יום רביעי, 18 בינואר 2012

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 10


פרק 10
העולם הופך לאחד
על הבעיות של הקהיליה הסוציאליסטית


בעיית החישוב
דמיינו את עצמכם בתפקיד המתכנן הראשי של מדינה סוציאליסטית גלובלית. האביב האחרון בחצי הצפוני של כדור הארץ היה השנה חם ויבש מן הרגיל. הפקודים שלכם באים אליכם לשאול כיצד לעדכן את התכנית החקלאית לקראת הקיץ המתקרב. כל מנהלי החוות זועקים לתוספת מים, אבל אין מספיק כדי גם לעמוד בכל דרישותיהם, לספק מים לשתיים תושבי הערים וגם להמשיך להפעיל את כל התעשייה הצורכת מים.
החלופות הן רבות מספור. כדי לסייע להבין את שפע האפשרויות, חישבו על כמה מהמספרים הבאים. ב1999 היו בארה"ב לבדה למעלה מ2 מיליון משקים חקלאיים. אם עונת הגידול היתה יבשה בכלל החצי הצפוני של העולם, אז הדבר היה משפיע על עוד מיליונים רבים נוספים של חוות.
מאחר והמים ניתנים לחלוקה כמעט מושלמת, כל חווה מוגדרת יכולה לקבל מכם כל אחת ממיליוני ההקצאות האפשריות של המים. כמובן, שכדי שתהיה תועלת מהמים, יש להעבירם לחווה. יש ככל הנראה דרכים רבות לעשות זאת. לכל חווה מוגדרת, אתם יכולים להחליט להפנות אליה מי שתיה מהעיר, לבנות מוביל מים שישמש את האזור, להקים מתקן התפלה בסביבה, לשלוח משאיות אשר יביאו את המים על בסיס קבוע, או עוד איזו שיטה שאני לא חשבתי עליה. כל אסטרטגיה תשפיע באופן שונה על צרכני המים האחרים.
חווה מסוימת, בהינתן מכסת המים שהיא זכאית לה במסגרת התכנת החדשה, יכולה להתמודד עם המצב במגוון דרכים. ניתן להתקין שם אביזרים חוסכי מים, לגדל גידולים שונים מהרגיל, לגדל כמות שונה של גידולים רגילים, או עוד מספר דרגים שאני בטוח שאיש חקלאות יכול לספר לכם, ואילו אני לא. התכנון המרכזי צריך לקחת בחשבון את כל אותן אפשרויות. כמו כן עליכם, כמתכנן המרכזי, לשקול סגירה של חלק מהחוות ובכך לפנות משאבים לשימושים אחרים. אז מה מספר הפתרונות האפשריים שתצטרכו לשקול? טריליונים? קוודריליונים?
כיצד תוכלו להחליט באיזו פעולה לנקוט? למרבה הצער אין שום דרך רציונלית בה תוכלו להחליט. תצטרכו לבצע ניחוש מושכל על השינויים בתכנית, ולהורות לפקודים לבצע אותו. לא תוכלו להגיע לתשובה רציונלית, מאחר וחסרים לכם מחירי השוק של גורמי הייצור שאתם אמורים להקצות לשימושים שונים. מחירי השוק הם הבסיס לחשבונאות עסקית. בלעדיהם לא ניתן להגיע לחישוב בעל משמעות של רווח או הפסד מכל עסק. (סוציאליסטים טוענים לפעמים שכל זה אינו חשוב, מאחר רווח והפסד הם מושגים התקפים רק בכלכלת שוק. כפי שראינו הדבר אינו נכון: כל פעולה אנושית מכוונת לרווח האדם הפועל אותה ומחפשת להימנע מהפסדים. סוציאליזם אינו יכול לברוח מהעובדה כי האמצעים שאנו משתמשים בהם להשגת תכליותינו מוגבלים, ולכן יש לחסוך בהם).
המאפיין העיקרי של הסוציאליזם הוא כי אסור לגורמי ייצור להיות בבעלות פרטית. לו הם היו בבעלות פרטית, אז קפיטליסטים תאבי הבצע היו משתמשים בבעלות זו כדי לנצל את הפועלים. במקום זאת, מי שאמור לשלוט במוצרי ההון הוא ה"ציבור", אשר בפועל תמיד אומר - המדינה.
לכן, תהליכי השוק, השאיפה הבלתי פוסקת של היזמים לאתר חוסר התאמה במחירים, ולהרוויח מכך, ובדרך זו להתאים את היצור לרצונות הצרכנים בצורה עוד יותר טובה, נעדר מכלכלה סוציאליסטית. בניגוד לשאיפות הסוציאליסטים, לא קיימת חלופה הולמת. המשוואות המתמטיות המתארות את מחירי שווי המשקל בכלכלה הסובבת בנחת אינם מספקים מידע אילו פעולות בעולם האמיתי יש לנקוט כדי להזיז את המחיר לעבר אותו שווי המשקל. הניסיונות לייצר "שווקי-דמה" (pseudo-markets) בין מנהלים סוציאליסטיים כדי לקבל מחירים "כמו בשוק", דומים למשחק השחמט של אדם מול עצמו: ללא תחרות אמיתית המתקיימת בין בעלי רכוש פרטי, אין לאותם מנהלים לא תמריץ ולא משוב הדרוש להניע את תהליכי השוק לעבר גילוי המחירים המתאימים יותר.
כדי לסייע בהבנת עובדה קריטית זו, הבה נדמיין כעת בצורת במקום בו ניתן לקנות ולמכור את המים בשוק החופשי. (ארה"ב היא לא מקום כזה, מאחר וגורמים אזוריים, גורמים מטעם המדינה, וגורמים פדרליים מתערבים ללא הרף בשוק המים). באותו מקום, מה יקבע את התגובה לבצורת הוא המערך הכולל של כל האנשים המעורבים בדבר. רוב בני האדם מודעים לנסיבותיהם ואפשרויותיהם יותר מאשר כל אדם אחר. או לג'ו החוואי יש כמה גלילים של פלסטיק שחור במחסן. כשמחירי המים עולים בעקבות הבצורת, הוא מוצא כי כדאי לו לפרוס אותם סביב גידוליו, ובכך לצמצם את הצורך במים. במשך זמן מה מרי החוואית חשבה להתקין מערכת של טפטפות; בתגובה לעליית מחירי המים היא יכולה לחשב כי כעת המערכת הזאת תהיה כדאית כלכלית. חוואים אחרים יכולים אולי לחפור בארות עמוקים יותר, או להשקיע באגודה שיתופית שתבנה מוביל-מים, או לשתול אולי משהו אחר, שאינו דורש כל כך הרבה מים. היזמים הפועלים בשוק המים יעמדו על המשמר מול כל סטייה במחירי המים האזוריים, המרמזים על ביקושים חדשים במים שטרם נענו. הם ינסו לנצל את הפרשי המחירים על ידי העברת מים ממקומות בהם מחיר המים נמוך לזה בו הוא גבוה.
חלק מהחוואים יצטרכו לאשראי כדי לשרוד את הבצורת. במי כדאי להשקיע, ומי לא ישרוד אפילו אם יקבל אשראי? סוחר המים המקומי מחליט בנושא על סמך הידע האישי שלו אודות כמה זמן החוואי היה לקוח שלו, כמה חזקים הקשרים שלו לקהילה, וכמה מהר הוא שילם את חשבונותיו בעבר. מי שקיים עסקים עם סוחרים מקומיים מספיק זמן כדי להפוך ל"לקוח קבוע" יודע, כי הם מנסים לקבוע למי מהלקוחות להעניק אשראי בתקופה קשה, כדי לשמור על קשרים עסקיים איתם כשמצב ישתפר.
נניח שכמתכנן מרכזי של מדינה סוציאליסטית, אתם שוקלים כיצד לבצע את הקצאת הפלדה במדינה שלכם. אתם יודעים כי ניתן להכין מהפלדה מגוון רחב של מוצרים. אתם גם יודעים כי הנתינים שלכם רוצים מכוניות, טרקטורים, מבנים חזקים, חוטי חשמל, ועוד דברים שניתן לייצר בעזרת פלדה. אבל בגלל שאין ברשותכם כמות אינסופית של פלדה, ולא נדבר על מוצרים ושירותים משלימים הדרושים ליצור מוצרי פלדה, אתם חייבים להחליט אילו מהשימושים חשובים יותר. אתם מקווים להתשמש בפלדה לייצר,בעלות הקטנה ככל האפשר, את הדברים הכי נחוצים לצרכנים במדינתכם.
המשימה העומדת בפניכם היא חסרת סיכוי! לנין הבטיח כי תחת סוציאליזם "האוכלוסיה תבין בעצמה, בהדרגה, אילו סוגים של עבודות לבצע ובאיזה היקף, ואילו צורות של פנאי ונופש תתקיימנה". אבל גילוי כזה אינו יכול להתרחש אם לא קיימים מחירי שוק המאותתים לאנשים על הזדמנות להרוויח על ידי התאמת פעילותם כדי להתאים יותר טוב לרצונות הזולת. אתם, כמתכנן, תסיימו בתסבוכת כמו זו שמיזס תיאר ב"החישוב הכלכלי בקהילייה הסוציאליסטית" ( Economic Calculation in the Socialist
Commonwealth) :
מאות ואלפי מפעלים יהיו בפעולה. חלק קטן מהם ייצר מוצרים המוכנים לשימוש. ברוב המקרים הייצור יתמקד במוצרי ייצור ומוצרים בלתי גמורים. כל השיקולים (הנוגעים לייצור) יהיו כרוכים האחד בשני. כל מוצר יעבור סדרה של שלבים בטרם יהיה ראוי לשימוש. דרך ההליך המתיש והבלתי פוסק ההנהלה תהיה נטולת אמצעים לבחון את הישגיה .היא לעולם לא תוכל לקבוע האם הליך הייצור של מוצר מסוים לא התארך יתר על המידה, או האם עבודה וחומר בוזבזו בהליך. כיצד יתאפשר להחליט אילו מבין השיטות רווחית יותר? לכל היותר יתאפשר להשוות את האיכות והכמות של מוצרי הצריכה בקצה התהליך.


בעית הידע
תלמידו של מיזס, פ.א.האייק הציג לאור הזרקורים פן אחד של הבעיה העומדת בפני בסוציאליסטים שרק נרמזה בעבודת מורו. במאמרו המפורסם "השימוש בידע בחברה" (The Use of Knowledge in Society), האייק ציין את החשיבות של "הנסיבות המסוימות של זמן ומקום" בעת קבלת החלטות כלכליות המתקבלות על הדעת:
היום זוהי כמעט כפירה להציע כי הידע המדעי אינו סך כל הידע. אבל התבוננות קצרה תראה כי ללא כל ספק קיים גוף של ידע חשוב ביותר ולא מאורגן, אשר אינו יכול להיקרא "מדעי" במובן של ידיעת החוקים הכללים: הידע של נסיבות מסוימות של זמן ומקום. ביחס אליו, לכל פרט קיים יתרון זה או אחר על הזולת, בגלל שיש ברשותו מידע ייחודי על שימושיים מועלים אפשריים, אבל ניתן להשתמש בו אך ורק אם ההחלטות התלויות בו הם בידי הפרט או נעשות בשיתוף פעולה פעיל מצדו. עלינו רק להיזכר כמה עלינו ללמוד בכל מקצוע אחרי שהשלמנו את לימוד החלק התאורטי, איזה גודל של נתח מחיי העמל שלנו אנו מוציאים בלימוד מטלות מסוימות, ואיזה נכס בכל תחומי החיים הוא ידיעת בני האדם, התנאים השוררים במקום פלוני, ושל הנסיבות המיוחדות. לדעת ולעשות שימוש במכונה שלא מנוצלת דייה, או להכיר את יכולתיו של אדם כדי להגדיל את מימוש הפוטנציאל שלו, או להיות מודעים למלאי עודף שיהיה ניתן להשתמש בו אם האספקה תשתבש, הוא ידע שימושי לחברה לא פחות מהכרת טכנולוגיות חלופיות. איש ספנות, המתפרנס משימוש באניות, שבלעדיו היו עושות את מסען ריקות או מלאות למחצה, או סוכן נדל"ן, שהרוב הגורף של המידע שלו הוא אודות הזדמנויות זמניות, או סוחר-ארביטראז' המרוויח מהפרשי מחיר מקומיים של הסחורות, כל אלה מבצעים תפקידים שימושיים בהחלט על בסיס הידע המיוחד של נסיבות הרגע החולף, שאינן ידועות לזולת.
באותו מאמר מציע האייק דוגמה כיצד מערכת המחירים מאפשרת לנסיבות המשתנות של משתתף השוק להשפיע באופן פוטנציאלי על החלטות שאר השחקנים בכל המשק, ובכך לתאים את ההיצע והביקוש לתנאים החדשים:
באופן עקרוני, במערכת בה הידע של העובדות הרלוונטיות מפוזר בין אנשים רבים, מחירים יכולים לשמש לתיאום הפעולות הבודדות של אנשים שונים באותו אופן בו הערכים הסובייקטיביים עוזרים לפרט לתאם בין חלקים שונים של תכניתו. ראוי להתבונן לרגע על מקרה הפשוט והנפוץ ביותר של מערכת המחירים כדי לראות בדיוק מה היא מצליחה להשיג. תניחו כי אי שם בעולם נוצרת הזדמנות חדשה לשימוש באיזה חומר גלם, נגיד בדיל, או שאחד מקורות האספקה של החומר הזה נעלם. למטרתינו לא משנה - וזה חשוב ביותר שזה לא משנה - אילו משתי הסיבות הפכו את הבדיל למצוי פחות. כל מה שהמשתמשים בבדיל צריכים דעת הוא כי חלק מהבדיל שהם צרכו אותו פעם, מנוצל בצורה יעילה יותר במקום אחר, וכתוצאה מכך עליהם לחסוך בו. לרובם אפילו אין צורך לדעת היכן התעורר התורך החדש בבדיל, או לטובת אילו צרכים אחרים עליהם כעת לכלכל את המלאי שלהם. אם רק בודדים מהם מודעים ישירות לביקוש החדש, ומפנים אליו את משאביהם, ואם האנשים שמודעים לפער החדש שנוצר מאותה הפניה ממלאים אותו מעוד משאבים נוספים, ההשפעה תתפשט במהרה בכל המערכת הכלכלית, ותשפיע לא רק על שימוש בבדיל, אלא גם על שימוש בתחליפיו, על תחליפי התחליפים, על היצע של מוצרים העשויים בדיל,תחליפיהם וכן הלאה; וכל זאת בלי שהרוב המוחלט של אלה שנטלו את החלק הארי בכל השינויים הללו ידע דבר וחצי דבר על הסיבה המקורית לשינוי.
האם יצא לכם לכם לקרוא רשימת מרכיבים על חבילה של , הבה נגיד, "חטפטיפי גבינה פריכים בטיגון עמוק", ולמצוא שם משהו בסגנון:" מוצר זה מכיל אחד או יותר מהרכיבים הבאים: שמן קוקוס, שמן דקלים, שמן סויה, שמן תירס, שמן קנולה, שמן בוטנים, שמן מנועים, שמן נחשים". כשהדבר קרא לי לראשונה, תהיתי איך ייתכן שהיצרן בעצמו לא בטוח באיזה שמן הוא מייצר את תוצרתו. כמובן שטעיתי למשמעות הרשימה. לכל נאגלה מסוימת של החטיפטיפי גבינה פריכים בטיגון עמוק, היצרן יודע בוודאות באיזה שמן הוא משתמש.
בעצם, טבעה המעורפלת של הרשימה מדגימה את הנקודה של האייק. היצרן של חטיטיפי גבינה מאמין (בצדק או אולי לא) שללקוחות לא אכפת יותר מדי באיזה שמן טיגנו את החטיפטיפים שבשקים אותה הם בדיוק רכשו, כל עוד הטעם שלהם נשאר פחות או יותר כמו זה שבשקים הקודמת שהם אכלו. לכן, כשהיצרן נדרש לרכוש שמן בישול, הוא פשוט רוכש את זה שהכי זול באותו רגע.
מטרתו של היצרן היא פשוט להגדיל את רווחיו. אבל בגלל שהוא מגיב לאיתות המחירים במאמץ שלו להשיג זאת, הוא גם, כתוצאה לא מכוונת של רדיפת מטרתו שלו, עוזר לנתב משאבים לשימוש הדחוף ביותר שלהם. אלה שיש להם צורך גדול יותר בשביל סוג שמן שעולה כרגע יותר,למשל יצרן מזונות ממטבח מערב אפריקה, שיכול להגיע לטעם האותנטי רק עם שמן דקלים, יקנו את השמן הזה במקום יצרן חטיפטיפי הגבינה. כפי שאדם סמית ציין לפי שנים רבות: "אין אנו יכולים לצפות לארוחת ערב בהסתמך על טוב לבם של האופה, של מבשל השיכר ושל הקצב, אלא בהסתמך על תועלתם עצמם."
כמובן שמחירי השוק אינם "מודדים" את הביקוש של הצרכנים; הם רק מציירים תמונה גסה שלו. המחירים צמיד צריכים להיות מפורשים על ידי היזמים, השואפים להרוויח מכל אי התאמה המתגלה בין מצב השוק הנוכחי לרצונות האמיתיים של הצרכנים. תהליכי השוק מתגלגלים דרך המאמץ המתמשך של היזמים להבין מה הצרכנים באמת רוצים, בהינתן המשאבים הזמינים. ידע כזה - וודאי שאינו זמין לאיש בהעדר תהליכי השוק, כשם שהידע כיצד לשחות לא ניתן להשגה בלי להיכנס למים.
המחירים ישקפו בצורה מדויקת את הביקוש רק במצב הדמיוני של הכלכלה הסובבת בנחת. בעולם האמיתי, בו באופן טבעי התנאים של בני האדם משתנים ללא הרף, והלמידה היא תהליך מתמשך, לעולם לא נגיע למצב של שיווי משקל סופי ומוחלט. בעולם בו אנו חיים, שום מחיר אינו תואם את המצב האמיתי של רצונות הצרכנים באופן מוחלט. ובכל זאת, מחירי השוק הוא אחד האמצעים הכי טובים לגלות את הרצונות הללו, ולתמרץ את היזמים למלא אותם.


בעית חישוב ובעית הידע: שני צדדים של אותה מטבע
הניתוחים של מיזס ושל האייק על ישימות הכלכלה הסוציאליסטים משלימים זה את זה. מיזס הראה, כי הסוציאליזם אינו מסוגל להשיג שימוש יעיל במשאבי החברה, בגלל שלמתכנניו הכלכליים אין שום אמצעי לבצע את החישוב הכלכלי. האייק הראה כי הסיבה מדוע מחירי השוק יכולים לשמש לביצוע החישוב הכלכלי כי הם משקפים את ההערכות הכי טובות כמה מועילים יהיו גורמי ייצור שונים בסיפוק ביקוש הצרכנים. מחירי גורמי הייצור היום נקבעים לרוב על ידי אלה מהיזמים אשר מלאו את רצונות הצרכנים בעבר בצורה מיטבית. הצלחות העבר שלהם הגדילו את האמצעים הזמינים הם, מה שהגדיל את הממון אותו הם יכולים להציע בתמורה למשאבים היום. כל יזם מסוגל להשתמש בידע האישי שלו על "נסיבות מסוימות של זמן ומקום" שלו, בשביל להחליט איזה מחיר להציע בשביל גורמי הייצור השונים.
המתכנן הסוציאליסטי היה יכול לזרוק איזה "מחיר" שרירותי על כל מוצר ומוצר, ואז להמשיך וחשב תוצאות של דרכים שונות לייצור אותם מוצרים. אבל היות ואין להם שום קשר לרצונות האמיתיים של הצרכנים, הם מחירים בשם בלבד, חיקוי עלוב למחירי השוק. כמו שמיזס כותב ב"פעילות אנושית":
אפילו אם נניח, לצורך הדיון, כי השראה ניסית אפשרה לממונה (על הכלכלה הסוציאליסטית) לפתור את כל הבעיות בנוגע לאירגון המיטבי של כל פעולות הייצור ללא חישוב כלכלי, ושהתמונה המדויקת של התכלית הסופית אליה הוא חייב לכוון קיימת במוחו, נותרות בעיות קריטיות שלא ניתנות לפתרון ללא חישוב כלכלי. שכן אין מטלתו של הממונה להתחיל מתחילת הציביליזציה ולהתחיל את ההיסטוריה הכלכלית מאפס. הגורמים בעזרתם הוא חייב לפעול אינם רק משאבי טבע שיד אדם לא נגע בהם. קיימים גם מוצרי הון שיוצרו בעבר ולא ניתנים להמרה, או לא לגמרי ניתנים להמרה לצורך מיזמים חדשים... [אשר] מגלמים את העושר שלנו. המבנה,האיכות הכמות והמיקום שלהם הם בעלי משמעות מכרעת בבחירת כל פעולות כלכליות עתידיות. חלק מהם יכולים להיות חסרי כל תועלת לשימוש עתידי; הם חייבים להשאר כ"יכולת לא מנוצלת". אבל את הרוב הגורף יש להשמיש, אם אין ברצונינו להתחיל מחדש ממצב של עוני ומחסור קיצוניים של האדם הפרימיטיבי... הממונה לא יכול להקים מערך חדש בלי לדאוג לגורלם של בני חסותו בתקופת ההמתנה. הוא חייב לנסות לנצל כל יחידה של מוצרי הון שכבר קיימת בצורה המיטבית האפשרית.
בהעדר המחירים האמיתיים, לממונה הסוציאליסטי אין מושג מהי אותה "הצורה המיטבית האפשרית".


אי-היתכנות הסוציאליזם
מעבר לבעיית החישוב/הידע, ישנם מכשולים אחרים איתם צריכים להתמודד אלה המנסים לארגן חברה סוציאליסטית, כגון בעית התמריצים. בכלכלת השוק, לאנשים יש תמריץ להגדיל את סיפוק של זולתם, כי הם מקבלים על זה כסף. בעוד שאמא תרזה או אלברט שווייצר יכולים אולי לבצע את עבודתם על בסיס הומניטרי לגמרי, רוב האנשים בוחרים בעבודה המועילה חברתית בגלל שהם מרוויחים מזה. אם בנאי עובד קשה במקצועו, והופך לבולט בתחום, הוא יכול לצפות לתמורה הרבה יותר גדולה מעבותו הקשה. אבל בקהילה סוציאליסטית, הרווחים מעבודתו מפוזרים בכל החברה. הבנאי יכול לצפות לקבל רק חלק זעיר מהערך הנוסף שהמאמץ שלו חולל.
באופן היסטורי, אנו יכולים בהחלט לראות כי התמריצים היו בעיה בכל חברה שניסתה את הסוציאליזם. על בסיס זה נוכל להחליט, כי לא סביר שחברה סוציאליסטית כלשהי תוכל להתגבר על מגבלה זו. אבל עלינו להודות, כי לא קיים עקרון בסיסי של פעילות אנושית שאומר שבני האדם אינם יכולים לשים את טובת הכלל, כפי שהמתכננים המרכזיים רואים אותה, במקום ראשון בסולם הערכים שלהם, יהיה הדבר בלתי סביר במציאות לדידינו ככל שיהיה. הסוציאליסטים יכולים לטעון כי באותו שיא הציבליזציה שאליו טרם הגענו, גם העדן הסוציאליסטי, כל בני האדם יכוונו את כל פעולותיהם אך ורק לטובת הקהיליה. אחד ההישגים הגדולים של מיזס היה להראות כי אפילו אם כולם היו נוהגים כך, סוציאליזם בכל זאת לא היה מצליח להשיג הקצאת המשאבים רציונלית.
גזע שלם של קדושים סוציאליסטיים לא היה מסוגל לעסוק בחישוב כלכלי בעל משמעות בהעדר מחירי שוק. גם עם כל אחד מהקדושים היה עושה במלוא הכנות את המיטב כדי לספק את הצרכים הכי בוערים של החברה, הוא לא היה מסוגל לקבוע מהם האמצעים בהם יש להשתמש כדי למלא את הצרכים הללו, ואפילו לא מהם אותם צרכים בכלל. בעוד שבעית התמריצים גורמת לכך שמאוד לא סביר שחברה סוציאליסטית היתה יכולה לתמוך במיליארדים של בני האדם החיים היום, מיזס הדגים שהיא בפירוש לא היתה מסוגלת לכך.
אנשים תמהו על כך שמיזס קרא לסוציאליזם "בלתי אפשרי". "כלום אין בנמצא", הם שואלים, "דוגמאות היסטוריות רבות של חברות סוציאליסטיות? אנחנו אולי לא היינו רוצים לחיות כך, ובכל זאת חייבים להודות כי סוציאליזם אפשרי."
אלא שמה שמיזס התכוון היה, כי אי אפשר ליישם את האג'נדה הסוציאליסטית בשום חברה העולה בגודלה על שבט קטן בעל קשרים משפחתיים, ללא צלילה למעמקי תוהו כלכלי. נכון שהתקיימו חברות שקראו לעצמן "סוציאליסטיות". אבל כל נסיון ללכת באמת בעקבות המתווה הסוציאליסטי נזנחו במהרה. שלדון ריצ'מן (Sheldon Richman), במאמרו "כדי לייצר סדר, יש להסיר את המתכנים" (To Create Order, Remove the Planner) מציין:
מיד אחרי המהפכה הרוסית ב1917, הבולשביקים תחת לנין וטרוצקי ניסו לבצע תכנית מרקסיסטית. מה שהם קיבלו היה כאוס מתוכנן. טרוצקי אמר כי הם בהו את תוך "התהום". מבויש על ידי הנסיון הזה, לנין התחיל את הנא"פ (New Economic Policy), שהיה הכנסה מחדש של כסף ושווקים. שום מנהיג סובייטי מאז לא ניסה להעלים את השוק שנית. זה לא אומר שבברית המועצות היה שוק חופשי. זה כן אומר שכלכלת בריה"מ היה שוק רווי-ממשלה (government-saturated market). לא היה תכנון מרכזי אמיתי. למען האמת, התכנית הותאמה כדי לשקף את מה שהתרחש מחוץ לכתלי לשכת התכנון.
כפי שכלכלן פיטר בואטקה (Peter Boettke) מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון (George Mason) מציין בספרו "חישוב ותיאום"(Calculation and Coordination):
...הפעילות האמיתית של כלכלת בריה"מ היתה בעלת דמיון מועט בלבד למודלים המתוכננים האופטימליים. נראה, כי ה"תכנון", הסובייטי התרחש לרוב בדיעבד. עם התפוררות, ולבסוף הקריסה, של המדינה הסובייטית, העובדה שלרשויות התכנון המרכזי לא היה אלא כוח מועט בלבד לנהל את הכלכלה הסובייטית הלכה ונהייתה יותר ויותר ברורה...
אנו טוענים כי המערכת הסובייטית בשיא התפתחותה לא היתה מערכת תכנון מרכזי האררכי כלל, כי אם כלכלת השוק העמוסה לעייפה ברגולציות ומגבלות ממשלתיות ריכוזיות .המדינה הסובייטית הפעילה את כל אותן התערבויות כדי להוציא הכנסות מהמערכת, כדרך החלופית לגביית מיסים.
מטרתן של רוב התנועות הסוציאליסטיות היה לייסד חברה סוציאליסטית כלל עולמית. רבים מסנגורי הסוציאליזם אף האשימו את עצם הקיום של המדינות הקפיטליסטיות באותן צרות, בהן נתקלו הנסיונות הקודמים להקמת סוציאליזם. מיזס הדגים כי ההפך המוחלט הוא הנכון - אם החלום של סוציאליזם כלל עולמי היה מתגשם, התוצאה הבלתי נמנעת היתה התפוררת חברתית גלובלית.
הדוגמאות ההיסטוריות של מדינות המתקראות סוציאליסטיות, כגון ברית המועצות, פעלו במסגרת השוק העולמי. הם חיקו את שיטות הייצור, את המוצרים ואת הטכנולוגיות של המדינות עם יותר כלכלת שוק. המתכננים הסובייטיים אף העתיקו את מחירי הסחורות מתוך ה"וול סטריט ג'ורנל" כדי להשתמש בהם בחישובים שלהם. לו רוקוול (Lew Rockwell ) סיפר פעם סיפור נפלא על מזכיר העיתונות של גורבצ'וב. כשנשאל מה חלומו אודות עתיד האנושות, המזכיר ענה שהוא מקווה כי כל העולם יאמץ את השיטה הסוציאליסטית, פרט לניו זילנד. "אבל מדוע לא ניו זילנד?" תמהה הכתב. "ובכן" , ענה המזכיר, "נצטרך מישהו להעתיק ממנו את המחירים".


ריכוז השררה
גיבור ספור של מילן קונדרה (Milan Kundera) "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ( The Unbearable Lightness of Being) הוא רופא מנתח צ'כי בשם טומאש. לאחר שטומאש כותב מכתב לעורך של עיתון חתרני, בו הוא מתלונן על שליטי המדינה, הבוס שלו דורש ממנו לכתובמכתב התכחשות. טומאש מסרב, וכך הוא מוצא את עצמו "מועבר" מבית החולים לצוות מנקי החלונות.
אף על פי שספרו של קונדרה אינו חיבור אנטי-סציאליסטי בעיקרו, הוא מציע הצצה מרגש לתוך הקיוןם האנושי תחת משטר הפולש לתוך כל תחומי החיים של נתיניו. פעולה של מחאה פוליטית מעמתת בבירור את המוחה עם המשטר הנוכחי. אבל במערכת של תכנון מרכזי, המשטר הנוכחי הוא גם מעסיקו, היות וזה המעסיק היחיד.
סנגורי הסוציאליזם נוטים לעיתים קרובות להתעלם מהשליטה הפולשנית שעל הממשלה לקבל על חיי הנתינים בכדי ליישם כלכלה בתכנון מרכזי. למרבה האירוניה, לסוציאליסטים רבים יש תחומי עניין חריגים בעניינים שאינם פוליטיים, כגון מזון אורגני, רוחניות ניו-אייג', ספרות ניסיונית , או תאטרון אוונגרד. כלכלת שוק מתקדמת יכולה להכיל תחומי עניין אלה עם עוד מגוון מדהים של טעמים ועניינים שונים. אולי רוב בני האדם רוצים לחם פשוט, אבל לחם מקמח מלא עדיין מוצע למכירה. ההמונים מעוניינים אולי להעביר את סוף השבוע בלאס-וגאס מאשר במרכז למדיטציה, ואף על פי כן סופי שבוע במרכזי מדיטציה זמינים לצרכן. "היום השלישי" הוא אולי הלהיט הגדול בקופות, אבל גם "שארית היום" ניתן לצפייה.
אנשים שטעמיהם נבדלים בצורה ניכרת מן הממוצע צריכים לחשוב על כך שבכלכלה מתוכננת יכולתם להמשיך בכך תהיה כמעט בלתי-אפשרית. ככל שהחברה תתקדם לעבר סוציאליזם, יהיה יותר ויותר קשה לספק את המוצרים הכי בסיסיים. לא יהיה שום עודף אותו יהיה נתן לבזבז על מותרות כמו אבני מרפא או עיסוי שיאצו.
בכלכלת השוק איש לא ישלם לכם על זה שתסעו לחודש התבודדות כדי למצוא את הלוחם הפנימי שלכם. המעסיק הנוכחי שלכם עלול אף לפטר אתכם אם תתעקשו על חופשה של חודש תמים. מאידך, לא המעסיק שלכם ולא אף אחד אחר לא יכול למנוע מכם לחפש עבודה חלופית לכשתחזרו. אבל במשטר סוציאליסטי, לקיחת חופשה בת חודש יכולה להתפרש אף כבגידה. תוכלו לקחת חופשה אם, כאשר והיכן שהמדינה תגיד לכם.


שלטון הגרועים
רוב תומכי הסוציאליזם הם אנשים נחמדים, הגונים למדי. הם הפכו לסוציאליסטים בשל דאגה אמיתית לרווחת החלשים והעניים. הם מזועזעים אם מישהו אומר להם שהם מקדמים משטר טוטליטרי. אמת, הם מודים, רושם של ניסיונות העבר לבנות את גן העדן עלי אדמות אינו יפה: ברית המועצות, סין הקומוניסטית, גרמניה הנאצית ועוד ניסויים אוטופיים דמו לגיהנם יותר מאשר לגן עדן. אבל, הם אומרים, זה קרה בגלל אופיים הרע של אנשים שהשתלטו על המיזמים הללו. הם מקדמים אוטופיה הנשלטת על ידי אנשים נחמדים, פתוחים וסבלניים - אנשים ממש כמותם. כלכלה מתוכננת הנשלטת על ידי אנשים כאלה בהכרח תהיה טובה יותר מזו שבראשה עומד למשל פול פוט (Pol Pot), אשר רצח בערך שליש מבני ארצו בזמן שלטונו בקמבודיה.
אבל, מסביר האייק במה שאולי הספר הכי מפורסם שיצא מהאסכולה האוסטרית, "הדרך לשיעבוד" (The Road to Serfdom)' אנשים נחמדים אינם צפויים להשאר בשלטון במשטר סוציאליסטי. חברה בעלת תכנון מרכזי דורשת כי מאמציהם של כל חבריה יכוונו על פי רצון יחיד. זה יכול להיות רצונו של דיקטטור בודד, של הועדה השולטת, או אף של "כלל החברה", כפי הוא מיוצג על ידי סקרים ומשאלי -עם. בכל מקרה, כל המאמצים היצרניים חייבים לתרום לתכנית על אחת ויחידה.
תהיה תכנית זו באשר תהיה, אין זה מן הנמנע כי אנשים רבים יחלקו לפחות על חלק ממנה. כיצד יש לטפל בחוסר הסכמה? לדוגמה, כורי הפחם במדינה יכולים להחליט כי השכר שנפסק להם על ידי התכנית נמוך מדי. הם מסרבים לעבוד תמורת משכורת כה עלובה.
בכלכלת השוק, הכורים היו חופשיים לחפש תעסוקה אחרת תמורת שכר גבוהה יותר.התחרות החפשית בין המעסיקים המבקשים למשוך פועלים היתה מכוונת את השכר לרמה בה כמעט ואין למעסיק רווח מהפועל שהוא מעסיק. (זהו הפועל השולי). אם מישהו אינו מצליח למצוא שכר שהוא חושב אותו להולם, תהליכי השוק לא מבטיחים שהוא אינו באמת שווה כמו שהוא חושב. אבל במערכת השוק, יזמים יחפשו באופן מתמיד אחר נכסים שלא מעורכים נכונה כאלה, ובכך מעלים את המחיר שלהם.
אבל במדינה סוציאליסטית, כורי הפחם לא יכולים ללכת לחפש עבודה אחרת - התכנית שיבצה אותם במכרות הפחם. אם 10,000 כורי פחם מופיעים בתכנית, אז הם חייבים להיות 10,000 אחרת התכנית הופכת ללא רלוונטית. והמתכננים גם לא יכולים פשוט להעלות להם את השכר עד שהם יסכימו לעבוד - גובה השכר גם הוא כבר חלק מהתכנית. העלאת השכר תדרוש תכנון מחדש של המשק כולו.
אז מה יכולים לעשות הממונים על הכלכלה הסוציאליסטית? הנטיה של הסוציאליסטים ההגונים בעלי הכוונות הטובות תהיה להדברות עם הכורים. המתכנין יצטרכו לגלות מהןתלונות הכורים,להחליט אילו תנאים יהפכו אותם לשמחים יותר, ולהעניק להם את ההשראה לחזור לעבודה , בשל חובתם הפטריותית לתרום לטובת הכלל. על סמך דו-שיח שכזה ניתן לעדכן את התכנית. אבל ברגע שמספר ענפים יצאו בתהליך משא-ומתן דומה, הייצור בכל רחבי המשק כמעט יעצר לגמרי.
התושבי המדינה המנסה את התכנון המרכזי יעמדו תוך זמן קצר בפני בחירה. הם יכולים או לנטוש את הדרך לסוציאליזם, או לסרוגין לחפש מישהו חזק דיו כדי שיבטיח כי הדברים יתנהלו כמתוכנן. אם הם לא מוותרים על התכנון המרכזי, אז אותו "האיש החזק" יגיע במהרה לשלטון, כפי שקרה בגרמניה של שנות השלושים, כשהיטלר עלה לשלטון. במקרה כזה, כשכורי הפחם יסרבו לעבוד בשכר שהוקצה להם הפתרון יהיה פשוט: "לירות בהם!" כפי שהאייק אומר: " הרודן הטוטליטרי בקרוב יצטרך לבחור בין וויתור על המוסר המקובל לבין כישלון". תחת המנהיג החזק, אנשים מאמינים שיש להם תקווה להשיג חימום לבתיהם,אפילו על חשבון חירותם של הכורים, ובסופו של דבר על חשבון חירות כלל התושבים.
חברה של כלכלת השוקק נראית לפעמים אכזרית.אם הכורים לא מסכימים לשכר המוצע על ידי בעל המכרה, הוא יכול לפטר אותם ולהעסיק מחליפים. אבל לפחות שמורה לכורים אפשרות לחפש עבודה במקום אחר, בשכר הכי גבוה שהם יכלו למצוא. כשהממשלה היא המעסיק היחיד, אין לאן ללכת ואין ען מי לשאת ולתת.
כפי שהאייק אומר ב"דרך לשיעבוד", החלום של הסוציאליסטים הלא-טוטליטריים מסתמך על "נס של הרוב שמסכים על תכנית מסוימת לתכנון החברה כולה". בהעדר נס כזה, יהיה זה " המכנה המשותף הנמוך ביותר יאחד מספר רב ככל הניתן של בני האדם". זו מהמערכות של דעות קדומות הפונה ביתר קלות ליותר נבערים שבחרה תהיה גם זו שתזכה בנאמנות היתרה. כל קשרי הגומלין החברתיים מצטמצמים במהרה לתחרות מי ישדוד את מי קודם.
כשזה קורה, ראוי למיעוטים שלמור על עצמם. הפיתוי למנהיגים לארגן פוגרום נגד איזו קבוצת מיעוט יהיה עצום. כפי שהאייק אומר: "נראה כי זה כמעט חוק טבע כי קל יותר לבני האדם להסכים על תכנית שלילית - על שנאת האויב, או קנאה באלה שמצב טוב יותר- מאשר על כל תכנית פוזיטיבית". משטרים טוטליטריים נוטים לדמוניזציה של מיעוטים לא פופולריים, כמו יהודים בגרמניה הנאצית, קולאקים בברית המועצות, אינטלקטואלים בקמבודיה של פול פוט, או יוצאי מזרח אסיה באוגנדה של אידי אמין.


תפלץ השוויון
השכל הישר והניסיון מלמדים אותנו כי בני האדם נבדלים אלו מאלו מטבעם, ולא בדרך מקרה. ממצאים של הגנטיקאים, כמו התורות של רוב הדתות תומכים בהשקפה זו. בספרו "חוקת החירות" (The Constitution of Liberty) האייק ציין כי יחס שווה לכולם במסגרת החוק יוביל באופן בלתי נמנע לכך שאנשים שונים יגיעו להישגים שונים בחייהם. לכן, "... הדרך היחידה להביא אותם לתנאים זהים היא להתייחס אליהם באופן שונה. לכן שוויון בפני החוק ושוויון במצב החומרי לא רק נבדלים זה מזה, אלא אף מנוגדים."
סוציאליזם אינו יכול להשיג שוויון חומרי בין כלל בני האדם בעזרת דיכוי חירויות כלכליות בלבד. חירויות נוספות שאנו מעריכים - חופש הדיבור, הפולחן, ההתארגנות וכיו"ב - כולן דורשות למימושן שימוש באמצעים המוגבלים. כדי שנהיה חופשיים לדבר, נצטרך לכל הפחות את המקום ממנו אפשר לעשות זאת. כדי להגיע באמת לבני האדם, נצטרך לעתים קרובות לפרסם את הרעיונות שלנו בספר או בעיתון. אבל אם המדינה שולטת בכל נקודות הדפוס, היא בהכרח תהיה זו שתקבע אילו דעות יקבלו הפצה. חופש הפולחן וההתארגנות דורשים, בין היתר, מקומות להתאסף בהם - אבל בחברה טוטליטרית המדינה היא חברת הבניה היחידה, והמקור היחיד לחומרי בניין.
ההבדלים בין בני האדם ביכולות, טעמים, והכישורים הנרכשים שלהם מהווים בסיס ליחסי החליפין הבינאישיים, לחלוקת העבודה, ובכך - לחברה האנושית הרחבה. כפי שמארי רות'ברד כתב ב"חופש, אי-שוויון, פרימיטיביזם וחלוקת העבודה" ( Freedom, Inequality, Primitivism and the Division of Labor):
תפארת המין האנושי היא ייחודיות של כל פרט ופרט, העובדה שכל אדם, אף כי דומה לזולתו בהרבה דברים, ובכל זאת הינו בעל אישיות משלו, הנבדלת לגמרי. עובדה זו של הייחודיות האישית - העובדה כי אין שנ יבני אדם שניתן להחליפם זה בזה באופן מלא - אשר הופכת את כל אחד ואחד לבלתי ניתן להחלפה וגורמת לנו לדאוג האם הוא יחיה או ימות, האם הוא מאושר או מדוכא. ולבסוף, זו העובדה כי האישויות הייחודיות הללו זקוקים לחירות לצורך התפתחות מלאה, אשר מהווה את אחד הטיעונים המרכזיים בזכות החברה החופשית.
"האריסון ברג'רון" (Harrison Bergeron), סיפורו הקצר של קורט וונגוט (Kurt Vonnegut), מתאר באופן סטירי את הניסיונות להקים חברה בה כולם שווים לגמרי לכולם. בעולם אותו הוא מתאר, אלה המסוגלים לקפוץ גבוה יותר מן האדם הממוצע מחויבים שלאת על גופם משקולות. אלה שמושכים יותר חייבים להיות מכוערים יותר. אלה שחכמים יותר חייבים לחבוש מתקן, המפריע להלך המחשבה שלהם בעזרת רעש חזק כל מספר שניות.
בהעדר אמצעים כמו אלה בסיפור של וונגוט, רעיון השוויון המוחלט אינו אלא בדיה מוחלטת. בברית המועצות לא התקיימה חברה בה כל האזרחים היו שווים. חופש הפעולה וגישה למוצרים של בכירי המפלגה הקומוניסטית היו גדולים לאין שיעור מאלה של האזרח הממוצע. אבל מרדף אחר אותה בדיה הסתיים באחת מהרודנויות הקשות בהיסטוריה

17 תגובות:

אראל סגל אמר/ה...

"נניח שכמתכנן מרכזי של מדינה סוציאליסטית, אתם שוקלים כיצד לבצע את הקצאת הפלדה במדינה שלכם... המשימה העומדת בפניכם היא חסרת סיכוי!"

ובכל זאת, ישנן חברות ענק כגון IBM, המעסיקות מעל 400000 עובדים, כמו האוכולוסיה באי מאלטה, המצליחות לתכנן את הייצור ואת הקצאת המשאבים הפנימית באופן יעיל, ע"י תיכנון מרכזי.

וככל שהאנושות מתקדמת, גם האפשרות לתכנן בקנה מידה גדול הולכת ומשתפרת.

JEK אמר/ה...

ואיך אתה יודע שהתכנון שלהם יעיל?
איך אתה יודע שחברות הענק לא מנצלות קשרים פוליטיים וכאלה כדי למנוע תחרות, להעלות מחירים ובכך לפצות על חוסר יעילות פנימי?

אראל סגל אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
אראל סגל אמר/ה...

"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"

אם טוענים, שבאופן עקרוני אי אפשר לבצע תיכנון מרכזי בקנה מידה גדול, צריך להתייחס ברצינות לדוגמאות שמראות את ההיפך.

(אגב, בדיון שלנו על ה"גזלן" העמדות שלנו היו הפוכות).

JEK אמר/ה...

אראל: זו לא הטענה. הטענה היא כי תכנון מרכזי בקנה מידה גדול הוא לא יעיל. אםברצונך להביא דוגמאות לתכנון כזה, אנא הסבר איך הן מקיימות יעילות.

אראל סגל אמר/ה...

אני רואה הרבה חברות מסחריות גדולות מאד שמנוהלות ע"י תיכנון מרכזי ומצליחות להרוויח לאורך זמן.

כמובן ייתכן שהכל נעשה במרמה ותוך ניצול קשרים עם פוליטיקאים, אבל כל עוד אין הוכחה לכך, מסתבר יותר שזה נובע מכך שהתיכנון הוא מוצלח.

ולשיטתך, האם אתה מניח שכל החברות הגדולות הרווחיות מצליחות לשמור על רווחיות רק בזכות קשרים עם פוליטיקאים? אם כך, אז זה בהחלט מוצדק לגבות מהם מיסים גבוהים.

"נקוט מיהא פלגא בידך..."

JEK אמר/ה...

לא. אבל ככל שהריכוזיות עולה, כך יש יותר ויותר בעיה עם יעילות. ע"ע המחאה הנוכחית

אראל סגל אמר/ה...

אם כך, איך תסביר את העובדה שחברות גדולות נעשות יותר ויותר גדולות, למשל ע"י רכישות והשתלטויות? הרי אילו באמת הריכוזיות היתה גורמת לחוסר יעילות, היה אפשר לצפות שחברות קטנות ינצחו בתחרות את הגדולות, ובמציאות זה לא תמיד קורה.

JEK אמר/ה...

יעיין נא כבודו בפרק 8 בספר זה, ויווכח שהכל עניין של מבנה הון.

אראל סגל אמר/ה...

אני אשאל בצורה אחרת: האם ישנו גודל מסויים של חברה, שבו תיכנון מרכזי כן יכול לשפר את היעילות?

לדוגמה, נניח ש-100 אנשים רוצים להקים מפעל כלשהו. האם לדעתך המפעל יהיה יעיל יותר, כשיהיה לו מנהל אחד מוכשר שיתכנן את הכל, או כשכל אחד יעשה מה שהוא רוצה?

ואם בחברה של 100 אנשים תיכנון מרכזי עוזר, מה לגבי 1000? 10000? איפה הגבול?

JEK אמר/ה...

ואתה שוב מתבלבל בין סיבה לתוצאה. מבנה החברה המסחרית אמור לשמש ליעילות. האם החברה תקיים יתרון לגודל? או אולי הפוך, דווקא מיקור חוץ או פירוק להמון יחידות עצמאיות?
בסופו של דבר, בחברה מסחרית אנו מדברים על מבנה הון. ובחברה מקרו -במבנה משק. בטח נתקת בביטוי אנגלי welfare-warfare. אחד המאפיינים של מבנה כזה הוא עידוד ריכוזיות. זו סיבה שהאייק פותח את "הדרך לשיעבוד" במלחמה או מצב חירום.

JEK אמר/ה...

ואתה שוב מתבלבל בין סיבה לתוצאה. מבנה החברה המסחרית אמור לשמש ליעילות. האם החברה תקיים יתרון לגודל? או אולי הפוך, דווקא מיקור חוץ או פירוק להמון יחידות עצמאיות?
בסופו של דבר, בחברה מסחרית אנו מדברים על מבנה הון. ובחברה מקרו -במבנה משק. בטח נתקת בביטוי אנגלי welfare-warfare. אחד המאפיינים של מבנה כזה הוא עידוד ריכוזיות. זו סיבה שהאייק פותח את "הדרך לשיעבוד" במלחמה או מצב חירום.

אראל סגל אמר/ה...

ומאיזה גודל, לפי דעתך, חברה ריכוזית הופכת להיות לא יעילה?

JEK אמר/ה...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4191017,00.html
תראה את זה. צהל מספיק ריכוזי כדי שיקח לו זמן לזהות את הנקודות הפנה האלה ולהחליף. ובשוק דינמי, שינויים כאלה יכולים להיות עניין של חודשים בודדים

אראל סגל אמר/ה...

אנחנו מכירים כמה מיליארדרים, שבוודאי מבינים דבר אחד או שניים על יעילות. ומה הם עושים כשאחת החברות שבבעלותם לא מרוויחה מספיק? בד"כ הם בוחרים מתוך כמה אפשרויות:
- ממנים מנהל חדש;
- מחליפים את כל צוות ההנהלה;
- מבצעים שינויים ארגוניים בחברה;
- מוכרים חלק מהחברה;
- מוכרים את כל החברה;

אולם אני לא מכיר אף בעל-הון, שהחליט להנהיג בחברה שלו משק חופשי, על-מנת לשפר את היעילות.

איך זה ייתכן? אם משק חופשי הוא כל כך יעיל, מדוע אף מיליארדר לא חשב על הרעיון הגאוני הזה, לתת לעובדים חופש לעשות מה שהם רוצים, בלי שום תיכנון?

אראל סגל אמר/ה...

היום בבוקר חזרתי מבית הכנסת, עם שלל עלוני שבת. עלה בדעתי שאני בעצם מרכיב לעצמי עיתון ע"פ הזמנה - בהתאם להשקפה שלי ולתחומי עניין שלי; הרבה יותר טוב מלקנות עיתון רגיל.

ומה שהכי מעניין - שכל המערכת של עלוני השבת היא אנארכית לחלוטין. אין שום וועדה מרכזית שקובעת איזה עלונים לייצר. אילו הייתה ועדה כזאת - מן הסתם, היו בה ויכוחים אינסופיים, מה צריך להיכנס מה לא. חלק מהמיעוטים היו מרגישים מקופחים, וחלק היו באמת מקופחים. ולציבור הרחב לא היתה בחירה.

לדעתי האישית, העיתון שאני מרכיב לי מעלוני השבת הוא הרבה יותר טוב מכל עיתון מסחרי.

אמנם, רוב האנשים כנראה לא חושבים כמוני - עובדה שהם עדיין מעדיפים את העיתונים המסחריים...

ובכל זאת, מעניין שדווקא בבית הכנסת נוצרה מערכת כל-כך חופשית.

JEK אמר/ה...

תזכור שמערכות רבות כמו הבריאות זו מערכות אנארכיות שהולאמו או עברו רגולציה מסיבית .

Ludwig von Mises Institute on Facebook