ניתן לפתור בעיות אלה בעזרת מה שנקרא "חליפין
בלתי ישיר". בדוגמה שלנו, הנגר יכול להחליף את הכיסא ב20 אונקיות כסף, ואז לקנות
את הקמח תמורת רבע אונקיה. התוצאה היא שהצורך של הנגר בקמח, אשר לא היה יכול להתממש
במקרה הקודם, זוכה כעת למימוש בעזרת חליפין נוסף, ובעזרת "אמצעי חליפין"
(כאן מתכת הכסף). כך החליפין הבלתי ישיר מספק לנגר שלנו הזדמנויות נוספות לשיתוף פעולה
עם אנשים אחרים. הוא מרחיב את חלוקת העבודה.
ובכך הוא תורם לרווחה החומרית, האינטלקטואלית והרוחנית של כל אדם ואדם.
במהלך ההיסטוריה האנושית מגוון רחב של סחורות
- בקר, צדפות, מסמרים, טבק, כותנה, נחושת, כסף, זהב וכו'- שימשו כאמצעי חליפין. בחברות
היותר מפותחות ניתנה עדיפות למתכות יקרות, מאחר ומאפייניהן הפיזיים (הן אינן נפוצות,
עמידות, ניתנות לחלוקה, בעלות מאפיינים חיצוניים
מובהקים, נשארות הומוגניות בזמן ובמרחב, ניתנות לחישול, ונאות למראה) הופכות
אותן למתאימות במיוחד לתפקיד זה.
כאשר סחורה מקבלת הכרה כללית בחברה בתור
אמצעי החליפין, היא נקראת "כסף". כיצד סחורה כגון מתכות יקרות הופכת לכסף?
הדבר מתרחש בתהליך הדרגתי, במהלכו יותר ויותר משתתפים בחליפין מחליטים, כל אחד לעצמו,
להשתמש לצורך החליפין הבלתי ישיר במתכות יקרות ולא בסחורה אחרת. וכך הבחירה ההסיטורית
בזהב, כסף ונחושת לא נעשתה מתוקף איזו אמנה או הסכם חברתי. במקום זאת הדבר התרחש בעקבות
התכנסות ספונטנית של בחירות אינדיבידואליות רבות, התכנסות שנגרמה בשל התכונות הפיזיות
האובייקטיביות של המתכות היקרות.
כדי שהסחורה תתקבל
על ידי כולם כאמצעי חליפין, חייב להיות לה ערך לא- מוניטרי (כלומר עצמי) וכן עליה להיות
סחירה, כלומר להיות בעלת תפוצה רחבה. המחיר המשולם בהתחלה תמורת השירות הלא-מוניטרי
מאפשר לרוכשים פוטנציאליים להעריך את המחיר העתידי בהם הם יוכלו למכור את הסחורה.
אפשר לומר שהמחירים של השימוש הלא-מוניטרי הם הבסיס האמפירי לשימוש החלילפן הבלתי ישיר.
מסוכן ביותר לרכוש סחורה למטרת חליפין בלתי ישיר בלי לדעת את מחירי העבר שלה, וכתוצאה
מכך בלי ידע זה היווצרות ספונטנית של אמצעי החליפין כמעט ואינה אפשרית. מאידך, במקום
בו הידע קיים, יכול להיווצר ביקוש מוניטרי לסחורה המדוברת. הביקוש המוניטרי נוסף לביקוש
הלא- מוניטרי, וכך המחיר של סחורת הכסף מכיל רכיב מוניטרי ורכיב לא-מוניטרי. על אף
העובדה שבמדינוטת מפותחות הראשון גדול במידה רבה מן השני, חשוב לזכור כי השימוש המוניטרי
של הסחורה תלוי בסופו של דבר בשימוש הלא-מוניטרי. הסכולסטיקנים בימי הביניים קראו לכסף
res fungibilis et primo usu consumptibili[1] בעצם טבעו הכסך הוא דבר שניתן לשיווק וצריכה.
[1] דבר שהוא מוחשי שמשמש בעיקר לצריכה. ראוOswald von Nell-Breuning, “Geld,”{144}Lexikon für Theologie
und Kirche{145}, 2nd ed. (Freiburg:
Herder, 1960), vol. 4, p. 633. תובנה זו הופיעה
כבר ב פוליטיקה של אריסטו, ספר
א' פרק 9, אשר שם דגש חזק על העובדה כי הכסף נעשה מתוך דברים להם אנשים ממילא מייחסים
ערך שימוש רב בכל מקרה ואשר הכי נוח להעברה. נקודה זו הפכה לעיקרון יסוד בהגות כלכלית
ראו בייחוד, John Law,{148}Money and Trade
Considered etc.{149}(Edinburgh: Anderson,
1705), chap. 1; Adam Smith,{150}Wealth of Nations{151}(New York: Modern Library, 1994), bk. 1, chap. 4, pp. 24–25; Carl
Menger,{152}Grundsätze der
Volkswirtschaftslehre{153}(Vienna: Braumüller, 1871), chap. 8, p. 253; Ludwig von Mises,{154}Theory of Money and
Credit{155}(Indianapolis: Liberty
Fund, 1980), chap. 1, p. 44.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה