ב-1851 הרברט ספנסר פרסם חיבור בשם "הסטטיקות החברתיות, או פירוט התנאים הנחוצים לאושר האנושי". החיבור הזה קבע והפך לברור, בין יתר הפירוט, את העיקרון היסודי שיש לארגן את החברה על בסיס שיתוף פעולה ווולנטרי, ולא על בסיס שיתוף פעולה בכפייה או מתוך איומי כפייה. במילה אחת, הוא קבע את עקרונות האינדיווידואליזם כמנוגדים לאטטיזם – נגד העיקרון המצוי בבסיס כל הדוקטרינות הקולקטיביסטיות השולטות בימינו אנו בכל מקום. הוא בחן את הצמצום של כוחה של המדינה על הפרט למינימום המוחלט, והעלאה של הכח החברתי למקסימום, נגד עקרונות האטטיזם השוקלים בדיוק את ההיפך הגמור. ספנסר גרס שיש להגביל את ההתערבות של המדינה לענישה של הפשעים נגד הפרט או הרכוש אשר מוכרים כאלה מתוקף מה שהפילוסופים הסקוטים קראו לו "השכל הישר של האנושות"[i], אכיפה של חוזים והפיכת הצדק לחסר עלויות וניגש בקלות. אין לה למדינה ללכת מעבר לכך, ואין לה לשים שום מגבלה נוספת בכפייה על הפרט. כל מה שהמדינה יכולה לעשות בשביל מיטב האינטרסים של החברה, כל מה שהיא יכולה לעשות כדי לקדם מצב של רווחה קבועה ויציבה בחברה, היא יכולה לעשות רק בהתערבויות הנגטיביות הללו. אם ניתן לה לעבור אותם ולנסות לקדם לקדם את רווחת החברה בהתערבות פוזיטיבית כפייתית על האזרח, וכל טובה זמנית לכאורה שתיווצר, תקום על חשבון טובה חברתית אמתית וקבועה.
החיבור של ספנסר מ-1851 מזמן לא הודפס ולא בנמצא, קשה ביותר למצוא עותק שלו. יש להוציאו מחדש, שכן הוא בשביל פילוסופיית האינדיבידואליזם מה שכתבי הפילוסופים האידאליסטים הגרמניים בשביל דוקטרינת האטטיזם, "הקפיטל" בשביל תאוריה כלכלית אטטיסטית, או מה שאגרות פאולוס השליח – בשביל התאולוגיה הפרוטסטנטית.[ii] אבל השפעתו על ההתקדמות השועטת של האטטיזם באנגליה הייתה קטנה מאוד, אם בכלל, ועוד פחות מזה הייתה השפעתו על ההשלכות ההרסניות של אותה ההתקדמות. מ-1851 ועד מותו בסוף המאה, ספנסר כתב מאמרים מזדמנים, לפעמים כפרשנות להתקדמות האטטיזם, לפעמים כתיאורים מפורטים של רעיונותיו, המגובים בדוגמאות, ולעמים כנבואה מדויקת להפליא של מה שהתרחש מאז כתוצאה מהחלפת העיקרון האינדיבידואליסטי של שיתוף הפעולה מרצון בעיקרון האטטיטסטי – עיקרון של של שיתוף פעולה בכפייה. הוא הוציא לאור מחדש ס-1884 ארבעה מהמאמרים הללו תחת הכותרת "האדם נגד המדינה", וארבעתם יחד עם שני מאמרים נוספים, "חקיקת יתר" ו"מחרות לעבדות" מודפסים כעת מחדש כאן תחת אותה הכותרת הכללית.
2
המאמר הראשון, "התוריזם החדש", הוא בעל משמעות גדולה ביותר כעת, בגלל שהוא מראה את הניגוד שבין המטרות והשיטות של הליברליזם המוקדם והליברליזם של היום. בימים הללו אנו שומעים הרבה על ליברליזם, על עקרונות ליברליים ועל מדיניות ליברלית בחיים הציבוריים שלנו. בני אדם מכל מזיני סוגים וזנים מצהירים מעל הבמה הציבורים כי הם ליברלים. הם קוראים לאלה שמתנגדים להם "התורי"[1] ובכך זוכים לאמון הציבור. בעיני הציבור ליברליזם הוא מושג של כבוד בעוד שתוריזם, במיוחד "התוריזם הכלכלי" הוא מושג של גנאי. אין צורך להגיד ששני המושגים האלה מעולם לא נבחנו. היומרה של הליברל מטעם עצמו נתפסת על ידי ציבור הרחב בלי בדיקה מעמיקה, והמדיניות אשר מוצגת כליברלית מתקבלת באותו האופן חסר המחשבה. והיות והדברים הם כאלה, הרי זה שימושי לראות מה משמעות ההיסטורית של המושג, ועד כמה התכליות והשיטות של הליברליזם המאוחר מתכתבות איתו, ועל כן עד כמה זכאי הליברליזם המאוחר הזה לשאת בשם "ליברליזם".
ספנסר מראה שהליברל המוקדם קידם באופן עקבי בצמצום כוח הכפייה של המדינה על האזרח, בכל מקום שהדבר התאפשר. הוא תמך בצמצום מספר הנקודות בהן המדינה יכולה לנקוט התערבות של כפייה בחיי הפרט לכדי מינימום. הוא תמך בהגדלה מתמדת של שולי הקיום בהן האזרח יכול לפעול ולווסת את פעילותו כראות עיניו, חופשי משליטה או השגחה מטעם המדינה. המדיניות והאמצעים הליברליים, כפי שנפסו מלכתחילה היו כאלה ששקפו את המטרות הללו. התורי, לעומתו, התנגד למטרות אלה, והמדיניות שלו שקפה את ההתנגדות הזו. במושגים כלליים, הליברל נטה באופן קבוע אל הפילוסופיה האינדיבידואליסטית של החברה, בעוד שהתורי נטה אופן קבוע אל הפילוסופיה האטטיסטית.
ספנסר אף מראה שבענייני המדיניות המעשית, הליברל המוקדם ממש את מטרותיו בשיטה של דחיית החוקים. הוא לא תמך בחוקים חדשים, אלא בביטול החוקים הישנים. חשוב ביותר לזכור זאת. כשאר הליברל ראה חוק אשר הגדיל את כוח הכפייה של המדינה על האזרח, הוא תמך בביטול החוק ובכך שדבר לא יבוא במקומו. היו רבים כאלה בספרי החוקים הבריטיים, וכאשר הליברליזם הגיע למשול בכיפה הוא ביטל כמות עצומה מהם.
נניח לספנסר לתאר במילים שלו, כפי שהוא עושה במהלך המאמר, כיצד במחצית השנייה של המאה שעברה גופו של הליברליזם הבריטי עבר לפילוסופיה של אטטיזם, חזר בו מהשיטה של דחיית אמצעי הכפייה הקיימים, ואף עקף את התורי בבניית אמצעי כפייה חדשים בפירוט הולך וגובר. בשביל הקוראים האמריקאים, לחלק זה של ההיסטוריה הבריטית יש ערך רב ביותר, בגלל שהוא מאפשר להם לראות כמה קרוב הלך הליברליזם האמריקאי במסלול זהה. הוא מאפשר להם לפרש נכונה את החשיבות של השפעתו של הליברליזם על החיים הציבוריים שלנו בחצי המאה האחרונה, ולהבין מהו הדבר אליו הובילה אותה ההשפעה, מה ההשלכות אליהן מובילה אותה ההשפעה ומה עוד מצופה שיקרה כתוצאה מכך.
למשל, דוקטרינת האטטיזם גורסת שאין לאזרח זכויות שעל המדינה לכבד, הזכויות היחידות שיש לו הן אלה שהמדינה מעניקה לו, ושהמדינה יכולה לצמצם או לבטלן כטוב בעיניה. זוהי דוקטרינה יסודית, וללא תמיכתה כל מודלים נומינליים או צורות של אטטיזם שאנו רואים ברחבי אירופה ואמריקה, כמו אלה הקרויות סוציאליזם, קומוניזם, נאציזם, פשיזם וכיו"ב, יתמוטטו באחת. האינדיבידואליזם, בו דגלו הליברלים המוקדמים, טען את ההיפך. הוא טען שלאזרח יש זכויות שאין למדינה או כל סוכנות אחרת רשות להפר אותן. הייתה זו דוקטרינה יסודית, וברור שבלעדיה כל ניסוח של האינדיבידואליזם אינו שווה את הנייר עליו הוא נכתב. יתרה מכך, הליברליזם המוקדם קבל אותה לא רק כיסודית, אלא גם כאקסיומתית, ברורה מאליה. אנו יכולים לזכור, למשל, שהאמנה הגדולה שלנו, הכרזת העצמאות של ארה"ב, מתבססת על האמת הברורה מאליה של הדוקטרינה הזאת, וקובעת שהאדם, מעצם לידת, ניחן בזכויות מסוימות אשר "אי אפשר לשלול מהם", ואף קובעת שהממשלות קמות בין בני האדם "להבטיח את הזכויות הללו". לא ניתן למצוא בספרות המדינית שלילה מפורשת יותר של הפילוסופיה האטטיסיטית מאשר זו המצויה בעיקרון הראשי של הכרזת העצמאות.
אבל כעת, מהו הכיוון אליו נוטה הליברליזם האמריקאי המאוחר? האם נטייתו להרחיב את המשטר של שיתוף הפעולה מרצון או זה של כפייה? האם מאמציו כוונו באופן קבוע כלפי דחיית האמצעים הקיימים של הכפייה על ידי המדינה, או כלפי עיצוב וקידום אמצעי כפייה חדשים? האם נטייתו הייתה להגדיל באופן עקבי את שולה החיים בהם הפרט יכול לפעול כטוב בעיניו? האם הוא בחן את ההתערבות של המדינה בחיי האזרח במספר נקודות הולך וגדל או הולך וקטן? בקיצור, האם הוא הפגין באופן עקבי את הפילוסופיה של האינדיבידואליזם או של אטטיזם?
יכולה להיות רק תשובה אחת, והעובדות התומכות בה מוכרות לשמצה כל כך עד שריבוי הדוגמאות לא יהיה אלא בזבוז של זמן. אם ניקח אך דוגמה אחת מהבולטות ביותר, הליברלים עבדו קשה, ובהצלחה, להכנסת עיקרון של אבסולוטיזם לתוך חוקת ארה"ב על ידי הכנסת התיקון של מס ההכנסה. במסגרת תיקון זה מותר לקונגרס לא רק להחרים את רכושו של האזרח עד הפרוטה האחרונה, אלא אף להטיל מסי ענישה, מיסים מפלים לרעה, מיסים ל"השוואת העושר" או לכל תכלית אחרת שהוא חושב לנכון. קשה לחשוב על אמצעי בודד אשר יוביל באופן ברור ליותר למשטר אטטיסטי טהור, מאשר זה אשר מניח בידי המדינה מנגנון כביר כל כך, ומעניק למדינה יד חופשית לפעול כנגד האזרח. ושוב, הממשל הנוכחי מורכב מליברלים מטעם עצמם, ופעולותיו הם התקדמות חסרת מעצורים של נצחון האטטיזם. במבוא למאמרים הללו יש לספנסר פסקה אשר מסכמת בשלמות מופלאה את ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב בשש השנים האחרונות:
האמצעים הדיקטטוריים, המתרבים במהירות, הביאו לצמצום מתמיד בחירויות הפרטים, והדבר נשעה באופן כפול. רגולציות, אשר נחקקו במספר הולך וגובר מדי שנה בשנה, הגבילו את האזרח בתחום בו פעילותו הייתה עד כה ללא בקרה, וכפו עליו לבצע פעולות אשר קודם לכן הוא היה יכול לבצע או להימנע מביצוע כטוב בעיניו. ובו בעת נטל ציבורי כבד יותר, בעיקר ברמה המקומית, הגביל את חרותו אף יותר, על ידי הקטנת נתח רווחיו, אותם היה יכול להוציא כטוב בעיניו, והגדיל את הנתח שנלקח ממנו להוצאות כטוב בעיני סוכני הציבור.
כך האטטיזם האמריקאי בין השנים 1932 עד 1939 עקב אחרי המסלול של האטטיזם הבריטי בין השנים 1860 ל-1884. מאחר והם הצהירו על עצמם כעל ליברלים, יהיה זה ראוי ביותר וכלל לא חסר נימוס לשאול את מר רוזוולט ואת פמלייתו האם הן מאמינים שלאזרח יש זכויות כלשהן שעל המדינה לכבד. האם הם יהיו מוכנים – בכנות ולא לתכלית תעמולת בחירות – להתחייב לדוקטרינה היסודית של הכרזת העצמאות? לו הם היו מוכנים לעשות כן, תהייה זו הפתעה של ממש. אבל אישוש שכזה היה מסייע להבהיר את ההבחנה, לו הייתה קיימת, בין אטטיזם "טוטליטרי" של מדינות אירופאיות מסוימות, לאטטיזם "דמוקרטי" של אנגליה, צרפת וארה"ב. זה שההבחנה קיימת נלקח בדרך כלל כמובן מאליו, אבל אלה המניחים זאת אינם מטריחים את עצמם להראות היכן היא מתקיימת, ולצופה הבלתי משוחד עובדת קיומה, לכל הפחות אינה ברורה מעליה.
ספנסר מסיים את "התוריזם החדש" עם חיזוי שהקוראים האמריקאים של היום יצאו אותו למעניין ביותר, אם הם יזכרו שהוא נכתב לפני חמישים וחמש שנה באנגליה ובעיקר לקוראים האנגליים. הוא כותב:
החוקים שנחקקים בידי הליברלים מגדילים כל כך את הכפייה והגבלה על האזרחים, עד שבין השמרנים הסובלים מתוקפנות זו הולכת וגדלה הנטייה להתנגד לדבר. הוכחה נוספת מספקת העובדה ש"הליגה להגנת החירות והקניין", המורכבת ברובה משמרנים, לקחה לעצמה את המוטו "אינדיבידואליזם נגד סוציאליזם". כך שאם הסחף הנוכחי ימשך, לאט לאט אכן יקרה שהתורי יהיו מגיני אותן החרויות, שהליברלים, הרודפים אחרי מה שהם חושבים מהווה את רווחת הציבור, רומסים תחת רגליהם.
בארצות הברית, נבואה זו כבר התקיימה.
3
נראה שהמאמרים הבאים אחרי "התוריזם החדש" אינם דורשים איזו הקדמה או הסבר מיוחדים. הם עוסקים בעיקר בסיבות השונות מדוע התקדמות האטטיזם מלווה בהתדרדרות חברתית מהירה, ומדוע אם התקדמות הזאת לא תרוסן, ההתדרדרות תמשיך עד שבסופה תבוא התפוררות מוחלטת. כל מה שהקרוא האמריקאי צריך לעשות כשהוא עובר על המאמרים הללו הוא למצוא את ההקבלה המתמשכת עם התקדמות האטטטיזם בארה"ב, ולזהות בכל עמוד את התוקף את הדיוק שבתחזיותיו של ספנסר, כפי שעולה מהרצף הבלתי פוסק של אירועים מאז שהמאמרים נכתבו. הקורא יכול לראות בבירור למה הוביל הרצף הזה באנגליה –לתנאים בהם הכוח החברתי הוחרם והומר לכוחה של המדינה עד שכעת לא נותר בו די לשלם את חשבונותיה לש המדינה, וכתוצאה מוכרחת מכך, האזרח עומד על סף עבדות מוחלטת ושפלה למדינה. הקורא גם יבין את מה שהוא בלי ספק כבר חשד, שהתנאי המתקיים כעת באנגליה הוא אחד ממנו אין לכאורה מוצא. גם מהפכה מוצלחת, לו דבר כזה היה יכול לעלות על הדעת, נגד הרודנות הצבאית שהיא מפלטה האחרון של המדינה, לא תשיג דבר. האינדוקטרינציה האטטיסטית העמוקה, בה נתונים בני האדם תשאר ארחי המהפכה בדיוק כמו לפניה, ולכן המפכה לא תהיה מהפכה, אלא פוטש, שהאזרח לא ישיג בו אלא החלפת השליטים המדכאים אותו. בעשרים וחמש שנה האחרונות היו מהפכות רבות, וזהו סיכום קורותיהן. אין בהן אלא עדות מרשימה לאמת הגדולה, שלא יכולה להיות פעולה נכונה אלא אם יש חשיבה נכונה מאחוריה. כל עוד הפילוסופיה הקלה, המושכת והשטחית של האטטיזם ממשיכה לשלוט במוחות האזרחים, שום שינוי חברתי לטובה לא יכול להתרחש, לא בדרך המהפכה ולא בכל דרך אחרת.
אפשר לשאיר לקורא להסיק בעצמו אילו מהמסקנות שהוא יראה לנכון לגבי התנאים הקיימים היום בארה"ב ולהקיש את ההיקש שהוא חושב להגיוני באשר לאן הדברים יתקדמו באופן טבעי. נראה שיהיה לו במאמרים הללו עזר רב, ייתכן שאף יותר מכל חיבור אחר שאפשר לו לקרוא.
אלברט ג'יי נוק
נרגנסט, רוד איילנד
25 באוקטובר 1939
[1] שם של המפלגה היותר שמרנית בבריטניה
[i] אלה הם הדברים שהחוק מסווג כ" malum in se " (רוע כשלעצמו), להבדיל מ" malum prohibitum " (רוע בשל הצו האוסר). כך למשל רצח, הצתת רכוש, שוד, תקיפה מסווגים כך: ב"שכל", או השיפוט האנושי כמעט ואין עוררין כי אלה הם פשעים. מאידך מכירה של וויסקי, בעלות על מטילי זהב או גידול של תבואה מסוימת הם דוגמאות של ה" malum prohibitum", שם אין הסכמה כללית שכזו.
[ii] ב-1892 ספנסר פרסם מהדורה מתוקנת של "הסטטיקות החברתיות" בה הוא הכניס מספר שינויים קטנים, ומסיבות השמורות עמו, סיבות שמעולם לא הובארו די צורך, הוא שינה עמדה אחת שהוא החזיק בה ב-1851, אשר הייתה חיונית ביותר לדוקטרינה הכללית של האינדיבידואליזם שלו. אין צורך לומר שזכותו של כל אחד לעזוב את עמדתו מסיב כלשהיא או ללא סיבה כלל. אבל יש גם לציין שעזיבת העמדה לא משתפיע על תקפותה. היא רק גורמת להעלות שאלה האם העמדה תקפה או לא. דחייתה שלשל האסטרונומיה הקופרניקאית על ידי גלילאו למשל , לא עושה יותר מאשר לשלוח אותנו לבחון מחדש את המערכת של קופרניקוס. לשכל נטול דעות קדומות פעולתו של ספנסר ב-1892 לא מציע אלא שיש לו לקורא לבחון מחדש את העמדה שננקטה ב-1851, ולקבל בעצמו את ההחלטה על תקפותה או העדר התוקף שלה, על בסיסי הראיות המוצעות.
הערת המתרגם: ספנסר חזר בו מהרעיון שהקרקע צריכה להיות שייכת לכולם. הדבר היה קשה בעיני נוק, שהיה מחסידי הנרי ג'ורג'.
