תגובה ל"תיקון עולם"

תגובתי ל"תגובה לקפיטליסט היומי"

ולפני הכל אני חייב להסביר מדוע קשה לי עם א'. הרי האיש אינו הטרול המצוי. כתיבתו אינטליגנטית ורחבת אופקים טיעוניו מנומקים. יכולתי להסכים איתו, בנסיבות אחרות.

למה הדבר דומה. סימון סינג, בספרו על משפט פרמה מספר, כי איש ההשכלה ומחבר האנציקלופדיה הצרפתי דידרו הוזמן להתארח בחצרה ל קיסרית רוסיה. על אף שעשוע שבדבר, הפך האיש במהרה לטורח, שכן היה אתאיסט גמור, ואילו את מתמטיקה תיעב מכל הלב. כדי לסלק אותו. זומן לאחד המשתאות המדען הנודע אוילר, אבי הטופוגרפיה, שעבד באותו זמן בשביל הימייה הרוסית. "מסייה" אמר אוילר לדידרו, "אני מאמין בקיום האל, כי (X^2-16x)\(X^2) . דידרו הסתלק במפח נפש נפש ובמהרה עזב את סנט- פטרבורג.

וזה המצב עם א'. איכשהו, דברים יסודיים בכלכלה, בלעדיהם קשה לנתח את המציאות המורכבת בה אנו חיים, מקבלים אצל א' את מעמד המתמטיקה אצל האניקלופדיסט דידרו.

אנסה להתיחס כאן בקצרה לנקודות המחלוקת.

"בפועל, השיטה הקפיטליסטית היוותה מסגרת שאפשרה לפיתוחים המדעיים והטכנולוגיים להתפשט בעולם באמצעות תמרוץ המתווכים השונים, אבל היו אלה המדענים – מהמתמטיקאים והפיזיקאים שמתעסקים בנושאים המופשטים ביותר (ואולי אפילו הפילוסופים שהקדימו אותם) ועד למהנדסים ולמתכנתים שיישמו את הרעיונות האלה במציאות, ויצרו את הכלים הטכנולוגיים שמשמשים את כולנו ביום-יום – שאפשרו את השגשוג המדובר."

אני אגיד במילים חריפות יותר. הא בהא תליא. טכנולוגיות של מנוע קיטור היו מצויות כבר ברומא העתיקה. אם כן, מדוע לא ראינו את רשת הרכבות מתפרסת על פני האימפריה? התשובה פשוטה למדי - בכלכלה של העת העתיקה, בה כל משק היה אוטרקי, כלומר ייצר וצרך הכל בעצמו, נפח הסחורות לא הצדיק את ההשקעה בתשתיות.

לנו, מהפרספקטיבה ההיסטוירת נוח מדי לקונן על הפספוסים, ולנחש, מה היה עולה בגורל האנושות, לו למשל היה בבג' זוכה במימון לו הוא ציפה. האם העידן הדיגיטלי היה מתחיל מאה שנה מוקדם יותר? אין לדעת במקום זה יש לשאול מדוע באמת לא היה תקציב למיזם מדעי? התשובה העצובה היא שהיה צורך במלחמת העולם השניה וב"אניגמה" הגרמנית, כדי שהתחום יזכה לאיזושהי הכרה.

אם נדבר במונחי ריאליה של היום, האם הסטארט-אפ הישראלי היה קיים ללא קרנות הון-סיכון? האם היו האנשים המוכשרים הללו מקדישים את זמנם לרעיונות חדשניים גם ללא סיפורי האקזיט? או שמא היו המשקעים באים לארץ אם לא היו לנו כאן את המוחות המבריקים?

אי אפשר להפריד בין הדברים. שום מדען אינו חי מאוויר ופועל בוואקום. הזכרתי את אוילר. הוא הועסק ברוסיה לא כאקדמאי, אלא כמהנדס בשרות ימייה. דווקא יכולת של חצרות הקיסרים באירופה לממן את המדענים, או להעסיק אותם במשרות שונות היא זו שקידמה את אירופה. וההיפך הוא הנכון. ראו למשל את בריחת המוחות ממזרח אירופה.

האם יוכלו המוסדות האקדמיים להמשיך לפעול ללא תקציב חיצוני? במקרה של קריסת מערכות, כמה מאנשי המעבדה ישארו במעבדה?

אתה חייב לבחון מחדש כמה אקסיומות שעומדות בבסיס כל השיטות הכלכליות הנהוגות.

גם כאן רגשותי מעורבים. סטיבן גולד טוען כי וויליאם ג'ינינגס בראון, התובע ב"משפט הקופים" הידוע לשמצה, היה הרי פעיל המפלגה הפרוגרסיבית, ופעל למען זכויות האישה וכיו"ב, ואם כן מה ראה לשטות זו? אלא, גורס גולד, שהוא התבלבל בין האבולוציה של דרווין לבין הדרוויניזם החברתי - הלא היא ההשלכה הגסה של חוקי הביולוגיה לחוקי החברה שהולידה לימים את האידאולוגיה הנאצית. ולכן שימש בראיין כתובע במשפט שהיו לו, לדידו השלכות מוסריות מרחיקות לכת.

והוא הדין עם א'. קראתי את האקסיומות. גם אני לא מסכים איתם. אבל אני לא מסכים איתם בעיקר בגלל ניסוחים בעיתיים, שאכן הופכים את האקסיומות ללא רלוונטיות.

אני מודע היב שיש כלכלנים שאכן יורים לעצמם ברגל ומציגים את הדברים כך. כפי שאומר מיזס בספרו:

אסור לפסול את ההתנגדויות הללו רק בגלל המניעים הפוליטיים שנתנו להן השראה. לשום מדען אין זכות להניח מראש שההתנגדות לתיאוריות שלו היא בהכרח חסרת בסיס, בגלל שמבקריו חדורי יצרים ומוטים מבחינה מפלגתית. חובה עליו לענות על כל ביקורת בלי שום התחשבות במניעים שבבסיסה או ברקע שלה. ואסור לא פחות לעבור בשתיקה על הדעה שנשמעת לעיתים קרובות, שמשפטי הכלכלה תקפים רק תחת הנחות היפותטיות שאף פעם לא מתקיימות בחיים האמיתיים, ושבגלל זה הם חסרי תועלת להבנת המציאות. באופן מוזר נראה שמספר אסכולות מקבלות את הדעה הזאת ובכל זאת ממשיכות בשקט לצייר את העקומות שלהן ולהרכיב את המשוואות שלהן. הם לא טורחים לחשוב על משמעות החשיבה שלהם והקשר בינה ובין עולם החיים והפעולה האמיתיים.

לכן אנסה לעמוד כאן על בעיתיות שבניסוח האקסיומות.

האקסיומה הראשונה שעומדת בבסיס כל השיטות הכלכליות: אין מספיק לכולם. אין מספיק אוכל, אין מספיק מים, אין מספיק נפט, וכו', ולכן צריך לחלק את המשאבים המוגבלים האלה בצורה כלשהי בין כל בני האדם. מכיוון שאין מספיק מהכל, תמיד יהיו כאלה שיש להם וכאלה שיש להם פחות.

כל הניסוח וצורתו הגיוניים פרט לנקודות המוצא. א' מעביר את הדיון על תופעת המחסור מהמישור הסובייקטיבי למישור האובייקטיבי. מה הכוונה? אמרו חז"ל : "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קוהלת רבה פר' א). חז"ל ידעו היטב כי ספירה אובייקטיבית של נכסי האדם לא משנה ולא כלום אם האדם מתאווה לעוד נכסים. כך הוא המחסור בעולם. מרגע שאכן , כפי שכותב א' עלינו מעל רמת ההשדרות, שוב אין ספירת המלאי של נכסים מועילה.

לכן:

ברגע ששחררת את האדם מצורכי ההישרדות הבסיסיים, הוא חופשי ליצור לטובתו ולטובת שאר האנושות אמצעי מותרות.

לא ממש עוזר, כי לא שחררת את האדם מתאוותיו החומריות. ראינו אנשים מתאבדים כי לקחו להם את הרכב מעבודה. לכן העובדה הנכונה והמופלאה כי הפיתוח הטכנולוגי ביטל את נבואת הזעם של מלתוס, כלל לא משנה את קיומו של המחסור בעולם.

אקסיומה שנייה – בלי מניע הרווח בני אדם לא ייצרו שום דבר, כולם יעדיפו להתבטל ובסופו של דבר תיווצר תרבות של פרזיטים. גם הטענה הזאת נכונה, אבל מציגה אמת חלקית. בני אדם לא יעבדו בעבודות מונוטוניות ומשעממות אם לא ישלמו להם. אי אפשר לערער על זה. אבל התשוקה ליצור, להמציא דברים חדשים, להפעיל את הראש, לשנות את המציאות – אינה תלויה במוטיבציית הרווח. ההרצאה המבריקה הזאת של דן פינק – מציגה כמה מחקרים מרתקים שהוכיחו את הנקודה הזאת מעבר לכל ספק.

ועדיין, בני אדם צריכים לבצע עבודות שגרתיות, ואף אחד לא יעשה אותן בהתנדבות, לא? לא. אין שום תפקיד משעמם ומונוטוני שבאמת מחייב עבודה אנושית. את כל התפקידים האלה אפשר להעביר לכלים אוטומטיים. הטכנולוגיה קיימת, אבל אף אחד לא מעז ליישם אותה, מכיוון שכיום חייבים להמשיך ולספק עבודה לכולם, שהרי בלי עבודה אין משכורת, ובלי כסף אי אפשר לשרוד. אנחנו מוקפים בעבודות מיותרות, ואנחנו חייבים להגביל את יעילות הייצור כדי למצוא הצדקה לעבודות האלה.

אכן, לפעמים מבנה הייצור משתבש. בסטייה, שכבר היה לי הכבוד להציגו, תיאר את הבעיה בפרק שני של ספרו המופלא "סופיזמים כלכליים":

Here, let us say, are some men who need to store their wine. This is an obstacle; and here are some other men whose job it is to remove the obstacle by making tuns. It is fortunate, then, that the obstacle exists, since it provides employment for a part of the domestic labor force and enriches a certain number of our fellow citizens. But then an ingenious machine is invented that fells the oak, squares it, divides it into staves, assembles them, and transforms them into wine-barrels. The obstacle is greatly diminished, and with it the affluence of coopers. Let us pass a law that will preserve both of them. Let us outlaw the machine

על כן, ממשיך בסטייה,

To get at the root of this sophism, one need only remind oneself that human labor is not an end, but a means. It never remains unemployed. If it removes one obstacle, it turns to another; and mankind is rid of two obstacles by the same amount of labor that used to be needed to remove only one. If the labor of coopers ever becomes useless, it will turn in another direction. But with what, people ask, would it be paid? With exactly what pays for it today; for when a certain amount of labor becomes available as a result of the removal of an obstacle, a corresponding quantity of goods also becomes available for the remuneration of labor. To maintain that the time will ever come when human labor will lack employment, it would he necessary to prove that mankind will cease to encounter obstacles. But in that case labor would not be simply impossible; it would be superfluous. We should no longer have anything to do, far we should be omnipotent; and we should only have to pronounce a fiat to have all our needs and all our desires satisfied

זמן השפע הזה קרוב, כך גורס א'. לא אחלוק על כך, אלא שאנו ראוים שמצב שא' תיאור הוא שגיאה, פגם, עיוות במערכת הייצור. שגיאה זו מובילה את א' לטעון כי עיקרון התמריצים מוביל בהכרח ללודיזם. האם זה בהכרח יהיה נכון?

קסיומה שלישית – בני אדם הם יצורים תחרותיים מטבעם, ובלי תחרות לא יהיה מניע לפעול. התמודדות עם הטענה הזאת תגלוש מהר מאוד לשאלה הפילוסופית באשר למהו "טבע האדם", אבל לא צריך לקבל את הגישה הביהביוריסטית הקיצונית של סקינר כדי לקבוע ש"טבע האדם" הוא הרבה יותר גמיש והרבה יותר תלוי סביבה ממה שנדמה לנו.

אפשר ליצור חברה אנושית שתהיה מבוססת על שיתוף פעולה. זה קרה בעבר, בחברות שבטיות כאלה ואחרות, וזה קורה כיום במסגרות מצומצמות מסוימות, ואין סיבה שזה לא יפעל בקנה מידה גלובלי.

אקסיומה הזאת היא לאו בהכרח אקסיומה, אלא אכן תולדת דיון על הטבע האנושי. המקבלים את האקסיומה הם לא בהכרח קפיטליסטים, והדוגמה הידוע היא הסילוגיזם אותו מציגה איין ראנד ב"מרד הנפילים" שם טעון פרופסור לפילוסופיה כי בשוק החופשי כולם מתחרים בכולם, לכן עלינו לכפות תחרות על השווקים על מנת להפכם לחופשיים.

ולאור האמור לעיל, לצערי הרב לא שוכנעתי כי יש צורך בעוד כלכלה "אחרת". אינני נגד הצעות רדיקליות. הטובות שבהצעות חייבות שיהיה בהן משהו רדיקלי. אך אין רדיקלי פירושו "לירות באוויר בתשווה לפגוע במשהו".

.