רבים הם הדברים שמקורם כה מרוחק מאיתנו, עד שאיש לא יכול להגיד איך בדיוק הכל התחיל. לא רק אש וגלגל, או סכין או סירה, אלא אפיו עיר וממלכה היו קיימות שנים רבות לפני שמישההו טרח לתעד ולחקור את נסיבות קיומם. ובגלל שהחוקרים התחילו בנקודה בה אנחנו מתחילים, בה הנושא הוא כה ברור ומובן מאליו, הרי שכל רעיון על התחלת הדברים אינו אלא ניחוש מושכל בעלמא. לכן במקום להציג אגדה או סיפור כמקובל אפילו בלימודים אדמיים, נסתכל על שורה של מצבים לפני ואחרי המצאת העבודה.
נתחיל בבעלי החיים. אם נתבונן על חיים של קוף אונרגוטן למשל, נגלה כי אלה חיים של מאבק בלתי פוסק על הישרדות. אפילו אצל יצורים החיים בקבוצות או להקות, בכל זאת כל פרט בלהקה תורם את חלקו במאבק ההשרדותי. מבנה ההיאררכיה של הלהקה - זכרי אלפא ביטא וכיו"ב - קשור באופן ישיר למאבק זה. בעולם בעלי חיים אין "מובטלים". אורנגוטן בודד, אם יפרוש מחיפושי מזון ומחסה, יכחד. חבר בלהקה שיפסיק להשתתף במאמץ המשותף ידחק לשוליים, לא יזכה בבן/בת זוג, ובמקרה של מחסור יהיה הראשון להכחד.
נתבונן על כעת על קבוצה של יצורים העומדים לחצות את הגבול המסתורי ולהפוך לHomo Sapiens. בשלב זה אין ביניהם לבין להקת קופים אחרת שום הבדל. הקבוצה הזאת, השבט הזה מסתובב ברחבי היער, צד מלקט את מה שניתן. אין בנמצא עדיין לא "תעסוקה" ולא "אבטלה".
נתקדם בזמן ונראה כי השבט למד להתשמש בכלים - סכינים, חניתות, מקושים לחפור צמחים אכילים. ועדיין כל עוד כל אחד בשבט מייצר את כליו בשביל עצמו - זה המשך לאותו מאבק השרדותי.
והנה מגיע רגע המהפך. פתאום יש בשבט מישהו שאינו עוסק בציד, אלא רק מכין את הסכינים וחניתות. בגלל שמה שקורה איתו יהיה נכון לאלפי שנים הבאות, כדאי להתבונן בעיון על מצבו. השבט, כאמור, נמצא בשלב פרימיטיבי למדי. אותו אומן העסוק בהכנת כלים כל היום, חייב לאכול. את מזונו הוא ישיג מבני השבט האחרים. אם השבט עדיין מקיים את ההיאררכיה הראשונית, הקומוניסטית, בה כל האוכל מובא למקום חניית השבט ומחולק לפי היאררכיה הפנימית, הרי כדי לשרוד עליו להיות בעל מקום משמעותי בהיאררכיה. תובנה זאת הביאה אנשים להציע שדווקא החולים או הנכים היו אלה שקידמו את הדברים הללו, בנסיון להתקדם בתוך השבט. זה לא עקרוני לדיון שלנו. מה שכן, נצטרך לשאול במה שונה זה שעושה חניתות ממישהו שמצייר תמונות על הקירות או סתם בוהה בשמיים?
די ברור, שכדי להשיג מזון שאותו האומן שלנו כבר לא צד לבד, צריך שמה שהוא עושה יהיה בעל ערך בעיני שאר בני השבט. אם כ, הם יעירכו אותו והוא יזכה במזון. גם צייר הקירות, ייתכן והוא עושה את זה מסיבות דתיות, מתוקף סיבות אלה בני השבט שלו יכלכלו אותו בזמן עבודתו. אם הצייר עושה את זה על דעת עצמו, או האומן עושה כלים שאיש לא צריך, הוא עושה זאת על דעת עצמו, וממילא פוגע בהשרדות של עצמו.
האם השבט מרוויח מזה שיש בני שבט שלא עוסקים בתרומה למאבק ההשרדותי בצורה ישירה? התשובה היא תמיד תושבת הטווח הארוך. שבט שיפנה יותר מדי משאבים ממאמץ השרדותי לדברים אחרים (ציורי קיר למשל), יחלש ועלול להכחד.
מאידך אומן חניתות יכול לייצר חניתות טובות יותר, תופעה מוכרת לבני השבט - התמחות כמו שהצייד ככל שמרבה לעסוק בציד ככה מצליח לצוד יותר. בני השבט עצמם יצטרכו לקבוע האם אותו אחד שלא משתתף בציד זכאי לחלק מהמזון, או שמא הוא מבזבז את זמנו לריק.
וזוהי תחילתם של "תעסוקה" ו"אבטלה".
נתחיל בבעלי החיים. אם נתבונן על חיים של קוף אונרגוטן למשל, נגלה כי אלה חיים של מאבק בלתי פוסק על הישרדות. אפילו אצל יצורים החיים בקבוצות או להקות, בכל זאת כל פרט בלהקה תורם את חלקו במאבק ההשרדותי. מבנה ההיאררכיה של הלהקה - זכרי אלפא ביטא וכיו"ב - קשור באופן ישיר למאבק זה. בעולם בעלי חיים אין "מובטלים". אורנגוטן בודד, אם יפרוש מחיפושי מזון ומחסה, יכחד. חבר בלהקה שיפסיק להשתתף במאמץ המשותף ידחק לשוליים, לא יזכה בבן/בת זוג, ובמקרה של מחסור יהיה הראשון להכחד.
נתבונן על כעת על קבוצה של יצורים העומדים לחצות את הגבול המסתורי ולהפוך לHomo Sapiens. בשלב זה אין ביניהם לבין להקת קופים אחרת שום הבדל. הקבוצה הזאת, השבט הזה מסתובב ברחבי היער, צד מלקט את מה שניתן. אין בנמצא עדיין לא "תעסוקה" ולא "אבטלה".
נתקדם בזמן ונראה כי השבט למד להתשמש בכלים - סכינים, חניתות, מקושים לחפור צמחים אכילים. ועדיין כל עוד כל אחד בשבט מייצר את כליו בשביל עצמו - זה המשך לאותו מאבק השרדותי.
והנה מגיע רגע המהפך. פתאום יש בשבט מישהו שאינו עוסק בציד, אלא רק מכין את הסכינים וחניתות. בגלל שמה שקורה איתו יהיה נכון לאלפי שנים הבאות, כדאי להתבונן בעיון על מצבו. השבט, כאמור, נמצא בשלב פרימיטיבי למדי. אותו אומן העסוק בהכנת כלים כל היום, חייב לאכול. את מזונו הוא ישיג מבני השבט האחרים. אם השבט עדיין מקיים את ההיאררכיה הראשונית, הקומוניסטית, בה כל האוכל מובא למקום חניית השבט ומחולק לפי היאררכיה הפנימית, הרי כדי לשרוד עליו להיות בעל מקום משמעותי בהיאררכיה. תובנה זאת הביאה אנשים להציע שדווקא החולים או הנכים היו אלה שקידמו את הדברים הללו, בנסיון להתקדם בתוך השבט. זה לא עקרוני לדיון שלנו. מה שכן, נצטרך לשאול במה שונה זה שעושה חניתות ממישהו שמצייר תמונות על הקירות או סתם בוהה בשמיים?
די ברור, שכדי להשיג מזון שאותו האומן שלנו כבר לא צד לבד, צריך שמה שהוא עושה יהיה בעל ערך בעיני שאר בני השבט. אם כ, הם יעירכו אותו והוא יזכה במזון. גם צייר הקירות, ייתכן והוא עושה את זה מסיבות דתיות, מתוקף סיבות אלה בני השבט שלו יכלכלו אותו בזמן עבודתו. אם הצייר עושה את זה על דעת עצמו, או האומן עושה כלים שאיש לא צריך, הוא עושה זאת על דעת עצמו, וממילא פוגע בהשרדות של עצמו.
האם השבט מרוויח מזה שיש בני שבט שלא עוסקים בתרומה למאבק ההשרדותי בצורה ישירה? התשובה היא תמיד תושבת הטווח הארוך. שבט שיפנה יותר מדי משאבים ממאמץ השרדותי לדברים אחרים (ציורי קיר למשל), יחלש ועלול להכחד.
מאידך אומן חניתות יכול לייצר חניתות טובות יותר, תופעה מוכרת לבני השבט - התמחות כמו שהצייד ככל שמרבה לעסוק בציד ככה מצליח לצוד יותר. בני השבט עצמם יצטרכו לקבוע האם אותו אחד שלא משתתף בציד זכאי לחלק מהמזון, או שמא הוא מבזבז את זמנו לריק.
וזוהי תחילתם של "תעסוקה" ו"אבטלה".
