצר אצלנו
.

יום שבת, 22 בנובמבר 2014

[ליברליזם] 1.1 רכוש

החברה האנושית היא חיבור בין בני אדם לפעולה לצורך פעולה משותפת. לעומת פעולות אישיות של פרטים מבודדים, הפעולה המשותפת  על בסיס העיקרון של חלוקת העבודה נהנית מתפוקה גדולה יותר. אם מספר אנשים יעבדו בשיתוף פעולה על פי העיקרון של חלוקת העבודה, הם ייצרו (בהינתן שאר הדברים זהים) לא רק את אותה הכמות שהיו מייצירם לו פעלו כפרטים עצמאיים, אלא הרבה יותר מכך. כל הציביליזציה האנושית מושתת על עובדה זו. חלוקת העבודה היא המבדילה בין האדם לבעלי החיים. חלוקת העבודה היא שאפשרה לאדם החלש, הנחות לרוב בעלי החיים מבחינת כוחו הפיזי להפוך לאדון הארץ וליוצר פלאי הטכנולוגיה. בהעדר חלוקת העבודה, לא היינו מתקדמים היום יותר מאבות אבותינו לפני אלף או עשרת אלפים שנה.

העבודה האנושית לא יכולה כשלעצמה להגדיל את רווחתינו. כדי שהיא תישא פרי, יש להשתמש בה על החומרים והמשאבים שכדור הארץ והטבע העניקו לנו. האדמה, עם כל הרכיבים והכוחות השוכנים בה, והעבודה האנושית מרכיבים שני גורמי ייצור אשר חיבורם התכליתי הוא תנאי מקדים לכל הסחורות המשמשות את הצרכים החיצוניים שלנו. בכדי לייצר, יש להשתמש בעבודה ובגורמי הייצור החומריים, הכוללים לא רק את חומרי הגלם והמשאבים שהוענקו לנו בידי הטבע, ובמצויים לרוב בתוך האדמה, אלא גם במוצרי ביניים, אשר כבר נוצרו על ידי גורמי הייצור הראשונים הללו על ידי עבודה אנושית קודמת. בשפה של הכלכלה אנו מבחינים בהתאם בשלושה גורמי ייצור: עבודה, אדמה והון. "אדמה" כאן כוללת את כל מה שהטבע מעניק לנו, בצורה של חומרים וכוחות על פני הארץ, מתחת או מעל, ביבשה, במים ובאוויר. "הון" - את מוצרי הביניים המיוצרים מהאדמה בעזרת עבודת אדם, ומשמשים להמשך הייצור, כגון מכונות, כלים, מוצרים המיוצרים למחצה למיניהם וכו'.

כעת ברצונינו לשקל שתי מערכות שונות של שיתוף פעולה אנושי במסגרת חלוקת העבודה. אחת מבוססת על הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, והשנייה מבוססת על בעלות שיתופית על אמצעי הייצור. זו האחרונה מכונה סוציאליזם או קומוניזם, הראשונה - ליברליזם, וגם (מאז שנוצרה במסגרתה במאה ה19 חלוקת העבודה המקיפה את העולם כולו) קפיטליזם. הליברלים גורסים שהמערכת העובדת היחידה של שיתוף פעולה אנושי בחברה המבוססת על חלוקת העבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הם טוענים שסוציאליזם כמערכת עקיבה המקיפה את כלל אמצעי הייצור אינו בר-קיימא ושהיישום של עקרונות סוציאליסטיים לחלק מאמצעיי הייצור, אף על פי שאינו בלתי אפשרי, מוביל לירידה ולא להגדלה של העושר.

התכנית של ליברליזם,לו תתומצת במילה אחת היא אפוא "רכוש", דהיינו הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (באשר לבעלות על מוצרים המוכנים לצריכה, בעלות פרטית היא דבר מובן מאליו, ואפילו הסוציאליסטים וקומוניסטים לא חלוקים על כך). כל שאר דרשותיו של ליברליזם נובעות מדרישה יסודית זו.

לצד המילה "רכוש" ניתן למקם בתכנית הליברליזם בצדק את המילים "חירות" ו"שלום". אין זה בגלל שהתכנית הוותיקה של הליברליזם מיקמה אותם שם. כבר אמרנו התכנית של הליברליזם של היום צמחה מתוך הליברליזם הוותיק, ושהיא מבוססת על תובנות עמוקות יותר וטובות יותר לתוך היחסים חברתיים, שכן היא יכולה ליהנות מהתפתחויות שהמדע עשה בעשורים האחרונים. חירות ושלום הוצבו בחזית התכנית של ליברליזם, לא בגלל שהרבים מהליברלים הוותיקים החשיבו אותם לתואמים עם עקרון היסוד של ליברליזם עצמו, ולא רק תוצאה נצרכת מהעיקרון היסוד היחיד של הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. הסיבה היחידה היא שהחירות והשלום נמצאים תחת מתקפה אלימה במיוחד מאויבי הליברליזם, והליברלים לא רצו ליצור רושם, מתוך השמטה של עקרונות אלה, שהם מכירים בצדקת הטענות המועלים נגדם.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

[ליברליזם] 6 השורשים הפסיכולוגיים של אנטי-ליברליזם

לא ניתן לדון בספר זה בבעיות של שיתוף הפעולה החברתי אלא בטענות רציונליות. אבל לא ניתן לרדת לשורש ההתנגדות לליברליזם על ידי הפנייה אל ההגיון. ההתנגדות הזאת אינה נובעת מן השכל, אלא מן הפתולוגיות שונות של הנפש - מן הסלידה ומהצב הנוירוטי אשר ניתן לכנותו בשם תסביך פורייה, על שם הסוציאליסט הצרפתי.

אין צורך להרבות במילים באשר לסלידה וטינה הנובעת מקנאה. כאשר פלוני נוטר טינה לזולתו על כך שמצב הזולת טוב משלו, עד כדי שהוא יהיה מוכן לסובל הפסדים כבדים, ולא רק השנוא יפגע גם כן, הרי זו דוגמה מעשית לסלידה. רבים מהתוקפים את הקפיטליזם יודעים טוב מאוד שמצבם בכל מערכת כלכלית אחרת יהיה פחות טוב. ואף על פי שהם יודעים את זה היטב, הם בכל זאת מקדמים רפורמות, דהיינו סוציאליזם, מאחר והם מקווים שהעשירים, מושא קנאתם, יפגעו גם כן. שוב ושוב ניתן לשמוע את הסוציאליסטים אומרים שאפילו המחסור החומרי, לו יתקיים, יהיה יותר קל לסבול בקהילה הסוציאליסטית, שכן האנשים ידעו שאין אדם שמצבו טוב יותר מזה שלהם.

בכל מקרה, עדיין ניתן לטפל בסלידה בעזרת טענות הגיוניות. ככלות הכל, זה לא קשה מדי להראות לאדם המלא בסלידה, שהדבר החשוב בשבילו אינו להרע את המצב של אנשים שבמצבם טוב משלו, אלא לשפר את מצבו שלו.

הרבה יותר מסובך להלחם בתסביך פורייה. במקרה זה מדובר במחלה רצינית הפוגעת במערכת העצבים, נוירוזה, אשר ראוי שתהיה בתחום הסמכות של הפסיכולוג ולא של המחוקק. ובכל זאת לא ניתן להזניח אותה כשאני בוחנים את הבעיות של החברה המודרנית. למרבה הצער, אנשי הרפואה כמעט ולא נתנו את דעתם על הבעיות שנוצרות בגלל תסביך פורייה. אכן, אפילו פרויד, המאסטר הגדול של הפסיכולוגיה, וחסידיו, אשר פיתחו את התאוריה של הנוירוזות, כמעט ולא שמו לב לדבר, אף שאנחו חייבים לפסיכואנליזה את ההבנה הסיסטמתית ועקיבה של הפרעות נפשיות מסוג זה.

אין אדם אחד מתוך מיליון, אשר מצליח להגשים את כל משאלות ליבו. תוצאות עמלו של אדם, גם זה שהמזל מאיר לו פנים, נותרות זעומות מול החלומות הגדולים של בני העלומים. תכניות ושאיפות מתנפצות כנדג אלף מכשולים, והאדם מגלה שאין בכוחו להשיג את המטרות שעלו על ליבו. כישלון חלומותיו, סיכול תכניותיו, אי עמידתו שלו במטלות שהוא הציב לעצמו, כל אלה הם מהחוויות הכואבות ביותר של האדם, והם אכן נחלת הכלל.

יש שתי דרכים בהן האדם יכול להגיב לחוויות כאלה. האחת מופיעה בחכמתו המעשית של גתה:

וכי תחשוב שאת החיים אשנא,
ואמלט אל השממה,
כי לא כל חלומותי הניבו פרי?

קורא פרומטאוס שלו. ופאוסט מזהה את "הרגע הנאצל" בו "תכלית חכמה" היא:

אין האדם זכאי לחירותו או חייו
אשר אינו זוכה בהם יום יום מחדש

רצון שכזה ורוח שכזו לא ניתן לשבור על ידי איזו תקלה חומרית. המקבל את חייו באשר הם ואף פעם לא נותן לנסיבות להפיל אותו מהרגליים, לא מחפש מפלט לביטחון העצמי הרצוץ שלו באיזה "שקר מנחם". אם ההצלחה המיוחלת אינה מגיעה, אם תהפוכות הגורל הופכות בין רגע את מה שנבנה במשך שנים בעמל מפרך, אז אותו אדם פשוט מכפיל את מאמציו. הוא יכול הביט לאסון בעינייים בלי להתייאש.

האדם הנוירוטי לא יכול לסבול את החיים כמות שהם. הם גסים מדי בשבילו, המוניים מדי. כדי להפוך אותם לנסבלים יותר, הוא לא עוזר אומץ, כאדם הבריא, "להמשיך למרות הכל". הדבר אינו תואם את חולשותיו. במקום זאת הוא מוצא מפלט במחשבות שווא. מחשבת שווא, על פי פרויד, היא "משהו רצוי, סוג של נחמה", המאופיינת ב"עמידות בפני הגיון ומציאות". ולכן, לא די לנסות להציג למטופל את האבסורד שבמחשבות השווא שלו. כדי להחלים, המטופל חייב להתגבר בעצמו. עליו ללמוד להבין מודע הוא לא רוצה להתמודד עם האמת ומדוע הוא מחפש מפלט במחשבות שווא. 

רק תאוריית הנוירוזות יכולה להסביר את ההצלחה ממנה נהנה אותו תוצר של המוח הפגום, הפורייריזם. אין זה המקום להוכיח את הפסיכוזה של פורייה בעזרת ציטוט פסקאות מתוך כתביו. תאורים כאלה יעניינו רק את הפסיכיאטרים, ואולי גם את ה אלה המפיקים הנאה מסוימת מקריאת תוצרת הדימיון הוולגרי. אבל העובדה היא שכשאר מרקסיזם נאלץ לעזוב את את שדה האטוריקה הדיאלקטית המנופחת ואת ההשמצות וקריאות הזלזול במתנגדיו, ולתת כמה אמרות זעומות על הנושא, אף פעם אין לו להציע משהו שנבדל ממה שפורייה ה"אוטופיסט" הציע. כמו כן, אין המרקסיזם מסוגל להרכיב תמונה של החברה הסוציאליסטית בלי להניח את שתי ההנחות של פורייה, הנוגדות כל שכל וכל מציאות. מצד אחד הוא מניח כי "הרובד החומרי" של הייצור, אשר "כבר קיים בטבע ללא צורך במאמת יצירתי של האדם", עומד לרשותינו בשפע כה רב עד שאין צורך לכלכלו, ומכאן האמונה המרקסיסטית ב"עלייה אינסופית בייצור". מצד שני, הוא מניח שבקהילה הסוציאליסטית כל עמל יהפוך מ"נטל לעונג", ובעצם יהפוך ל"תורך בסיסי של החיים". במקום בו יש שפע של כל הטובין, וכל עבודה היא עונג, אין ספק כי קל לייסד את ארץ העוגיות.

המרקסיזם מאמין, ממרומי "סוציאליזם המדעי" שלו, כי זכותו להתנשא בבוז על רומנטיציזם ורומנטיקנים. אבל בפועל שיטתו אינו שונה מזו שלהם. במקום להעלים את העיכובים העומדים בדרך למימוש שאיפותיו, גם הוא מעדיך שהמכשולים פשוט יתפוגגו בערפילי הדמיון.

בחייו של האדם הנוירוטי ל"שקר מנחם" תפקיד כפול. לא רק שהוא מנחם אותו על כשלונות עבר, אלא גם מבטיח לו הצלחה עתידית. במקרה של כשל חברתי, שהוא לבדו מעניין אותנו כאן, הנחמה מורכבת מאמונה שחוסר יכולתו של אדם להשיג את המטרות הנעלות שלו לא נובעת מחוסר יכולתו שלו, אלא מפגמי הסדר החברתי. אותו הממורמר מצפה כי ההפיכה תביא לו את ההצלחה שהמערכת הנוכחית מנעה ממנו. לפיכך, אין שום טעם להבהיר לו שהאוטופה עליה הוא חולם אינה אפשרית, ושהתשתית האפשרית היחידה לחברה המבוססת על חלוקת עבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. האדם הנוירוטי נאחז ב“שקר המנחם” של, וכשהוא נאלץ לבחור את מה לדחות, אותו או את ההגיון, הוא מעדיף להקריב את ההגיון.  שכן החיים יהיו בלתי נסבלים בשבילו ללא הנחמה שהוא מוצא ברעיון של  סוציאליזם. הרי לא הוא עצמו אשם בכילשונותיו, אלא העולם החיצוני, ושכנוע זה מעלה את בטחונו העצמי הירוד ומשחרר אותו מהמועקה שבתחושת הנחיתות.

כשם שנוצרי אדוק יכול לסבול יותר בנקל את התלאות של חיי העולם הזה בגלל אמונתו בהמשך הקיום בעולם אחר, טוב יותר, שם אלה שהיו לזנב כאן יהיו לראש, כך לאדם המודרני סוציאליזם הפך לתורפת הפלא כנגד תלאות החיים. אבל בעוד שהאמונה בחיי נצח, בשכר בעולם הבא, ובתחיית המתים מייצרת תמריץ להתנהגות נאותה יותר בחיים, התוצאה של ההבטחה הסוציאליסטית שונה בתכלית. היא לא מטילה שום חובה זולת תמיכה פוליטית במפלגה המקדמת את הסוציאליזם, ובו בעת היא מעלה דרישות ובקשות.

היות וזהו טבעו של החלום הסוציאליסטי, מובן שכל תומכי הסוציאליזם מצפים ממנו את מה שנמנע מהם עד כה. ממש לאחרונה הצהיר טרוצקי באחד מכתביו שבחברה הסוציאליסטית "האדם הממוצע יעלה לגבהים של אריסטו, גתה או מרקס. מעל גבהים אלה יעלו פסגות חדשות” (1)  גן העדן הסוציאליסטי יהיה לממלכת השלמות, המאוכלסת על ידי יצורי-על מאושרים לגמרי. כל ספרות סוציאליסטית מלאה בשטויות מסוג זה. אבל אלה השטויות אשר זוכות ברוב התמיכה.

לא ניתן לשלוח כל אדם הסובל מתסבוכת פורייה לרופא לצורך טיפול פסיכואנליטי, שכן מספר החולים בה רב מדי. במקרה זה לא ייתכן שום טיפול אחר זולת זה שיתבצע על ידי החולה עצמו. דרך ההכרה העצמית הוא צריך ללמוד לקבל את גורלו, ולא לחפש אחר שעיר לעזאזל לתלות את כל האשם בו, וכן יש לו ללמוד את חוקי היסוד של שיתוף הפעולה החברתי.






1 Leon Trotsky, Literature and Revolution, trans. by R. Strunsky (London, 1925), p. 256.

Ludwig von Mises Institute on Facebook