יוליה לטינינה "הבוחרים – הטפילים והמדינות - הטפילות: מרומא עד ימינו אנו"

(פורסם ב"נובאיה גאזטה" ב30.4.12)

גם מדינות-טפילות וגם בוחרים-טפילים נראים לכאורה בלתי מזיקים, עד שמגלים את האידיאולוגיה שלהם. גם אלה וגם אלה, כמו ההונים של אטילה, מניחים שכולם חייבים להם. וזה לא היה נורא אם דעותיהם היו נתקלות בהתנגדות נחרצת. אבל למרבה הצער, שום פוליטיקאי במערכת של זכות הבחירה הכללית לא יעז לפצות את פיו נגד הטפילים הפנימיים; ושום מנהיג של מדינה, במיוחד זו שאינה מרוויחה ממלחמה, לא יעז לדבר נגד הטפילים הבינלאומיים.

Pax Romana

כאשר הארכאולוגים הבריטיים החלו, בתחילת המאה ה-20, לבצע חפירות בלוב, הם נדהמו לגלות עד כמה האזור שגשג לפני 1600 שנה. באזור שהוא היום כולו מדבר, רווח ייצור מסחרי של חיטה וזיתים. מתחת לשכבת החול נמצאו חורבות של וילות, ערים ונמלים. פרובינקיה אפריקה, לוב של היום, הייתה אחד ממחסני התבואה של האימפריה הרומית.

זה לא שהאקלים אז היה נוח יותר. פשוט באמצע המאה השלישית, העולם – במונחי הים התיכון – היה גלובלי, וזית שצמח בסהרה היה כדאי כלכלית לשיווק באיטליה, שהיו בה זיתים מקומיים לרוב. כלומר אפשר לדמיין כמה נמוכות היו עלויות העסקה והשינוע. המדבר נסוג לא מפני האקלים – הוא נסוג מפני האימפריה והשוק (אם כי יש לציין שהבסיס הכלכלי של אותם הימים לא היה מכונות אלא עבדים).

באמצע המאה ה5 לסה"נ השגשוג הכלכלי של צפון אפריקה הסתיים, ולא חזר לאיתנו עד עצם היום הזה. לאפריקה הגיע השבט הגרמנים של הוונדלים. הם כרתו את חורשות עצי הזית, הם השמידו את כל מה שנקרה בדרכם, ואם לא הצליחו לכבוש איזו עיר, היו מערימים סביב חומותיה גופות כדי לגרום למגיפות.

ואמנם גם אם הם לא היו עושים את כל זה, גורלה של צפון אפריקה נחרץ מעצם הופעתם, שכן חקלאות מוכוונת ייצוא תלויה בעלויות עסקה נמוכות, כמו באוויר.

הוונדלים לא צצו מהאוויר – הם חצו את מיצר הגיברלטר מספרד הרומאית, אחרי שרוקנו גם אותה, משל היו נחיל של ארבה. ייתכן שגאיזריק ומנהיגים אחרים שלהם הבינו כי אדנות טובה משוד, ועדיף להיות הבעלים מאשר הבוזזים. אבל ספק שהם יכלו לעשות משהו עם הלוחמים שלהם. אלה באותו זמן לא היו לא ברברים, לא אנשי צבא מאורגן, לא אנשי האדמה, אלא תצורה חברתית מאוד מאוד מסוימת: קבוצה ענקית של שודדים המתמחים על היטפלות לאימפריה הרומית.

לא רק הוונדלים אלא אף הגותים, ההונים, האלאנים והפרנקים היו קבוצות התמחות כאלה.

היום אפשר למצוא מקואלה לומפור ועד בואנוס איירס גורדי שחקים נוצצים, משרדי HSBC ו-Microsot; בכל עיר ועיר תוכלו לשחק גולף ולקנות לעצמכם "נוקיה" או BMW. "The world is flat!"  ("העולם הוא שטוח!") הכריז על כך פרידמן בספרו הנהדר.

באופן דומה, האימפריה הרומית של המאות ה-3 וה-4 לסה"נ הייתה אחידה תרבותית להפליא. בכל הפרובינקיות, מאפריקה ועד מואסיה, שכנו הערים הרומאיות, עם השלטון העצמי, התאטראות, בתי מרחץ, קירקסאות, וסביבם הווילות הכפריות (לאחר מכן, עד המאה 18, באותם אזורים בדיוק, רק יושבי מבצרים יחיו בביטחון). כמו שהיום בסין לומדים אנגלית, כך באיזו פאנוניה או בייטיקה הרטורים היו מרביצים לטינית של ורגיליוס בצאצאי האצולה המקומית.

העיר ניקופוליס אד איסטרום עד אמצע המאה החמישית היא עיר רומאית קלסית. לאחר מכן – שכבה של הרס מאסיבי, ומעליה – עוני מחפיר, ארמון הבישוף מוקף בקתות דלות. לשכבת ההרס יש תאריך מדויק: 447 לסה"נ, פלישת ההונים.

ההיסטוריונים דנים בסיבות הרבות לנפילת האימפריה הרומית. הנצרות, אשר לפי גיבון כרסמה את היסודות האידאולוגיה, ביורוקרטיה ושחיתות, שינוי האקלים אשר גרם לנדידת העמים. אבל הסיבה החשובה, הבסיסית ביותר לנפילת האימפריה הרומית, הייתה עצם קיומה. למה היא נפלה? כי היא קמה.

ככל שה- Pax Romana התרחב והפך לעשיר יותר, ככל שגאליה הלכה והתמלאה בווילות כפריות, ככל שמדבר הסהרה נסוג מפני עצי הזית, ככל שנמל אוסטיה קלט מאות אלפי טונות חיטה בשנה – פרס זה הלך והפך לנחשק יותר ויותר.

ההונים של אטילה כלל לא היו עם נודד רגיל. אלה בדרך כלל חיים להם חיים מדודים למדי, בעודם נודדים עם עדריהם כמו הציפורים, בקיץ בכיוון אחד ובחורף חזרה, בעודם סוחרים עם החקלאים ומחליפים חלב ובשר בחיטה. היה זה ערב רב של עמים אשר נכבשו על ידי ההונים ושניתנה להם ברירה פשוטה – או למות ברעב מאחר שכל רכושכם נבזז, או להצטרף להונים וללכת ולבזוז רכוש ומזון מאלה שעוד נותר באמתחתם דבר מה. וכל החמולה הזאת לא הייתה יכולה להתקיים אלמלא מחסן ענק מלא ברכוש ומזון, הלא היא האימפריה הרומית. באופן דומה לשודדי הבנקים שאינם יכולים להתקיים ללא כספות הבנקים.

הסיבה העיקרית לנפילתה של האימפריה הייתה בעצם קיומה. הרומא הפטריארכלית של הימים שגאלים צרו עליה לא יכלה לגרום לנדידת בוזזים ברחבי כלל המזרח התיכון והפיכת עמים שלמים לטורפים המומחים בשוד הכלכלה הגלובלית הראשונה. התנהגות הטורפים האלה לא מיקסמה את רווחת הכלל. אבל היא מיקסמה את רווחת הטורפים עצמם.

האימפריה הבריטית

ספק אם קוראי המאמר שמו לב לתכסיס שנקטתי במשפט הראשון. אבל אנא קראו אותו שוב. " כאשר הארכאולוגים הבריטיים החלו, בתחילת המאה ה-20, לבצע חפירות בלוב..."

תגידו, אתם מדמיינים לעצמיכם חפירות בלוב? של היום? או בימי מועמר קדאפי? בדיוק. החפירות נערכות בתחילת המאה ה-20. על ידי הבריטים. בימים שהאימפריה הבריטית – אחרי זו של רומא – שלטה בעולם והעולם שוב הפך גלובלי.

האימפריה הבריטית נטלה את הבכורה בעולם הגלובלי הזה בגלל גורם אבולוציוני אקראי, והוא: גובה המס נקבע על ידי הפרלמנט ולא על ידי המלך, והדבר הביא למצב ייחודי של צמצום המדינה לכדי מינימום.

חשוב להבין: למרות שהשמות הללו, ,"הממלכה המאוחדת" ו"ארצות הברית" נשמעים לנו מוכרים, המבנה שלהן במאות ה-18 וה-19 היה שונה מכל מדינה אחרת הרבה יותר מאשר, נגיד, הרפובליקה הרומית מן האימפריה הרומית.

תפקיד המדינה שם צומצם לכדי מימדים שלא ניתן לתאר או לדמיין אותם היום. האימפריה הבריטית ניצחה את ספרד בקרב על שהשליטה באוקיינוסים לא בעזרת צי ממלכתי. הניצחון בא לה דרך קורסרים ופריבטיירים[1].

וכמובן שלספינות פרטיות היה נשק פרטי. ייצור התותחים הבריטיים נעשה במפעלים פרטיים, וכשהדבר הביא לכריתה מוחלטת של היערות, חברי הפרלמנט הבריטיים העלו מדי פעם במועקה מסוימת לדיון את השאלה: האם זה טוב שהיערות נכרתים להפקת פחם ולייצור תותחים, שנמכרים אחר כך לאויב האסטרטגי, הספרדים? (התשובה: טוב מאוד. אמנם מחסני הנשק הממשלתיים לא מוכרים נשק לרוסיה או ספרד, אבל בהעדר תחרות לא בדיוק נחפזים להתייעל).

הבריטים כבשו את העולם בעזרת חברות פרטיות, ולא רק זו של ההודו המזרחית. גם בתחילת המאה ה-20 מי שפיתח את אפריקה היו החברות הפרטיות של ססיל רודז או פרדריק לוגרד.

האידאולוגיה המושלת בתקופת הזהב הזו של העסקים הפרטיים הייתה הדרוויניזם החברתי. באימפריה הבריטית לא רק שלא היתה כל מערכת הרווחה או פנסיה, באנגליה עד סוף המאה ה-18 לא הייתה אפילו משטרה, ובארה"ב משטרה פדרלית לא קמה עד סוף המאה ה-19, ואפילו הרצח של לינקולן נחקר על ידי סוכנות בילוש פרטית של פינקרטון. איש לא היה מעלה על דעתו שהמדינה צריכה להחזיק בבעלותה מסילת ברזל, חברת טלגרף או רשת חשמל. כתוצאה מכך העולם בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה היה בכמה מובנים גלובלי יותר מזה של היום.

בבורסה של לונדון נסחרו ניירות ערך של 57 מדינות ומושבות. פחות משליש ההון הבריטי הושקע באנגליה עצמה. אם נבחן את התקופה בין השנים 1865-1914 אזי 45% הלך לארה"ב, קנדה ואוסטרליה, 20% - ל אמריקה הלטינית, 16% - לאסיה, 13% -לאפריקה ורק 6% - לאירופה.

יתרה מכך, ההון הושקע במדינות הרבה יותר עניות יחסית מאשר היום. ב-1913 25% מההון העולמי הושקע במדינות שהכנסה לנפש עמדה בהן על חמישית מזו שבארה"ב. ב-1997 רק 5% מההון הושקעו במדינות כאלה.

וכששם שרומא נראתה במאה הרביעית לסה"נ כנצחית, כך הקדמה והגלובליזציה נראו לפני מלחמת העולם הראשונה ככאלה שעברו את נקודת האל-חזור.

איוון בלוך, בנקאי רוסי, יהודי פולני אשר המיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית, תעשיין גדול ותומך של הרצל, חיבר ב-1898 ספר בשם "המלחמה העתידית והשלכותיה" . בהכנת הספר השתתפו קצינים מהמטה הכללי הרוסי וצבאות אירופאיים אחרים. מחברי הספר ניבאו הופעה של קווי חזית ארוכים עד אין קץ, צמיחה מטורפת של הוצאות הביטחון, והגיעו למסקנה שלאור הקדמה הטכנולוגית המלחמה בלתי אפשרית, שכן סופה להסתיים במהפכות ופשיטות רגל לאומיות. למסקנה דומה הגיעו האנגלים נורמן אג'נל והנרי נואל בראילספורד: ""In Europe the epoch of conquest is over (באירופה, תם עידן הכיבוש), שהרי,  the richest country has the most to lose by war" " העשירה שבמדינות היא המפסידה הגדולה מהמלחמה).

וכידוע המלחמה פרצה למרות הכל.

וזה קרה כי יחד עם מודל הפיתוח הבריטי הפרטי, המושתת על יזמות של בעלי קניין פרטי ועל מדינה אשר לא עושה דבר זולת להבטיח את כללי המשחק, התקיים מודל אחר – גרמני. במהותו היה זה state capitalism.

לרוב היה זה מודל של התכנסות כלכלית, כאשר המלך (לעתים נדירות יותר – הדיקטטור)  ניסה להחדיר בקצב מואץ שגשוג, כלכלת שוק והשכלה. כך עבדו פרוסיה של פרידריך הגדול, רוסיה של פטר הראשון, יפן בתקופת מייג'י.

במבט ראשון לא היה במודל זה כל רע, ולפעמים, כשנדרשו החלטות נחרצות מצד המדינה הוא אף עלה על זו הבריטית. אבל הבדל מהותי של המערכת היה שבעודה מגינה על קניין הפרט ומעודדת פעילות השווקים, המדינה השתדלה לשמור בידיה שלה כמה שיותר מנופי שליטה. וכך, בעוד שבאנגליה המשטרה ירתה על ההצ'רטיסטים, אשר דרשו את הביטול של דרישות הרכוש, ביסמרק הכניס בגרמניה את זכות ההצבעה הכללית לגברים ומערכת ראשונה של הביטוח הלאומי.

כמו עם רומא וההונים המערכת השנייה הייתה נחותה ביחס לראשונה – בכל פרט למלחמה. והיה זה רק טבעי שהמכונה המדינית הגרמנית תנסה להביס את הכלכלה הבריטית הפרטית באותו התחום בו היא יכלה לנצח.

גרמניה אמנם לא ניצחה, אבל הכלכלה הפרטית הפסידה. העולם המודרני הוא תוצאה ישירה של הקטסטרופה ושמה "1914". אחרי מלחמת העולם הראשונה המלחמה הפסיקה להיות פרטית: להבדיל מ-Golden Hind של סר פרנסיס דרייק, ספינת קרב מודרנית אינה מחזירה את ההשקעה בעצמה.

המלחמה עצרה את הגלובליזציה ואת הפיכת הספר הברברי לחברה מתורבתת.

המלחמה הכניסה את זכות ההצבעה הכללית, כי מי שנלחם הוא המצביע, ובמלחמת העולם הראשונה נלחמו כולם. זכות ההצבעה הכללית, בתורה, מביאה לסוציאליזם. כלכלת השוק החופשית, בה המדינה מגינה על הרכוש הפרטי, הפכה לwelfare state, מדינת רווחה, אשר עסוקה בחלוקת הרכוש מחדש.

המכונה המדינית הגרמנית, עם זכות ההצבעה הכללית, מערכת הביטוח הלאומי, ומיליטריזם יקר, הפסידה לאנגליה כמדינה, אבל ניצחה אותה כעיקרון מנחה.

 הגלובליזציה השלישית

מלחמת העולם הראשונה הביאה להיווצרות ברית המועצות – מדינה שהייתה כולה צבא ענק שתפקידו היה, כתפקיד אטילה, השמדת העולם שהוא נלחם נגדו.

אבל בריה"מ לא הצליחה להשמיד את כלכלת השוק. ב-1991 היא נפלה סופית, ובשנה שלאחר מכן, 1992, חלה ליברליזציה משמעותית של כלכלות סין והודו. ניתן בצדק לכנות את 1992 שנת הולדת הכלכלה הגלובלית החדשה. מה שנקרא 3.0.

ב-20 השנה שחלפו, הכלכלה הגלובלית התקדמה בצעדים שלא יאמנו. העולם הפך לאחד: אוקיינוס הכלכלה הגלובלית שוטף את כל המדינות, וכל מדינה יכולה בכל רגע לקבל גישה אליו: סינגפור הזעירה וסין הענקית, צ'ילה של פינושה והודו הדמוקרטית. ומרגע שהצטרפו, רווחת תושביהן עולה במהירות: ב-40 שנה האחרונות התוצר לנפש של סינגפור צמח פי 40, בסין המדיניות הנוכחית של המפלגה הקומוניסטית הוציאה מהעוני 400 מיליון בני אדם – ההתעשרות הכי גדולה בהיסטוריה בטווח זמן כה קצר.

בכל מקום בעולם אפשר לרכוש Nokia, בכל מטבח יכול לעמוד מכשיר של  Siemens, כל אחד יכול להשתמש ב-Facebook וב-Google, והגלובליזציה הגיעה עד כדי כך שצילום שנעשה במרפאה בשיקגו נשלח לפיענוח בהודו, ואילו ישיבות ההנהלה של תאגידים ובנקים נעשות באמצעות Conference call (שיחות ועידה).

זוהי תמונה מוכרת, מימי הווילות בלוב. ומימי הארכאולוגים הבריטיים 1600 שנה מאוחר יותר.

ולגלובליזציה הזאת, ולחופש העיסוק הבלתי יאמן הנלווה אליה יש כמה חסרונות.

כמו במקרה של האימפריה הרומית, החסרונות האלה הם תוצאה הישירה של המעלות. הסיבה העיקרית לנפילת האימפריה הרומית היה עצם קיומה. החסרון העיקרי של הפיתוח הכלכלי האדיר הוא שלראשונה בהיסטוריה כמות קטנה של עובדים יכולה לספק את צרכי הרוב הבטל.

בכל ההיסטוריה של האנושות ההפך תמיד היה הנכון: 80%-95% מהאוכלוסיה, כבשו את פניהם קרקע וחרשו אותה (כלשונו של פרואסאר, דומים יותר לבהמות מאשר לבני האדם), עודאחוז מסוים עסק במלאכה ובמסחר, ואילו קבוצה קטנה של בטלנים נלחמה, משלה, חיברה שירים, התפללה במיסות, והסבירה לכולם איזו זכות אלוהית או מורשת מאפשרת להם לחיות על חשבון אלה שעובדים.

מי שעמל ונותר עני היה הרוב. מי שהלך בטל והיה עשיר – המיעוט.

בעולם של היום הדבר הפוך, וזה נכון לשתי קטגוריות – גם לגבי הבוחרים וגם לגבי מדינות שלמות.

קל לראות שלא כל המדינות מבקשות להצטרף  לאוקיינוס הגלובלי. וונצואלה, בוליביה, סודן, אירן, רוסיה, קונגו, בכל אלה המושלים לא מבקשים ללכת בעקבות סין או גאורגיה, כשם שההונים של אטילה לא ביקשו ללמוד לגדל זיתים.

ובשביל מה להם? בעלי השררה חיים להם בנחת על ידי מכירה של משאבי הטבע למדינות העולם החופשי. בכסף הזה הם קונים להם מכוניות מרצדס ונשק אוטומטי (לפעמים הוא נחוץ להשגת המשאבים, כמו בקונגו או בסודן), ומעבר לכך אין להם צרכים. להבדיל מהמלכים האבסולוטיים של המאה ה-18, אשר חיו במרוץ חימוש קשיח ונאלצו לבצע מודרניזציה של הכלכלה ולעודד שווקים ואת מעמד הביניים, לכל אלה אין שום עניין בכך.

בעולם השפע אין שום סכנה של כיבוש: לעולם החופשי יותר זול לשלם כל סכום בעד נפט או קולטן מאשר לצאת למלחמה. הדבר היחיד המעניין את הנהגת המדינות הללו – זה השמדת מעמד הביניים אשר מקבל כסף לא מהמדינה ולא מייצוא המשאבים. אמנם צריך גם להסביר לאוכלוסייה מדוע העולם החופשי עשיר יותר, וההסבר הוא אותו הסבר בכל מקום: "הם, הכופרים, שדדו אותנו".

התנאי היחיד לקיום המדינות האלה הוא האוקיינוס הגדול של הכלכלה החופשית השנואה עליהם כל כך. מה רכיב הנפט בעלות של שבבים? תשובה: חסר משמעות. אם היה לו משמעות, לא היו מתירים לחולירות ואוכלי אדם לגזור קופון ממשאבים.

כשם שהשפע של Pax Romana הוליד מוטציות חברתיות – נחילים של ברברים המתמחים בשוד האימפריה, כך כלכלת השוק הולידה כמה עשרות משטרים חולניים, שהאליטה חיה בהן ממכירת משאבים, כמו רוסיה או ערב הסעודית, או מסתם סיוע הומניטרי כמו האיטי או פלסטין, וקיומן של המובלעות הטפילות האלה אינו בלתי מזיק כפי שיכולנו לחשוב.

קבוצת הטפילים השנייה יושבת על דמי רווחה בתוך הכלכלה החופשית עצמה. 20% מהאזרחים הבריטיים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר מרוויחים 79 אלף ליש"ט בשנה, ומקבלים ביד, לאחר ניכוי המסים 60 אלף ליש"ט. 20% מהאזרחים הבריטיים העניים ביותר מרוויחים 5 אלף ליש"ט בשנה ומקבלים, יחד עם כל הקצבאות 15 אלף ליש"ט. הבדל של פי 16 מצטמצם עד כדי פי ארבעה. בעולם השפע של זכות ההצבעה הכללית והרווחה הכללית לא העשירים ניזונים מעניים: אלה שלא עובדים ניזונים מאלה שכן.

שתי הקבוצות – המדינות הטפילות והמצביעים הטפילים - היו יכולות להיראות בלתי מזיקות אלמלא האידאולוגיה שלהן. גם אלה וגם אלה, כמו ההונים של אטילה, בטוחים שכולם חייבים להם.

וכל זה לא היה נורא אם ההשקפות של הטפילים היו מוצאיות התנגדות נחרצת. אך אבוי: שום פוליטיקאי במערכת שקיימת בה זכות ההצבעה הכללית לא יעז להתחצף לטפילים הפנימיים, ושום מנהיג של מדינה שאינה צפויה להרוויח ממלחמה לא יעז פנים כנגד הטפילים הבינלאומיים.

לא מזמן פרסם גינטר גראס  שיר נהדר על כך שבמקרה שישראל תתקוף את אירן, מי שיהיה אשם בכך היא ישראל. שיר זה הוא דוגמה נהדרת לרוח הנושבת בשמאל הליברלי המודרני (שהאידאולוגיה שלהם היא האידאולוגיה של הבירוקרטיה) בקשר לכל מה שמתרחש בעולם. "פושע הוא לא מי שעושה רע. מי שעושה את הרע הוא מסכן, צריך לפתוח איתו בשיחה, צריך לסייע לו. פושע הוא מי שנלחם ברע." האם צריך להסביר כיצד האידיאולוגיה הזאת מספקת את ההונים המודרניים?

ההיסטוריה האנושית כלל אינה חייבת לחזור על עצמה. אבל האימפריה הרומית קרסה, ווילות בעמקים התחלפו לאלף שנה במבצרים בראשי ההרים. והסיבה העיקרית לנפילתה היה השגשוג שלה, ואלה שהשמידו אותה.


תרגום מרוסית: י' קרוביצקי
הגהה: ה' גרשוני
תודה לע' קני על הסיוע

---

[1] פְּרַיבֶטִיר (באנגלית: privateer) או קורסר (בצרפתית: corsaire) היה כינויה של אונייה חמושה, בבעלות ובפיקוד פרטיים, שפעלה בזמן מלחמה נגד הספנות המסחרית של האויב.

פריבטירים היו קיימים כבר בימי הביניים, אך עיקר פעולתם במאות ה-16 עד ה-18. בעלי האונייה קיבלו משליט המדינה כתב הרשאה, המעניק להם את הזכות לתפוס אוניות סוחר של האויב ולמכור אותן או את מטענן על פי חוקי השלל הימי (prize). בכתב ההרשאה נקבע גם כיצד יחולק השלל. בדרך כלל החלוקה הייתה 10% למלך ו-90% לפריבטיר. בתחילה נקראה אונייה מעין זו בלשון הדיבור private man-of-war ("אוניית מלחמה פרטית"). (ויקיפדיה) 

[ליברליזם] 8. דמוקרטיה

ליברליזם הוא אפוא רחוק מלהטיל ספק בנחיצותם של המנגנון המדיני, מערכת החוק ושל הממשל . תהיה זו טעות עצומה לקשר אותו באיזה אופן עם רעיון האנרכיזם.  בשביל הליברל, המדינה היא צורך מוחלט, שכן מטלות חשובות ביותר תלויות בה לגמרי: השמירה לא רק על הרכוש הפרטי, אלא גם על השלום, שכן בלעדי זה האחרון לא ניתן להשיג את מלוא התועלת מן הרכוש הפרטי.

שיקולים אלה לבדם יש בהם לקבוע את התנאים שהמדינה העומדת בהם תהיה תואמת את האידאל הליברלי. לא רק שהיא חייבת להיות מסוגלת להגן על רכוש הפרט, עליה להיות בנויה בצורה כזו שתאפשר התפתחות חלקה ושלווה, שאינה מופרת על ידי מלחמת אזרחים, מהפכה או מרד.

אנשים רבים רדופים עדיין על ידי הרעיון, שמקורו בעידן הטרום-ליברלי, כי ביצוע פעולות הממשל כרוך באצילות וכבוד מסוימים. עד לאחרונה, ואף בימים אלה ממש פקידי הממשל בגרמנייה נהנים מיוקרה אשר הפכה את מקצוע של משרת הציבור לנחשקת ביותר. ההערכה בה זוכים "אססור"[1] או קצין צעירים עולה בהרבה על זו של איש עסיקם או עורך דין אשר הזדקנו תוך כדי עבודה הוגנת. סופרים, מדענים ואמנים, ששמם יצא לתהילה הרחק מעבר לגבולות גרמניה זוכים במולדתם בלא יותר כבוד מאשר זה שדרגתם בהיררכיה הבירוקרטית, אשר לעתים קרובות צנועה למדי, מעניקה להם.

 אין  שום בסיס רציונלי להערכת היתר הזו לפעילות המבוצעת במשרדי הרשויות. זוהי צורה של אטביזם, שארית מהימים בהם הבורגני היה ירה מפני הנסיך ואביריו, שכן אלה יכלו בכל רגע לבזוז את רכושו. האדם המעביר את ימיו במשרדי הממשלה במילוי מסמכים שונים אינו אציל יותר, נעלה יותר או מכובד יותר, מאשר זה שלמשל מעביר את זמנו בחדר הסרטוטים של מפעל למכונות. גובה המס אינו מקצוע מכובד יותר מאלה העוסקים ביצירת העושר בצורה ישירה, אותו העושר שחלקו נחטף דרך מס כדי לממן את הוצאות המנגנון הממשלתי.

רעיון זה של ייחוס וכבוד מיוחדים הכרוכים בביצוע כלל תפקידי הממשל מהווה את הבסיס לתאוריה פסאודודמוקרטית של המדינה. על פי הדוקטרינה הזו,  המבקש לחיות תחת שלטונו של אחר צריך להתבייש. האידאל שלה הוא חוקה בה כלל הציבור הוא השולט והמושל. כמובן שהדבר מעולם לא היה ולעולם לא יהיה אפשרי, אף לא בתנאי מדינה קטנה מאוד. פעם נהגו לחשוב שאידאל זה מומש בערי המדינה של יוון העתיקה ובקנטונים של הרי שוויץ. גם זה הוא משגה. ביוון רק לחלק מהאוכלוסייה, האזרחים החופשיים, היה חלק כלשהו בממשל, המטויקוי (הגרים התושבים) והעבדים לא נטלו שום חלק. בקנטונים של שוויץ רק נושאים מסוימים בעלי אופי מקומי בלבד מיושבים על פי העיקרון החוקתי של הדמוקרטיה הישירה. כל הנושאים החורגים מהשטח המצומצם הזה מנוהלים על ידיד הפדרציה, שהממשל בה אינו תואם כלל את האידאל של הדמוקרטיה הישירה.

אין כל בושה לאדם כי אחרים ימשלו בו. ממשל ומנהל, אכיפה של תקנות וכיו"ב באלה דורשים גם כן אנשי מקצוע: משרתי ציבור מקצועיים ופוליטיקאים מקצועיים. עיקרון חלוקת העבודה והתמקצעות אינו נעצר אף בתפקידי הממשלה. איש לא יכול להיות גם מהנדס וגם שוטר בו בעת. וזה שאני אינני שוטר אינו גורע מכבודי, רווחתי וחרותי. זה שקבוצה קטנה של אנשים מספקת לגולם הגנה אינו פחות דמוקרטי מאשר קבוצה קטנה של אנשים שתספק לכולם נעליים. אין שום סיבה להתנגד לפוליטיקאים מקצועיים ומשרתי ציבור מקצועיים אם מוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אבל הדמוקרטיה היא דבר שונה לגמרי ממה שבעלי החזון הרומנטיקנים המקשקשים אודות הדמוקרטיה הישירה מדמיינים לעצמם.

ממשלה של קבוצה קטנה של אנשים - והשליטים הם תמיד המיעוט מול הנשלטים, כשם שיצרני הנעליים הם מיעוט מול ציבור הצרכנים – תלוי בהסכמת הנשלטים, דהיינו בקבלתם את המנהל הקיים. הם יכולים לראות אותו כרוע במיעוטו, או כרוע הבלתי נמנע, אבל עליהם להחזיק בדעה כי החלפת המצב הקיים לא תועיל כהוא זה. אבל ברגע שרוב הנשלטים משתכנע כי יש צורך להחליף את המשטר הישן בחדש, ואת הצוות הישן בצוות חדש, ימי הממשל הקודם ספורים. לרוב הנשלטים יהיה הכוח למלא את משאלותיו אפילו בכוח ובניגוד לרצונו של המשטר הקודם. בטווח הארוך שום ממשלה לא יכולה לשמור על כוחה אם אין מאחוריה את דעת הקהל, דהיינו אם אלה הנשלטים על ידה לא חושבים שהיא טובה. לא ניתן להפעיל את הכח, אותו נוהג הממשל להפעיל כדי לאכוף את רצונו על הסוררים אלא אם הרוב אינו מתנגד לכך נחרצות.

בכל צורת משטר קיים אפוא אמצעי להפוך את הממשל תלוי, לפחות בסופו של דבר, ברצון הבוחרים, דהיינו: מלחמת אזרחים, מהפכה, מרד. אבל ליברליזם מבקש להימנע בדיוק מאמצעים  קיצוניים כאלה. שיפור כלכלי מתמשך אינו אפשרי אם השלום מופר כל הזמן על ידי המאבקים הפנימיים. המצב הפוליטי דוגמת זה ששרר באנגליה בימי מלחמת השושנים היה מפיל את אנגליה המודרנית תוך שנים מספר למצב של שפל איום. אלמלא נמצא פתרון לבעיות מלחמות האזרחים, לא היינו משיגים כלל את רמת הפיתוח הכלכלי הנוכחי. מלחמות אחים כמו המהפכה הצרפתית של 1789 גובות מחיר כבד בחיי אדם וברכוש. הכלכלה המודרנית לא יכול לשאת התכווצויות כאלה. מרידה כזאת תביא על אוכלוסיית המטרופולין המודרנית סבל כה רב, עם אפשרותה לחסום כניסת מזון ופחם, ונתק את אספקת החשמל, הגז והמים, עד שדי בפחד מפני המרד כדי לשתק את חיי העיר.

וכאן הדמוקרטיה מוצאת את יישום תפקידה החברתי. דמוקרטיה היא סוג של מערכת פוליטית המאפשרת את התאמת הממשל לרצון הנשלטים ללא חיכוכים אלימים. כאשר הממשל אינו מתפקד כרצון רוב האוכלוסייה, במדינה דמוקרטית אין צורך במלחמת אזרחים כדי להכניס למשרדי הממשלה את אלה החפצים לפעול לפי רצון הרוב. בעזרת בחירות והסדרים פרלמנטריים, החלפת הממשל עוברת חלק וללא חיכוכים, אלימות או שפיכת דמים.  

---

[1] מי שעבר את המבחן הממשלתי השני (העורך של המהדורה האנגלית)