האדם נמצא במצב המאפשר פעילות מאחר והוא מסוגל לגלות קשרים סיבתיים אשר קובעים את השינוי וההתפתחות של היקום. לפעול דורש ומניח מראש את קטגורית הסיבתיות. רק האדם הרואה את העולם לאור הסיבתיות כשיר לפעול. במובן זה נוכל להגיד שסיבתיות היא קטגוריה של פעולה. קטגוריית מטרה ואמצעים מניחה מראש את קטגוריית סיבה ותוצאה. בעולם ללא סיבתיות וקביעות של תופעות לא יהיה כל מקום חשיבה ופעילות אנושית. עולם כזה יהיה כולו תוהו בו לא יוכל אדם למצוא רמז לכיוון. האדם אף טינו מסוגל לדמיין את התנאים ביקום כאוטי שכזה.
כאשר האדם אינו רואה הקשר סיבתי, הוא אינו מסוגל לפעול. הטענה הזאת אינה הפיכה. גם אם האדם יודע את הקשר הסיבתי, אין האדם יכול לפעול אם הוא לא במצב להשפיע על הסיבה.
הארכיטיפוס של מחקר הסיבתיות היה: היכן וכיצד עלי להתערב במהלך הארועים כפי שהם היו מרחשים בהעדר ההתערבות שלי, בכיוון אשר מתאים יותר לרצונות שלי? במובן הזה האדם מעלה את השאלה: מי או מה נמצא במקור הדברים? הוא מחפש דפוסים חוזרים, "חוקיות", בגלל שהוא רוצה להתערב. רק בשלב מאוחר יותר החיפוש הזה זכה לפירוש אינטנסיבי על ידי מטאפיזיקה כחיפוש המקור הראשוני של החיים והיקום. נדרשו מאות שנים כדי להחזיר את הרעיונות המנופחים והמופרכים הללו אל השאלה הצנועה יותר, היכן על האדם להתערב או האם הוא מסוגל להתערב כדי להשיג יעד זה או אחר.
הטיפול שהוענק לבעיית הסיבתיות בעשורים האחרונים היה, בשל הבלבול שנגרם על ידי מספר פיזיקאים מובילים, בלתי מספק. אנו יכולים לקוות שפרק בלתי נאים זה בהסטוריה של הפילוסופיה יהווה אזהרה לפילוסופים של העתיד.
ישנם שינויים שסיבותיהם, לפחות כעת, אינן ידועות לנו. לפעמים אנו מצליחים להשיג ידע חלקי כך שאנו יכולים להגיד: ב70 אחוז מכלל המקרים A גורם לB, ובשאר המקרים לC, או אפילו D, E, F וכיו"ב. כדי להחליף את המידע החלקי הזה במידע מדוייק יותר, יהיה עלינו לפרק את A למרכיביו. כל עוד הדבר לא הושג, עלינו להשלים עם חוקי הסטטיסטיקה. אבל הדבר אינו משפיע על המשמעות הפרקסאולוגית של סיבתיות. הבורות החלקית או המוחלטת בענפים מסוימים אינה מעלימה את קטגוריית הסיבתיות.
הבעיות הפילוסופיות, האפיסטמולוגיות והמטאפיזיות של הסיבתיות ואינדוקציה בלתי-מושלמת נמצאות מעבר לתחומה של פרקסאולוגיה. עלינו פשוט לקבוע את העובדה כי על מנת לפעול חייב האדם לדעת את את היחסים הסיבתים בין ארועים, תהליכים או מצבי העניינים. הוא יכול להשיג את מבוקשו אך ורק כל עוד היחס הזה ידוע. אנחנו מודעים לגמרי שבקביעה זו אנו נעים במעגל. שכן ההוכחה שהשגנו את יחס הסיבתיות נכונה ניא שהפעולה הנעשית באור הידע הזה מביאה לתוצאות הצפויות. אבל איננו יכולים להצנע ממעגל האכזר הזה בדיוק בגלל שסיבתיות היא קטגוריה של פעילות. ובשל היותה קטגוריה כזאת, פרקסאולוגיה אינה יכולה להמנע מלהפנות מתשומת ליבה על בעיה פילוסופית יסודית זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה