הטיעון בעד ייצור
הטבעי של הכסף ונגד האינפלציה הוא טיעון וותיק, המופיע אצל בישוף בן המאה ה14, ניקול
אורזם[1].
לפניו, תומאס אקווינס. ואחרים דנו בצדדים שונים של הבעיה. אבל איש מהם לא טיפל בה בצורה
עקבית ואיש מהם לא הציג א עמדותיו בספר אחד. אלה היו התחלות של תאוריה, אבל התאוריה
היתה מפוזרת בין כתבי אקווינס, בורידן, ואחרים[2].
השיגו הגדול של אורזם היה לשלם את כל העבודות הקודמות, כמו את תובנותיו החודרות ללב
האמת לתוך חיבור - החיבור הראשון אי פעם על כסף. ויקטור ברנץ, ההיסטוריון הדגול של
הגות של ימי-הביניים מציים שיש בהחלט טעם ביצירת חיבור שכזה. וברנץ מציין בצדק שמשך
מאות שנים איש לא התעלה על אורזם. הוא הביע "רעיונות שהיו ממש לנקודה, הרבה יותר
לנקודה מאשר אלה שישלטו תחום שנים רבות אחריו"[3].
בדיעבד נוכל בהחלט להגיד
שה"חיבור" לאורזם עמד במבחן הזמן. תרגומים שלו לאנגלית, גרמנית וצרפתית ממשיכים
עדיין לצאת לאור, וכלכלנים מוניטריים ברחבי כל העולם מעריצים את עבודתו על התמציתיות,
בהירות הכתיבה והעומק.
מאוחר יותר הטענות
בעד הייצור הטבעי של הכסף ונגד האינפלציה נלקחו והורחבו בכתבי האסכולה ה"פרוטו-מוניטרית",
ענף של אסכולת סלמנקה (סרביה דה לה קאלה, מרטין אזפילקואטה, תומאס דה מרקדו)[4].
אבל איש מהמחברים הללו לא הפיק חיבור אשר היה יכול להשתוות לעבדותו המוקדמת יותר של
אורזם.
אבל מאתיים שנה מאוחר
יותר, כלכלנים כגון רישאר קנטיון, דייויד יום,
אטיין דה קונדיאק, ג'ון ויטלי, דייויד ריקארדו וויליאם גאוג' פרסמו תרומות ראויוית
לציון לבעיות של ייצור הכסף[5].
ההוגים הללו נטשו, פחות או יותר את הדאגה הסכולסטית
למימד הרוחני של השאלה, אבל הם היו הראשונים
לבצע ניתוח כלכלי ראליסטי של בנקאות יחס הרזרבה
ושל נייר כסף. חלק מהכתבים האלה ממשיכים לצאת לאור ובכך עומדים במבחן הזמן. לא יגרע
מממעלותיהם וגאוניותם מכך שהם לא הצליחו להגיע בשדה החדש של בנרות וכסף נייר להישגיו
המאסטר הוותיק אורזם בתחום כסף המתכת.
בזמן המודרני, הכותבים
אשר תרמו הכי הרבה לניתוח הבעיה שלנו הם שני יהודים אגנוסטיים, לודוויג פון מיזס
(1881–1973) ומארי נ. רות'ברד (1926–1995), שהם עצמם הלכו בעקבותיו של המייסד של האסכולה
האוסטרית של הכלכלה, קרל מנגר
(1840–1920).[6]
מיזס שילב את תאוריית הכסף והבנקאות בתאוריה הכללית של הערך הסובייקטיבי, והיה הראשון
לבצע ניתוח מקרוכלכלי על פי המסורת הראליסטית. ואז, בעבודותיו של רות'ברד, הגיעה התיאורית
הכסף של האסכולה האוסטרית לפסגה הנוכחית. רות'ברד לא רק פיתח וזיקק את ה תאוריה של
המורה שלו, מיזס, הוא גם החזיר לתמונה את הדאגות המוסריות, כשהוא מדגיש את קטגוריות
חוקי הטבע כדי לבקר את בנקאות יחס הרזרבה ואת כסף נייר. העבודה שלנו מיוסדת באופן מוצק
על עבודותיהם של שני ההוגים האלה. מחברים חשובים ברוח זו הם פסקל סלין, ג'ורג' רייזמן
וחזוס הוארטה דה סוטו[7].
הזיקה בין האסכולה
האוסטרית למסורת הסכולסטית מוכרת היטב למומחים[8].
האסכולה האוסטרית של היום מבדילה את עצמה בדרישה לראליזם הן בטיעוניה והן בבעיות בהן
היא עוסקת. גישתה הקוגניטיבית ומסקנותיה המעשיות נמצאות בתיאום עם המסורת הסכולסטית
יותר מכל פרדיגמה אחרת במדעי הכלכלה. היסטוריון אחד החוקר את קורות המחשבה הכלכלית
אפין את הגישה הסכולסטית לניתוח התופעות הכלכליות במילים הבאות:
הם
לא בחנו את הבעיה הכלכלית כתופעה עצמאית, המורכבת ממשתנים מדידים, אלא רק כמפגש של
הסדר הרוחני והסדר החברתי בהקשר של ה"cura
animarum", הדאגה לנשמות[9].
האוסטרים מסכימים
עם האמונה בסכולסטית שלא קיים מדע הכלכלה העוסק במשתנים עצמאיים. בעיות כלכליות הן
מימדים של תופעים חברתיות גדולות יותר, ומתאים יותר לעסוק בהן ככאלה ולא לנסות לנתח
אותן באיזה ניתוק מעוות[10].
באופן לא מפתיע ,
הכלכלה האוסטרית נתנה השראה למספר תרומות מעשיות לניתוח המוסרי של ייצור הכסף. בנוסף
לעבדותו של רות'ברד עלינו להזכיר במיוחד את "ריבית והלוואת
נשך"(Interest and Usury) של ברנרד דמפסי (1943). ספר זה, פרי עטו של תומיסט וכלכלן מיומן
, מהווה פריצת דרך בניתוח המוסרי של בנקאות יחס הרזרבה, ובכך מכסה חלק מתחום הדיון
שלנו. דמפסי הראה שניתן למזג בהצלחה את הניתוח הכלכלי ואת המסורת הפילוסופית הסכולסטית
לתוך משהו הדומה לתאולוגיה הטבעית של כסף ובנקאות. הסיבה לכך היא כי "לא קיים
ניגוד עניינים בלתי פתיר, שכן שני הצדדים בונים על האמיתות שמקורן באמיתות המתגלות
על ידי ההגון הטבעי לבדו."[11]
שני עשורים מאוחר יותר, פרידריך ביוטר
ביצע הערכה מוסרית מערכתית של האינפלציה בזמנינו והגיע למסקנות דומות מאוד לאלה של
ניקול אורזם. הוא טען כי האינפלציה ביסודה היא בלתי מוסרית, ויכולה להיות חוקית רק
כדי להתגבר על משברים ועימותים בעלי אופי "אפי".[12]
בימינו אנו, תומס וודס טעון
באופן מבריק שהכלכלה האוסטרית מחד והמוסר הנוצרי, ובמיוחד הקתולי, נמצאים בתיאום מלא.
בספרו "הכנסיה והשוק"(The Chruch and The Market,
2005) הוא נותן את תמצית הניתוח האוסטרי של שוק העבודה,
הכסף והבנקאות, של סיוע חוץ ושל מדינת הרווחה, ומראה שהניתוח מספק מידע חיוני לניתוח
מוסרי הולם של כלכלת השוק ושל התערבות ממשלתית.
למרבה הצער העבודות הללו
הן יוצאות דופן. במהלך רובן של 15 שנה אחרונות כותבים נוצריים, ואינטלקטואלים קתוליים
בייחוד, התפלמסו עם מוסדות כלכליים של העולם המודרני, וכפי שנראה בהמשך בפירוט , היו
ליחסי מדון אלה בסיס נרחב. אבל בעוד שאותם ההוגים סירבו להשלים עם העולם החילוני, הם השלימו בלב שקט עם הדוקטירנות תומכות האינפלציה
שחזרו לאופנה במהלך השפל הגדול. והדבר השחית את ההערכה המוסרית של מוסדות מוניטריים
מודרניים שהם ערכו.
דוגמה טובה לכך היא ספרו של אנוטוני יום מוסר וכסף (Morals and Money). יחד עם אקספוציזיה ממש מעולה של מה כתבי הקודש והנצרות אומרים על
הכסף, הוא תומך בו בעת בכשלים מרכנטיליסטיים וותיקים בדבר תפקיד הכסף בכלכלה. יום מאמין
שהיצע הכסף חייב לגדול יחד עם התפוקה, ולכן האטה של ההוצאה המצרפית, אגירת כסף, דפלציה
והסטת משאבים מצריכה לשווקים הפיננסיים פוגעות במשק. זה מוביל אותו הישר אל המסקנה
ש"את הכסף שלנו יש לנהל"[13].
הוא סולד מהאינפלציה הנוצרת על ידי בנקאות
הרזרבה החלקית, אבל לא בגלל אופייה האינפלציוני (שככלות הכל הוא מאמין כי האינפלציה
נחוצה), אלא בגלל שהיא מיטיבה עם סוכנים פרטיים. הפתרון
לאסונות המוניטריים של היום הוא לא לעקור את מוסדות מחוללי האינפלציה מן השורש, אלא
להעביר את מנגנון מייצר האינפלציה לידיים של פוליטיקאים נבחרי הציבור.[14]
בקיצור, תפיסות שגויות באשר
לתפקיד הכלכלי של היצע הכסף פגעו במאמצי המדענים לפתח הערכה מוסרית תקפה של מוסדות
מוניטריים עכשוויים. על כן נקדיש פרק מיוחד (פרק 4) בחיבור זה לדיון בשאלה הקריטית
האם יכולה לצמוח טובה חברתית כלשהי ממניפולציות בתהליך ייצור הכסף.
קבוצה נוספת של מחקרים
הראויים לאזכור, המשלבת את ענייני המוסר ואת הכלכלה האוסטרית מגיעה מחוקרים אוונגליסטים
המכנים את עצמם "הנוצרים המתחדשים" (Christian
Reconstructionists). בפרט, ספרו של גארי נורת' כסף הוגן Honest
Money)) משלב בצורה מבריקה מצגת תנ"כית וכלכלה. כל ניסיון רציני להתמודד
עם כסף ובנקאות מנקודת מבט מוסרית חייבת להתחשב בטענות המוצגות בספרו של נורת'[15].
מחברים אחרים טענו
טענות דומות, בלי שיגיעו לרמת התחכום שאנו רואים
אצל נורת'[16].
כסף ובנקאות הם נושאים מרתקים. ייתכן וריבוי
הכתבים הגרועים תרם להוצאת שם רע לכל המיזם של שילוב המוסר והכלכלה המוניטרית.
אבל קיים מנגנון חזק נוסף
התומך במחסור של מחקרים כאלה: הטיה מקצועית ומוסדית.
מחקרים מאין אלה נוטים בדרך
כלל להטיל ספק רציני בצורך ויעילות של הייצור הממשלתי של הכסף דרך הבנקים המרכזיים
והרשויות המוניטריות. המחברים טוענים כי הכסף והבנקאות צריכים להיות נתונים למסגרת
החוק האזרחי הכללי. אין זה מתפקידה של הממשלה לא להפעיל ולא לפקח על בנקים ויצירת כסף
נייר. המשימה העיקרית שלה היא להגן על זכויות הקניין, בייחוד על הקניין של לקוחות הבנקים; וכל התערבות נוספת תזיק במקום להועיל.
כעת, אחת מהאמיתות המרות של מקצוע הכלכלה היא שכמעט כל העוסקים בו מועסקים על ידי הממשלה.
וחשוב אף יותר, מספר רב של כלכלנים מוניטריים מועסקים על ידי הבנקים המרכזיים
ורשויות מוניטריות אחרות. ואף הכלכלנים המוניטריים שהם "רק" מרצים מן המניין
באוניברסיטאות ממשלתיות, בכל זאת הם זוכים ולמוניטין ניכר, ואף לחלקים נכבדים מהכנסתם,
ממחקר המבוצע מטעם הרשויות המוניטריות.
כלכלנים מתענגים בהסבירם
אודות החשיבות של תמריצים כלכליים לגבי האופן בו בני האדם מתנהגים. בעוד שכמעט ואין
חלק בחברה שנמלט מביקורתם הנוקבת, עד לאחרונה מעטים בלבד התעסקו בבדיקת תמריציהם שלהם.
אבל העובדות ברורות: תמיכה במעורבות ממשלתית בכסף ובנקאות עוזרת לשלם את החשבונות,
ואילו תמיכה באג'נדה הפוכה סוגרת את הדלתות בפני קריירה אקדמית. שום כלכלן עקבי לא
יכול לצפות שהכלכלנים המוניטריים יובילו קמפיין נגד בנקים מרכזיים וכסף נייר[17].
מי שמתוודע לספרות מדעית
עכשווית על כסף ובנקאות, אל לו לעצום עיניים לנוכח העובדות הללו.
[1] אודות אורזם ראו : Émile
Bridrey, La théorie de la monnaie au XIVe siècle, Nicolas Oresme (Paris: Giard & Brière, 1906),
Pierre Souffrin and Alain P. Segonds, eds., Nicolas Oresme, Tradition et innovation chez un intellectuel du XIVe siècle (Paris: Les Belles Lettres, 1988);
Lucien Gillard, “Nicole Oresme, économiste,” Revue historique 279 (1988); Jeanne Quillet, ed., Autour de Nicole
Oresme, Actes du Colloque Oresme organisé à l’Université de Paris XII (Paris: Bibliothèque de l’histoire de
la philosophie, 1990); Bertram Schefold, ed., Vademecum zu einem Klassiker der mittelalterlichen Geldlehre (Düsseldorf: Wirtschaft &
Finanzen, 1995). סקירותץ ספרותיות
עדכניות ניתן למצוא ב J.H.J. Schneider,
“Oresme, Nicolas,” Biographisch-Bibliographisches Kirchenlexikon 6 (Nordhausen: Bautz, 1993); and in
Hendrik Mäkeler, “Nicolas Oresme und Gabriel Biel: Zur Geldtheorie im späten
Mittelalter,” Scripta Mercaturae 37, no. 1 (2003).חיבור עדכני המדגיש את חשיבות ה"חיבור" של אורזם
הוא C.J. Nederman, “Community
and the Rise of Commercial Society: Political Economy and Political Theory in
Nicholas Oresme’s De Moneta,” History of Political Thought 21, no. 1 (2000).
[2] מחקר מעמיק ביותר על הגותו
המוניטרית של אקווינס ומקורות ההשראה שלו נמצא ב Fabian Wittreck, Geld als Instrument der Gerechtigkeit. Die Geldrechtslehre des Hl. Thomas
von Aquin in ihrem interkulturellen Kontext (Paderborn: Schöningh, 2002). לתיאור כללי
יותר של "אסכולת פריז" (אליה השתייך אקווינס), ראו
Odd Langholm, Economics in the Medieval Schools: Wealth, Exchange, Value, Money and
Usury According to the Paris Theological Tradition, 1200–1350 (Leiden: Brill, 1992).
[3] במקור:
“des idées très justes, plus justes que celles qui dominèrent longtemps après
lui.” Victor Brants, L’économie politique au Moyen-Age: esquisse des théories économiques
professées par les écrivains des XIIIe et XIVe siècles (reprint, New York: Franklin, [1895]
1970), p. 187, footnote 2; and p. 190.
[4] ראו Huerta de Soto, “New
Light on the Prehistory of the Theory of Banking and the School of Salamanca,” Review of
Austrian Economics 9,
no. 2 (1996). תרגומים עכשויים של
כתבים אלה אינם זמינים ביותר. אבל, הודות למכון אקטון (Acton Institute), שני כתבי אסכולת סלמנקה תורגמו ופורסמו
לאחרונה באנגלית:: Juan de Mariana, “A
Treatise on the Alteration of Money,” Journal of Markets and Morality 5, no. 2 ([1609] 2002);ו- Martín de Azpilcueta,
“Commentary on the Resolution of Money,”Journal of
Markets and Morality 7, no. 1 ([1556] 2004). מאחר ולא נוכל להיכנס
לפרטי פרטים, הבה נציין רק ששני החיבורים חסרים את הצלילות ואת העומק המצוי
בחיבורו של אורזם. יתרה מכך, חיבורו של אצפילקואטה אינו עוסק באמת בכסף\ אלא
בחליפין באופן כללי, ובייחוד ברעיון המחיר
הצודק. החיבור מתייחס לבעיות מוניטריות (כגון ההבחנה בין השימוש המוניטרי ושאינו
מוניטרי במטבעות) רק כל עוד הן משפיעות על רעיון זה. לכותב שורות אלו נותר בגדר
חידה מדוע הכותרת המקורית של “comentario
resolutorio de cambios” ,תורגמה כ"הערות
על פתרונות הכסף"( .(“commentary on
the resolution of money” תרגום מילולי יהיה
"הערות על פתרון הבעיות בתורת החליפין"
“commentary settling problems of the theory of exchange.”))
[5] ראו
Richard Cantillon, La nature du commerce en général (Paris: Institut national d’études
démographiques, 1997); David Hume, Essays (Indianapolis:
Liberty Fund, 1987); Étienne Condillac, Le commerce et le gouvernement, 2nd ed. (Paris: Letellier, 1795); John Wheatley, The Theory of
Money and Principles of Commerce (London: Bulmer, 1807); David Ricardo, Works and
Correspondence (Cambridge:
Cambridge University Press, 1951–73), vol. 4; William Gouge, A Short History
of Paper Money and Banking in the United States (New York: Kelley, 1968).
[6] ראו Carl Menger, Grundsätze der
Volkswirtschaftslehre (Vienna: Braumüller, 1871); idem, Untersuchungen
über die Methode der Socialwis-senschaften und der politischen Oekonomie
insbesondere (Leipzig:
Duncker & Humblot, 1883), pp. 161–78; idem, “Geld” (1892); Ludwig von
Mises, Theorie des Geldes und der Umlaufsmittel (Leipzig: Duncker & Humblot,
1912); Human Action (Auburn,
Ala.: Ludwig von Mises Institute, [1949] 1998); Nurray N. Rothbard, Man, Economy, and
State, 3rd
ed. (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1993); idem, What Has
Government Done to Our Money?, 4th ed. (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises
Institute, 1990); idem, The Mystery of Banking (New York: Richardson & Snyder, 1983); idem, The Case Against
the Fed (Auburn,
Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1994).ראו גם F.A. Hayek, Free Choice in Currency (London: Institute of Economic Affairs, 1976);
Henry Hazlitt, The Inflation Crisis and How to Resolve It (Irvington-on-Hudson, N.Y.:
Foundation for Economic Education, [1978] 1995); Hans Sennholz, Age of Inflation (Belmont, Mass.: Western Islands,
1979); idem, Money and Freedom (Spring Mills, Penn.: Libertarian Press, 1985). בין תרומות מוקדמות ל,turhv האוסטרית של כסף
והבנקאות הראויות לציון ראו במיוחד:Among the earlier noteworth Fritz Machlup, Die
Goldkernwährung (Halberstadt:
Meyer, 1925); F.A. Hayek, Monetary Nationalism and International Stability (New York: Kelley, [1937] 1964).
[7] או במיוחד: Pascal Salin, La vérité sur la
monnaie (Paris:
Odile Jacob, 1990); George Reisman, Capitalism (Ottawa,
Ill.: Jameson Books, 1996); Jesús Huerta de Soto, Money, Bank
Credit, and Economic Cycles(Auburn, Ala.:
Ludwig von Mises Institute, 2006). See also Mark Skousen, Economics of a
Pure Gold Standard, 3rd ed. (Irvington-on-Hudson, N.Y.: Foundation
for Economic Education, 1996); Walter Block, “Fractional Reserve Banking: An
Interdisciplinary Perspective,” Walter Block and Llewellyn H. Rockwell, Jr.,
eds., Man, Economy, and
Liberty (Auburn,
Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1988); Hans-Hermann Hoppe, The Economics and
Ethics of Private Property (Boston: Kluwer, 1993), chap. 3; idem, “How Is
Fiat Money Possible?—or, The Devolution of Money and Credit,” Review of
Austrian Economics 7,
no. 2 (1994); Hans-Hermann Hoppe, Jörg Guido Hülsmann, and Walter Block,
“Against Fiduciary Media,” Quarterly Journal of Austrian Economics 1, no. 1 (1998): 19–50; Jörg Guido
Hülsmann, Logik der Währungskonkurrenz (Essen: Management Akademie Verlag, 1996); מהדדורה
מיוחדת על “L’Or, fondement monétaire du commerce
international” ב- Le
point de rencontre—libéral et croyant, vol. 49 (October 1996); מהדורה
מיוחדת של “Deflation and Monetary
Policy”ב-Quarterly Journal of Austrian Economics 6, no. 4 (2003).
[8] זוהי
אכן הראבה יותר מסתם זיקה. רות'ברד והוארטה דה סוטו חקרו את השורשים ההיסטוריים של
הכלכלה האוסטרית בכתבים הכלכליים של האסכולה הסכולסטית המאורחת של סלמנקה. ראו Murray Rothbard, “New Light on the Prehistory of
the Austrian School,” Edwin Dolan, ed., The Foundations of Modern Austrian Economics (Kansas City: Sheed & Ward,
1976), pp. 52–74; idem, Economic Thought Before Adam Smith(Cheltenham,
U.K.: Edward Elgar, 1995), chap. 4; Alejandro Chafuen, Faith and
Liberty: The Economic Thought of the Late Scholastics, 2nd ed. (New York: Lexington Books,
2003); Jesús Huerta de Soto, “New Light on the Prehistory of the Theory of
Banking and the School of Salamanca”; idem, “Juan de Mariana: The Influence of
the Spanish Scholastics,” Randall Holcombe, ed., 15 Great Austrian
Economists (Auburn,
Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1999). ראו גם Jean-Michel Poughon, “Les fondements juridiques de
l’économie politique,” Journal des Économistes et des Études Humaines 1, no. 4 (1990). On the School of
Salamanca, see in particular Marjorie Grice-Hutchinson, The School of
Salamanca (Oxford:
Clarendon Press, 1952); Wilhelm Weber, Geld und Zins in der spanischen Spätscholastik (Münster: Aschendorff, 1962); Ramon
Tortajada, “La renaissance de la scolastique, la Réforme et les théories du
droit naturel,” A. Béraud and G. Faccarello, eds., Nouvelle histoire
de la pensée économique (Paris: La Découverte, 1992), vol. 1, chap. 2.
[9] Julius Kirshner, “Raymond de Roover on Scholastic Economic
Thought,” introduction to R. de Roover, Business,
Banking, and Economic Thought in Late Medieval and Early Modern Europe (Chicago: University of Chicago Press,
1974), p. 21.
מורהו של קירשנר, דה רובר, גרס כי:
מורהו של קירשנר, דה רובר, גרס כי:
ההבדל העצום בין הסכולסטיקנים לכלכלנים עכשוויים הוא של טווח החשיבה
ושל מתודולוגיה. הדוקטורים ניגשו לכלכלה מנקודת מבט לגלית. הם נתנו דגש מוגזם
לפורמליזם, כך שהמחקר הכלכלי כמעט והצטמצם לחקירה על צורות ואופיים של חוזים (Ibid., p. 21)
עד סוף החיבור הנוכחי הקורא יהיה בעמדה טובה יותר לשפוט עד כמה גישה
זו "מוגזמת" או מוצדקת לאור התוצאות.
[10] במאמר מבריק, התאולוג הלותרני וילהלם
קאש (Kasch ) טען שההפרדה הנהוגה היום בין התאוריה המוניטרית לתאולוגיה פגעה
בשתי התחומים. היא גרה את התאולוגיה לעבר הכחשת העולם הגנוסטית, והיא הפכה את
התאוריה המוניטרית לתחום עזר צר למדיניות של הבנקים המרכזיים. קאש מציין שדווקא
בגלל שהתאוריה המוניטרית מוגדרת בצורה כה צרה, כאשר היא מתבלבלת בנושא המחקר
ומאבדת את התשתית המדעית שלה היא הופכת למשחק אינלקטואלי עקר בלבד. ראו: Wilhelm Kasch, “Geld und Glaube. Problemaufriß
einer defizitären Beziehung,” idem, ed., Geld und Glaube(Paderborn: Schöningh, 1979). בעיה זו נמשכת עד היום. הדיון על המימדים
התאולוגיים והמוסריים של ייצור הכסף נסובים בדרך כלל סביב התכלית – המעורפלת – של יציבות
מוניטרית בידי הבנק המרכזי. ראו למשל H.
Hesse and O. Issing (eds.), Geld und Moral (Munich: Vahlen, 1994).
[11] Dempsey, Interest and Usury (Washington, D.C.: American Council of Public
Affairs, 1943), p. 116;ראו גם pp. 1–6. על סמך מחקר
זה, דמפסי קיבל את תואר הדוקטור בכלכלה מאוניברסיטת הרווארד תחת שומפטר. על הכלכלה
של דמפסי ראו Stephen D. Long, “Bernard Dempsey’s Theological Economics:
Usury, Profit, and Human Fulfillment,” Theological Studies 12, no. 1 (1996); idem, Divine Economy:
Theology and the Market(London: Routledge, 2000), pp. 195–214; John T.
Noonan, The Scholastic Analysis of Usury (Cambridge, Mass.: Harvard University Press,
1957), pp. 403–06.
[12] ראו
Friedrich Beutter, Zur sittlichen Beurteilung von Inflationen (Freiburg: Herder, 1965), pp. 173,
178–79.
[13] Hulme, Morals and Money, p. 71
[14] מערך רעיונות בעל אותם מאפיינים זה(הסכמה
לעקרונות המביאים אינפלציה, המוביל לדחייה רק של בנקאות יחס רזרבה
"פרטית", עם תמיכה רחבה בכסף-צו ציבורי במקביל) ניתן לזהות אצל כל הוגים
קתוליים מרכזיים עד לתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה. ראו, למשל Fathers Francis Drinkwater, Money and Social
Justice (London:
Burns, Oates & Washbourne, 1934); Charles Coughlin, Money! Questions
and Answers (Royal
Oak, Mich.: National Union for Social Justice, 1936); Dennis Fahey, Money
Manipulation and Social Order (1944); Oswald von Nell-Breuning and J. Heinz
Müller, Vom Geld und vom Kapital(Freiburg: Herder,
1962) ביקורת על גולין
ופאהי ניתן למצוא ב- Thomas Woods, The Church and
the Market (Lanham,
Md.: Lexington Books, 2005), pp. 106–09.
הילרי Hilaire Belloc and John Ryan maintained similar economic views as Coughlin and Fahey. For a present-day work of this orientation see Joseph Huber and James Robertson, Creating New Money (London: New Economics Foundation, 2000).
הילרי Hilaire Belloc and John Ryan maintained similar economic views as Coughlin and Fahey. For a present-day work of this orientation see Joseph Huber and James Robertson, Creating New Money (London: New Economics Foundation, 2000).
[15] אין
לראות בדברים אלה תמיכה גורפת במיזם הכללי של נורת' לפיתוח "כלכלה
נוצרית". המחבר אינו מאמין כי קיים תחום כזה, כשם שלא קיימים מתמטיקה
בולשביקית או פיזיקת קוונטים מוסלמית.
[16] בין העבודות היותר טובות בקבוצה זו ניתן להזכיר את Howard Kershner’s God, Gold, and
Government (Englewood
Cliffs, N.J.: Prentice-Hall, 1957), R.J. Rushdoony’s Institutes of
Biblical Law (Nutley,
N.J.: Craig Press, 1973), The Roots of Inflation (Vallecito, Calif.: Ross House Books,
1982), Ian Hodge’s Baptized Inflation (Tyler, Texas: Dominion Press, 1986), ו- Tom Rose’s God, Gold, and Civil Government (2002).ראו גםo Roland Baader, Geld, Gold und
Gottspieler (Gräfelfing:
Resch, 2004).
[17] ראו See Lawrence H. White,
“The Federal Reserve System’s Influence on Research in Monetary Economics,” Econ Journal Watch 2, no. 2 (2005): pp. 325–54.
יש משמעות רבה לכך שהמערכה המוצלחת היחידה לרפורמה מוניטרית בשנים האחרונות הייתה חייבת להימנע ממעורבות של "מומחים" המועסקים ברשויות המוניטריות. כאשר פריץ מאכלופ, מילטון פרידמן ואחרים הכינו את הרפורמה של מערכת ברטון וודס בסוף שנות השישים, הם הדירו בקפידה כל אינטלקטואל המועסק או קשור באיזה אופן לקרן המטבע הבינלאומית (IMF). הגיבוי המוסדי הגיע מחוץ לממסד המוניטרי, ליתר דיוק מ- American Enterprise Institute. התנועה התכנסה בסוף בעיר ביורגנסטוק (Bürgenstock) בשוויץ. ראו את עדותו של אחד מחברי "קבוצת בורגנסטוק" ב- Wolfgang Kaspers, “The Liberal Idea and Populist Statism in Economic Policy: A Personal Perspective,” Hardy Bouillon, ed., Do Ideas Matter? Essays in Honour of Gerard Radnitzky (Brussels: Centre for the New Europe, 2001), p. 118.
יש משמעות רבה לכך שהמערכה המוצלחת היחידה לרפורמה מוניטרית בשנים האחרונות הייתה חייבת להימנע ממעורבות של "מומחים" המועסקים ברשויות המוניטריות. כאשר פריץ מאכלופ, מילטון פרידמן ואחרים הכינו את הרפורמה של מערכת ברטון וודס בסוף שנות השישים, הם הדירו בקפידה כל אינטלקטואל המועסק או קשור באיזה אופן לקרן המטבע הבינלאומית (IMF). הגיבוי המוסדי הגיע מחוץ לממסד המוניטרי, ליתר דיוק מ- American Enterprise Institute. התנועה התכנסה בסוף בעיר ביורגנסטוק (Bürgenstock) בשוויץ. ראו את עדותו של אחד מחברי "קבוצת בורגנסטוק" ב- Wolfgang Kaspers, “The Liberal Idea and Populist Statism in Economic Policy: A Personal Perspective,” Hardy Bouillon, ed., Do Ideas Matter? Essays in Honour of Gerard Radnitzky (Brussels: Centre for the New Europe, 2001), p. 118.
