[האויב שלנו, המדינה] חלק א' -3

קיים רושם התחזקות המדינה, אשר התרחשה מאז 1932, היא זמנית ועל תנאי, שההתרוקנות המקבילה של הכוחות החברתיים היא מעין הלוואת חירום, ולכן אין צורך לבחון אותה מקרוב. רוב הסיכויים הם שהמונה הזאת היא חסרת כל בסיס. אין ספק שהמשטר הנוכחי שלנו ישתנה באופן זה או אחר. אכן עצם התהליך של ריכוז הכוח מחייב את הדבר. אבל השינוי המהותי יהיה בלתי היסטורי למדי, ממש ללא תקדים, ולכן הכי פחות צפוי. בשינוי המהותי אני מתכוון לכזה שיחלק את הכוח הממשי בין המדינה לחברה.[i] על פי המהלך הטבעי של הדברים אין שום סיבה ששינוי כזה יקרה וכל הסיבות מדוע הוא לא אמור להתרחש. אנו נראה נסיגות וויתורים לכאורה מסוגים שונים, אבל בדבר אחד נוכל להיות בטוחים בו, והוא שאף אחד מהם לא הולך להקטין בפועל את כוחה של הממשלה.

למשל, אין ספק שנראה קבוצת לחץ גדולה של עוני וקבצנות מאורגנים פוליטית, אשר מסובסדת באופן עקיף ולא אפון הישיר, בגלל שהאינטרס של המדינה לא יכול ללכת יד ביד  עם הנטייה הנחפזת של ההמונים להמשיך ולבזוז את קופת המדינה. שיטת הסובסידיה הישירה, או פשוט רכישה בכסף, תפנה אפוא מקום לשיטה העקיפה של מה שנקרא "חקיקה חברתית", והיא מערכת מסובכת של פנסיות, ביטוחים, ופיצויים מכל סוג, כולם בניהול המדינה, זהו וויתור לכאורה, וכשהוא יתרחש אין ספק שיכריזו עליו כעל וויתור אמתי, ואין ספק שהוא יתקבל ככזה. אבל האמנם? האם הוא אכן הולך להקטין את כוחה של המדינה ולהגדיל את כוחה של החברה? ברור שלא, אלא ההיפך הוא הנכון. הוא יסייע בקונוסלידציה של אותו השבריר המיוחד של כוחה של המדינה, ובפריצת הדרך לעוד ועוד סיפוח בצורה של המצאה בלתי פוסקת של דרכים חדשות ופיתוחים נוספים בחקיקה חברתית של המדינה, שהם דבר פשוט ביותר. אפשר לציין גם, עד כמה שהדבר יהווה ראיה, שלו ההשפעה של חקיקה חברתית פרוגרסיבית על סך כוחה של המדינה היה שלילי או אף אפסי, ספק רב אם היינו מוצאים את הנסיך דה ביסמרק או את הליברלים הבריטיים שלפני ארבעים שנה מתעסקים במשהו המזכיר דבר זה באיזה אופן מרוחק.

לכן כשיש לתלמיד סקרן החוקר את הציבליזציה הזדמנות לבחור וויתור לכאורה זה או אחר על דבר מה במשטר הנוכחי[ii], הוא יכול להסתפק בשאלה אחת, מה השפעתו על סך הכולל של כוחה של המדינה? התשובה שהוא נותן לעצמו תראה באופן נחרץ האם הוויתור הוא ממשי או רק לכאורה, וזה הדבר היחיד שיש לו לדעת.

קיים גם הרושם שאם וויתורים ממשיים לא יבואו מעצמם, ניתן להביאם על ידי השיטה של החלפת מפלגת השלטון דרך ההצבעה. הרעיון הזה מתבסס על הנחות מסוימות שהניסיון מראה שאין בהן ממש. הראשונה היא שכוח הקלפי הוא מה שתאוריה הפוליטית הרפובליקנית הגדירה אותו, ולכן לציבור הבוחרים יש דרך אפקטיבית להחליט בעניין. עובדה גלויה ויודעה לשמצה היא שהדבר רחוק מלהיות נכון. המערכת הרפובליקנית באופן נומינלי שלנו בנויה בפועל על מודל אימפריאלי, כשהפוליטיקאים המקצועיים שלנו מגיעים במקום המשמר הפרטוריאני. הם נפגשים מדי פעם ומחליטים מה אפשר להתעלם ממנו וכיצד, ומי יכול לעשות זאת, וציבור הבוחרים מצביע לפי צוויהם.  בתנאים הללו קל לספק מופע של כל וויתור נכסף מצד המדינה בלי שהדבר יקרה בפועל. ההיסטוריה שלנו מראה אינספור מקרים של טיפול פשוט ביותר בבעיות הרבה יותר מסובכות בפוליטיקה המעשית. אפשר לציין בהקשר הזה גם את ההנחה הידועה לשמצה המשוללת כל בסיס ששיוך מפלגתי מציין עקרונות ושהבטחות המפלגה מבטיחות את הביצועים. יתרה מכך, בבסיס ההנחות האלה וכל היתר הכרוכות באמונה ב"פעולה הפוליטית" מונחת ההנחה שהאינטרס של המדינה והאינטרס של החברה זהים, לפחות באופן תאורטי. בעוד שהתאוריה מעידה שהאינטרסים הללו מנוגדים בתכלית הניגוד, וניגוד זה מופיע בפועל באופן בלתי נמנע בדיוק עד כמה שהנסיבות מאפשרות את הדבר. אבל בלי להרחיב על הנושא הזה כרגע, מספיק אולי לציין כאן שבטבעו של הממשל האישי, החולש על בירוקרטיה ענקית וממשיכה לצמוח, ומנהל את ההמון העצום של אלקטורט מסובסד, מתאים לפוליטיקאים מסוג אחד בדיוק כמו לזה האחר. הדבר יעניין רפובליקני או פרוגרסיבי בדיוק כמו את הדמוקרט, הקומוניסט, איש מפלגת הפועלים[1], הסוציאליסט או כל שם אחר שהפוליטיקאי יכול לכנות את עצמו לצורך תעמולת הבחירות. הדבר נראה בבירור בקמפיינים המקומיים ב-1934, בגישה המעשית של הפוליטיקאים אשר ייצגו מפלגות שהיו אז באופוזיציה נומינלית אחת לשנייה. הדבר זוכה כעת לדוגמה נוספת על ידי החיפזון המגוחך של מנהיגי האופוזיציה הרשמית לבצע את מה שהם מכנים "ארגון מחדש" של מפלגתם. אפשר אולי לא לשים לב לדבריהם, אבל פעולות שלהם פשוט מוכיחות שהעלייה האחרונה בכוחה של המדינה הולכת להישאר במקומה, שהם מודעים אליה, ושהיות וזה המצב הם מתכוננים להתחרות על מי ישלוט בה וינהל אותה. זו כל המשמעות של ה"ארגון מחדש" של המפלגה הרפובליקנית, ואין בה דבר מעבר לכך. ודי בכך כשלעצמו להראות שכל ציפייה לשינוי משמעותי של המשטר אינה אלה אשליה. להיפך, ברור שכל תחרות בין מפלגות שנראה מכאן ואילך תתרחש באותם התנאים שראינו עד כה. זו תהיה תחרות על שליטה וניהול, שתוביל באופן טבעי לריכוז סמכויות גדול אף יותר, הרחבה של הפעולה הביורוקרטית, וויתורים נרחבים יותר לאלקטורט המסובסד. דרך הפעולה הזו תהיה היסטורית גרידא, וכפי שרואים באופן כה ברור היא הדרך הצפויה מטבע הדברים.

אכן, נראה שזו הדרך בה מתכוונים הקולקטיביסטים להשיג את תכליתם במדינה הזו, התכלית של ביטול מוחלט של הכוחות החברתיים דרך ספיגתם על ידי המדינה. הדוקטרינה שלהם נוסחה על ידי הפילוסופים האידאליסטים של המאה האחרונה, אשר העניקו לה נופח קוואזי-דתי. ואצל אנשים אשר הסכימו לתנאיה כמו גם בפועל, היא מנוסחת בנוסחאות זהות כמעט לאלה של אותם הפילוסופים. כך למשל כשהיטלר אומר ש"המדינה שולטת באומה כי היא לבדה מייצג אותה", הוא בסך הכל ממיר לשפת ההמונים את הנוסחה של הגל "המדינה היא העצם הכללי, אשר האינדיבידואלים אינם אלא מקרים שלו." או כאשר מוסוליני אומר "הכל למען המדינה, שום דבר מחוץ למדינה וכלום נגד המדינה", הוא בסך הכל מציג בצורה גסה את הדוקטרינה של פיכטה, הגורסת כי "המדינה היא כוח עליון ומוחלט שאין לערער עליו ושאינו תלוי בדבר".

ייתכן וכאן המקום לציין את הזהות המהותית של צורות שונות המצויות של הקולקטיביזם.

ההבדלים השטחיים שבין פשיזם, בולשביזם, הילטריזם מעסיקים את הכתבים והעיתונאים. אבל תלמיד רציני[iii] רואה בהם רק את הרעיון היסודי היחיד של העברה מוחלטת של כוחות החברה לידי המדינה. כאשר היטלר ומוסוליני פונים אל מעין מיסטיציזם מנוון ומתעתע במטרה להחיש את התהליך, אותו התלמד מזהה מיד את ידידו הוותיק, הנוסחה של הגל כי "המדינה מגלת את האידאה האלוהית עלי אדמות" ושוב לא ניתן עוד לתעתע בו. העיתונאי או איזה תייר נוח להתרשם יכולים לספר מה שעולה על רוחם על "הדת החדשה של הבולשביזם", אבל התלמיד מסתפק בלציין בבירור מה טבעו של התהליך שאותה האינדוקטרינציה נועדה לתת לו תוקף.

---

[1] Farmer- Labourite,  מפלגת העבודה האמריקאית (1918-1936)

---

[i]  תמיד יש לזכור שבעניינים האלה בנוסף לתנועת הגלים יש תנועה של גאות, ולנוכח זו הגלים הם חסרי חשיבות. למשל פסילת חוק השיקום הלאומי (National Recovery Act, חוק שהקונגרס העביר ב-1933  אשר הסמיך את הנשיא לקבוע שכר ומחירים הוגנים) על ידי בית המשפט העליון אינה נחשבת ללא כלום בקביעת המעמד האמתי של הממשל האישי. השאלה האמתית אינה כמה ירד סך הממשל האישי כעת ביחס למצב לפני ההחלטה, אלא עד כמה הוא גדל ביחס ל-1932 ולשנים קודמות.

[ii] כמו למשל הביטול המרהיב של חוק השיקום הלאומי

[iii]  ספר זה הוא מעין סילבוס או תמצית של מספר הרצאות לתלמידי היסטוריה ופוליטיקה של ארה"ב, בעיקר בתארים מתקדמים, ולכן הוא מניח איזו הכרה קודמת עם הנושאים הללו. אבל די יהי לקורא מעט מראי המקומות שנתתי  לצורך מעקב וחיזוק מספקים.