יום שני, 21 בספטמבר 2015

הרברט ספסנסר "הזכות להתעלם מהמדינה"


פורסם לראשונה ב1851 כחלק מפרק 19 ב"Social Statics"

1. אין לנו ברירה אלא להודות, שאחת ממסקנות הנובעות מהרעיון שכל המוסדות חייבים לציית לחוק שוויון החירות אם לכל אדם שמורה הזכות לעשות ככל העולה על רוחו, בהנחה שאין הוא פוגע בחירות דומה של כל אדם אחר, אזי רשאי הוא לנתק על הקשר שלו למדינה, לוותר על הגנתה ולסרב לתמוך בה כספית. ברור מאליו שבעשותו כן אין הוא רומס את חירויות הזולת, כן עמדתו היא פסיבית, והוא לא יכול להיות התוקפן על ידי אי עשייה. וכן ברור מאליו שלא ניתן לכפות עליו להמשיך את ההשתלבות במערך המדינה ללא הפרת החוק המוסרי, שכן האזרחות כרוכה בתשלום מיסים, ונטילת רכושו של האדם בניגוד לרצונו היא הפרה של זכויותיו. הממשלה איננה אלא סוכן המופעל בשיתוף מספר פרטים בכדי להבטיח להם איזה יתרון, וטבעו של קשר זה מורה שכל אחד הוא הקובע שמה ברצנו לפעול דרך סוכן כזה או לא. אם מי מהם בוחר להתעלם מתאגדות הביטחון ההדדי הזו, לא ניתן לומר דבר פרט לכך שהוא מאבד את הכל הזכות להשתמש בשרותיהם הטובים וחושף את עצמו לסכנות של יחס גרוע, דבר שזכותו המלא לעשות, אם יבחר. לא ניתן לכפות עליו איזו השתתפות פוליטית ללא הפרה של חוק שוויון החירות, הוא יכול להפסיק את ההשתתפות ללא כל הפרה כזאת, ועל כן שמורה לו הזכות לעשות כן.

2. "אין לחוקי אדם שום תוקף אם הם עומדים בסתירה לחוקי הטבע, ואלה מהם שכן תקפים שואבים את מלוא כוחם ומלוא סמכותם ממקור זה "כך כותב בלקסטון[1],  ויש לתת לו את מלוא הכבוד על שהקדים רבות את הגות של זמנו, ואף נוכל לומר, את זמנינו. זוהי תרופה טובה לאמונות פוליטיות תפלות הנפוצות כל כך היום. זהו מעצר טוב לסנטימנטים של סגידה לשררה אשר עדיין מוליכים אותנו שולל על ידי העצמה של זכיות הממשלתי החוקתית כשם שהם עזו פעם למלוכה. הבה נשכיל את הציבור שהרשות המחוקקת אינה אלוקים עלי-אדמות, על אף שאם נשפוט לפי הסמכות המוענקת לה ודברים שציבור מצפה ממנה לחולל, זו בדיוק דעתו. הבה נלמד אותם במקום זאת שהרשות המחוקקת היא מוסד בעל תפקיד משני בלבד, ושכוחו, כשאינו נגזל הוא במקרה הטוב מושאל.

הו לא, שמא לא ראינו שהממשלה ביסודה איננה מוסרית? האין היא תולדת הרוע, ונושאת את כל הסימנים של אבותיה? האין היא קיימת בגל שהפשע קיים? אין היא חזקה ביותר, או, כפי שאנו מכנים זאת, עריצה כשהפשע גדול ביותר? האין ירידה בפשיעה מגדילה את החירות, קרי מקטינה את הממשלה? האין זה נכון שבהעלם הפשע תיעלם הממשלה כלל, שכן לא יהיה לה במה לעסוק? לא רק שהשררה מתקיימת בגלל הרוע, היא מתקיימת על ידי הרוע. נעשה שימוש באלימות כדי לקיימה, וכל אלימות קשורה בפלילים. חיילים, שוטרים וסוהרים; חרבות, אלות ואזיקים, כל אלה הם כלים לגרימת כאב, וכל גרימת כאב לא צודקת במישור המופשט. המדינה משתמשת בכלי רוע כדי לשלוט על הרוע, והכלים הללו מזהמים ברוע את מטרותיה ואת תכליותיה. המוסר אינו מסוגל להכיר בכך, שהרי המוסר הוא בסך הכל הצהרה על החוק המושלם, ואינו נותן את הדעת על מה שצומח וחי על ידי הפרת אותו החוק. על כן הרשות המחוקקת לעולם אינה יכולה להיות מוסרית, אלה הסכמית גרידא.

קיים אפוא חוסר עקביות מסוים הניסיון לקבוע את העמדה, המבנה וההתנהלות הנכונים של הממשלה בפניה לעקרונות הבסיסיים של היושר. שכן, כפי שצוין זה עתה, פעולות המוסד אשר במקורו ובטבעו אינם מושלמים, לא יכולים להתיישב עם החוק המושלם. כל מה שאנו יכולים לעשות זה לברר, ראשית דבר, מה צריכה להיות גישתה של הרשות המחוקקת כלפי הציבור כדי להימנע מלהיות הרוע בהתגלמותו מעצם קיומה. שנית, כיצד יש לכוננה בכדי להגיע לכמה שפחות חוסר התאמה לחוק המוסרי. ושלישית כיצד יש להגביל את תחום פעולתה כדי לא לאפשר ממנה להעצים את אותן הפגיעות בצדק שהיא הוקמה מלכתחילה למנוע.

התנאי הראשון הדורש אישוש בטרם תכונן רשות מחוקקת שאינה מפירה את חוק שוויון החירות היא ההכרה בזכות הנידונה זה עתה, הזכות להתעלם מהמדינה.[2]

3. התומכים בעריצות בטהרתה יכולים להאמין בהתאם כי השליטה של המדינה צריכה להיות ללא מיצרים וללא תנאים. אלה הקובעים כי בני האדם נבראו לשרת את הממשלות ולא הממשלות את בני האדם, יכולים לטעון באופן עקבי שאיש אינו יכול להוציא את עצמו מחוץ לתחומם של המוסדות הפוליטיים. אבל אלה הטוענים כי הציבור הוא המקור הכוח הלגיטימי היחיד, שכוחה של הרשות המחוקקת אינו עצמאי כי אם שאול,  לא יכולים להכחיש את הזכות להתעלם מהמדינה בלי להסתבך בחוסר הגיון.

שכן אם הרשות המחוקקת שואבת את כוחה, הרי שאלה שמהם היא שואבת את הכוח הם האדונים לאלה המקבלים את הכוח. יתרה מכך, משמעות הדבר היא שהאדונים מענקים את הכוח מרצון, וזה אומר שהם יכולים להעניק או להדיר כאוות נפשם. לקרוא להענקה למשהו שנחטף מידי בני האדם בין אם הם רוצים ובין אם לאו, הרי זה נונסנס. אבל מה שנכון לכולם יחד נכון לכל אחד בנפרד. כשם שהממשלה יכולה לפעול בצורה נכונה למען האנשים רק אם קיבלה מהם את סמכותה, כך היא יכולה לפעול נכונה בשביל הפרט, רק כאשר הפרט מסמיך אות לעשות כן. אם ראובן, שמעון ולוי מתווכחים האם עליהם להעסיק סוכן שיבצע בשבילם שירות מסוים, ואם ראובן ושמעון מסכימים לעשות כן ולוי חולק, הרי שאי אפשר לגרום באופן הוגן וצודק ללוי להשתתף בהסכם זה בניגוד לרצונו. והדבר נכון לחבורה של שלושים כשם שהוא נכון לחבורה של שלושה ואם שלושים אז למה לא שלוש מאות או שלושת אלפים או שלושה מיליון?

4. מבין אמונות פוליטיות תפלות שזה עתה הזכרנו, אין נפוצה יותר מהרעיון כי הרוב הוא כל יכול. החוש המוסרי של זמנינו, הנתון תחת הרושם כי השמירה על הסדר מחייבת כי קבוצה כלשהי תחזיק בשררה, מרגיש כי לא ניתן להעביר כוח זה אלא לחלק הגדול ביותר של החברה. הוא מפרש באופן מילולי את "קול המון כקול שדי" ומעניק לראשון את קדושת השני, ומסיק כי על רצון הציבור, דהיינו הרוב, אין לערער. אבל אמונה זו שגויה מיסודה.

נניח, לצורך הדיון, שהרשות המחוקקת המייצגת נאמנה את דעת הציבור מקבלת התקף של איזו פאניקה מלתוסיאנית ומצווה כי כל הילדים שייוולדו בעשור הקרוב - דינם טביעה. האם יש אדם שחושב שצו זה יהיה בו מן הצדק? אם לא, הרי שבבירור יש מגבלה לכוח הרוב. נניח, שוב, כי זה לצד זה חיים שני לאומים, למשל הקלטים והסקסונים. והאומה בעלת מספר הנפשות הגדול ביותר מחליטה לשעבד את השאר. האם להחלטת הרוב יהיה תוקף במקרה זה? אם לא, הרי שקיים משהו לו הכח הזה חייב להיות כפוף. ונניח, שוב, שכל בני האדם המשתכרים  פחות מ50 לירות סטרלינג בשנה יחליטו לקצץ כל הכנסה מעל סכום זה לרמתם שלהם ולהפנות את העודפים לצרכי ציבור. האם ניתן להצדיק את החלטתם? אם לא, פעם שלישת נודה כי יש חוק שהצבעת הרוב חייבת לציית לו. ומה, אם כן, אותו החוק אם לא חוק שוויון החירות? המגבלות האלה, שכל אחד היה שם על רצון הרוב, הן הן המגבלות הנוצרות מתוקף חוק זה. אנו שוללים את זכות הרוב לרצוח, לשעבד, או לשדוד, פשוט בגלל שרצח, שיעבוד ושוד הם הפרות חמורות מדי של חוק זה כדי שנתעלם מהם. אבל אם אין להפר את החוק באופן חמור, אז גם אין להפר אותו בקטנות. אם רצון הרוב לא יכול לגבור על העיקרון הראשון של המוסר במקרים אלה, אין הוא יכול לעשות זאת בשום מקרה. לכן, יהיה המיעוט זניח ככל שיהיה, ותהיה הפרה של זכיותיהם זוטרה ככל שתהיה, לא ניתן לאפשר הפרה זו.

כאשר נכונן את החוקה על טהרת הדמוקרטיה, חושב לעצמו הרפורמטור הכנה, נביא את הממשלה למצב של הרמוניה עם הצדק המוחלט. אמונה זו, גם אם ייתכן והיא נחוצה לימינו אנו, שגויה ביותר. שום תהליך של כפייה לא יכול להיות הוגן. צורת הממשל החופשית ביותר היא רק זו הזוכה לכמות נמוכה ביותר של התנגדויות. שלטונם של המעטים נקרא בפינו "רודנות", שלטונם של הרבים על מעטים הוא רודנות גם כן, פשוט מסוג הפחות נוקשה. בשני המקרים האמירה היא: תעשו כפי שאנו רוצים ולא כפי שאתם רוצים. ואם מאה אנשים אומרים זאת לתשעים ותשעה, הדבר אך מעט פחות בלתי מוסרי מאשר אם תשעים ותשעה היו אומרים זאת למאה. מבין שתי הקבוצות זו העומדת מאחורי אותה אמירה היא המפרה בהכרח את חוק שוויון החירות. ההבדל היחיד הוא שבמקר אחד הפרה נעשית על ידי תשעים ותשעה בני אדם ובמקרה האחר על ידי מאה. וכל זכותה של שיטת הממשל הדמוקרטית היא שהיא מפרה את החוק בכמות הקטנה יותר של המקרים.

עצם קיומם של רוב ומיעוט מראה על מצב בלתי מוסרי. האיש אשר אופיו נמצא בהרמוניה עם החוק המוסרי, כפי שראינו, הוא האיש שימצא אושר מושלם גם בלי לפגוע באושרם של הזולת. אבל החלת הסדרים ציבוריים דרך חקיקה מצביעה על חברה המורכבת מאנשים בעלי אופי שונה, מצביעה על כך שרצונות של חלק מהם לא יכולים להתממש בלי להקריב את אלה של אנשים אחרים, מצביעה כי חיפוש אחר האושר של הרוב מטיל חוסר-אושר מסוים על המיעוט, מצביעה, אפוא, על חוסר צדק מבני. לכן, מנקודת מבט אחרת, אנו רואים שאפילו בצורתה ההוגנת ביותר, הממשלה לא יכולה לנתק את עצמה מן הרוע. יתרה מכך, מעשיה הם פליליים ביסודם, אלא אם כן תוכר הזכות להתעלם מן המדינה.

5. ניתן להסיק כי האדם רשאי לוותר על הטובה ולהעביר את עולה של אזרחות גם מהודאות של הרשויות ומהדעות הנפוצות היום. מאחר והם ככל הנראה לא מוכנים להשקפת עולם כה קיצונית כזו שהוצגה כאן, הרדיקלים של ימינו מודים בבלי דעת באמונתם בהיגד המציג השקפת העולם כזו. האין אנו שומעים אותם ללא הרף מצטטים את קביעתו של בלקסטון כי אין לאלץ את האזרח בריטי לשלם שום אגרה או מס זולת אלה להם הסכים הוא עצמו או נציגו בפרלמנט? ומה משמעות הדבר? הם אומרים שמשמעות הדבר היא שלכל אחד מגיעה הזכות להצביע. אמת, אך המשמעות עמוקה הרבה יותר. אם המילים האלה בעלי משמעות, הרי שזו הצהרה מפורשת לזכות הנידונה כאן. כשהם מסכימים שאין להטיל על האדם מסים אלא אם הוא הסכים להם, ישירות או בעקיפין, הם מאשרים כי הוא יכול לסרב לשלם את המס. ולסרב לשלם מסים משמעו  - לנתק את כל קשר עם המדינה. אולי יכולים להגיד שהסכמתו אינה מסוימת אלא כללית, ושברור כי האזרח מסכים לכל מה שנציגיו, שהוא הצביע להם, עושים. אבל נניח והוא לא הצביע להם, נהפוך הוא, הוא עשה הכל כדי שיבחרו אלה המחזיקים בדעות המנוגדות. מה אז? התשובה ככל הנראה תהיה שהשתתפותו בבחירות הייתה הסכמה שבשתיקה לציית להחלטת הרוב. וכעת, מה אם הוא לא הצביע כלל? ובכן, במקרה זה אין הצדקה לתלונותיו על שום מס, היות והוא לא פעל למניעת הטלתו. וכך, למרבית הפלא, נראה שהוא נתן את הסכמתו בין אם הוא אמר כן, לא או לא אמר דבר! איזו תאוריה מוזרה. הנה עומד לו  האזרח חסר המזל אשר נשאל האם הוא ישלם כסף תמורה לאיזו הטבה מוצעת, ובלא קשר אם הוא ישתמש באמצעי היחידי שיש בידו למחות ובין אם לאו, יספרו לנו שהלכה למעשה הוא הסכים, כל עוד מספר המסכימים יהיה גדול ממספר המתנגדים. כך מציגים בפנינו את הרעיון החדשני שהסכמתו של ראובן אינה לויה מה שראובן אומר, אלא במה ששמעון יכול להגיד!

על אלה המצטטים את בלקסטון לבחור בין האבסורד הזה לבין התאוריה הנידונה כאן. או שההיגד קובע את הזכות להתעלם מהמדינה, או שהוא חסר כל הגיון.

6. באמונות הפוליטיות שלנו מתקיים מגוון מוזר. מערכות אשר עבר זמנן, ונשחקו עד דק, משופצות עם רעיונות מודרניים בעלי איכות וצבע שונים לגמרי. ובני האדם מציגים אותן במלוא הרצינות, מתעטפים בהן, ובמסתובבים בהן בראש חוצות, בי לשים לב כמה נלעג הדבר. מצב המעבר בו אנו שרויים, המתחלק שווה בווה בין העבר לעתיד, מוליד תאוריות היברידיות המציגות שיצוף משונה ביותר בין עריצות מימים עברו וחירות העתידה לבוא. הנה סוגי המשטרים הישנים , המסווים על ידי זרעי הרעיונות החדשים, אשר עצמם מסתגלים למצב הקודם, ועוברים שיפוץ על ידי שאריות של החזון של הדברים הבאים, ויוצרים סבך כאוטי של מערכות אשר אין לומר כיצד לסווגם.

מאחר וכל רעיון נושא את חותם התקופה, אין טעם לקונן על האדישות בה האמונות הבלתי עקביות הללו מתקבלות. אחר היה נראה כי למרבה הצער אין בני האדם ממצים עד תום את שרשרת הטענות הלוגיות אשר הובילו לשיפורים החלקיים האלה. למשל במקרה דנן העקביות תגרום להם להודות שבנוסף למה שהם חושבים, דעותיהם וטענותיהם תמכים גם בזכות להתעלם מהמדינה.

שכן, מה משמעות של הדעה האחרת? היו זמנים בהם אמונתו של אדם ודרכי הפולחן שלו נקבעו, כשם שנקבעו מעשי החול שלו,  בחוק. ישנם סעיפים בספר החוקים שלנו שעדיין קבועים זאת. אבל הודות להתפשטות  הרוח הפרוטסטנטית, אנו מתעלמים מהמדינה בנושא זה , בתאוריה לגרמי ובפועל במקצת. אבל כיצד אנו עושים זאת? על ידי אימוץ של גישה, אשר לו היינו עושים זאת ללא הרף, מצביעה על הזכות להתעלם מהמדינה. שימו לב לעמדות שתי קבוצות. "כזו תהא אמונתך" אומר המחוקק, "ובזה תאמין ותצהיר בפומבי את מה שנקבע לך". {"לא אעשה דבר מזה" עונה הנון-קונפורמיסט "מוטב לי ללכת לכלא". "מנהגי הפולחן שלך" ממשיך מחוקק "יהיו כאלה שקבענו. תלך לכנסיות שאנו מממנים, ותשתתף בטקסים המבוצעים בהם." תשובה היא "אין דבר יגרום לי לעשות כן. "אני מכחיש את כוחך להכתיב לי בעניינים שכאלה,  ובכוונתי להתנגד לגבר עד הסוף." "וכן" מוסיף המחוקק "נדרוש ממך לשלם סכום כזה וכזה כדי לתמוך במוסדות הדת הללו, כפי ייראה לנו לנכון". "לא תראו ממני פרוטה" מצהיר האינדיבידואליסט העיקש שלנו,  "גם לו האמנתי בדוקטרינות של הכנסייה שלכם (ואני לא), עדיין אתמרד נגד ההתערבות שלכם, ואם תיקחו את רכושי, יהיה זה בכפייה ולא מתוך הסכמתי".

במה הכרוך הדבר בדוגמה המופשטת זו? הדבר כרוך בקביעת הפרט לזכות להפעיל תכונה מתכונותיו, הלא היא "הרגש הדתי", ללא כל הפרעה ומכשול, וללא כל מגבלה זולת זו המוצבת על ידי דרישות זהות של הזולת. ומה משמעות ההתעלמות מהמדינה? הקביעה הפשוטה לזכות דומה בשאר התכונות. אחת היא הרחבה של השנייה, היא נחה על אותן יסודות, ואם תאושר או תופרך האחת, כך גם השנייה. בני האדם אכן מדברים על חירות האזרחית ועל חירות דתית כעל שני דברים נפרדים, אבל ההבחנה היא שרירותית. שניהם חלקים מאותו השלם, ולא ניתן להפריד ביניהם.

"אבל כן ניתן להפריד" מתערב בר פלוגתא, קביעת האחת היא היא צווי החוב הדתי. חופש לעבוד את האל בדרך הנראית נכונה לאדם הוא חירות בלעדיה האדם לא יכול לקיים את מה שהוא מאמין שריבונו של עולם ציווה עליו. המצפון מכתיב שיש להגן על חופש זה". { נכון, אבל מה יהיה אם אותה הטענה תהיה תקפה לשאר החרויות? מה אם שמירתן גם היא צו המצפון? האם לא ראינו שהאושר האנושי הוא לרצונו של האל, שרק על ידי שימוש בכישרונותינו ניתן להשיג את האושר הזה, שלא ניתן לעשות שימוש בהם ללא חירות? ואם חירות זו לשימוש בכישרונות האדם היא תנאי הכרחי בלעדיו לא ניתן למלא את רצון האל, הרי ששמירה על חירות זו, לדעת בר פלוגתא שלנו, היא חובה. או, במילים אחרות, מסתבר ששמירה על חופש הפעולה לא רק יכולה להיות עניין של מצפון אלא חייבת להיות כזו. ובכך הראנו בבירור שהדרישות להתעלם מהמדינה בענייני הקודש ובענייני החול זהות במהותן.

סיבה נוספת, המיוחסת בדרך כלל לנון-קונפורמיזם, דורשת טיפול דומה. מעבר להתנגדות לצווים ממשלתיים בצורה מופשטת, אותו המתנגד עושה זאת משום סלידה מהדוקטרינות שהממשלה מלמדת. שום חקיקה לא תגרום לו לאמץ את מה שהוא חושב לאמונה מוטעית, ומתוך החשיבה על חובו כלפי חבריו בני האדם, הוא מסרב לסייע במימון הפצתה של האמונה הזו. עמדה זו ברורה ביותר. אבל היא מותירה את המחזיקים בה בעמד נון קונפורמיסטית אזרחית, או מציבה בפניהם דילמה. שכן, מדוע שהם יסרבו להשתתף בהפצת הטעות? בגלל שהטעות מזיקה לאושר האנושי. ומה הבסיס לדחייה של החקיקה החילונית? אותה סיבה - בגלל שהיא נחשבת למזיקה לאושר האנושי. אם כך, כיצד ניתן להגיד שיש להתנגד למשינה במקרה זה ולא במקרה השני? האם מישהו יטען בכוונה תחילה שאם הממשלה דורשת מאתנו כסף כדי לסייע למשנה שאנו חושבים למזיקה, חובה עלינו לסרב, אבל אם הכסף הוא למטרה של מעשים שאנו חושבים שיגרמו לרוע, אל לנו לסרב? ועדיין , זוהי מהות הטענה המבטיחה של הטוענים לזכות להתעלם מהמדינה בענייני הדת, אבל אין לעשות זאת בענייני חול.

7. מהות הפרק מזכירה לנו שוב את חוסר ההתאמה בין החוק המושלם למדינה הבלתי-מושלמת. יישומיות העקרונות שהוצגו כאן משתנה ביחס ישיר למוסריות החברה. בקהילה נטולת כל מוסר קבלתם תסתיים באנרכיה. בקהילה מוסרית לגמרי קבלתם תהיה בלתי מזיקה ובלתי נמנעת גם יחד. התקדמות לכיוון מצב של חברה בריאה, דהיינו המצב בו צעדי תיקון דרך החקיקה לא יהיו נחוצים עוד, היא התקדמות למצב בו צעדי התיקון הללו צעדי התיקון הללו יושלכו לפח וניתן יהיה להתעלם מהסמכות המטילה אותם. שני השינויים חייבים לבוא בהתאם. זה שהחוש המוסרי אשר שליטתו תביא את ההרמוניה לחברה ותהפוך את הממשלה לבלתי נחוצה, הוא החוש המוסרי אשר יגרום לכל אדם לדרוש לעמוד על חירותו, אפילו עד כדי התעלמות מהמדינה. זהו אותו החוש המוסרי אשר יהפוך את הממשל לבלתי אפשרי כאשר ימנע את הרוב לכפות את עצמו על המיעוט. ומאחר ומה שאינם אלה התגשמויות שונות של אותה הרוח חייבים לשמור על יחס קבוע אחת לשנייה, הנטייה להתכחש לממשלות תתגבר רק באותו הקצב בו הממשות עצמן יהפכו לבלתי נחוצות.

אל כן, אין לנו הבהל מהרכזות של התאוריה המתקדמת. שיוניים רבים חייבים להתרחש לפני שהיא תתחיל להיות בעלת השפעה. ייתכן ויעבור זמן רב לפני שהזכות להתעלם מהמדינה תזכה להכרה רחבה, ולו בתאוריה. יעבור זמן רב עוד יותר לפני שהיא תוכר במסגרת החוק. ואפילו אז יוטלו מגבלות רבות על מימוש מוקדם מדי שלה. חוויות כואבות יספקו הדרכה מספקת לאלה אשר יעזבו את מעט ההגנה של החוק מוקדם מדי. מאחר וברוב בני האדם נטויה אהבה כה רבה לדרכים המנוסות וחשש כה גדול מפני ניסויים חדשניים, הם כנראה לא יעמדו על הזכות הזו זמן רב אחרי שיהיה ניתן לעשות זאת בבטחה.






[1]" וויליאם בלקסטון (1723–1780) , מהמפורסמים במשפטני אנגליה. הוציא מחקר ממצה על חוקי המדינה בשם "פירושים על דיני אנגליה
[2] כאן נמצא הטיעון בזכות המיסוי הישיר, מאחר ורק כאשר המיסוי הוא ישיר מתאפשרת הדחייה של נטל המדינה.

אין תגובות:

Ludwig von Mises Institute on Facebook