[האויב שלנו, המדינה] חלק ב' -2

אריסטו, אשר התבלבל בין רעיון המדינה לרעיון הממשלה, חשב שמקור המדינה הוא בקיבוץ הטבעי של המשפחות. פילוסופים יווניים אחרים, מתוך בלבול דומה, הקדימו במידת מה את רוסו כשהם זיהו את מוצאו באופי והטבע החברתי של הפרט, בעוד שהאסכולה המנוגדת, אשר גרסה כי הפרט הוא אנטי-חברתי מטבעו, הקדימה פחות או יותר את הובס כשזיהתה את המקור בפשרה הכפויה בין הנטיות האנטי-חברתיות של הפרטים. דעה אחרת, הנרמזת בתורתו של אדם סמית, היא מקור המדינה הוא בהתאגדות של פרטים מסוימים, אשר הראו עליונות מובהקת במעלות התרומיות הכלכליות של חריצות, זהירות וחסכנות. הפילוסופים האידאליסטיים, אשר יישמו את הטרנסצנדנטליות  של קאנט באופנים שונים לבעיה זו, הגיעו לעוד מסקנות שונות ומשונות, ועוד השקפות, סבירות אף פחות מאלה שקדמו להן זכו דווקא לתמיכה.

 שורש הבעיה בכל ההשקפות הללו הוא לא בדיוק בכך שאלו רק השערות, אלא שהן מבוססות על תצפית לא מוצלחת. הם מפספסים את המאפיין הבלתי משתנה של הנושא הנחקר, כשם שלמשל עד לאחרונה של הדעות בדבר מחלת המלרי פספסו את הנוכחות הקבועה של היתושים, או כפי שהדעות בדבר מגפת הדבר פספסו את הופעתם הקבועה של טפילי העכברושים. רק בחצי המאה האחרונה החל יישום של המתודה ההיסטורית לבעיית המדינה[i].

המתודה הזאת מתחקה אחרי תופעת המדינה עד להופעתה הראשונה בהיסטוריה המתועדת, מתצפת את מאפייניה האופייניים, ומסיקה הקשים כפי שמתואר. ישנם רמזים כה רבים וברורים למתודה הזו בכתבים המוקדמים – אפשר למצוא אותם עד כתבי סטארבו, שאפשר לתהות מדוע השימוש הסיסטמתי בה התעכב במשך זמן כה רב. אבל כמו בכל מקרה מעין זה, כמו באלה של מחלות המלריה והטיפוס, כאשר המאפיין המרכזי נקבע סופית, הוא כה ברור עד שכולם תמיד תוהים איך לא שמו לב אליו עד כה. אולי במקרה של המדינה, המיטב שאפשר לומר הוא שהיה צורך שהשעה תשחק, ולא היה ניתן לעשות את הדבר קודם לכן.

  העדות המכרעת של ההיסטוריה היא שמקורה החד משמעי של המדינה בכיבוש וביזה. שום מדינה פרימיטיבית המוכרת להיסטוריה התחילה באופן אחר.[ii] על צד השלילה, הוכח שאין כל מקרה בו למדינה הפרימיטיבית יכול להיות מקור אחר.[iii] יתרה מכך, המאפיין היחיד והבלתי משתנה של המדינה הוא ניצול כלכלי של מעמד אחד על ידי האחר. במובן זה כל מדינה הידועה להיסטוריה היא מדינת מעמדות. אופנהיימר מגדיר את המדינה, דרך המקורות שלה, כמוסד "אשר נכפה על הקבוצה המובסת על ידי הקבוצה הכובשת, במטרה היחידה של הסדרת שהשליטה של הכובשים על הנכבשים, והגנה מפני התקוממות מבפנים והתקפה מבחוץ. לשליטה זו אין כל תכלית אחרת מאשר הניצול הכלכלי של הקבוצה שנכבשה בידי הקבוצה המנצחת."

פוליטיקאי אמריקאי ג'ון ג'אי הצליח לדחוס את דוקטרינת הכיבוש בכללותה לכדי משפט בודד. "בדרך כלל", הוא אמר, "אומות יוצאות למלחמה כל אימת שנשקף להן סיכוי להפיק ממנה משהו".[1]  כל צבר כלכלי משמעותי או כל מקור משמעותי של משאבי הטבע הוא תמריץ לכיבוש. הטכניקה הפרימיטיבית כללה ביזה של הרכוש הנכסף, ניכוסו המלא והשמדתם של הבעלים הקודמים או גירושם אל מעבר לטווח ההשגה. אבל בשלב מאוד מוקדם הובן שהרבה יותר רווחי להפוך את הבעלים הקודמים לבני חסות, ולהשתמש בהם ככח עבודה, כך שהטכניקה שופרה בהתאם. בנסיבות המיוחדות, בהן הניצול הזה לא היה מעשי או רווחי, השיטה המקורית חוזרת גם בימינו אנו, למשל על ידי הספרדים בדרום אמריקה או על ידינו נגד האינדיאנים. אבל הנסיבות הללו הן יוצאות דופן. הטכניקה המשוכללת נמצא בשימוש כמעט מהתחלה, ובכל מקום השימוש הראשון בה מסמן את תחילתה של המדינה. אחרי הוא מביא את הערותיו של רנקה על שיטות הפשיטה בהן נקטו הרועים ההיקסוסים, אשר ייסדו את מדינתם במצרים בסביבות 2000 שנה לפנסה"נ, גמפלוביץ מעיר שדבריו של רנקה מסכמים טוב מאוד את ההיסטוריה הפוליטית של האנושות.

אכן הטכניקה המשוכלת  אף פעם לא משתנה. "בכל מקום אנו רואים קבוצה מילטנטית של בני אדם עזי נפש המסיגים את גבולם של אנשים אחרים, שלווים יותר, מתישבים בקרבם ומייסדים מדינה, בה הם האצולה. במסופוטמיה, התפרצות עוקבת התפרצות, ומדינה יורשת מדינה. הבבלים, האמוריים, האשורים, הערבים, המדיים, הפרסים, המקדונים, הפרתים, המונוגולים, הסלג'וקים, הטטרים, הטורים. בעמק הנילוס ההיקסוסים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הערבים, הטורקים. ביוון המדינותה דוריות כדוגמאות המסוימות. באיטליה הרומאים, האוסטגותים, הלומברדים, הפרנקים, הגרמנים. בספרד בני קרתגו, הויזגותים, הערבים. בגאליה הרומאים, הפרנקים, הבורגונדים, הנורמנים.  בבריטניה הסקסונים, הנורמנים"[2] בכל מקום אנו מוצאים את ההתארגנות המדינית נובעת מאותו המקור מציגה את אות סממני התכלית, דהיינו הניצול הכלכלי של הקבוצה המובסת בידי הקבוצה הכובשת.

כלומר, בכל מקום עם יוצא מן הכלל חשוב אחד. כאשר הניצול הכלכלי מסיבה כלשהי אינו מעשי או רווחי, המדינה מעולם לא התהוותה. הממשלה כן, אבל המדינה, מעולם לא. השבטים הציידים של אמריקה למשל, שהארגון שלהם בלבל כל כך את התצפיתנים שלנו, מעולם לא הקימו מדינה, שכן לא ניתן להפוך את הצייד לבן חסות וגרום לו לצוד בשבילך[iv].

הכיבוש וביזה היו אולי ניתנים לביצוע, אבל לא היו מניבים כל ערך כלכלי, של הביזה לא הייתה מניבה לתוקפנים אלא רק מעט יותר ממה שכבר היה להם. המיטב שהיה יכול להתקבל זה סגירה של איזה חוב דם. מסיבות דומות איכרים פרימיטיביים מעולם לא הקימו מדינה. הנכסים הכלכליים של השכנים להם היו דלים מדי ובני חלוף יותר מדי בשביל להיות נושא לעניין כלשהו. [v]ובמיוחד לאור הכמות העצומה של הקרקע הפנויה כל מקום, שיעבוד השכנים הפך ללא פרקטי, ולו מסיבת בעיות השיטור.[vi]

כעת אפשר לראות בקלות מה גדול ההבדל בין מוסד הממשלה, כפי שהובן על ידי פייין והכרזת העצמאות, ולמוסד המדינה. ייתכן הממשלה התחילה באופן שחשב פיין, או אריסטו, או הובס או רוסו, בעוד שהמדינה לא רק שלא התחילה באיזה אופן מהאופנים הללו, אלא אף מעלום לא יכלה להתחיל כך. טבעה ותכליתה של הממשלה, כפי שעולה מעדויותיהם של פרקמן, סקולקרפט וספנסר, הוא חברתי. הממשלה, בהתבסס על רעיון הזכויות הטבעיות, מבטיחה את הזכויות הללו על ידי התערבות שלילית בלבד, מה שהופך את הצדק לנטול מחיר ונוח, ומעבר לכך אין הממשלה עושה דבר. המדינה, לעומת זאת הן מיסודה והן בתכליתה העיקרית, היא בלתי חברתית לגמרי. היא איננה מבוססת על הרעיון של הזכויות הטבעיות, אלא על הרעיון שאין לפרט זכויות זולת אלא שהמדינה יכולה להעניק לו על תנאי. היא תמיד הפכה את הצדק ליקר וגשה להשיג, וללא יוצאי דופי  החזיקה את עצמה מעל המושגים של צדק והמוסר הבסיסי כשהיה לה בזה איזה יתרון.[vii]

במקום לעודד פיתוח שלם של הכח החברתי, המדינה תמיד, כפי שאמר מדיסון, הפכה כל מקרה חירום להזדמנות לרוקן את הכח החברתי, ולהגדיל את כוחה שלה.[viii] כפי שציין ד"ר זיגמונד פרויד, אי אפשר אפילו להגיד שהמדינה הראתה אי פעם נטייה לדכא את הפגע, אלא רק להבטיח את המונופול של הפשע. ברוסיה וגרמניה למשל, ראינו לאחרונה את המדינה פעולת בזריזות נגד הפרט המונופול הפרטי שלה על ידי האנשים הפרטיים, כשבו בעת היא משתמשת במונופול הזה עם אכזריות בלתי-מודעת. אם ניקח את המדינה באשר נמצא אותה, ונתבונן בכל נקודה בקורותיה שנבחר, נראה שאין להבחין בין פעולות מייסדיה, מנהליה, והמוטבים של אלה, לפעילות של המעמד של הפושעים המקצועיים.

[1]  "הפדרליסט" (תרגום: אהרון אמיר, ירושלים 2001)

[2] מוטט על פי : פרנץ אופנהיימר "המדינה"

[i] על ידי גומפלוביץ',  מרצה באוניברסיטת גראץ, ואחריו על ידי  אופנהיימר, מרצה למדעי המדינה בפרנקפורט. ממצאי של שני הגלילאו הללו כל כך פוגעים בפרסטיז'ה שהמדינה בנתה לעצמה בכל מקום, עד שברי הסמכא המקצועיים עוקפים את כתביהם ממרחק רב, ומעדיפים באופן טבעי להתרחק מהם עד כמה שניתן. אבל בטווח האורך אין זה משנה כלל. יוצאי הדופןו המכובדים והראווי לציון הם וירקנדט, וליהלם ונדט והפטריארך הנערץ של מדע הכלכלה הגרמני, אדולף ווגנר.  

[ii] דוגמה נהדרת לאותו המנהג הפרימיטיבי מספקת המדינה החדשה מנצ'וקוו, ועוד אחת תגיע כתוצאה מפעולות מדינת איטליה בשטח אתיופיה. 

[iii] החשבון של ההדגמה הזאת מעניין ביותר. סיכום שלו ניתן בחיבורו של פומנהיימר "המדינה", פרק 50, והוא מפותח במלואו ב heorie der Reinen und Politischen Oekonomie שלו

 [iv]  כמובן פרט להעברה של הקרקעות במסגרת המערכת של המדינה לידיה. אבל מסיבות תעסוקתיות לא יהיה שווה לנסות זאת עם שבט של ציידים. ביקנל, ההיסטוריון של רוד איילנד, מציע שמקור הצרות עם ההסכמים עם האינדיאנים היה שהאינדיאנים לא הבינו את המערכת בה המדינה מחזיקה קרקעות, שכן להם מעולם לא הייתה מערכת דומה לזאת. מה שהם הבינו הוא שהלבנים מסכימים לאיזה שימוש משותף של הקרקע כמו שהם עצמם עשו. מעניין לציין שבטי הדייגים המיושבים בצפון מערב ארה"ב כן הקימו מדינה, המקצוע שלהם הפך את הניצול הכלכלי הן לאפשרי והן לרווחי, והם השתמשו בכיבוש ובביזה לצורך כך.

[v] מוזר מאוד שאך מעט מתשומת הלב הוקדשה לחסינות הייחודית שעמים מסויימים דלי אמצעים נהנו ממנה בזמן התנגשות אינטרסים של מדינות.במלחמה האחרונה, למשל, לשוויץ, בה לא היה דבר שאפשר לשדוד, לא פלשו ולא הפרו את שגרתה.

[vi]   בהקשר הפרק של מרקס על קולוניזציה הוא מעניין, בייחד ההערה שלו שהניצול הכלכלי אינו מעשי עד שבוצעה החרמת הקרקע. בכך הוא מסכים עם שורה שלמה של כלכלני יסוד, החל מטורגו, פרנקלין וג'ון טיילור וכלה בתאודור הרצקה והנרי ג'ורג'. אבל כנראה שמרקס לא ראה שהתובנה הזאת משאירה בידיו מעין בעיה, שכן הוא לא עשה דבר פרט ללתעד את העובדה.

ג'ון ברייט(פוליטיקאי בריטי ליברלי 1811-1889)[vii]  אמר שהוא הרכרי כמה דברים טובים שהפרלמנט הבריטי עשה, אבל מעולם לא ראה אותם עושיםד בר רק בגלל שהוא טוב.

[viii] הרהורים, כרך א'

הרברט ספנסר "חקיקת יתר"

   Sir George Hayter, The House of Commons, 1833

ראה אור לראשונה ב-"The Westminster Review" ביולי 1853

מפעם לפעם האדם הזהיר בהגותו מגיע למסקנה, כי אפילו מצד ההסתברות לבדה, לא ייתכן ודעותיו בנושא שנוי במחלוקות נכונות לגמרי. "הרי עומדים לפני", כך הוא חושב לעצמו, "אלפים של בני האדם המחזיקים בדעות על נושא זה או אחר השונות מאלה שלי – לפעמים לגמרי, ובאופן חלקי במקרים רבים. כל אחד ואחד מהם בטוח בצדקתו כשם שאני בטוח בצדקתי. רבים מהן נחנו בתבונה רבה, ועל אף ההערכה הרבה שאני מעריך את עצמי, אין לי אלא להודות כי חלק מהם משתווים לי, וייתכן שחלק אף עולים עלי. ובכל זאת, בעוד שכל אחד ואחד מאיתנו חשוב את עצמו לצודק, אין ספק שרובינו טועים. מדוע לא אמנה גם אני בין הטועים? אמת, כי אני לא יכול להבין עד כמה הדבר אפשרי. אבל אין זה מוכיח ולא כלום, שכן למרות שרובינו בהכרח טועים, אין לנו אלא לפעול מתוך חוסר יכולת לחשוב שאנו הם הטועים. האין זה טיפשי, אפוא, לסמוך על דעתי מלכתחילה? "

גם אם במבט ראשון נראה שאין למחשבות אלה שום השלכה מעשית, הן יכולות, ואף חייבות להשפיע על חלק מההתנהלות היותר חשובה שלנו. על אף שבחיי היום יום אנו חייבים ללא הרף לפעול לפי שיקולינו האישיים, יהיו בלתי אמינים ככל שיהיו, למרות שבבית, במשרד וברחוב צצות מדי שעה הזדמנויות בהן לא נהסס כלל, אף אם נראה כי זה מסוכן לפעול, כי לא לפעול כלל יהיה גורלי, וכך, למרות שכתוצאה מכל אלה בחיינו הפרטיים נותר אותו הספק בכושר השיפוט שלנו חסר כל יישום; הרי שבחיי הציבור אנו חייבים לתת לו את מקומו הראוי. כאן הצורך לקבל החלטה אינו צו השעה, והקושי לקבל את ההחלטה הנכונה גדול לאין שיעור. גם אם נהיה בטוחים כי יודעים אנו בבירור כיצד צעד נתון ישפיע, נוכן להסיק, על סמך ההיסטוריה של האנושות, כי רב הסיכוי למשהו שיעמוד נגד הציפיות שלנו. וכעת השאלה כלום יהיה זה נבון יותר לא לעשות שום דבר בכלל הופכת לשאלה רציונלית. ההוגה הזהיר יכול להמשיך בביקורת העצמית ולחשוב: "אם בענייני האישיים, בהם ידועים לי כל התנאים, שגיתי בהערכותי לעתים כה קרובות, כמה קרוב אני יותר לטעות בעניינים פוליטיים, בהם הנסיבות רבות מדי, רחבות-היקף מדי, מורכבות מדי ומעורפלות מדי להבנה. הנה ללא ספק איזה מפגע חברתי, ושם איזו טובת הכלל, ולו הייתי בטוח כי לא ייצא ממעשי כל רע, הייתי ללא דיחוי אץ לטפל באחד והשיג את האחר. אבל כשאני נזכר כמה מתכניותי הפרטיות עלו בתוהו, כמה עסקאות נפלו, הסוכנים התגלו כלא אמינים, חתונות הסתיימו במפח נפש, כיצד במקום לעזור לקרוב משפחה זה כמעט ורוששתי אותו, איך בני שכה הקפדתי על חינוכו בסוף הפך לגרוע שבין חבריו, איך הדבר שממנו נמנעתי בכל כוחי בסוף תגלה כאחד הדברים הטובים שקרו לי, כיצד בעוד שדברים אותם ביקשתי להשיג בכל כוחי לא הביאו לי כל רווח והנאה, וכל אלה באו אלי דווקא ממקורות בלתי צפויים; כשאני נזכר באלה ובאינסוף עובדות מאין אלה, אני משיג בתדהמה כי אין בכוחו של השכל שלי להנחות את החברה. ומאחר והחברה לא רק הסכינה לחיות עם המפגע אלא אף ניצלה אותו לצמיחה, בעוד שטובת הכלל המדוברת ניתן להשיג אולי באופן ספונטני, כפי שקורה לרוב, באיזו דרך שטרם צפינו, הרי שאני מטיל ספק עד כמה התערבות במהלך העניינים היא דבר ראוי."

2

בחיים הפוליטיים שלנו יש מחסור אדיר בענווה מעשית שכזאת. על אף שאין לנו את הביטחון העצמי של אבותינו, אשר לא היססו לקבוע חוקים על פי דעתם בכל נושא שהוא, עדיין אנו לוקים בזחיחות יתר. למרות שאין אנו מניחים יותר כי לא ייתכן כל דופי בתאולוגיה שלנו, ולכן היא לא משמשת יותר כבסיס לחקיקה, אנו ממשיכים חוקק לפי שלל אמונות אחרות שאינן אמינות יותר. על אף שאין אנו מתיימרים יותר לכפות על בני האדם למען טובתם הרוחנית, אנו עדיין רואים לעצמינו חובה לכפות עליהם למען טובתם החומרית, בלי שנצליח להבין שאין כל הצדקה ותועלת לא בזה  ולא בזה. נראה שעד כה גם אינספור הכישלונות לא היה בהם די ללמד את הלקח הזה. פתחו את העיתון וככל הנראה תמצאו איש ציבור החושף שחיתות, אוזלת יד או כישלון של איזו מחלקה של איזה מוסד ממשלתי. אבל אם תעיינו בעמוד הבא, לרוב תמצאו הצעות להגדיל את הפיקוח הממשלתי. אתמול האשימו את משרד המושבות בהזנחה נפשעת. היום שמים ללעג את קלקלתה של האדמירליות. ומחר תעלה השאלה, "האין ראוי למנות יותר מפקחים למכרות הפחם?" היום יש תלונה כי משרד הבריאות לא עושה את המוטל עליו; ומיד אחריה דרישה לרגולציות חדשות על הרכבות. בעוד הגינויים שלניצול בין כתלי בית המשפט העליון עוד מצלצלים באוזניכם, ובפניכם סמוקות מעוולה שנחשפה זה עתה בבית הדין של הכנסייה, אתם נתקלים פתאום בהצעה להקים "כמורה של מדע". כאן אתם קוראים גינוי חריף של טיפשות משטרתית אשר אפשרה לתיירים למחוץ אחד את השני למוות. אבל עודכם מחפשים את המסקנה המתבקשת שאין לסמוך על רגולציה ממשלתית, אתם נתקלים, אפרופו דיווח על ספינה שעלתה על שרטון, בדרישה נחרצת כי פקחים ממשלתיים יוודאו שיש על ספינות סירות הצלה מוכנות לשיגור. וכך, בעוד שכל יום מתועד כישלון חדש, כל יום מאוששת גם האמונה שאין תכלית נכספת שלא ניתן להשיג בעזרת חוק שיעבור בפרלמנט וצוות שיפעל לאכוף אותו. כאן נראית אותה האמונה הנצחית בבירור. מאז כינונה של החברה האכזבה מטיפה "אל תשימו מבטחכם בחקיקה", ואף על פי כן נראה האמון בחקיקה לא הצטמצם ולו במעט.

אילו המדינה הייתה ממלאת ביעילות את משימותיה הבלתי-ניתנות בספק, הרי שהיה בכך משום תירוץ לרצון לתת לה משימות נוספות. אלמלא היינו שומעים תלונות אינספור על פגמים במערכת המשפט, על עיכובים אינסופיים והוצאות רבות מספור, על הרס במקום שיקום, על המדינה רודה באנשים עליהם היא אמורה להגן, על שטויות מורכבות, על 20,000 התקנות שמניחים שכל אזרח בריטי יודע אותם, ושאיש אינו מכיר אותם בפועל, אל ריבוי הטפסים, אשר בניסיון לכסות כל מקרה אפשרי פותחים אינסוף יותר פרצות משמצליחים לכסות, אלמלא כבר הוכחה בבירור האיוולת של המערכת בה כל שינוי קטנוני על ידי חוק חדש, משפיע לסירוגין על אינסוף חוקים קודמים, על מערך תקנות עוקבות של בית המשפט העליון[1] אשר משנות, מגבילות, מרחיבות ומבטלות אחת את השנייה, עד אשר גם הפרקליטים שם  יודעים בוודאות מהם החוקים, אלמלא היינו מופתעים מעובדות כגון זו שבמערכת רישום מקרקעין באירלנד בזבזו 6000 ליש"ט[2] על "חיפוש שלילי של מסמכי בעלות  של נכס, אם רק לא היינו מוצאים חוסר עקביות משווע כאשר חסר בית רעב נכלא על שגנב לפת, בעוד שמעילת ענק בהנהלת מערך הרכבות נותרה ללא עונש, ובקיצור, לו היינו מוכיחים את יעילותה כשופטת ומגינה, במקום למצוא אותה בוגדנית, אכזרית, ומפחדת שמא יחמוק דבר מבין ידיה, כי אז הייתה סיבה כלשהי לקוות כי טובה נוספת יכולה לבוא ממנה.

או במקרה שהמדינה, בעודה נכשלת בתחום המשפט הייתה מוכיחה את עצמה כשירה בתחום אחר כלשהו – למשל בענייני הצבא, אז הייתה אולי סיבה כלשהי להרחיב את תחום פעילותה. נניח שהיא הייתה  מחמשת את החיילים בצורה רציונלית, במקום ברובים מגושמים ולא יעילים, כובעים ברבריים, תיקים וקופסאות תחמושת כבדים ועד כדי אבסורד, ומדים בצבעים המסייעים בצורה נהדרת לצלפי האויב. נניח שהיא הייתה מאורגנת היטב מבחינה כלכלית, במקום להחזיק בשכר המוני קצינים מיותרים, לייצר תקני קולונל חסרי כל תפקיד בשכר של 4000 ליש"ט[3] בשנה, תוך התעלמות מבעלי היכולת וקידום הפחות כשירים. נניח שהחיילים היו זוכים למגורים נאותים  במקום צריפים אשר גרמו למאות חיילים לחלות, כמו באדן, או שפשוט קרסו על הדיירים כמו בלודיאינה, וכך נהרגו תשעים וחמישה איש. נניח שבמצב של מלחמת אמת היא הייתה מפגינה יכולת ניהולית אמתית במקום להשאיר את הגדודים ללא אספקת נעליים, לבושים בסחבות, להשיג כלי הנדסה בכוחות עצמם מן האויב, ולהילחם על בטן ריקה, כפי שקרה במלחמת חצי האי[4]. לו רק היינו מניחים את כל זה, אז לרצון להגדיל את השליטה הממשלתית היה יכול להיות בסיס כלשהו.

גם לו הייתה נכשלת בכל דבר זולת אחד – והוא ניהול יעיל של הצי, לאופטימיים בינינו היה תירוץ מוצדק לצפות להצלחה בתחום החדש. בהנחה שכך הדיווחים על ספינות גרועות, ספינות שלא הצליחו להפליג, ספינות עם אורך לא תקין, ספינות עם מנועים לא פועלים, ספינות שלא הצליחו לשאת את התותחים שלהן, וספינות שהיה צורך פשוט לפרק אותן,  כל אלה שקר וכזב; נניח שמי שאומר כי לקח ל"מגארה" כפליים זמן להגיע לכף התקווה הטובה מאשר לאוניית קיטור מסחרית, שבמשך הפלגה דומה ה"הידרה" עלתה באש שלושה פעמים והיה צורך להפעיל את המשאבות שלה יומם וליל, שמובילת הגייסות "שארלוט" הפליגה עם אספקה ל75 יום, והגיעה ליעדה אחרי שלושה חודשים, שה"הארפי" חזרה הביתה מריו דה ז'ניירו תוך סיכון חיי אדם ב110 ימים, כל אלה אינם אלא מעליזים לריק; אם נגיד כי דיווחים על אדמירלים בני למעלה משבעים, בוני ספינות חובבנים, ספרי חשבונות "משופצים" במספנות; נניח בצד את פרשת הבשר המשומר של גולדנר[5] כמיתוס, ונגיד שפרופסור בארלו טעה כשדיווח לאדמירליות שמבין המצפנים הנמצאים במחסניה "לפחות חצי היו חתיכות עץ"; נגיד כי כל אלה הן האשמות חסרות שחר, ואז יהיה לחסידי הממשלה הגדולה איזה בסיסי לטירות האוויר הפוליטיות שלהם, על אף הכשל המשפטי והצבאי.

אבל נדמה שהם קוראים את משל הכיכרות[6] הפוך. במקום להעניק את מירב הסמכויות לזה אשר הוכיח את יעילותו, הדבר נעשה לחסר האחריות  וכושל. העסקים הפרטיים עשו הרבה, ועשו זאת היטב.  היוזמה הפרטית פינתה את הארץ, ייבשה את ביצותיה, דשנה את שדותיה, בנתה את עריה, חצבה את מכרותיה, סללה את כבישיה, חפרה את תעלותיה, התקינה את מסילות הברזל שלה; המציאה והביעה לכדי שכלול את המחרשה, את מכונת האריגה, את מנועי הקיטור, את מכבשי הדפוס, ועוד מכונות אין מספר; בנתה את ספינותינו, את מפעלי החרושת העצומים שלנו, את המספנות שלנו; ייסדה בנקים, את אגודות הביטוח, ואת מערכות העיתונים; כסתה את הים באוניות הקיטור ואת היבשה בעמודי הטלגרף. היוזמה הפרטית הביאה את החקלאות, את התעשייה ואת המסחר לרמתם הנוכחית, וכעת מפתחת אותם הלאה במהירות הולכת וגדלה. ולכן אסור לסמוך על היוזמה הפרטית. מצד שני, המדינה, במילוי תפקידה המשפטי הרסה כה רבים, הוליכה שולל אחרים, והפחידה את אלה הזקוקים ביותר לסיוע; הביטחון הלאומי מנוהל בצורה כה ראוותנית אך לא יעילה עד שאין יום שלא צצות תלונות, מחאות או סאטירה כנגדו; ואפוטרופוס הלאומי, היא מפיקה מהנכסים הציבוריים העצומים שלנו רווח שלילי. על כן בטחו במדינה. פגעו נא במשרת הטוב והנאמן, והעבירו לזה שאינו רווחי לא כיכר אחד כי אם עשרה.

ברצינות, אמנם המקרה הזה אינו תואם למשל במובנים מסוימים, באחד מהם הוא דווקא הרבה יותר. שכן כל עבודה חדשה אינה כמו העבודה הישנה, כי אם קשה בכמה דרגות. וככל שהממשלה נכשלת במשימות הנוכחות שלה, הכישלון שלה במשימות חדשות יהי הגרוע אף יותר. להגן על האזרחים מפני אלימות, אישית או בינלאומית, היא דבר ישיר ופשוט למדי; להטיל רגולציה, ישירה או עקיפה, על פעולות האזרחים האלה הוא דבר לאין שיעור מסובך יותר. דבר אחד הוא להבטיח לאדם אפשרות בלתי מוגבלת לבקש את  טובתו ;דבר שונה לגמרי הוא לבקש את הטובה במקום האדם. בשביל לבצע את הראשון, כל מה שהמדינה צריכה לעשות זה לשמש משקיפה בזמן שאזרחיה פועלים, לאסור חוסר הגינות, לשפוט במקרה שתתבקש, ולאכוף מתן תרופות לנזקים. כדי לבצע את השני בצורה יעילה עליה להיות כל הזן בכל מקום, לדעת מה צרכיו של כל אדם יותר טוב מאותו האדם עצמו, ובקיצור להיות בעלת כוח ותבונה אל-אנושיים. על כן, גם אילו המדינה הייתה מצליחה בתחום הראוי לה, עדיין לא הייתה סיבה להרחיב את התחום הזה; אבל כשאנו רואים כמה גרוע הוא הביצוע של המטלות הפשוטות הללו שאין לנו בריריה אלא להעניק לה, הסיכוי שהיא תצליח במשימות בעלות אופי מורכב יותר הוא אכן קלוש ביותר.

לא משנה כמה נשנה את נקודת המבט, המסקנה הזאת עדיין ברורה. אם נגדיר את חובתה העיקרית של המדינה כהגנת הפרט נגד זולתו, אז שאר פעולות הממשלה תכנסנה תחת ההגדרה של הגנת הפרט נגד עצמו – נגד טיפשותו שלו, עצלותו, קוצר ראיית הנולד שלו, פזיזותו, או כל פגם אחר, חוסר יכולתו לבצע דבר מה שיש לבצעו. לא ניתן לערער על סיווג זה. הרי בבירור, כל המכשולים הנמצאים בין אדם לרצונותיו הם או מכשולים עולים מרצונות סותרים של בני אדם אחרים או מכשולים העולים מחוסר כשירותו שלו. לאלה מהרצונות הסותרים אשר מוצדקים, יש זכות לסיפוק לא פחותה מזו של הפרט המקורי, ולכן אל לאיש למנוע אותם. אלה שאינם מוצדקים חייבים להבלם על ידי המדינה. ולכן התחום היחיד שיכול להתקיים אפוא הוא הצלת האדם מתוצאות של טבעו, או כפי שאנו נוהגים לומר – להציל אותו מעצמו. בלי להגיד דבר, נכון לעכשיו, על המדיניות הזאת, תוך הגבלת הדיון להיתכנות מעשית של הדבר בלבד, הבה נבחן איך ההצעה הזאת תראה בצורתה הפשוטה ביותר. הנה לנו בני אדם, ולהם אינסטינקטים, רגשות ותחושות, הכל מכוונים לשימור עצמי. פעולה נאותה של כל אחד ואחד מהם מביאה איתה את חלקיק התענוג שלה; חוסר פעולה- פחות או יותר את חלקיק הכאב. אלה שניחנו באותם התכונות במידה הראויה משגשגים ומתרבים, אלה שלא זכו להם נעלמים. ההצלחה הכללית של ארגון זה של בני האדם נראה בכך שבמסגרתו אוכלס העולם, ודרכו פותחו היישומים והסידורים הרבים של חיי תרבות. אבל, עולה התלונה, ישנם כיוונים מסוימים בהם מנגנון התמריצים הזה אינו פועל כהלכה. בעוד שכולם מודים שאכן יש לבני האדם תמריץ ראוי לדאוג לאחזקת גופם, להשיג ביגוד ומחסה, להתחתן לדאוג לצאצאים, ולייסד את מוסדות התעשייה המסחר היותר חשובים, עולה הטענה שלא מושגת כמות רצויה של צרכים רבים, כגון אוויר נקי, יותר השכלה, מים איכתיים יותר, בטחון בזמן נסיעה וכיו"ב. ומאחר והנחת היסוד כי הפגמים האלה הם נצחיים, עולה הדרישה ליישום של אמצעי עזר. על כן עולה ההצעה שמתוך המוני האנשים כומת מסוימת, שתהיה לגוף מחוקק, תונחה להשיג את מגוון הדברים האלה. משהוטלה עליהם המשימה, המחוקקים (המאופיינים, בממוצע, על ידי אותם פגמים במערכת המניעים ככל בני האדם בכלל), אשר אינם מסוגלים לבצע את המשימות בעצמם, חייבים לבצע אותם באמצעות האצלת סמכויות- ולכן הם חייבם למנות וועדות, מועצות, וצוותים של סוכנים; ולמלא אותם באותה האנושות הפגומה הנכשלת כל כך. כעת, מדוע שאותה מערכת מורכבת של האצלת סמכויות תצליח במקום בו הסמכה ישירה נכשה? כל גופי התעשייה, המסחר והצדקה אשר נוצרים על ידי האזרחים באופן ספונטני הם המוסמכים הישירים; רשויות הממשלתיות הנוצרות על ידי המחוקקים אשר ממנים סוכנים הם מוסמכים בעקיפין. וכולם מקווים שההאצלה הדו-שלבית הזו תצליח במקום בו הסמכה ישירה נכשלה. מה הרציונל מאחורי התקווה הזו? האם הוא שהמחוקקים והמועסקים על ידם רגישים יותר מכלל הציבור לאותן עוולות שעליהם לתקן, ומחסור אותו הם צריכים למלא? ממש לא, שהרי מתוקף תפקידם הם אלה הרחוקים ביותר מאותן עוולות ומחסור. אולי הרציונל הוא שהמניע העיקרי שלהם מוחלף ממניע משני – פחד מחוסר שביעות הרצון של הציבור שיביא לסילוקם מתפקידם לאלתר? כמעט ולא, שהרי טובה שולית שבשבילה האזרחים לא מתארגנים ישירות, הם גם לא יתארגנו באופן בלתי ישיר, על ידי החלפת משרתי ציבור לא יעילים, במיוחד כשהיעילים אינם בהישג יד. אולי הוא שסוכני המדינה האלה יעשו מתוך תחושת כבוד את מה שהם לא היו עושים משום מניע אחר? ברור שזו האפשרות היחידה שנותרה. ההנחה עליה יסתמכו חסידי הממשלה הגדולה היא, שהדברים שבני האדם לא יתאחדו להשפיע עליהם לתועלתם הפרטית, חלק מהם המוסמך בחוק יתאחד כדי להיטיב עם כולם. אנשי ציבור ובעלי התפקידים אוהבים את זולתם יותר משהם אוהבים את עצמם! נדיבות הפוליטיקאים עולה על אנוכיות האזרחים!

אין פלא, אפוא, שלא עובר יום בלי שעוד כישלון חקיקתי יתווסף לרשימה. אם יש עלה בפיצוצים במכרות פחם למרות המינוי של מפקחי המכרות, אין זה אלא בשל השיטה הכושלת הזו. אם בעלי המספנות בסנדרלנד מתלוננים שהניסיון מראה כי "חוק צי הסחר[7] הוא כישלון גמור", ואם באותו הזמן קבוצה אחרת המושפעת ממנו – הימאים, מראים את חוסר שביעות הרצון שלהם על ידי שביתות נרחבות, הרי שאין זה אלא דוגמא לאיוולת בלסמוך על כוונות טובות תאורטיות על פני האינטרס העצמי המנוסה. אין מקום שלא נצפה לעובדות כאלה ואכן אין מקום שלא מוצאים אותם. הממשלה עושה את עצמה למהנדסים, ממנה את סגנה,  הוועדה לענייני ביוב, לבצע ניקוז של לונדון. והנה רובע למבת' שולח נציגים להגיד כי המסים כבדים ותועלת אין. משעייפו לחכות, רובע בת'נל גרין קורא להתכנס ולדון ב"אמצעים הכי יעילים לבצע ניקוז של המחוז. רובע וונדסוורת' שולח נציגים המתלוננים ומאיימים שלא ישלמו עוד פרוטה עד שלא ייראו כי נעשה משהו. רובע קמברוול מציעים דווקא להגדיל את התשלומים ולבצע את העבודות לבד. בינתיים לא נעשה כל מאמץ לטהר את נהר התמז, והדיווחים השבועיים מראים עליה בתמותה של האוכלוסייה. בבית הנבחרים, לתומכי הוועדה אין מה לענות על הביקורת זול שכוונותיהם טובות. לבסוף, השרים מתייאשים ומוצאים בשמחה איזו אמתלה לגנוז בשקט את הוועדה ואת כל תכניותיה. גם בפקיד סוקר האדריכלות המדינה לא הצליחה יותר מאשר בתפקידה כמהנדס, ולראאיה חוק הבנייה העירונית. הבניינים החדשים עדיין מתמוטטים מפעם לפעם. כמה חודשים מאז, שני בניינים קרסו בבייזווטר, ולאחרונה עוד אח ליד כלא פנטונוויל, וזאת למרות שעובי הקירות עמד בתקן, למרות שהלבנים חוזקו ברצועות ברזל ולמרות כל הפקחים. פשוט לא עלה על דעת אלה אשר סיפקו הבטחות המשלות האלה שניתן היה לבנות את הקירות בלי לחבר באמת בין שתי השכבות, כך שניתן יהיה להסיר את פנימית משהושג האישור של הסוקר. הם גם לא הצליחו לחזות שכשהם דרשו כמות גדולה יותר של לבנים משהניסיון הראה לנחוץ, הם פשוט הבטיחו ירידה הדרגתית באיכות במקביל.  הערובה הממשלתית לבטיחות ספינות הנוסעים לא מתבצעת יותר טוב מהערובה לבטיחות בבנייה. השריפה על ה"אמאזון" פרצה אמנם בשל תכנון לקוי של הספינה כולה או תחזוקה לקויה, אבל למרות אלה היא קבלה אישות האדמירליות לפני שהפליגה. על אף האישור הרשמי, ה"אדלייד" התגלתה, כבר בהפלגה הראשונה, כבלתי ניתנת לניווט, בעלת משאבות חסרות תועלת, צוהרים אשר אפשרו לשטף המים להישפך לתוך התאים, ומחסני הפחם קרובים כל כך לאש עד שפעמיים פרצה שרפה. "וו.אס.לידסיי", אשר התגלה כבלתי כשירה להפלגה, קבלה אישור על ידי סוכן ממשלתי, ואלמלא הבעלים, הייתה מפליגה תוך סיכון עצום של חיי אדם. ל"מלבורן", ספינה שנבנתה במקור על ידי המדינה, לקח עשרים וארבעה ימים להגיע לליסבון, ואז היא נאלצה להישאר במעגן כדי לעבור תיקונים רחבי היקף, למרות שעברה ביקורת קפדנית בטרם ההפלגה. ואחרונה אחרונה חביבה, ה"אוסטרליאן" הידועה  לשמצה, אשר זכתה, לפני הניסיון השלישי העקר להמשיך במסעה, כך מספרים לנו בעליה, ל"אישור מלא של המפקח הממשלתי". הפיקוח אף לא מעניק ביטחון לנוסעים ביבשה. גשר הברזל בצ'סטר, אשר בקריסתו השליך רכבת לתוך נהר הדי, עבר ביקורת רשמית. הביקורת לא מנעה הצבת עמוד במסילת הסאות'איסטרן, אשר הרג אדם אשר הוציא במהלך הנסיעה את ראשו מחלון הקרון. הקטר אשר התפוצץ לאחרונה בברייטון זכה לאישור ממשלתי אך עשרה ימים קודם לכן. וכן, אם נבחן את העובדות בכללותן, מערכת הפיקוח לא מנעה עליה במספר תאונות הרכבת, אשר, כזכור, גדלה מאז שיושם מערך הפיקוח.

3

"ובכן, תנו למדינה להיכשל. אין לה אלא לעשות את מיטב מאמציה. אם היא תצליח, מה טוב. אם לא, אז מה הפסדנו? הרי וודאי שעדיף לפעול ולקוות להצלחה מאשר לשבת בחיבוק ידיים." התשובה לטיעון הזה היא שלמרבה הצער לא רק חוסר מעש חקיקתי אלא אף מעשה החקיקה מביאים לנזק. חוקי הפרלמנט לא סתם נכשלים, לעתים קרובות הם מרעים את המצב. האמת  המוכרת היא שהאיסור לא רק מעכב אלא אף מסייע לדוקטרינה האסורה ,אשר זכתה לאישוש מחדש בדוגמת עבודותיו האסורות של גרווינוס[8], היא חלק מהאמת היותר כי החקיקה עושה לעתים קרובות בעקיפין את ההיפך ממה שהיא מתעתדת לעשות ישירות. כך היה עם חוק המבנים העירוניים. כפי שהוסכם לאחרונה פה אחד על ידי נציגים מכל מחוזות של לונדון, וכפי שהצהיר בפניהם סר וויליאם מולסוורת', החוק "עודד בנייה גרועה, ושימש כאמצעי לכיסוי פרברי המטרופולין באלפי צריפונים עלובים, שהם חרפה למדינה מתורבתת. דבר דומה התרחש בערי המחוז. כאשר חוק הגידור[9] של נוטינגהאם מ-1845הגדיר את המבנה של הבתים העתידים להיבנות, ואת גודל הגינה המוקצית לכל אחד מהם, בניית מגורים למעמד הפועלים בשכירות מתונה היכולה להתחרות עם המבנים הקיימים הפכה לבלתי אפשרית. ההערכה היא שכתוצאה, 10,000 איש לא זכו למגורים שהיו יכולים להיבנות אלמלא החוק, ונאלצו להצטופף יחדיו בחורים נידחים הבלתי ראויים למגורי האדם. וכך, מתוך חרדה להבטיח מגורים בריאים לבעלי המלאכה, החוק השליך אותם למגורים גרועים יותר אף מקודם. הוא הדין עם חוק הנוסעים. הקדחת האיומה אשר התפרצה בספינות המהגרים לאוסטרליה כמה חודשים קודם לכן, כשהיא גורמת למותם של 83 נוסעים על סיפונה של "ביורניוף", 39 על ה"וונוטה", 53 על ה"מרקו פולו" ו104 על ה"טיקונדרוגה", פקדה את הספינות הממשלתיות כתוצאה מצפיפות הנוסעים אשר הותרה על פי חוק הנוסעים. יתרה מכך היא עמדה בתקנים שנקבעו בחוק צי הסחר. הבחינות שנועדו להבטיח את יעילות קברניטי הספינות בפועל הביאו להסמכה של אנשים החכמים באופן שטחי חסרי כל ניסיון, וכפי שמספר לנו בעלים של ספינה אחת, דחיה של רבים מהמנוסים והאמינים ביותר. התוצאה הכללית הייתה שכמות האירועים בים גדלה. הוא הגין בוועדות הבריאות, אשר במספר מקרים אף החמירו את המפגעים שבטיפולם. כך למשל בקרוידון, על פי הדו"ח הרשמי, רשויות התברואה גרמו למגפה אשר פגעה ב1,600 איש והרגה 70 מהם. ושוב, הוא הדין עם חוק רישום הבחרות המסחריות. כפי שהראה מר ג'יימס ווילסון, בעתירתו האחרונה למען ועדה מיוחדת בנושא אגודות הביטוח, החוק שהועבר ב1844 על מנת למנוע תרמיות בועה למיניהם בפועל המאיץ את מעשי הנבזות של 1845 ואילך. אותו האישור הרשמי, אשר נוסד כערובה לטוהר הכוונה, ונתפס על ידי הציבור ככזה, הושג על ידי הרפתקנים פיקחים למען הפרויקטים העלובים ביותר. בעקבות האישור היה מגיע אמון הציבור שלא היה להם סיכוי להשיג בדרך אחרת. כך נגרם המצב בו צצו מאות, פשוטו כמשמעו, מיזמי מרמה שלא היו ראויים לצאת לפועל. ואלפי משפחות שפשטו רגל, לא היו מגיעים למצב זה אלמלא המאמץ החקיקתי להבטיח את ביטחונם.

יתרה מכך, גם כאשר התרופות הנקודתיות האלה שנוצרים על ידי פוליטיקאים אינן מטפחות את אותו הרעה בה הן היו אמרות לטפל, הן מייצרות רעה נלווית, וזה לעתים קשה מהרעה המקורית. הפגם של האסכולה האמפירית הזאת של פוליטיקאים הוא שהם אף פעם לא מסתכלים מעבר לסיבות ישירות והשלכות מידיות. בדומה להמון הנבער הם מתייחסים לכל תופעה ככרוכה בסיבה בודדת המחוללת מסובב יחיד. לא עולה על דעתם כי כל תופעה היא חוליה בשרשרת אינסופית, תוצאה מהמוני התופעות הקודמות לה, ויהיה לה חלק סיבתי בהומני התופעות העוקבות. וכך הם מתעלמים מהעובדה, שכאשר מפריעים לשרשרת סיבתית טבעית כלשהי, משנים לא רק את התוצאה הבאה בתור, אלא כל התוצאות העתידיות הנגרמות חלקית מהדבר. השרשרת הסיבתית של התופעה, ופעולת הגומלין עם שאר השרשראות יוצרת מורכבות העולה לגמרי על יכולת התפיסה האנושית. הדבר נכון גם במקרים פשוטים ביותר. המשרת המכניס לאח חתיכת פחם רואה בעיניו אך תוצאות מעטות מהבעירה. אבל איש המדע ידע שההשלכות רבות הן. הוא יודע שהשריפה מחוללת זרמי אוויר רבים, אשר מזיזים מאות מטרים מעוקבים של אוויר בתוך הבית ומחוצה לו. הוא יודע שבהשפעת החום  גופים הקרובים מתרחבים, ועתידים להתכווץ. הוא יודע שבני האדם המושפעים מהחום משנים את קצב הנשימה ואת קצב ההזעה, ושלכל ההשלכות הפיזיולוגיות האלה חייבות להיות השלכות משנה. הוא יודע שגם לו היה יכול להתחקות אחרי תוצאות של כל הכוחות הפועלים, המכניים, הכימיים, התרמיים והחשמליים, לו היה יכול למנות את כל התוצאות של האידוי, יצירת הגזים בשריפה, האור שנוצר, החום שנפלט, לא היה מקום לתאר את כולם. כעת, אם כתוצאה של פעולה כה פשוטה בחומר המת מולידה תוצאות כה מורכבות, האי שהתוצאות של כל פעולה על החברה האנושית חייבות להיות רבות ומורכבות עד אינסוף. מבנהו המופלא של האורגניזם החברתי, בו כל בני האדם תלויים בזולתם לסיפוק צרכיהם, וכל פרט מושפע מחבריו, לא רק בביטחונו ושגשוגו אלא בבריאותו, מזגו ותרבותו, לא מאפשר לטפל בחלק אחד ממנו בלי שחלקים אחרים יושפעו בדרך הבלתי ניתנת לחיזוי. הטלתם מכס על נייר, ובין לבין אתם מגלים שבשל השימוש בכרטיסי ניקוב הטלתם בבלי דעת מס על עיטורי משי, לעתים לכדי מספר שילנגים ליחידה. הסרתם אגרה על לבנים, וגיליתם כי קיומה הגדיל את סיכוני הכרייה, על ידי מניעת יצירת דפנות לפירים וחציבת מנהרות נוספות. היטל על סבון, אתם מגלים, מעודד ביותר שימוש באבקות כביסה המכילות חומצות, ובכך גורם להרס רב של ביגוד. לאן שלא תפנו, חקריה זהירה תגלה שפרט לפעולה אשר ביקשתם לפעול, השפעתם על הרבה דברים אחרים, וןגרמתם לשינויים רבים בכל הכיוונים. לכן אל לנו להיות מופתעים שהמאמץ של המחוקקים לטפל במפגעים מסוימים הוליד בעקיפין מפגעים שאיש לא חשב עליהם. לא יצליחו להימנע מהם  לא "רוב החכמה" של קרלייל[10], ולא גוף אחר דומה. היווצרותם, על אף היותה ברורה ביותר בדיעבד, אף פעם לא צפויה מראש. כאשר במסגרת חוקי העניים[11] הוכנס סעיף בדבר השכנת חסרי בית  בבתי המחסה[12] המאוחדים[i], איש לא חשב שהדבר יגרום להיווצרות של כנופיות של נוודים אשר יבלו את זמנם בהליכה מאיחוד קהילות אחד למשנהו ברחבי הממלכה. אלה שבדורות עברו תקנו שהכנסייה תיתן סיוע כספי לילדים שאינם רצויים לא חשבו כי ילדים כאלה יקבלו לאט-לאט מעמד של אוצר קטן, והאם שלהם – למבוקשת כבת זוג. הפוליטיקאים גם לא ראו כי בחוקי ההתיישבות הם מייצרים אי שוויון הרה אסון בין רובעים שונים, ומייצרים מערכת המשמידה בתים פרטיים קטנים לטובת  בתי הדירות צפופים, עם ירידה מוסרית ופיזית מתלווית לכך. חוק התפוסה[13] הבריטי נחקק במטרה פשוטה של הסדרת מדידות. אבל מנסחיו התעלמו מכך שבפועל הם מאפשרים "בנייה בפועל בכפייה של ספינות גרועות", ש"לרמות את החוק, דהיינו לבנות ספינה נסבלת למרות קיומו, היה ההישג הגדול שנותר לבונה הספינות האנגלי"[14]. תכליתו של חוק השותפויות העסקיות היה להגדיל את הביטחון המסחרי. אבל אנו מגלים, כי העירבון הבלתי מוגבל הקבוע בחוק מעכב באופן רציני את הקידמה, ובפועל כמעט ואוסר התאגדות של בעלי ההון הקטנים, מהווה מכשול גדול בפני בניית בתי מגורים משופרים לציבור הרחב, מונע יחסים טובים יותר בין בעלי המלאכה למעסיקיהם. הוא גם מונע ממעמד הפועלים אפשרויות השקעה הגונות לחסכונותיהם, ובכך עוצר את ההרגלים הנאותים ומעודד שיכרות.  וכך, אמצעים שכוונותיהם טובות מכל וכל מייצרים מפגעים בלתי-צפויים. חוקי רישוי מעודדים דילול של בירה, מערכת תעודות יושר[15] אשר מעודדת אנשים להיות פושעים, תקנות משטרה אשר גורמים לסוחרי הרחוב להגיע לבתי המחסה. ואז, בנוסף לרעות קרובות ברורות, מגיעות הרחוקות והפחות ברורות, אשר לו היה עולה בידינו להעריך את נזקן המצטבר, היינו מכריזים עליו כרציני אף יותר.

4

אבל מה שיש לדון בו הוא לא כל כך האם יהיה, בעזרת איזו תבונה נוספת, אפשרי לממשלה להגיע לתכליות השונות המוטלות עליה, אלא היתכנות של מילוי זה. זוהי פחות שאלה של יכולה, מאשר שאלה של תעשה. בהינתן כשירות מוחלטת של המדינה, הבה נשקול איזו תקווה יש לנו לקבל ממנה ביצוע משפיע רצון. הבה נסתכל על הכוח המניע הפעיל את מערכת החקיקה, ולאחר מכן נבדוק האם הכוח הזה מופעל בצורה מחושבת כפי שהוא ראוי להיות.

די ברור שכשם שרצון מסוג כלשהו הוא התמריץ הקבוע של פעולות הפרט, כך כל סוכנות חברתית, יהיה טבעה אשר יהיה, חייבת להיות בעלת צבר של רצונות ככוח המניע שלה. אין מקור למה שאנו רואים אצל בני האדם כציבור זולת מה שמקורו באיזו תאווה, תחושה או טעם המשותפים להם. אלמלא היו אוהבים לאכול בשר, לא היו רועי בקר, לא שוק סמית'פילד, ולא איגודי קצביות. האופרות, האגודות בפילהרמוניות, השירונים וזמרי הרחוב – כולם התהוו מאהבת המוזיקה שלנו. חיפשו במדריך המקצועות, קחו מדריך שיראה לכם את לונדון, עיינו בתוכן העניינים של טבלאות ברדשו[16] או בדיווחים של האגודות המדעיות, ראו פרסומות לספרים חדשים, ותיווכחו לראות בפרסום עצמו ובדברים שהוא מתאר, תוצרת כה רבה של הפעילות האנושית, הנוצרת בזכות הרצונות האנושיים. תחת תמריץ זה צומחות התאגדויות[17], העצומות ביותר והשוליות ביותר כאחד – התאחדויות לצורך הביטחון הלאומי והתאחדויות לניקיון הרחובות[18], התאחדויות לחלוקה היומית של הדואר ולאיסוף חתיכות פחם מתוך הבוץ של נהר התמז, התאחדויות המסייעות לכל מטרה, מהפצת הנצרות עד הגנה על בעלי החיים מפני התעללות, מאפיית הלחם לצרכי האומה לאספקת זרעוני סביון לציפורי מחמד.

מאחר והרצונות המצרפיים של הפרטים הם הכח המניע מאחורי כל התאחדות חברתית, יש לשאול את השאלה, איזו מההתאחדויות היא החכי אקונומית? הרי מאחר וההתאחדות אינה בעלת כח כשלעצמה, היא רק כלי. לכן יש לנו לתור אחר הכלי היעיל ביותר, הכלי בעל העלות הנמוכה ביותר, הכלי אשר מבזבז כמה שפחות מהכח המניע, הכלי שהכי לא צפוי להשתבש, והכי קל לתיקון במידה והדברים כן משתבשים. איזה מבין שני המנגנונים שתוארו לעיל, הספונטני והממשלתי, הוא הטוב ביותר?

מצורת השאלה ניתן לראות בקלות את התשובה הצפויה, והיא שהמנגנון הטוב ביותר הוא זה הכולל את הכמות הקטנה ביותר של החלקים. האמרה הנפוצה "אם רצונך שדבר מה יעשה כראוי , עשה אותו בעצמיך" מגלמת אמת התקפה בחיים הפוליטיים כמו בחיים הפרטיים. הניסיון המראה, כי אם מנהל האחוזה מתבקש גם לדאוג לחקלאות בשטחה הדבר מביא להפסדים, ואילו השכרת אותו השטח לחקלאים מניבה רווח, עדיין מתגלם בספרי ההיסטוריה הלאומית שלנו טוב יותר מספרי החשבונות של בעלי האחוזות. הכוח עובר ממחוזות הבחירה לחברי הפרלמנט המייצגים אותם, משם לרשות המבצעת, ממנה לוועדה הממונה, מהוועדה לאחראיים ומשם במורד שרשרת הפיקוד עד הפועלים שהולכים לבצע את העבודה בפועל. הפעולה הזאת מתרחשת דרך מספר מנופים, כל אחד מהם סופג בשל חיכוך ואינרציה חלק מהכוח המניע. לכן הוא גרוע, בשל מורכבותו, כשם שהפעולה החברתית הישירה על ידי פרטים, חברות פרטיות ומוסדות שנוצרו באופן ספונטני, מעולה בשל פשטותה. כדי להעריך כשורה את הניגוד, הבה נשווה בפרוטרוט את פעולת שני המנגנונים האלה.

הגופים הרשמיים ידועים באיטיותם. כאשר ארגון שאינו ממשלתי מתמהמה, לציבור יש פתרון פשוט: הם מפסיקים להשתמש בשרותיו, ובמהרה מוצאים חלופה מהירה יותר. תחת משטר זה של משמעת, כל גופים פרטיים לומדים זריזות. אבל לעיכובים במחלקות המדינה השונות אין מרפא כה פשוט. יש לחכות בסבלנות בתביעות בבית המשפט העליון שנמשכות יותר משאדם חי, ולקטלוגים רשמיים של מוזיאונים. ארמון הבדולח[19], נבנה ואוכלס על ידי בני האדם כשלעצמם, למחוקקים לקח עשרים שנה לבנות לעצמם מבנה חדש. בעוד שאנשים פרטיים מדפיסים ומפיצים ברכבי המדינה באופן יומי חדשות, לעתים תוך שעות מספר מהתרחשותן, דוחות מועצת הסחר[20] יוצאים לאור באיחור קבוע של חודש, ולעתים אף יותר. וכן הלאה. הנה מועצת הבריאות, המתעתדת מאז 1849 לסגור את בתי הקברות שבשטח העיר, אבל טרם עשתה זאת. המועצה המתמהמה זמן כה רב עד שבאה "לונדון נקרופוליס קומפני" ופשוט נטלה את העניין מידיה. והנה בעלים של פטנט, אשר התכתב במשך ארבע עשרה שנה עם משמר הפרשים עד שקיבל תשובה חד משמעית באשר לצפי של שימוש במגף המשופרת שלו על ידי הצבא. הנה מפקד הנמל בפלימות', אשר משהה  את משלחת החיפוש אחרי הסירות הנעדרות מ"אמאזון" עד עשרה הימים אחרי טביעתה.

ושוב, הגופים הרשמיים הם טיפשים. במהלך הטבעי של דברים, כל אזרח שואף לתפקיד לו הוא הכי כשיר. אלה אשר מבצעים את המיזמים בהם בחרו בצורה מספקת מצליחים ובדרך כלל זוכים לקידום בהתאם ליעילותם. הלא יוצלחים שבהם, החברה מגלה במהרה, מפסיקה להעסיק אותם, מביאה לנסות מיזמים פשוטים יותר, ובסוף הם מוצאים מקום שתואם את כישוריהם. אבל בגופים ממשלתיים הדברים שונים לגמרי. כאן, כפי שכולם יודעים, המשפחה, הגיל, התככים והחנופה קובעים הרבה יותר מאשר מעלותיו של אדם. "השוטה של המשפחה" מוצא לעצמו מקום מזומן בכנסייה אם ל"משפחה" יש קשרים טובים. צערי חסר כל השכלה שתועיל לו בשוק העבודה מסתדר נהדר בתור קצין בצבא. שער שיבה או תואר אצולה הם ערובה הרבה יותר טובה לקידום בצי מאשר היכולת. אם כבר, האדם הכישרוני מוצא לעתים כי במשרדים הממשלתיים יכולת היא מכשול – הממונים עליו מתייגעים מהצעות השיפור שלו ונעלבים מהביקורת המרומזת. ולכן המכונה המחוקקת לא רק מסובכת, אלא אף מורכבת מחומרים סוג ב'. מכאן הפספוסים עליהם אנו קוראים מדי יום ביומו – עץ מהיערות המלכותיים לצורך מספנות מתגלה כחסר כל ערך, ניהול הסיוע בזמן הרעב באירלנד מצליח להוציא פועלים מהשדות ולהקטין את היבול הבא ברבע, מילוי פטנטים בשלושה משרדים שונים, שאף אחד מהם לא מנהל רישום של הדבר. וחוסר כשירות זה מתגלה בכל מקום, החל מבעיות האוורור המסובכות של בניין הפרלמנט, וכלה בפרסום ה"לונדון גאזט"[21] אשר תמיד מקופל בצורה לא נכונה.

מאפיין נוסף של הגופים הרשמיים הוא הבזבזנות. במחלקות הראשיות שלהם, בצבא, בצי ובכנסייה, מועסקים הרבה יותר בעלי תפקידים משצריך, וחלק מהיותר מיותרים זוכים לשכר מופקע. העבודה שהתבצעה על ידי הוועדה לענייני ביוב עלתה, כך מספר לנו סר ב' הול, בין 300 ל400 אחוז מעל המתווה המוצע, בעוד שעלויות הניהול היו 35, 40 ו45 אחוז מההוצאות. חבר הנאמנים בנמל ראמסגייט, שדרך אגב לקח מאה שנה להשלים, מוציאים מדי שנה 18 אלף ליש"ט במקום בו הוכח כי [22]5000 ליש"ט יספיקו. וועדת הבריאות יוזמת סקרי שטח חדשים בכל הערים בפיקוחה, צעד אשר לצרכי הניקוז, כפי שמצהיר מר סטפנסון, וכל טירון בתחום ההנדסה יודע, הוצאה מיותרת לגמרי. הסוכנויות הממשלתיות האלה אינן נתונות לאותה מערכת ההשפעות הגורמת למיזמים הפרטיים לכלכל את מעשיהם. סוחרים ובכלל הגופים המסחריים מצליחים כי הם משרתים את החברה בצורה הזולה. אלה מהם שאינם מצליחים בכך מוחלפים ללא הרף באלה שכן. הם לא יכולים להפיל על הציבור את תוצאות הבזבזנות שלהם, ואל כן הבזבזנות נמנעת מהם. אם הפרוייקט הוא רווחי, לא נדרש ממנו להוציא 48% מההון רק על הניהול, כמו במחלקת ההנדסה של ממשלת הודו, והרכבות בהודו, שמכירות בכך, מצליחות להחזיק את עלויות הניהול בטווח ה8 אחוזים. אין בעל מכולת אשר ירשה לעצמו להעלים את המקבילה ל6 מיליון ליש"ט[23], אשר הפרלמנט מוציא בניכויים בדרך לקופת המדינה. עברו בכל מפעל ותראו כי שתי הברירות האכזריות  - ההצלחה או פשיטת הרגל, מכתיבות חיסכון של כל פרוטה. בקרו לעומת זאת באחת המספנות הלאומיות, וכאשר תעירו על הבזבוז המשווע, תזכו לתשובה קלת הדעת "הכל על חשבון הברון."[ii]

תכונה שלילית נוספת של הגופים הרשמיים היא חוסר יכולת להסתגל. שלא כמו המיזמים הפרטיים אשר מתאימים את הפעולות במקרה חירות, שלא כמו בעלי החנויות המוצאים במהרה כיצד לספק ביקוש פתאומי, שלא כמו חברת הרכבות המכפילה את כמות הנסיעות כדי לטפל בזרם נוסעים יוצא דופן, מוסדות הנוצרים במסגרת החקיקה משרכים את רגליהם בשגרתם הקבועה. מתוקף טבעם הם עומדים בדרישות בינוניות בלבד, ונועדו לכישלון בלתי נמנע אם הדרישות יהיו יוצאי דופן. לא תוכלו לפסוע פסיעה אחת ברחוב בלי להבחין בהבדל המשווע הזה. האם כעת קיץ? תוכלו לראות את עגלות המים עושות את הסיבובים הקבועים, בלא כל התייחסות מזג האוויר. היום דרכים שכבר רטובות זוכות למנת מים, בעוד שמחר אותה כמות המים תישפך על דרכים מלאות אבק. האם זה חורף? תראו שכמות אנשי הניקיון לא משתנה כלל, תהיה כמות הבוץ שתהיה. ובמקרה של שלג כבד, יכול לעבור שבוע עד שרחובות יישארו במצב בו ניתן לעבור בהם אך בקושי רב, אפילו בלב לבה של לונדון. ואכן סופת השלגים סיפקה ניגוד נאה בין שני סוגי ההתאחדויות בהשפעתה על האומניבוסים והמוניות. היות והראשונים אינם נתונים במערכת של מחירים קבועים, האומניבוסים הגדילו את מספר הסוסים והעלו את אגרת הנסיעה. המוניות, לעומתם, נתונים לחוק, אשר נחקק בפרלמנט ומגביל את מחיר הנסיעה, ובקוצר ראות אופיינית לא חזה מקרה חירום כגון זה. ועל כן הנהגים סרבו לצאת לעבוד, נטשו את העמדות ואת התחנות, והשאירו את נוסעים חסרי המזל להיסחב ברגל עם כל הכבודה שלהם בעצמם. וכך, דווקא בזמן שהיו הכי נחוצות, הפכו המוניות לחסרות תועלת! חוסר יכולת ההסתגלות של הגופים הרשמיים גוררת לא רק חוסר נוחות רצינית אלא אף עוולות גדולות. כמו במקרה זה של כרכרות, כתוצאה משינוי מאוחר של החוק, הכרכרות הישנות שהיו יכולות להימכר ב10 ו12 ליש"ט[24] כעת בלתי ניתנות למכירה, וכך המחוקק עשק מבעלי הכרכרות את כספם. ושוב, תקנות בדבר העשן[25] בלונדון, התקפות רק באזור גאוגרפי מאוד מוגדר, מטילות בפועל מס על יצרן מסוים בעוד שמתחרה שלו, הפועל אך במרחק רבע מיל נותר ללא מס. וכך, מקורות יודעי דבר מספרים לנו, יש לאחרון יתרון על פני הראשון, בשווי 1500 ליש"ט[26] בשנה. כל אלה הן דוגמאות אופייניות של מפגעים, המשתנים בחומרתם, אשר נגרמים על ידי רגולציה מתוקף החוק. החברה האנושית היא אורגניזם חי וצומח. אם תשימו אותה בתוך מנגנון של נוסחאות מתות, קשיחות, מכניות, היא לא תוכל שלא להיפגע ולקמול. רק אלה מההתאחדויות שפעימותיה זורמות דרכן משעה לשעה ומשתנות כהשתנות החברה תוכלנה לשרת אותה נאמנה.  

כולם יודעים  כיצד כל גוף רשמי הופך למסואב ומושחת. ללא חשיפה לחומר החיטוי של התחרות החופשית, ללא התלות בהמשך חיוניות נמרצת כגופים פרטיים שאינם נתמכים מכספי המסים, כל התאחדויות מתוקף החוק נכנסות למצב של לאות מזלילת-יתר, ממנו עד הניוון רק צעד אחד. המשכורות ממשיכות להגיע בלא כל קשר לפעילות או מילוי החובה, וממשיכות גם אם אין חובות למלא. מקומות כאלה מושכים עצלים ממעמדות הגבוהים, ומקדמים מרמה שחיתות. מנהלי חברת הודו המזרחית אינם נבחרים בשל כישורי ניהול כלשהם אלא בשל הבטחת מתן חסות, הניתנת ומתקבלת תוך התעלמות מוחלטת מרווחתם של מיליוני בני האדם. רשמי הצוואות לא רק מקבלים שכר עתק על העבודה אשר סגניהם המשתכרים בקושי מותרים עשויה רק למחצה, אלא במקרים רבים הם מועלים בתקבולים, גם לאחר אזהרות רבות. קידום במספנות לא נעשה בשל שירות יעיל אלא בשל העדפה פוליטית. הכמורה מטיפה לדברים בהם היא לא מאמינה, במטרה להמשיך את חיי העושר. הבישופים מכזבים בדיווחים על הכנסות. ובעת הבחירות לארגונים שונים, האמידים שבהם נשבעים בחומרה כי הם " pauper, pius et doctus " (לטינית: "עניים, אדוקים בדתם ומשכילים"). מהמפקח העוצם עיניו מלראות את מעילות הקבלן שלפניו, ועד ראש הממשלה המוצא משרות נוחות לקרוביו, אין יום בלי דוגמה נוספת לסיאוב. וזאת על אף גינוי ציבורי נרחב וניסיונות חסרי הרף למנוע את הדברים. כפי ששמענו פעם מעובד ציבור בעל ותק של עשרים וחמש שנה, "במקום בו הממשלה, שם הרשע". זו התוצאה הבלתי נמנעת של הרס הקשר הישיר בין הרווח המתקבל לעבודה המבוצעת. אין אדם אשר מקווה, על אף היותו חסר כישרון, להשיג משרה בחברה מסחרית לו רק יתחנף להם בעיתון ה"טיימס". אבל מאחר ובמשרד ממשלתי אין שום אינטרס עצמי של המעסיק למנוע דבר כזה, המינויים נעשים על ידי אדם שלא יישא בנטל של חוסר יעילות, יש עניין של איזה שוחד. בבתי החולים, המוסדות הצדקה הציבוריים, בבתי ספר שמימונם בא ממענקים, ובכל התאחדות חברתית בה מילוי החובה וההכנסה הכספית אינם כרוכים אחד בשני, ניתן למצוא שחיתות מאין זו. וככל שה מרחק בין הכנסה למילוי החובה גדול, כך הולכת השחיתות וגדלה. על כן השחיתות בארגונים ממשלתיים היא בלתי נמנעת. בגופים מסחריים היא מופיעה לעתים רחוקות, וגם כשזה קורה, אינסטינקט ההישרדות מספק לה מרפא תוך זמן קצר.

לכל ניגוד העצום הזה יש להוסיף, כי בעוד שגופים הפרטיים הם יזמיים ומתקדמים, הציבוריים לעומת זאת לא ממהרים להשתנות, ובפועל מעכבים את הקדמה. איש אינו מצפה מהם להפגין תושייה. ואיש אינו מניח כי הם יחרגו מהשגרה האוטומטית הפשוטה שלהם כדי להתייעל, וזאת תוך מאמץ ניכר של מחשבה ומעשה, כשהם לא מצפים לשום רווח מכך. אבל הם לא סתם מקובעים אלא אף מתנגדים בתוקף לכל שינוי בהם או בתחומים בהם הם נוגעים. עד שבתי המשפט לא החלו לקבל על עצמם את תפקידם של סוכני החוק, הללו התנגדו נחרצות לכל רפורמה בחוק . האוניברסיטאות לא שינו את תכנית הלימודים במשך מאות בשנים, וכעת מתנגדים לאיום הרקונסטרוקציה. רשויות הדואר נלחמו על כל צעד ושעל בניסיונות לשפר את השירות. מר ויסטון יכול לספר עד כמה בתי הספר של הכנסייה לוקים בשמרנות בלתי מתפשרת. התנגדות רשמית לא נמנעת יהיו השלכותיה הרות אסון ככל שיהיו: ראו כי למרות שכפי שסיפרנו לעיל, פרופ' בארלו דיווח כבר ב-1820 כי מבין המצפנים הנמצאים במחסני האדמירליות "לפחות חצי היו חתיכות עץ", למורת הסיכון המתגבר לאניות הצי, "נראה כי מעט מאוד נעשה כדי לתקן את המצב עד השנים 1838-1840". גם לחץ ציבורי אדיר, אין בו די כדי להתגבר על עיקשות המוסדית. עובדה היא שלמרות שבמשך דורות על גבי דורות תשע עשיריות מהאומה התנגדו למערכת של הכנסייה, המלעיטה את אוכלי החינם ומרעיבה את את הפועלים, ועל אף שוועדות שלמות נתמנו לטפל במצב, המערכת עומדת על תילה. ושוב, עובדה היא שמאז 1818 נעשו ניסיונות על גבי ניסיונות לטפל את הטיפול השערורייתי בקרנות הצדקה, ושעשר פעמים, בעשר שנים עוקבות, תרופות שונות הועלו בבית הנבחרים, והעוולות ממשיכות במלוא כיעורן. ולא רק שהמכשירים הללו מתנגדים לרפורמה פנימית, הם גם מונעים רפורמה מאחרים. אנשי הכמורה מתנגדים, בשל האינטרסים המיוחדים שלהם, לסגירת בתי הקברות שבתחום העירוני. סוכני הגירה ממשלתיים מונעים, כפי שמר לינדסיי יכול להראות, שימוש בברזל בכלי שייט. גובי אגרות מונעים שכלולים בתהליכי הייצור עליהם הם יצטרכו לפקח. השמרנות הטבעית, שאנו נתקלים בה מדי יום בהתנהגות כל בני האדם, היא מכשול שבחיי הפרט האינטרס העצמי עוזר לנו להתגבר עליו. הצפי לרווחים מלמד, בסופו של דבר, את החקלאים כי ניקוז עמוק טוב להם, גם אם זה לוקח הרבה זמן. בעלי המפעלים לומדים, בסופו של דבר, מה הדרך החסכונית ביותר להפעיל את מנועי הקיטור, למרות שהולכו שולל בהתחלה. אבל המגזר הציבורי, בו האינטרס העצמי אינו מגבלה לשמרנות, היא משתוללת במלוא הכוח. והתוצאות הרות אסון ומגוחכות. האוצר, כמה דורות אחרי שתקינה חשבונאית, עדיין ניהל את הדברים על ידי חריטה על מקל. בתקציב השנה מופיע סעיף "טיפוח מנורות השמן של משמר הפרשים".

מי יכול, אפוא, להסס בבוחרו בין התאחדויות מתוקף החוק הללו, לבין ההתאחדויות הספונטניות? קבוצה אחת היא איטית, טיפשית, רהבתנית, חסרת כושר ההסתגלות, מושחתת ופוגענית. האם ישנו אדם המסוגל לזהות בקבוצה השנייה תכונות שליליות כבדות משקל מאלה? נכון שלכל מקצוע יש את הרמאות משלו, ולכל מסחר – את עוולתו שלו. אבל בו בעת נכון גם, שכל אותם הפגמים האנושיים חלים גם במוסדות המדינה. וללא הריסון הדיסציפלינרי החמור, הם טופחים לכדי דברים גרועים בהרבה. מאחר ויש למין האנושי נטייה מסוימת להתנהגות פסולה, עולה השאלה האם החברה האנושית תתארגן כך שהתנהגות כזאת תביא מידית לעונש, או שמא ההתארגנות תקשר בין ההתנהגות לעונש אך במקרה רחוק? איזו חברה אנושית תהיה בריאה יותר – זו שבה הסוכנים שממלאים את תפקידם בצורה גרועה יענשו מיד, כשיאבדו את תמיכת הציבור, או זו שבה הסוכנים יענשו רק דרך מנגנון סבוך של פגישות עבודה, עצומות, סקרי דעת קהל, חטיבות פרלמנטריות, ישיבות הקבינט וטפסים רשמיים? האין התקווה שבני האדם ישפרו את מעשיהם אם הענישה תהיה רחוקה ולא מובטחת, מאשר כשהיא קרובה ובלתי נמנעת, היא אוטופיה מגוחכת? אבל זו בדיוק התקווה שרוב המיזמים הפוליטיים מטפחים בבלי דעת. הקשיבו לתכניות שלהם, ותמצאו שהם מניחים כי סוכניהם הממונים יבצעו בדיוק את מה שהם רוצים שיתבצע. זה שהסוכנים שלהם אמינים היא הנחת יסוד ראשונית אצלם. אין ספק שלו רק יכולנו להשיג סוכני חוק טובים, יכולנו ללמד הרבה זכות על הגופים הרשמיים, כשם שלדיקטטורה היו הרבה יתרונות, לו רק יכולנו להשיג דיקטטור טוב.

אבל כדי להעריך נכונה את הניגוד בין הדרכים המלאכותיות להשגת הצרכים החברתיים לאלה הטבעיות, אל לנו להסתכל אך ורק על פגעי הראשונות אלא אף על מעלות האחרונות. ויש מהן רבות וחשובות. ראשית דבר, חישבו על התלות המידית של כל מיזם פרטי בצורך בקיומו, ועד כמה זה בלתי אפשרי בשבילו להתקיים משפסק הצורך. אין יום שלא מתפתח מקצוע חדש ולא מוקמות חברות חדשות. אם הם מסייעים באיזה צורך ציבורי, הם מכים שורש וצומחים. אם לא, הם גוועים מרעב. אין צורך בתעמולה או בחקיקה פרלמנטרית כדי להפטר מהם. כמו בכל התארגנות טבעית, אם אין להם תפקיד, לא מגיע אליהם המזון והם נובלים. יתרה מכך, לא רק ההתאחדויות החדשות נעלמות אם הן מיותרות, אלא אף הוותיקות מפסיקות להתקיים משמילאו את תפקידן. אין הדבר כן בגופים הציבוריים, כמו משרדי הכרוזים[27], הממשיכים להתקיים בתקופות שהמקצוע איבד כל משמעות, או בתי המשפט הכנסייתיים, הממשיכים לשגשג דורות אחרי שהפכו לתועבה. הגופים הפרטיים לעומתם מתפרקים ברגע שאין יתר צורך בהם. מערכת הכרכרות המסועפת ביותר נעלמה ברגע שמערכת הרכבות היעילה יותר נכנסה לשימוש. ולא רק שהיא מפסיקה להתקיים ובזבז את כפסי הציבור, החומרים המשמשים אותה נקלטים חזרה במערכת לשימוש חלופי. הנהגים, השומרים והשאר מועסקים ברווח במקום אחר, ולא מושכים את נטל של עשרים שנה, כמו הפקידים המפוצים על סגירת איזו מחלקה ממשלתית מיותרת. חישבו שוב כמה התאחדויות האלה מתאימות  את עצמן לעבדותן ללא כל אישור רשמי מלמעלה. חוק הוא לכל דברים מאורגנים, כי יעילות מניחה התמחות קודמת. לא רק זה שזה נכון שסוחר צעיר חייב להתחיל במסירת מכתבים לדואר, שהדרך לבעלות מוצלחת על פונדק מתחילה במלצרות, לא רק שזה נכון שבפיתוח האינטלקטואלי חייבות לבוא קודם תפיסות של זהות ושל שניות, בנוסף לזו של מספרים, ובלעדיהם החשבון האריתמטי, האלגברה והחשבון האינפיניטסימאלי נותרים חסרי שימוש. אבל נכון הוא שאין חלק באורגניזם שאינו מתחיל באיזו צורה פשוטה מאיזה תפקיד חסר משמעות ומתפתח לצורתו הסופית בשלבים ההולכים ועולים במורכבותם. כל לב מתחיל ככיס מפעם, כל מוח – כגידול קטן בקצה עמוד השדרה. חוק זה תקף גם לאורגניזם החברתי. בכדי שמכשיר חברתי יעבוד כראוי, הוא לא צריך להיות מעוצב ומושם באופן פתאומי במקומו על ידי המחוקקים, אלא חייב לגדול שלב אחרי שלב מאיזה זרע. כל תוספת חדשה צריכה להיבדק ולהוכיח את יעילותה על ידי מבחן המציאות בטרם תתווסף תוספת נוספת. ורק בתהליך הטנטטיבי הזה בלבד ניתן להפיק מכשיר חברתי יעיל. מאיש נאמן המקבל הפקדות של כספים, צומחת באופן בלתי נתפס מערכת בנקאי עצומה, עם השטרות והמחאות, וחשבוניות, וההעברות המורכבות ובתי הסליקה שלה. סוסי משא, ואז קרונות, ואז כרכרות בכבישים הרגילים ואז קרונות קיטור במסלולים המיוחדים להם- כך התהוותה לה לאיטה התחבורה העכשווית. אין ענף מסחר במדריך שלא יצר לעצמו מערך של יצרנים, מתווכים, סוכנים נודעים וסוחרים קמעונאים באופן כה הדרגתי עד שאיש לא יכול להתחקות אחרי כל הצעדים. והוא הדין עם ארגונים מסוגים אחרים. הגן הזואולוגי של לונדון התחיל כאוסף פרטי של כמה מחובבי הטבע. בית הספר הטוב ביותר לבני מעמד הפועלים – זה במפעלי פרייס, התחיל בחצי תריסר בנים היושבים בין קופסאות של נרות אחרי שעות העבודה בכדי ללמד את עצמם את אמנות הכתיבה עם כמה עטים שחוקים.  שימו לב גם לכך, שכתוצאה מדרך הצמיחה שלהם, ההתאחדויות הספונטניות הללו צומחות ככל שנשרד מהן. התמריץ ליצירתן מלכתחילה גורם להם גם להסתעף לכל מקום הן נחוצות. אבל בסוכנויות הממשלתיות ההיצע לא בא בעקבות הביקוש בכזו קלות. אם תמנו את הוועדה, תקבעו את הרכבה, תקבעו את סמכויותיה, ותנו למנגנון איזה עשור או שניים להתגבש, וגם אז לא תצליחו לגרום להם למלא את חובתם ללא איזו חקיקה פרלמנטרית המושגת אחרי הרבה קושי ועיכובים. 

לו היה פה מקום, היה אפשר לומר עוד הרבה על העליונות של מה שאנשי מדעי הטבע יקראו לו הסדר האקסוגני של מוסדות על פני הסדר האנדוגני. אבל מנקודת המבט שציינו לעיל הניגוד בים המאפיינים שלהם נראה ברור למדי.  

ומכאן העובדה שבעוד שסדר אחד של אמצעיים לעולם יכשל, ירע את המצב, וייצר יותר מפגעים משיצליח לטפל בהם, האחר לעולם יעשה חיל, וילך ישפר את החיים. על אף שבנקודת הפתיחה סוכנויות הממשלה נראות כבעולות עוצמה, סופן לאכזב את כולם.  לעומתן, אף שהמיזמים הפרטיים מתחלים בקטן, המאמץ היומיומי שלהם מדהים את העולם כולו. לא רק שהחברות הבורסאיות מצליחות לעשות כל כך הרבה, זה לא רק שכל הממלכה כוסתה ברשת מסילות הברזל באותו הזמן שלקח לאדמירליות להשיק ספינת קרב בודדת, אלא שאפילו הפרטים לבד מצליחים לעקוף את הגופים הרשמיים. מוזכר לעיתם קרובות ההבדל בין האקדמיה, שלארבעים מחבריה לקח חמישים ושש שנים לחבר את המילון הצרפתי, לד"ר ג'ונסון שעשה את אותו הדבר בשמינית מהזמן. הבדל זה, משמעותי ביותר גם אם נתחשב בהבדלים בין המהדורות, בכל מקרה אינו המקרה הבודד. כאשר התאגיד העשיר בעולם ניסה למלא הצורך התברואתי הגדול, והוא חיבורה של לונדון לתעלת ה"ניו ריבר", הוא נכשל, בעוד שסר היו מידלטון הצליח לעשות זאת במו ידיו. התעלה הראשונה באנגליה, מיזם שהיה אפשר לחשוב שהממשלה היא הגורם היחיד הראוי לתכנן ולבצע אותו, הייתה יוזמתו הפרטית, והושלמה כהשקעה ספקולטיבית של אדם בודד, הדוכס של ברידג'ווטר. ווילאם סמית השלים במו ידיו וללא כל סיוע את ההישג הענק – המפה הגאולוגית של בריטניה. בינתיים, מיזם המיפוי[28], אמנם אמת כי תוצאותיו מדויקות ומשוכללות למדי, כבר מעסיק צוות ענק במשך שתי דורות, וכנראה לא יושלם בטרם יתחלף עוד דור.  הווארד ובתי הכלא באירופה, ביאנקוני והתחבורה באירלנד, ווגהורן והנתיב היבשתי להודו, דארגן והתערוכה האירית, האם אין כל אלה מצביעים על הניגודים המפתיעים? בעוד שאדונים פרטיים כמו מר דניסון בונים בתי דיור למופת, שהתמותה בהן נמוכה לאין שיעור מן הממוצע, המדינה בונה קסרקטינים עם תמותה העולה מן הממוצע אפילו של הערים הצפופות. על  אף שהקסרקטינים הללו מלאים באנשים נבחרים תחת השגחה רפואית צמודה, התמותה השנתית שם מגיעה ל13.6, 17.9 ואף ל20.4 פר אלף תושבים, בעוד שבאוכלוסייה האזרחית באותו גיל ואותו מיקום גאוגרפי, התמותה היא 11.9 פר אלף תושבים בלבד. בעוד שהמדינה בזבזה סכומי עתק בכלא פאקהסרט במטרה לשקם עבריינים צעירים, ולא הצליחה בכך, מר אליס לקח חמישה עשר מהגרועים שגנבים הצעירים של לונדון, כאלה שמשטרה הכריזה עליהם כחסרי כל תקווה, והצליח להחזיר את כולם לדרך המוטב. לצד מועצת ההגירה, שבניהולה מאות של בני האדם מתו מקדחת כתוצאה מעומס יתר, ושתחת הרישיון שלה ספינות כמו ה"וושינגטון" מהווים מוקד של מרמה, אלימות, עריצות ושפלות, עומדת לה "חברת ההלוואות המשפחתית לצרכי הקולניזציה של גב' צ'יזולם", אשר מציעה תנאי מגורים טובים הרבה יותר מאלה הקודמים, לא מטילה מורך רוח על ידי צפיפות יתר אלא תומכת על ידי משמעת מסוימת,  ולא הופכת את בני האדם לקבצנים על ידי חלוקת צדקה, אלא מעודדת את ראיית הנולד, ולא מגדילה את נטל המס שלנו אלא מחזיקה את עצמה בעצמה. הנה לקח לאוהבי החקיקה. סנדלר עושה דברים טוב יותר מהמדינה! המדינה מובסת על ידי אישה!

הניגוד בין תוצאות הפעולות הציבוריות והפרטיות הופך חזק אף יותר, אם ניזכר שאלה חוסכים את העבודה לאלה, ואף עושים את מה נותר להם בלית ברירה. נניח בצד את הצבא ואת הצי, שם דברם רבים נעשים על ידי קבלנים ולא על ידי מקבלי שכר ממשלתי. נניח את הכנסייה ההולכת ומרחיבה את פעולותיה לא דרך חקיקה אלא בשל מאמץ וולונטרי פרטי. נניח את האוניברסיטאות, שם ההוראה היעילה היא לא בידי אנשי הסגל כי אם בידי המורים הפרטיים. במקום זאת נתבונן באופן בו עובדת מערכת המשפט שלנו. עורכי הדין מספרים לנו ללא הרף כי אין אפשרות לקודיפיקציה, ויש שאינם נבונים דיים שמאמינים להם. רק נעיר בדרך אגב, שמה שהממשלה וכל עובדיה לא יכולים לבצע עבור כל חוקי הפרלמנט, נעשה ב-1825 עבור 1500 חוקים בדבר המכס על ידי אדם בודד, מר דיקון יום. הבה נראה אפוא, כיצד שומרים על העדר מערכת חוקים מסודרת. סטודנטים למשפט חייבים, בעודם מתכוננים למבחני הלשכה, ובסופו של דבר לישיבה על ספסלי בית המשפט, להשיג בעזרת שנים של מחקר ידע עם הכמות העצומה של חקיקה לא מסודרת. ומאחר ואין בידי המדינה לסדר, הרי שמניחים (הו איזה סרקזם נכלולי מצד המדינה!) כי כל סטודנט יצליח לסדר בעצמו. כל שופט יכול באופן פרטי לסדר את החקיקה, אבל "החוכמה המצרפית" אינה מסוגלת לעשות זאת. אבל איך כל שופט יצליח לעשות זאת? על ידי היוזמה הפרטית של אנשים אשר סללו לו את הדרך, עד ידי קודיפיקציה חלקית של בלקסטון, קוק ואחרים, על ידי לקט חוקי שותפויות, חוקי פשיטת הרגל, חוקי הפטנטים, חוקים בדבר נשים ושאר הפרסומים המודפסים מדי יום ביומו, על ידי תקצירים של תיקים ומאגרי הדיווחים – כל אחד ואחד מאלה אינו מוצר רשמי. תעלימו את כל הקודיפיקציה הנקודתית שנעשית על ידי האנשים והפרטיים, והמדינה תהיה בורה באשר לחוקים שלה עצמה! אלמלא הטיפול של היזמים הפרטיים בקלקלות המחוקקים, משפט צדק לא היה אפשרי!

איפה נמצא, אם כן, מקור הסמכות להצעות העולות תדיר להרחיב את פעולת החקיקה? אם, כפי שראינו בסוגים רבים של מקרים, צעדי הממשלה כלל לא מטפלים במפגעים שאליהם הצעדים מכוונים; אם, כפי שראינו בקבוצה גדולה נוספת הם, במקום לטפל, מחמירים את המפגעים; וכפי שראינו בקבוצה שלישית, בעודם מטפלים במפגעים מסוימים, נוצרים כתוצאה מכך מפגעים אחרים, חמורים אף יותר; אם, כפי שראינו כעת, הפעולות הפרטיות עולות ללא הפסק ביעילותן על פעולות הציבוריות, אפילו במילוי תפקידים החיוניים למדינה עצמה; מה היא אפוא הסיבה לרצות יותר ניהול ציבורי? התומכים בזה יכולים לבקש הכרה על נדיבות הלב אבל לא על חכמה, אלא אם בשם החכמה נקרא להתעלמות מוחלטת מן הניסיון.

5

"רוב הדיון הזה הוא לא לעניין", יענו יריבינו. "הנקודה האמתית היא לא האם הפרטים והחברות מצליחות יותר מהמדינה כשהן באות להתחרות בה, אלא האם לא קיימים צרכים חברתיים מסוימים שאך ורק המדינה יכולה למלא. נכון כי היוזמה הפרטית עושה המון, ועושה זאת כשורה, ואף על פי כן נכון שמדי יום עולים צרכים רבים אותם אין היא השיגה ולא מצליחה להשיג. במקרים אלה חוסר היכולת שלה ברור, ולכן ראוי למדינה לפצות על חסך זה, אם לא בצורה מושלמת, לפחות בצורה כלשהי".

בלי להזכיר את הדוגמאות הרבות שכר הבאנו, המראות כי הממשלה צפויה להביא יותר נזק מתועלת אם תעשה זאת, ובלי להתעמק בעובדה כי ברוב המקרים עליהם דובר כביכול, החסך הנראה של היוזמה הפרטית הוא, כפי שניתן להדגים נחרצות, תוצאה של התערבות ממשלתית קודמת, הבה נעסוק בטענה זו כשלעצמה. לו לא היה צורך בחוק החסר הימי כדי למנוע מספינות לא תקינות לצאת לים, והצוות שלהן לא היה זוכה לטיפול בלתי ראוי, ולו לא היו חוקי השיט לייצר את אלה, ולו היו כל מקרי המפגעים ובעיות המיוצרות ישירות ובעקיפין על ידי החוק נזרקים מהקטרגוריה, הרי  לא היה נותר אלא בסיס קטן ביותר לטיעון שלמעלה. אבל נניח שאחרי שהסרנו את כל המכשולים המלאכותיים, יישארו לנו צרכים רבים שלא באו לכדי מימוש, ואין לנו דרך לראות כיצד מאמץ ספונטני יכול להשיגם. ואף אם נגיד שהנחנו את כל אלה, עדיין השאלה האם ראוי להתערב בחקיקה ניתנת בספק מוצדק.

שכן הטיעון האמור כרוך בהנחה חסרת בסיס שההתאחדויות החברתיות ימשיכו לפעול רק באופן בו הן פועלות כעת, ולא יפיקו שום תוצאה נוספת על מה שנראה כי צפויות הן להפיק. אסכולה זו של הוגים מורגלת להפוך את שכל האדם המוגבל למידה של תופעות שרק ידע בלתי מוגבל יכול לתפוס אותן. אם היא לא רואה דרך לעשות דבר מה, חזקה כי הדבר לא ייעשה. למרות שהחברה האנושית הצמיחה, דור אחר דור, פיתוחים שאיש לא חזה, לא קיימת אצלם בפועל אמונה בהתפתחויות לא צפויות בעתיד. הוויכוחים הפרלמנטריים אינם אלא מאזן מורכב של הסתברויות, המקבלות את המצב כנתון. אבל על יום מוסיף מרכיבים חדשים, דברים בלתי אפשריים לכאורה הם מעשים שבכל יום ויום.  מי חזה לפני מספר שנים כי פליט מכיכר לייצ'סטר יהפוך תוך זמן קצר לקיסר של צרפת[29]? מי חיפש סחר חופשי במשרד של בעלי הקרקעות? מי חלם שבעיית פיצוץ האוכלוסין האירית תפתור את עצמה באופן ספונטני, כפי שקורה עכשיו? השינויים החברתיים לא מתרחשים באופן צפוי, הם חלים בדרכים שנראות לשכל הישר כלא סבירות. מספרה היא לא מקום סביר להתחלה של תעשיית הכותנה. איש לא ציפה ששכלול חקלאי חשוב יגיע מסוחר מרחוב לידנהאל. חוואי הוא האדם האחרון בעולם שהייתם חושבים שישפר את הפרופלור של ספינות הקיטור. סוגים חדשים של אדריכלות היינו מחפשים אצל כל אחד פרט לגנן[30]. אבל בעוד שהשינויים הכי לא צפויים מגיעים מדי יום בדרכים משונות ביותר, המחוקקים מניחים כל יום שהדברים ימשיכו רק באופן שראיית הנולד  האנושית מניחה. על אף שהם מכירים תדיר, כשהם מצהירים את אותה האמרה הנדושה "מה היו אבותינו אומרים!", כי תוצאות נפלאות הושגו בשיטות שאיש לא היה מסוגל לחזות, בכל זאת אין כעל אמונה כי הדבר ימשך. לא יהיה זה מן התבונה להכניס הסתברות כזאת לשיח הפוליטי שלנו? האם לא נוכל באופן רציונלי להסיק שמה שקרה בעבר עתיד לקרות שוב?

האמונה החזקה הזאת בהתאחדויות-מדינה מתלווה על ידי אמונה כה חלשה בהתאחדויות הטבעיות (שכן אלו מנוגדות לאלו), שלמרות כל ניסיון העבר, ההנחה שהצרכים החברתיים יזכו לפתרון ספונטני, גם אם לא נוכל להגיד מראש כיצד, תיראה מגוחכת בעיני רבים. ואף על פי כן, דוגמאות לדבר זה בדיוק מתרחשות אל מול עינינו ממש. למשל תופעה בל תיאמן מתועדת במרכז אנגליה. כל אחד שמע על מצוקת תווי הגרביונים [31], צרה כרונית זה דור או שניים. עתירות חוזרות ונשנות הופנו אל בית הנבחרים לטפל במצב, ונעשו הניסיונות חקיקה, כולם ללא הועיל. נראה כי אין מרפא למחלה. אבל לפני שנתיים –שלוש, הומצאה מכונת סריגה חישוקית, אשר עקפה לאין שיעור את הנולים הישנים בתפוקתה, אך אשר הייתה מסוגלת לייצר רק את חלק השוק של הגרביון ולא את חלק כף הרגל. אין ספק כי בעלי המלאכה בלייצ'סטר ונוטינגהאם חשבו על המכונה בחרדה ובציפיה שזו רק תחמיר את מסכנותם. אבל הרחש ההיפך הגמור, וכל צרותיהם פסקו. בגלל ירידה בעלויות הצריכה התרחבה עד כדי כך שהנולים הישנים, אשר מקודם היו רבים כפליים משנצרך למלאכה, כעת מופעלים כולם ליצירת רגליים לתוצרת שלך המכונה החדשה. עד כמה מטורף היה לצפות לפתרון שכזה! אם מפתרונות לא צפויים למפגעים נעבור למילוי לא צפוי של צרכים, נמצא מקרים דומים. איש לא זיהה בגילוי האלקטרומגנטיות של ארסטד תחילתם של דרכים חדשות למלחמה בפשע ושל הרחבת המסחר. איש לא ציפה שהרכבות יביאו להפצת ספרות זולה, כפי שקורה היום. איש לא הניח, כאשר אגודת האמנות תכננה את התצוגה הבינלאומית של התעשייה בהייד פארק, שהתוצאה תהיה אתר תרבות ונופש פופולרי בסיידנהאם.

אבל יש תשובה עמוקה אף יותר לטענות אוהבי האדם חסרי הסבלנות. לא רק שיש לסמוך על התושייה החברתית למלא במהרה את הדרישות המופרזות יתר על המידה הללו באיזה אופן שקט וספונטני. ולא רק שכשהדבר יתרחש כך, באופן טבעי, המילוי יהיה מילוי יעיל, במקום הניסיונות הכושלים  של המילוי המלאכותי. אלא עד שהדבר יתמלא באופן טבעי, אל לו להתמלא כלל. לרבים יהיה זה פרדוקס מפתיע, אבל ניתן בהחלט להצדיקו, כפי שאנו מקווים להדגים בהקדם.

כפי שצוין לפני זמן מה, הכח אשר מייצר ומניע כל מנגנון חברתי, בין אם ממשלתי, מסחרי או אחר, הוא הצטברות מסוימת של רצונות פרטיים. מאחר ואין פעולה אנושית ללא רצון, כך נטען, לא יכולה להיות פעולה חברתית ללא צבר של רצונות. לכך ניתן להוסיף כאן שהכלל לגבי הפרט הוא, שהרצונות הבוערים יותר, אלה התואמים לצרכים החיוניים יותר, הם הראשונים להתמלא, בשעת צורך גם על חשבון רצונות פחותים וחלשים יותר. והוא הכלל לגבי החברה, כי הדרישות החיוניות לחיים החברתיים, אלה הנחוצות להמשך הקיום והתרבות האוכלוסייה, יממושו באופן טבעי קודם לאלה בעי אופי פחות לוחץ. כשם שהפרט דואג לעצמו לאוכל תחילה, ואז למזון ומחסה, ומשהבטיח לעצמו אלה נושא אישה. אז, אם הוא יכול להרשות זאת לעצמו, הוא משיג חדרים מרופדים בשטיחים, ופסנתר, וארון יינות, שוכר משרתים ועורך ארוחות חגיגיות. כך בהתפתחות החברה אנו רואים תחילה צירופים של הגנה נגד אויבים ודרך טובה יותר לצוד מזון. תוך זמן קצר צצים סידורים מדיניים הנדרשים לשמור על צירוף זה. מאוחר יותר, מתוך הביקוש לעוד מזון, עוד בגדים ועוד בתים עולה חלוקת העבודה[32]. וכשהצרכים החיוניים באו על סיפוקם, מתחילות לצמוח לאיטן הספרות, המדע והאמנויות. האין זה ברור שההתפתחויות העוקבות הללו מתרחשות לפי סדר חשיבותן? האין זה ברור שמאחר וכל אחת מהן נוצרת מצבר הרצונות, הן חייבות להתרחש לפי סדר חשיבותן, אם הכלל בשביל הפרט הוא שהרצונות החזקים תואמים את הפעולות הכי נחוצות? אכן, האין זה ברור שסדר החשיבות היחסית ישמר בצורה אחידה יותר בפעולה החברתית מאשר בפרטית, שכן ההפרעות הייחודיות של כל פרט המפרות את הסדר בפעולה שלו, נבלעות בממוצע הכללי בפעולה החברתית? אם פלוני לא מצליח לראות את זה, הבה ניתן לו ספר המתאר את חיי מחפשי הזהב. שם הוא ימצא מעט מהדוגמאות לתהליך כולו. הוא יקרא כי המחפשים צריכים לאכול, ולכן הם מציעים מחירים כאלה שעדיף להחזיק חנות מאשר לעסוק בחיפוש עצמו. מאחר ובעלי החנויות צריכים להסיק אספקה, הם נותנים סכומי עתק תמורת העברת מטענים מהעיר הקרובה, ויש אנשים, הרואים כיצד ניתן להתעשר בקלות מכך, הופכים את העניין לעסק שלהם. זה מייצר ביקוש לעגלות וסוסים, והמחירים הגבוהים מושכים את אלה מכל הקצוות, ובעקבותם באים מתקינים  הגלגלים והרצענים. חרשי המתכת להשחיז את מכושי הכרייה והרופאים לרפא את הקדחת מקבלים שכר מופרז לפי הצורך בהם, וכך הם נוהרים בהתאם. הסחורות הזמינות הופכות ללא זמינות, ויש צורך עולה וגובר לייבא יותר ויותר מהן. יש צורך להעלות את שכר של צוותי הספינות, שמא יערקו כדי להצטרף לחיפושי הזהב,  מה שמעלה את עלות התעבורה, והעמלות הגבוהות מושכות בתורן עד עוד ספינות. וכך תוך זמן קצר נוצרת מערכת אספקה החובקת את העולם כולו. כל שלב בהתפתחות זו מתרחש לפי סדר הנחיצות, או כפי שאנו אומרים, בסדר עוצמת הרצונות המתמלאים. כל אדם עושה את מה שהוא מוצא למשתלם ביותר, ומה שמשתלם הוא מה שבני אדם אחרים ישלמו הכי הרבה עליו. ומה שהם יתנו הכי הרבה עליו הוא מה שהם הכי חפצים בו, בהתחשב בנסיבות. וכך הסדר חייב להיות מהחשוב היותר לחשוב פחות. אם צורך כלשהו אינו מתמלא אף פעם, הרי זהו צורך שאיש אינו משלם דיו כדי שמישהו ירצה לעסוק במילויו, וזה חייב להיות צורך נחות יותר מכל שאר הצרכים עליהם הם מוכנים לשלם יותר, ועל כן חייבים להמתין עד שדברים נחוצים יותר יעשו. והאין זה ברור שכלל זה תקף בכל קהילה? האין זה נכון בשלבים מתקדמים של ההתפתחות החברתית, כמו במוקדמים, שכמניחים לדברים להתרחש מעצמם, הצרכים הקטנים יידחו מפני הגדולים?

הנה לנו, אפוא, ההצדקה של הפרדוקס לכאורה, שעד שהצורך הציבורי לא מתמלא מעצמו, אין למלא אותו כלל. בחברה המורכבת שלנו, כמו בחברות הפשוטות יותר, דבר שאינו נעשה בדרך כלל הוא הדבר אשר האזרחים אינם רואים את הרווח בעשייתו כמו שהם רואים בדברים אחרים. על כן זהו דבר שהחברה לא רוצה שייעשה כמו שהיא רוצה דברים אחרים. אם נעסיק אזרחים באופן מלאכותי למלא את הצורך, הרי שאנו נצטרך להתיר את הדבר האחר שהם היו עושים – לא עשוי, ובכך נקריב את הצורך היותר גדול לטובת הקטן.

"אבל," יכולה אולי לעלות התנגדות" אם הדברים הנעשים על ידי הממשלה, או לפחות על ידי ממשל ייצוגי, הם גם לפי איזה צבר רצונות, למה שלא נצפה גם שם לכפיפה של הנחוצים פחות לנחוצים יותר?" התשובה היא שלמרות שיש נטייה מסוימת להיצמד לסדר הזה, למרות שהצרכים הראשוניים של ביטחון הציבורי והאישי, מהם צמחה הממשלה במקור אכן מתמלאים לפי הסדר, ולמרות שייתכן וזה יהיה נכון לעוד דרישות ראשוניות ופשוטות למדי, כאשר מגיעים למצב בו הדרישות מעטות, כוללות ובוערות, אלא דומות  אלה שיש למלא בשלבים המאוחרים של התפתחות התרבות האנושית, דהיינו רבות, חלקיות, ולא דחופות, אין יותר לסמוך על כושר השיפוט של הממשלה. שום גוף מחוקק לא יצליח לבחור כראוי מתוך הכמות העצומה של רצונות גופניים, שכליים ומוסריים זוטרים, שקבוצות שונות באוכלוסייה שונות באופן שונה, ומשתנות ממקרה למקרה דווקא את זה הכי קריטי. שום אדם או קבוצה של אנשים יכול לזהות מתוך התבוננות בחברה האנושית מה היא רוצה. יש להניח לחברה להרגיש בעצמה מה נחוץ לה ביותר. דרך הפתרון צריכה להיות נסיינית, ולא תאורטית. כאשר מתירים את האזרחים לחוות מפגעים ואכזבות שונים מדי יום ביומו, הם מפתחים בהדרגה סלידה מאלה בפרופורציה ישירה לעוצמתם ורצון להפטר מהם. כתוצאה מכך, כאשר יצוצו באופן ספונטני התאחדויות לטיפול במפגעים, הרעות היותר חולות תטופלנה ראשונות. ויהיה          בתוכו המון אנומליות, או אנומליות לכאורה), הוא עדיין אמין הרבה יותר משיקולם של המחוקקים. בשביל מי שמטיל בכך ספק, יש דוגמאות מובהקות, וכדי שהדבר יהיה תקף כמה שיותר, אנו ניקח את המקרה בו כוחות השלטון נחשבים כמתאימים ביותר להחליט. אנו מתכוונים לאמצעי התחבורה.

האמנם אלה הגורסים שעדיף היה שמסילות הברזל היו מתוכננות ונסללות בידי הממשלה מאמינים גם שסדר החשיבות היה נשמר כשם שהוא נשמר במערכת היזמות הפרטית? מתוך התמריץ של עומס התנועה האדיר, העולה על האמצעים שהיו אז, הופיעה מסילת הברזל הראשונה, בין ליברפול ומנצ'סטר. אחרי כן הופיע ה"גראנד ג'נקשן" ("המחלף הגדול") והמסילות ללונדון ובירמינגהם (שנבלעו כיום בלונדון ונורת'איסטרן). אחריהם, מסילות  ה"גרייט וסטרן", ה"סאות'ווסרטן", ה"סאות'איסטרן", ה"איסטרן קאונטיאז", ה"מידלנד". ומאז קווי משנה וענפים שונים מעסיקים את הקפיטליסטים שלנו. חברות הרכבות התחילו, ובצדק, מהקווים היותר נחוצים, וכתוצאה מכך יותר משתלמים. באופן דומה הפועל מבכר מקומות עם שכר גבוהה על פני אלה עם שכר נמוך. ספק רב אם הממשלה יכלה לאמץ סדר טוב יותר, שכן מה שבוצע היה המיטב. כל הראיות מצביעות על כך שהממשלה, אם הייתה בוחרת, הייתה מגיעה לסדר גרועה יותר. בהעדר דוגמאות מקבילות באופן ישיר, ניתן להביא במקום זאת דוגמאות למקרים של סלילת כבישים לא נבונה בהודו ובמושבות. דוגמא אחרת היא המאמצים הממשלתיים לשיפור התקשורת. יש לתהות על העובדה כי שליטינו הקריבו מאות בני אדם ובזבזו הון תועפות בניסיון לאתר את המעבר הצפון-מערבי[33], שגם לו היה נמצא, היה חסר כל תועלת, ולעומת זאת החקירה של מצר היבשה של פנמה, כמו גם סלילה של מסילות הברזל וכריית תעלות לחצייתו נשארה בידי החברות הפרטיות. אבל אם לא נצמד לדוגמה כל כך בלתי ישירה, נסתפק בדוגמה אחת של תעלה מסחרית שנכרתה בידי המדינה כאן אצלינו – התעלה הקלדונית. נכון לעכשיו   (1853), הפרוייקט עלה למעלה מ1,100,000 ליש"ט[34]. התעלה פתוחה לשייט שנים רבות, ונציגים בתשלום מועסקים ללא הפסק כדי להבטיח שימוש בה. התוצאה הסופית, כפי שעולה מהדו"ח השנתי לשנת 1852 היא לדקלמן: תקבולים השנתיים – 7,909 ליש"ט, הוצאות השנתיות – 9,261 ליש"ט, הפסד, 1,352 ליש"ט. האם חברה פרטית הייתה משקיעה סכום עצום שכזה בשביל הישגים כה עלובים?

ואם הממשלה נכשלת עד כדי כך בהערכת החשיבות היחסית של הדרישות החברתיות כשהן מאותו הסוג, עד כמה חזקה עליה להיכשל אם הן מסוגים שונים. אם במקום בו די בשכל פשוט כדי לקבל תוצאה נכונה המחוקקים ועושי דברם  טועים נחרצות, כמה איומות תהיינה השגיאות במקום שבו שום שכל לא יספיק, מקום בו עליהם להחליט בין המוני הצרכים, גופניים, שכליים ומוסריים, שאין לערוך ביניהם שום השוואה ישירה. כמה הרות אסון תהיינה התוצאות לו יפעלו לפי שיקולם הפגום. ואם מישהו יזדקק לדוגמה כדי להבין את הדבר, הבה ניתן לו לקרוא ציטוט מסדרה של מכתבים אשר פורסמו זה מכבר ב"מורנינג קרוניקל"[35] אודות מצב החקלאות בצרפת. אחרי שהמחבר חווה את דעתו כי החקלאות הצרפתית מפגרת במאה שנים אחרי החקלאות הבריטית, הוא מוסיף:

יש לכך שתי סיבות עיקריות. ראשית דבר, מוזר ככל שזה ישמע לגבי מדינה בה שני שליש מהאוכלוסייה הם אנשי חקלאות,  המקצוע עצמו לא זוכה לכבוד. אם צרפתי זוכה ולו במידת מה של השכלה מיד הוא נס העירה, בוודאות של שביבי מתכת הנמשכים אל אבן שואבת. אין לו טעם כפרי ולא נטייה לתענוגות הכפר. צרפתי החובב חקלאות יהיה מראה נדיר ביותר. וכאמור, הנטייה הלאומית הזאת זוכה לעידוד דרך מערכת השלטון הריכוזית – בריבוי בעלי המשרות ושכר הפקידים. אנשים בעלי מרץ ותושייה גדולים מתאמצים להגיע ואז לצלול לעולמה של פריז. שם הם מנסים להיות פקידים בחירים. בכל אחד משמונים וארבעה המחוזות של צרפת אלה שהמרץ והתושייה שלהם פחותים מנסים בכל זאת להגיע אל השף-ליו, בירת המחוז. שם הם מנסים להיות פקידים בכירים פחות. ואם נרד נמוך יותר, לקנה מידה קטן יותר, התוצאה תהיה אותה תוצאה.  כיחס המחוז לצרפת כולה, כן יחס השכונה למחוז, ויחס הקהילה לשכונה. כל מי שיש לו, או חושב שיש לו, ראש על כתפיו, עושה את דרכו לערים להשיג משרה. אלה הטיפשים, או נחשבים לטיפשים בעיני הזולת, נשארים בבית לטפל בשדות, להרביע את הבקר ולגזום את גפנים כפי שעשו דורות על גבי דורות של אבותיהם לפניהם. כך שלא נותרים כל בעלי שכל בכפרים.  כל הידע, המרץ והתושייה הלאומית מתנקזים אל הערים. אם תצאו את העיר, ברוב במקרים לא תמצאו אדם משכיל או בן תרבות עד שתגיעו לעיר  אחרת. כל השטח ביניהם הוא שממה אינטלקטואלית.

מה תכלית ההדרה המתמדת הזאת של הכשירים ממחוזות הכפר? תכליתה היא לוודא שיהיו די פקידים להשיג את כל אותם הדברים ממשלת צרפת חושבת לנחוצים – אספקת בידור, פיקוח על מכרות, סלילת כבישים ובניית גשרים, כמו את המבנים הרבים המשמשים אותה, הדפסת ספרים, עידוד האמנויות היפות, פיקוח על ענף זה או על מפעל ההוא, ועשיית אלף ואחד הדברים המתבצעים בצרפת על ידי המדינה. וכדי לתחזק את צבא עובדי המדינה יש אפוא להפקיר את החקלאות. בשם שמירה על איזו מוסכמה חברתית מזניחים את צורך חברתי מרכזי. הבסיס של החיים עצמם נשחק לטובת איזה יתרונות בלתי חיוניים. כלום לא צדקנו אפוא כשאמרנו שעד שהצורך מסופק באופן ספונטני אין לספק אותו כלל?

6

וכאן אנו יכולים לזהות את הקשר ההדוק בין הכשל היסודי שבהתערבויות הממשלתיות הללו והכשל שהופרך לאחרונה על ידי הסברת השוק החופשי. כל אותם כלים בחסות החוק המייצרים תוצאות שלא היו נוצרות בדרך אחרת, מגלמים כולם צורה סמויה של התפיסה הפרוטקציוניסטית. אותו קוצר הראייה אשר ממליץ על מכסים והגבלות ביחס למסחר, הוא אשר ממליץ על כל אותם משרדים ההולכים ומתרבים בניהול חיי החברה. ואותה ביקורת תקפה בשני המקרים גם יחד.

שהרי כלום לא היה המשגה המניע את כל החוקים לשמירה מלאכותית על ענף מסחר זה או אחר ביסודו הדבר בו דננו זה עתה, והוא ההתעלמות מהעובדה שכשגורמים לבני האדם לעשות דבר אחד, דבר אחר נותר באופן בלתי נמנע בלתי-עשוי? המחוקקים אשר חשבו כי יהיה חכם להגן על המשי בתוצרת המקומית מפני המשי הצרפתי, עשו זאת מתוך מחשבה שההגנה על ענף זה של התעשייה תהיה לרווח טהור לאומה. כלל לא עלה על דעתם שבני האדם המועסקים בענף זה יכלו לעבוד בענף אחר, זה שאינו מצריך הגנה של מחוקקים, ולייצר משהו רווחי אף יותר. בעלי הקרקעות שטרחו כל כך הרבה למנוע מחיטה שגדלה בחו"ל להגיע לשווקים במקום חיטה שהם גדלו מעולם לא הבינו עד הסוף שהעובדה ששדותיהם אינם מניבים תבואה רווחית עד כדי שהם מפחדים שתחרות תשאיר אותם בחוץ, מוכיחה רק שהם מגדלים תבואה לא נכונה במקום הנכונה, וכך עבודת האדמה שלהם מניבה הפסד יחסי. בכל המקרים בהם ענף של מסחר התקיים בזכות מכסי מגן ולא היה מתקיים בלעדיהם, ההון הופנה לאפיק יצרני פחות מזה שהיה מגיע אליו עם הזרימה הטבעית. וכך, כדי לאייש משרדות ממשלתיות מסוימות, בני האדם וויתרו על משרות אחרות עדיפות יותר.

ברור אפוא, שכפי שנטען לעיל, אותה ההתעלמות שזורה בכל אותן ההתערבויות, בין במסחר בין בדברים אחרים. בעודם מעסיקים את בני האדם להשיג טובת הכלל זו או אחרת, המחוקקים אינם מבינים כי הם מונעים בכך השגת איזו טובה אחרת. הם מניחים מתוך הרגל שכל טובה שתושג תהיה טובה טהורה, ולא הטובה המושגת רק דרך כניעה לאיזו רעה שלא הייתה מתקיימת אחרת. ומששגו בכך, הרי שהם מסיטים באופן פוגעני את העמל האנושי. כמו במסחר, כך כל בדברים אחרים, העמל יגלה באופן ספונטני ויעיל מכל גילוי ממשלתי, מה השימוש הכי ראוי בשבילו. באור הנכון, שתי הטענות זהות. החלוקה לעניינים מסחריים ואלה הלא-מסחריים היא שטחית ביותר. ניתן להכליל את כל הפעולות המתחרשות בחברה תחת ההגדרה: מאמץ אנושי מספק רצונות אנושיים. בין אם הסיפוק מגיע דרך מקח וממכר,  טן בכל דרך אחרת, אינו משנה בקשר לחוק הכללי. בכל מקרה ומקרה  יהיה נכון שהרצונות היותר חזקים יסופקו לפני החלשים, ובכל מקרה ומקרה יהיה נכון גם שסיפוק הרצונות החלשים מוקדם יותר מאשר באופן טבעי לא יבוא אלא על חשבון סיפוק הרצונות החזקים.

7

לשלל העצום של הרע המוכר הנגרם מחקיקת יתר יש להוסיף את הרע הסמוי, רע, שעל אף עוצמתו כמעט ואינו מזוהה, אף על ידי המיטיבים לראות את הנולד. כאשר המדינה עושה את מה שאין לה לעשות, התוצאה הבלתי נמנעת היא שדברים שצריך לעשות לא נעשים. זמן ועמל הם משאבים מוגבלים, מכאן נובע בהכרח שחטאי המעש של המחוקקים כוללים גם את חטאי המחדל. התערבות מרושעת כוללת הזנחה הרת אסון, וכך ימשך על עוד המחוקקים לא יהיו יודעי- כל כל-יכולים. מטבע הדברים עצמם סוכנות אשר ממלאת שתי משימות שונות תמלא אותם בצורה לא מושלמת, הן בשל העובדה שמילוי משימה אחת מונעת ממנה לעסוק במילוי המשימה האחרת, והן בגלל שהסתגלות לתכלית האחת משמעותה ירידה במסוגלות לתכלית האחרת. כפי שהיטיבו לתאר את הנקודה במאמר "להב

המעוצב הן לצרכי גילוח והן לצרכי גילוף, חזקה עליו שלא יטיב לגלח כמו תער גילוף ולא לגלף כסכין מגלפים. בית ספר לציור, המתפקד במקביל כבנק, יפיק כנראה ציורים גרועים ויסלק שטרות גרועים גם כן. חברת גז אשר תשמש במקביל מעונות יום לילדים, ברור לנו כי לא תטיב להאיר את הרחובות וגם לא לחנך את הקטנים."[36]

 ואם המוסד לוקח על עצמו לא שני תפקידים כי אם תריסר, אם הממשלה, שתפקידה להגן על אזרחיה מפני תוקפנות מבית ומחוץ, עוסקת בהבעת בהפצת הנצרות, הפעלת מוסדות צדקה, חינוך הדור הצעיר, רגולציה של רכבות, פיקוח על בניית בתים, קביעת תעריפי מוניות, בדיקת מחסומי ריח של אנשים, חיסון של  תינוקות, טיפול במהגרים, קביעת שעות עבודה ראויות, פיקוח של בתי מלון, בחינת ידע של קברניטי ספינות המסחר, אספקת ספריות ציבוריות, קריאה ואישור של מחזות תאטרון, בחינה של ספינות נוסעים, דאגה לאספקת מים לבתים פרטיים, ורגולציה של אינסוף דברים החל בשטרות בנקאיים וכלה בתעריפי סירות באגם הסרפנטיין, האין זה ברור שחובתה הראשית תתמלא בצורה גרועה ביחס ישיר לשאר הדברים שהיא נוטלת על עצמה? כלום זמנה המרצה לא יתבזבזו על תכניות, חקירות, תיקונים, דיונים ומחלוקות על חשבון משימתה העיקרית? האם מבט אחד בדיוני המחוקקים מאושש כי זו היא המציאות? והאין זה נכון שבשמן שבית הנבחרים והציבור מעסיקים את עצמם בהתערבויות המרושעות הללו, התקוות האוטופיות הללו, הדבר הכי נחוץ כמעט ולא נעשה?

הביטו וראו, על כן, את הסיבה הישירה לכל הסטיות החקיקתיות שלנו. אנו מוותרים על המהותי בכדי לרדוף אחרי הצללים. כל השיחות ליד האח או במועדון או במסבאה על שאלות של חוקי הדגן[37] ושאלות על הכנסייה, ושאלות על מערכת החינוך, ושאלות על חוקי הרווחה, כולן – מקורן בחקיקת יתר, ואילו שאלת הצדק לא זוכה אלא במעט שבמעט תשומת הלב, ומדי יום אנו מסכינים לכך שמדכאים, מרמים ובוזזים אותנו. המוסד אשר היה אמור לסייע לאדם אשר מצא את עצמו בין גנבים, מסגירה אותו במקום לידי עורכי דין, פרקליטים וצבא שלם של פקידים, ומרוששת אותו בתשלומים על צווים, הוראות, תצהירים, זימונים לדיונים, עמלות מכל סוג והוצאות עד אין מספר. הוא מסתבך בנבכי בתי המשפט הרגילים, בית המשפט העליון , תביעות, תביעות נגדיות ועתירות שונות, ולעתים קרובות מתרושש במקום לקבל עזרה. ובזמן שזה קורה, נערכות אספות, מאמרי מערכת נכתבים, נערכות הצבעות, מוקמות אגודות ונערכים קמפיינים, לא בכדי לטפל בעוולות הענק הללו, אלא כדי לבטל התערבות נפשעת של אבותינו לטובת התערבות משלנו. האין זה ברור שההזנחה הרת הגורל הזאת היא תוצאה של החטטנות השגויה הנ"ל? נניח שהתפקיד הרשמי היחיד של השלטון היה ההגנה מפני האיומים מבית ומחוץ, כלום ניתן לעלות על הדעת שמנגנון הצדק היה מושחת אז כמו שהוא כעת? האם מישהו מסוגל להאמין שאילו הבחירות לפרלמנט היו מתנהלות בדרך כלל סביב שאלת הרפורמה במערכת המשפט שלנו, היא הייתה נשארת מה שסר ג'ון רומילי מכנה "מערכת טכנית שהומצאה במטרה לייצר עלויות נוספות"? האם מישהו מניח כי אם הגנה יעילה על פרטים ורכושם הייתה נושא קבוע בדיוני הפרלמנט, האם בית המשפט העליון היה מתעתע בנו ומחזיק בטלפיו רכוש בשווי העולה על מאתיים מיליון ליש"ט, ממשיך בדיונים על מקרים מסוימים למעלה מחמישים שנה, עד שכלה הכסף מרוב עמלות, ומבזבז מדי שנה שני מיליון בעלויות של אחזקה[38]? האם מישהו יעז לטעון שאילו תעמולת הבחירות התמקדה ברפורמת החוק כנגד השמרנות בחוקים, בתי המשפט של הכנסייה היו ממשיכים במשך מאות בשנים להתפטם על רכושם של היתומים והאלמנות? שאלות אלה ככמעט ומופרכות עד כדי גיחוך. אפילו ילד מסוגל לראות שמאחר והציבור הכללי מכיר בשחיתות המשפטים והסלידה מכך היא אוניברסלית, הדבר היה נגמר מזמן, לו רק הייתה התנהלות בתי הדין הנושא הפוליטי בה' הידיעה. אלמלא העובדה שהציבור עסוק ללא הרף בדברים אחרים, כלום היינו סובלים שאדם אשר התעכב מלתת מענה לאיזו דרישה רשמית בעוד מועד ייכלא לחמש עשרה שנה בעוון ביזוי בית המשפט, כפי שאירע למר ג'יימס טיילור. היה זה בלתי אפשרי שפקידי הממשלה, משמתבטלות משרות הנוחות שלהם לא רק יפוצו על ידי המשך קבל שכרם המופקע עד יום מותם,  אלא אף שבע שנים לאחר מכן, בעלות כוללת המוערכת ב700- אלף ליש"ט[39]. לו הייתה המדינה מוגבלת לתפקידי ההגנה והמשפט שלה, לא רק הציבור אלא אף המחוקקים עצמם היו מוחים נגד שחיתות. כאשר תחום הפעילות ואפשרויות להצטיין יצומצמו, כל המחשבה, התושייה והרהיטות המושקעת היום על ידיד חברי הפרלמנט במזימות בלתי אפשריות ותלונות ממוצאות תושקע אז באספקת צדק פשוט, טהור, יעיל וזול. האיוולת מסובכת של הז'ארגון הלגלי שלנו, אשר אינו מיתן להבנה של אנשים מחוץ למערכת ואשר מאפשרת כפל פרשנויות תגמר חיש קל.  לא נשמע יותר תדיר על חוקי הפרלמנט מנוסחים בצורה כל כך מגושמת עד שנדרשים תריסר תיקונים והחלטות של שופטים בטרם יוכל איזה עורך דין להסביר כיצד הם אמורים לפעול. לא יהיו צעדים טיפשיים כדוגמן חוק פירוק חברות הרכבת, אשר, על אף שנחקק ב-1846 במטרה לסגור את חשבונותיהם של תרמיות הבועה סביב שגעון הרכבות[40], משאיר אותם פתוחים עד 1854 ואשר, על אף שהמעות מצויות, מונע את החזר החובות לנושים על אף שזכותם הוכחה לפני שנים. לא יותר עוד לעורכי הדין לנהל ולסמך את מערכת הזכויות על הקרקע המגוחכת הנוכחית, אשר מעבר לסחבת המשפטית והפסדים הכספיים לה היא גורמת ללא הפסק, מורידה את ערך הנכסים, מונעת השקעת הון יעילה בהם, מעכבת את התפתחות החקלאות, ובכך פוגעת בשיפור מעמד האיכרים וברווחת המשק. בקיצור, יפסקו השחיתות האיוולת והטרור של מערכת המשפט, והדבר ממנו אנשים נסים מפניו כמפני אויב יזכה למעמד של מה שזה אמור להיות – חבר.

מה רב הוא אפוא הרוע הסמוי, אשר בנוסף לרוע הגלוי המפורט לעיל הוא תוצאה שמביאה עלינו מדיניות ההתערבות הזאת! כמה טינה נוטרים האנשים, במקום להיות משוחררים ממנה! מי לא העדיף להסכין עם הפגיעה מאשר להסתכן בעלויות הגבוהות של המשפט? מי לא התייאש מטענה צודקת כי "מה שאבד – אבד"? מי לא שילם על דרישה לא מוצדקת כדי לא להגיע לאולם הדיונים? פלוני יספר כיצד משפחתו נושלה מנכס זה או אחר בשל חוסר היכולת הכלכלית להגן עליו בבית המשפט. אלמוני יספר על מספר מכריו שירדו מנכסיהם בעקבות תביעות. הנה עורך דין שהתעשר מממון שנלקח מקשיי יום ומחסכונות הנרדפים. והנה סוחר שפעם היה אמיד, אבל עוולות מערכת המשפט הביאו אותו לבי,העניים או למחסה המשוגעים. הרוע שבמערכת המשפט שלנו חודר לכל תחומי החיים החברתיים, הופכת כמעט כל משפחה לענייה יותר משיכלה להיות, פוגעת כמעט בכל פעילות עסקית, מעוררת חרדות יומיומיות אצל כל סוחר. והסיבה מדוע בני האדם מסכינים לכל האבדן הזה של רכוש, זמן, עשתונות, נוחות, הינה כי הם עסוקים במרדף אחרי מזימות שבסופן יביאו עליהם פגעים אחרים.

הו לא, המצב גרוע הרבה יותר. ניתן להוכיח בבירור כשרב העוולות הללו, נגדן עולה קול מחאה, ושלצורך הטיפול בהן מחוקקים ברוב רעש חוקים מיוחדים, הן עצמן תולדה של מערכת המשפט המחפירה שלנו. כך למשל, עובדה יודעה ביותר היא שהזוועות מהן מפיקים תועמלני הבריאות שלנו הון פוליטי, מצויים הכי הרבה בנכסים אשר מוחזקים שנות דור בידי בין המשפט העליון, וכך ניתן להתקות בוודאות על עקבות של הסיבות לאסון זה. כמו כן, הוכח שהסבל המתמשך של אירלנד, שהיה מקור לאינספור חוקים,  נוצר בעיקר בשל מערכת בלתי צודקת של חכירת הקרקעות וסיבוכים בנהלי הירושה. המערכת יצרה בעיות אשר מנעו מכירה של קרקעות ובכך עצרו בפועל כל שיפור של המצב,  הביעו את בעלי הקרקעות אל בית העניים, ושנדרש "חוק הנכסים המעוכבים"[41] כדי לחתוך את כל הקשרים הגורדיאניים, ולהפוך את החקלאות לאפשרית פעם נוספת. ההזנחה המשפטית היא גם הסיבה העיקרית לתאונות הרכבת. אם המדינה הייתה ממלאת את התפקיד הראוי, ומעניקה לנוסעים תרופה הולמת להפרות החוזה במקרים בהם הרכבת מתעכבת, התוצאה הייתה מניעה יעילה יותר מאשר הבדיקה היותר מדוקדקת או הרגולציה היותר מתוחכמת, שהרי ידוע ביותר שמקור רוב התאונות הן האי-סדרים בהפעלת הרכבת. גם במקרה של ליקויים בבניית הבתים, ברור כי מערכת הצדק הזמינה, הנמרצת והיעילה הייתה הופכת את חוקי הבנייה למיותרים. כלום אין האדם אשר מקים בית מחומרים גרועים אשר הורכבו שלא כהלכה ומסתיר את הדבר עם טפטים וטיח, ומוכר אותו כראוי למגורים, אשם בפועל במעשה מרמה? האין זה רואי כי החוק יכיר במרמה זו, כשם שהוא מכיר במקרה מקביל של מכירת סוס כושל? ואם התרופה המשפטית הייתה פשוטה, זמינה ומובטחת, כלום לא היו הבונים מפסיקים לרמות? וכך הוא הדבר במקרים אחרים – מפגעים שבני האדם מבקשים ללא הרף מהמדינה לרפא בעזרת פיקוח והשגחה נוצרים בעצמם מכך שהממשלה לא מבצעת את תפקידה המקורי.

ראו, אם כן, כיצד המדיניות הנלוזה הזו מסבכת את עצמה. לא רק שהחקיקה המתערבת לא מצליחה לטפל במפגע אליו היא מכוונת, לא רק שהיא מחמירה מפגעים אחרים, לא רק שהיא מייצרת מפגעים חדשים, נוראים מקודמיהם, אלא היא מטילה על בני האדם דיכוי, שוד ושבר, הנוצרים מאי-אספקת הצדק. ולא רק שהיא מוסיפה לרעות הנגלות שפע של רוע סמוי, אבל גם בכך, מחוללת הזדמנויות לעוד התערבות אשר שוב פועלת ונפעלת באותו האופן. וכך, כדרכו של עולם, "מה שנשתל ברע, ברוע יישא פרי"[42].

8

נדמה שאחרי שזיהינו את הסיבות היסודיות כל כך לגינוי של כל פעולה ממשלתית זולת זו שהניסיון הכללי מראה שהיא נחוצה ביותר, יהיה זה מיותר לזהות סיבות משנה לדבר. לו היה הדבר מתבקש, יכולנו, בהתבסס, לדוגמה, על עבודתו של מר לינדסאי על חוקי השיט והמסחר הימי[43], להגיד הרבה על המורכבות המסובכת אליה מוביל התהליך הזה של הוספת רגולציה על רגולציה – כל אחת נחוצה ביותר בשל הבעיות של הקודמת. המורכבות הזו פוגעת, דרך אי הבנות, עיכובים, וסכסוכים משפטיים, בכלל החיים החברתיים שלנו. ניתן גם להוסיף משהו על ההשלכות המטרידות של "אשליית הענק", כפי שקורא מסייה גיזו[44] ל-"אמונה בכוחו הריבוני של המנגנון הפוליטי". הוא מייחס את המהפכה האחרונה בצרפת[45] לאשליה זו, שכל התערבות נוספת מצד הממשלה רק מחזקת אותה. אבל הבה נדלג על כל אלה ונקדיש את מעט המקום שנותר להתשת האומה אשר פיקוח ממשלתי זה מייצר.

אוהב האדם הנלהב, הדורש בדחיפות חקיקה פרלמנטרית לטיפול באיזה מפגע או להשגת טובת הכלל כלשהי, חושב שההסתייגות הגורסת כי בני האדם יפגעו מוסרית אם הדבר יעשה בשבילם במקום שהם יעשו אותו בעצמם לזניחה ומופרכת. הוא תופס בבהירות את הטוב שהוא מנסה להשיג, שהוא תמיד דבר חיובי וקל לדמיון. הוא אינו תופס את ההשפעה המתפזרת, הבלתי נראית והמצטברת לאיטה על שכל האוכלוסייה, ולכן אינו מאמין בקיומה, וגם אם כן, חושב שהדבר אינו ראוי לתשומת לב. אילו הוא היה רק זוכר שכל אופי לאומי נוצר בהרגה על ידי מעשים ונסיבות מדי יום ביומי, כשכל יום לבדו נראה לא חשוב עד כדי שלא ראוי לציינו, הוא היה מבין שמה שנראה זניח במבט על חלק זעום ממנו, במלואו ייראה מטיל אימה. או, אם הוא ייכנס לחדר הילדים, ויתבונן כיצד פעולות החוזרות על עצמן, כשכל אחת יראת לא חשובה כשלעצמה, מייצרות בסופו של דבר הרגל, שישפיע על כלל החיים העתידיים, הוא יקבל תזכורת שכל השפעה על האדם מותירה רושם, ואם היא ממשיכה, הרושם יהיה ניכר. קשה לשכנע את האם הבלתי מתחשבת, כי  כשנכנעת ללא הפסק לדרישות, "אימא, קשרי לי את הסינר", "אימא, עזרי לי עם הנעליים", וכיו"ב, כל אחד מהוויתורים האלה גורם לפגם. אבל הצופה הנבון רואה, שאם זה יימשך ויתקיים גם בתחומים אחרים, הדבר יבולים בסופו של דבר לחוסר כשירות. מורים של האסכולה הישנה, אשר הראו לתלמידיהם פתרונות לכל קושי, לא השכילו להבין שהם יצרו גישה מחשבתית העומדת בסתירה להצלחה בחיים. המורה המודרני, לעומתם, מעודד את תלמידיו לפתור את בעיותיהם בעצמם, כשהוא מאמין שבכך הוא מכשיר אותם להתמודד עם הבעיות איתן הם יתקלו כשיצאו לעולם הגדול וכבר לא יהיה איש שיעמוד לצידם ויושיט עזרה. ועובדה שחלק גדול מהאנשים היותר מצליחים עשו זאת בכוחות עצמם[46] מאוששת את דעתו. ובכן, האין זה ברור שאותו היחס בין המשמעת להצלחה נכון גם ברמה הלאומית? כלום אין האומות מורכבות מבני האדם, והאין חוקים הפועלים על בני האדם בצעירותם, פועלים עליהם גם משבגרו? האין זה נכון לגבי שתיין, שכל ערב של הוללות כובל אותו יותר ויותר? או הסולר, שכל עסקה מוצלחת מחזקת את רצונו להגדיל את היקף הפעילות? או של קבצן, שככל שתעזרו לו יותר כך הוא ירצה יותר סיוע? או של אדם העסוק תמיד, שככל שיש לו יותר דברים לעשות כך הוא מסוגל לעשות יותר? והאם לא נובע מכך שאם כל פרט נתון לתהליך זה של הסתגלות לתנאים, האומה בכללותה תהיה נתונה גם כן, ושבמידה ואנשים זוכים לרק מעט סיוע מגורם חיצוני הם יהפכו עצמאיים, ובמידה שהם יזכו לסיוע רב יהפכו לחסרי עונים? איוולת היא להתעלם מהתוצאות האלה רק בגלל שאינם ישירים ונראים בקלות לעין. אך כי התהוותם היא איטית, הם בלתי נמנעים. לא נוכל להתחמק מחוקי ההתפתחות האנושית כשם שלא מוכל להתחמק מחוק הכבידה. וכל עוד הם תקפים, התוצאות הללו חייבים להתרחש.

אם ישאלו אותנו מאיזה צד יופיע חוסר העונים לכאורה הזה, הנובע מהשגחת יתר מצד המדינה, נענה כי ניתן לראותו בנסיגה של הצמיחה החברתית המחייבת ביטחון עצמי בבני האדם,  בהיסוס המתיירא מכל קושי שטרם נתקלו בו, בהסתפקות חסרת על מחשבה במצב הדברים כפי שהם. הבה ניתן לכל אחד, לאחר התבוננות הראויה בהתפתחות המהירה המתרחשת באנגליה, בה בני האדם קבלו סיוע מועט יחסית מהממשלה , או, טוב אף יותר, בחינה של התקדמות חסרת התקדים של ארצות הברית, המאוכלסת על ידי אנשים שעשו זאת בכוחות עצמם וצאצאיהם המיידים, ניתן לאותו אדם להמשיך לאירופה היבשתית  ולבחון כמה מתעכבת שם הקדמה, וכמה העיכוב היה גדול יותר אלמלא היוזמה הבריטית.  הבה ניתן לו ללכת להולנד, ולראות שאף שההולנדים הראו בהתחלה כישורים בתחום המכונות ויש להם ניסיון רב בתחום ההידראולי, לאמסטרדם לא הייתה אספקה סדירה של מים עד שחברה בריטית לא ארגנה כזאת. הבה ניתן לו ללכת לברלין, ולשמוע שמה שהיה נדרש בשביל לקבל את אספקת הים דוגמת זאת שלונדון מקבלת זה דורות הוא מיזם של חברה בריטית, הממומן על ידי הון בריטי בפיקוח בריטי. הבה ניצן לו ללכת לווינה, וללמוד שם שתאורת העיר, בדומה לערים רבות ביבשת, מתבצעת על ידי חברת גז בריטית. הבה ניתן לו ללכת אל הרון, אל הלואר, אל הדנובה,  ולגלות שהאנגלים ייסדו תעבורה ממונעת קיטור על הנהרות האלה. הבה ניתן לו לחקור אודות הרכבות באיטליה, ספרד, צרפת, שבדיה, דנמרק, כמה מהן הן מתוכננות על ידי האנגלים, כמה נעזרו בהון אנגלי, כמה מהן מבוצעות על דיי קבלנים אנגליים, כמה מהן מופעלות על ידי מהנדסים אנגליים. הבה ניתן לו לגלות גם, שבמקומות בהן הרכבת היא בבעלות ממשלתית, דוגמת רוסיה, המרץ, ההתמדה, והחכמה המעשית שמקורן באנגליה וארה"ב נקראו לסייע. ואז, במקרה שהדוגמאות האלה של קדמת גזע העצמאיים ומגושמות של הנתונים בממשל פטרנליסטי לא תספיק לו, הוא יכול לקרוא בספריו של מר לאנג[47] אודות מסעותיו באירופה וראות את הניגוד בפרוטרוט. ומה הוא מקור הניגוד? על פי סדר הדברים הטבעי, היכולת  העזרה העצמית צריכה להתהוות בכל מקרה מתוך הרגלי העזרה העצמית. ובהינתן שאר הגורמים שווים, העדר היכולת חייב לנבוע בכל מקרה מהעדר הביקוש לכך. האין שני הראשונים ושני האחרונים תואמים את העובדות כפי שהוצגו באנגליה ואירופה? האם לא היו תושבי שניהם, לפני מספר מאוד שנים, זהים למדי ברמת היזמות? כלום לא היו האנגלים אף בפיגור מבחינת הייצור, הקולוניזציה והמסחר שלהם? והאם השינוי היחסי העצום במובן זה לא התרחש בו בעת עם התלות העצמית הרבה אליה הורגלו האנגלים? והאם האחד לא נגרם על ידי האחר? מי שמטיל בכך ספק יתבקש לספק סיבה סבירה יותר מזו. מי שמכיר בכך חייב להודות כי ההתשה המתמדת של הציבור על ידי סיוע ממשלתי בלתי פוסק אינו דבר של מה בכך, אלא שיקול נכבד ביותר.  הוא ייראה כי בלימה כללית בצמיחה הלאומית היא מפגע גדול משתוכל כל טובה מסוימת לפצות. ואכן, כשהוא יבחן את הדבר האדיר הזה, ההתפשטות של האנגלים על הפני העולם, הוא יציין את העובדה שאין לכך שום מקבילה באחת מאומות אירופה היבשתית. וכשהוא יהרהר בכך שההבדל חייב להיות בעיקר בשל שוני של האופי וכיצד שינוי האופי הזה הוא תולדה עיקר של שינוי במשמעת, הוא יבין שייתכן ולמדיניות כזאת יש חלק נכבד בקביעת גורלה המוחלט של האומה.

9

אבל אין לנו את האופטימיזם לחשוב שהטיעון הזה ישנה את אמונותיהם של אלה השמים את מבטחם בחקיקה. לאנשים בעלי חשיבה מסוג מסוים הטיעונים שהוזכרו לעיל יהיו בעלי משקל. לאנשים בעלי חשיבה מסוג אחר – משקל זניח או בכלל שום דבר, והם אף לא יושפעו מהצטברות הטיעונים. לאמת הנלמדת מהניסיון יש גבולות משלה. הניסיון ממנו לומדים חייב להיות ניסיון שניתן להעריך, ואילו ניסיונות העוברים סף מסוים של מורכבות הופכים לבלתי נגישים לרוב הציבור. וכך הדבר עם רוב התופעות החברתיות. אם נזכור שלמרות העובדה שזה אלפיים שנה או יותר האנושות מטילה רגולציה על המסחר, ולאורך כל הדרך חונקת ענפי מסחר מסוימים והורגת מרוב נדיבות אחרים, ושכל ההוכחות הנחוצות תמיד היו לנגד עיניהם, רק לאחרונה הם גילו שמה שהם עושים מזיק תמיד. ואם נזכור שגם כיום רק חלק קטן מהם מבין זאת, הרי אנו למדים שניסיון החוזר על עצמו ללא הרף ומצטבר ללא הפסק לא יצליח ללמד, אלא אם קיימים תנאים שכליים הנדרשים להטמעת אותו הניסיון. ואף אם יש הטמעה, הרי שהיא בלתי משולמת ביותר. האמת הנלמדת מובנת רק למחצה, גם על ידי אלה שאמורים להבין אותה הכי טוב. כך למשל סר רוברט פיל[48], באחד מנאומיו האחרונים, אחרי שתיאר את העלייה האדירה בצריכה כתוצאה מסחר חופשי ממשיך ואומר:

וכך, אפוא, אם רק תוכלו את הצריכה הזאת, אם, בעזרת חקיקתכם ובחסדי שמיים, אתם יכולים לשמור על הביקוש לעבודה ולהביא שגשוג לסוחרים וליצרנים שלכם, הרי שלא רק שתגדילו  את סך האושר האנושי, אלא אף תתנו לחקלאי המדינה שלנו את הסיכוי הגדול ביותר להגדיל את רווחתם שהביקוש הזה מעניק.

-טיימס, 22 לפברואר 1850

וכך השגשוג הנוצר מזניחת כל חקיקה, מיוחס במקום לסוג מסוים של חוקים. "אתם יכולים לשמור על הביקוש", הוא אומר, "אתם יכולים להביא לשגשוגם של הסוחרים והיצרנים", בעוד שהעובדות אותן הוא מביא מראות שהדרך היחידה בה הדבר יעלה בידם היא אם הם לא יעשו דבר. הוא מפספס לגמרי את תמצית האמת שבבסיס העניין, שהחוק גרם לנזק רב, ושהשגשוג האדיר נגרם לא בשל קיומו של חוק אלא בשל העדרו, ואמונתו בדבר חקיקה, שהניסיון הזה היה אמור לערער אותה כהוגן, נשארת לכאורה איתנה מאי פעם. או הנה שוב בית הלורדים[49], אשר כנראה עוד לא מאמין בהיצע ובביקוש, מאמץ בשבועות האחרונים חוק הקובע-

כי בטרם תיערך קריאת ראשונה בכל הצעה בקשר למפעלי הבנייה הדורשים פינוי בכפייה של שלושים או יותר מבתים המאוכלסים על ידי מעמד הפועלים  במחוז או מקום מסוים, מקדמי ההצעה יצטרכו להפקיד בידי פקיד הפרלמנט הצהרה המפרטת את מספר הבתים האמורים, תיאורם ומצבם, מספר (ככל שניתן להעריך) של בני האדם שיעקרו ממקומם, ומה הם הסעיפים , אם בכלל, בהצעה שלהם כוללים פתרונות לחוסר הנוחות העולה מעקירה שכזאת.

 לכן, אם בתחום פשוט יחסית של יחסי מסחר, לקח של דורות רבים אינו נלמד, ואם נלמד מובן שלא כהלכה כלל, ספק אם אפשר לקוות שבכל התופעות החברתיות, מוסריות, שכליות או פיסיות, האמת המוצגת תזכה להערכה הראויה לה. העובדות טרם זוכות להכרה כעובדות. כשם שהאלכימאי מייחס את שורת הכישלונות שלו לאיזה חוסר איזון בחומרי הגלם, העדר זיקוק ראוי או חום לא נכון, ולעולם לא לכך שמאמציו הם מאמצי שווא ותכליתו אינה ניתנת להשגה, כך כל כישלון ברגולציה מצד המדינה נתפס אצל הסוגד לחקיקה כתוצאה של איזה פספוס פה או טעות קטנה שם, ומכל אלה, כך הוא מבטיח לכם, המחוקקים יידעו להימנע בעתיד. בגלל שהוא מתחמק באופן זה מן העובדות, למטח אחרי מטח מהם אין שום השפעה.

אכן, האמונה הזאת בממשלות היא טבעית במובן מסוים, ורק התבגרות תאפשר להתגבר עליה. מאז הימים בהם המלכים נחשבו לאלים למחצה חלה ירידה הדרגתית בערכת כוחם על ידי בני האדם. הירידה הזאת עדיין ממשיכה והדרך עוד רבה. אין ספק שכל ראייה נוספת מקדמת אותה במידת מה, אם כי לא במידה שנדמה תחילה. השפעתה מתקבעת אך ורק במידה והיא מצליחה להשפיע על האופי. שכן, כל עוד לא משנה אופי החשיבה, הסרה של איזו טעות אחת מסוימת יגרור בהכרח הופעתן של טעויות אחרות מאותו הזן. כל אמנות טפלות לא מתות בקלות, וחוששתני שהאמונה בכוחה הכל יכול של הממשלה אינה יוצאת דופן.


[1] Chancery

[2] 500,000 ליש"ט במונחי 2010

[3] כ335 אלף ליש"ט במונחי 2010

[4] 1807-1814, חלק מלחמות נפוליון

[5] יצרן של בשר משומר שסיפק אותו לצרכי הצי הבריטי. ב1848 התגלה שכ300 טון של בשר זה שנרכשו החל מ1844 לא היה ראויים לאכילה.

[6] מתוך : הבשורה על פי מתי 25:14-25

[7] בשמו המלא – "החוק לשיפור תנאיהם של קברניטים קצינים וימאים ושמירה על המשמעת בשירות המסחרי של 1850"

[8] גרווינוס (Gervinus), גאורג גותפריד (1805-1871), היסטוריון וחוקר תרבות גרמני. ב1853 פרסם חוברת בשם "המבוא להיסטוריה של המאה ה-19" (Einleitung in die Geschichte des neunzehnten Jahrhunderts ), בה הוא חזה כי עתידה של גרמניה להיות דמוקרטית. החוברת עוררה סערה בחוגים הפוליטיים והספרותיים דווקא בשל העובדה שממשלת באדן העמידה את גרווינוס לדין בשל פרסומה וגזרה עליו חודשיים מאסר והשמדה של כל העותקים, גזר דין שבוטל מאוחר יותר בערכאות גבוהות יותר.  (מובא על פי Buchheim, Carl Adolf (1879). "Gervinus, Georg Gottfried". In Baynes, T.S. Encyclopædia Britannica. 10 (9th ed.). New York: Charles Scribner's Sons.)

[9] גידור (באנגלית: Enclosure) הוא התהליך במשפט המקובל, שיטת המשפט שמקורה בבריטניה, שבו קרקע שבה יש לציבור זכויות הופכת לקרקע בבעלות פרטית מלאה ולשימוש פרטי. (ויקיפדיה)

[10] "תנו לאיש את כוס הכבוד שהוא ראוי לו, וקיבלת אם החברה אידאלית עליה חולמים המשוררים. מדרג המיטיבים, עם הנאצלים שבאנשיכם בראש העניינים, בכל מקום – לפי דרגת הכשירות לאותו המקום. וכאשר רוב החוכמה פועלת ומנהלת, באופן בלתי נמנע רוב ההצלחה תבוא. Carlyle, Thomas (1850). Latter-Day) Pamphlets. London: Chapman & Hall.)

[11] Poor-Laws

[12] Workhouses

[13] Tonnage-law

[14] הציטוטים מתוך  הפרוטוקולים של הישיבה של המכון המלכותי של בריטניה הגדולה מתאריך 6.2.1852

[15] A ticket-of-leave system

[16] לוח זמני הרכבות באנגליה, פורסם בין השנים 1839-1961

[17] Agencies

[18] במאה ה-19, האזרחים היותר עמידים היו שוכרים אנשים לנקות את הרחוב לפניהם מפסולת וגללי סוסים

[19] Crystal Palace, מבנה שהוקם ב-1851 לכבוד "התערוכה הגדולה" - התערוכה העולמית הראשונה למוצרי תעשייה (The Great Exhibition of the Works of Industry of All Nations), שנערכה בלונדון.  חרב בשריפה בשנת 1936. (מתוך ויקיפדיה)

[20] Board of Trade

[21] העיתון הרשמי של הממשלה הבריטית.

[22] 1.7 מיליון ליש"ט ו470 אלף ליש"ט במונחי 2010 בהתאם.

[23] כחצי טריליון ליש"ט במונחי 2010

[24] 950 ו-1150 ליש"ט במונחי 2010 בהתאם

[25] Smoke-Bill

[26] 141 אלף ליש"ט במונחי 2010

[27] Heralds' offices

[28] Ordnance Survey

[29] לואי נפוליאון, אשר שהה באנגליה בין השנים 1846-1848 כפליט בעקבות ניסיון הפיכה כושל הפך לקיסר נפוליאון השלישי ב1852.

[30] לקראת התערוכה הגדולה של 1851, נערך מכרז אדריכלי למבנה שיאכלס את התערוכה. הזוכה היה ג'וזף פקסטון, שדווקא נודע בתור גנן, אשר הציע מעיין חממה הענקית. מבנה זה נודע כ" ארמון הבדולח" (ראו הערה 19)

[31] Stockingers

[32] Division of labor

[33] המעבר הצפון־מערבי הוא מעבר ימי המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, דרך הארכיפלג הארקטי הקנדי. (ויקיפדיה)

[34] 114.47 מיליון ליש"ט במונחי 2010

[35] הטקסט המלא נמצא אצל: A. Reach "Claret and Olives" (London, 1852)

[36]  Thomas Babington, Lord Macaulay, "Critical and Historical Essays, Vol. 2" (1839)

[37]חוקי הדגן (באנגלית: Corn Laws‏) היו חוקים שקבעו שיעורי מכס גבוהים על ייבוא של דגן (בעיקר חיטה) לבריטניה על מנת להגן על יצרני החיטה המקומיים. (ויקיפדיה)

[38] 13 מיליארד ו130 מיליון ליש"ט במונחי 2010 בהתאם

[39] 72.8 מיליון לשי"ט במונחי 2010

[40] שגעון הרכבות היה בועה ספקולטיבית באנגליה בשנות ה-40 של המאה ה-19

[41] נחקק ב-1849 בעקבות הרעב באירלנד. מטרת  החוק הייתה להוציא למכירה נכסים של פושטי רגל.

[42] שייקספיר "מקבת'" מערכה 3, תמונה 2 תרגום: דודי פרנס

[43] W.S. Lindsay, "Our Navigation and Mercantile Marine Laws, considered with a view to their general revision and consolidation; also, an Enquiry into the principal Maritime Institutions", London, 1852

[44]ראה לעיל הערה 4

[45] נפילת משטרו של לואי פיליפ בפברואר 1848

[46] Self-made

[47] סמואל  לאנג (1780 – 1868) ביקר בארצות סקנדינביה וגרמניה וחיבר ספרים על הארצות האלה. (ויקיפדיה)

[48] סר רוברט פיל (1788 –1850) היה מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית שכיהן כראש ממשלת בריטניה.(ויקיפדיה)

[49] בית הלורדים הוא הבית העליון של הפרלמנט הבריטי. (שם)


[i] בתי מחסה הנתמכים על ידי איחדו של מספר קהילות. בסקוטלנד הם נקראים "בתי מחסה משולבים"

[ii]  במקור "Nunky pays", המקבילה הבריטית ל"על חשבון הדוד סם"  האמריקאית.