בן גוריון על שיטת הבחירות

שני פרקים מספרו של דוד בן גוריון "מדינת ישראל המתחדשת"

יוליה לטינינה - מפלגת שלושת האובולים

שום דבר בעולם אינו נכון כשלעצמו, אלא הכל לפי הנסיבות.

   ניקולו מקיאבלי

בכל תקופה ובכל תרבות יש מושג שונה לגבי מהו הסדר המדיני הנכון. המושגים האלה בדרך כלל הם נחלת המעמד השולט.

בעולם המודרני המדינות החזקות והמשגשגות ביותר הן דמוקרטיות, ומסיבה חשובה זו הדמוקרטיה נחשבת לצורת שלטון הטובה ביותר. סילביו ברלוסקוני או גרהרד שרדר היו נשמעים מוזר ביותר, לו היו מצהירים שהבוחרים יכולים להעלות לשלטון אידיוט גמור, לא כן? באופן דומה, במאה ה-19 המדינות החזקות היו בעלות המשטר המלוכני, ומסיבה חשובה זו איש לא ערער על הזכות המקודשת של המלכים למלוך.

הנחת ברירת המחדל של כל הליברלים, הומניסטים, מגני זכויות האדם ובכלל פוליטיקאים אירופאיים  היא שאם העם הוא השולט – זה טוב, ואין בעיה שאין לה פתרון אם רק נכניס באותה מדינה זכות הצבעה אוניברסלית. ואם איזו מדינה דוגמת סין, על אף כל ההישגים הכלכליים הנכבדים שלה, אינה נותנת לאזרחיה להצביע, די בזה כדי שכל הומניסט שמחשיב את עצמו יגנה את סין.

לאיש לא מפריעה העובדה שיש דמוקרטיות שכלל אינן משגשגות, ויש מדינות משגשגות שאינן דמוקרטיות. פוליטיקאים, כמו אנשי פיזיקה לפני גלילאו, אינם טורחים לבצע תצפיות או לאסוף סטטיסטיקה. דמוקרטיה היא תרופת הפלא וזהו.

קל וחומר שמתנגדי הדמוקרטיה אינם בדרך כלל ציבור מעורר כבוד. רובם הם סרסורים בתשלום המשרתים דיקטטורה זו או אחרת, ועסוקים בשצף קצף להוכיח ש-א) הדמוקרטיה המערבית הארורה – אבד עליה הכלח, ו-ב') המדינה שלהם היא היא הדמוקרטיה הכי דמוקרטית בעולם.

להלן אנסה להראות ששלטון העם קיים כצורת שלטון זה חמשת אלפים שנה, שבהיסטוריה יש דוגמאות ממש מוצלחות כמו גם דוגמאות ממש לא מוצלחות לכך, שהחברה האנושית לא נשארת ללא שינוי, ושהנורמה היחידה שיש לחברה האנושית זה השינוי עצמו, שדמוקרטיה לעתים נדירות סיפקה ערובה לזכות הקניין ולכלכלת השוק, ושבמקרים בהם העניים היו הרוב הכל כמעט תמיד נגמר בחלוקה מחדש של רכוש ובסופו של דבר בעלית משטר רודני. שגם במקרים בהם מדובר על מדינות מוצלחות עם רמת חיים גבוהה, המדינה הנוטה ללא הרף להשמנה מסוגלת לייצר משום מקום קבוצה של אוכלי חינם התלויים בה תלות מוחלטת ולהפוך דמוקרטיה פורמלית לדיקטטורה ביורוקרטית.

וכן שאם מדינה מתפתחת בחורת בין שלטון העם לקדושת הרכוש הפרטי, היא תמיד צריכה לבחור בזה האחרון, כי השוק והכלכלה הפתוחה תמיד מובילים בסופו לד דבר לדמוקרטיה, אבל דמוקרטיה כמעט אף פעם לא מובילה אל השוק.

ארם נהריים

האסיפה העממית הראשונה שידוע לנו בוודאות כי אכן התקיימה וכי נידונו בה ענייני מלחמה ושלום, נערכה לפני כ-5000 שנה, וליתר דיוק 2800 שנה לפנה"ס. האסיפה הורכבה משני בתים, הבית העליון הורכב מ"אסיפת הזקנים", ואילו התחתון – מכל הגברים בעיר המסוגלים לשאת נשק.

האסיפה הזאת התקיימה לא באתונה ולא ברומא, אלא בעיר ארך בשומר שבארם נהריים, באסיה שהיוונים יכנו אותה בהמשך "יבשת העבדות", להבדיל מאירופה החופשית. בתקופה עליה אנו מדברים, שומר היתה מורכבת מערי מדינה, בהן סמכויות המלך הוגבלו לרוב על ידי "אסיפת זקנים" ו"אנשי העיר", ובאסיפה הזאת, המתוארת בפואמה שומרית בת 115 פסוקים, המלך של ארך, גילגמש, מבקש מנתיניו רשות כדי להתגונן מפני המלך של העיר כיש אשר יצא למלחמה על ארך.

בפואמה הנ"ל הבתים נחלקו ביניהם: הסנאט החליט שעדיף להיכנע לכיש, ואילו אנשי העיר החליטו להיחלם.

אין זה מקרה כלל שהטקסט הראשון בהיסטוריה האנושית המתאר אסיפה עממית מדבר על שאלות של מלחמה.  במלחמה נהוג להפקיד את השררה בידי אדם בודד, ולכן המלחמה הייתה הגורם העיקרי לחיסול שלטון העם.

לא ברור ממש כיצד הסתיים הסיפור של גילגמש וארך, אבל בדרך כלל המלחמה הסתיימה או בניצחון הכובש, או בכך שהמצביא המופקד על ההגנה לא נחפז לוותר על סמכויותיו. שלטון העם נפל קורבן או לכיבוש מוצלח או למגננה מוצלחת.

כתוצאה מכל זה ערי המדינה המשגשגות של שומר נכבשו בידי אשור, ולא רק זכר השלטון העצמי שלהם נמחק בידי הכובשים, אלא אף בירתה של אשור, נינווה, נבנתה במקום חדש לגמרי, שלא יזכיר לאיש שפעם שליטי שומר היו צריכים לדון בענייניהם עם "אסיפת הזקנים" ועם "אנשי העיר", ושאם "אנשי העיר" לא אהבו את מעשי השליט, הם יכלו, כמו שקרה בעיר לגש, להדיח את השליט הישן ולהמליך חדש, אורוכגינה, אשר ביטל את המס הכבד מנשוא שהטיל השליט הקודם ו"הכיר בחרויות" (כן-כן, המהפכה הראשונה בהיסטוריה התרחשה גם בשומר, במאה ה-24 לפנה"ס).

כשיוון הקלסית עלתה לגדולה, כל זכר של ערי המדינה של שומר נמחה, ואסיה נתפסה אצל היוונים כערש ה"רודנות", להבדיל מאירופה ה"חופשית".

אבל תוך זמן קצר ביותר וגם שלטון העם היווני עשה שוב את המסלול של שלטון העם השומרי. ערי המדינה היוונים, אשר לא הצליחו להתמודד מול ממלכות גדולות, נפלו קורבן תחילה לכובשים הפרסיים, אחרי זה למקדוניים ובסוף לרומא. תוך פחות משש מאות שנה, "יוון החופשית" הפכה ל"ביזנטיון המשועבדת".

יוון

הדמוקרטיה ביוון הייתה נפוצה ביותר, ולו רק בשל העובדה שאתונה השליטה אותה בערים בעלות ברית או כבושות בלי שום התחשבות בזכויות הפרט. אם במאה ה-5 לפנה"ס היסטוריונים ופילוסופים היו בנמצא במקום כלשהו זולת אתונה עצמה, אז אתונה הייתה חוטפת על הפצת הדמוקרטיה הרבה יותר משארה"ב חטפו על עירק ואפגניסטן גם יחד. אם כי יש לציין שגם אצל ההיסטוריונים והפילוסופים האתונאים לא היה הרבה כבוד לדמוקרטיה, שכן כל ניסיון להשליט דמוקרטיה במקום שאינו אתונה נגמר בחלוקה מחדש של אדמות ומחילת החובות, דרך רצח הנושים ועליית רודנים לאחר מכן.

" ובמשך שבעת הימים , שעשה אברימדון באי , מאז בא עם שישים אניותיו , התמידו הקרקירים לרצוח אותם שחשבום לאויביהם האישיים . אמנם , האשמה שתלו בהם היתה , שהם מתנכלים לבטל את הדימוקראטיה , אך למעשה הומתו אחדים גם מחמת איבה אישית , ויש שנהרגו בידי אלה שהיו חייבים להם כסף[1], כותב תוקידידס על אחד מהניסיונות הראשונים של אתונה לכפות משטר דמוקרטי בזמן המלחמה הפלופונסית. אתם חייבים להודות שאצל ארה"ב בעירק המצב היה הרבה יותר טוב.

בדרך כלל, כל הפיכה פוליטית ביוון התלוותה בשינויים בבעלות על רכוש. ב-368 לפה"ס בארגוס הדמוקרטיה המנצחת הוציאה להורג לא פחות מ-1,200 "קושרי קשר". לאחר ניצחן הדמוקרטים בטגאה 800 איש ברחו מהעיר. בכל מקום, כפי שכתב פוליביוס, ש"כי אחרי שהתרגל ההמון לאכול על חשבון הזולת ולתלות את קיומו ברכושם של אחרים, וכאשר הוא מוצא מנהיג נועז ואדיר רוח... הוא, ההמון, מקים את שלטון האלימות.[2]"

"הדמוקרטים" הם כמובן אלה המעניקים את זכות הבחירה לכל, ואילו מפלגת "האנשים הטובים" (אלה בדרך כלל היו בעלי זיקה לספרטה) היא זו המעניקה את הזכות הזאת למיעוט בלבד. אין כל פלא ששתי המפלגות הונהגו בידי אנשי אצולה, כך שאם באתונה מפלגת האצולה הונהגה על ידי משפחת הפילאידים, מפלגת הדמוקרטים לעומתה הונהגה על ידי משפחת אלקמיונידים.

גם הרודנים באו מהמעדות הנמוכים לעתים נדירות ביותר. בקורינתוס, עשיר אחד בשם טימופאניס יזם הפיכה בהסתמך על השכבות העניות ביותר, "כשהוא מושך אליו את בני העניים, מצייד אותם בנשק ומחזיק אצלו את השפלים שבבני האדם" (דיודורוס).   פילומלוס, אשר משל במשך עשור, בין 356 ל-346 לפנה"ס, היה מעשירי פוקיס, מה שלא הפריע לו לרושש את העשירים במסים ולמשוך אליו את דלת העם. אפרון, הטיראן של סיקיון, עלה לשלטון בתמיכת ההמונים והיה מחרים את רכוש העשירים כדי למצוא חן בעיני העניים.

ומסיבה זו הפילוסופים באתונה לא אהבו את הדמוקרטיה (גם זה קורה: ההוגים שחיים בדיקטטורה בדרך כלל מהללים את הרודן, ואילו הוגים החיים בדמוקרטיה בדרך כלל מגנים את הדמוקרטיה). אפלטון, למשל, ראה בשליט המושלם רודן אבל כזה שמאחד "עוצמה מירבית עם תבונה ושיקול דעת".

אבל גם לדמוקרטיה האתונאית, שלא התדרדרה לחלוקה מחדש של אדמות, היה חיסרון גדול, פשוט ענק. היא העניקה חופש לשכל ורוח, אבל הגבילה ביותר את החופש הכלכלי. אתונה המציאה את המתמטיקה, את הפיזיקה, את הגאומטריה, ועצם הרעיון של מדע, אבל מבחינת laisse faire הייתה אתונה לא משהו. מפליא ביותר, שהפילוסופים היוונים, האדישים ביותר לדברים כמו התמ"ג או חופש היזמות, כלל לא שמו לב לחיסרון זה. המילה הלועזית לכלכלה, "אקונומיקה", אמנם שאולה מיוונית, אבל באותו הזמן המשמעות שלה הייתה ניהול משק בית בלבד[3]. רעיונות בדבר כלכלה אצל ההוגים העתיקים בדרך כלל נסובו סביב זה שהמושל המושלם צריך לאסור על בני האדם ללבוש ארגמן ולאכול מכלי זהב, ובכלל ההתעשרות היא דבר לא ראוי ורק אנשים שלא אכפת להם מכבודם עוסקים בכך.

להתעשר באתונה היה עניין מסוכן וקשה הרבה יותר מאשר, מאוחר יותר, ברומא.

באתונה האזרחים המלאים לא שילמו מס. המס הוטל רק על עבדים ועבדים משוחררים. אבל האזרחים כן נטלו חלק בליטורגיות – מטלות בהתנדבות, אשר כללו סיוע בבניה ואספקה של ספינות קרב (טריאררכיה, הקשה והיקרה שבמטלות), עריכת משתאות, קרקסאות, מימון משלחות דיפלומטיות וכיו"ב. כתוצאה מכך השקעה בעסקים לא הייתה כדאית מול ההשקעה באהבת העם. מי שהתעשר ולא פיזר את הונו, היה יכול בקלות ליפול קורבן לאוסטרקיזם או למערכת המשפט.

חבר המושבעים באתונה כלל כמה מאות (עד כדי אלף) מושבעים. הם קיבלו תחילה שני אובולים ובהמשך שלושה, כשהכסף משולם מהרכוש שהוחרם על ידי בית הדין. כתוצאה מכך בבית הדין האתונאי "מסוכן יותר להיות עשיר מאשר אשם" כהערתו הסרקסטית של ליסיאס.

המחירים באתונה כלל לא היו חופשיים: פקידים מיוחדים, סיטופילקוי, פיקחו על המחיר ה"נכון" על החיטה המיובאת לעיר. מתוצאות של דיונים שונים בבתי המשפט ניתן לראות כי ההמונים האשימו את הסוחרים ואת הפקידים בהפקעת מחירים, ואילו את מערכת הרגולציה שהם עצמם אכפו - אף פעם.

בשיאה של אתונה, ג-20 אלף אזרחים התפרנסו מהמדינה, וסיסמתם של "חברים באגודת שלושת האובולים" (אריסטופאנס) הייתה "לשלוח יד לכיס שיש בו" (אריסטו).

כלכלת אתונה הייתה נתונה ליותר רגולציות מאשר משטרים רודניים מסויימים. השוויון האזרחי גרם, מפעם לפעם לחלוקה מחדש של רכוש. הכנסות ממכרות הכסף בלאווריו התחלקו בשווה בין האזרחים, כמו שהכנסות הנפט מתחלקות בשבדיה (פעם אחת חולקו 180 כיכרות, וכל אזרח קיבל בפועל 50 דראהם). לו היה פוליגרף שריקוב[4] מגיע לאתונה, המצב בהחלט היה משביע את רצונו: חלומו "לחלק את הכל" התמלא שם מספר פעמים בשנה.

כתוצאה מכך היו באתונה אריסטו ואפלטון, אבל לא היה , ואף לא היה יכול להיות, ביל גייטס.

בכל ספר לימוד של מדעי המדינה אפשר לקרוא שהדמוקרטיה באתונה הייתה כביכול "ישירה", ואילו בעולם מודרני היא "ייצוגית", כאילו שיש הבדל עצום ומהותי בין מוטיבציה של ההמון שהתכנס בכיכר לבין ההמון הבוחר לו נציג בפרלמנט.

בפועל, ההיסטוריה של ערי המדינה של יוון דומה באופן מדהים להיסטוריה של הדמוקרטיה המודרנית. ניצחון העניים נגמר כמעט ללא יוצאי דופן במחילת חובות, חלוקה מחדש של אדמות, ועליה של רודן לשלטון. כמעט תמיד הרודן "מחרים את רכוש העשירים, מה שמאפשר לו לשלם יותר לשכירי החרב שלו, ואת היתרה לחלק בין העניים", כך כותב פוליביוס על אפולודורוס מקסנדריה. ואפילו אתונה, האמריקה של העולם העתיק, הופכת לוולפר האינסופי, הנשלט על ידי "חברים באגודת שלושת האובולים".

אבל הגורם המערער הסופי של הדמוקרטיה בעולם העתיק הייתה מלחמה. הדמוקרטיה בעולם העתיק הייתה דמוקרטיה של מלחמה. האזרחים בערי המדינה היו אלה שנשאו נשק, ולרוב לעיר חסרו אחדות הפיקוד וכוח צבאי כדי לעמוד מול ממלכות גדולות.

במקרה והעיר הצליחה להשיג ניצחונות צבאיים מרובים, שטחה והכוח הצבאי שלה גדלו. החיילים המרובים הפסיקו להיות אזרחים והפכו לנתינים. כך קרה לרומא, שההוגים והיסטוריונים שלה, אם נשים לב, מעולם לא השמיצו את המשטר שלה, להבדיל מעמיתיהם היוונים. להיפך, הם חשבו כי ה- res publica היא צורת השלטון הטובה ביותר. לכן הם המשיכו לכנות את רומא בתואר "רפובליקה" אפילו במאה ה-5 לסה"נ. משעשע ביותר לקרוא אחד מכתבי טרבליוס פוליו שהסנט מבקש מהקיסר וולריאן "אנא קבל על עצמך את תפקיד הצנזור, שהוטל עליך בידי ה- res publica של רומא".

ימי הביניים

הקהילות של ימי הביניים נבדלו מהותית מערי המדינה של יוון. האזרחים שם לא היו לוחמים כי אם סוחרים. הן נוצרו בריק השלטוני שהותירו מאבקים בין האפיפיור לקיסר, שני הכוחות שהמלחמה ביניהן הצילה את חרותה של אירופה, כלשונו של  גרגורוביוס. לכאורה, לא היה כל דבר משותף בין פיזה, גנט, מרסיי או פירנצה לאתונה או תבאי. אבל אחרי שהערים האלה גירשו את האצולה או צמצמו משמעותית את השפעתה, מאבק הכוחות הנפוץ ביותר בתוך הערים הפך להיות בין הגידלות העשירות לגילדות העניות, בין טובי העיר לדלת העם בין popolo grasso ל- popolo minuto.

כשם שהטיראנים היוונים, אשר ביטלו חובות וחלקו מחדש את האדמות, לא היו כלל מבני השכבות החלשות, אלא רק ניסו להשיג את תמיכתן, כך הנהגת ה- popolo minute בפירנצה נמצאה בידי ג'יאנו דה לה בלה, וולטר דה בריין, הדוכס של אתונה, והבנקאי העשיר ביותר באיטליה כולה, קוזימו מדי'צ'י.

דמותו של הדוכס של אתונה בולטת ברשימה זו בכך שהוא הוזמן לעיר בידי "הגילדות הגדולות", arti maggiori, שנבהלו מהלחץ הפוליטי של פשוטי העם. משימתו הרשמית הייתה המלחמה עם פיזה, ואילו הבלתי רשמית – דיכוי האספסוף.  אבל הדוכס כלל לא רצה לתמוך באוליגרכים החלשים, המאוחדים בחוסר האמון כלפי רודנים. הוא לא קרא את ההיסטוריונים של העתיד ולא ידע שהאינטרס שלו, אינטרסים של האצולה, דורשים תמיכה של האוליגרכיה. הבה נמחל לו על בורות בלתי רצונית זו!

מה שהוא כן ראה אצל בני ארצו הוא כמה קל להשיג שלטון אבסולוטי בהתבסס על ההמונים והבין שקל יותר להשליט רודנות על עשרת אלפים מפשוטי העם, מאשר על ה- arti maggiori החשדנים.

הוא העניק ל- sottoposti, שהיו עד כה נטולי זכויות, את הזכות להתאגד לגילדה, גילדת הפועלים השחורים, העוסקים בעבודה בלתי מקצועית שונה כגון תוויה, שוד ומהפכנות. הוא הכריז שהמשרות צריכות להיות "comuni d’ogni ragione, perche si chiamava Comune", וב-8 בספטמבר 1342 ה- parliamento, אספת העם הכללית של פירנצה, שכונסה בידי דה בריין, הכריזה על הצרפתי הזר כשליט פירנצה לכל החיים.

אמנם אחרי שנה העיפו את הדוכס מפירנצה. אבל ב-1378 פרץ מרד ה"צ'ומפי", גידלת סורקי הצמר, אשר דרשה לעצמה את הזכויות שלה. דרישותיהם של האנשים הטובים האלה הוצגו בפשטות מדהימה על ידי אחד מהם לפלוני אדאה סאלי בעת מפגש בבולניה: "אנחנו נהרוג ונבזוז את כל השמנים שגירשו אותנו מבתינו, ונקבל את הארץ הזאת לעצמינו ונעשה בה כרצונינו ונהיה עשירים בעצמינו".

במאות ה-10 – ה-13 ערי איטליה, דרום צרפת ופלנדריה עברו גל של הפיכות קומונליות – בכל מקום שלטון האצולה החולף בשלטון סוחרים ואמנים. מאה שנה מאוחר יותר הגיע גל נוסף של הפיכות – של הפעולים השכירים נגד הגילדות השולטות. 

ההיסטוריונים מפירנצה, מוילאני ועד מקיאבלי, תיארו את האירועים במונחי מאבקי כוחות, בתחילה בין אצולה למעמד הביניים, ולאחר מכן בין "העם השמן" ל"עם הרזה". ההיסטוריונים הליברליים של המאה ה-19, דוגמת מישלה הציגו הקבלה מלאה בין השביתות והמרידות ששטפו במאות ה-10 – ה-14 את ערי איטליה, דרום צרפת ופלנדריה  ובין המהפכות הבורגניות של המאות ה-18 –ה-19, אחריהן התחילו המפכות הפרולטריות. 

כפי שכתבתי לעיל, בעת העתיקה מאבקי הכוחות בין "טובי העיר" לעם הפשוט לעתים נדירות בלבד השמידו את העיר עצמה. בדרך כלל הם החלישו אותו, והפכו את העיר לטרף קל לרודנים או כובשים. "מדינה החלוקה בינה לבין עצמה לא תעמוד", אמר הנשיא לינקולן. כשם שאיידס אינו הורג את הנשא אבל מחליש את מערכת החיסונית שלו והופך אותו לחשוף לכל זיהום ומחלה, כך באירופה של ימי הביניים, במאות ה-11 – ה-14, מאבקים בין הגילדות העמידות לבין הפועלים השחורים, בין בפריז, בגנט או בפירנצה, לא השמידו את העיר אלא הביאו לתוצאות עגומות. באיטליה כתוצאה מהמאבקים חלה השתלטות של שכירי חרב – הקונדוטיירי על הערים, ואילו בספרד ובצרפת ההנהגה העצמאית של הערים לא שרדה את התחזקות של מוסד המלוכה.

יחד עם זאת, ולהבדיל מהתפיסה המקובלת, כשהמלכים החלו לקצץ בחרויות, לא היו אלה זכויות הערים שקופחו תחילה. להיפך, הם השתמשו לעתים קרובות בערים כדי לרסן את האצולה. בספרד המלוכה האבסולוטית התבססה על Santa Hermandadа, הגיס העירוני כדי לרסן את האצולה הפאודלית, אשר בהסכמיהם עם המלך הצהירו בעוז כי יצייתו "אם המלך יצליח להכריח אותם". בתוך הערים פנימה, המלכים, כמו הטיראנים היווניים, תמכו לעתים קרובות בדלת העם נגד האוכלוסייה האמידה, והפריחו סיסמאות פופוליסטיות שונות, כדי לפגוע בחרויות האליטה בעלת האמצעים.

אחת הערים הבודדות שניצלה מגורל כזה הייתה ונציה. מערכת האיזונים והבלמים שלה תוכננו בקפידה כה רבה, עד שלא פופליסטים ולא קונדוטיירי לא הצליחו להשתלט עליה. הדבר היחיד נגדו לא הצליחה המערכת הפוליטית שעוצבה בידי האוליגרכיה הווציאנית לעמוד היה האוליגרכיה הוונציאנית עצמה.  במוקר המעמ השולט של ונציה הורכב מסוחרים. אבל ככל שהגרנדים ביססו את שלטונם, כך הם הגבילו יותר ויותר את התחרות מפני מתעשרים עתידיים. הסוחרים הדינמיים של אתמול הפכו למעמד שליט קפוא על שמריו. הם השמידו את התחרות בתוך העיר פנימה, אך לא הצליחו להשמיד אותה בעולם בחוץ, וככל שהעיר התאבנה כלכלית, מרכז הסחר הזה ירד מבמת ההיסטוריה.

למרות שהתנאים החבריים של הקומונות בימי הביניים היו שונים לגמרי, בעיית היסוד שלהן נותרה כזו של הדמוקרטיה בעולם העתיק. ממשל שבו הבוחרים היו החלק האמיד והאחראי שבאוכלוסייה, הוליד קנאה בלתי נמנעת של "העם הרזה". עליית "העם הרזה" לשלטון נגמר בחלוקה מחדש של רכוש ואבדן החרות. במקרים הנדירים בהם הצליחו ה- popolo grasso לשמור על השלטון ולקבוע את עדיפותם בחוק, הם אבדו את הגמישות, את הדינמיות ואת כושר ההנהגה.

העולם המודרני

מפליא ביותר, אך בעולם המודרני הדמוקרטיות ניצבות בפני אותן הבעיות כמו ביוון העתיקה ואיטליה של ימי הביניים. הטבע האנושי אינו משתנה, וככל שהאזרחים עשירים יותר, כך צורת הממשל שלהם יציבה יותר, ואילו ככל שיותר עניים מחזיקים בזכות הבחירה כך עולה הסיכוי לחלוקה מחדש של רכוש ועליית רודן לשלטון.

אך מעט מן הטענות הנראות שקריות בבירור כמו הטענה כי "הדמוקרטיה פותרת את כל הבעיות".

לא תמיד ולא בכל מקום.

יש את ארצות הברית, המקבילה המודרנית לאתונה של העולם העתיק. דרך אגב, ארה"ב היא מושבה בריטית לשעבר. יש דמוקרטיה מתפקדת בהודו. דרך אגב, הודו היא מושבה בריטית לשעבר. יש דמוקרטיה מתפקדת באוסטרליה. אוסטרליה היא גם מושבה בריטית לשעבר. יש דמוקרטיה מתפקדת בקנדה. קנדה גם כן היתה מושבה בריטית.

אבל אם במושבות הבריטיות שלעבר הדמוקרטיה עובדת, ועובדת לא רע, המצב במושבות של ספרד הפוך לחלוטין. הדמוקרטיה באמריקה הלטינית מתפתחת בצורה לא טובה מזו של קסנדריה בימי הטיראן אפולודורוס, או פירנצה בימי מרד הצ'ומפי.

העם העני בוונצואלה בוחר לשלטון את הוגו צ'אבס המטורף למחצה, ואילו העניים של בוליביה - באוו מוראלס המטורף למחצה גם. באמריקה הלטינית המדינות המצליחות ביותר הן אלה אשר ויתרו לזמן מה  על הדמוקרטיה, כמו צ'ילה בימי פינושה.

כל מי שחוצה את הגבול בין בוליביה לצ'ילה נדהם מהניגודים. מצד אחד – בוליביה הענייה מרודה, לה פאס שכולה ביקתות עלובות מתחבאות מאחורי גדרות ענק. בכל פינה במקום פרסום מסחרי תלויות סיסמאות "Pongamos Bolivia a trabahar", " Gas nunca mas privatizado", "Fuera USaid"[5]. יש רובעים מיוחדים עם אבטחה פרטית, המיועדים לפקידים ואנשי המשטרה. ובשדרה המרכזית, היחידה בעיר שלא מסכון ללכת בה ביום – תור ענק. זהו תור של הצ'ומפי הבוליביאניים, שהגיעו לקבל מסמכים ולהשיג אפשרות להצביע בבחירות החדשות לאוו מוראלס הנפלא, אשר נותן בפועל לכל בוליביאני 200 בוליביאנו שהם 70 דולר בערך. מצד השני – סנטיאגו דה צ'ילה, אחת מהערים היפות ביותר בעולם, דומה קצת לניו יורק. גורדי שחקים חדישים נוצצים , ובמרווחים ביניהם מלאים בשמש ובצמחייה ירוקה, ושוער ב- Ritz המפואר אשר מניד את ראשו ואומר:"פינושה – זה היה רע. פינושה גזל מאיתנו את החרות".

המצב באפריקה גרוע אף יותר, גם במושבות הבריטיות לשעבר. הבחירות מתחילות לפעמים מרצח טקסי (בסיירה לאון ובגבון המשטרה תיעדה לא פעם מקרים בהם המועמדים מקריבים קורבנות אדם כדי להבטיח את תמיכת הרוחות), ומסתיימות בעליית אוכלי אדם לשלטון. כאשר זימבבואה הייתה מושבה בריטית , התוצר שלה היה קטן פי 7 מאשר בריטניה עצמה. היום הוא קטן פי 27. קשה מאוד לצפות משבטים שלא התגבשו לכדי אומות שיפגינו מודעות פוליטית העולה על זו של ciompi מפירנצה, או של אוכלוס האתונאי.

לעומתם, המשטרים של דרום קוראה, הונג קונג, סינגפור וכעת גם סין מראים קצב צמיחה מטורף. והצמיחה בסין מגובה בהעדר מוחלט של דמוקרטיה. אם נכניס לשם דמוקרטיה, חצי מיליארד איכרים סיניים עניים יצביעו בעד מאו חדש, וסין תהפוך לגיבון.

פרדוקס זה קיים גם במזרח התיכון. התוצאות הכלכליות הכי טובות באות לא מהמדינות שעברו הפיכות עממיות בשנות ה-60, אלא באלה עם המלוכה המורשת. דובאי נשלטת על ידי אמיר אאל מכתום הרבה יותר טוב מהג'מהיריה הלובית על ידי קולונל קדאפי.

אירופה

אירופה נחשבת היום לתקן הדמוקרטיה, כיבוד זכויות האדם והערכים הכלל אנושיים.

יחד עם זאת, הפוליטיקאים האירופאים המשקיפים על שאר האנושות, כולל גם ארה"ב, ממרומי עליונותם המוסרית הבלתי מעורערת, רומזים כי ערכי הדמוקרטיה הם הם  שהעניקו לאירופה את מעמד הבכורה העולמית. טענה זו תמוהה בלשון המעטה. כשאירופה החלה לכבוש את העולם, היא כבר לא נשלטה על יקוב דה ארטוולדה ולא על ידי אטיין מרסל. לקראת עדין הגילויים הגאוגרפיים הגדולים תמה תקופת "איש שהישר בעיניו יעשה" של ימי הביניים ואירופה נכנסה לעידן המלוכה האבסולוטית. איזו דמוקרטיה בדיוק מימנה את משלחתו של קולומבוס?

באמצע תהלוכת הניצחון סביב העולם, לא היו באירופה לא הומניזם, לא רב תרבותיות ולא סובלנות. היא השליטה את ערכי הנצרות באש ובחרב. קורטס אזר על האצטקים להקריב קורבנות אדם, למרות שזה כמעט ועלה לו בחייו. הבריטים אסרו בהודו על שריפת האלמנות, למרות שזה הביא למרד ההודי הגדול.

הדמוקרטיה האירופאית המודרנית צעירה למדי. עוד בסוף המאה ה-19 רוב המדינות האירופאיות היו מונארכיות. לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20, רובן הפכו לדיקטטורות. מה משונה היה ניראה ההוגה אשר היה מתחיל לדבר, בימיהם של מוסוליני, סלזר, פרנקו והיטלר, על "הנטייה האירופאית כלפי דמוקרטיה". נכון שהמתחכמים יכלו לטעון כי שרשי הקומונה הפריזאית נטעו על ידי אטיין מרסל, (סוחר, ה- prévôtשל פריז, אשר השיג ב-1352 כינון מלוכה המוגבלת על ידי חוקה), אבל באותה הצלחה אפשר לצטט את כתב היתדות על אסיפת העם בארך שהוזכר לעיל כאחד משורשי הדמוקרטיה העירקית.

צמיחת הדמוקרטיה באירופה התחילה אחרי מלחמת העולם השנייה, במספר נסיבות יוצאות דופן. ראשית, הרס מוחלט יחד עם אוכלוסייה משכילה ומובילית. מצב כזה הוא נקודת פתיחה לזינוק כלכלי אדיר מחד, ומאידך ה- sottoposti העצלן ביותר לא ידרוש מהמדינה בתנאים שכאלה יותר מדי.

שנית, האיום מצד בריה"מ. סכנת הכיבוש מגייסת את כוחות ההגנה של החברה, וזה בין היתר אחד ההבדלים האמתיים בין העידן המודרני לתקופות עברו. סכנת מלחמה הייתה הרסנית לשלטון העם בעת העתיקה ובימי הביניים, אבל היום פעולתה כשל ויאגרה. המלחמה הרסה את אתונה, אבל בישראל למשל היא רק מחזקת את הדמוקרטיה.

אבל תור הזהב של הדמוקרטיה האירופאית לא נמשך ולו 50 שנה. לאחר התפרקות בריה"מ המצב החל להשתנות ממש מול העיניים. על אף רמת הרווחה הגבוהה הבוחרים האירופיים החלו לדרוש מהמדינה עוד ועוד תנאים סוציאליים. הם החלו להצטרף בתורים מסודרים ל"מפלגת שלושת האובולים", והפוליטיקאים החלו לעשות כל מאמץ אפשרי כדי לתת למפלגה הזאת לצמוח, שהרי יחד איתה החל לעלות גם הכוח שלהם.

אירופה החלה להפוך לבירוקרטיה סוציאליסטית ענקית, בה כל  דבר נתון לרגולציה, מצורת המלפפונים עד למשקל הביצים. הביורוקרטיה האירופאית החלה לגדל שכבות אוכלוסייה עצומות של תלויים , כשהיא מוודאת בקפדנות שהאדם אשר התחיל לקבל את כספי הרווחה לעולם לא ירצה לוותר עליהם. הבירוקרטיה האירופאית החלה לייבא בוחרים תלויים מאפריקה וממזרח התיכון, כשהיא שוב גורמת להם להתמכר לרווחה, ותחת האמתלה של "רב תרבותיות" ו"שמירה על ערכים מסורתיים" מוודאת שלמהגר לא יהיה שום סיכוי להיקלט בחברה החדשה ולמצוא פרנסה עצמאית.

מדיניות זו היא תרמית פונזי, שסופה להסתיים בקריסה כלכלית.

אתם יכולים לקחת כסף מאזרחים עובדים ולתת אותם לאם חד הורית מובטלת עם ששה ילדים, גם בדור ראשון וגם בדור שני. אבל בדור שלישי, כשכולם יהיו חד הוריים מובטלים, העסק יגמר.

אירופה של היום מזכירה את סין כפי שתיאר אותה מרקו פולו. כשמרקו פולו הגיע לסין במאה ה-13, הוא נדהם מעושרה של המדינה. באירופה של התקופה לא נמצא שום דבר שהיה דומה לזה. אבל מרקו פולו תיאר את סין הגוססת, סים שנכבשה על ידי מונגולים, את סין של שושלת יואן.

צרפת של היום היא ללא ספק מדינה של שבעה כוכבים. אם תבקרו בניס, או קורשבל, או ליון – עיר מדהימה של גנים ציבוריים ואופניים ציבוריים. החלקים היפים של ליון הם הרובעים בהם פעם גרו הטווים של ליון. במאה ה-19 הם עבדו 13-15 שעות ביום, והתמרדו פעם אחר פעם (היו אלה אותן מרידות שמישלה השווה למרד הצ'ומפי), במטרה להשיג תנאי עבודה אנושיים.

והם השיגו את שלהם. היום בצרפת יום העבודה הוא של 8 שעות, יש חופשה בתשלום של 35 ימים בשנה, וגיל פנסיוני הוא 62. זכויותיהם של הטווים בליאון מוגנות היטב. רק שאין יותר טווים בליון. כולם היום – בסין.

יתרה מכך, גם העליונות המוסרית, המהווה את ההון העיקרי של הפוליטיקאים האירופאים מתגלה במציאות כמפוקפקת ביותר. כספי ענק היוצאים מתקציבי מדינות אירופה לטובת הסיוע הבינלאומי מביאים לכך שהפוליטיקאים המעוניינים בהמשך הזרמת הכסף הופכים למעריצים נלהבים של הסבל של הילדים הפלשתינאים, העיקרים או הניגרים, ולכן גם לבעלי הברית הנאמנים של הרודנים אשר הביאו על הילדים את העוני.

מה שהופך ליתרון הכלכלי המרכזי של אירופה הוא הערבונות שהיא מסוגלת לתת לרודנים המעוניינים להשקיע בכלכלתה. אלמלא המיליארדים שלהם, הצמיחה שם הייתה שלילית. בתנאים כאלה, הפוליטיקאים האירופאים צועקים בדרך כלל על העמדות המוסריות העליונות שלהם רק כדי שיוכלו למכור אותן כמה שיותר ביוקר.

כתוצאה מכך, הקנצלר הגרמני גרהרד שרדר מקבל תעסוקה בתאגיד האנרגיה הממשלתי הרוסי "גזפרום", ואילו סגנית הנשיא של הנציבות האירופית קטרין אשטון קוראת לישראל , באותו היום בו מחבלים שוחטים משפחה ישראלים בת חמש נפשות, כולל ילדה בת ארבעה חודשים, למשא ומתן עם המחבלים בשם "שלום אמת".

הפרדוקס הוא שאירופה לא הצליחה להימנע מהקללה שרבצה על הדמוקרטיות של יוון ועל קומונות באיטליה של ימי הביניים. אז הבורחים העניים הצביעו למי שיחלק את הכל, ושלטון המעטים הביא לשלטון האספסוף, ושלטון האספסוף – לדיקטטורה. היום הבוחר הנוטה יותר ויותר לחפש ארוחות חינם מצביע למי שמבטיח לו יותר ויותר. מה עשה ציבור הבוחרים אחרי שסין עקפה את גרמניה בהיקף היצוא? התשובה היא: העלו את הפנסיות. ולא פלא, שהרי הפנסיונרים הגרמניים מהווים 40% מכלל האוכלוסייה.

האימפריה הבריטית

הדמוקרטיות היציבות והמוצלחות ביותר בעולם נבנו במדינות שהיו פעם מושבות בריטיות.

במובן זה לא מדויק להגיד שאירופה היא זו שכבשה את העולם. העולם נכבש על ידי האימפריה הבריטית – הראשונה שהשמש לא שקעה מעליה, שלא היו כדוגמתה בהיסטוריה האנושית.

התשובה לשאלה כיצד מדינה קטנה למדי הצליחה לבנות אימפריה כה ענקית פשוטה למדי: הייתה זו אימפריה פרטית. כל הניצחונות הבריטיים על ספרד היו ניצחונות פרטיים. המלחמה שאנגליה ניהלה במאות ה-16 – ה18 בים נגד ספרד הייתה מלחמה פרטית – הספינות הברטיטות היו ספינות פרטיות, בפיקוד ובמימון של אזרחים פרטיים. אפילו הצי שנשלח נגד הארמדה הספרדית הורכב ברובו מ[6]armed merchant ships.

חברת הודו המזרחית הייתה חברה פרטית. אפילו בסוף המאה ה-19 אפירקה נכבשה בידי חברות פרטיות, בין אם על ידי British South Africa Company של ססיל רודז, National African Company של ג'ורג' גולדי או Imperial British East Africa Company של פרדריק לוגרד. הדבר הביא לחיסכון מופלא בחיילים ופקידים. בעוד שהודו נשלטה על ידי אלף פקידים, המטבלה הוכנעו בידי 700 שכירי חרב.

לדעתי שתי הדוגמאות הנפלאות ביותר, עד כמה היעילות של היוזמה הפרטית באנגליה הייתה גדולה מזו של המדינה מצויות בסיפור של שני סוגי נשק: תותח הקרונד, ומקלע מקסים. הקרונד – התותח אשר הבטיח את עליונות הצי הבריטי בתחילת המאה ה-19, היה מיוצר במפעל פרטי בשם Carron ונכנס לשימוש לראשונה באוניות הסחר.

המקלע של היירם מקסים, אשר הפך את התפיסה המקובלת על המלחמה ואפשר לחברות הפרטיות לכבוש את אפריקה נכנס לייצור המוני במימון פרטי של רוטשליד, שותפו של ססיל רודז. עד אז מקסים ערך הדגמות לדרגים בכירים בצבאות ארה"ב, איטליה, אוסטריה, ואף אנגליה עצמה, וכל ללא תועלת.

שאלה: מדוע דווקא באנגליה המדינה, בעלת הנטייה המתמדת להתפשט על הכל, האצילה את לחברות פרטיות אף את הזכות לנהל מלחמה ולבצע התרחבות טריטוריאלית?  התשובה פשוטה  ביותר: בשל העובדה שבאנגליה הייתה זכות בחירה, למרות שזו הייתה מונארכיה ולא דמוקרטיה, וציבור הבוחרים היה ציבור משלם המסים.

   וזה הבדל עקרוני. האיש העני מצביע כדי שהמדינה תיתן לו יותר. משלם המסים מצביע כדי שלשלם כמה שפחות מס.

אנגליה בנתה את האימפריה הגדולה ביותר בתולדות האנושות בדיוק בשל העובדה שהבוחרים היו משלמי המסים. בו ברגע שציבור הבוחרים השתנה ממשלמי המסים לאוכלי החינם, אנגליה אבדה את האימפריה שלה.

האבות המייסדים של ארה"ב הגבילו גם כן את זכות הבחירה לציבור משלמי המס. על אף שבהכרזת העצמאות שלהם נכתב כי all men are born equal[7], הם לא העניקו את הזכות לבחור לא לנשים, לא לעבדים ולא לעניים. ולו היו עושים זאת, גורלה של ארה"ב היה כגורלה של האיטי.

ככל שהעלייה ברווחה הכלכלית עולה, ציבור הבוחרים הלך והתרחב, ובמשל זמן מה קצת הצמיחה עקף את גידול במספר הבוחרים. היחס הזה התערער לראשונה במהלך ה"ניו דיל" של רוזוולט. המדינה הלכה והרחיבה את סמכויותיה, ולראשונה בארה"ב הופיעה שכבה משמעותית לש הבוחרים המעוניינים לא בהקטנה אלא בהתרחבות הממשלה. הכלכלה האמריקאית ממשיכה להיות מספר אחת בעולם. אך "מפלגת שלושת האובולים" ממשיכה לטפוח, ולארה"ב צפוי גורל דומה לזה של אירופה.

Popolo Grasso ו-Popolo Minuto

"דמוקרטיה היא צורת המשטר הגרעה ביותר, פרט לכל השאר", העיר צ'רצ'יל. למען האמת אני מוצאת את ההיגד של ניקולו מקיאבלי הרבה יותר נכון: "שום דבר אינו נכון כשלעצמו, אלא הכל – לפי הנסיבות" .

דמוקרטיה עובדת, אבל רק אם הבוחר שלכם הוא גם משלם המסים. הסיסמא של המהפכה האמריקאית הייתה "[8]no taxation without representation", אבל גם ההיפך הוא הנכון, הייצוג לא ייתכן ללא מיסוי.

הבוחר משלם המס מעוניין להקטין את המדינה. בוחר שאינו משלם את המסים מעוניין לקבל מהמדינה כמה שיותר.

הרשו לי להדגים את כל הנאמר לעיל בדוגמה פשוטה מחיי האישיים. אני גרה במקרה בישוב כפרי, עם דרכים כפריות צרות. אפילו בימות הקיץ קשה למספר מכוניות לנסוע בבת אחת על הדרכים, ואילו בחורף, כשמהדרך נשאר מסלול אחד, קפוא כולו, הדבר כמעט ובלתי אפשרי.

מכוניות שונות נוסעות ברחבי הכפר – ממכוניות פאר מיובאות למכוניות פשוטות מתוצרת מקומית. ואף על פי כן מעולם לא הייתה בעיה של פקקים. תמיד אחת המכוניות (ולפעמים שתיהן יחד) פונות הצידה ומאפשרות לצד השני לעבור בדרך. המעמד הכלכלי של הנוסעים שונה ביותר, אבל לכולם יש איזה מינימום משותף – בעלות על הרכב. ולכן בלי כל שלטון, בלי תמרורים, חסומים, בלי שליט אפלטוני המצרף "עוצמה מירבית עם תבונה ושיקול דעת", ואפילו בלי שוטר תנועה בנאלי, אנשים פיתחו מערכת בקרה עצמית נהדרת ובכל רחבי הכפר נחתם חוזה חברתי בלתי רשמי. המנהג הוא: מי שנוח לו יותר הוא זה שמפנה את הכביש. 

בנוסף לכביש יש בכפר גם יער. עם שבילים מסודרים מימים ימימה. ופתאום לפני זמן מה אני שמה לב שמישהו חוסם את השבילים בכוונה בגזעי עצים. פיניתי אותם מהשבילים אבל משיהו שוב ושוב היה מניח אותם. לא היה ברור לי כלל למה שמישהו שפוי יחסום שבילים ביער בכוונה, והתחלתי לפנות לעוברי אורח בשאלה: "אתם יודעים מי עושה את זה?"

התשובה השאירה אותי המומה: "נוסעים פה כל מיני על טרקטורונים! הורסים את השבילים! אז חסמנו אותם, כדי שהזבלים העשירים האלה לא ייסעו."

במילים אחרות החלק מהעוברים השייך לצוות של בית ההבראה, תושבי הבתים שליד תחנת הרכבת, הטבחים מחדר האוכל וכיו"ב, בזבזה בכוונה תחילה המון מאמצים לחסום את השביל ביער עליו נסעו ה"עשירים" על טרקטורונים.

העובדה כי בשביל נוסעים גם רוכבי האופניים,  הולכות אמהות עם עגלות וגם לסתם הולכים לא נוח לא עניינה אותם כהוא זה.   יתרה מכך, הטרקטור, עליו נסע שומר היער השיכור לחנות לקנות עוד קצת וודקה לא עניין אותם כלל. התנהגות של ה- popolo minuto נגרם מקנאה פשוטה וטיפשית ביותר :אין לי את הטרקטורון, אז גם אתם אל תיסעו.

לדעתי שני הסיפורים האלה מאפיינים בצורה נהדרת מבנה של כל חברה. אם יש לכם בעלי רכוש אחראיים, בעלי איזה קניין מינימלי, הם יצליחו בקלות לפתח כללים לשיבוש בדרך גם ללא הרשויות. אם החברה שלכם מתחלקת לבעלי טרקטורונים וסנקילוטים[9], אזי הסנקילוט, הלא הוא ה"צ'ומפי", יקדיש חלק ניכר ממאמציו רק בשביל לפגוע במי שכן יש לו טרקטורון.

כתוצאה מצירוף מקרים מוזר, מעולם לא תועד בספרי ההיסטוריה מקרה בו מפלגת העניים דרשה אי פעם שיאפשרו לה להרוויח. כל הסיסמאות ללא יוצא מן הכלל, מאז ערי המדינה של יוון ועד המהפכה הרוסית, התמצו בכך שהמדינה חייבת להעניק להם טובות סוציאליות, תוך חלוקה מחדש של כסף, בין בעזרת רצח ובין בעזרת מסים, מידי אלה אשר הרוויחו אותו.

אין לשום חברה מתפתחת שהעניקה את זכות הבחירה ל"מפלגת שלושת האובולים" סיכוי לרפורמות משמעותיות.

יתרה מכך, גם חברה מפותחת, שהעניקה זכות הצבעה לכלל לבוחריה, נמצאת תחת איום מתמיד מצד "מפלגת שלושת האובולים" והפוליטיקאים המייצגים אותה. כפיש אמר האיש אשר ניצח את אימפריית הרשע, רונלד רייגן,  Freedom is never more than one generation away from extinction".

תודה לש' פירסטנברג על היעוץ בנושא יוון הקלסית.

---

[1]  תוקידידס "תולדות מלחמת פלפונסוס", מוסד ביאליק, ירושלים, 1959, עמ' 159

[2] פוליביוס "היסטוריה - כרך ראשון", מוסד ביאליק, ירושלים, 1991,  עמ' 405

[3]  בדומה למקבילה העברית. (הערת המתרגם)

[4] דמות בדיונית מרומן אנטי-קומוניסטי של מיכאל בולגאקוב "לב כלב". ברומן, פרופסור נודע העובד במוסקבה של שנות ה-20 מבצע ניסוי בכלב שהוא מצא ברחוב, עד שהכלב הופך לאדם, או ליתר דיוק כמעט אדם. הכמעט-אדם מתחבר בשמחה לתועמלנים קומוניסטיים ושותה בצבא את דבריהם, ואילו הם מארגנים לו מסמכים רשמיים, וכך הכלב שריק הופך למר פוליגרף שריקוב (הערת המתרגם).

[5]  בתרגום חופשי, "רוצים צדק - לא רוצים צדקה", "לא נותנים את הגז לטייקונים", "כסף זר ממן את החורבן של המדינה"

[6] ספינות סחר מזוייניות (אנגלית)

[7] כל בני האדם נבראו שווים (אנגלית)

[8] אין מיסוי ללא ייצוג (אנגלית)

[9] הסנקילוטים היה הכינוי שנטלו לעצמם המון העם מהמעמד העירוני הנמוך בתקופת המהפכה הצרפתית, שנציגיהם באספה הלאומית השתייכו לשמאל הקיצוני. (ויקיפדיה)