פרופ' יורם חזוני "דמוקרטיה שמרנית"

המקור

המתרגם מבקש להודות לד"ר יפתח בריל על הסיוע בתרגום חלק מהמונחים.

 הן בארה"ב והן באירופה הולכת וגדלה היום אי נוחות מהתאוריה הליברלית השולטת, המתוארת לעתים קרובות כדמוקרטיה ליברלית. הרבה פעמים נאמר כי החלופות האמתיות היחידות לדמוקרטיה הליברלית הן מרקסיזם ופשיזם, אבל אינני סובר כך. ברצוני לצייר השקפת עולם חלופית, שאקרא לה דמוקרטיה שמרנית. עמדה זו קרובה יותר לרוח הקונסטיטואליזם המסורתי הן באמריקה והן באנגליה, מאשר לתאוריות הפוליטיות הליברליות של ימינו. יתרה מכך, היא עורכה בצורה הרבה יותר טובה מליברליזם לשמר את מוסדות החרות של האומות הללו. ישנם היום אנשי רוח מובילים ודמויות ציבוריות, אשר בטוחים ש"דברים הולכים ומשתפרים" כמעט בכל תחום. באשר לי, קשה לי שלא לראות את מדינות המערב מתפרקות ממש לנגד עינינו. המוסדות החשובים ביותר אשר אפיינו את אמריקה ואת אנגליה בחמש מאות שנה האחרונות,  אשר העניקו למדינות הללו את הקוהרנטיות הפנימית ואת היציבות, כתבי הקודש, הדת הציבורית, מדינה לאומית עצמאית והמשפחה המסורתית, לא נמצאים סתם תחת התקפה. הם נמצאים בירידה תלולה, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. 

כך למשל בארה"ב של היום, כ-40 אחוז מהילדים נולדים מחוץ לנישואין. שיעור הפריון הנשי הכללי ירד ל-1.76 ילדים לאישה. הילדים האמריקאים זוכים ברובם ב-12 שנות חינוך ציבורי, אשר נוקה לחלוטין מהאל ומכתבי הקודש. והיום ייתכן מצב בו אדם מאבד את פרנסתו ואף נרדף בשל כך כי דעותיו על נושאים שונים הן דעות נוצריות או יהודיות מסורתיות.

תוסיפו לכך את העובדה שהמיזם העיקרי של האליטות הפוליטיות האירופאיות והאמריקאיות במשך זה עשרות שנים הוא כינון "סדר ליברלי בינלאומי", שתכליתו לייצא נורמות וערכים אמריקאים שונים לאומות אחרות, ויש לפניכם תמונה מזעזעת למה הפכה ארצות הברית – תמונה הדומה במימדים מסוימים לצרפת של נפולאון: כח כלל עולמי, המנוגד אידאולוגית לדת ולמסורת, אשר מבקש להנחיל את תפיסת הנאורות שלו לאומות העולם, ואם יש צורף גם בכפייה.

התחיה הנוכחית של הרגש הלאומי באנגליה ובאמריקה מבקשת, בדרך זו או אחרת, להתנגד למסלול זה. אולי 70 אחוז מקולות להם זה הנשיא טראמפ הגיעו מנוצרים אוונגליים ומקתוליים שמרנים, ודפוס דומה של תמיכה בתנועת ה"ברקזיט" המקבילה, המבקשת עצמאות מהאיחוד האירופי, ניתן לראות גם באנגליה. אני יודע שכמה הוגים שמרניים נוטים לראות בברקזיט ובטראמפ סימני המחלה לא פחות ממבשרי השיקום המתקרב. ואף על פי כן אני חושב שאין להכחיש כי המוני הציבור הנוצרי במדינות הללו (כמו הרוב הגורף של היהודים האורתודוקסיים) מכירים בלאומיות נוכחית כבנסיון למנוע התרסקות מוחלטת של הסדר המערבי המסורתי.

מה שאנו רואים לפנינו אפוא הוא מאבק בין שתי תנועות עוצמתיות, התנועה ה"ליברלית" אשר שולטת זה שמן מה והתנועה הלאומית המבקשת להתנגד לה בגלוי. בשיח הציבורי העכשווי קיום שני המחנות נראה בבירור. אבל מה כל אחד מהם מייצג אינו ברור כל כך. אני אנסה למקד כאן מה עומד על הפרק בין שני המחנות הנצים הללו.

באומרי "ליברליזם" אני מתכוון למסורת פוליטית של עידן הנאורות, הנובעת מספרי יסוד של הוגים פוליטיים רציונליסטיים כמו הובס, לוק, שפינוזה, רוסו וקאנט, שאין סוף פרסומים עדכניים של תאוריה פוליטית אקדמית חזרו ופרטו את השקפותיהם. באומרי "רציונליסט" אני מתכוון לאותה החשיבה הפוליטית השואפת לחקות מערכת מתמטית, המתחילה באקסיומות הנתפסות כמובנות מאליהן וממשיכה עם היקש בלתי ניתן לסתירה לכאורה.

שלושת האקסיומות עליהן מושתת המערכת הליברלית הן כדלהלן:

1.    זמינות השכל והספקו.  בני האדם כשירים ל-עול על פי השכל אשר "מורה את כל אשר שואל בעצתו" [1] (כלשונו של לוק). בעזרת השכל הם מסוגלים לגלות אמיתות מוחלטות אשר נכונות לכל חברות אנושיות בכל רגע היסטורי נתון.

2.    הפרט החופשי והשווה.  בני האדם הפרטיים הם מטבעם "חופשיים לחלוטין" ו-"שווים לחלוטין" (כלשונו של לוק)ץ

3.    החובה מקורה בבחירה. לבני האדם אין כל מחויבות למוסדות הפוליטיים "עד שמסכימים הם מרצונם להצטרף לאיזו חברה מדינית." (כלשונו של לוק(.

שלושת אקסיומות היסוד הללו חשובות לא רק להבנת זרם מסוים של רציונליזם מחילת העידן המודרני. האקסיומות של המערכת הליברל-רציונליסטית המשיכו לשלוט בשיח בכל מקום בו ביקשו לקדם את הליברליזם, בין באירופה בין באמריקה, עד לימינו אנו. יודעים היטב הנסיונות לשנות את יסודות הליברליזם הללו (חשבו על מיל או הייק). אבל בסופו של דבר הם כמעט ולא השפיעו כלל. מה שממשיך לאפיין את השיח הליברלי הוא אותם ההנחות של לוק, ואם כבר, הם זוכים לדגש נרחב אף יותר בשנים האחרונות.

מובן שאיש אינו חייב לקבל את מערכת האקסיומות הליברליות כסגורה ומוחלטת. כך למשל אין לי ספק שפרטים רבים קיבלו חלק מההנחות של לוק או את כולן, תוך שהם מאמינים בד בבד באל, או באופיים המחייב של כתבי הקודש, או בקדושת המשפחה, או במדינה לאומית כצורת הסדר החברתי הטוב ביותר וכיו"ב.

אבל הנקודה הקריטית היא ששום דבר מהמוזכר לעיל, האל, כתבי הקודש, המשפחה והמדינה הלאומית העצמאית, לא ניתן לגזור מהעקרונות הליברליים. דהיינו, אין דבר במערכת הליברלית שדורש מכם, או אפילו מעודד אתכם, לקבל על עצמכם נאמנות לאל, כתבי הקודש, משפחה או אומה. אם מישהו מחויב לדברים האלה, הרי זה משום סיבות "חיצוניות" לגמרי למערכת הפוליטית הליברלית.

כעת, העובדה שמוסדות פוליטיים שמרניים כמו הדת, המשפחה והמדינה הלאומית נגזרים ממקורות חיצוניים לליברליזם ברמת העיקרון אינו גוזר עליהם כליה. אפשר לדמיין, בתאוריה, עולם בו הליברליזם מתקיים בכפיפה אחת עם מקורות הדת והלאומיות, ואפילו שאלה יכולים להיות משלימים לליברליזם, ומספקים משאבים חיוניים שליברליזם עצמו אינו יכול להשיג. 

זוהי באופן סמוי האסטרטגיה של אותם הליברלים האומרים שליברליזם אינו אלא "צורת ממשל שנועדה לאפשר טווח רחב של חרות אישית". מנקודת מבט זו, אין לליברליזם שום תכלית ושום יעד זולת להבטיח כי לא כופים על איש, למשל, להמיר את דתו לנצרות, או לא כופים על איש לנהל את חייו האישיים בתוך מסגרת המשפחה המסורתית.  כל הדברים האלה, כך נאמר, ניתן לייחס לתחום נפרד של פרטיות וחרות הפרט, תחום בו המסורת הדתית, אחידות לאומית ומשפחה ישגשגו גם כאשר ההנחות הליברליות יהפכו לדוקטרינה הרשמית השולטת של המדינה.

אבל אני חושב שהנחה זו הופרכה היום באופן אמפירי. הן באירופה והן אמריקה עקרונות הליברליזם לא הביאו לשגשוג המסורת הדתית, אחידות לאומית ושל המשפחה - ההיפך הוא הנכון. המערכת הליברלית הביאה, לכל מקום אליו הגיעה, להתפוררות מוסדות יסוד המסורתיים הללו.

ולא קשה למצוא את הסיבה לכך. שכן הליברליזם אינו "אך ורק צורת ממשל שנוצרה כדי לאפשר טווח רחב של חרות אישית". בפועל הליברליזם אינו צורת ממשל כלל.  זוהי מערכת של אמונות שנתפסות כאקסיומטיות מהן מניחים כי ניתן להסיק צורת ממשל כלשהי. במילים אחרות זוהי מערכת של דוגמות. בקשר למה? בקשר לטבעם של בני האדם, השכל האנושי ומקורות החיובים המוסריים התקפים לגבינו.

משמעות הדבר היא שהדוגמות הליברליות עוסקות ברבים מאותם הנושאים הנמצאים בלב ההגות הפוליטית של המקרא. אבל הדוגמה הליברלית מציעה מבט שונה מאוד מזה של, למשל, התנ"ך העברי. בעוד שהמקרא העברי מציג את שכל האדם כחלש, אינו מסוגל אלא לידע מקומי, ובאופן כללי כזה שאין לסמוך עליו, הליברליזם מציג את השכל האנושי כעוצמתי במיוחד, המציע ידע בעל אופי אוניברסלי, אשר נגיש לכל אשר שואל בעצתו. באופן דומה, בעוד שהתנ"ך מציג את החובות המוסריות והמדיניות כנגזרות מצו האל ומורשות בדרך של מסורת משפחתית, לאומית, או דתית, הליברליזם לא מזכיר כלל לא את האל ולא מסורת שבאה בירושה, קל וחומר מוסדות מסורתיים מסוימים כמו המשפחה או האומה. ובעוד שהתנ"ך מלמד שכולם נוצרו בצל האל, ומעניק בכך כבוד וקדושה מסוימת לכל יצור האנושי, אין הוא אומר דבר בכך שאנו מטבעינו חופשיים לחלוטין ושווים לחלוטין.

על כן אין כל יסוד לטענה שהליברליזם אינו אלא מערכת של חוקים "ניטרליים", מערכת "נהלים" אשר יכולה לגרום למבנים פוליטיים ודתיים מסורתיים לפעול בצורה טובה יותר כשהיא משמרת את המבנה שלהם ללא פגע. ליברליזם הוא מערכת אמונות מהותית אשר מספקת בסיס חלופי להשקפותינו באשר לטבע האדם, השכל האנושי, ומקורות של החיובים המוסריים התקפים לגבינו. בסיס חלופי זה לא התקיים, כפי שסיפרו לנו, בד בבד עם מסורת פוליטית מוקדמת יותר, המושתת על כתבי הקודש. במקום זאת הוא קרע את המסורת המוקדמת לגזרים.

למשל, האמונה הליברלית בכל שהשכל הוא עוצמתי, אוניברסלי, ושניתן לסמוך עליו משמעותה היא שברמת העיקרון אין כל צורך להיוועץ במסורות הלאומיות והדתיות, או אף לתת למסורת כאלה כבוד ויקר. האנשים הפרטיים יכולים להשתעשע בדברים כאלה, אם הם רוצים. אבל ניתן לנהל את חיי הציבור היטב גם בלי כל זה.

באופן דומה, האמונה שהחובה הפוליטית נגזרת אך ורק מהסכמת הפרט המשכיל משמעותה, שלמסורת המדינית והדתית אין ברמת העיקרון שום משקל כלל. או לפחות לא כזה שניתן להכיר בו. כל זכות או חרות פוליטית שנראת ברגע מסוים כתוצר השכל הציבורי תפיל, תוך זמן כל מוסד מסורתי באשר הוא.

אבל האם  קיימת אלטרנטיבה? כפי שציינתי בהתחלה, רבים מהמחברים והאינטלקטואלים היותר כשרוניים שלנו מנסים ללא הרף לשכנע אותנו כי אין לנו ברירה אלא להיות ליברלים. זה או זה או מרקסיזם ופשיזם. ומאחר והחלופות הללו מזעזעות, טענה שאני עצמי מסכים איתה לגמרי, הדרך השלילה לא מתקיימת שום חלופה אלא להיות ליברל. 

לעתים קרובות אני לא יכול להגיד האם הטענה הזאת היא בסך הכל תוצר של בורות, או שמישהו בכוונה ניסח אותה בצורה מטעה. יהיה המקרה אשר יהיה, הטענה גורסת שאין ברירה אלא לבחור באחת משלוש הדוקטרינות האנטי-דתיות, אנטי-מסורתיות של המאה ה-20, ושהדרך היחידה הפתוחה בפנינו היא לבחור את הפחות נוראה מבין השלוש.

מה שבאופן ברור מודחק על ידי החזרה המתמדת של הטענה הזו הוא אפשרות שהתקיימו, עד לאחרונה ממש, חלופות שמרניות לליברליזם, אשר הציעו דרך אחת לחשוב על החיים הציבוריים.

המילה "שמרני" משמת בדרך כלל כמונח נרדף ל"מסורתי". שמרן הוא מי ששואף להגן ולפתח את המסורות הפוליטיות והאינטלקטואליות של שבטו או אומתו. כמובן שאין משמעות הדבר שהשמרן חייב להגן על כל שטות אשר הייתה אי פעם חלק מהמסורת. כל מסורת פוליטית עוברת שינויים במהלך הזמן. אבל אם חייבים לערוך שינוי, אז השמרן היה רוצה לראות את התיקונים נעשים על סמך עקרונות הפנימיים של הסדר הקיים, ותמיד תוך שימת לב לחיזוק המבנה הייחודי של הסדר הציבורי בכללותו.

משמעות הדבר היא שהשמרנות אינה משהו דומה למרקסיזם או ליברליזם. שני אלה הן תאוריות אוניברסליות אשר מציעים תשובה יחידה לשאלת הטוב המדיני לכל האומות, בכל מקום בעולם, ובכל הזמנים בהיסטוריה. להבדיל מהתאוריות האוניברסליות הללו, יכולים להתקיים שמרנויות שונות כמספר מסורות לאומיות ושבטיות. ישנן מסורות  שמרניות בסין והודו, רוסיה וגרמניה, אשר נבדלות באופן קיצוני מאלה שלנו, ואולי יש בכל אחת דברים אטרקטיביים ואולי לא. אבל כשמרן אני לא מחויב להגן על כל אלה, ואף לכם אין צורך בכך.

עניינינו כאן במסורת פוליטית שמרנית מסוימת, המסורת השמרנית של מדינות דוברות האנגלית, שאקרא לה שמרנות אנגלו-אמריקאית. ניתן להתחקות אחרי המסורת עד לימי הביניים. אבל נוכל לדבר על מאין תקופה קלסית למסורת זו, המתחילה עם ג'ון פורטסקיו בשנות ה-70 של המאה ה-15, וממשיכה עם אנשים כמו רי'צארד הוקר, סר אדוארד קוק,ג'ון  סלדן, אדוארד הייד (הרוזןמקלרנדון), סר מתיו הייל, סר ווילאם טמפל, ג'ונתן סוויפט, סר ויליאם בלקסטון, ג'וזייה טאקר, אדמונד ברק, ג'וןדיקינסון, ג'ון אדאמס, ג'ורג' וושינגטון ואלכסנדר המילטון. פילוסופים סקוטיים, כמו דיוויד יום, אדם סמית, אדם פרגוסון, ותומאס ריד תרמו גם כן למסורת זו.

המסורת האנגלו-אמריקאית הזו מתוארת באחד המאמרים האחרונים שלי, "שמרנות מהי?" שנכתב יחד עם אופיר העברי בשביל "אמריקן אפרז". אנו מציעים שם שניתן לאפיין את המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית כבנויה על חמישה עקרונות:

1.אמפיריציזם היסטורי. המסורת של הממשלה נגזרת ממסורות חוקתיות, אשר הניסיון ההיסטורי ארוך השנים של האומה מורה כי יש בה להציע יציבות, רווחה וחרות. כל אלה מזוקקים בתהליך של ניסוי וטעיה במשך מאות בשנים, עם תיקונים ושיפורים מונהגים בעת צורך, תוך מאמץ לשמר את שלמות פני האומה בכללותה. אמפיריציזם היסטורי שכזה כולל מבט ספקני על זכותם האלוהית של השליטים, זכויות אדם כלליות, ושאר מערכות אוניברסליות מופשטות. מסמכים כתובים מבטאים ומאחדים את המסורות החוקתיות של האומה, אבל אין הם יכולים לא לתפוס ולא להגדיר את המסורת הפוליטית הזו בכללותה.

2.     לאומיות. בני האדם אינם חיים כפרטים מבודדים, אלא מרכיבים קיבוצים לאומיים המאופיינים בקשרי נאמנות הדדית ומסורות מורשות ייחודיות. רב גוניות של הנסיונות הלאומיים משמעותה כי ללאומים שונים יהיו מסורות חוקתיות ודתיות שונות. המסורת האנגלו-אמריקאית קשובה לעקרונות של מדינה לאומית חופשיה וצודקת, המתווה את דרכה ללא התערבות חיצונית, שמקורה בתנ"ך העברי. עקרונות אלה כוללים את תפיסת האומה כעולה מתוך שבטים מפוזרים, אחידותה מעוגנת במסורת תרבותית משותפת, במיוחד בשפה, חוק ודת מסורתיים. לאומיות כזו אינה מבוססת על גזע, ומסוגלת לקבל חברים חדשים אשר מכריזים כי "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" (רות א':טז')

3.     דת. המדינה מצייתת ומכבדת את האל התנ"כי ואת המנהגים הדתיים המשותפים לאומה. הם מהווים את ליבת המורשת הלאומית, וחיוניים לצדק ולמוסר הציבורי. בו בעת, המדינה מציעה סובלנות רחבה להשקפות דתיות וחברתיות אשר אינן מסכנות את שלמותה ורווחתה של האומה בכללותה.

4.     הגבלת הרשות המבצעת. כוחו של המלך (או הנשיא) מוגבלים על ידי חוקי האומה, שאינם לא נקבעים ולא נפסקים על ידו. כוחו של המלך (או הנשיא) מוגבל על ידי נציגי הציבור, וחובה עליו לקבל את הסכמתם ואישורם (advice and concent) הן בשאלות החוק והן בשאלות המיסוי.

5.      חרויות הפרט. הבטחת חייו ורכושו של הפרט היא צו האל כבסיס לחברה שלווה ומשגשגת, ושי להגן עליה מפני פעולות שרירותיות מצד המדינה. היכולת לש האומה לתור אחר האמת וליישם מדיניות יציבה תלויים בחופש הביטוי והוויכוח. החוק מבטיח את זכויות וחרויות יסוד האלה ואחרות, ולא ניתן להפר אותן אלא בהליך חוקי ראוי.

העקרונות הללו יכולים לשמש כסיכום המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית שהייתה לבסיס הרסטורציה של החוקה הבריטית ב-1689, של הרסטורציה האמריקאית אשר התרחשה בעת אישור החוקה האמריקאית ב-1787, אחרי 12 שנות תוהו. אותם העקרונות המשיכו לתמוך את המשך המסורת השמרנית באנגליה, אמריקה, ואומות אחרות, עד לימינו אנו.

ניתן להבין את ההבדלים הקריטיים בין המסורת השמרנית הזו לליברליזם באופן הבא: הליברליזם, כפי שנאמר, הוא דוקטרינה פוליטית המבוססת על ההנחה שהשכל זהה בכל מקום, ונגיש, ברמת העיקרון לכל פרט ופרט, ושדי לו לאדם לשאול בעצת השכל כדי להגיע לאותה צורת הממשל האחת אשר טובה בכל מקום, ושלאחרונה זכתה בשם הדמוקרטיה הליברלית. מושג זה הפך לפופולרי לראשונה באירופה בשנות העשרים של המאה ה20, והשיג עמדה שולטת בשיח הפוליטי של עולם דובר האנגלית רק בשנות ה-90 של אותה המאה.

מה שמתכוונים במושג זה הוא לצורת ממשל אשר שואלת עקרונות מסוימים מהמסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית המוקדמת יותר, במיוחד אלה המגבילים את הרשות המבצעת ומבטיחים את חרויות הפרט (עקרונות 4 ו-5). אבל הדמוקרטיה הליברלית מתנתקת מהמסורת הפוליטית האנגלו-אמריקאית המוקדמת בטענה כי העקרונות הללו נגזרים מן האקסיומות הליברליות, ולכן מכחישה את הקשר שלהן מהמסורת האנגלו-אמריקאית הרחבה יותר שממנה הם צמחו באופן היסטורי. וכך ליברלים דואגים מעט מאוד, אם בכלל, מביטולם של היסודות הלאומיים והדתיים של הממשל האנגלו-אמריקאי (עקרונות 2 ו-3), מאחר ואלה נחשבים בעיניהם לבלתי נחוצים, אם לא פשוט מנוגדים לשכל האוניברסלי.

וכך, במאבקם למען "דמקרטיה ליברלית" כלל עולמית שלהם, הליברלים התבלבלו בין עקרונות היסטוריים-אמפיריים מסוימים של החוקה האנגלו-אמריקאית מסורתית, אשר פותחו ונלמדו בתהליך מייגע של מאות שנים (עיקרון 1) עם אמיתות אוניברסליות הנגישות בצורה שווה לכל יצורי אנוש, בלי קשר לנסיבות היסטוריות או תרבותיות.

משמעות הדבר היא שכמו כל הרציונליסטים, ליברלים עסוקים בליישם אמיתות מקומיות, אשר טובות לנסיבות מסוימות, למצבים ונסיבות שונים בתכלית, שם לעתם קרובות הם משתבשים בצורה נוראה. בשביל השמרנים הכישלונות האלה, למשל קריסה חוזרת ונשנית של חוקות ליברליות במקומות כמו מקסיקו, צרפת, גרמניה, איטליה, ניגריה, רוסיה ועיראק, בין רבים אחרים, מרמז כי העקרונות הנידונים נמתחו יתר על המידה, ויש לראות בהם כנכונים רק בטווח צר יותר של הנסיבות. הליברלים, לעומתם, נוטים לראות בכשלונות האלה תוצאה של "יישום גרוע", כשהם ממשיכים לראות בדמוקרטיה ליברלית אמת אוניברסלית שאין הניסיון יכול לגעת בה ולגרוע ממנה, יקרה מה שיקרה.

משמעות הדבר היא שמה שהמכונה היום "הדמוקרטיה הליברלית" לא מתיחס אל לחוקה האנגלו-אמריקאית המסורתית, אלא לשחזור רציונליסטי שלה, אשר נותק מהדת הפרוטסטנטית והמסורת הלאומית האנגלו-אמריקאית. במקום להיות צורת ממשל שנבחנה לאורך זמן, האידאל הליברל-דמוקרטי הזה הוא משהו חדש הן לאמריקה והן לאנגליה, והוא מתבוסס בסמכותו רק בעשורים האחרונים.

האמריקאים מתייחסים, באופן מסורתי, לצורת הממשל שלהם כאל "ממשל רפובליקאי". ואכן, המושג "דמוקרטיה ליברלית" לא נמצא בשימוש בשיח הציבורי יותר מאשר "ממשל רפובליקאי" עד שנות ה-60 של המאה ה-20.  והוא לא זוכה לעמדת שליטה בשיח על צורות הממשל (כשהוא עוקף אפילו את הביטוי "הממשל הדמוקרטי") עד שנות ה-90 של אותה המאה.

תנודות אלה  בשפה אינן מקריות, אל משקפות שינוי עמוק ברמה של רעיונות גם כן, שינוי בתפיסה מהי צורת הממשל הנחשבת לרצויה ולגיטימית. באופן כללי, עמדתו הדומיננטית של המונח "ממשל רפובליקאי" תואמת את התקופה בה המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית נשארה האופן יחסי ללא פגע, ויכלה לשמש מחסום נגד חדירה גדולה מדי של אקסיומות ליברליות לחיי הציבור.

מה היה "הממשל הרפובליקאי" בתפיסה האמריקאית המסורתית? ממשל רפובליקאי באמריקה היה, בין היתר, כזה שהיה מסוגל לראות את עצמו כמשקף ומחזק את ערכיו של "הציבור הנוצרי" (כלשון האמירה הידוע של הבית המשפט העליון אשר זכתה לאישוש במשך כל שנות ה30 של המאה ה-20). אכן, ב-1942 הנשיא רוזוולט עדיין דיבר על ארה"ב כעל אומה אשר "דוגלת בערכים הנושנים של הנצרות".

אבל לקראת 1948 אנו מוצאים לראשונה את בית המשפט העליון של ארה"ב אוסר על חינוך דתי התנדבותי בבתי הספר הציבוריים, אשר הציעו כיתות מקבילות בנצרות פרוטסטטנטית, קתולית וביהדות. במקרה זה השופט הוגו בלאק כותב ש:

המדינה לא יכולה להשתמש במערכת בתי הספר הציבוריים, בצורה שתהיה עקבית עם התיקון הראשון והתיקון הארבע-עשר לחוקה, עדי לסייע לאמונה דתית כלשהי או לכל דת או כת באשר היא בהפצת אמונותיה והאידאלים שלה.

במבט לאחור אנו יכולים לזהות שלא היתה זו החלטה מבודדת. בפועל זה היה סממן מקדים של המפנה אשר יגמור את התפיסה הרפובליקאית הישנה של ארה"ב, וימסד בין האליטות שלה את התפיסה החלופית, הידועה כיות כ"דמוקרטיה ליברלית" –צורת המשטר אשר מכירה אך ורק כבסיס ללגיטימיות של המדינה אך ורק בעקרונות ליברליים, ושוללת עניין ותמיכה מהעקרונות הדתיים, הלאומיים וההיסטוריים-אמפיריים, אשר במשך מאות שנים תפסו מקום כה מרכזי במסורת החוקתית האנגלו-אמריקאית .

הטענה שניתן לקיים משטרים ליברל-דמוקרטיים מסוג זה במשך תקופה ארוכה ללא העקרות השמרניים שהם ביטלו, היא היפותזה הנבחנת כעת לראשונה. אלה שמאמינים שהתוצאה החיובית של הניסוי הזה מובטחת, מסיקים את המסקנה הזו לא מראיות היסטוריות או אמפיריות, שכן אין לנו כאלה בנמצא. במקום זאת, הביטחון שלהם נשען על מערכת לוקיאנית-רציונליסטית סגורה המחזיקה אותם בשבי, ומונעת מהם את היכולת לחזות כל תוצאה אחרת אפשרית.

במסורת המערבית קיימת אפוא לפחות חלופה אחת מפותחת היטב לליברליזם אשר אינה לא מרקסיסטית ולא פשיסטית. זוהי המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית. אין כוונתי כלל לתמוך בכל הרעות שנסבלו במשטר הרפובליקאי הישן בארה"ב. הניצול המוסדי של המיעוט האפרו-אמריקאי הוא הדוגמה הברורה ביותר של משהו שיש לנו לשמוח שנפטרנו ממנו.

 אבל אני כן מאמין שאפשרי לחשוב במונחים של מה שניתן לקרוא לו כעת הדמוקרטיה השמרנית. מודל פוליטי שכזה ידחה את האקסיומות של המערכת הליברל-רציונליסטית, ובמקום זה יתרכז לשמירת האיזון בין עקרונות הממשל המצומצם וחרויות הפרט מחד ולעקרונות של הדת, הלאומיות ואמפיריציזם היסטורי אשר שמרו על הממשל החופשי באנגליה ואמריקה במשך מאות שנים מאידך.

דמוקרטיה שמרנית כזו תתאפיין בהשקפות הבאות:

1.     דת ציבורית. ליברליזם מציע כי השכל האוניברסלי הוא התשתית הנחוצה והמספקת לממשל צודק ומוסרי. משמעות השבר היא שניתן להחליף בשיח הציבורי את המסורת הדתית והלאומית, אשר שימשה מוקדם יותר להבנה הציבורית של צדק ויושר בשכל האוניברסלי עצמו. ההשקפה השמרנית-דמוקרטית גורסת שאין הדבר נכון כלל. השמרנים רואים בשכל האדם כמייצר ללא הפסק שפע של דעות המשתנות בכל רגע על שאלות של צדק ומוסר, עובדה הברורה לנו היום בקביעה מתמשכת של זכויות אדם חדשות. השמרנים גורסים שהבסיס היציב היחיד לעצמאות הלאומית, צדק ומוסר ציבורי הוא מסורת תנ"כית חזקה בממשל ובחיי הציבור. הדוקטרינה הליברלית הדורשת "חומה של הפרדה בין הכנסיה למדינה" בכל שלבי הממשל היא תוצאה, כפי שכבר נאמר, של תקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולא מאפיין אינהרנטי של המסורת האמריקאית הפוליטית.

2.     החוק. הליברלים מתייחסים לחוקי האומות כצומחים מהמתח בין המשפט הפוזיטיבי וצווי השכל האוניברסלי, כפי שבתי המשפט מבטאים אותם. השמרנים דוחים את השכל האוניברסלי לכאורה של השופטים, אשר לעתים קרובות אינו יותר מכניעה לאופנה החולפת. אבל השמרים גם מתנגדים לכבוד רב מדי למסמכים כתובים מבודדים, אשר מוביל, למשל למיתולוגיה ליברלית בדבר היות אמריקה "אומת הקרדו" (creedal nation""), או "אומת ההנחה" (""propositional nation), אשר אינה מוגדרת אלא על ידי מספר תיאורים מופשטים המצויים בהכרזת העצמאות האמריקאית או בנאום גטיסברג של לינקולן. יהיו המסמכים הלאה חשובים ככל שיהיו, הם אינם יכולים להוות תחליף למסורת האנגלו-אמריקאית שמרנית בכללותה, כששורשיה בכתבי הקודש ובמשפט המקובל האנגלי, שהוא לבדו מספק את התמונה המלאה של המורשת הליגלית של אנגליה ואמריקה.

3.                 חינוך. הליברלים מאמינים כי תפקיד בתי הספר ללמד את התלמידים להזות את החרות, השוויון והסכמיות כמטרות האוניברסליות של הסדר המדיני, ולראות במסמכי היסוד של ארה"ב כאילו עוצבו בתהליך של היקש שכלי חופשי להשגת המטרות הללו. השמרנים מאמינים שהחינוך (בין של תלמדיים הדתיים ובין של חבריהם שאינם כאלה) צריך להתמקד בתהליך ההיסטורי והיתרונות של המסורת האנגלו-אמריקאית החוקתית והדתית, עם שורשיה בכתבי הקודש, כמו גם בדרך בה המסורת הזו אפשרה את עלייתה של משפחת העמים במיוחדת אשר השפיעה על האנושות כולה. הדבר חייב לכלול את ההדרכה, כלשונו של ברק, להכיר שממשל טוב  הוא זה "הכשיר לאחד את חרות הפור והכלל עם הכח הציבורי, עם סדר, עם שלום, עם צדק, ומעל הכל, עם המוסדות אשר עוצבו להעניק קביעות ויציבות במהלך הדורות.

4.                 כלכלה. הליברלים מתייחסים לכלכת שוק כלל עולמית , הפועלת ללא התחשבות בגבולות מדיניים כאל צו השכל האוניברסלי הניתן ליישום לכל האומות. על כן, אין הם מכירים שום תכלית כלכלית לגיטימית זולת יצירת "שדה משחק שווה" בו כל האומות משתתפות לפי כללים אוניברסליים ורציונליים. השמרנים רואים בכלכלת שום והיוזמה החופשית כחיוניים לקידום עושר האומה ורווחתה. אבל הם גם מכירי בהשפעות השליליות של השוק על המוסדות המסורתיים המבוססים על נאמנות הדדית, אשר כוללים את המשפחה, האומה והמסורת הדתית. יתרה מכך, השמרנים רואים את ההסדרים הכלכליים כמשתנים בהכרח ממדינה למדינה, כהשתקפות של הניסיון ההיסטורי המסוים והחידושים של כל אומה כשהיא מתחרה להשיג יתרונות לבניה.

5.                 הגירה. הליברלים מאמינים שמאחר והעקרונות הליברליים נגישים לכל, אין שום סיבה לחשוש מהגירה רחבת מימדים מן המדינות עם מסורות לאומיות ודתיות שונות ביותר מאלה שלנו. השמרנים חושבים שהגירה רחבת מימדים אפשרית רק כאשר למהגרים יש מוטיבציה חזקה להשתלב והם מקבלים סיוע בהטמעת המסורות הלאומיות של ביתם החדש. בהעדר התנאים האלה, התוצאה תהיה מתחים בין-תרבותיים כרוניים ואלימות.

6.                 אימפריה ליברלית. מאחר והליברליזם נחשב לצו השכל האוניברסלי, הליברלים נוטים להאמין שיש לדחוף, ולעתים אף לכפות, על כל מדינה שאינה נשלטת על ידי דמוקרטיה ליברלית לאמץ את צורת הממשל הזו. השמרנים, לעומת זאת, מכירים בכל שחברות שונות משתמרות ושמורות על השלום בדרכים שונות, ושיישום אוניברסלי של הדוקטרינה הליברלית מביא לעתים קרובות לקריסה ותוהו, והנשק עולה על התועלת.

7.                 גופים בינלאומיים. הליברלים מאמינים, באופן דומה, שהיות והעקרונות הליברליים הם אוניברסליים, לא יקרה כל נזק אם כוחות הממשל יעברו לגופים בינלאומיים. השמרנים, לעומת זאת, מאמינים כי אין לגופים בינלאומיים כאלה שום מסורת ממשל יציבה, ושום נאמנות לאיזו אוכלוסייה לאומית מסוימת אשר תרסן את התאוריות הכוזבות שלהם בדבר זכויות אוניברסליות. על כן הם רואים את הגופים האלה כנוטים באופן בלתי נמנע לשרירותיות ואוטוקרטיה.   

כאשר התוויתי את העקרונות האלה של הדמוקרטיה השמרנית, לא הצעתי שיש לערוך שינוי כלשהו באיזה מסמך חוקתי כתוב. שכן למען האמת, לא חוקת ארה"ב ולא המסמכים חוקתיים העיקריים באנגליה אינם תומכים ישירות בדוקטרינות הליברליות, ולכן יש להודות שהמסמכים הללו אינם מקור הבעיות שהמדינות האלה ניצבות בפניהן.

הבעיה האמתית היא שהאליטות האמריקאיות והבריטיות, כמו מקביליהן האירופאיות, מחויבות באופן דוגמטי לאקסיומות הרציונליסטיות-ליברליות כבסיס הליגיטימי היחיד לממשל, ועסוקות להרכיב מחדש את החיים הציבוריים לאור האמונות הללו, בלי להתחשב בתוכן הממשי של המורשת החוקתית האנגלו-אמריקאית.

כך למשל, אין שום דבר בחוקה האמריקאית שאוסר הוראת כתבי הקודש בבתי הספר. גם במסגרת החקיקה הליברלית הנוכחית, אין זה בלתי חוקי ללמד את כתבי הקודש בבתי ספר הציבוריים האמריקאיים. נראה כי בית המשפט העליון מתיר את הוראת כתבי הקודש כהיסטוריה, ספרות ופילוסופיה, אך רוב בתי ספר הציבוריים לא מציעים לימודים כאלה. הבעיה היא הרבה פחות החוק כפי שהוא קיים אלא ההנחות של תרבות הנאורות אשר עוינת את הוראת כתבי הקודש ואינה חפצה לראות אותה בבתי הספר. אכן, זוהי אותה התרבות אשר אחראית לכך שקורסים משמעותיים פילוסופית ותאולוגית בכתבי הקודש לא קיימים אף באוניברסיטאות, אף שלא קיים שום מחסום חוקי המונע מלהציע או אף לדרוש אותם.

באופן דומה, בית המשפט העליון של ארה"ב התיר לעצמו, מאז 1992, לקבל החלטות על בסיס מה שהוא קורא "הזכות של הגדרה עצמית לתפיסת הקיום, המשמעות, היקום" (במילים של השופטים קנדי, סאוטר ואו'קונור במשפט (Planned Parenthood v. Casey. בעשותו זאת, בית המשפט לוקח את הקביעה של ג'פרסון לזכות אוניברסלית ל"חרות חתירה אחר האושר" בהכרזת העצמאות וקובע אותה כמאין קנה מידה אולטימטיבי לשפוט על פיו את כל הדברים שבחברה. ושוב, אין זו החוקה עצמה שמהווה את הבעיה, ואף ולא בהכרח הימצאות של ביטויים של נאורות רציונליסטית כאלה בהכרזת העצמאות. הבעיה האמתית היא העובדה שרבים מהשופטים אשר מפרשים את העולם מתוך כתונת המשוגעים האינטלקטואלית של מערכת האקסיומות ליברלית כבר אינן מסוגלים יותר לתת שום משקל אמתי למציאות האמפירית של האומה האמריקאית, עם המחויבות ההיסטורית שלה לכתבי הקודש, הדת הנוצרית, והחוק המקובל של אנגליה ואמריקה. 

אולי הדמוקרטיה הייתה מתחזקת אם מסמכיה החוקתיים היו נכתבים במטרה להגן כל הייחודיות של האומה ומסורותיה. אבל כפי שהדוגמאות האלה מראות, זה לא המסמכים הכתובים הראשיים שהופכים את הדמוקרטיה לשמרנית.

הטראומה של מלחמת העולם השנייה שכנעה את אמריקה, אנגליה ואומות אחרות לאמץ את המערכת הסגורה של העקרונות הנאורות הרציונליסטית, הליברליזם, כתשתית היחידה לחיי הציבור והחובה המוסרית. בסופו של דבר המסורות הפוליטיות של המדינות האלה אף שינו את שמן ל"דדמוקרטיות ליברליות" בשביל לציין שמכאן ואילך רק העקרונות של הנאורות הרציונליסטית יחשבו לבסיס לגיטימי לשיח הפוליטי.

אבל העקרונות הליברליים לא מספקים משאבים לשמירה על מוסדות כמו המדינה הלאומית, המשפחה והדת הנוצרית או היהודית. אחרי שליברליזם החליף את ההשקפה התנ"כית הוותיקה אשר הפיחה חיים במוסדות הללו, הוא הצליח במהלך דורות מספר לפגוע קשות בכולם. המציאות הפוליטית העכשווית של המדינות הלאומיות המתפוררות, משפחות הרוסות ומסורות דתיות שנשחטו היא תוצאה ישירה של קבלתה של הדוגמה הליברלית כמעין אמונת הישועה ברוב מדינות המערב. בנקודה זו הליברליזם מקובל ביותר למסורת, חוכמה ואמפיריציזם, במילים אחרות הוא החליף שיקול דעת משכיל גם כן.

רבים יכולים לראות שאומות המערב דוהרות את פי התהום. אני מציע סקיצה של מה תהיה המשמעות של לחזור ולהתרחק ממנו. הצעתי כי אין צורך באיזו רביזיה מהפכנית של המסכים החוקתיים הגדולים של המסורת הפולטית האנגלו-אמריקאית. אבל נטרך להניח את מערכת האקסיומות הליברלית הצידה. אנחנו צריכים להפסיק לראות בה את השורש של מוסדותינו החברתיים. אנחנו צריכים להפסיק ללמד אותה כדוגמה לילדינו. ועלינו לחזור אל המסורות הוותיקות של המחשבה המדינית האנגלו-אמריקאית, שעוד ניתן להחיותה כמודל הפוליטי שניתן לכנותו דמוקרטיה שמרנית.
פרופ' יורם חזוני הוא המחבר של  The Virtue of Nationalism.

---

[1] ציטוטיו של לוק מובאים כאן על פי “המסכת השנייה  על הממשל המדיני”(תרגם: יוסף אור)), ירושלים תשי”ט

עמדה ליברלית (בהשראת המאמר "הזכות להתעלם מהמדינה" מאת הרברט ספנסר)

אוברי: ג'ורג' ידידי, קראתי את נאומי הפוליטיקאי הזה שהמלצת עליו בחום. אך דבר אחד לא ברור לי. מדוע אתה מכנה אותו ליברל?
ג'ורג': מה זאת אומרת? הוא עסוק ללא הרף במלחמה על זכויות האזרחים במדינה, על חירויות הפרט, במלחמה על כפייה דתית...

אוברי: אז אתה אומר שהוא נלחם בעד חופש הדת? חשוב מאוד. כנראה שזה אומר שהעמדה בה המדינה מכתיבה לאנשים מהי דת, ושאין מוסד דתי אלא זה שמוכר על ידי המדינה, ואין איש דת אלא זה שמוכר על ידי המדינה, ואין סדר הפולחן אלא זה המוכר על ידי המדינה, תהיה עמדה כזו זרה לליברל שכזה?
ג'ורג': וודאי ווודאי! תמו להם ימי הביניים של האינקוויזיציה! אנו אזרחים חופשיים, ורשאי לפעול כטוב עינינו!
אוברי: ואין אתה חושש לנושא חשו בכל כך כמו גורל הנשמה בת האלמוות של האזרחים? 

ג'ורג': קשקוש! נשמת האזרחים זה עניינם הפרטי, ואין למדינה מה להתערב בנושא!

אוברי: אם המועמד הליברלי שלך תומך כזה בחירות הפרט, וודאי שיהיה לו גם זר הרעיון, שהמדינה תכתיב לאנשים מהו חינוך, שלא יהי מוסד חינוכי אלא זה שמוכר על ידי המדינה, ואין מחנך אלא זה שקיבל הסמכה מהמדינה ואין תכנית לימודים אלא זו שמוכרת על ידי המדינה?
ג'ורג': שמע נא! לא דומה העניין כלל וכלל! החינוך הוא דבר שחשוב...
אוברי: יותר מהנשמה בת האלמוות...
ג'ורג': ובכן, ובכן...
אוברי: אל תהיה כזה נבוך. מותר לכל אידאולוגיה שיהיה בה תחום לא מבורר דיו. הבה נראה, האם פוליטיקאי שלך יתנגד שרופאה לא תהיה אלא המה שמוכר על ידי המדינה, ובית חולים לא יהיה אלא זה שמוכר על דיי המדינה, והרופא לא יהיה
ג'ורג': די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 17

פרק 17

ראו את הפירמידות על גדות היאור

על המאמץ הממשלתי לקידום התעשייה

אנדרטאות מכופות

לפני מספר שנים, במדינת הבית שלי, קונטיקט, המושל ג'ון רולנד הסכים לעסקה שהיתה אמורה להביא את קבוצת הפוטבול "ניו אינגלנד פטריוטס" לבירת המדינה הארטפורד. על פי דיאן סקארפוני (Scarponi) מ"אסושייטד פרס", "העסקה נחשבה לגדולה ביותר בתולדות ליגת הפוטבול הלאומית, עם איצטדיון ומבני עזר ממוקמים בטיילת, בעלות של 374 מיליון דולר". קארול באס (Bass) מ"ניו הייבן אדבוקייט" ציינה: "במסגרת העיסקה בין רולנד והבעלים של פאטריוטס, רוברט קרפט, הקבוצה קיבלה פטור מדמי שכירות, ארנונה או דמי ביטוח על האיצטדיון לתקופה של 30 שנה". (העיסקה התבלטלה לבסוף אחרי שמסצ'וסטס הציעה לקרפט עסקה שהיתה, להערכתו, טובה עוד יותר.)

בעוד שהעיסקה בין קונטיקט לפטריוטס היתה יקרה, היא אך בקושי עברה את 360 המיליון שדנוור הסכימה להוציא על איצטדיון חדש בשביל הברונקוס. פרוייקטים כאלה נפוצים בכל רחבי המדינה. הכלכלנים רוג'ר ג'. נול (Noll) ואנדרו צימבליסט (Zimbalist) תיארו ב1997 ב"The Brookings Review" את המצב ששרר אז:

מתקנים חדשים בעלות של 200 מיליון דולר לפחות הושלמו או נמצאים בשלבי בניה בבולטימור, שארלוט, שיקגו, סינסינטי, קליבלנד, מילווקי, נאשוויל, סן פרנסיסקו, סנט לואיס, סיאטל, טמפה וושינגטון הבירה, ונמצאים בשלבי תכנון בבוסטון, דאלאס, מינאפוליס, ניו יורק ופיטסבורג. שיפוצי איצטדיונים נרחבים בוצעו בג'קסונוויל ובאוקלנד. המומחים מעריכים כי עד 2006 למעלה מ-7 מיליארד דולר יוקצו למתקנים חדשים לצוותי הספורט המקצועים. רוב הכסף יגיע ממקורות ציבוריים.

כשהממשלה מסבסדת את מתקני הספורט, היא ממס על האזרח הממוצע, ומגדילה את הרווחי של כמה אנשים עשירים למדי: ספורטאים מקצועיים ובעלי הקבוצות. מה ההצדקה לנוהג זה? ההסבר הרגיל הוא שרוחב-יד שכזה יספק, בטווח הארוך, תמריץ לכלכלה המקומית, ויחזיר את עצמו כפל כפליים. הסבר זה אינו שועה לאזהרתו של בסטייה לראות, בעת בחירת מדיניות כלכלית לא רק את אשר נראה, אלא גם את שאינו נראה.

מה שנראה הוא הפעילות סביב האיצטדיון ביום המשחק. אנשים קונים כרטיסים, ובכך מייצרים רווח לקבוצה. על הכרטיסים מוטל מס, כך שכסף נכנס לקופת המדינה. בפנים הם קונים נקניקיות ובירה, וכסף מגיע גם לספקים וגם למדינה. אולי הם ילכו לאכול משהו לפני או אחרי המשחק, ויגדילו את רווחי המסעדות שבסביבה. אולי הם גם יעצרו במוזאיון המקומי, או ילכו גם לראות איזו הצגה. גם בעת בניית האיצטדיון, והן לאחר השלמתו, חברות הבניה המקומיות יקבלו יותר תעסוקה, ראשית בעת הבניה ולאחר מכן במיזמי תחזוקה של האיצטדיון, דרכי גישה, חניונים וכיו"ב.

כשאנו מסתכלים על מה שנראה, נדמה כי ברור למדי שהאיצטדיון אכן תרם לכלכלה המקומית. רק כאשר נתמקד על מה שאינו נראה, התמונה תתחיל להראות הרבה פחות ורודה. המשאבים שבזובזו על בניית האיצטדיון הרי היו צריכים להגיע מאיזשהו מקום.

"אהה", יכול להגיב תומך בעיסקת האיצטדיון, "אבל המדינה הולכת ללוות את רוב הכסף - כך שהיא בעצם מייצרת את המשאבם הדורישם בשביל המיזם, רק מתוקף היותה ראויה לאשראי."

אבל בסטייה מציין שבכל הלוואה הכסף הוא רק אמצעי. מה שלווים הוא בסופו של דבר תמיד מצרך עכשוי קיים. כשהממשלה מלווה כסף לחקלאי, הוא מוציא אותו על טרקטור. (בסטייה התשמש בדוגמתו במחרשה, אבל אם כבר אנחנו דנים בזה, מוטב שנהיה מעודכנים יותר.) מה שהחקלאי לווה בפועל הוא הטרקטור. ובגלל שכמות הטרקטורים הקיימים בבת אחת מוגבלת, כתוצאה מכך למישהו אחר יהיה חסר טרקטור.

והוא הדין לכל עסקאות האיצטדיונים הללו, ומאמצים ממשלתיים אחרים "להמריץ את התעשייה". אם חברות הבנייה בונות את האיצטדיון, הן לא בונות משהו אחר. אם הפלדה הולכת לתוך קורות תמיכה, אותה פלדה כבר לא זמינה לפרוייקטים אחרים. אם בני האדם מוציאים כסף במסעדות בסביבת האיצטדיון, יש מסעדות אחרות - למשל בשכונת המגורים שלהם - שלא מקבלות מהכסף. והכסף שהמדינה מוציאה, בין אם גויס דרך מיסים ובין דרך הלוואה, הוא כסף שמישהו אחר לא הוציא על משהו אחר.

הדבר נכון, כמובן, גם לכל מיזם פרטי: להקצות משאבים למיזם פלוני משמעו תמיד למונע אותם ממיזם אלמוני. אז השאלה האמיתית היא: מי צפוי להיות טוב יתר בבחירת המיזמים בהם שווה להשקיע, הממשלה או המגזר הפרטי? [1]

ברגע שנבחן את התמריצים של אלה המעורבים בדבר, התשובה ברורה. המשקיעים הפרטיים יסבלו הפסד אישי אם המיזם שלהם יפול, וירוויחו באופן אישי אם הוא יצליח. זיכרו כי הרווח הוא סימן שהיזם העריך את רצונות הצרכנים בצורה טובה יותר והקצה משאבים בצורה יעילה יותר ביחס למיזמים אחרים. ההפסד הוא סימן שהיזם טעה - היה ביקוש למשאבים הללו למשהו שונה מזה שהוא הקצה אותם.

בהינתן האינטרס האישי המוגבר במיזם, יש ליזם מוטיבציה חזקה לוודא כי המשאבים מוקצים באופן התואם את רצונות הצרכנים. ויש לו את הידע של "הנסיבות המסוימות של זמן ומקום" בפניהם הוא עומד. יתרה מכך, היזמים היותר מוצלחים בהערכה נכונה של מצב השוק העתידי הם אלה שכמות המשאבים הזמינה להם הולכת וגדלה. לעומתם, אלה השוגים בהערכותיהם לעתים קרובות, יאבדו את המשאבים הזמינים להם להשקעה תוך זמן קצר. יזמים טועים לפעמים , אבל מתרחש תהליך ניפוי בשוק, המתגמל את אלה הצודקים לעתים קרובות יותר.

התמריצים ל"משקיעים" ממשלתיים שונים בתכלית. מר רולנד, המושל של קונטיקוט לא ירוויח ולא יפסיד מעסקת האיצטדיון. המצביעים יוכלים, כמובן, לתלות בו חלק זעיר של העלויות, אם בבחירות הוא יעוף מהמשרד. אבל תמריץ זה חלש ביותר. ראשית, ייתכן ועד שתואות הסופיות של הפרוייקט יתגלו לעיני כל הוא כבר מזמן לא יחזיק במשרתו כמושל. בנקודה זו לבוחרים לא יהיה שום מפלט.

אסוכלת הבחירה הציבורית מראה כי כח נוסף מחליש את התמריץ הזה, ואכן ברוב המקרים מבטלו לחלוטין. לפוליטיקאים קיימים תמריצים חזקים להעדיף קבוצות אינטרס מיוחדות על חשבונו של הציבור הכללי. לאלה הנהנים מאותן הטבות ויחס מעודף קיים תמריץ חזק להשתדל ולהשיג את ההטבות הללו. ומאחר ועלויות של רוב הפעולות הפוליטיות מפוזרות על פני כלל הציבור, לאדם הממוצע אין עניין להתערב בעניינים הללו.

בהקשר של האיצטדיון, אנו רואים כי אפילו בעלות של 374 מיליון דולר, העלות לכל תודב קונטיקוט היא 100$ בלבד. פשוט לא שווה לאזרח הפשוט להקדיש מזמנו למשימה של עצירת האיצטדיון. אבל לחברות הבנייה המקוות להשתתף בהקמת האיצטדיון, והבעלים של העסקים והנדל"ן הסמוכים לאיצטדיון, הרווחים האפשריים עצומים. להם יש תמריץ חזק להתשדל בשביל הפרוייקט, לתרום לפוליטיקאים המקדמים אותו, ולממן מחקרים המראים כי המיזם נראה טוב.

למען האמת, אם ההשקעה המסויומת היתה רווחית, היזמים הפרטיים היו צפויים לקפוץ עליה במהירות, ולנצלה עם כספם שלהם. כך למשל הבעלים של קבוצת הכדורדסל "שיקגו בולס" ג'רי ריינסדורף והבעלים של קבוצת ההוקי "שיקגו בלאקהוקס" ביל וירץ מימנו באופן פרטי את הקמת היכל הספורט "יונייטד סמנטר" בשיקגו. בין משחקי הוקי, משחקי כדורסל, כנסים, מופעים על קרח ואירועים אחרים, המגרש תפוס רוב לילות השנה.

המשקיעים הפרטיים יפנו לעסק המסוכן של השתדלנות הפוליטית לטובת מיזם, רק כאשר לא ברור להם שהוא רווחי ללא תמיכת כספי משלם המיסים. לכן הממשלה צפויה להתמחות במיזמים מפסידי-הכסף. שיקולים תיאורטיים הללו מגובים על ידי עבודה אמפירית. בתקציר מנהלים שלהם, מכון הארטלנד שבשיקגו, אשר חקר את סוגיית האיצטדיונים לעומק, מצא כי:

בין השנים 1954 ו-1986, 14 האיצטדיונים שבשבילם היה קיים מידע מספק, צברו במצטבר שווי שלילי של 139.3 מיליון דולר. הפסד זה שנפל על כתפי משלמי המיסים בערים בהם הוקמו האיצטדיונים נע בין  836,021$ בשביל איצטדיון ה"וור ממוריאל" בבאפלו, עד ל$70,356,950 בשביל ה"סופרדום" בניו-אורלינס. המתקן היחיד אשר צבר ערך חיובי היה איצדטיון ה"דודג'ר", אשר נבנה, תוחזק והופעל באופן פרטי.

לארי מרגסק (Margasak) מסוכנות הידיעות אסושייטד פרס, תיאר במאמרו מ-1 ביולי 2001 הנושא את הכותרת "כישלון טרי-ישר מהחווה" את תכניות משרד החקלאות האמריקאי:

הרעיון היה להשקיע את כספי הממשלה במיזמי הזנק (start-ups ) חקלאיים להפיכת קנה-סוכר לרהיטים, שמן חמניות לשמן מנועים ואת צמחי האסקלפיה- לשמיכות, כשמשלם המיסים יקצור את כל הרווח. אבל אי שם אחרי 40 מיליון דולר, הנסיון המהולל של משרד החקלאות לייצר את המקבילה הממשלתית לקרן הון סיכון לא הניב, על פי המסמכים שהגיעו לידי אסושייטד פרס, כמעט ולא כלום. הקונגרס הרים ידיים ועצר את המשך ההוצאות.

כסף שהושקע ב-16 מהחברות נרשם כאבוד לגמרי, ו-28 חברות נוספות לא הניבו שום תשואה משמעותית, אם כי לכמה מהן יש עוד תקווה. בסך הכל, על פי המסמכים, השקעה כוללת של 40.3 מיליון דולר הניבה מאז 1993 החזר של 1.2 מיליון בלבד.

 עוד מירוצי-בירבורים

הקשיים בהצדקת השימוש בכספי ציבור לבניית איצטדיונים תקפים לכל השקעות ציבוריות מעין אלה. בסקירה של "אין דבר כזה בעולם - האנשים שבנו את רכבת טרנס-יבשתית 1863-1986", ניוט גינגריץ' (Gingrich) כתב:

ספר זה הוא גם תזכורת שימושית לקהל הקוראים העכשויים כי רוב הצלחתה של ארה"ב היה בזכות השיתוף בין ממשלה לעסקים... הממשלה שיחקה תפקיד מכריע כשסיפקה תקציבים ותמריצים. ללא התרומה הציבורית הזאת, הרכבת הטרנס-יבשתית לא היתה יכולה להבנות במשך לפחות עוד דור.

בעזרת טיעון דומה יכולנו להגיד שללא עבדים הפירמידות במצרים לא היו נבנות כלל[2]. אבל שום מבקר של "השיתוף בין ממשלה לעסקים" מעולם לא הטיל ספק בכך שמיזם מסוים היה מושלם במוקדם ולא במאוחר בעזרת הסיוע הממשלתי ולא בלעדיו. גינגריץ' שם לב למה שנראה ומתעלם ממה שאינו נראה.

המשאבים הנחוצים לבניית הרכבות היו צריכים להגיע משימושים אחרים. האם אותם שימושים היו חשובים יותר מהרכבת? אם מה שגינגריץ' אומר נכון, והרכבת הטרנס-יבשתית לא היתה קמה באופן פרטי במשך דור נוסף, נוכל להסיק שהיזמים חשבו שיהיו הרבה מאוד מיזמים אחרים שהצרכנים דרשו יותר מהמסילה. אין ספק כי רכבת טרנס-יבשתית היא דבר שימושי, אבל כך גם הרבה דברים אחרים. בעולם של משאבים מוגבלים, אנחנו בוחרים בין מבחר של מוצרים רצוים. חלק מהם נוכל להשיג במהרה, אבל בשביל להשיג אותם נצטרך לדחות סיפוקים אחרים. גינגריץ' פשוט מניח שרכבת טרנס-יבשתית היתה חייבת להגיע לפני החלופות שהיזמים היו מייצרים עם אותם משאבים.

גינגריץ' שם דגש מיוחד על תפקיד הצבא ב"הגנה" על המסילה. נדמה שזוהי דרך מנומסת להגיד "הריגה של מלא אינדיאנים שהיו בסביבה." יותר לנו להטיל ספק אם האינדיאנים הללו חשבו שהרכבת  היא השימוש המיטבי במשאבים באותו זמן.

תחשבו על מצב בו ניוט גינגריץ' מגיע לאזרח אמריקאי מן המניין ומציע לו שהממשלה תממן מעבורת שתטוס על בסיס קבוע הלוך ושוב לכוכב הלכת פלוטו. כשנתנגד הוא יקבע כי ללא התערבות ממשלתית מיזם כזה לא יקום גם בעוד אלף שנה. ייתכן והוא צודק. אבל כיצד הדבר מהווה הצדקה להקמת המיזם? האם זה לא בעצם הסיבה הממשית לדחות אותו על הסף?

דרך נוספת בה הממשלה "מקדמת את התעשייה" בארה"ב ובארצות אחרות, היא דרך סיוע לייצוא. (אם אתם, קוראים נכבדים, אינכם אמריקאים, פשוט החליפו את השם "ארה"ב" בשם ארצכם בכל הפסקאות הבאות. רוב הסיכויים שהממשלה שלכם עושה בדיוק את אותם תעלולים). "מיקוד על מדיניות חוץ" מדווח [3]:

דוגמאות למענקים והסובסידיות ליצואנים כוללים את "תכנית הגישה לשווקים" Market Access Program MAP)) ואת "התכנית להגברת הייצוא"Export) .(Enhancement Program EEP  MAP, שנוסדה ב-1990 מחזיקה בתקציב שנתי של 100 מיליון דולר, ומספקת סילוק חלקי של עלויות בניית שווקים וקידום מכירות בחו"ל. חלק ממשתתפי התכנית, הכוללים סאנקיסט גרוורס (Sunkist Growers), סאנסויט (Sunsweet), דואל פודז (Dole Foods) וגאלו ווינז (Gallo Wines) קיבלו למעלה ממיליון דולר בשנה אחת.

אין ספק ש"דאול פודז", תאגיד עם מחזור של מילירדי דולרים, שמחו לקבל את המרשרשים. אבל למה שכולנו נצטרך לממן את השיווק שלו? סיבה אחת שנוקבים בה היא שהדבר ייצר משרות בארה"ב. כעת, מובן שדואל יכולים להעסיק יותר פועלים עם הסובסידיה מאשר בלעדיה. זה מה שנראה. מאידך, התקציב לתכנית הגיעו מאנשים אחרים, אשר ככל הנראה לא בדיוק שרפו כסף בחצר האחורית שלהם. (ואם הם כן, זה היה מוריד את רמת המחירים. אמנם למשק היה לוקח זמן להסתגל, כל עוד היו מתירים להתסגלות להמשך, אין שום סיבה להאמין שהיינו נופלים לתוך "מלכודת נזילות".) אנו יכולים להניח שחלק מההוצאות שלהם היו משמשות לשכר של מישהו. כמו כן נכל לשער שברוב המקרים, העבודות שנעלמו בגלל המיסים  היו חשובות יותר מאלה שהושגו דרך הסבסוד. ככלות הכל אם ב"דאול" היו חושבים שהשיווק הזה רווחי, הם היו משקיעים בו גם ללא הסובסידיה. ואם "דאול" לא חשבו כך, הרי שהסיבה היתה הערכתם כי הצרכנים העריכו יותר את השימוש החלופי במשאבים הנחוצים לקמפיין הפרסומי.

הצדקה נוספת הקשורה היא שאמריקה צריכה "להשוות תנאים במגרש" בו פועלים היצואנים שלה, בגלל שמדינות רבות מסבסדות את היצואנים שלהם. אבל שום מדינה לא יכולה לסבסד את כל תוצרת הפנים שלה! הרי כל הרווח של התעשיות המסובסדות בא ממיסים על אלה שאינן מסובסדות.  סגירת דלת אחת לתוצרת אמריקאית פותחת עוד יותר דלתות אחרות. נכון שתעשיה מקומית מסוימת יכולה לסבול כתוצאה של מדיניות הסחר של מעצמה אחרת. אבל לנסות לפצות על הדבר על ידי הכנסת עיוותים נוספים במבנה הייצור יחולל גלישה מטה מטה של סיפוק כלל הצרכנים. תחשבו שחתכתם את עצמכם, ואתם מדממים לי על הנעליים, אז מה שאעשה זה אחתוך את עצמי בשביל לדמם על הנעליים שלכם. 

מי הכי צפוי להרוויח מתכניות פרוטקציוניסטיות כאלה? אין זה החלקאי הקטן ולא בעל העסק הקטן, שכן אין להם מספיק משאבים להשפיע על הקונגרס ולפתוח בשיווק בחו"ל. תורת הבחירה הציבורית, שכל ישר והיסטוריה מראים לנו כי תכניות כאלה נשלטות על ידי קבוצות אינטרס עשירות ובעלות שררה. נכון שהתקוממות עממית תצליח אולי להגביל חלק מהתכניות גם לצרכים הקטנים. אבל  אין שום סיבה לחשוד שהתוצאה תהיה טובה יותר ממלאי התכניות הנוכחי. במקרים רבים התאגידים הגדולים הם אכן אלה שיצטרכו להקדיש משאבים לשיווק במחוץ למדינה. ושוב, הסוגייה כאן היא מי יכול להחליט בצורה טובה יותר כמה להוציא על שיווק כזה: הבעלים של חברות ייצוא, שמסכנים את כספם שלהם, או פקידים ממשלתיים, אשר מהמרים על כספם של אחרים?

הטרקטור שלי והמחרשה של בסטייה

כאשר פרסמתי את החלק לעיל כקטע נפרד לפני צאת הספר הזה לאור, זכיתי לכמות נכבדה ביותר של דואר. חלק מהמכותבים היו מבלובלים (ואף מוטרדים) מהשימוש שלי בדוגמה של הציוד החקלאי מ"מה שנראה ומה שאינו נראה" של בסטייה.

התלונות על הדוגמה היו מעניינות ושוות התיחסות. הן מדגימות את הקושי בתפיסת הכלכלה האמיתית דרך ה"מעטה המתנופף" של הכסף, ואת הקושי לראות בבהירות את ההבדל בין מצב המשק בנקודה מסוימת לבין התקדמות לאורך זמן. יתרה מכך, הם מצביעים על הבחנה מבדלת חשובה בין הגישה האוסטרית לגישה הנאו-קלסית לניתוח הכלכלי.

תחילה נעמוד על ההבדל בין הגישות. אדם אחד כתב לי האין זה "פשטני" מדי להשתמש במודל שלא כולל מלאי כדי לתאר את התופעה?

בהערה זו יש חוסר-הבנה בסיסי לגבי הגישה האוסטרית. כלכלנים  נאוקלסיים רבים מנסים לייצר מודלים של המשק אשר "יתנהגו" כמה שיותר דומה למשק האמיתי, והכוונה היא שהם יתנו ניבואים מספריים הקרובים למחירים וכמויות שיופיעו באמת. כאשר מנסים לייצר מודל שכזה, ככל שמתחשבים ביותר מהגורמים המורכבים של העולם, כך המודל נחשב ליותר ויותר מציאותי.

הניתוח האוסטרי שונה בתכלית. אנו משתמשים במבנים דמיוניים אשר (בתקווה) יאפשרו לנו לראות את תמצית התופעות  הכלכליות הפועלות מתחת לכל המורכבויות המבלבלות של הכלכלה האמיתית, ולא מנסים לחכות את המורכבות. כשנבין את התופעות, נוכל לשתמש בידע כדי לפתור מצבים מסובכים יותר. קרל מנגר פרס את השיטה זאת בספרו "עקרונות הכלכלה", כפי שראינו בפרק 2.

בסטייה, שנחשב למבשר האסכולה האוסטרית, חזה את שיטתו של מנגר. בהערותיו על דוגמת המחרשה, בסטייה כתב:

אמת הדבר כי צמצמתי את הפעילות למושגים היותר פשוטים,  אבל אם תשתמשו באותה אבן הבוחן למורכבות שביוזמות האשראי הממשלתי, ותיווכחו כי לכולן תוצאה אחת בלבד: חלוקה מחדש של אשראי ולא הגדלתו. בכל מדינה, בזמן הנתון, יש כמות מסוימת של הון זמינה, וכולה נמצאת היכנשהו.

המבנה של בסטייה אינו פשטני, כי אם פשוט, כפי שצריך להיות. כן, הוא היה יכול לכלול מלאי המחרשות שטרם נמכרו בסיפור שלו, כפי שהיה יכול לכלול את מחיר המחרשה, את הצבע שלה, איפה החקלאי גר, וכמה חזירים היו לו. אבל אף אחד מהדברים הללו, כולל מלאי המחרשות, אינו רלוונתי להבנת תמצית התופעה המדוברת. (אדבר על המלאי בהמשך).

ומה בדבר הדוגמה עצמה? האם היא באמת מצליחה לתפוס את אותה התמצית? אציג מספר שאלות שקיבלתי על צד זה של הדוגמה:

באיזה מובן היה בסטייה יכול לטעון כי תמצית ההלוואה היא השאלת המחרשה ולא של הכסף?

בסטייה היה מסוגל להביט מבעד למעטה המתנופף של הכסף, ולראות כי בני האדם לווים את הכסף בשביל המוצרים שהם יכולים לקנות בו. (הרצון להחזיק ביתרות מזומנים הוא גורם הסבך את הניתוח, אבל לא משנה אותו באופן עקרוני). הוא כתב:

 בשאלה זו חיוני ביותר לשכוח את הכסף, מטבעות, שטרות, ואמצעים אחרים בעזרתם הסחורה עוברת מיד ליד; זאת בכדי לראות רק את המוצרים עצמם, שהם הם מהות האמיתית של ההלואה.

שכן כאשר החקלאי לווה חמישים פרנק כדי לקנות מחרשה, בעצם מה שמלווים לו היא המחרשה.

וכשסוחר לווה עשרים אלף פרנק כדי לקנות בית, אין הוא חייב את העשרים אלף פרנק, אלא את הבית.

כסף מופיע רק כדי לסייע בהבעת מספר צדדים שונים לכדי הסכם.

פיטר אולי לא ירצה להלוות את המחרשה שלו, אבל ג'יימס יהיה מוכן להלוות את כספו. מה יעשה ויליאם במקרה זה? הוא לווה את כספו של ג'יימס וקונה בו את המחרשה של פיטר.

אבל איש אינו לווה כסף למען הכסף עצמו. אנו לווים כסף כדי לקנות מוצרים.

יהיה סך הכסף הקשה [זהב] והשטרות במחזור אשר יהיה כל הלווים יחדיו לא יכולים להשיג יותר מחרשות, בתים, כלי עבודה, מזון או חומרי גלם מסך אותם הדברים אותם המלווים מוכנים לספק.

אבל האם היצרנים לא יכולים פשוט לייצר יותר מחרשות (או טרקטורים) בתגובה לעלייה בביקוש, ובכך לפגום בטעיון של בסטייה?

טוב, ודאי שלאורך זמן הם יכולים. אבל מאין הגיעו המשאבים לייצור הטרקטורים הנוספים? אם הממשלה התמחתה במתן הלוואות טרקטורים, אז כל מה שהיא עשתה בפועל זה להטות משאבים, כנגד רצון הצרכנים, מייצור סחורות אחרות לייצור הטרקטורים. אם הממשלה מלווה לכל קווי הייצור, צריך להיות ברור שזה לא יגרום באופן קסם להיווצרות עוד גורמי ייצור. רק חיסכון אמיתי מייצור אמיתי יכול לחולל מוצרי הון חדשים.

הכסף שהממשלה מלווה מגיע בסופו של דבר מאחד משני המקורות: מיסים או מכבש הדפוס. אם הממשלה משתמשת בכספי מיסים לצורך הלוואות כאלה, כל מה שהיא עושה זה להטות את המשאבים מאלה שעליהם מוטל המס לאלה שמקבלים את ההלואה.

אבל נראה כי יש דרך מהמבוי הסתום. אם הממשלה מדפיסה את הכסף ומלווה אותו, היאלא לוקחת משאבים משום מקום - הם פשוט צצים להם! זהו ה"קסם" של הכלכלה הקיינסיאנית.

במציאות, הממשלה לקחה מכל מי שהחזיק במזומן באותו זמן. הביקוש הממשי בכלכלה הוא בדיוק ההיצע של סחורות ושירותים ממשיים, כפי שנראה מצד השני של העסקה. אם אני מגדל תירס, תירס זה הוא הביקוש שלי לטרקטורים, זרעים, מכשירי טלויזיה, מכוניות וכיו"ב. מה שבני האדם מצפים לקבל בתמורה לתוצרת שלהם הוא כמות מסוימת של סחורות ושרותים ממשיים, ולא כמות של ניירות עם פרצופים של נשיאי ארה"ב. עליה פתאומית ובלתי צפויה בכמות הניירות הללו במחזור יכולה, אולי, לתעתע בבני האדם לזמן קצר ולגרום להם לחשוב כי יש בידם סחורות ושירותים ממשיים, ולייצר גאות זמנית. אלא שהאכזבה מהאמת כשתתגלה תחולל מיד אחר כך מיתון ושפל.

טוב, אז למה המלאי אינו רלוונטי?

הנה קלף ניצחון בחפיסה הקיינסיאנית. "אהה", יטענו הקיינסיאניים, "כל הניתוח הזה נכון כשהמשק מצוי במצב של תעסוקה מלאה, ואין בו שום גורם יצור מובטל. אבל כשהכלכלה מדשדשת, הגדלה בכמות הכסף יתניע את מערכת, וידברן את המשאבים הלא מנוצלים הללו (כלומר מלאי שלא מנוצל, מפעלים מושבתים ופועלים מובטלים) לחזור למערך הייצור."

אבל מדוע המשאבים הללו אינם מנוצלים? הבעלים של אותם משאבים מצפים לקבל מהם יותר ממה שמוצע להם בפועל. הם ממתינים להצעות טובות יותר. (או, במקרה של פועלים, ייתכן ואפילו אסור על פי חוק להציע מחיר נמוך יותר). כהמשק שרוי במצב כזה, האוסטרים היו טוענים כי זוהי תוצאה של הציפיות הכוזבות שיצרה הגאות הקודמת. בכל מקרה, כפי שציין ו.ה.האט, מה שנחוץ להחזרת התפוקה המלאה הוא שהפרטים במשק יעדכנו את הציפיות שלהם כדי להתאים טוב יותר את הביקוש הממשי למוצרים ושירותים שהם מציעים. הפתרון הקיינסיאני הוא לנסות לגרום ליצרנים (כולל פועלים) לחשוב בטעות כי הדרישות הלא-מציאותיות שלהם אכן מתמלאות.

הקיינסיאניים טוענים כי ללא תמריץ ממשלתי תהליך ההסתגלות יתעכב, ובעצם הדברים יתדרדרו עוד יותר, בגלל ספירלת היאוש הכלכלי. הפועלים שפוטרו ינמיכו את הביקוש למוצרי צריכה. זה יגרום ליצרנים להנמיך ציפיות ולפטר עוד עובדים. הפוטרים הטריים ינמיכו כעת את הביקוש עוד יותר. וכן הלאה.

נכון שבתקופה של מיתון כלכלי יכול לגרום לאנשים תחושה של דכדוך כללי. אבל היזמים המצליחים הם בדיוק אותם אנשים שמסוגלים לראות שהעה הרווחת על המצב הנוכחי מוטעית במידת מה. כפי שמיזס אומר:

היזם עוסק עוסק בספקולציה. הוא עומד בפני התנאים הלא ודאיים של העתיד. הצלחתו או כשלונו תלויים בטיב ציפיותיו את האירועים הבלתי ודאיים. אם הוא נכשל בהבנתו את העתיד להתרחש, גורלו נחרץ. המקור היחיד ממנו נובעים רווחיו של היזם הוא יכולתו לצפות את ביקושי העתיד של הצרכנים בצורה טובה יותר מזולתו. אם כולם היו צודקים בציפייתם את המצב העתידי של השוק לסחורה מסוימת, מחירה ומחיר גורמי הייצור המשלימים המשמשים לייצורה היו מותאמים כבר היום למצב העתיד. שום רווח או הפסד לא יכול לצמוח מקו ייצור זה. ("פעילות אנושית")

בזמן השפל הכלכלי, גורמי ייצור מסוימים מתומחרים בחסר, ויכולים להיות מושבתים. ככל שהמיתון הולך ומעמיק, הם מתומחירם פחות ופחות. אלה היכולים להביט קדימה, מבעד לסערה, לחדור את כוחות האופל של זמן וחוסר-ידיעה, ולראות את השמש חוזרת, הם העתידים להרוויח מיכולת הניבוי שלהם.  הם אלה הקונים כאשר כולם מוכרים בבהלה, ומוכרים כשכולם נחפזים לקנות.

ככל שהפתרון הקיינסיאני להמרצת הביקושים "עובדת", היא מונעת את  ההתאמה הנחוצה בציפיות. על חלק מקוי הייצור להסגר, מאחר והם מבזבזים משאבים שהצרכנים דורשים באופן דחוף יותר במקום אחר. על חלק מהפועלים להנמיך את הדרישות לשכר, שכן כעת לא ניתן להעסיק אותם בשכר אותו הם מצפים. במקום תנועה כללית של רמת המחירים, מה שבאמת נחוץ הוא בשביל חלק מהמחירים לעבור התאמה ביחס לאחרים.

הפתרון הקיינסיאני למשבר מנסה לתמוך במחירים (כולל שכר) אשר גבוהים מדי. כשהמשק חזר מחינגה ומתעורר בבוקר עם כאב ראש שלא מהעולם הזה, מה שהקיינסיאנים מציעים זה בקבוק משקה, במקום לתת לרעל לצאת מהמערכת. הביקוש הממשי יחזור על כנו רק כאשר המבנה של המחירים יחזור למבנה המשקף בצורה טובה יותר את רצונות הצרכנים. הדפסה והלוואה של כסף רק דוחה את ההתאמה הזאת.

---

[1] ישנה סוגייה חשובה בקשר למוסריות של הממשלה הגובה בכח כסף מביל כדי להשקיע במיזם של ג'ו. לודוויג פון מיזס, הנרי האזליט, פ.א. האייק, מארי נ. רות'ברד, הנס-הרמן הופה, וולטר בלוק, סטפן קינסלה ואוסטריים אחרים טיפלו בנושא זה באריכות. ללא כל רצון להפגין זלזול במימד זה של הבעיה, אני פשוט אגיד שדיון זה חורג מתחומו של ספר זה.

[2]חלק מהחוקרים היום מטילים ספק בכך שבנית הפירמידות הסתמכה על עבדים. אם יתגלה שאכן כך הדבר, פשוט החליפו את זה בכל מיזם אחר שכן הסתמך על עבדים והיה קשור לפירמידות.

[3]"מיקוד על מדיניות חוץ" הוא מיזם של המכון לחקר המדיניות הממוקם בוושינגטון הבירה.