[אתיקה] 1. חלוקת העבודה ללא הכסף

            כדי להבין את המקור ואת הטבע של הכסף, יש לחשוב תחילה כיצד בני האדם היו משתפים פעולה בעולם ללא הכסף - בעולם של סחר חליפין. החלפת מוצרים ושירותים בעולם כזה מעמידה בפני האנשים בעיות מסוימות. וכך הם פונים לחליפין בכסף כאמצעי לפתרון הבעיות הללו. בקיצור, הכסף הוא פתרון (חלקי) לבעיות של סחר חליפין. אבל הבה נסתכל על כך יותר לעומק.

            חוק היסוד של הייצור הוא שייצור משותף מניב תוצרת גדולה יותר מאשר ייצור מבודד. שני פרטים העובדים בנפרד זה מזה מייצרים פחות תוצרת פיזית ופחות שירותים מאשר אם היו מתאמים ביניהם את המאמצים. זוהי כנראה העובדה המכרעת אודות חיי החברה. כלכלנים כמו דוויד ריקארדו ולודוויג פון מיזס הדגישו את ההשלכות שלה: גם אם אין לבני אדם שום סיבה אחרת לשתף פעולה, תוספת לכוח הייצור כתוצאה ממאמץ משותף נוטה לקרב אותם יחד. התפוקה הגבוה במסגרת חלוקת העבודה, בהשוואה לייצור מבודד, מהווה אפוא את הבסיס ל"חוק שיתוף הפעולה".[1]

            אם הכסף לא היה קיים, בני האדם היו מחליפים את תוצרתם בסחר חליפין; למשל ג'ונס יחליף את התפוח שלו בשתי ביצים מבראון. בעולם כזה, נפח החליפין - במילים אחרות,  היקף שיתוף הפעולה החברתי, מוגבל על ידי מגבלות טכנולוגיות ועל ידי בעיית צירוף מקרי הרצונות הכפול. החליפין מתחרש רק אם לכל צד יש צורת אישי ישיר בסחורה אותה הוא מקבל כתמורה. אבל אפילו באותם המקרים בהם צרוף מקרי הרצונות הכפול מתקיים, הסחורה גדולה מדי ולא ניתנת לחלוקה התואמת את הצרכים. דמיינו לכם נגר מנסה לרכוש חצי קילוגרם של קמח תמורת כיסא. הכיסא יקר הרבה יותר מהקמח, אז כיצד יכולה העסקה לצאת לפועל? אם הוא ינסר את הכיסא, הבה נאמר, לעשרים חלקים, הדבר לא ייתן לו עשרים פריטים השווים כל אחד אחד חלקי עשרים משווי הכיסא; במקום זאת כל ערך שהיה לכיסא יעלם כלא היה. החליפין לא יתקיים.

[1] דוד ריקארדו ניסח לראשונה את החוק הזה כחוק היתרון היחסי בהקשר של תורת הסחר הבינלאומי. כלכלנים מאוחרים יותר, כגון פארטו, אדג'וורת', סליגמן ומיזס טענו שחוק זה תקף בפועל לכלל החליפין. מיזס טבע את הביטוי "חיק שיתוף הפעולה" (“law of association”). ראו David Ricardo, Principles of Political Economy and Taxation (London: Penguin, 1980), פרק  7, בהערות; Ludwig von Mises,Socialism (Indianapolis, Ind.: Liberty Fund, 1981), pp. 256–61; idem,Nationalökonomie (Geneva: Union, 1940), pp. 126ff.; idem, Human Action (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute [1949] 1998), pp. 158–63.

ושוב, מהי חרות כלכלית? - ג'פרי טאקר

המקור
המתרגם מודה למחבר על הרשות לפרסם את דבריו, ולמיכאל לטוביצקי על עבודת ההגהה

לעתים קרובות המראיינים שואלים אותי: למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה אומר "קפיטליזם”? זוהי שאלה מעולה. הפולמוס הגדול בין קפיטליזם, פשיזם וסוציאליזם לוקה בהעדר שפה בהירה.

כך למשל הצמיחה הזוחלת בארה"ב ובאירופה הביאה אינספור מומחים להכריז כי "הקפיטליזם נמצא במשבר". הא? זה למעלה ממאה שנים שהממשלות אינן מותירות לכלכלות הללו לגדול בעצמן, בלי להפגיז אותן ברגולציות, מסים ושוד הציבור, זיהום המערכת הפיננסית על ידי כסף-נייר, קרטליזציה של יצרנים, פיזור כספי הרווחה,  איסורים ומכשולים לענפים רבים של ייצור וצריכה, איסור מתן הטבות לעובדים,  ומימון מיזמי ענק ציבוריים.

הסדר הכלכלי והחוקתי אשר בנה את אירופה ואת ארה"ב במאה ה19 חלף מזמן, ובמקומו באו בתחילת המאה ה20 ממשלות ענק ההולכות וצומחות ללא מעצורים. זוהי המציאות הנוראה ששום מועמד לנשיאות אפילו לא מעז להטיל בה ספק.

חלק מתומכי השוק החופשי מאמינים כי ליתר ביטחון יש להיפטר מהמונח "קפיטליזם" כי הוא גורם לבלבול. אנשים עלולים לחשוב כי אתה תומך בגיבוי ממשלתי לעסקים גדולים נגד העובדים, או בשימוש במדיניות ציבורית באופן המבכר את היצרנים הגדולים על פני הצרכנים.

יש כאלה שמבקשים להבחין בין קפיטליזם ל קרוני  קפיטליזם - קפיטליזם של מקורבים. למשל, קמעונאים אמריקאיים רבים מקווים בימים אלה לעליה במכסים ולמכסות ייבוא באופן אשר יגן על המוצרים שלהם מפני תחרות זרה. כלומר ברצונם להשתמש בכוחה של הממשלה להבטיח את רווחיהם. בעיני נראה כי יותר מתאים לתאר את הדבר כ קרוניזם טהור. השאירו את החלק של קפיטליזם בחוץ.

אם מונח כלשהו מבאר את הרעיון בצורה מדויקת, מה נהדר. אם הוא גורם לבלבול, שנו אותו. שפה היא דבר מתפתח באופן מתמיד. אין שום משמעות נצחית של סידור אותיות מסוים. אבל מה שעומד על הפרק בפולמוס זה על חירות ושווקים (או קפיטליזם או לסה פר או השוק החופשי) הוא בעל חשיבות מכרעת.

עלינו לדאוג לתוכן, ולא למילים.

הנה חמשת מרכיבי היסוד של רעיון השוק החופשי או איך שלא תקראו לו. זהו סיכום קצר שלי לחזון הליברלי הקלאסי של החברה החופשית ותפקודה, אשר נוגע לא רק בכלכלה אלא בחיים עצמם. תקראו לו קפיטליזם, אם בא לכם.

I. פעולה מרצון.  השווקים מגלמים את מה שבני האדם בכל רבדי החברה בוחרים לעשות. בחירה זו מגיעה לכל מגזר ולכל פרט. אתם יכולים לבחור את מקום עבודתכם. איש אינו יכול להכריח אתכם לעבוד. ובה בעת, אתם לא יכולים לכפות את עצמכם על שום מעסיק. איש אינו יכול להכריח אתכם לקנות דבר, אבל גם אתם לא יכולים להכריח  מישהו למכור לכם משהו. בחירה משמעותה הסכמה בין הצדדים המשתתפים בעסקת החליפין.

זכות זו לבחור מכירה במגוון האינסופי שבמשפחת בני האדם (בעוד שמדיניות ממשלתית חייבת להניח כי בני האדם הם יחידות זהות בנות- החלפה). יש בני אדם המרגישים צורך לחיות חיים של תפילה והתבוננות בקהילה דתית. אחרים הם בעלי כישרון לנהל קרנות הון בסיכון גבוהה. אחרים מעדיפים אומנות, או ראיית חשבון, או כל מקצוע או משלח יד שתעלו על נפשכם. יהיה ייעדכם באשר יהיה, אתם חופשיים לעשות "כל דבר שאינו כרוך באלימות", כמון שנהג לומר לאונרד ריד, המייסד של FEE.

אתם בוחרים, אבל ביחסיכם עם אחרים "הסכמה" היא מילת המפתח. הדבר כרוך בחופש מירבי לכל אחד בחברה האנושית. וכן הדבר כרוך בתפקיד מרכזי שך מה שנקרא "חירויות האזרח". משמעותן - חופש הדיבור, חופש הצריכה, החופש לקנות ולמכור, החופש לפרסם, חופש לשכור את שירותיו של אדם שחי פעם מהצד השני של הגבול, וכיו"ב. אין למערך אחד של בחירות איזה ייתרון חוקי על פני הזולת. 

II. קניין. בעולם של שפע אינסופי לא יהי צורך בהגדרות כמו קניין. אבל כל עוד אנחנו חיים בעולם של חומר, תמיד ייתכנו סכסוכים על משאבים במחסור. ניתן לפתור את הסכסוכים האלה דרך לחימה על דברים או דרך הכרה בזכויות הקניין. אם אנו מעדיפים שלום ולא מלחמה, רצון טוב ולא אלימות, יצרנות ולא עוני, כל המשאבים - ללא יוצאי דופן - חייבים לעבור לבעלות פרטית.

כל אחד רשאי להשתמש בקניינו או קניינה הפרטי בכל דרך שאינה כרוכה באלימות. אין חובה לצבור או מגבלה על צבירה. החברה אינה יכולה להכריז כי פלוני עשיר מדי, או לאסור סגפנות מרצון על ידי ההכרזה כי אלמוני עני מדי. בשום מצב איש לא יכול לקחת את מה ששלכם ללא רשות מכם. אתם יכולים להעביר זכויות על הדברים ליורשים שלכם אחרי מותכם.  

סוציאליזם אינו אופציה ממשית בעולם האמתי. לא תיתכן בעלות קולקטיבית על משהו שנמצא במחסור חומרי. קבוצה זו או אחרת תשתלט עליהם בשם החברה כולה. ואז קבוצה זו תהפוך בהכרח לקבוצה החזקה ביותר בחברה - כלומר לממשלה. זו הסיבה מדוע כל הניסיונות לחולל סוציאליזם כאשר המוצרים ושירותים נמצאים במחסור התדרדרו להם למערכות טוטליטריות של תכנון מלמעלה, (תוהו מתוכנן, כפי שקרא לזה מיזס).

III. שיתוף הפעולה. פעולה מרצון וקניין מעניקים את הזכות לכל אחד ואחד לחיות במצב של אוטרקיה. אבל מצד שני, בדרך זו לא תגיעו רחוק. תהיו עניים וחייכם יהיו קצרים. כדי להשיג חיים טובים יותר, בני אדם צריכים בני אדם אחרים. אנו סוחרים לצורך תועלת משותפת. אנו משתפים פעולה בעבודתנו. אנו מפתחים כל צורה אפשרית של חיבור אחד עם השני: קשרי מסחר, משפחה, אחווה וקהילתיות דתית. חיינו משתפרים בזכות יכולתנו לשתף פעולה בצורה כלשהי עם הזולת.

בחברה המבוססת על פעולה מרצון, קניין ושיתוף הפעולה, מתפתחות רשתות של חיבור אנושי החוצות זמן ומרחב (ובייחוד את הגבולות של מדינות) כדי לייצר את המורכבויות של הסדר החברתי והכלכלי. איש אינו שולט בזולתו. אם ברצונינו להצליח בחיים, עלינו להגיע למצב בו אנו משרתים את זולתינו בדרך הכי טובה שנוכל. העסקים משרתים את לקוחותיהם. המנהלים משרתים את העובדים, כשם שהעובדים משרתים את העסק.

חברה חופשית היא חברה של ידידות רחבת היקף זוהי חברה של שירות ורצון טוב.

IV. למידה. כולנו נולדים בלי יותר מדי ידע על העולם. אנו לומדים מהורינו וממורינו, אבל הרבה יותר חשוב - אנו לומדים מאינסוף פרטי המידע אשר מגיעות אלינו בכל רגע במשך כל חיינו. אנו בוחנים את הצלחות ואת הכישלונות של הזולת, ואנו בני חורין לקבל או לדחות את הלקחים הללו כרצוננו. בחברה החופשית אנו בני חורין  לחקות את האחרים, לאסוף וליישם את החכמה, לקרוא ולקלוט רעיונות, להשיג מידע מכל מקור אפשרי ולהתאימו לשימושינו אנו.

כל המידע הזה שבו אנו נתקלים במהלך חיינו, בהנחה שהוא הושג ללא כפייה, הוא מוצר חופשי שאינו כפוף לחוקי המחסור, מאחר והוא ניתן לשכפול אינסופי. המידע יכול להיות אצלכם, ואצלי, ואצל כל אחד ואחד בלי שיגמר או ישחק.

כאן אנו מוצאים את הפן ה"סוציאליסטי" של המערכת הקפיטליסטית. המתכונים להצלחה ולכישלון מצויים בכל מקום וזמינים לכל דיכפין. זו הסיבה מדוע עצם הרעיון של "קניין רוחני" מנוגד לחירות. הוא תמיד כרוך בכפייה, ובכך מפר את עקרונות הפעולה מרצון, קניין אמתי ושיתוף הפעולה.

V. תחרות. כשבני האדם חושבים על קפיטליזם, הרעיון הראשון שעולה לראש בדרך כלל הוא "תחרות". אבל רעיון זה מובן לרוב שלא כהלכה. אין זה אומר שחייבים להיות מספר ספקים לכל סחורה ולכל שרות, או שחייב להיות מספר מסוים של יצרנים של כל דבר. זה רק אומר שאסור שיתקיימו מגבלות חוקיות (בכפייה) לדרך בה אנו רשאים לשרת אחד את השני. ויש אינסוף דרכים כאלה.

לתחרות בספורט יש תכלית: לנצח. לתחרות בכלכלת שוק יש גם תכלית: לשרת את הצרכן ברמת מצוינות ההולכת וגדלה. המצוינות הזאת מגיעה מאספקה יותר זולה ויותר טובה של סחורות ושרותים, או מאספקה של חידושים התואמים את צרכי האנשים בצורה טובה יותר מהמוצרים ומהשרותים הקיימים. זה לא אומר "להרוג" את המתחרים, זה אומר לעשות את העבודה בצורה טובה יותר מכל אחד אחר.

כל מעשה תחרותי הוא סיכון, קפיצה אל עבר העתיד הלא-נודע. האם ההחלטה הייתה נכונה או לא נקבע במערכת של רווח והפסד, המשמשים מדד אובייקטיבי האם השימוש במשאבים היה מושכל או לא. האותות הללו נובעים מהמחירים שנקבעים באופן חופשי בשוק, דהיינו הם משקפים הסכמים קודמים בין הפרטים הבוחרים.

להבדיל מהספורט, אין לתחרות זו קו סיום. זהו תהליך שלעולם אינו נגמר. אין זוכה סופי; יש רוטציה בלתי פוסקת של מצוינות בין השחקנים. וכל אחד יכול להצטרף למשחק, אם הוא עושה את זה ללא שימוש באלימות.

סיכום. הנה לפנינו: פעולה מרצון, קניין, שיתוף הפעולה, למידה ותחרות. זהו הקפיטליזם כפי שאני מבין אותו, כפי שתואר במסורת הליברלית ושופר על ידי הוגים דגולים רבים במהלך המאות ה20 וה21. אין זו מערכת אלא יותר סביבה חברתית המתאימה לכל זמן ולכל מקום והמעודדת צמיחה אנושית.

דעותי הפוליטיות אינן מסובכות להגדרה: כל מה שתואם את הנאמר לעיל - אני תומך בו; וכל מה שלא - אז לא. ועכשיו, תגידו לי אתם: האם המשבר בארה"ב ואירופה הוא באמת משבר של קפיטליזם? ההפך הוא הנכון, הליברליזם האמתי (קפיטליזם) הוא הפתרון למשברים הגדולים הפוקדים את העולם היום.

נפצעת? חלית? הבראת? חקקת?

כלכלנים, כידוע, do it with models. אז זה מה שאעשה כאן. ומאחר ואינני חובב גדול מדי של מתמטיקה, נעשה את זה בצורת סיפור. 

נדמיין מדינה. במדינה זו יש מסים שונים. מערכת המס מאוד פשוטה, מאוד נגישה, וכל אחד, יצרן, צרכן, סוחר או יבואן זר, יכולים לדעת בנקל כמה הם חייבים. נקרא לזה מצב א'.

כעת נדמיין את אותה המדינה, אבל הפעם מערכת מסים עמוסה ומסובכת, מלאה במכשולים ביורוקרטיים שונים ומשונים. במה מדינה כזו תהיה שונה ממצב א'? ראשית דבר, ברור שמערך הפקידים יהי גדול יותר, שכן יש יותר ניירת ודסרים הדורשים טיפול. ולכן מיד נוכל להגיד שאם התקבולים כעת זהים לתקבולי מס במצב א', התקציב נמוך יותר כי המערכת הפקידותי נוגס בו. בשלב זה, כשהבדלים טרם נערמו, נקרא למדינה חדשה מצב ב-1. במצב זה נוכל להניח, שמאחר והתקבולים ממס זהים למצב א', כמות הכסף שמפרישים היצרנים והסחורים זהה למצב א'. מה שיכול לקרות, הוא שיצרנים שונים יגלו, שאם יעסיקו "יועץ מס", אדם שמומחה בלסדר דיווחים פיננסיים, לשבת במסדרונות הביורוקרטיים ולעשות את שאר הלולאות באוויר, במקרה כזה כמות תקבולי המסים תתחיל לרדת. אבל זה לא משחק סכום אפס, אלא גרוע מכך. לו היה זה משחק סכום אפס, הרי שהכסף היה או אצל רשות המסים או אצל יצרנים. פה כל גרוש שנחסך ממס - יועצים נוגסים בו. מבחינת כוח אדם ותעסוקה במשק במצב החדש הכל גם לא וורוד- יש עליה במועסקים, אבל המועסקים החדשים לא עוסקים לא בייצור, לא בשיווק, ולא במו"פ. הם עסוקים בלשבת במסדרונות ביורוקרטיים ובלגהץ גיליונות אלקטרוניים. נקרא למצב זה ב-2.

נסכם את הבדלים בין מצב א' לב-2ץ יש יורת פקידים, פחות תקבולי מס ועוד פחות תקציב, כוח אדם מתבזבז על עובדות לא יצרניות, היצרנים מרוויחים יותר, אבל לא יותר מאשר אם במצב א' היו עושים להם הנחת מס מקבילה. 

מכאן לניבוי כלכלי, שהרי תכלית כל מודל הוא ניבוי מציאות. בפראפרזה על איין ראנד, אם אנו רואים עליה במעמד המאכערים, אם יותר ויותר אנשים עסוקים בלקדם דברים במקום לייצר דברים, הרי שהמערכת מאוד חולה. 

מה לעשות? שני פתרונות קיימים בעולם. הפתרון העולה מתוך המודל הוא צמצום הביורוקרטיה ורפורמה במס. אלא שצעד זה אין לו את הזוהר של "צדק חברתי", והביורוקרטיה תתנגד לו מכל וכל, שהרי הוא גוזל את לחם חוקה. פתרון הרבה יותר פופולרי הוא להטיל דופי חוקי ומוסרי ביועצי המס, ולהכריז עליהם ובמרומז- על מעסיקיהם כעל חלאות המרוויחות מגזל כספי המסים השייכים למדינה, ולחוקק חוקים המגבילים את פעולתם. 

 תומכי חקיקה זו נוהגים להגיד שאמנם מדובר בטיפול בתסין ולא בבעיה, אבל גם טיפול בתסמין הוא עדיף מאי-עשייה. דברים אלה תמוהים ביותר. ה"תסמין"המדובר הוא אנשים הפועלים כחוק ומסייעים ליצרנים המבקשים לשלם מס כחוק לעבור את המכשולים ביורוקרטיים. די ברור שאלמלא קיומם, אם המדינה הייתה קרובה יותר למצב א' מאשר לכל הב', היצרנים הפועלים בסביבה תחרותית לא היו מבזבזים משאבים על אנשים שלא תורמים דבר לתהליך היצור והשיווק. מכאן שברור שכל עוד שורש הבעיה - הביורוקרטיה, לא תעבור טיפול ראוי, פתרון השני לא רק שלא יטיב עם הציבור, אלא יריע בפועל את מצבו. 

המסקנה מכל האמור לעיל ברורה: ארגון המבקש את טובת האזרחים, אל לו לתמוך בחוקים כאלה. אם ברצונו לעזור, עליו לדרוש טיפול בשורש הבעיה, ולא לפגוע בפתרונות לבעיה שצצו בנתיים.